אור ברסלב

אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל

כלל כה

כלל כד

בענין שיריים נכרין ובענין הנאה של כילוי:

המהרי"ט אלגאזי בה' חלה סי' ח' כ' וז"ל ויש לחקור בעיקר דין זה דבעינן בתרומה וחלה שישייר מקצת אי בעינן שישייר שיעור כזית לחולין מטעם דמסתמא היינו טעמא דקרא דבעינן שיור להורות שההפרשה התירה השירים באכילה לזרים שעד עכשיו היו אסורים לזרים ולכהנים משום טבל ועכשיו הותרו לכל דכל שאינו משייר כלל נמצא דההפרשה לא הועילה אלא להתיר לכהנים אבל לזרים לא הותר כלל וא"כ אם שייר פחות מכזית ולר"ל דח"ש מותר מה"ת נמצא דלא הותר לזרים כלל דבלא"ה טבל פחות מכזית מותר לכל ואפשר דאפי' לר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור מה"ת מ"מ אפשר דכל שההפרשה לא התירה דבר שהיו מחויבים עונש עליו לא חשוב שיור או דילמא דגזה"כ הוא דבעינן שיור ולא דרשינן טעמא דקרא מהאי טעמא דבעינן שיתיר כל מה שהי' אסור לזרים וא"כ אפי' לר"ל כל דמשייר כ"ש הוי תרומה וחלה וכל שכן לר' יוחנן ולא בעינן שישייר כזית דלא קפיד קרא אלא שישייר וכיון דשייר יהי' מה שיהי' חשוב שיור וכעת לא מצאתי גילוי לזה עכ"ל הנה נסתפק ז"ל פה ב' ספיקות א' אם הא דבעינן שירים נכרים היינו רק שיהי' שיור במציאות לא שיור שהותר מכלל איסור ב' את"ל דבעינן שיור שהותר מכלל איסור אם גם ח"ש לר"י חשיב שיור שהותר מכלל איסור הואיל וח"ש אסור מה"ת א"ד אין ח"ש חשוב שיור שהותר מכלל איסור כיון שאין עונש בח"ש:

והנה תרי תמיהי קחזינא הכא בב' הספיקות אלו כי הספק הראשון אם בעינן שיור שהותר מכלל איסור ואין די בשיור במציאות הנה הוא ש"ס ערוך בפסחים דל"ג ע"א דקאמר דמפריש תרומת חמץ לא הוי שירים נכרין וברש"י שם כ' וז"ל מאי היתר יש בשירי' שתהא ראשיתם עושה שירים כי הוי מעיקרא טבל הוי שרי בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרי בהנאה (דקאי התם למ"ד דחמץ בפסח מותר בהנאה) ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מה הוי שירים עכ"ל הרי להדיא דבעינן שההפרשה מתיר השירים מכלל איסורם מעיקרא ואין די בשיור בעלמא והספק השני אם בעינן שיהי' ניתר איסור שיש בו עונש הנה הוא מפורש בתוס' שם ע"ב ד"ה אמר שכתבו וז"ל וא"ת הא שירי' נכרין דמעיקרא הוי אסורה בהנאה של כילוי כגון הדלקה וכו' ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו עכ"ל הרי דאפי' היתר הנאה של כילוי חשוב שירים נכרים אעפ"י שאין בו עונש שהרי הוא רק לאו הבא מכלל עשה דדרשינן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה (היתר שבה דהיינו אכילה) אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה (היתר שבה דהיינו הנאת הסקה) אלא משעת הרמה ואילך הא מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה וכמבואר בשבת דכ"ו ע"א וזהו בטבל טמא אבל בטבל טהור אפי' עשה לא הוי דהא הך קרא הוא לימוד רק לטבל טמא שיהי' אסור בהנאה של כילוי דהסקה וכדומה ואילו טבל טהור פירש"י שם בשבת ד"ה אין מדליקין דנלמד בק"ו מטבל טמא ע"ש והתוס' ביבמות דס"ו ע"ב ד"ה לא פליגי ארש"י שבת הנ"ל וס"ל דטבל טהור במה מצינו הוא דילפינן לי' מטבל טמא לא בק"ו ע"ש ועכ"פ כיון דטבל טהור נלמד רק בק"ו או במ"מ א"כ איסור הנלמד בק"ו או במ"מ הרי קיל הוא מעשה המפורשת וכנודע:

הן אמת כי שמעתי מאחד מחכמי גאליציען להסתפק אם אין עונש מיתה על הנאה של כילוי די"ל דכיון דהקישה תורה תרומה טמאה לטהורה בקרא דמשמרת תרומותי לומר דמה תרומה טהורה אין לך בה וכו' וכנ"ל א"כ י"ל דכי היכי דהיתר דתרומה טהורה היינו אכילה הוא לפני ההרמה במיתה ה"נ היתר דתרומה טמאה היינו הנאה של כילוי דהסקה וכדומה הוא ג"כ לפני ההרמה במיתה הנה כן שמעתי להסתפק ואם נאמר כן אזי יש להסתפק עוד אם רק הנאה של כילוי דטבל טמא הוא במיתה מקרא הנ"ל או גם הנאה של כילוי דטבל טהור הוא במיתה דלדעת רש"י הנ"ל דטבל טהור מק"ו הוא דילפי' לי' מטבל טמא א"כ י"ל דאין עונשין מה"ד ואף על גב דהמיתה הוא בידי שמים עכ"ז הלא גם בעונש כרת דביד"ש כתבו התוס' חולין דף (קט"ו ע"ב) ד"ה מה דאין עונשין כרת מה"ד ע"ש וכן מבואר ג"כ ברשב"ם בבא בתרא דף (פ"ח ע"ב) ד"ה למעוטי ע"ש וא"כ י"ל דה"ה מיתה ביד"ש ג"כ אין עונשין מה"ד מיהו יש דיעות הסוברים דבידי שמים עונשין מה"ד והאריכו בזה האחרונים וגם אני הארכתי בו במקום אחר ואכ"מ:

ואולם לדעת התוס' יבמות הנ"ל דטבל טהור במה מצינו הוא דילפינן לי' מטבל טמא ולא בק"ו א"כ הלא נודע מה שנסתפקו האחרונים לומר דרק בק"ו הוא דאעמה"ד אבל במ"מ עונשין וי"ל עוד יותר דלתוס' יבמות הנ"ל אזי ממ"נ לא שייך כאן הא דאעמה"ד וזה דהא דאעמה"ד יש לו ב' טעמים נודעים א' טעם המהרש"א בסנהדרין דכיון דהלמד בק"ו חמור מן המלמד ע"כ אין מתכפר בעונש אשר במלמד וצריך עונש החמור יותר וע"כ אין להענישו עונש דמלמד דאין מענישין רק לכפרה ב' טעם הקרבן אהרן דשמא יש פירכא על הק"ו ואי אפשר להעניש מספק והנה אם מענישין ביד"ש מה"ד מובן ממילא דתלוי בטעמים הנ"ל דלטעם דהלמד חמור מן המלמד א"כ גם ביד"ש הוא כן אבל לטעמא דחשש פירכא א"כ אי קמי שמיא גליא דליכא פירכא שפיר מענישין והנה אי מענישין במה מצינו ג"כ תלוי בטעמים הנ"ל דטעם דהלמד חמור מן המלמד לא שייך במ"מ דבמ"מ הרי הלמד שוה למלמד אבל טעמא דחשש פירכא שייך שפיר גם במ"מ ולפי"ז מובן ממילא דהיכא דהוא מה מצינו וג"כ עונש ביד"ש אזי ממ"נ שפיר עונשין דטעמא דחשש פירכא הא ליכא אי קמי שמיא גליא דאין פירכא וטעם דהלמד חמור מן המלמד ג"כ ליכא דהא במ"מ הלמד שוה למלמד וא"כ אי ילפי' טבל טהור מטבל טמא במ"מ שפיר יתכן שיהי' עונש מיתה ביד"ש גם בטבל טהור ועי"ל דלא שייך כאן הא דאעמה"ד דגילוי מילתא בעלמא הוא דהא טבל טהור הוא ג"כ טבל ואטו משום דהוא טהור מיגרע גרע וה"ז כיש בכלל מאתים מנה וע' תמורה דף (ט' ע"א) ובתוס' יבמות ד"ב ע"ב ד"ה בתו ובש"ס יבמות דף (ס"ח ע"ב) ואין להאריך בזה:

והנה דין התרומה בין דטהורה בין דטמאה שוה לטבל דמשעת הרמה לא הותרה התרומה אלא לכהנים אבל לא לישראל ויש בישראל עדיין אותו האיסור שהי' בהיותו טבל כמו שכתבו התוס' ביבמות ס"ו ב' שם והבאתי דבריהם לעיל בכלל ב' וא"כ אי נימא דהנאה של כילוי דטבל הוא במיתה ביד"ש בין בטבל טהור ובין בטבל טמא וכמו שנסתפקנו יומצא דגם הנאה של כילוי דתרומה בין טהורה ובין טמאה הוא ג"כ במיתה ביד"ש [ואף דדעת הר"ש תרומות פי"א מ"ט דאיסור הנאה של כילוי דתרומה הוא רק מדרבנן ע"ש עכ"ז לתוס' יבמות שם ובכמה דוכתי דסבירא להו דהוא דאורייתא מכח הלימוד הנ"ל שפיר י"ל דהוא במיתה וכמובן]:

ואולם לכאורה נראה פשוט דגם להתוס' אין עונש מיתה ביד"ש בהנאה של כילוי דתרומה וזה ממה שכתבו התוס' בפסחים דל"ג ע"א ד"ה מינה דרק באכילת הקדש ס"ל לרבי דהזיד במעילה במיתה אבל בהנהנה מן ההקדש אפי' לרבי הוי רק באזהרה לחוד לא במיתה דכיון דהזיד במעילה במיתה יליף רבי בג"ש דחטא חטא מתרומה ע"כ בעינן אכילה דווקא כמו בתרומה עכ"ל ומפורש בזה דבנהנה מתרומה ליכא מיתה ואמנם בחידושי בסוגיא דהזיד במעילה במיתה תמהתי על דעת התוס' פסחים הנ"ל דנהנה מהקדש לכ"ע לא הוי במיתה וזה ממה שמצאתי באבות דר' נתן פי"א וז"ל ר"ע אומר עתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן המיתה ועתים שאין אדם עושה מלאכה ומתחייב מיתה לשמים כיצד ישב אדם כל השבוע ולא עשה מלאכה ולערב שבת אין לו מה יאכל הי' לו מעות של הקדש בתוך ביתו ונטל מהם ואכל מתחייב מיתה לשמים אבל אם הי' פועל והולך בבנין בית המקדש אעפ"י שנתנו לו מעות של הקדש בשכרו ונטל מהם ואכל מתנצל מן המיתה עכ"ל והאדר"נ הנ"ל בהכרח הוא לפי הסברא דהזיד במעילה במיתה וכן כ' הבנין יהושע שם ד"ה מתחייב מיתה לשמים וז"ל כדאמר רבי פסחים ל"ג סנהדרין פ"ד הזיד במעילה חייב מיתה וכו' עכ"ל וא"כ מוכח מזה דגם בנהנה מן ההקדש יש חיוב מיתה שהרי האדר"נ הנ"ל איירי במעות הקדש וא"א למעול בהם ע"י אכילה רק ע"י הנאה כגון שקנה בם דבר מאכל ובחידושי שם דנתי הרבה מאוד בראי' זו מדברי האדר"נ הנ"ל ואכ"מ ועכ"פ לפי שטחיות דברי האדר"נ הנ"ל דבנהנה מהקדש נמי איכא חיוב מיתה א"כ יש לכאורה ראי' להיפוך דגם הנאת תרומה היא במיתה דאל"כ מנ"ל מיתה בהנאת הקדש הא עיקר מיתה דמעילה מתרומה הוא דילפינן לי' בג"ש דחטא חטא וא"כ מה שאין בו מיתה בתרומה הרי א"א שיהי' בו מיתה גם בהקדש וכהכרח שהכריחו התוס' פסחים הנ"ל באמת:

ואמנם גם אם נאמר דהנאה של כילוי דתרומה הוא במיתה עכ"ז עדיין רק הנאה של כילוי דהקדש ראוי שיהי' במיתה ולא הנאה גרידא דהקדש וכמובן וא"כ האדר"נ הנ"ל דאיירי בהנאה גרידא לא בהנאה של כילוי שהרי לא כילה את המעות בהוציאו אותם א"כ אכתי תיקשי דמדוע מתחייב מיתה לשמים ואולם י"ל דהאדר"נ הנ"ל איירי כשהוציא את המעות בשוגג דמחמת טרדת רעבונו שלא הי' לו מה יאכל שכח שהמעות הקדש והוציאם וא"כ הרי המעות יוצאות לחולין ע"י השגגת מעילה וא"כ י"ל דזה חשיב שפיר הנאה של כילוי מה שהוא מכלה את הקדושה שבו וכן כתבתי בחידושי ביומא דף (פ"ג ע"א) בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל ביישוב קושית הפרשת דרכים והאבני מלואים שהקשו דיפרישו את התרומה ויערבו אותה בהחולין למ"ד דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק דרבנן דבאיסור דרבנן הא קיי"ל דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וא"כ שפיר רשאים לעבור איסור דרבנן כדי להציל את החולה מאיסור אכילת טבל או תרומה עכת"ק וכתבתי שם דביטול תרומה בחולין לכ"ע אסור מה"ת לפי מה שכתבו האחרונים דאיסור הנאה לכ"ע אסור לבטל מה"ת דהביטול עצמו הנאה היא וכנודע וא"כ בתרומה נמי נהי דאסורה רק בהנאה של כילוי ולא בהנאה גרידא עכ"ז כשמבטלה בחולין ומפקיע ממנה קדושתה זה חשוב שפיר הנאה של כילוי מה שהוא מכלה את הקדושה שבה וק"ו הדברים דמה הנאת הסקה וכדומה דאין נהנה מכליון הקדושה רק מכליון העצם והגוש עכ"ז אסרתו התורה מפאת שבכלות העצם ממילא גם הקדושה נכלית ומסתלקת בוודאי אין החטא בהנאה של כילוי מפאת כליון העצם ורק מפאת שיש קדושה בעצם זה ובכליונו הרי ממילא גם הקדושה שבו פקעה ומסתלקת וזה הוא המתועב והבלתי נרצה מה שהוא מכלה את קדושת התרומה ע"י כליון עצמו וחומרו ואף שההנאה אינה מכליון הקדושה רק מכליון העצם שהרי אם גם לא הי' הדבר תרומה ג"כ הי' התבשיל מתבשל בהסיקו וא"כ כל שכן בביטול תרומה בחולין שההנאה היא מכליון הקדושה עצמה במה שהקדושה פקעה וניתרת התרומה א"כ כ"ש שהנאה זאת אסורה ושפיר גם מה"ת אסור לבטל תרומה בחולין והארכתי שם בזה [ועיין לקמן סוף הכלל] וא"כ גם כאן בהוציאו מעות ההקדש בשוגג ופקעה קדושתם שפיר י"ל דחשיב הנאה של כילוי ואף על גב דהאדר"נ קאמר דמתחייב מיתה לשמים עכ"ז שפיר י"ל דאיירי בשוגג והכוונה הוא על שגגת מיתה וכמובן ואף על גב דבנידון האדר"נ הנ"ל אין ההנאה מכליון הקדושה עכ"ז כיון שסוף סוף הי' כאן כליון הקדושה שפיר י"ל דחשיב הנאה של כילוי כמו בכל הנאה של כילוי דתרומה דאין ההנאה מכליון הקדושה וכנ"ל ותו די"ל דגם בנידון האדר"נ הנ"ל ההנאה הוא מכליון הקדושה שהרי אילו לא הית' הקדושה מסתלקת מן המעות נמצא שלא הי' המוכר קונה אותם והי' איפוא המאכל שקנה בעדם גזל בידו ונמצא שעיקר קניין המאכל הוא רק ע"י יציאת המעות לחולין וא"כ הרי שפיר הוא נהנה מכליון הקדושה במה שע"י כליון הקדושה חל קניין המאכל וקנה בעדם את המאכל ודו"ק ואולם יש לשדות נרגא בזה דהא אילו הי' עושה כן במזיד שוב לא הי' המעות יוצאות לחולין ולא הית' אז ההנאה הנאה של כילוי ושוב לא הי' מחויב מיתה וא"כ ראוי לומר דגם השוגג איננו שגגת מיתה ויש לדון הרבה בזה ואכ"מ להאריך וי"ל עוד דהאדר"נ הנ"ל הוא כמ"ד דהקדש במזיד מתחלל ע' קידושין דף (נ"ד ע"ב) ואיירי שפיר גם בהוציא במזיד:

ואולם אף הראי' מהנאת הקדש לענין הנאה של כילוי דתרומה אינה ראי' מוכרחת דשפיר י"ל דאין הנאת תרומה במיתה ואעפ"כ בהקדש הוי שפיר גם ההנאה במיתה כיון דבהקדש אין חילוק בין אכילה להנאה שהרי אין שם פסוק בפני עצמו לאיסור אכילה ורק גם האכילה אך מפאת ההנאה אסורה וכדברי הרמב"ם ז"ל בהנקודה נפלאה וכנודע וע"כ כיון דילפינן מתרומה דהזיד במעילה במיתה ע"כ אין חילוק עוד בין מועל ע"י אכילה למועל ע"י הנאה ואף שבתרומה הוי מיתה באכילה דווקא דיש בו לאו דוכל זר לא יאכל קודש עכ"ז אחרי דילפינן מיני' למעילה אין לחלק במעילה בין הנאה לאכילה כיון דבמעילה העביר' חמורה בהנאה כמו באכילה ואותה העביר' שיש באכילה היא עצמה ישנה בהנאה דעביר' אחת היא בשניהם מפאת הנאה וכנ"ל והרי זה כעין הא דאמרינן בכמה דוכתי דון מינה ואוקי באתרא ודו"ק:

ואולם מצאתי מקום דמוכח מיני' להדיא דיש חיוב מיתה בהנאה של כילוי דתרומה והוא בש"ס חולין דקל"ו ע"א דאמרינן התם דראשית הגז איתקש לתרומה בג"ש ופריך עלה אי מה תרומה חייבים עלי' מיתה וחומש אף ראשית הגז חייבים עלי' מיתה וחומש וכו' ובתוס' שם ד"ה אי כתבו וז"ל ואף על גב דבראשית הגז לא שייכא בי' אכילה ואין בתרומה חומש אלא באכילתה הנאת ראשית היא אכילתה עכ"ל ומבואר להדיא מדברי התוס' אלה מדנקטו בקושייתם רק חומש לחוד ולא הקשו גם ממיתה דאיך בא הש"ס למילף מיתה בראשית הגז מתרומה הא בראשית הגז ליכא אכילה ואין בתרומה מיתה אלא באכילתה וא"כ מוכח מזה בבירור דס"ל לתוס' חולין הנ"ל דאיכא מיתה בתרומה בהנאה של כילוי וע"כ אהא דפריך בגמ' דיהי' חיוב מיתה בראשית הגז כמו בתרומה אין קושי' כלל דכוונת הגמ' הוא דבנהנה הנאה של כילוי מראשית הגז יתחייב מיתה כמו בהנאה של כילוי דתרומה ורק אחומש קשיא להו שפיר דהא חומש וודאי דליכא בתרומה כ"א באכילה כדכתי' ואיש כי יאכל קודש דרק לענין מיתה הוא דמצינו דחייבה תורה מיתה אהנאה של כילוי דטבל טמא וכנ"ל ומיני' ילפינן טבל טהור במה מצינו או בק"ו וכנ"ל וממילא גם הנאה של כילוי דתרומה היא במיתה דמשעת הרמה לא הותרה התרומה אלא לכהנים אבל לישראל עדיין באיסורה הראשון עומדת וכנ"ל אבל לחייב חומש אהנאה של כילוי דתרומה הרי אין לנו שום גילוי כלל כיון דבחיובא דחומש כתי' ואיש כי יאכל קודש וא"כ בעינן אכילה דווקא וע"כ קשיא להו שפיר דהא בתרומה גופא אין חיוב חומש אלא באכילתה ואילו בראשית הגז הא ליכא אכילה אבל ממיתה לא קשיא להו דמיתה שפיר יש לחייב אהנאה של כילוי דראשית הגז כמו שחייבין מיתה אהנאה של כילוי דתרומה ואין לומר דהתוס' חדא מינייהו נקטו וה"ה דקושייתם קאי גם אמיתה דז"א דא"כ יותר הי' להם להקשות ממיתה לחוד שהרי מיתה נזכרת בגמ' קודם חומש וא"כ מדהקשו רק אחומש שהוזכר בגמ' אחרי המיתה ושבקו למיתה דמעיקרא א"כ מוכח להדיא כדברינו דסבירא להו דיש גם בתרומה מיתה בהנאה דהיינו בהנאה של כילוי ודו"ק היטב כי היא ראי' נכונה ונפלאה בס"ד:

והנה אשוב אל גוף ספיקות המהרי"ט אלגאזי הנ"ל ואומר דלפי הספק השני הנ"ל דבעינן שיור כזית בתרומה אפי' לר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת משום דשירים נכרים חשוב רק כשהותר דבר שיש עליו עונש וכנ"ל הנה אם נאמר כן יומצא דיהי' בזה מחלוקת בין ר' שמעון ורבנן דלר"ש דס"ל דכל שהוא למלקות וא"כ גם ח"ש הוא דבר שיש עליו עונש א"כ מהני שיור אפי' משהו ולרבנן דס"ל דרק כזית הוא במלקות יוצרך שיור כזית [ועיין עוד לקמן ד"ה ודע] ויש ליישב בזה דרך פלפול קושית התוס' ריש פרק לולב הגזול דהקשו דל"ל לבריתא בפרק כל שעה לפסול מצה של טבל מקרא תיפוק לי' מטעמא דמהב"ע וי"ל דלא חשיב מהב"ע כיון שהי' אפשר למצוה להעשות בלי עביר' (דלא חשיב מהב"ע בכה"ג כמ"ש התוס' שם בלולב הגזול והאריכו בו האחרונים) שהי' אפשר להפריש התרומה ולערבה בהחולין לדיעות הסוברים דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה (וזה אם נאמר שלא כדברינו מעלה דתרומה לכ"ע אסור לבטל מה"ת) אלא דלפמ"ש התוס' בפ' כל שעה שם דברייתא הנ"ל איירי בכזית מצומצם (ובכהן האוכל עש"ה) וא"כ בכה"ג הא א"א להפריש התרומה כיון דלא יהי' שיור כזית ואולם ברייתא הנ"ל הא מוקמינן לה התם אליבא דר' שמעון ולר' שמעון הא מהני שיור אפי' משהו וא"כ שפיר לא חשיב מהב"ע ולפי"ז מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם בהלכותיו דכ' לפסול מצה של טבל משום מהב"ע ושביק ילפותא דברייתא ולפי הנ"ל ניחא דלדידן דלא קיי"ל כר"ש בהא דכ"ש למכות שוב שפיר נכון הטעם דמהב"ע:

ואולם יש להסתפק אי נימא דבעינן שיור שיש עליו עונש אם די בעונש מלקות או בעינן דווקא שיהי' ניתר עונש מיתה ביד"ש דכמו דאמרינן דאע"ג דלר"י ח"ש אסור מה"ת עכ"ז כיון שטבל איננו איסור גרידא רק יש בו עונש ג"כ ע"כ לא חשיב שיור שהותר ע"י היתר האיסור גרידא כיון שלא הותר גם עונש וא"כ ה"נ בעונש גופי' כיון דיש בטבל עונש מיתה ביד"ש שהוא חמור מעונש מלקות ע"כ לא חשיב שיור שהותר ע"י התרת עונש מלקות גרידא אם לא הותר גם עונש דמיתה ביד"ש ואם נאמר דבעינן שיהי' ניתר גם עונש מיתה ביד"ש א"כ גם לר' שמעון י"ל דבעינן שיור כזית דנהי דכ"ש למלקות לר"ש עכ"ז י"ל דמיתה ביד"ש גם לר"ש איננו רק בכזית והארכתי בזה במ"א ואכ"מ:

ואמנם גם אם נאמר כן עדיין יש ליישב קושית התוס' דלולב הגזול הנ"ל עפ"י הספק הראשון דמהרי"ט אלגאזי הנ"ל שנסתפק אם די בשיור במציאות או בעינן דווקא שיור שהותר מכלל איסור ותמהתי עליו למעלה מש"ס פסחים דל"ג ע"א דמפורש דבעינן שיור שהותר וכו' והנה יש לי לומר דסוגיא דפסחים הזאת היא רק לדידן אבל ר' שמעון יחלוק בזה ולדידי' הא דבעינן שירים נכרים היינו רק שיהי' שיור במציאות לא שיור שהותר וכו' וזה דלכאורה הרי יש לעיין דהא כשמפריש התרומה עדיין השירים טבולים למעשר ואסורים מכח טבל למעשר עכ"פ וא"כ איך משכחת כלל שיור שהותר וכו' [ועיין עוד בסוף הכלל ד"ה והנה מה שהקשיתי] וצריך לומר דכיון דגם לענין מעשרות בעינן שירים נכרים א"כ דין אחד אמרה תורה שכל ההפרשות יחד צריכים להתיר השירים וכולם כהפרשה אחת הם לענין זה ושפיר חשיב שירים נכרים במה שניתרים השירים אחרי כל ההפרשות יחד וכמובן ודו"ק ולפי"ז נראה לפמ"ש הר"ש בתרומות פ"ג מ"ה וז"ל אבל מ"מ קשה מהך דמעשר שני שבחפץ זה דמועיל לר' שמעון בברייתא דמע"ש דדוחק גדול לומר שבחפץ זה משמע באמצעיתו וי"ל דלא בעי שירים נכרין אלא בתרומה דכתי' ראשית הילכך מהני גבי מע"ש כי אמר בחפץ זה עכ"ל ומפורש בזה דר"ש ס"ל דרק בתרומה בעינן שירים נכרים אבל לא במעשרות ואנן לא סבירא לן כר' שמעון בזה דהא לדידן מצרכינן גם במעשרות קביעות מקום וכמו שכתבו התוס' קידושין דכ"ו ע"ב ד"ה מעשה ועוד בכמה דוכתי וחיוב קביעות מקום הרי הוא רק מפאת דבעינן שיהי' השירים נכרים וכמבואר להדיא בדברי הר"ש הנ"ל וא"כ בעינן גם במעשרות שירים נכרים לדידן ועכ"פ לר' שמעון דלא בעי במעשרות שירים נכרין א"כ לדידי' הא שוב הדק"ל דאיך הוי בתרומה שירים נכרים הא עדיין השירים אסורים מפאת שהם טבל למעשרות וכנ"ל וא"כ על כרחך לומר דלר"ש לא בעינן באמת שיור שהותר מכלל איסור כ"א בעינן רק שיור במציאות דהא לא משכחת כלל שיור שהותר לדידי' וא"כ מה שאמרה תורה ראשית שתהא שירי' נכרין בהכרח הכוונה רק שיהי' ניכר שיור במציאות לא שיור שהותר וא"כ שוב גם כל שהוא חשיב שפיר שירים נכרים לר"ש כיון דיש שיור במציאות ואעפ"י שאין בכ"ש עונש מיתה ביד"ש דהא לא בעינן לר"ש שיור שהותר מכלל איסור כלל וא"כ שוב שפיר נכון כל מה שכתבנו דלר"ש לטעמי' שפיר צריך קרא למצה של טבל משא"כ לדידן דבעינן שיור שהותר וכו' וא"כ לא סגי בשיור משהו רק צריך שיור כזית ע"כ שפיר נכון הטעם דמהב"ע וככל הנ"ל:

והנה כתבתי כ"ז לפלפולא בעלמא אבל באמת נראה דחשיב שפיר מהב"ע במצה של טבל אף על גב דאפשר למצוה בלא עביר' ע"י הפרשה וביטול וכנ"ל דסוף סוף הרי לא הפריש וביטל רק אכל טבל וא"כ כיון שיוצא רק מכח באכילה והאכילה הרי הית' עביר' א"כ חשוב שפיר מהב"ע והתוס' דלולב הגזול כתבו רק דלולב של אשיר' לא חשוב מהב"ע כיון דאינו יוצא ע"י מה שעבדו אל האילן שהלולב הוא ממנו ואין המצוה באה מכח העביר' משא"כ כאן דיוצא ע"י האכילה והאכילה הרי הוא עביר' א"כ חשוב שפיר מצוה הבאה מכח דבר שהוא עביר' ותדע דאל"כ הא לא הוי בשום טבל מהב"ע שהרי אפשר להפריש עליו ממקום אחר וא"כ הרי אפשר למצוה בלא עביר' ואין לומר דחשיב מהב"ע היכא דאין לו טבל אחר להפריש ממנו על זה דז"א דא"כ אכתי מאי הקשו התוס' דל"ל קרא למצה של טבל ת"ל דהוי מהב"ע ואמאי הא צריך קרא עכ"פ להיכא שיש לו טבל אחר להפריש על זה ואפשר אז למצוה להעשות בלי עביר' ולא הוי מהב"ע ותו דאפי' באין לו טבל אחר להפריש עליו עכ"ז זהו רק דבר מקריי אצל האוכל שאין לו טבל אחר להפריש על זה אבל עצם האכילה הרי אפשר להיותה בהיתר ע"י הפרשה ושפיר ראוי שלא יוחשב מהב"ע ועל כרחך דאין הדבר תלוי באפשריות ההפרשה כלל רק כיון דסוף סוף לא הפריש ואכילתו עביר' ע"כ אי אפשר שתהי' האכילה מצוה והוי שפיר מהב"ע וכמובן וז"פ:

והנה עפ"י חקירת המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דבעינן שיור כזית כי היכי דליהוי שיור שהותר מכלל איסור וכנ"ל הנה יש לי לחקור עוד חקירה אחת וגדולה היא אלי וזה עפ"י המבואר בירושלמי פסחים פ"ב ה"ג הפריש מצה על חמץ א"ר זעירא כל תרומה שאינה מתרת את השירים לאכילה אינה תרומה אפי' הפריש חמץ על מצה (איבעי' הוא דבעי אם בהפריש חמץ על מצה ג"כ אינה תרומה) א"ר זעירא מאחר שאילו מינה עלי' אינה תרומה ואפי' הימנה למקום אחר אינו תרומה (כיון שאילו הפריש מן החמץ על החמץ עצמו לא הית' התרומה מועלת כיון שאין השירים ניתרים באכילה על כן מן החמץ למקום אחר ג"כ לא הוי תרומה דכל שמיני' ובי' אינו תרומה ה"ה דממנו למקום אחר לא הוי תרומה) עכ"ל הירושלמי [וראה לקמן ד"ה שוב נזכרתי]. ודברי הירושלמי אלה אישתמיטו לפי שעה מהגרע"א ז"ל שכ' בגליון הש"ס פסחים ל"ג ב' שם אהא דאמרינן דמפריש חמץ תרומה אינה תרומה מטעמא דבעינן שירים נכרין וז"ל תמיהא לי דא"כ לא תליא כלל בתרומה אם היא חמץ או לא ותלי הכל בשירים דמשכחת דמפריש תרומת חמץ ביש לו סאה חמץ וט' שאינו חמץ דיכול לקרות להסאה חמץ תרומה על הט' סאין כיון ששירי' נכרין וכו' עכ"ל ובמחכ"ת הרמה אישתמיטו לי' לפי שעה דברי הירושלמי הנ"ל שהירושלמי עצמו שאל זה דבהפריש חמץ על מצה ראוי שיועיל והשיב דכל שממנו עלי' לא הוי תרומה וכו' וכנ"ל וא"כ עכ"פ לפי הנחת הירושלמי הנ"ל דכל תרומה שאילו הפריש מינה ובה לא הוי תרומה אינה מתרת את השירים ג"כ ואין תרומתו תרומה כלל א"כ איפוא ראוי לומר לפי סברת המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דבעינן שיור כזית שיוחשב שירים נכרין ואם אין שיור כזית לא הוי תרומה וא"כ ראוי לומר לפי"ז דהתרומה עצמה צריכה שתהי' תמיד כזית ומשהו שהרי אם אין בה רק כזית מצומצם א"כ אילו הפריש ממנה עלי' אזי הרי היו החולין הניתרים פחות מכזית ולא הי' אז שירים נכרין ולא הית' התרומה מועלת וא"כ כל שאילו מינה ובה לא הוי תרומה הרי הימנו למקום אחר נמי אינו תרומה ואי אפשר איפוא שתחול תרומה לעולם כ"א אכזית ומשהו דאז אילו הפריש ממנה עלי' הי' נשאר חולין כזית והוי שירים נכרים וע"כ גם הימנה למק"א הוי תרומה:

ואם כנים הדברים הנה יש לנו ראי' מוכרחת לפשוט בזה גוף ספיקו של המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דנסתפק דגם לר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת עכ"ז ח"ש לא חשיב שירים נכרים כיון שאין עונש בח"ש דלפי מה שכתבנו א"א לומר כן דאי איתא א"כ בין לר' יוחנן ובין לר"ל תצטרך כל תרומה להיות כזית ומשהו וא"כ הא דאמר שמואל בכמה דוכתי והכי קיי"ל דחטה אחת פוטרת את הכרי כמאן אתיא ועל כרחך לומר דלר"י דח"ש אסור מה"ת והכי קיי"ל חשוב שפיר גם ח"ש שירים נכרים כיון דניתר האיסור שבו אעפ"י שאין עונש בח"ש וע"כ שפיר קיי"ל ג"כ כשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי ואולם עכ"ז נשאר לנו דבר מחודש דלר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ לא הוי לדידי' שירים נכרים בח"ש כיון שאיננו שיור שהותר כלל שאפי' איסור הרי לא הותר לדידי' וכדברי המהרי"ט אלגאזי הנ"ל וא"כ לר"ל שפיר יוצרך בכל תרומה שתהי' כזית ומשהו מטעמא דכל שהימנה עלי' אינה תרומה וכו' ויחלוק ר"ל איפוא אהא דשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי [עיין לקמן ד"ה והנה אחרי וד"ה והנה מה שרציתי]:

ודע דמה שכתבנו למעלה [ד"ה והנה אשוב] דלר"ש דס"ל דכ"ש למכות חשוב בח"ש שירים נכרים כיון שהותר גם עונש ואפי' אי נימא דלר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת עכ"ז לא חשיב שירים נכרין כיון שלא הותר דבר שיש בו עונש וכנ"ל. הנה יש לי לומר סברא מהופכת בזה ולחדש דאפי' אי נימא דלר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת חשוב ח"ש שירים נכרים מפאת שהותר איסור ואעפ"י שאין בו עונש וכנ"ל עכ"ז לר' שמעון לא חשיב ח"ש שירים נכרין ואף על גב דלר"ש איסור ח"ש עדיף מלר' יוחנן דהא אמרינן לדידי' דכ"ש למכות וזה לפי המבואר בריטב"א מכות בשם הרמ"ה ודבריו נודעים דהא דלר"ש כ"ש למכות היינו מטעם דאחשבי' באכילתו עש"ה. ולפי"ז נראה דאחשבי' הרי הוא רק בשעת אכילה וא"כ קודם האכילה הח"ש הוא היתר גמור ורק בשעת אכילה נעשה איסור ע"י מה שהוא מחשיבו עם אכילתו וא"כ לענין שירים נכרין שפיר לא הוי שירים נכרין בח"ש כיון שהח"ש בעצמותו היתר הוא ולא התירתו ההפרשה כלל דגם מתחלה הרי היתר הי' ושירים נכרים לא הוי רק כשהי' הדבר בעצמותו איסור תחלה וע"י ההפרשה נעשה מאיסור היתר משא"כ כאן שגם מתחלה היתר הי' אלא שהי' אפשר להעשות איסור ע"י האכילה אבל כל זמן שלא נאכל הרי הי' היתר ולא היפכה ההפרשה איסור להיתר ע"כ שפיר לא חשוב שירים נכרין ודו"ק כי סברא זאת ניתנה להאמר לענ"ד ועוד אם גם תרצה לומר דכיון דסוף סוף האכילה היא איסור לפני ההפרשה כיון שבהכרח יש האחשבי' עם האכילה ע"כ חשוב שפיר שההפרשה התירה את האיסור וחשוב שירים נכרים עכ"ז זהו רק אילו לא הי' מציאות לאכילה בלתי שיהי' שם אחשבי' עם האכילה אבל כיון שיש מציאות לאכילה באמת בלי אחשבי' שהרי כשאוכל בשוגג הא לא אמרינן אחשבי' כיון דאחשבי' בטעות כמבואר בריטב"א הנ"ל דמהאי טעמא ס"ל לר"ש דלענין חטאת דבשוגג בעינן כזית וכן מבואר ברש"י נדה ד"נ ע"ב ד"ה טומאה חמורה דבמתעסק באכילה כגון שלא ידע שזה הוא לא אמרינן דאחשבי' באכילתו עש"ה וא"כ כיון דמשכחת לאכילה בלי אחשבי' באכילת שוגג ומתעסק א"כ שוב שפיר אין עצם האכילה עביר' ורק אילו יארע מקרה שיאכלנו בזדון ויחשיבנו באכילתו אז הוא שיעשה איסור אבל כל זמן שאין אוכלו בזדון שפיר הח"ש היתר גמור הוא ולא חשיב שירים נכרים אעפ"י שההתירה ההפרשה את האכילה כיון שאין האכילה בעצמותה איסור כלל גם קודם ההפרשה כיון דמשכחת אכילה בלי אחשבי' ודו"ק היטב:

ואין להקשות דמאן לימא לן דר"ש לית לי' דרשא דכל חלב כמו רבנן לאסור ח"ש אלא שהוא הוסיף דכ"ש למכות מטעם אחשבי' וא"כ אפי' בלא אחשבי' עכ"פ איסור הוא מכל חלב כמו לרבנן והאחשבי' מועיל רק למכות וא"כ הוי שפיר שיריים ניכרין במה שנעשה מאיסור היתר כמו לרבנן דז"א דר"ש על כרחך לית לי' דרשא דכל חלב דאל"כ תקשה דל"ל קרא דכל חלב לאסור ח"ש הא בלא"ה אסור מטעם אחשבי' כמו שהאחשבי' מועיל למכות אף שאין קרא למכות וא"ל דלהא מילתא גופי' אתא קרא לאשמעינן דח"ש אסור משום דיש נ"מ לענין שיריים ניכרים וכדכתיבנא דז"א דא"כ מדוע נכתב קרא בחלב הא בטבל הי' לו להכתב אי אתי לאוריי הך דינא דח"ש חשיב שיריים ניכרים ועל כרחך דקרא אתי לחדש גוף האיסור דח"ש דלולי קרא ה"א דמותר לאכול ח"ש וא"כ לר"ש הרי אין צריך קרא לזה ובלאו הכי אי אפשר לאכול ח"ש מטעם אחשבי' ועל כרחך דר"ש לית לי' כלל דרשא דכל חלב וסברא דאחשבי' לבד הוא האוסר את הח"ש לר"ש וגם מחייב עליו מכות וא"כ כ"ז שאין אוכלו ואינו מחשיבו באכילתו שפיר הח"ש בעצם היתר גמור הוא ולא הוי שיריים ניכרים [ואולם י"ל דגם לר"ש איצטריך קרא דכל חלב דיש נפקותא להיכא דאכל ח"ש בשוגג או מתעסק דיוצרך כפרה כיון דבשוגג ובמתעסק ל"ש אחשבי' וכנ"ל ואמנם לדעת הרמב"ן ז"ל עה"ת פ' ויקרא דשגגת לאו אין צריך כפרה א"כ כ"ש דשגגת ח"ש אין צריך כפרה אולם י"ל דשגגת לאו דאכילה צריך כפרה גם לדעת הרמב"ן הנ"ל דשוגג דאכילה גרע משאר שגגות כמו דאמרינן דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אף על גב דשאר מתעסק פטור ואמנם הא אנן לר"ש קיימינן וכבר כתבנו בכלל הקדום דר"ש לית לי' הא דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה]:

ואל תשיבני מדברי החכם צבי בתשובותיו שכ' דהא דח"ש אסור מה"ת לר"י הוא מטעם אחשבי' וא"כ ראוי לומר גם לדידן דח"ש לא חשיב שיריים ניכרים כיון דכל זמן שאינו אוכלו ומחשיבו היתר גמור הוא [ועיין עוד לקמן ד"ה והנה כבר הבאתי]. דז"א דדברי החכם צבי הנ"ל תמוהים באמת דלמה לנו לתת טעם לדבר שטעמו מפורש בגמרא שהרי בגמ' מפורש הטעם דח"ש אסור מדרשא דכל חלב וטעמא דחזיא לאיצטרופי (ותרוייהו איצטריכי כמ"ש התוס' וראשונים ז"ל והארכתי בחידושי ואכ"מ) וא"כ מניין לנו לתת טעם אחר וכבר תמהתי עליו בקונטרס ע' פנים לתורה והליצותי בעדו שם קצת ואכ"מ ועכ"פ אין דבריו מוכרחים ושפיר י"ל דלדידן ח"ש אסור בעצם מדרשא דכל חלב וטעמא דחזי' כו' כשטחיות לשון הגמ' לא מטעם אחשבי' ורק לר"ש דאמר דכ"ש למכות ולא פירש טעמו שפיר י"ל דטעמא דידי' הוא מסברא דאחשבי' וכדברי הריטב"א הנ"ל:

והנה אם כנים הדברים דח"ש לא חשיב שיריים ניכרים לר"ש א"כ ימצא דר"ש לית לי' ג"כ הא דחטה אחת פוטרת את הכרי ורק יוצרך לר"ש בכל תרומה שתהי' כזית ומשהו מטעמא דכל שהימנו עלי' לא הוי תרומה הימנו על מקום אחר נמי לא הוי תרומה וכנ"ל ויתיישב בזה הא דבנדרים דנ"ח ע"ב איתא תניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני כו' לא נתנו בהם חכמים שיעור כו' והתוס' בע"ז פ' השוכר הקשו דלמה לו לטעמא דדבר שיש לו מתירין בטבל תיפוק לי' דטבל לא בטיל מטעמא דכהיתירו כך איסורו כדאמרינן שם בפ' השוכר בגמ' ע"ש ולפמ"ש ניחא דר"ש לטעמי' הרי שפיר הוצרך לטעמא דדשיל"מ דהא הא דכהיתירו כו' היינו משום דחטה אחת פוטרת את הכרי ואילו לר"ש הרי בעינן שתהי' התרומה כזית ומשהו וא"כ ממילא פחות מכזית ומשהו ג"כ לא יאסור חולין בתערובתו כיון שאינו מתיר את הטבל ג"כ בפחות מזה וא"כ שפיר הוצרך לטעמא דדשיל"מ כדי שגם משהו טבל בחולין לא יובטל ודו"ק:

ותתיישב ג"כ עפ"י ההנחה הזאת דלר"ש לא חשיב ח"ש שיריים ניכרים קושיית התוס' בלולב הגזול הנ"ל שהקשו דל"ל קרא בפרק כל שעה לפסול מצה של טבל תיפוק לי' דה"ל מהב"ע ולפמ"ש ניחא דלכאורה בלא"ה לק"מ דלא הוי מהב"ע דאדרבה עדל"ת אולם לא שייך כאן עדל"ת דאפשר לקיים שניהם ע"י הפרשה אמנם עדיין צריך קרא להיכא שאין לו רק כזית מצומצם דאז א"א לקיים שניהם ע"י ההפרשה דאם יפריש תהי' המצה פחותה מכזית ואין יוצאין בה אלא דז"א דאכתי חשיב אפשר לקיים שניהם מתרי טעמי חדא דעכ"פ יהי' האיסור קיל משהוא עכשיו דעתה כל הכזית אסור ואז יהי' בו איסור רק התרומה הנפרשת ותו דאפשר לבטל אח"כ התרומה בתוכו לדיעות האומרים דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה וכנ"ל אמנם כ"ז לרבנן אבל ברייתא הנ"ל דיליף בה מצה של טבל מקרא הא מוקמינן לה שם בפסחים כר"ש כנ"ל ולר"ש ל"ה אפשר לקיים שניהם בכזית מצומצם כיון שאם יפריש יהי' החולין פחותים מכזית ול"ה שיריים ניכרים ואין תרומתו תרומה כלל וא"כ שוב עדל"ת ול"ה מהב"ע ושפיר צריך קרא ולפי"ז ניחא מה שהרמב"ם ז"ל כ' בהלכותיו לפסול מצה של טבל מטעם מהב"ע ולפמ"ש ניחא דלדידן דלא קיי"ל כר"ש בהא דכ"ש למכות שפיר מספיק הטעם דמהב"ע וא"צ קרא:

והנה לכאורה יש להקשות עוד קושי' עצומה לפי הנחת המריט"א הנ"ל דלר"ל בעי' שיור כזית מטעם שיריים ניכרים ולפי דברינו בעי' ממילא מכח סברא זאת בכל תרומה כזית ומשהו דאל"כ הואיל והימנה עלי' אינה תרומה גם למק"א אינה תרומה וכדברי הירושלמי הנ"ל וא"כ כיון דאין תרומה פוטרת טבל כ"א כשיש בה כזית ומשהו שוב גם כזית ומשהו ראוי שלא יפטור שהרי אילו יפריש הימנה עלי' תהי' התרומה אך משהו והחולין כזית והרי תרומה כשהיא רק משהו אנו אומרים שאינה תרומה ורק צריך שתהי' כזית ומשהו וא"כ לא תועיל התרומה הזאת להתיר החולין כזית וא"כ כיון דגם אם התרומה כזית ומשהו אם יפריש הימנה עלי' לא תהי' תרומתו תרומה שוב כל שהימנה עלי' לא מהני גם למק"א לא מהני וא"כ איך יצוייר תרומה לעולם הרי כל שיעור שתצריך בה לא יועיל כיון שהשיעור שאתה מצריך בה אם יפריש ממנה עלי' שוב תהי' התרומה פחותה משיעור הזה ולא יועיל ושוב הדרינן לכללא דכל שממנה עלי' לא מהני ה"ה למק"א וצריך לומר דהא דבעינן שיועיל כשיפריש ממנה עלי' היינו רק לענין פסול עצמיי אם יהי' כשיפריש ממנה עלי' כגון תרומת חמץ שאם מפריש ממנה עלי' יהי' הפסול מכח שיריים ניכרים וכן מה שכתבנו דבעינן בתרומה שתהי' כזית ומשהו שפיר ניחא כיון דבכזית אם יפריש ממנה עלי' יהי' הטבל הניתר פחות מכזית ולא הוי שירים נכרים וזהו פסול עצמיי משא"כ כשהתרומה כזית ומשהו דאז אם יפריש ממנה עלי' ותהי' התרומה משהו והחולין כזית שפיר הוי שיריים ניכרים ואין שם פסול רק שהתרומה הוי משהו ותרומה משהו אינה מועלת מטעם דכל שממנה עלי' ל"ה תרומה ה"ה למק"א וע"כ הא דכל שממנה עלי' כו' אין יכול לעשות עוד פסול מכח כל שממנה עלי' כו' ושפיר מהני כשהתרומה כזית ומשהו כיון שאם יפריש ממנה עלי' לא יהי' הפסול ג"כ רק מכח כל שממנה עלי' ודו"ק ובחידושי בסוגיא דדיחוי כתבתי כעין זה דרק פסול עצמיי יכול לעשות דיחוי אבל פסול דדיחוי אינו יכול לעשות עוד דיחוי והבאתי דמיון לזה מתוס' יבמות כ"ז א' ד"ה שמואל ועוד מכמה דוכתי ואכ"מ:

עוד נלענ"ד דנהי דבעינן שיור כזית לענין שירים נכרים עכ"ז י"ל דלא בעינן שתהא התרומה כזית ומשהו ולא שייך לומר כל שממנה עלי' וכו' דז"א דזה שייך רק בתרומת חמץ דא"א בשום אופן להפריש ממנה עלי' ואפי' בצירוף לדבר אחר שהרי אפי' כשיפריש עלי' ועל מקום אחר ביחד דהיינו שיפריש ממקצת חמץ הזה על שאריתו ועל מצה יחד עכ"ז הרי רק המצה הניתרת תהי' שירים נכרין אבל לא החמץ הניתר דהחמץ הניתר הרי עדיין באיסור חמץ עומד משא"כ אם התרומה היא כזית הרי שפיר משכחת שיפריש ממנה עלי' ועל מקום אחר יחד דהיינו שיפריש מכזית זה חצי זית תרומה להתיר חציו השני עם חצי זית אחר דטבל דב' חצאי זיתים הניתרים יחד הרי הם ניכרים שפיר שתיהם יחד וע"כ כיון דמשכחת שיפריש הימנה עלי' ועל מקום אחר ויועיל ע"כ שפיר מועיל גם הימנה למקום אחר ודו"ק היטב ולפי"ז אין צ"ל עוד מה שכתבנו למעלה דפסול דכל שממנה עלי' וכו' אין יכול לעשות עוד פסול דכל שממנה עלי' וכו' רק שפיר י"ל דאין חילוק בזה וכל שממנה עלי' ל"ה תרומה ה"ה הימנה למק"א ל"ה תרומה ואפי' אם הפסול דהימנה עלי' היא ג"כ רק מטעמא דכל שהימנה עלי' וכו' אלא דהכא שאני דאין כאן אפי' פסול ראשון דכל שממנה עלי' כו' כיון שמהני בצירוף דהיינו ממנה עלי' ועל מקום אחר וכנ"ל:

והרווחנו בזה ליישב קושית התוס' שהקשו בכמה דוכתי דמדוע חטה אחת פוטרת את הכרי הא כתי' ונתן וסתם נתינה היינו פרוטה ולפי הנ"ל ניחא דבתרומה יש ראי' דלא הי' כוונת הכתוב לנתינה בשיעור פרוטה דאי נימא דאין התרומה מועלת כ"א כשהיא שוה פרוטה א"כ הא שוב לא תשכחת תרומה לעולם שהרי אפי' אם היא שוה פרוטה עכ"ז אם יפריש ממנה עלי' הרי החלק הנפרש לתרומה שוב יהי' שויו פחות מפרוטה וא"כ גם אילו הי' מפריש את החלק תרומה ההוא גם על שאריתו ועל מקום אחר יחד ג"כ לא הי' מועיל כיון דסוף סוף אין התרומה שוה פרוטה וא"כ הרי לא תשכח תרומה לעולם דכל שיעור שיווי שתצריך בה הרי אם יפריש ממנה עלי' לא יהי' לחלק הנפרש לתרומה אותו השיווי אשר לכל השיעור ולא תועיל התרומה וא"כ על כרחך דלא הית' כוונת התורה כאן לנתינה דפרוטה רק לנתינה כל דהוא ושפיר דייק שמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי דגוף מצות התרומה שפיר מורה ע"ז ודו"ק:

שוב נזכרתי דכסברת הירושלמי הנ"ל [ד"ה והנה עפ"י] דכל שהימנה עלי' אינה תרומה הימנה על מקום אחר נמי אינה תרומה נמצא ג"כ בתוס' בכורות דף י"ב ע"ב אהא דאמרינן התם בגמ' א"ר חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה כו' לאכלה אמר רחמנא (בפירות שביעית כתיב לאכלה) ולא לשריפה (ואי מיחייבא בבכורה האימורים נשרפין ע"ג המזבח) כו' מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי (אמאי מחייבא עיסת שביעית בחלה נימא) כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וכו' עכ"ל הגמ' וע"ז כתבו התוס' ד"ה כיון דאילו מטמיא כו' וז"ל ואף על גב דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה והוי כמו מן החיוב על הפטור עכ"ל והנה מבואר בדברי התוס' אלה דכל שהימנה עלי' אינה תרומה ממקום אחר עלי' נמי אינה תרומה משום דהוי כמן החיוב על הפטור וא"כ מובן ממילא דה"ה להיפוך ג"כ אמרינן דכל שהימנה עלי' אינה תרומה הימנה על מקום אחר נמי אינה תרומה משום דהוי כמן הפטור על החיוב ומוכרחת איפוא סברת הירושלמי הנ"ל מדברי התוס' הנ"ל:

והנה אחרי אשר זכינו לדברי התוס' בכורות הנ"ל נלפענ"ד ליישב הקושי' אשר הערנו למעלה [ד"ה ואם כנים] דראוי שלא תחול תרומה כ"א כשיש בה כזית ומשהו דאם אין בה רק כזית אזי ראוי לומר דכל שהימנה עלי' אינה תרומה כו' כיון דאם יפריש הימנה עלי' לא יהי' שיור כזית ולא חשיב שיריים ניכרים וכמהריט"א הנ"ל ונראה דלא שייך בזה כלל הא דכל שהימנה עלי' כו' וזה דזה שייך רק בגוונא דש"ס בכורות הנ"ל דהגמ' רוצה לומר דעיסת שביעית אם אכל ממנה קודם שתורם חלתה פטור שאינה טבולה לחלה כלל כיון דאי אפשר להפריש החלה מטעמא דלאכלה ולא לשריפה וע"כ שפיר אמרינן דלהפריש עלי' ממקום אחר ג"כ אי אפשר כיון דלפי עניינה של זאת העיסה שהיא עיסת שביעית הרי הוא עיסת פטור ואיננה טבל כלל והאוכל ממנה פטור וכנ"ל וא"כ הא ה"ל מן החיוב על הפטור מאי אמרת דאדרבה תחשב טבל מפאת שאפשר להפריש עלי' חלה ממקום אחר ז"א דאנן בתר עצם זאת העיסה אזלינן וכיון דלפי עניינה העצמיי הרי אין הפרשת חלה אפשר בה ואיננה טבל ואילו הי' כל העיסות שבעולם עיסות שביעית כמוה הרי לא הי' אל הפרשת החלה מציאות כלל והי' כל העיסות איפוא עיסות של פטור וא"כ גם עתה שיש עיסות שאינן של שביעית עכ"ז המפריש מהם על עיסה של שביעית הוי שפיר מן החיוב על הפטור וע"כ שפיר שייך התם סברא דכל שממנה עלי' אינה תרומה ממק"א עלי' נמי אינה תרומה והטעם פשוט משום דהוי מן החיוב על הפטור ומה שכתבו התוס' בכורות הנ"ל דהוי כמו מן החיוב וכו' ולא כתבו דהוי מן החיוב וכו' היינו משום דלא דמי ממש לשאר מן החיוב על הפטור דשם הפטור היא פטור גמור משא"כ כאן אם נאמר דמהני הפרשה ממקום אחר הרי שוב תהי' מחויבת כיון דעיקר הפטור הוא רק משום דא"א להפריש ממנה חלה מטעמא דלאכלה ולא לשריפה וא"כ הרי אפשר להפריש עלי' מעיסה שאינה של שביעית ורק שאנו אומרים דכיון דלפי עניינה העצמי הוא פטור ע"כ גם ממק"א עלי' א"א להפריש דהוי כמו מן החיוב על הפטור וע"כ שפיר הוי רק כמו מן וכו' ולא דמי ממש לשאר מן החיוב על הפטור ואולם כ"ז היא רק בהך דבכורות דלפי עניינה העצמיי הוא פטורה מחלה ואחרי שאנו אומרים דגם ממק"א עלי' לא מהני הרי הוא פטורה באמת מחלה והאוכל ממנה אינו חייב משום אכילת טבל וכגמ' בכורות הנ"ל וע"כ שפיר הוי מן החיוב על הפטור משא"כ בהפרשת תרומה בשיעור כזית דאע"ג שאי אפשר להפריש ממנה עלי' לפי שלא יהי' השירים נכרים עכ"ז הרי אין הכזית הזה פטור מתרומה והוא טבל שפיר והאוכל כזית טבל הרי חייב מיתה משום אכילת טבל וא"כ כיון שכזית היא טבל ויש עליו חיוב תרומה א"כ המפריש ממנו על מקום אחר אינו מפריש מן הפטור על החיוב רק מן החיוב על החיוב ושפיר ההפרשה מועלת אף על פי שאילו הפריש ממנו עליו לא הית' מועלת וכמובן:

ואולם לכאורה ז"א דהא בהפריש חמץ על מצה ג"כ אמר הירושלמי סברא דכל שהימנה עלי' וכו' והרי חמץ נראה לכאורה לפי המושכל ראשון דהוא טבל שפיר והאוכלו חייב עליו משום טבל ג"כ היכא שהאיסורין באין כאחת או קדים איסור טבל ולמ"ד דאחע"א אפי' היכא דאיסור חמץ קדים וא"כ הא הוי שפיר מן החיוב על החיוב ואמנם באמת אין זה מוכרח די"ל שפיר דהיכא דנחמצה התבואה קודם שבאה לכלל טבל שפיר איננה טבל כלל דלאו בת הפרשה היא מעולם מפאת שאין שירי' נכרין והרי זה דוגמת הך דש"ס בכורות דפטרינן עיסת שביעית מחלה ואומרים שאינה טבל לחלה כלל מפאת שלא הי' לה אפשריות הפרשת חלה מעולם מטעמא דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וא"כ ה"ה בתבואה שלא הי' לה אפשריות הפרשת תרומה מעולם מפאת שאין שירי' נכרין ג"כ שפיר פטורה מהפרשת תרומה ואיננה טבל כלל והאוכל תבואה כזאת לא יתחייב באמת משום טבל אפי' למ"ד אחע"א דתבואה פטורה היא ואיננה טבל כלל וכמו דפטרינן בהך דבכורות לאוכל מעיסת שביעית קודם שהורם חלתה ואדרבה ק"ו הדברים דמה בהך דבכורות דאין שם חסרון בעצמות הטבל וההפרשה כלל ורק מפאת שהעיסה יש בה קדושת שביעית ג"כ ובקדושת שביעית אמרה תורה לאכלה ולא לשריפה וע"כ אנו אומרים שאין העיסה טבולה לחלה כלל מפאת שיש בטבל זה חסרון מחמת דבר אחר האוסר את ההפרשה דהיינו קדושת שביעית שבו וא"כ כל שכן בתבואה חמוצה דמניעת ההפרשה הוא דין עצמיי של הפרשה דהתורה הצריכה בכל הפרשה שיהי' שירים נכרים וזו אינה ראוי' לכך ואין כאן איסור זר ומבחוץ האוסר את ההפרשה רק שההפרשה עצמה א"א שתתקיים כפי מה שחייבתה התורה וא"כ כל שכן שראוי לומר שאין תבואה זאת טבולה לתרומה כלל וכמובן [ועיין עוד לקמן ד"ה ואולם גוף] וא"כ הירושלמי הנ"ל דאמר דהפריש חמץ על מצה לא מהני וכו' שפיר י"ל דאיירי בחמץ דכה"ג דהיינו שנחמצה התבואה קודם שבאה לכלל טבל דבזה שפיר שייך סברא דכל שהימנה עלי' וכו' משום דתבואה פטורה היא והוי מן הפטור על החיוב וכנ"ל:

והא דלא אמר הירושלמי בפשיטות דהוי מן הפטור על החיוב היינו משום דאי נימא דמהני הפרשה למקום אחר הרי שוב לא תהי' פטורה דכיון דראוי לחול עלי' שם תרומה למקום אחר ע"כ היא טבל שפיר ולא דמי לשאר מן הפטור על החיוב דהפטור הוא פטור גמור וא"א שיחול עליו שם תרומה כלל משא"כ כאן דהחסרון רק מפאת שאין השירים נכרים וע"כ כיון דראוי' להיות תרומה על מצה ויהי' השירים נכרין א"כ שוב י"ל דחשיבא טבל שפיר לפני הפרשת התרומה כיון דראוי' היא לחלות שם תרומה למקום אחר עכ"פ אלא דאנו אומרים דכיון דלפי עניינה העצמיי של זאת התבואה הרי הוא פטורה ע"כ גם הימנה למקום אחר אינו מועיל דהוי כמו מן הפטור על החיוב וכיון דהימנה למק"א ג"כ לא מהני שוב היא פטורה באמת דוגמת הך דבכורות הנ"ל וכנ"ל וע"כ עכ"פ שפיר קאמר הירושלמי לישנא דכל שהימנה עלי' וכו' ולא קאמר דהוי מן הפטור על החיוב דהא אינו ממש מן הפטור על החיוב ורק אחרי שאנו אומרים הא דכל שהימנה עלי' וכו' אז הוא ממש מן הפטור על החיוב וכנ"ל:

והא דנקט הירושלמי חמץ סתם אף על גב דאיירי רק בהחמיץ קודם שבא לכלל טבל וכנ"ל אין זה תימה דהא ה"נ בברייתא המובאה בבבלי שם בפסחים ל"ג א' תני סתמא דהפריש חמץ תרומה אינה קדושה ואעפ"כ מוקי לי' התם רק בהחמיץ במחובר אבל לא בהחמיץ בתלוש כאשר אביא כל הסוגי' דשם להלן אי"ה (ואין להקשות דמדוע באמת כזית טבל חייבין עליו משום טבל ואפי' לא מירח רק כזית דלא הי' מעולם ראוי להפרשה מפאת שאין השירים נכרין וכנ"ל ואילו בתבואה חמוצה מקודם שבאה לכלל טבל אנו אומרים מכח זה דאינה טבל כלל דז"א דהחילוק הוא בפשיטות בכזית הרי הוא חזי לאצטרופי ויש בו ראויות הפרשה אם יצורף לו טבל עוד וע"כ מיקרי שפיר ראוי להפרשה ושפיר הוא טבל משא"כ בחמץ דלא חזי לאצטרופי ע"כ שפיר איננו טבל כלל וז"פ):

ואולם כ"ז הוא רק אם קדם החימוץ לחלות הטבל אבל היכא דנעשה טבל קודם החימוץ אזי פשוט דאע"פ שאחרי כן נתחמץ ואינו ראוי להפרשה מפאת שאין השירים נכרים עכ"ז אין זה מפקיע את השם טבל כיון שכבר חל וכבר הי' על התבואה זיקת תרומה וע"כ אין הטבל נפקע מפאת שקרה לה אחרי כן מקרה ומצב המונע הפרשת התרומה ואין זה דומה להך דבכורות דהא שם העיסה היא מתבואת שביעית ולא הית' מעולם ראוי' להפרשת חלה משא"כ כאן וע' פסחים דל"ו ע"א דמבואר להדיא דלרבנן דאחע"א אזי אם קדם הטבל לחימוץ חייבין עלי' שתים משום טבל ומשום חמץ ע"ש:

ואמנם לכאורה עדיין יש להקשות על דברינו מדברי הירושלמי דפסחים הנ"ל אשר כבר הבאתי קצתו ואחרי דבריו המובאים למעלה איתא שם וז"ל ארבעת רביעים בפני עצמן (עשה עיסה מד' ריבעי קב ואין חיוב חלה נוהג אלא בעיסה שיש בה חמשת רבעים) וחימצן וארבעת רביעים בפני עצמן (ארבעת רביעים עשה עוד בפני עצמן וחימצן ג"כ) ועירבן (אותן ח' רביעים עירב אח"כ ועשאן עיסה אחת נמצא דהשתא חייבין בחלה) אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום אוכל חמץ לוקה וכו' אין איסור קל חל על איסור חמור (ומש"ה אין טבל דבמיתה ביד"ש חל על חמץ שהוא בכרת) וכו' עכ"ל הירושלמי ומבואר בזה להדיא דאפי' היכא דהחימוץ קדם אל אפשריות ההפרשה ג"כ היא טבל דהא בנחמץ קודם שהי' שיעור חלה פוטר רק מטעמא דאאחע"א ומוכח דלמ"ד דאחע"א שפיר חל איסור טבל אף על פי שלא הי' כאן אפשריות הפרשת חלה מעולם שהרי אין השירים ניכרין וכדאמר הירושלמי עצמו תחלה דבהפריש חמץ תרומה לא מהני לפי שאינה מתרת את השירים וכו':

ואולם י"ל ואדרבה יתיישב דיקדוק עצום שיש לדקדק בדברי הירושלמי דמדוע נקט הירושלמי הדין שלו בארבע רביעים וארבע רביעים הרי הי' די שיאמר ד' רביעים ורובע היינו שעשה ד' רביעים בפני עצמן וחימצן ורובע בפני עצמו וחימצו ואח"כ עירב כל החמש רביעים יחד דאיכא השתא שיעור חיוב חלה דחמש רביעים חייבים בחלה וא"כ הי' הירושלמי יכול לומר בזה אותו הדין עצמו שאמר בד' רביעים וד' רביעים ואם גם תרצה לומר דאיידי דפתח בארבע רביעים קאמר נמי וארבע רביעים ורצה לנקוט לשון שוה עכ"ז אכתי תיקשי דהל"ל שלשה רביעים ושלשה רביעים דאיכא יחד שש רביעים המחויבים בחלה ולמה לי' למינקט ד' וד' אם לדין שלו אין לו צורך רק בג' וג' וזה דיקדוק עצום לכאורה:

ונראה בזה ואציע דלכאורה צריך להבין בהא דקאמר בש"ס דידן בפסחים ל"ג א' שם דלא הי' לו שעת הכושר לתרומה משכחת רק בהחמיץ במחובר [וז"ל הגמ' שם אמר מר הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה מה"מ א"ר נחמן בר יצחק תתן לו ולא לאורו מתיב ר"ה ברי' דר"י אין תורמין מן הטמאה על הטהורה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ואמאי לימא תתן לו ולא לאורו א"ל התם הית' לו שעת הכושר (לתרומה ראי' לאכילה טרם שנטמא) הכא לא הית' לו שעת הכושר ודלא הית' לו שעת הכושר היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר (דאין תרומה במחובר לקרקע ונמצא שלא הי' לתבואה זו מעולם שעת הכושר להפריש ממנה תרומה ראוי' לאכילה) אבל אחמיץ בתלוש ה"נ דקדשה (שאילה היא) א"ל אין עכ"ל הגמ'] ואמאי הרי גם בהחמיץ בתלוש משכחת לי' דהיינו כשהחמיץ קודם מירוח דאכתי ליכא חיוב תרומה וצ"ל דכיון דקודם מירוח אם עבר ותרם בדיעבד תרומתו תרומה וכמבואר בתרומות פ"א מ"י ע"כ מיקרי שפיר שעת הכושר לתרומה ואף על גב דלכתחלה אין לו לתרום קודם מירוח ומותר באכילה אז עכ"ז כיון דבדיעבד תרומתו תרומה חשיב יש בו אפשריות הפרשה ומיקרי שפיר שעת הכושר לתרומה ורק במחובר דלא מהני בי' תרומה אפי' בדיעבד כמבואר שם פ"א מ"ה וע' תוס' קידושין דס"ב ע"א ד"ה אין ע"כ שפיר מיקרי אין לו שעת הכושר ויש סמוכין לזה בתוס' זבחים דס"ט ע"א ד"ה ואין דאהא דאמרינן התם בגמ' דאין לדון מליקת עוף קדשים בחוץ שלא תטמא משום נבילה ממליקת עוף קדשים בפנים שאין בה טומאת נבילה משום דאין דנין דבר שלא בהכשירו מדבר שהוא בהכשירו וע"ז הקשו הם ז"ל שם דנילף ממליקת שמאל ולילה בפנים דהוי נמי שלא בהכשירו ואעפ"כ אין בה טומאת נבילה ותירצו וז"ל וי"ל דכיון דאם עלה (מליקת שמאל ולילה) לא ירד הכשירו קרינא בי' עכ"ל ז"ל הרי דאם עלה לא ירד מיקרי כשרות וא"כ ה"נ קודם מירוח כיון דבדיעבד תרומתו תרומה מיקרי שפיר שעת הכושר. ולפי"ז יש לנו לומר גם לענין נידון דידן דאם החמיץ בתלוש אפי' קודם מירוח עכ"ז אם מירחו אח"כ שפיר יש בו איסור טבל ולא אמרינן דכיון דלא הית' התבואה ראוי' מעולם לשיהי' שירי' ניכרין ותועיל בה הפרשה לפיכך אינה טבל כלל דז"א דכיון דקודם החימוץ אילו הי' תורם אז הרי הית' התרומה מועלת שפיר נחשב זה שהית' ראוי' פעם להפרשה וחל עלי' שפיר שם טבל כשמירחה אחרי החימוץ:

ויותר מזה יש לי לומר דיש על כל תבואה שם טבל גם קודם מירוח מפאת הדיעבד שאילו עבר ותרם תרומתו תרומה וכדמות ראי' לזה מדברי הר"ש במס' מעשר שני פ"ה מ"ח וז"ל המשנה שם א"ר יהודה בראשונה הי' שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות (היינו קודם מירוח בתבואה וכל אחד קודם הגמר שלו כמפורש בפ"ק דמעשרות) פטורים מן הביעור עכ"ל המשנה ובר"ש כ' וז"ל ובירושלמי פריך ולאו טבל הוא כלומר אפי' הגיע לעונת המעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הפריש המעשרות ומשני יאות הוא אומר שטבל קרוי קודש (וע"כ הוא בכלל חיוב ביעור דכתי' ביערתי הקודש מן הבית) ובראשונה (קודם שבא ר"ע ולימד) היו סבורין דאפי' קודם מירוח קרוי קודש עכ"ל הר"ש והנה זה פשוט דקדושת הטבל הוא רק מפאת שיש בו עניין תרומה שיש בה קדושה וע"כ נראה שבזה נחלקו קודם שבא ר"ע עם ר"ע דקודם שבא ר"ע היו סבורין דגם טבל קודם מירוח כיון דאילו עבר ותרם תרומתו תרומה ע"כ כבר יש בו ענין תרומה ויש בו קדושה שפיר וקרוי קודש וחייב בביעור ור"ע בא ולימד דכיון דקודם מירוח אין לתרום ממנו תרומה לכתחלה ע"כ אין לו קדושה מפאת הדיעבד שאילו עבר ותרם וכו' כיון דלכתחלה אסור לו לתרום וא"כ נראה דעד כאן לא פליגי אלא אם הטבל קודם מירוח קרוי קודש אבל שם טבל לכ"ע יש לו גם קודם מירוח כיון שהוא ראוי להפרשה בדיעבד ור"ע ס"ל רק דאין קדושה עדיין לטבל הזה ושאיננו קרוי קודש מפאת הדיעבד דכיון דלכתחלה אסור לו לעשות כן ע"כ א"א שיהי' לו קדושה מכח דבר שהוא איסור אבל עכ"פ השם טבל עצמו בלתי השם קודש נראה שפיר דלכ"ע אית לי' גם קודם מירוח מפאת אפשריות ההפרשה בדיעבד ובמקום אחר בחידושי הבאתי מקומות רבות דמוכחי דדיעבד מיקרי ראוי ואכ"מ וא"כ ה"נ נקראת התבואה קודם מירוח ראוי' להפרשה וחשיבא שפיר טבל מכח זה ופליגי רק במשנה הנ"ל אם הטבל הזה הוא קודש או אינו קודש אבל לכ"ע טבל הוא עכ"פ:

ואם נאמר כן אזי הדבר פשוט טפי דכל שהחימוץ הי' בתלוש אפי' הי' קודם מירוח דעכ"ז הרי מיחשיב שקדם הטבל להחימוץ כיון דקודם החימוץ כבר הית' התבואה טבל מפאת הדיעבד ואף על פי שלא הית' אסורה אז עדיין עכ"ז השם טבל שפיר הי' עלי' כבר וכנ"ל וע"כ אף על פי שנחמצה התבואה אח"כ וא"א להפריש עלי' תרומה מפאת שאין השירים נכרין מ"מ אין זה מפקיע השם טבל אלא שהוא טבל שא"א לתקנו אבל הוא שפיר טבל ואסור שפיר משום טבל למ"ד דאחע"א ודו"ק [ויתיישב בזה מה ששאלני תלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה בהא דאמרינן במכות י"ז א' דטבל חשוב ברי' ואמאי הא אינו אסור מתחלת ברייתו דהי' לו שעת היתר קודם מירוח ושוב מצא שהגאון רע"א ז"ל הקשה כן ולהנ"ל ניחא דגם קודם מירוח הרי שמו טבל וחשיב שפיר ברי' כיון דהי' לו שם טבל מתחלת ברייתו ואף על פי שלא הי' זה השם איסור מתחלת ברייתו ודו"ק ונהי דבמחובר איננו טבל כלל כיון דבמחובר אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה עכ"ז מחובר ותלוש הרי הם ב' מינים דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וקרקע ומטלטלין הם ב' מינים וע"כ שפיר חשוב ברי' כיון דמעשה שנעשה המין החדש של תלוש הרי הוא טבל מתחלת התהוותו המין הזה ודו"ק]:

והנה נתבאר ממילא מדברינו אלה דה"ה לענין חלה כל שהי' אל העיסה פעם אפשריות הפרשת חלה אפי' רק בדיעבד אז אפי' אם נתחמצה אח"כ עכ"ז אין החימוץ מבטל השם טבל והיא שפיר טבולה לחלה ותלוי רק בפלוגתא דאחע"א אי איסור טבל חל על איסור חמץ ומעתה י"ל דמימרא דירושלמי הנ"ל אתיא כר"ע דס"ל בחלה פ"ד מ"ד דהנוטל חלה מן הקב בדיעבד ה"ז חלה וז"ל המשנה שם הנוטל חלה מן הקב ר' עקיבא אומר חלה וחכ"א אינה חלה והר"ש שם הקשה שהרי ר"ע עצמו ס"ל בפ"ב דחלה מ"ג דקב פטור מן החלה ותי' דהתם לכתחלה דלכתחלה אין חיוב לתת חלה רק מחמשת רבעים והכא איירי בדיעבד דבדיעבד אם עבר ונתן חלה מן הקב חלתו חלה ע"ש והנה צריך אני להציע דאין לומר דלענין הדיעבד אין לר"ע שיעור כלל אל החלה ואפי' בפחות מקב מכל כמה דנתן חלה ה"ז חלה והא דנקט במתני' הנוטל חלה מן הקב ולא נקט ג' רבעי הקב או פחות מזה הוא לרבותא דרבנן דאפי' בקב נמי אינה חלה דז"א דכיון דלרבנן שיעור דחמשת רבעים הא הוי אפי' לדיעבד ואילו לר"ע אין אל הדיעבד שיעור כלל א"כ לא ה"ל למתני' למינקט שיעורא כלל בפלוגתא דר"ע ורבנן והכי הל"ל הנוטל חלה מפחות מחמשת רביעים רע"א חלה וחכ"א אינה חלה ולשון זה הי' כולל הכל בין קב ובין פחות מקב וא"כ מדלא תני כן רק תני הנוטל חלה מן הקב ואילו לרבנן הרי אין חילוק בין קב לפחות מקב דתרוייהו לא מהני בדיעבד א"כ על כרחך דהך שיעורא דקב אליבא דר"ע הוא דנקטי' דגם לר"ע רק בנוטל חלה מן הקב הוי חלה בדיעבד אבל בפחות מקב גם לר"ע לא מהני אפי' בדיעבד וז"פ ויש עוד הכרח לזה מדברי הפי' המשניות להרמב"ם שם שכ' וז"ל ואמר מן הקב רוצה בו פחות משיעור חלה לדעת חכמים (האומרים דשיעור חלה הוא חמשת רבעי הקב) אבל שמאי אומר מקב חלה כמו שיתבאר בעדיות ונטה ר"ע לדעת שמאי מעט עכ"ל וכיוון בתיבת מעט דר"ע אית לי' שיעורא דקב כשמאי אבל לא לגמרי דשמאי ס"ל שיעור זה גם לכתחלה ור"ע ס"ל דשיעור קב הוא רק לדיעבד שאם עבר והפריש ה"ז חלה אבל לכתחלה אין חיוב חלה רק בשיעור חמשת רבעים כחכמים וא"כ עכ"פ מפורש בדברי הרמב"ם אלה דטעמא דר"ע בקב בדיעבד איננו מפאת שאינו מצריך שיעור כלל לדיעבד ורק משום דסובר שיעורא דשמאי דס"ל דקב הוא שיעור לחלה וסובר ר"ע את השיעור הזה בתורת שיעור לדיעבד וא"כ עכ"פ בפחות מקב הרי אין כאן שיעור אפי' לדיעבד ושפיר גם בדיעבד לא מהני וז"פ וא"כ נמצינו למידין איפוא דלר"ע בפחות מקב אפי' עבר והפריש אינו חלה ובקב נהי דאין בו איסור טבל ומותר באכילה לכתחלה בלי חלה עכ"ז אם הפריש ממנו חלה בדיעבד ה"ז חלה ובחמשת רבעים הוא שיעור טבל לחלה גם לכתחלה:

ומעתה י"ל דמימרא דירושלמי הנ"ל אתיא כר"ע הנ"ל וע"כ הנך ארבע רבעים דהן קב א"כ שפיר גם קודם החימוץ כבר באו לכלל טבל מפאת הדיעבד שאילו עבר והפריש חלתו חלה וכנ"ל ונהי שלא היו אסורים אז עדיין עכ"ז השם טבל הרי כבר יש להם ואין השם הזה נפקע מפאת החימוץ דאח"כ וכנ"ל ושפיר הם נאסרים משום טבל כאשר עירב כל השמונה רביעים יחד דכיון דכל ארבעה מהן כבר היו ראוים להפרשה בדיעבד קודם החימוץ והיו אז כל ארבעה מהן טבל א"כ שפיר הם נאסרים משום טבל בהגיעם אח"כ לכלל שיעור ע"י העירוב וכנ"ל ותלוי שפיר רק בדין אחע"א ושפיר הוצרך הירושלמי לומר דאין איסור טבל חל מטעמא דאאחע"א בקל על חמור אבל לולי זה שפיר הם נחשבים טבל אעפ"י שאין בם ראויות הפרשה עכשיו מפאת שאין השירים ניכרים כיון דכבר קודם החימוץ הי' בם ראויות הפרשה בדיעבד וכנ"ל אבל היכא דהי' החימוץ במחובר ולא הית' בתבואה ראויות הפרשה מעולם אפי' בדיעבד שפיר י"ל דאינה טבל כלל וכמו שכתבנו:

ועפ"י הכוונה הזאת בדברי הירושלמי הנה נתיישב כמין חומר הדיקדוק הקדום דמדוע נקיט הדין בד' רביעים וד' רביעים דה"ל למינקט בג' וג' או בד' ורובע וכנ"ל ולפמ"ש ניחא דבג' וג' הרי גם בדיעבד אילו הפריש מכל ג' בפני עצמו חלה אינו חלה וא"כ שוב כיון שנתחמצו קודם שנתערבו יחד הרי לא הי' בם ראויות הפרשה מעולם אפי' בדיעבד וא"כ שוב הרי אינם נעשים טבל כלל ולא הי' הירושלמי יכול להשמיענו בכה"ג דאין איסור טבל הקל חל על איסור חמץ דחמור כיון דבכה"ג איננו טבל כלל ואפי' למ"ד אחע"א נמי הרי פטור משום טבל כיון שאיננו טבל כלל כיון שלא הי' בר הפרשה מעולם מפאת שאין השירים נכרין וכנ"ל וכן בג' ורובע ג"כ לא הי' אפשר לנקוט דינו וכמובן כיון דהרובע הנעשה בפ"ע אין בו שיעור הפרשה אפי' לדיעבד וא"כ כיון שנתחמץ קודם שנתערב עם הארבע רביעים א"כ הרי לא הי' בו מעולם ראויות הפרשה ואיננו טבל כלל וא"כ שוב אינו מצטרף כלל אל הארבע רביעים לחייבם בחלה וחשיב כאילו היו עדיין הארבע רביעים לבד דאין בם חיוב חלה וא"כ אכתי אין כאן איסור טבל וא"כ שפיר הוכרח הירושלמי למינקט הדין שלו רק בד' וד' ונמצא איפוא מספר הרביעים של הירושלמי הנ"ל בדקדוק גדול שלא הי' יכול לנקוט לא מספר פחות מזה ולא מספר יותר מזה דבחמש וחמש הרי לא משכחת דינו כיון דחמש רביעים הוא שיעור חיוב חלה והוי טבל בפועל א"כ הרי קדם האיסור טבל לאיסור חמץ ובשלש ושלש נמי לא משכחת לדינו כיון דשלש איננו שיעור אפי' לדיעבד וא"כ כיון דנתחמצו טרם שנתערבו שוב הרי לא הי' בם ראויות הפרשה מעולם ואינם טבל כלל אפי' אחרי העירוב וא"צ להא דאאחע"א דבלא"ה הרי אינם טבל כלל ולא משכחת לדין הירושלמי רק בד' וד' דחשיבי טבל מפאת דהי' בם ראויות הפרשה בדיעבד לפני החימוץ ועכ"ז איסור הטבל בפועל הרי נולד רק אחרי החימוץ דמעיקרא כשהיו ד' וד' הרי לא היו אסורים משום טבל ורק בדיעבד אילו הפריש מהם חלה הית' מועלת וכנ"ל וע"כ כיון שנתחמצו לפני העירוב וקדם איסור החמץ לאיסור הטבל בפועל שפיר אמרינן דאאחע"א וג"כ שפיר צריך להא דאאחע"א כיון דטבל לחלה שפיר הוי מפאת שהי' בו פעם ראויות הפרשה דהיינו בדיעבד ולפני החימוץ ודו"ק היטב כי הדברים מדוקדקים בס"ד:

והנה עפ"י דברינו אלה תתיישב עוד פליאה עצומה שיש להפליא בדברי הירושלמי אלה וזה דבתר הך מימרא דארבע וארבע רביעים הנה מיד אחריו נאמר בירושלמי שם דין כזה בתבואה וז"ל עשה כרי והשתחוה לו (ונאסר משום עכו"ם) ומירחו (ונעשה טבל ע"י המירוח) ואח"כ אכלו התרו בו משום עכו"ם לוקה משום אוכל טבל אינו לוקה וכו' אין איסור קל (דטבל) חל על איסור חמור (דעכו"ם) עכ"ל הירושלמי הנה שהירושלמי אמר דין כזה עצמו בתבואה דאם נאסרה משום עכו"ם קודם המירוח אזי אין איסור טבל דאחרי המירוח חל על איסור עכו"ם וא"כ יש לתמוה טובא דמדוע בהך דחלה שביק הירושלמי להך גוונא דמייתי בתבואה והרי גם בחלה יש גלגול עיסה המחייב בחלה כמו מירוח בתבואה המחייב את התבואה בתרומה ומעשר וא"כ באותו אופן דנקיט הדין שלו בתבואה ה"נ הרי הי' יכול לנקוט גם בחלה שאם נתחמצו החיטין ונאסרו משום חמץ וטחנן אח"כ וגילגלן במים ועשאן עיסה אזי אין איסור טבל לחלה חל אחרי גלגול העיסה כיון שכבר קדם חלות איסור החמץ לפני זה וזה האופן הרי הוא גם בעצמיותו אופן פשוט הרבה יותר מאופן דנקט דעשה עיסה מד' רביעים וחימצה ועיסה מד' רביעים וחימצה ואח"כ עירב העיסות וכנ"ל ועכ"פ יותר הי' לו למינקט האופן שכתבתי כי היכי דליהוי חד גוונא בתבואה וחלה ומדוע איפוא בחלה שביק להך גוונא דנקט בתבואה וחתר גוונא אחרינא וזו פליאה עצומה לכאורה:

ואולם לפמ"ש הרי הדברים מדוקדקים מאוד בס"ד וזה דבאמת הרי כשקדם החימוץ לחלות איסור הטבל הרי א"צ לבוא לטעמא דאאחע"א כלל כיון דאינו טבל כלל מפאת שלא הי' ראוי להפרשה מעולם כיון דנחמץ מקודם ואין ראוי להיות השירים ניכרין אלא דהיכא דהי' ראויות הפרשה בדיעבד לפני החימוץ אזי שפיר נעשה טבל אח"כ וצריכין לבוא להא דאאחע"א וכנ"ל וע"כ בהך דכרי שפיר נקט הירושלמי הך גוונא דהשתחוה לו ואח"כ מירחו כיון דבתבואה גם קודם מירוח אילו עבר ותרם תרומתו תרומה בדיעבד כמבואר בתרומות פ"א מ"י וכנ"ל וע"כ שפיר הי' כאן ראויות הפרשה קודם שנעשה עכו"ם וע"כ אעפ"י שנעשה עכו"ם אח"כ ואח"כ מירחו עכ"ז שפיר צריכין לבוא לטעמא דאאחע"א דטבל מיהא הוי וכנ"ל משא"כ בחלה דקודם גלגול בחלה הרי איננו כמו קודם מירוח בתרומה דבחלה קודם גלגול הרי אפי' בדיעבד אין חלתו חלה כמבואר בחלה פ"ב מ"ה דהמפריש חלתו קמח אינה חלה וע' בר"ש תרומות פ"א מ"י שכ' טעם החילוק הזה שבין חלה לתרומה ע"ש וא"כ בחלה שוב שפיר לא הי' הירושלמי יכול לנקוט הך גוונא כלל כיון דאילו הי' החימוץ לפני הגלגול הרי שוב לא הי' בו מעולם ראויות הפרשה אפי' לדיעבד ושוב הרי איננו טבל כלל וא"צ לטעמא דאאחע"א ודו"ק היטב כי זה נכון מאוד בס"ד ונמצאו איפוא דברי הירושלמי מדוקדקים תכלית הדקדוק דכיון דהיכא דקדם חלות איסור טבל אל החימוץ הרי לא שייך הא דאין איסור טבל חל על איסור חמץ דאדרבה הרי איסור טבל קדם ואילו היכא דקדם החימוץ לחלות איסור הטבל הרי שוב לא הי' בר הפרשה מעולם מפאת שאין השירים נכרין וא"כ הרי איננו טבל כלל וא"צ שוב לטעמא דאאחע"א דבלא"ה הרי איננו טבל כלל וא"כ הירושלמי שרצה להשמיענו דין זה דאין איסור טבל חל על איסור חמץ א"כ דין זה הרי אין לו שום מציאות כ"א כאשר נמצא אופן שהי' בעיסה ראויות הפרשה בדיעבד אילו עבר והפריש ממנה חלה ואעפ"כ לכתחלה עדיין לא הי' בה איסור טבל ואח"כ נתחמצה העיסה וחל עלי' איסור חמץ ואח"כ באה לחלות איסור טבל בפועל דאז ישנה שפיר טבל מפאת שהי' בה פעם ראויות הפרשה בדיעבד עכ"פ ורק מטעמא דאאחע"א הוא דפטור מפאת שאין איסור טבל חל על איסור חמץ וא"כ כיון דהוכרח הירושלמי להמציא אופן כזה והרי לא נמצא שום אופן כזה דאנה מצינו עיסה המותרת באכילה משום טבל ואעפ"כ אילו הפריש ממנה חלה הי' חל עלי' שם חלה וקודם גילגול הרי אפי' בדיעבד אין חלתו חלה וכנ"ל ולא נמצא איפוא שום אופן כזה זולת אליבא דר"ע דס"ל דקב פטור מחלה ועכ"ז בדיעבד חלתו חלה וכנ"ל וא"כ שפיר רק אליבא דר"ע הוא דמשכחת אופן כזה שעשה עיסות שהי' בכל אחת מהם קב (דהוא ארבע רביעים דירושלמי) והי' בהם אפשריות חלה בדיעבד ועכ"ז לכתחלה היו מותרים באכילה ונתחמצו אלו העיסות וחל עליהם איפוא האיסור חמץ ואח"כ נתערבו אלו העיסות ויש בהם עתה שיעור חיוב חלה הטובל בפועל ואוסר באכילה ושפיר הם טבל עתה מפאת שהי' בם ראויות הפרשה בדיעבד לפני החימוץ ועכ"ז שפיר אומרים דאאחע"א כיון דאיסור הטבל הרי נולד אחרי איסור החמץ וא"כ שפיר נקט הירושלמי בדקדוק גדול ועצום ארבע רביעים וארבע רביעים וכו' והדברים נכונים מאוד בעזה"י:

[ואין להקשות דאי מימרא דירושלמי הנ"ל אתיא רק אליבא דר"ע א"כ מדוע נאמרה סתמא והל"ל בהדי' דלדברי ר"ע הדברים נאמרים דז"א דדכוותה מצינו בכולי' הש"ס דקאמר אבריתא הנשנית סתמא הא מני ר' פלוני היא וא"כ יוכל להיות דגם הירושלמי הנ"ל היא איזה בריתא מהברייתות שאינן בידינו ושפיר אתי' כיחידאה אעפ"י שנשנית סתם ומה גם אחרי דאתי' כר"ע וודאי אין קושי' מדוע נשנית סתמא דבסנהדרין פ"ו א' מבואר דכלהו סתמי דמתני' ודתוספתא ודספרא וסיפרי הם אליבא דר"ע (וע' מכות י"ז א' דר"ע נקרא משום זה ר"ע סתימתאה ע"ש) ותו דהא דנשנה סתם הי' קושי' רק אם לפי החכמים לא הי' הדין כן אבל כאן דגוף הדין דהתרו בו משום טבל אינו לוקה הרי הוא אמת גם אליבא דרבנן אלא דלרבנן א"צ לטעמא דאאחע"א דבלא"ה אינו טבל כלל וכנ"ל וא"כ שפיר שנה דבריו סתם וה"ק התרו בו משום טבל אינו לוקה לא מיבעי' למ"ד דאינו טבל כלל אלא אפי' למ"ד דהוא טבל עכ"ז אין איסור קל חל על איסור חמור ודו"ק ועוד נראה בפשיטות טפי דבעל מאמר דירושלמי הנ"ל סובר להלכה כר"ע הנ"ל וע"כ שפיר נקט דבריו סתם לפי ההלכה ואף על גב דחכמים פליגי על ר"ע במשנה דחלה הנ"ל עכ"ז י"ל דס"ל דהלכה כר"ע מחבירו ואפי' מחביריו דיש מקום לומר כן כמבואר בהל"ע שער ה' פ"א ביבין שמועה ויש ליישב עוד בכמה גווני ואין להאריך]:

ודע דלפי דברינו אלה הדרא לכאורה לדוכתא קושית הגרע"א ז"ל בסוגיא דבבלי פסחים הנ"ל דמאי כללא כייל הפריש חמץ תרומה אינה קדושה הא משכחת דתועיל בהפריש חמץ על מצה דהוי שירים נכרין דא"ל דהואיל והימנה עלי' וכו' דהא למאן דמוקי טעמא דברייתא בסוגיא דפסחים הנ"ל משום שירים נכרים ס"ל דברייתא איירי אפי' בהחמיץ בתלוש כמבואר ברש"י שם עש"ה וא"כ בהחמיץ בתלוש הא לא אמרינן סברא דכל שהימנה עלי' וכו' וכנ"ל ויש ליישב ואין להאריך בזה:

ואולם גוף [החידוש] הזה אשר רציתי לחדש [לעיל ד"ה ואולם לכאורה] דתבואה שנאסרה באכילה בעודה במחובר איננה טבל כלל מפאת שלא הית' מעולם ראוי' להפרשה כיון שאין השירים נכרין והבאתי ראי' לזה מש"ס בכורות י"ב ב' הנ"ל נתיישבתי דאינה ראי' כלל דשם כתי' לכם נתתי לאכלה בפירות שביעית וה"ז כאילו פטרתם התורה להדיא מדברים שאינם לאכילה שהתורה נתנה פירות שביעית רק לאכילה ופטרתם ממילא בזה מחלה שיש בה אפשריות שריפה ואין זה דומה כלל להיכא דא"א להפריש מפאת שאין השירים נכרין או מאיזה סיבה אחרת ודו"ק ועוד יש חילוק בזה דשם איננו דבר מקריי רק כל תבואה של שנה שביעית היא כן וע"כ שפיר נחשבת תבואת השנה ההיא מין בפ"ע דכיון דלא משכחת בי' חלה שפיר חשוב פטור ואינו טבול לחלה כלל משא"כ היכא דא"א להפריש מפאת דבר מקריי שנאסרה התבואה במחובר מפאת חימוץ וכדומה זהו שפיר רק מניעת הפרשה אבל אין זה מסלק זיקת ההפרשה ושפיר חשוב טבל:

ותדע דאל"כ תיקשי בהך סוגי' דבכורות י"ב ב' דאקושית הגמ' הנ"ל דפריך דתיפטר עיסת שביעית מחלה מטעמא דלאכלה ולא לשריפה כיון דאילו מטמיא טעונה שריפה וכמו שבהמת שביעית פטורה מבכורה מטעם זה וכנ"ל משני דהתם עיקר לאכילה (חלה עיקרה לאכילה דטומאה היא רק אפשריות) הכא עיקרה לשריפה (בכור עיקרו לשריפה שהרי האימורים מצוותן וודאי בשריפה ע"ג המזבח) עכ"ל הגמ' ואי איתא אכתי תיקשי דעיסת שביעית שנטמאה לפני גלגול העיסה דהשתא החלה באה רק לשריפה תהי' העיסה הזאת מותרת להאכל בטבלה ולא תהי' מחויבת בחלה וחידוש כזה לא שמענו מעולם ועל כרחך דרק לפי הה"א דכל עיסות שביעית חשיב חלה דידהו לשריפה מחשש דשמא תוטמא ותצטרך שריפה ע"כ שפיר תבואת שביעית היא מין בפ"ע הפטורה מחלה ואינה טבולה לחלה כלל ושפיר פריך דהאוכל מעיסת שביעית בטבלה ראוי שיופטר משא"כ לפי האמת דעיסת סתמא אפי' דשביעית חייבות דסתם חלה לא חשיב לשריפה ע"כ שוב שפיר אפי' היכא דנטמאת העיסה לפני הגלגול דעתה הרי ההפרשה עיקרה לשריפה ולא הית' ראוי' מעולם איפוא להפרשת חלה עכ"ז אין זה פוטר אותה מזיקת ההפרשה ושפיר היא טבל והאוכלה שפיר חייב משום טבל כיון דטומאה הזאת המונעה מעודה מהפרשת חלה רק דבר מקריי היא ואין כל תבואות דשביעית כן ויש לדון בזה הרבה עוד ובאתי רק להעיר:

והנה מה שרציתי לחדש למעלה [ד"ה ואם כנים] דלר"ל בעי' בכל תרומה כזית ומשהו לכאורה יש לו סתירה מגמ' ע"ז דע"ג ע"ב ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ וכו' טבל מ"ט משום דכהיתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת וכו' ומוכח מזה דגם לר"ל חטה אחת פוטרת וכו' ואולם י"ל דלר"ל אין הטעם באמת בטבל משום כהיתירו כך איסורו רק משום דהוי דשיל"מ והא דנקט הש"ס טעמא דכהיתירו וכו' היינו משום דטעם זה עדיף מטעמא דדשיל"מ כמו שכתבו התוס' שם וכיון דלר' יוחנן דס"ל דח"ש אסור מה"ת והלכתא כוותי' נכון שפיר טעמא דכהיתירו וכו' וכנ"ל לכן נקט הש"ס שפיר טעם זה אף שהוא רק לר"י לבד ולא לר"ל וגוף הדבר הזה שתוצרך תרומה שיעור איננו זר כ"כ דבקידושין דף (נ"ח ע"ב) קאמר הש"ס בחד לישנא דתנאי פליגי בדשמואל אי חטה אחת פוטרת וכו' וע"ע בירושלמי תרומות פ"ד ה"ב עד כמה אדם פוטר טבלו ד"ת ר' יוחנן אמר א' ממאה כתרומת מעשר וכו' ר' ינאי אמר אפי' אחד מאלף א"ר מנא לית כאן שיעורא דכתי' ראשית דגנך תירושך ויצהרך אפי' כל שהוא ע"כ ומבואר דלר' יוחנן ור' ינאי בעינן מה"ת או א' למאה או א' לאלף והירושלמי בזה מחולק עם הבבלי דבבבלי בסוגיא דע"ז הנ"ל מפורש דלר' יוחנן חטה אחת פוטרת וכו' וכנ"ל ומיהו גם הנך אמוראי דלית להו דשמואל הם נותנים שיעור לתרומה רק לפי כמות התבואה אבל גם לדידהו אין שיעור עצמיי לתרומה דהא גם לדידהו אם יהי' לו רק ק' חטים או אלף חטים יהי' די בחטה אחת לתרומה ולא מצינו עדיין איפוא שיהי' שיעור עצמיי לתרומה כמו שרציתי לחדש דבעינן בכל תרומה כזית ומשהו:

ודע דגוף סברת המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דפשיטא לי' דאי הא דראשית ששירי' נכרין הכוונה הוא דבעינן שהתרומה תתיר את השירים אזי אם השירים הם רק ח"ש דבלא"ה מותר מה"ת לר"ל אין התרומה מועלת לענ"ד יש להסתפק בזה אם כוונת התורה הית' שהתרומה צריכה לעשות היתר השירים בפועל ואם לאו אינה תרומה או הית' כוונת התורה רק שהתרומה תעשה היתר השירים באם יצטרכו השירים להיתר כגון בטבל כזית שהוא אסור וצריך להיתר אז אין התרומה מועלת כ"א כאשר מתרת את הטבל משא"כ ח"ש שהוא מותר בלא"ה וא"צ להיתר אזי לא בעינן שהתרומה תתירנו כלל כיון שא"צ להיתר ומצינו ספק כזה בלשון בני אדם כמבואר בגיטין דע"ד ע"ב ההוא גברא דא"ל לאריסי' כולי עלמא דלו תלת דלוותא (כל האריסים משקים את השדות שלש פעמים בשנה) ואכלי ריבעא (נוטלים רביע התבואה בשכרם) את דלי ארבעה ואכול תילתא לסוף אתא מיטרא (בזמן השקאה רביעית הי' מטר ולא הית' השדה צריכה להשקאה) א"ר יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא אצטריכא וכו' עכ"ל הגמ' הרי שרבה ור' יוסף נחלקו בזה בלשון בני אדם אם האומר את דלי ארבעה כוונתו להשקאה בפועל או הכוונה להשקאה רק כאשר תוצרך וא"כ ה"נ בלשון תורה יש להסתפק ג"כ בזה אי הא דכתי' ראשית שהכוונה דבעינן שהתרומה תעשה את השאר שירים ותתירם וכנ"ל אם הכוונה בזה להיתר בפועל דייקא או הכוונה רק להיתר אם יוצרכו השירים להיתר ודו"ק ולקושטא דמילתא נראה דוודאי הית' כוונת התורה רק שהתרומה תתיר את השירים באם יצטרכו להיתר דאל"כ הי' להתורה להטיל תנאי בטבל דבעינן שיהי' הטבל אסור כדי שתבוא התרומה אח"כ ותתירנו והרי התורה לא הטילה תנאי בטבל בקרא דראשית ורק בתרומה הטילה תורה תנאי וע"כ וודאי דאין חילוק מה הוא הטבל לפני ההרמה אם אסור או מותר ורק כשהוא אסור ואין התרומה מתירתו אז יש חסרון בתרומה ואין התרומה ראשית אבל מה שהטבל הוא מותר לפני ההרמה וא"צ להיתר התרומה הרי אין זה חסרון בחוק התרומה והתרומה שפיר טובה ככל תרומה אלא שאין הטבל צריך להיתר שלה והרי לא התנתה תורה בטבל דבר שיוצרך שיהי' הטבל אסור ורק בתרומה התנתה תורה דבעינן שיהי' בכחה להתיר הטבל וזהו כאשר הטבל נצרך להיתר ודו"ק:

ועוד נראה דח"ש שפיר חשוב שירים נכרים מפאת שיש שיור במציאות עכ"פ ואעפ"י שאיננו שיור שהותר ע"י התרומה ורק כשהשירים אסורים אזי כמאן דליתנהו דמיין ואפי' כשמותרים בהנאה כיון דעיקרו של מאכל לאכילה עומד וע"כ אם אכילתו אסורה כמאן דליתי' הוא ולא חשובה התרומה להיות לה שם ראשית אם אין שירי' מותרים באכילה אבל ח"ש שהוא מותר שפיר יש אל התרומה שם ראשית כיון ששירי' מותרים ומה דחשיבי שירים שלה הוא מפאת השיור במציאות לבד ואעפ"י שלא עשתה בם פעולת ההיתר ודו"ק היטב:

ועי"ל דח"ש חשוב שפיר שירים נכרים כיון שמתחלה הי' אסור לאכול הח"ש הזה בצירוף ח"ש אחר מטבל דה"ל כזית ועתה שנעשה הח"ש הזה חולין מתוקנים הרי מותר לאכלו עם ח"ש טבל אחר מה"ת א"כ שפיר חשוב שירים נכרים כיון שהותר לענין זה וכעין זה מצינו בשבת דצ"ד ע"ב התולש סימני טומאה וכו' עובר בל"ת איתמר וכו' אחת משלש (תלש אחת מג' שערות ושתי שערות הם סימן טומאה) ר' נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזדא לה טומאה וכו' וא"כ בנידון דידן נמי י"ל כן דהא בהא דשירים נכרים בעינן רק שההפרשה תעשה איזה פעולת היתר בהשירים ושתהי' מהני בהיתר השירים לענין מה דאל"כ לא הוי שירים וכרש"י פסחים הנ"ל וא"כ שפיר אמרי' דמהני ההפרשה מפאת דאי טפי לי' ח"ש יהי' רשאי לאכול כל השיעור משא"כ בתחלה לפני ההפרשה שהי' אסור בזה וכמו דאמרי' התם דאהני מעשיו לענין דאי משתקלא לה חדא וכו' ה"נ אהני מעשיו לענין דאי טפי לי' ח"ש וכמובן ונהי דר' ששת בשבת שם פליג על סברא דר' נחמן הנ"ל עכ"ז שפיר י"ל דר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת ס"ל כר' נחמן הנ"ל ושפיר חשוב גם ח"ש שירים נכרים ויש לפלפל בזה הרבה ופה באתי רק להעיר וי"ל עוד דחשוב שירים נכרים מפאת שמותר לו לאכול הח"ש עתה בדיעה להשלים משא"כ מתחלה שהי' אסור בזה גם לר"ל כמבואר בירושלמי תרומות דמודה ר"ל כשדעתו להשלים וכנודע ואין להאריך יותר בזה:

והנה מה שהקשתי למעלה [ד"ה ואמנם גם] דאיך משכחת שירים נכרים בהיתר שלהם וכש"ס פסחים הנ"ל הרי תמיד אחרי הפרשת התרומה עדיין השירים אסורים מפאת שהם טבל למעשרות י"ל דמה שהתרומה מתרת את השירים על אחרי זמן הפרשת שאר המעשרות חשוב שפיר שירים נכרים ולפי"ז יופשט מה שנסתפקתי כבר אם המפריש תרומה ביוה"כ התרומה מועלת מי אמרי' דכיון דהשירים אסורים היום באכילה לא חשוב שירים נכרים א"ד כיון דיותרו למחר הוי שירים נכרים ולפמ"ש מוכח דגם היתר דאחר זמן מיקרי שירים נכרים ויש לחלק דשם הוא מחוסר מעשה שהיא בידו דהיינו מעשה שאר ההפרשות ויכול לעשות המעשה הזאת עוד בו ביום וכאן הוא מחוסר זמן שאינו בידו ויש ספק הי מינייהו מחסרונות אלה גרע כמו שכתבנו לעיל בכלל א' [ואולם אם נאמר דהיתר דלאחר זמן לא חשוב שירים נכרים וכל תרומה שאני דאע"ג דעדיין השירים טבולים למעשרות עכ"ז הלא הפרשת המעשרות בידו וכנ"ל א"כ יומצא דאחרי שאסרו חכמים הגבהת תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט מעתה התורם בשבת ויו"ט לא תועיל תרומתו אפי' מה"ת לפי מאי דמוכח בכמה דוכתי דגם איסור דרבנן מיקרי אינו בידו וא"כ אחרי שתרם התרומה הרי אין בידו להפריש שאר המעשרות מפאת האיסור דרבנן ורק למחר הוא דיהי' בידו לעשות כן וא"כ שוב הרי אין השירים נכרים עתה רק לאחר זמן ולא חשיב שירים נכרים וכאן גרע עוד ממחוסר זמן דעלמא דהא כאן הוי מחוסר זמן ומחוסר מעשה גם יחד וע' שבת דף מ"ג ע"א דטבל מוכן הוא אצל שבת משום דעבר ותיקנו מתוקן ע"ש ויש לפלפל בזה הרבה ואין להאריך]:

תוכן העניינים

אתוון דאורייתא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה