אור ברסלב

אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל

כלל כד

כלל כג

בענין מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה:

התוס' ריש פרק לולב הגזול הקשו דל"ל קרא בפ' כל שעה לפסול מצה של טבל (עש"ה דיליף לי' מקרא דכתי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות הראוי לבוא לידי איסור חמץ יוצאין בו ידי מצה יצא זה שאין ראוי לבוא לידי איסור חמץ דאין איסור חמץ חל על איסור טבל) תיפוק לי משום מהב"ע ונלענ"ד ליישב דיש נפקותא להיכא שהי' לפניו מצה של טבל ומצה שאינה של טבל ורצה לקחת המצה שאינה טבל ועלתה בידו של טבל דעתה ה"ל מתעסק לענין העביר' ואילו לענין המצוה לא הוי מתעסק כיון דגם שניהם מצות כשירות הן וא"כ ליכא עביר' רק מצוה ולא שייך מהב"ע משא"כ מקרא שפיר נפיק דאיסור חמץ הרי לא יוכל לחול ושפיר פסול מפני שאינו בבל תאכל חמץ וא"כ שפיר צריך קרא:

ואולם לכאורה ז"א דהא בשבת ובכריתות איתא דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אמנם באמת לק"מ דהא דאמרינן התם שכן נהנה נלענ"ד בהסברתו דרק כשאסרה התורה מעשה בעלמא אז כשאינו מתכוין נחשב שלא עשה האדם את המעשה כלל ורק כנעשה מאיליו נחשב אבל לא כעשאו אדם דמה שאיברי האדם עושים בלי כוונתו איננו מתייחס למעשהו כלל וכמובן לכל בעל שכל צח וסמוכין לזה מש"ס יבמות דצ"ו ע"ב מעשה בבית הכנסת של טבריא בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו ר' אליעזר ור' יוסי עד שקרעו ס"ת בחמתן ופריך קרעו סלקא דעתך ומשני אלא אימא שנקרע ס"ת בחמתן ובתוס' שם ד"ה קרעו כתבו וז"ל קרעו משמע בכוונה עכ"ל הרי דרק מה שהאדם עושה בכוונה מתייחס אליו ושייך לומר שהוא עשאו אבל מה שעשאוהו ידיו ואיברי גופו בלי דעתו וכוונתו כלל נחשב אך כנעשה מאיליו וע"כ אילו לא קרעו בכוונה לא יתכן לומר מלת קרעו רק מלת נקרע [ועפ"י סברא זאת יש לפרש דברי הגמ' קידושין דג"א ע"א דפריך התם ארבה דס"ל דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו מהא דאמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה (ואף על גב דאילו הי' האחד עשר יוצא אחרי העשירי לא הי' מתקדש אפי' אם הי' קוראו עשירי) ומשני שאני מעשר בהמה דאיתי' בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין עכ"ל הגמ' והנה צריך להבין מדוע תלוי זה בזה ולמה מפני שחל בטעות חל ג"כ בב"א אף שאינו בזא"ז ואולם לפמ"ש ניחא וזה בהצעת דברי התוס' בבכורות דף ט' ע"א ד"ה אמר וז"ל וא"ת לאביי דמוקי מתני' (דחמור שלא ביכרה וילדה ב' זכרים נותן טלה א' לכהן) כריה"ג דאפשר לצמצם ואפ"ה אינו נותן כ"א טלה א' לכהן ואמאי לא אמרי' כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ולא ליקדש אפי' א' מהן וי"ל דלא מיסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה וכו' אבל קדושה הבאה מאילי' לא אמר הכי עכ"ל ולפי"ז נראה דכיון דמעשר בהמה חל בטעות וכאשר הוא חל בטעות אז וודאי הרי אינו מתייחס למעשה האדם כלל רק לחלות מאיליו ע"י הדיבור של האדם ולא שהאדם הוא הפועל קדושת המעשר לפי שאז הדיבור וקדושת המעשר גם שניהם הרי אינם מתייחסים אל האדם כלל שכל מה שהאדם עושה בלי כוונה הרי אינו מתייחס אליו כלל ורק כנעשה מאיליו נחשב וכנ"ל וא"כ כיון דמעשר בהמה חל בטעות ואז הרי הוא קדושה החלה מאילי' מגזה"כ שגזרה לכשיש דיבור הטעות של האדם אזי הקדושה חלה מאילי' על הבהמה וכמובן וא"כ הרי חזינן בזה דיש כח בקדושת מעשר בהמה לבוא מאילי' ואיננה כשאר הקדש שבאה רק מן האדם בעצם המשים את הקדושה על הבהמה ע"י דיבורו ומחשבתו וא"כ שוב מיסתבר לומר דה"ה בכל קדושת מעשר בהמה ואפי' כשאיננו בטעות הוא ג"כ רק קדושה הבאה מאילי' שגזרה תורה שכשיש המניין של האדם אזי הקדושה חלה מאיליו (וכמו שצידדתי במק"א בחידושי לומר כן והבאתי ראי' מהא דאמר רבא סוף בכורות דעשירי מאיליו קודש והא דלא מייתי הש"ס הא דרבא היינו משום דניחא לי' לאתויי מתניתין דקרא לתשיעי עשירי כו' ובמ"א בחידושי הארכתי ואכ"מ) דוודאי רחוק הוא לומר שיש ב' מיני קדושות במעשר בהמה שכשהיא בטעות קדושתה באה מאילי' וכשאיננה בטעות קדושתה באה מן האדם ורק וודאי כל קדושות מעשר בהמה בענין א' הם וכמובן ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הגמ' קידושין הנ"ל דקאמר שאני מעשר בהמה דאיתי' בטעות והכוונה כיון דאיתי' בטעות א"כ מוכרח מזה דקדושת מעשר בהמה היא קדושה הבאה מאילי' וכנ"ל וא"כ שוב הא לא שייך בי' כלל הא דכל שאינו בזא"ז כו' וכתוס' בכורות הנ"ל ודו"ק]:

ואולם כ"ז יתכן אך לענין מעשה גרידא במקום שאסרה התורה עשיית האדם דאז כשלא כיוון נחשב כלא עשה כלל ולא עבר על דברי התורה אבל באכילה ובעריות שלא הקפידה התורה על המעשה רק על הרגשת ההנאה שלא יהנה האדם מאכילת חלב ומביאת העריות ותדע שהרי אמרו בש"ס שבועות דף (י"ז ע"ב) דפרישה מנדה באבר חי הוא בכרת כמו הביאה משום דיציאתו הנאה לו כביאתו ע"ש אלמא דאע"ג דאין הפרישה מעשה ביאה ואדרבה הרי פרישה היא ועכ"ז הואיל ויש בה הנאת ביאה אסורה ויש עוד סמוכין לזה מש"ס חולין (דקט"ו ע"ב) דפריך לרבי בהנאה מנא לי' (מנ"ל איסור הנאת בב"ח) ומשני נפקא לי' מהכא נאמר כאן כי עם קדוש אתה לד' ונאמר להלן לא יהי' קדש בבנ"י מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה ע"כ וברש"י ד"ה מה להלן בהנאה כ' בעילה הנאה היא עכ"ל ומוכח מזה דעיקר האיסור בביאה הוא ההנאת ביאה לא המעשה ביאה דאל"כ איך יליף ממעשה ביאה לאסור הנאת בב"ח ועל כרחיך דרק הנאת ביאה היא האיסור וע"כ שפיר יליף בג"ש דמה התם ההנאה האסורה דהיינו שהנאת הביאה אסורה אף כאן בב"ח הנאתו אסורה וזהו שאמרו בגמ' מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה ודו"ק היטב:

ויותר מפורש מזה תמצא עוד בירושלמי כלאים פ"ח ה"א וז"ל מניין שהוא אסור בהנאה (אכלאי הכרם קאי) נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן לא יהי' קדש בבני ישראל מה קודש הנאמר להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה א"ר חונא ביאתו אסורה בהנאה עכ"ל וצריך להבין דמה בא ר' חונא לחדש בזה ונראה פשוט דלפי שהי' אפשר לטעות שבביאה אך מעשה הביאה היא האיסור וא"כ הי' קשה איך יליף ממעשה ביאה לאסור הנאת כלאי הכרם הלא אין הנושאים שוים כלל וע"כ בא ר' חונא ופירש שביאתו אסורה בהנאה ורצונו לומר דבביאה הנאת ביאה היא האיסור דהשתא שפיר ילפינן כלאי הכרם מביאה בג"ש דמה ביאה הנאתה אסורה אף כה"כ הנאתו אסורה ודו"ק היטב והפני משה שם בירושלמי ד"ה א"ר חונא כ' וז"ל כלומר דמפרש דלא יהי' קדש נדרש לאזהרה על השפחה ועל העבד שביאתו אסורה עכ"ל ונראה שלחצתו ג"כ הקושי' הנ"ל דמה הוסיף ר' חונא בדבריו ואולם במחכ"ת לא תי' כלום דגם לולי דברי ר' חונא היינו יודעים שלא יהי' קדש אתי לאיסור ביאה והמחלוקת הוא רק אם אתי לאיסור ביאת עבד ושפחה כדעת התרגום או לאיסור ביאת פנוי' שלא לשם קידושין כדעת הרמב"ם או לאיסור משכב זכר עי' סנהדרין דנ"ד ע"ב אבל זהו הרי פשוט דלא יהי' קדש הוא איסור ביאה וא"כ אכתי מאי בא ר' חונא לחדש וע"כ נראה ברור כמו שכתבנו דחידוש ר' חונא הוא דבביאה אך הנאת הביאה היא האיסור לא המעשה ביאה ובא להסביר בזה את הילפותא הקדומה דלא תקשי איך ילפי' מאיסור מעשה ביאה לאסור הנאת כלאי הכרם הלא אין הנושאים שוים כלל וע"כ פי' דגם בביאה אך הנאת ביאה היא האיסור וזהו שאמר ביאתו אסורה בהנאה היינו שאסור לו ליהנות מן הביאה לא שאסור לעשות מעשה בביאה וע"כ שפיר ילפי' כלאי הכרם מביאה מג"ש דמה ביאה הנאתה אסורה אף כלאי הכרם הנאתו אסורה ודו"ק כי זה נראה נכון וברור בכוונת הירושלמי בעזה"י:

והנה יש להביא ראי' עוד דאך הנאת ביאה היא האיסור באיסורי ביאה לא המעשה ביאה שהרי באיסורי ביאה האשה עוברת כמו האיש והאשה הרי איננה עושית מעשה כלל רק קרקע עולם היא וא"כ מה היא העבירה שלה אי נימא דרק המעשה היא האיסור ועל כרחך דרק הרגשת הנאה היא האיסור לא המעשה וע"כ כיון דגם האשה נהנית מן הביאה לכן שפיר היא עוברת כמו האיש ואולם התוס' בב"ק דף ל"ב ע"א ד"ה איהו כ' אהא דאמרי' התם בגמ' דבביאה אך הבועל הוא העושה מעשה לא הנבעלת וז"ל ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה עכ"ל וכן מבואר ברש"י כריתות דף ג' ע"א ד"ה דא"ר אבהו וז"ל ואי קשיא גבי עריות היכי מצינו אזהרה לאשה כמו לזכר כו' פריק הכי שאני התם כיון דאיהי נמי מתהנייא משכיבה קרינן בה הנפשות העושות עכ"ל כוונתו כדברי התוס' הנ"ל דההנאה נחשבת מעשה ואולם עכ"ז עדיין יש להוכיח דעיקר העבירה היא רק ההנאה לא המעשה דאל"כ הרי ראוי שהאיש יעבור שתים שהרי הוא עושה מעשה בפועל וההנאה הרי נחשבת בפני עצמה למעשה שהרי האשה איננה עושה מעשה כלל ואעפ"כ חייבת מפאת ההנאה לחוד שנחשבת מעשה א"כ האיש שהוא עושה מעשה וגם נהנה הא הו"ל כאילו הי' עושה ב' מעשים של ביאה וראוי שיעבור שתים וע"כ דאין המעשה איסור כלל רק ההנאה היא האיסור וע"כ גם האיש עובר רק אחת כמו האשה כיון שההנאה רק אחת היא אלא דלגבי האיש אין קושי' מדוע חייב מלקות וחטאת כיון דלגבי האיש יש מעשה עם ההנאה שהרי הוא עושה מעשה בפועל וע"כ שפיר חשיב לאו שיש בו מעשה לענין מלקות וג"כ שפיר קרינן בי' לעושה בשגגה לענין חטאת ואף על גב דאין המעשה עצם האיסור רק ההנאה עכ"ז כיון שהוא עושה מעשה עם ההנאה ולא משכחת אצלו עבירת ההנאה בלי מעשה ע"כ שפיר חשיב עבירה במעשה ושפיר חייב מלקות וחטאת ורק אאשה שפיר ק"ל להתוס' דנהי דמרגשת הנאה והרגשת ההנאה היא העבירה עכ"ז הרי אינה עושה מעשה והו"ל עבירה בלי מעשה וחשיב רק לאו שאין בו מעשה וראוי שתיפטר ממלקות ומחטאת וע"כ הוצרכו לתרץ דהרגשת ההנאה הוא ג"כ מעשה ויש גם מצדה מעשה עם העבירה אבל עכ"פ עיקר העבירה היא רק ההנאה לא המעשה וכדכתיבנא:

ועי' במשנה למלך ה' יסוה"ת פ"ה ה"ח שכ' וז"ל ודע שאף לדעת הרמב"ן שהנהנה מבב"ח לוקה אין לומר שהאוכל בב"ח ילקה שתים אחת משום אוכל ואחת משום נהנה כו' ואף על גב דבכל איסורין אם נצטרף ב' איסורין בדבר אחד לוקה שתים כו' דלא דמי דשאני הכא בבב"ח דאכילה נמי הנאה היא וה"ל כאילו כתב קרא לא תהנה בבב"ח בשום הנאה לא ע"י אכילה ולא ע"י הנאה שלא ע"י אכילה (דהיינו הנאת מכירה ומתנה וכדומה) כו' עכ"ל הנה שגם הוא ז"ל הכריח דבאיסורי אכילה אין המעשה האכילה האיסור כי אם הרגש ההנאת האכילה הוא האיסור וע"כ אין כאן ב' מלקיות א' מפאת המעשה ב' מפאת ההנאה כמו בנהנה הנאת מכירה וכדומה דז"א דכל העבירה באכילה היא רק ההנאה לא המעשה והרגש הנאת האכילה הוא הנאסר בלאו דאכילה ושאר ההנאות כמכירה וכדומה הם הנאסרים בלאו דההנאה והכרח המל"מ הנ"ל הוא דוגמת ההכרח שלנו לענין ביאה דרק ההנאה היא האיסור דאל"כ ראוי שהאיש יעבור שתים וכדכתיבנא ודו"ק היטב בכ"ז:

ומעתה נראה דזהו כוונת הגמ' דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה והיינו משום דאין המעשה האיסור כדי שתאמר דבלא נתכוון הוי כאילו לא עשה הוא המעשה כלל ויופטר וכמ"ש למעלה דמעשה בלי כוונה איננה מתייחסת אל האדם ונחשב כאילו לא עשה הוא המעשה כלל וזה טעם הפטור בכל דבר שאינו מתכוון ומתעסק דז"א דבעבירת אכילה וביאה הרי בלא"ה אין המעשה עבירה כלל ורק הרגשת ההנאה הוא העבירה והבלתי נרצה וא"כ מה בכך שלא נתכוון ושהי' מתעסק הרי סוף סוף הרגיש הנאה מחלב ומערוה ונעשה שפיר מה שאסרה תורה ושפיר ראוי שיתחייב ודו"ק היטב [והנה מכל הנ"ל תבין דברי המקור חיים סי' תל"א שכ' וז"ל נראה דדוקא בדבר שאסרה תורה לעשות מעשה בזה אמרי' דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכוונה ודבר שאינו מתכוון מותר אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהי' חמץ בביתו אפי' כשאינו מתכוון אסור עכ"ל] ולפי"ז נראה דלמאי דס"ל לר"ש דכ"ש למכות והתוס' בפ"ג דשבועות כתבו דדין דשלא כדרך אכילתו שוה לח"ש ע"ש א"כ לר"ש גם שלכד"א במלקות וע"ש בשבועות במהרש"ל ומהרש"א והנה בס' ברוך טעם דין עדל"ת בדין אי בעינן שבאותו דבר שעובר על הלאו יקיים העשה פ"א כתב לפי"ז דלר"ש בכל איסורי אכילה אין הנאת האכילה האיסור כ"א מעשה האכילה שהרי בשלא כדרך אכילתו ליכא הנאת אכילה ואעפ"כ אסור ע"ש ולפי"ז מובן ממילא דלר"ש המתעסק באיסורי אכילה פטור באמת דלגבי מעשה הרי שוב מתעסק פוטר [ויוכרח ר"ש ג"כ לסבור דליכא מלקות בנהנה מבב"ח ומשאר איסורי הנאה וכדעת הרמב"ם דאל"כ הדרא קושי' לדוכתי' דאוכל איסור הנאה ילקה שתים וכנ"ל ודוחק הוא לומר דר"ש סובר באמת כן] ולפי"ז כיון דברייתא דפסחים הנ"ל דדריש מקרא לאסור מצה של טבל מוקמי' לה התם בגמ' כר"ש דס"ל אאחע"א ע"ש וא"כ שפיר איצטריך קרא דר"ש לטעמי' הרי שפיר יש נפקותא אליבי' במתעסק וכנ"ל ולפי"ז ניחא ג"כ מה שהרמב"ם ז"ל בהלכותיו כ' הטעם לפסול מצה של טבל משום מצהב"ע ותמהו עליו שהוא נגד הגמ' ולפמ"ש ניחא דלדידן דלא קיי"ל כר"ש בהא דכ"ש למכות שוב שפיר נכון הטעם דמצהב"ע:

ודע דברש"י ובר"ן ר"ה דכ"ח ע"א כתבו דאפי' למ"ד מצ"כ עכ"ז במצה דהיא אכילה יצא אפי' בלי כוונה כמו דלענין איסור מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ע"ש ולפי דברינו הנה הדמיון הנ"ל קשה להבין דסברא זאת שייכא רק בחלבים ובעריות שהם דברים אסורים ומתועבים וע"כ הסברא נותנת שההרגש הנאה מהם הוא האיסור שרצתה תורה שלא תהנה נפש אדם מהם למען לא תתתעב על ידי ההנאה ועי' סנהדרין נ"ה א' אמרה תורה בהמה נהנית מעבירה תהרג עכ"ל הגמ' הרי שגם בהמה מתתעבת ע"י שהרגישה הנאה מעבירה וע"כ כיון שההנאה הוא האיסור שפיר שייך לחייב מתעסק מטעם שכן נהנה דכיון דנהנה הרי נעשה האיסור וכנ"ל אבל במצות מצה מנ"ל לומר שרצתה התורה הרגש הנאה מהמצה דלמא מעשה אכילת המצה כמשמעו הוא המצוה וא"כ כשאינו מתכוון למצוה מה בכך שהוא נהנה הלא אין ההנאה מצוה כלל ועי' תוס' יבמות דף מ' ע"א ד"ה מה שכתבו לענין מצוות אכילת קדשים וז"ל ול"ל רצה לשם סעודה אוכל רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכוון לשם מצוה אלא שלא יהי' אוכלו אכילה גסה עכ"ל ולכאורה איך כתבו כן בפשיטות הא פלוגתא הוא בגמ' גם במצה דהוא אכילה דמצוה אי צריך כוונה או לא ואולם לפמ"ש ניחא וזה בהצעת מה שכתבתי בחידושי במק"א דבאכילת קדשים ההנאה בעצמותו הוא המצוה משום דדרשינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים והארכתי שם בזה וא"כ שפיר לא בעי כוונה ודמי שפיר למתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכמובן והרבה יש לדבר עוד בזה ולא באתי אך להעיר:

ודע דבדברי התוס' דב"ק הנ"ל שכתבו דמה שהאשה חייבת מלקות וחטאת בביאה אף על גב דלא עבדה מעשה ולענין חטאת ומלקות בעינן מעשה דוקא עכ"ז הואיל והיא נהנה רחמנא אחשבה להנאה מעשה ע"ש יש לי הערה וגדולה הוא אלי דלפי המבואר בש"ס קידושין דף כ"ב ע"ב וז"ל הגמ' השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה כי קאמרי' זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר א"ר אחא וכו' מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו עכ"ל הגמ' הרי דסתמא דהש"ס ס"ל דבביאה שלא כדרכה אין האשה נהנית ור' אחא נמי ספוקי מספקא לי' וכדאמר מאן לימא לן וכו' אבל לא פשיטא לי' דנהנה וא"כ אי נימא דאין האשה נהנית בביאה שלא כדרכה יומצא דאין חייבת מלקות וחטאת כשנבעלה שלא כדרכה דכיון דאין נהנה א"כ לא שייך תו הא דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה וזה דבר לא אמרו אדם מעולם ותו דבכתובות דמ"ו ע"א איתא שלח ר' יצחק בר יעקב בר גיורי משמי' דר' יוחנן אף על גב שלא מצינו בכל התורה כולה שחילק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה למכות ולעונשין אבל מוציא שם רע חלק אינו חייב עד שיבעול וכו' כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה עכ"ל הגמ' ואי איתא מאי האי דכייל דלא מצינו בכה"ת חילוק בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה הלא מצינו חילוק גדול דאשה הנבעלת כדרכה חייבת מלקות במזיד וחטאת בשוגג משא"כ בשלא כדרכה ויש ליישב דלענין זה מהני היקישא דמשכבי אשה כתי' דמקשינן שלא כדרכה לכדרכה וכדדרשינן בקידושין שם ובדוכתי טובא דכי היכי דאשה חייבת מלקות וחטאת בכדרכה ה"נ בשלא כדרכה ונהי דהמקשן שם בקידושין רצה לחלק ולומר דביאה שלא כדרכה תקנה משא"כ בכדרכה לאו משום דלית לי' היקישא דמשכבי אשה דוודאי לא יחלוק על ההיקש הזה אשר הוא פשוט בכל הש"ס [וע' יבמות פ"ג ב' דתנאי דהתם לית להו היקישא דמשכבי אשה ועכ"ז הם מקישים שלא כדרכה לכדרכה ממקרא אחר מואת אשה דאיתרבי שלא כדרכה ככדרכה עש"ה ברש"י ד"ה שלא כדרכה מנא להו] רק דס"ל דהרי ההיקיש הזה כתי' רק גבי איסור ועונש וע"כ אין סברא לדורשו לענין קניין כיון דלגבי קניין אין אנו דנין על הביאה מפאת תורת שם ביאה כלל רק אנו דנין על ענין הגבהה שבה וע"כ בשלא כדרכה שאינה נהנית ושפיר יש להגבהה שלה תורת עבדות שפיר ראוי שתקנה ואין זה שייך להיקישא דמשכבי אשה כלל הנאמר לענין איסור ועונש ביאה ומשכב וכמובן וכאשר באמת תירוץ התרצן דקידושין הנ"ל דמשכבי אשה כתי' קשה להבין דמאי זה ענין להיקישא דמשכבי אשה כיון שאין הקניין בתורת ביאה ומשכב כלל רק בתורת הגבהה וצע"ק ועי"ל דהמקשן והתרצן דש"ס קידושין הנ"ל פליגי במה שכתבו התוס' בקידושין ד"ג ע"א ד"ה ואשה דרק ריבוי קניינים גמרינן מהיקישא ולא מיעוט קניינים ע"ש וה"נ י"ל דס"ל להמקשן דהיקישא דמשכבי אשה הוי רק בחיוב שמה שביאה כדרכה מחייבת ה"ה שלא כדרכה אבל לא ניתן ההיקיש לדרוש בשלילה לומר שהואיל וביאה כדרכה אינו קונה ה"ה שלא כדרכה לא תקנה והתרצן ס"ל דניתן ההיקיש לדרוש גם בשלילה ודו"ק:

ואולם עדיין יש לעיין דכיון דבביאה שלא כדרכה אין האשה נהנית ואין כאן מעשה מצדה כיון דלא שייך רחמנא אחשבה להנאה מעשה אלא דאעפ"כ חייבת מלקות וחטאת מגזה"כ מהיקישא דמשכבי אשה א"כ תיקשי בש"ס תמורה דף (ג' ע"א) דקאמר כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שאעפ"י שלא עשה בו מעשה חייב ואמאי לא חשיב נמי אשה הנבעלת שלא כדרכה דחייבת ג"כ אעפ"י שאין עושה מעשה וצ"ל דחשיב רק מילי דלא משכחת בהו מעשה משא"כ איסור ביאה הרי משכחת שתעבור זה האיסור במעשה אם תבעל כדרכה ואמנם לדעת החינוך הנודעת דכל דמשכחת לעבור הלאו בלא מעשה אז גם בעוברו במעשה אין לוקה א"כ אכתי תיקשי דמדוע אשה חייבת מלקות אפי' בכדרכה הרי משכחת שתעבור בלי מעשה אם תובעל שלא כדרכה ויש לפלפל בזה הרבה מאוד ופה באתי רק להעיר:

ודע דמה שמבואר ברש"י סנהדרין דנ"ה ע"א ד"ה מתקיף וז"ל אשה דאורחא בבעילה אמידי דאורחא היא מחייבת אמידעם אחרינא דהיינו שלא כדרכה דאין אורחא לא דאין אורחא דאין הנאתה מרובה עכ"ל אין זה סותר לש"ס קידושין הנ"ל דקאמר דבשלא כדרכה אין נהנית כלל וזה דרש"י שם בסנהדרין בעי למינקט אליבא דכ"ע וע"כ כתב דאין הנאתה מרובה דהא ר' אחא בקידושין שם קאמר מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו אלא דזה פשוט דגם לר' אחא אין הנאתה מרובה דאין סברא שיחלקו ר' אחא וסתמא דגמ' במחלוקת רחוקה כזאת דלסתמא דגמ' דקידושין הנ"ל אין נהנית כלל ואדרבה מצטערת (כדאמר דבעינן זה נהנה וזה מצטער לענין חזקת עבדות וע"ז פריך דשלא כדרכה עכ"פ תקנה וא"כ ס"ל דבשלא כדרכה האיש נהנה והאשה מצטערת) ואילו לר' אחא יהי' הנאתה מרובה ועל כרחך דגם לר' אחא אין הנאתה מרובה וע"כ רש"י ז"ל שם בסנהדרין בעי למינקט אליבא דכ"ע וע"כ שפיר כ' דביאה שלא כדרכה לאו אורחה דאין הנאתה מרובה וז"פ:

ועיין עוד ברש"י סנהדרין דס"ו ע"ב ד"ה למעוטי שכ' אהא דדרשינן התם ומתו גם שניהם למעוטי מעשה חדודים וז"ל מחדד ומקשה איברו בבשרה מבחוץ דהוא נהנה והיא אינה נהנית להכי כתי' שניהם שיהי' שניהם שוין נהנין ומיהו שלא כדרכה אף על גב דהיא אינה נהנית ממשכבי אשה איתרבאי לחיובא עכ"ל ויש מדברי רש"י אלה ראי' למה שכתבנו למעלה דמהיקישא דמשכבי אשה האשה חייבת מלקות וחטאת אפי' אביאה שלא כדרכה דכמו דאהני היקישא הנ"ל לאפוקי ממיעוטא דומתו גם שניהם דבעינן שיהיו שניהם שוין ואמרינן מכח ההיקש דחייבת בשלא כדרכה אף על גב דאינן שוין דהוא נהנה והיא אינה נהנית ה"נ אהני שפיר הך היקישא לאפוקי ממיעוטא דלעשות דממעטינן מיני' לשאב"מ ע' מכות י"ג ב' (ואפי' למאי דמסיק התם דומיא דלאו דחסימה עכ"ז מלקות דשלא כדרכה אין צורך ללמוד כלל מחסימה כיון דאיתקש שלא כדרכה לכדרכה ובכדרכה הרי חייבת מלקות וא"כ שוב מלקות דשלא כדרכה נלמד מהיקש זה ושפיר לוקה אף על גב דאינו דומה לחסימה ואי דנימא דכיון דסמיך מלקות בתורה ללאו דחסימה חשוב זה כמו מיעוט בפירוש דכל שאין בו מעשה ואינו דומה לחסימה פטור ממלקות אפי' נאמר כן הרי היקישא דמשכבי אשה מפיק ממיעוטא וכמו דמפיק ממיעוטא דומתו גם שניהם וכנ"ל) וכן נמי מפיק שפיר ממיעוטא דלעושה בשגגה ע' כריתות ב' א' דממעטינן מיני' לפטור מחטאת בדבר שאין בו מעשה ודו"ק:

והנה דברי רש"י סנהדרין ס"ו ב' הנ"ל שכ' דבשלא כדרכה אין האשה נהנית לכאורה סותרים לדבריו שם נ"ה א' הנ"ל שכ' דאין הנאתה מרובה ומוכח דעכ"פ היא נהנית אלא שאין הנאתה מרובה וי"ל דבדבריו ס"ו ב' הנ"ל כוונתו ג"כ דאין נהנית הנאה מרובה כמו האיש ולא הוי שניהם שוין דהאיש הנאתו מרובה והאשה אין הנאתה מרובה ועי"ל דבשני המקומות הנ"ל נקט בתרוייהו אליבא דכ"ע דבהך דסנהדרין נ"ה א' דקאמר בגמ' דשלא כדרכה לאו אורחה דאשה ע"כ פי' דזהו אליבא דכ"ע דאפי' לר' אחא דקידושין הנ"ל דקאמר מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו עכ"ז מודה דעכ"פ אין הנאתה מרובה ושפיר לאו אורחה אלא בביאה כדרכה כיון דבשלא כדרכה אין הנאתה מרובה ובהך דסנהדרין ס"ו ב' פי' ג"כ אליבא דכ"ע דלא מיבעי' לר' אחא דמסתפק לומר שגם האשה נהנית א"כ י"ל דחשיב שפיר שניהם שוין כיון שגם היא נהנית כמוהו אף על גב דאין הנאתה מרובה כמוהו עכ"ז כיון שנהנית עכ"פ שפיר חשיב שוין כיון שבעצם ענין ההנאה שניהם שוין ואעפ"י שאין ערך הנאתן שוה אלא דאפי' לסתמא דגמ' דקידושין הנ"ל דהוא נהנה והיא אינה נהנית וא"כ הרי אינן שוין (וה"ה דהוי מצי רש"י למינקט דהוא נהנה והיא מצטערת דהכי סבירא ליה לגמ' קדושין הנ"ל וכנ"ל אלא דלגבי הא דשניהם שוין אין נפקותא בזה אם היא גם מצטערת דבמה שאינה נהנית לבד הרי ג"כ אין שניהם שוין כיון דהוא נהנה והיא אינה נהנית) אעפ"כ שפיר חייבת מהיקישא דמשכבי אשה ודו"ק:

וע"ע ברש"י סנהדרין דנ"ח ע"ב דאהא דאמר התם דב"נ שבא על אשתו שלא כדרכה חייב שנאמר ודבק ולא שלא כדרכה כ' וז"ל שלא כדרכה אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו עכ"ל וי"ל ג"כ דכוונתו דאין הנאתה כל כך מרובה כדי שתידבק עמו מפאת ההנאה כמו שנחשבת ביאה כדרכה דבוק מפאת ההנאה דשאני ביאה כדרכה דהנאתה מרובה וע"ע ברש"י יומא דע"ז ע"ב דאהא דדרשינן התם וישכב אותה ויענה שעינה מביאות אחרות פירש"י ואני שמעתי שעינה מביאות אחרות שבא עלי' שלא כדרכה עכ"ל וזהו ג"כ כסתמא דגמ' דקידושין הנ"ל דהאשה מצטערת בביאה שלא כדרכה והוי עינוי לגבה ובאתי בכ"ז רק להעיר:

תוכן העניינים

אתוון דאורייתא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה