אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל כו
בו יבואר אי אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי באיסורים דרבנן:
בקונטרס הגדול אשר לי בסוגיא דחצר אשר כתבתי עוד בבחרותי חידשתי שמה ריש פרק הזורק אהא דאמרי' התם ההוא שכ"מ דכתב לי' גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבי' לה למחר תקף לי' עלמא אתו לקמי' דרבא אמר להו זילו אמרו לי' ליקני' ניהלה לההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותיפתח ותחזיק בי' ותנן נעל גדר פרץ כ"ש הרי זו חזקה (ותקנה את הגט מטעם אגב) א"ל ר' עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי וכו' הדר אמר רבא לא שנא ארוסה ול"ש נשואה גיטה וחצירה באין כאחד עכ"ל הגמ' וכתבתי ע"ז בחידושי וז"ל:
עוד דקדקו הראשונים דמאי איריא דהותר רבא קנין החצר בשבת ולא הותר לטלטל הגט בשבת ולגרש בנתינה בלא קנין החצר ונלפענ"ד ליישב ויתורץ ג"כ מה שהביאו הראשונים בשם הר"ש שהותר איסור טילטול הגט בשכ"מ בשבת והראשונים ז"ל תמהו עליו שהוא נגד הגמ' הנ"ל דהרי רבא לא הותר לגרשה על ידי טילטול ונלפענ"ד לפמ"ש למעלה בחידושי שם (והוא סברא הכתובה בספר קצה"ח סי' ומפורסמת בכל האחרונים) דהא דגיטה וחצירה באין כאחד תלוי אי צריך קנין וזכי' בגט או אין צריך רק נתינה וקבלה בלבד דאי צריך קנין וזכי' אז לא אמרי' גיטה וחצירה כו' ואי צריך רק נתינה וקבלה אז אמרי' גיטה וחצירה כו' (וע"ש בקצה"ח שכתב דזה סבת החילוק שבין גט לשטר מתנה דגבי גט אמרי' גיטה וחצירה באין כאחד ואילו גבי שטר מתנה לא אמרי' שטר מתנתו וחצירו באין כאחד והיינו משום דבגט א"צ קנין הגט רק קבלה בלבד ע"כ אמרי' שפיר גיטה וחצירה כו' משא"כ בשטר מתנה שצריך לקנות השטר וגם את החצר ע"כ א"א להתחיל קנין כלל עש"ה מילתא בטעמא) ולה"א דרבא דלא ידע מהא דגיטה וחצירה כו' היינו משום דהי' סובר דצריך קנין וזכי' בגט (כמו שפלפל בזה בס' טיב גיטין שם וגם אני בחידושי הארכתי שם ואכ"מ) וע"כ לא אמרי' גיטה וחצירה כו' ולבסוף דאמר דגיטה וחצירה כו' נתחדשה לו אז הסברא דאין צריך קנין וזכי' בגט רק נתינה וקבלה בלבד וע"כ אמר ג"כ סברא דגיטה וחצירה וכו' ולפי"ז נלפענ"ד לחדש דהנה זה פשוט בכל מפרשי הסוגי' דאע"ג דגירושין גופייהו (היינו היתר קשר אישות ע"י גירושין) אסור בשבת מ"מ משום שכ"מ התירו אלא דטילטול הגט וכן קנין החצר לא הוו גוף הגירושין כי אם היתר של איסורים אחרים לבד עצם הגירושין דהיינו איסור טלטול מוקצה ואיסור עשיית קנין בשבת וע"כ לכאורה שפיר הקשו הראשונים דמאי חזית לגרש ע"י קנין החצר ולהתיר איסור קנין בשבת ולא לעבור על איסור טלטול ה"ל לגרש ע"י נתינה ולהתיר איסור טלטול שלא לעבור על איסור קנין:
ולפי"ז נלפענ"ד לפמ"ש התוס' ביבמות דף ח' ע"א ד"ה רבא אהא דס"ל לרבא התם דלא אמרי' סברא דהואיל ואישתרי אישתרי מאיסור אשת אח לאיסור אחות אשה ואילו במצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו היינו משום דשם טומאה אחת הוא אבל אחות אשה ואשת אח הם שני שמות ובשני שמות לא אמרי' סברא דהואיל ואישתרי אישתרי עש"ה ולפי"ז נלפענ"ד לומר גם כאן באיסורין דרבנן דכיון דלס"ד דרבא דס"ל דצריך קנין וזכי' בגט א"כ הגירושין גופייהו נכלל בהם איסור קנין תמיד שהרי הגט גופי' הוא קנין כיון דצריך קנין וזכי' בגט וה"ל כשאר קנין נייר וא"כ כיון דעל כרחך הוצרך לגרש בשבת דהגירושין הרי הותרו בשכ"מ א"כ על כרחך להם לעבור אאיסור קנין בשבת מפאת קנין הגט וע"כ יותר מסתבר להתיר איסור קנין דחצר כיון שכבר הותר איסור קנין בגט וכעין דאמרי' באיסורין דאורייתא בכה"ג הואיל ואישתרי אישתרי משא"כ איסור טילטול הגט שאיננו שם אחד עם האיסור קנין וא"כ איסור חדש הוא ול"ש בי' סברא דהואיל ואישתרי כו' לרבא וע"כ שפיר הותר רבא הקנין ולא הותר הטילטול כיון שהי' אפשר לגרש בלי עבירת איסור טילטול כלל ע"י דתיזול איהי ותיחוד ותפתח כו' מבלי שתטלטל הגט כלל משא"כ בלי עבירת הקנין הרי אי אפשר לגרש שהרי הגט עצמו צריכה לקנותו וכנ"ל:
ולפי"ז נתיישבה שפיר דעת הר"ש הנ"ל שהותר לגרש בשבת בשכ"מ ע"י טילטול והוא לכאורה נגד הגמ' וכנ"ל ולפמ"ש ניחא בפשיטות דבאמת הרי איסור והקנין והטלטול שוה אלא דלה"א דרבא דס"ל דצריך קנין וזכי' בגט וע"כ כיון דאפי' יגרש ע"י הטלטול יעברו ג"כ אאיסור קנין דגט ע"כ אמרי' הואיל ועל כרחך אישתרי איסור קנין דגט אישתרי נמי איסור קנין דחצר ולא הותר איסור טלטול שאינו מוכרח להיות היתר בכאן משא"כ אליבא דאמת דחידש רבא דגיטה וחצירה כו' והיינו משום דחידש דא"צ קנין וזכי' בגט דע"כ אמרי' גיטה וחצירה כו' וכמ"ש למעלה וא"כ במה שהותר איסור הגירושין בשכ"מ בזה הרי לא הותר לפי האמת איסור הקנין כלל כיון דהגירושין לפי האמת איננם קנין כלל וא"כ שוב קנין החצר ואיסור טילטול שניהם שוים ושפיר הותר הר"ש ז"ל האיסור טלטול דמאי חזית להתיר איסור קנין יותר מאיסור טלטול וכקושיית הראשונים הנ"ל באמת וא"כ למה לנו לחפש עצות לגרש ע"י קנין החצר כשאפשר לגרש סתם בנתינה וטלטול כיון ששניהם שוים באיסורן ורק לה"א דרבא דלא ידע מהא דגיטה וחצירה כו' והי' סובר דצריך קנין וזכי' בגט ע"כ שפיר שייך להתיר יותר איסור קנין החצר מטעמא דהואיל ואישתרי כו' מלהתיר איסור טלטול שאינו מוכרח להיות היתר בכאן ולא שייך בי' הואיל ואישתרי וכנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י עכ"ל בחידושי:
והנה מה שחידשתי בזה דגם באיסורים דרבנן שייך הואיל ואישתרי אישתרי לכאורה יש להסתפק בזה ולומר דזה שייך רק באיסורין דאורייתא שהאיסורים הם מגזה"כ אבל בדרבנן לא שייך זה דכל תקנות וגזירות חכמים הכל תלוי בטעמים ולזה יש טעם להתיר ולזה אין טעם וכמובן וע"כ שמתי אל לבי לברר זה ונלפענ"ד דגם באיסורין דרבנן שייך הואיל ואישתרי אישתרי ויש לי הרבה ראיות לזה בעזה"י ואלה המה:
א') בש"ס זבחים דצ"ט ע"ב איתא דלמ"ד אנינות לילה מדרבנן ובאכילת פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ובאכילת קדשים דעלמא דהוא רק עשה אסרו לאונן בלילה לאכול קדשים אזי בליל פסח איידי דאכיל פסח אכול נמי קדשים וכמ"ש בפרש"י ז"ל שם דמגו דשרו לי' רבנן אכילת פסח שרי לי' נמי אכילת שאר קדשים עכ"ל וזהו ממש סברא דהואיל ואישתרי אישתרי אם שיש לחלק בזה דשם איסור אחד הוא מטעם אנינות וא"א שיהי' אונן לזה ולא לזה עכ"ז נראה משטחיות דברי רש"י ז"ל כמ"ש:
ב') בסוכה דל"ט ע"א איתא דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות וברש"י ד"ה יותר כ' אבל מזון ג' מוסרין דאיכא למימר לסעודת שבת הוא צריך וכיון שהותר בע"ש הותר לכל ימות השבת עכ"ל ואף על גב דמסירת דמי שביעית לע"ה אך מדרבנן הוא דאסור דאילו הי' איסור לאורייתא וודאי דגם לצורך שבת הי' אסור וא"כ מבואר להדיא דשייכא סברא דהואיל ואישתרי כו' גם באיסור דרבנן:
ג') במרדכי בפרק אין מעמידין כ' וז"ל וראב"י העזרי כ' פרק כ"מ דאף בביתו אם היסב על השלחן ישראל האוכל מפת של עכו"ם ופת עכו"ם נקי' בידו והבעל הבית נזהר מפת של עכו"ם כיון שהמצוה מוטלת עליו יבצע על היפה וראי' מירושלמי פת נקי' טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יבצע וכיון שהותר לו לבצוע מותר כל הסעודה הזאת וזכר לדבר דאמרי' מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו עכ"ל:
ד') המג"א בסי' פ"ח על מש"ש בהגה"ה וז"ל יש שכ' שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר כו' ואפי' במקום שנהגו להחמיר בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים לילך לביהכ"נ מותרים לילך לב"ה כשאר נשים כי הוא להם עצבון גדול שהכל מתאספים והם יעמדו חוץ ע"כ וכ' ע"ז המג"א סק"ג וז"ל ונ"ל כיון שמותרים לילך לב"ה מותרים ג"כ להתפלל רמז לדבר דאמרי' ריש יבמות הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו עכ"ל:
ה') בירושלמי סוף עירובין אהא דתנן שם במשנה שרץ שנמצא במקדש (בשבת) כהן מוציאו בהמיינו כו' (ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש) ר' עקיבא אומר מקום שחייבין על זדונו כרת כו' היינו (היינו מכל העזרה שהנכנס לה בטומאה חייב כרת) משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ובירושלמי שם איתא וז"ל הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת כבר נראית לצאת (ומותר להוציאה הלאה לגמרי כיון דהתחלת הוצאתה הראשונה הי' בהיתר) מצא אחר בצידו (כשנפלה זו במקום שאין חייבין עליו כרת מצא אצלה שם עוד שרץ אחר) מוציא את שניהם או אינו מוציא אלא את שנראה לצאת (מי אמרי' דהואיל ואישתרי להוציא את זו שנראית לצאת אף על פי שעתה היא שאין במקום שאין חייבין עליו כרת מותר ג"כ להוציא את השני' עמה אף על פי שתחילת מציאתה של שני' הוא במקום שאין חייבין עליו כרת או דילמא נהי דההיא שרי להוציאה הואיל והתחיל בה בהיתר במקום שחייבין עליו כרת מ"מ השני' אסורה להוציא כיון דתחילת מציאתה במקום שאין חייבין עליו כרת ולא אמרי' דהואיל ואישתרי הראשונה אישתרי השני') וכו' משביתה אחת למדו כמה שביתות עכ"ל הירושלמי ובפני משה שם פירש דהך משביתה אחת כו' הוא פשיטות האיבעי' הנ"ל וז"ל הפ"מ דמכיון שהותר לו שבות אחת במקדש לטלטל ולהוציא זה שנראה לצאת מוציא גם את השני עמו דכיון שהותר הותר כמה שביתות עכ"ל וא"כ לפי' הפ"מ הנ"ל הרי נפשטה האיבעי' וסבירא לן לפי פשיטות האיבעי' דאמרי' סברא דהואיל ואישתרי כו' אפי' באיסורין דרבנן ואולם בקרבן עדה שם פירש דהך משביתה אחת כו' יש לו מובן אחר לגמרי ואינו מוסב כלל על האיבעי' הנ"ל ולפי פירושו שם נשארה האיבעי' הנ"ל איבעי' דלא איפשטא עש"ה:
והנה י"ל דאין האיבעי' דהירושלמי הנ"ל אי אמרי' באיסורין דרבנן סברא דהואיל ואישתרי כו' רק י"ל דזה הי' פשוט לירושלמי דגם בשבותין דרבנן שייך הואיל ואישתרי כו' רק האיבעי' הוא דכיון דמה שמותר להוציא את הראשונה אחרי שנפלה במקום שאין חייבין עליו כרת איננו היתר בעצם רק ההיתר שלו הוא ג"כ קצת מטעמא דהואיל ואישתרי כו' דכיון דהותר כבר להוציא ממקום שחייבין עליו כרת ע"כ מותר להוציאו גם אחרי שנפל במקום שאין חייבין כו' וע"כ י"ל דרק היתר בעצם יכול לגרור עוד היתר ואמרי' בי' סברא דהואיל ואישתרי כו' אבל זו שאין היתר שלה ג"כ כי אם מטעמא דהואיל ואישתרי כו' ע"כ אין היתר מפאת הואיל ואישתרי יכול לגרור עוד היתר שני מטעמא דהואיל ואישתרי ויש לסברא זאת דמיונות רבים ומבוארים אצלי בחידושי במק"א באריכות ואולם זהו אם נאמר דהא דאין שבות במקדש הוא רק מטעם דחוי' או אפי' אם הוא מטעם הותרה ג"כ יש מקום לדברינו הנ"ל אבל אם נאמר דהא דאין שבות במקדש היינו משום שבשעה שגזרו על השבותים לא התחילו לגזור כלל על השבותין דמקדש (וקצת שבותים האסורים גם במקדש אסרו אותם בפירוש אבל השבותים המותרים במקדש הם מפאת שלא התחילו כלל לגזור על שבות דמקדש) אזי נראה דהוי כאן שפיר רק חד הואיל ואישתרי דמה שהותר להוציא הראשונה ממקום שחייבין עליו כרת הרי זה איננו בגדר אישתרי רק שלא התחיל להיות איסור מעולם כיון דהיתר שלה הוא מטעמא דאין שבות במקדש וא"כ מה שהותר להוציא אותה אחרי נפילתה למקום שאין חייבין עלי' כרת הרי זה ההיתר הראשון ושפיר ראוי לומר דמותר להוציא גם את השני' מטעמא דהואיל ואישתרי וכו' ודו"ק ויש לדון בזה הרבה ובאתי פה רק להעיר:
ו') מצאתי בחידושי מהר"ם חלאוה ז"ל (אחד מגדולי הראשונים ז"ל) בפסחים דכ"ו ע"א וז"ל וא"ת דאמרי' בהחליל אשה בוררת חיטין לאור בית השואבה ומקשה בירושלמי והלא מועלות ופריק קול ומראה וריח אין בהם כו' ומאי קא פריק והא איסורא מיהא איכא איכא למימר שאני התם דכיון שאין האיסור אלא דרבנן והקילו להשתמש לאורה שלא לצורך גבוה אלא לשמחה בעלמא כיון דהקילו הקילו אפי' לצורך הדיוט לגמרי עכ"ל:
ז') דקדקתי אני העני מהא דאמרי' במגילה דכ"ז ע"א איבעי' להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעליא לי' אסור או דלמא כיון דליכא לעלויי עלויא אחרינא שפיר דמי כו' ת"ש מניחין ס"ת ע"ג ס"ת כו' הנחה קאמרת שאני הנחה דלא אפשר דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן והא קא יתיב דפא אחברי' אלא כיון דלא אפשר שרי ה"נ כיון דלא אפשר שרי עכ"ל הגמ' ולכאורה אין לדברי הש"ס הנ"ל הבנה כלל דהא כריכה שפיר שרי כיון דלא אפשר בענין אחר אבל הנחת ס"ת ע"ג ס"ת דאפשר בעניין אחר מדוע יהי' מותר ועל כרחך דכוונת הש"ס הוא דהואיל והוצרך להתיר הנחת תורה ע"ג תורה בכריכה ע"כ הואיל ואישתרי אישתרי לגמרי ואפי' בהנחה בעלמא של ס"ת על גבי ס"ת ואף על גב דהנחת תורה ע"ג תורה פשיטא דאין טעם לאוסרו כ"א מדרבנן וא"כ מבואר בזה דגם בדרבנן שייך הואיל ואישתרי אישתרי ושוב אחרי כן מצאתי במרדכי פ' הניזקין שכ' וז"ל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו כ' ראבי' ומשום כדי חייו אמרו אפי' יותר מכדי חייו וכן אנו מפרשים גבי מה שאירש מאבא מכור לך וכן בפרק א"נ גבי רבית דעכו"ם וכדאמרי' במגילה מיכרך דפא אדפא היכי כרכינן אלא כיון דלא אפשר שרי פי' אפי' בלא כריכה דהתירו לגמרי להניח זע"ז אף על גב דזמנין אפשר וג"כ אני מפרש עמעמו עליו והתירוהו משום חיי נפש דחו הגזירה של פת לגמרי עכ"ל ותלי"ת כיוונתי לדעתו הגדולה והנה גם ממ"ש המרדכי הנ"ל לעניין פת עכו"ם דמשום חיי נפש התירו לגמרי יש ג"כ ראי' דבדרבנן שייך הואיל ואישתרי אישתרי:
ח') הנה כסברא המובאת באות הקדום דהואיל והוצרכו להתיר איסור דרבנן היכי דאי אפשר בעניין אחר התירוהו ג"כ היכא דאפשר נמצא ג"כ בנדה דס"ז ע"ב ויש שם פלוגתא דאמוראי בזה דגרסי' התם א"ר הונא אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שבת (שהרי א"א לה לחוף בשבת וע"כ כיון שהוכרחו להתיר פעם להפסיק בין חפיפה לטבילה יום אחד דהיינו כשהטבילה הוא במ"ש דאז א"א בעניין אחר ע"כ התירו זה תמיד אפי' היכא דאפשר) אשה חופפת בא' בשבת וטובלת ברביעי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יום טוב שחל להיות אחר השבת (שהרי א"א לה לחוף לא בשבת ולא ביום טוב וע"כ כיון שיש הכרח אז להפסיק בין חפיפה לטבילה שני ימים ע"כ מותרת תמיד להפסיק ב' ימים בין חפיפה לטבילה אפי' היכי דאפשר) אשה טובלת בא' בשבת וטובלת בחמישי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ר"ה שחל להיות אחר השבת ור' חסדא אמר כלהו אמרי' (היכא דהגיע טבילתה במוצאי שבת חופפת בע"ש ואם הגיע טבילתה במוצאי יום טוב של אחר השבת או מוצאי ב' ימים טובים של ר"ה שחל אחר השבת חופפת נמי מע"ש דהא לא אפשר לה לחוף לא בשבת ולא ביום טוב) שכן לא אמרי' (שתהי' מותרת להפסיק בטבילה בליל חול יום או יומים בין חפיפה לטבילה מטעמא שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת למ"ש וכו' זה לא אמרי') היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דר"ה ור"ח נחלקו פה בסברא זאת אם יש להתיר איסור דרבנן אפי' היכא דאפשר מפאת שמוכרחים להתירו היכא דלא אפשר או לא דהא הך דסמוך לחפיפה טבילה אינו אלא מדרבנן דכל עיקר חפיפה הוא אך מדרבנן מתקנת עזרא כמבואר בב"ק דף (פ"ב ע"א):
ודע דמ"ש ברש"י נדה שם ד"ה שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת למ"ש וז"ל דהא אינה יכולה לחוף בשבת ודנין אפשר משאי אפשר עכ"ל אין כוונת רש"י לפלוגתא הנמצאת בעלמא אי דנין אפשר משאי אפשר [עי' סוכה (דף נ' ע"ב) ועוד בדוכתי טובא] דפלוגת' הנ"ל לא שייכא להך דנדה כלל דפלוגתא הנ"ל הוא רק במילי דאורייתא במידת מה מצינו אי שייכא מידת מ"מ לדון גם אפשר משאי אפשר אבל שם בנדה דאיירי במידי דרבנן ל"ש זה כלל כמו שביארתי שם בחידושי ואכ"מ:
והנה מצאתי עוד ענין זה אי דנין להתיר אפשר משאי אפשר באיסורים דרבנן והוא בר"ן פסחים פ"ג שכ' וז"ל ואפשר עוד שאינו מותר (כהן בעל קרי) בתרומת ח"ל בטבילה לבד בלא הערב שמש ואף על גב דרב עמרם אמר בבכורות דטמא מת צריך טבילה לתרומת ח"ל ומותר היינו לפי שא"א לטהרו לגמרי מפני שאין לנו הזאה כדאמר התם וכי הזאה יש לנו ורב עמרם סבר להצריכו טבילה מיהת לפי שאין דנין אפשר משאי אפשר ואסיקנא התם דלית הילכתא כוותי' שאחר שאין טבילתו מטהרתו לגמרי אין מצריכין אותו לטהר לחצאין אבל מי שהוא טמא טומאת הגוף שאפשר לטהרו לגמרי בהערב השמש למה נקל עליו לטהרו בטבילה בלבד ואף על גב דטמא שרץ נמי אפשר לטהרו לגמרי ואעפ"כ לא הצריכוהו כלום התם היינו טעמא לפי שאין בדין להחמיר יותר בטמא שרץ מבטמא מת כיון שבשניהם לא יצתה טומאה מגופו אבל כל שיצתה טומאה מגופו כיון שאפשר לגמור טהרתו בהערב שמש אין ראוי להתיר בטבילה בלבד עכ"ל והנה מ"ש דאין בדין להחמיר בטמא שרץ יותר מבטמא מת ואף על גב דטמא שרץ יכול ליטהר מטומאתו וטמא מת א"א לו ליטהר ועכ"ז אומרים דכיון דטמא מת ההכרח להתיר לו אכילת תרומה בטומאה כיון דא"א בענין אחר ע"כ גם טמא שרץ מותר לאכול בטומאה אף על גב דאפשר הנה זה לכאורה היפוך מ"ש תחילה דרב עמרם מצריך טבילה לטמא מת מפאת שאין דנין אפשר משא"א והא דלית הלכתא כוותי' דרב עמרם הרי כ' ג"כ הטעם רק משום דאין טהרה לחצאין (ומבואר אצלינו הכוונה במק"א דר' עמרם ומחלוקתו נחלקו בסברא אם טהרות דטמא מת לתרומה דהיינו הטבילה וההזאה והערב שמש כל אחת בפני עצמה אינה פועלת כלום ואינו טהור כלל וכלל לתרומה רק בגמר כל מעשי הטהרה דהיינו אחרי הטבילה וההזאה וההערב שמש וע"כ בזה"ז שאין לנו הזאה הנה הטבילה לבד אינה פועלת טהרה כלל ואין לנו להצריכו טבילה בחנם או אמרינן דכל אחת ממעשי הטהרה אלה פועלת קצת ענין טהרה עכ"פ גם לתרומה אלא שגמר הטהרה ושלימותה שיהי' ראוי לאכילת תרומה בפועל הוא רק אחרי כל המעשים היינו אחרי הטבילה וההזאה והערב שמש אבל הטבילה לבד ג"כ פועלת בו טהרה מה גם לתרומה ואחרי' ההזאה מטהרתו יותר ואחרי' ההערב שמש גומר טהרתו ועכ"פ כיון שהטבילה פועלת בו ג"כ מקצת טהרה לתרומה א"כ ממילא כהן טמא מת שטבל הוא טהור יותר לתרומה מכהן טמא מת שלא טבל וע"כ גם בזה"ז שאין לנו הזאה שפיר יש להצריכו טבילה עכ"פ לאכילת תרומה שהרי יהי' טהור יותר אל האכילה אחרי הטבילה מאשר הוא לפני הטבילה ודו"ק והארכתי בזה במק"א אריכות רב ואכ"מ) ומוכח דלכ"ע אין דנין להתיר אפשר משא"א:
וצריך לחלק בין דין אפשר משא"א באותה טומאה בעצמה לבין אם הוא בב' טומאות דרק בטמא מת שפיר יש להצריכו טבילה אף על גב דא"א לו ליטהר לגמרי כיון שאין לו הזאה דעכ"ז כל כמה דמצי למיעבד טהרה לטומאה זאת ראוי שיעשה משא"כ בב' טומאות דהיינו טומאת שרץ וטומאת מת אינו בדין שנאמר דטומאת שרץ תאסור האכילה בתרומה וטומאת מת החמורה ממנה לא תאסור האכילה ואי דטומאת מת א"א לטהרה עכ"ז הרי סוף סוף היא טומאה חמורה ואין אוסרת את האכילה וכהן טמא מת אוכל בתרומה וע"כ א"א לנו לומר דטומאת שרץ הקלה תאסור האכילה ושכהן טמא שרץ לא יאכל בתרומה כי היכי דלא ליחזי מילי דרבנן כחוכא והנה יש קצת צ"ע במה שכתב הר"ן דהא דלית הלכתא כוותי' דרב עמרם היינו מטעמא דאין טהרה לחצאין כנ"ל ומדוע לא כתב הר"ן בפשיטות טפי דהטעם הוא מפאת דסבירא לן דדנין אפשר משא"א דהרי הר"ן עצמו כ' בטעמא דרב עמרם דהוא משום דאין דנין אפשר משא"א וא"כ דבר זה הרי כבר מצינו בו פלוגתא מפורשת בגמ' נדה הנ"ל אי דנין אפשר משא"א כה"ג באיסור דרבנן או לא וא"כ למה לנו לחדש סברא אחרת בפלוגתא דרב עמרם ובעלי מחלוקתו בבכורות שם אחרי שיש לנו לומר דפליגי בפלוגת' דאמוראי דנדה הנ"ל ממש וכמו שכתב הר"ן דטעמא דר' עמרם הוא משום דאין דנין אפשר וכו' הנה כן הי' יכול לומר דטעמא דבני פלוגתי' הוא משום דדנין וכו' כיון דדבר זה אי דנין וכו' או לא הוא פלוגתא כבר בגמ' ויש ליישב ואין להאריך:
ט') הנה מצינו עוד זאת הסברא דדנין להתיר אפשר משא"א בדרבנן בשינוי קצת בפסחים דנ"ה ע"ב דאמר דספרין וכובסין מותרין לספר ולכבס בערב פסח עד חצות מפאת שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מספרין ומכבסין בחולו של מועד וברש"י דכיון דאשכחן בהו היתר בחש"מ הלכך בארבעה עשר דקיל שרי לכולי עלמא עכ"ל ואף על גב דהא דבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין לספר ולכבס בחוש"מ הרי הוא רק מפאת אי אפשר לפי שלא הי' אפשר להם לספר ולכבס לפני יום טוב ועכ"ז אמרי' דהואיל והותר הבלתי אפשר בחוה"מ החמור ע"כ בע"פ דקיל הותר גם האפשר:
י') בברכות דף י"ח ע"א ובשבת מיסב ואוכל בשר (במי שמתו מוטל לפניו איירי) ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בכל מצות האמורות בתורה רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן א"ר יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו וכו' עכ"ל הגמ' ומוכח מלישנא דרשב"ג דאמר מתוך שנתחייב כו' דסברתו הוא מטעמא דהואיל ואישתרי דכיון דא"א לאסור אכילת בשר ושתית יין וברכה וזימון כו' משום דהוי מילי דפרהסיא והי' זה בזיון לשבת אם הי' אסור בדברים ההם ע"כ גם התשמיש אף על פי שהוא בצנעה ואין במניעתו בזיון לשבת עכ"ז אמרי' מתוך שהותרו לו אילו הדברים בהכרח ע"כ הותר לו גם התשמיש (והרי זו סברא דהואיל ואישתרי בדרבנן) וכיון דהתשמיש מותר ממילא הוא חיוב ג"כ מפאת מצוות עונה וזהו שאמר מתוך שנתחייב באילו נתחייב בכולן ודו"ק. ואולם במ"ק דכ"ג ע"ב מוכח קצת דיש טעם אחר לדברי רשב"ג הנ"ל ויש להתאים טעם הגמ' עם טעם הנ"ל ואין להאריך:
י"א) עי' בצל"ח ביצה די"ב ע"א על תוד"ה דילמא וז"ל וטעם הדבר נלפע"ד דאף דלא ס"ל מתוך לענין איסור תורה עכ"ז באיסור רשויות דרבנן גם ב"ש מודה דאמרי' מתוך שהותרה לצורך כו' עכ"ל והנה אם אמרי' כן במלאכות דרבנן לב"ה ניחא כיון דלב"ה אמרי' במלאכות דאורייתא מתוך כו' ע"כ שוב במלאכה דרבנן ממילא שרי דכל דתקון כו' אבל לב"ש דלית להו מתוך בדאורייתא ואעפ"כ כ' אליבייהו דאמרי' כן בדרבנן ע"כ אין שום סברא למתוך הזה בדרבנן זולת טעמא דהואיל ואישתרי אישתרי דכיון דהוכרחו להתיר איסור רשויות שלהם לצורך אוכל נפש משום שמחת יום טוב ע"כ התירו אותם לגמרי אפי' שלא לצורך וכעין דברי המהר"ם חלאוה ז"ל הנ"ל דכיון דהוכרחו להתיר להשתמש לאור בית השואבה לצורך שמחה בעלמא הקילו להתיר להשתמש לאורו לגמרי אפי' לצורך הדיוט וכנ"ל ואולם אחרי העיון לא שייך במלאכות דרבנן ביום טוב סברא דהואיל ואישתרי דבשלמא בדאורייתא כיון שאמרה תורה כל מלאכה לא תעשו א"כ כל המלאכות בכלל האיסור אפי' לצורך אוכל נפש וא"כ מה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו וגו' הותרו בזה המלאכות לצורך אוכל נפש מכלל איסורים מתחילה וע"כ שייך הואיל והותר לצורך כו' אבל במלאכות דרבנן שהם רק סייגים לדאורייתא א"כ עתה שכבר התירה התורה לצורך אוכל נפש לא יכלו חכמים להתחיל לאסור כלל מלאכות שהם לצורך אוכל נפש ולא היו המלאכות דרבנן לצורך א"נ בכלל איסור מעולם וא"כ לא שייך ג"כ לומר בהו הואיל ואישתרי כו' דזה שייך רק בהיתר הבא מכלל איסור לומר דהואיל ואישתרי אישתרי לגמרי משא"כ כאן שלצורך א"נ לא הותרו בהם איסורים דרבנן כ"א שלא התחיל בהם איסור מעולם ובאתי בכ"ז רק להעיר: