אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל כג
בו יבואר למ"ד מצוות אין צריכות כוונה אי גם כוונה הופכית אין מפסדת:
התוס' בברכות די"ב ע"א ד"ה לא כתבו וז"ל והקשה ר"י מקינון מאי קמיבעי לי' הא וודאי מצוות אצ"כ והי' אומר הר"י דהיינו בשומע תפלה אחורי ביהכ"נ ולא נתכוון לצאת אבל היכא דנתכוון לברך על היין ונמצא שכר לא מהני עכ"ל וכן כתבו שם תלמידי רבינו יונה משם הר"ש וז"ל שאע"פ שמצוות אין צריכות כוונה זה הוא כשעושה המצוה בסתם אבל כשמתכוון בידיעה שלא לצאת וודאי אינו יוצא עכ"ל וכן כתבו עוד התוס' בסוכה דל"ט ע"א ד"ה עובר ע"ש והנה נמצאת עוד סברא כזאת דלא כיוון כלל עדיף מכיוון לדבר אחר בחולין דל"א ע"א איתמר נדה שנאנסה וטבלה אר"י אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה א"ל רבא לר"נ לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה עון כרת התרת איסור מיתה מיבעי' א"ל בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ע"כ ובתוס' שם ד"ה עון כרת התרת כתבו וז"ל איפכא הל"ל עון מיתה אסרת כרת מיבעי' דהא פשיטא דבעי כוונה בתרומה וכדתנן בחומר בקודש טבל לחולין אסור למעשר ואף בחולין בעי רבא (בחגיגה שם) למימר דטבל ולא הוחזק (לא נתכוון) כאילו לא טבל וי"ל משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה קאמר הכי א"נ נאנסה עדיף מטבל לחולין שאם הית' יודעת הית' מתכוונת אף למעשר עכ"ל:
והנה לכאורה יש להעיר ע"ז מש"ס סוטה דמ"ג ע"ב דקאמר ילדה שסיבכה בזקינה (נטיעה ילדה שסיבכה באילן זקן) בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה ואילו ילדה שסיבכה בילדה ונטע ילדה קמייתא לסייג ולקורות דפטורה מן הערלה וכדתנן במס' ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה אפ"ה ילדה שסיבך בה בכוונה לפירות חייבת בערלה ופריך מאי שנא ילדה בזקינה דבטלה ומ"ש ילדה בילדה דלא בטלה ומשני התם אי מימליך עלה לאו בת מיהדר הוא הכא אי מימליך עלה בת מיהדר הוא דהא מעיקרא לפירי קיימא מידי דהוי אעלו מאליהן דתנן עלו מאיליהן חייב בערלה עכ"ל הגמ' וברש"י התם גבי ילדה בזקינה הרי הזקינה לאו בת אימלוכי הוא לחזור ולהיות ילדה על ידי מחשבה אבל נטע לסייג אי מימליך עלה בתוך שני ערלה לקיימה לפירות חייבת בערלה הילכך ילדה דקמרכיב בגווה לאכילה שפיר חייבת בערלה ואף על גב דלא אימלך אקמייתא הא מיהא לאכילה הוא ומהני מחשבה דידה דעיקר דידה נמי אי הוי חשיב עלה הוי מהני מחשבה ואף על גב דבשעת נטיעה לאו להכי נטעה מידי דהוי אעלו מאיליהן (אילנות העולים מאיליהן) דבשעת נטיעה נמי ליכא כוונה ואפ"ה חייבין בערלה עכ"ל והנה לפי הסברא הנ"ל דהכוונה אחרת גרע משאין כוונה כלל א"כ מאי ראי' מייתי הש"ס מעלו מאיליהן אנטען לסייג וכו' הא נטען לסייג גרע מעלו מאיליהן דבעלו מאיליהן נהי שלא הי' כוונה לפירות אבל עכ"ז גם כוונה אחרת לא הי' משא"כ בנטען לסייג שהי' כוונה אחרת שלא לפירות:
והנה על דברי התוס' דברכות ודסוכה ודברי התלמידי ר"י הנ"ל הי' אפשר ליישב ולומר דכוונה היפיכיית גרע כיון שכיוון בפירוש שלא לצאת וכן בנתכוון לברך על היין ונמצא שכר שלפי מחשבתו אשר הוא יין א"כ איננו שכר וא"כ הוי זה ככיוון בפירוש שלא לשכר וה"ל כוונה היפיכיית משא"כ בנטען לסייג שהרי לא חישב בפירוש שלא לפירות רק שלא חישב במחשבתו כלל ענין הפירות וא"כ כיון שאפשר שיהי' האילן לסייג וגם לפירות יחד דהיינו שעציו יהי' לסייג ופירותיו לאכילה ועל כן לא הוי כוונת סייג כוונה היפיכיית אלא שלא הית' שם כוונה לפירות אבל עכ"ז גם כוונה היפיכיית לא הי' וא"כ מה שלא הית' שם מחשבה לפירות זה הוי ממש כעלו מאיליה ושפיר מדמי לי' הש"ס לעלו מאיליהן אולם מדברי התוס' דחולין הנ"ל קשה שפיר דשם נמי הרי לא הית' מחשבה בפירוש שלא למעשר ולא חישב במחשבה כלל ענין המעשר וגם מה שטבל לחולין איננו מכריח שאיננו למעשר שהרי יכול להיות טהור לשניהם יחד לחולין ולמעשר ואעפ"כ כתבו התוס' דטבל לחולין גרע מנאנסה וטבלה וא"כ דמי ממש לנידון דש"ס סוטה הנ"ל ונטען לסייג נמי ראוי שיוחשב גרע מעלו מאיליהן:
ונראה ליישב שהרי באמת קיי"ל דמחשבה מבטלת מחשבה וכמפורש בש"ס קידושין ריש פרק האומר ע"ש וא"כ כיון דמימליך בתר הכי לפירות אין צריך שום ראי' על זה שההמלכה הזאת מועלת וא"כ מאי צריך הש"ס לכאורה להביא ראי' מעלו מאיליהן אלא דז"א דנהי דמחשבה מבטלת מחשבה ומה שחשב עתה לפירות מבטל את המחשבת סייג דשעת הנטיעה והוי מחשבת סייג דשעת הנטיעה כאילו לא הית' מעולם אבל עכ"ז הרי לא הי' בשעת הנטיעה בפירוש כוונה לפירות שהרי אומרים רק שמחשבה מבטלת מחשבה אבל לא שמחשבה של עכשיו תחשב כאילו הית' למפרע וא"כ אילו הי' הדין שצריך כוונה בפירוש לפירות בשעת נטיעה לענין חיוב ערלה א"כ לא הית' ההמלכה מועלת לחייב בערלה וע"כ הוצרך הש"ס להביא הא דעלו מאיליהן נמי חייב בערלה דעתה ע"י ההמלכה נמי חשיב כעלו מאיליהן ונהי שהי' לו אז כוונה אחרת לגמרי עכ"ז הרי זאת הכוונה בטלה ע"י ההמלכה דהשתא דמחשבה מבטלת מחשבה ונשאר עלו מאיליהן אבל בנידון דתוס' חולין הנ"ל וכן נידון דמצ"כ הנ"ל שלא הי' שם ביטול הכוונה ההיפיכיית ע"כ שפיר כונה היפיכיית גרע מלא נתכוון כלל ודו"ק היטב:
עוד י"ל לפמ"ש הראשונים ז"ל דבאמת לכ"ע מצ"כ אלא דמ"ד דאצ"כ היינו משום דהוי כקדשים דנהי דבעינן בהו מחשבה לשמה עכ"ז גם סתמא מהני דגם סתמן לשמן קאי וכמפורש בזבחים ד"ב ע"ב ע"ש וא"כ מה שאין מצות צריכות כוונה אין זה בעבור שאין הכוונה בעצמותה נצרכת כלל וכלל רק שהמעשה עצמה גם בחסרון הכוונה נחשבת ככוונה דסתמא לשמן קאי וע"כ כשכיוון בפירוש להיפוך דלא שייך תו סתמא לשמן קאי שהרי אדרבה כיוון להיפוך א"כ ממילא המצוה פסולה מפאת חסרון הכוונה לצאת לא מפאת שהכוונה ההיפיכיית בעצמותה פוסלתה דכוונה היפיכיית לא גרע באמת מלא נתכוון כלל אלא דכוונה ההיפיכיית הרי מגלה דלאו סתמא לשמן קאי וא"כ ממילא פסולה מפאת שלא נתכוון לשמה לא מפאת שכיוון להיפוך ודו"ק היטב. אבל בנידון דש"ס סוטה הנ"ל דחזינן דגם עלו מאיליהן חייב בערלה וא"כ אי אפשר לומר שם דבעינן באמת כוונה לפירות רק דסתמא הוי ככיוון לפירות שהרי כיון שעלו מאיליהן חייב בערלה א"כ הרי לא בעינן מעשה אדם כלל וכל שכן שאין צורך לכוונתו וא"כ על כרחך הכוונה דפירות בעצמותה אינה נצרכת כלל אלא דבכיוון לסייג פטור מן הערלה שהרי סוף סוף אינו עומד לפירות כיון שהוא ישתמש בו רק לסייג ולא יאכל מפירותיו והתורה חייבה בערלה רק אילן העומד לפירות וע"כ עלו מאיליהן חייב דסתמא עומד לפירות וע"כ אפי' בכיוון לסייג עכ"ז אי מימליך בתר הכי לפירות א"כ עתה הרי האילן עומד לפירות שהרי נמלך לאכול מפירותיו וע"כ שפיר חייב בערלה דכוונה ההיפיכיית אשר הית' לו בשעת הנטיעה אינה מפסדת כלל דכל שהכוונה בעצמותה אינה נצרכת גם כוונה ההיפיכיית לא מעלה ולא מוריד ודו"ק היטיב. [וראה עוד לקמן ד"ה והנה מה] ואולם בהך דטבילה דתוס' חולין הנ"ל אכתי יש לעיין דאי אמרינן דא"צ כוונה בטבילה נראה ג"כ דהטעם מפני שאין הכוונה בעצמותה נצרכת כלל דאין לומר דנצרכת אלא דסתמא לשמן קאי דא"כ הי' אסור לטבול בשבת משום מתקן ומדשרינן בביצה די"ח ע"א לטבול בשבת משום דאדם נראה כמיקר מוכח דסתמא דטבילה לאו לשם טהרה קאי וא"כ נידון דטבילה הרי אכתי דמי לנידון דש"ס סוטה הנ"ל:
והנה נתיישבתי עוד, דיש לחלק בין נידון דטבילה לנידון דסוטה הנ"ל דבשלמא בנידון דטבילה שאם הי' מתכוון למעשר הרי הי' מותר גם לחולין וכמבואר בחגיגה די"ח ע"ב במשנה טבל לחמור מותר לקל [והטעם דהקל הוא בכלל החמור כמבואר בסנהדרין דע"א ע"ב ב"נ שבירך את השם ונתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו (שב"נ נידון בעד אחד ודיין אחד ובלא התראה משא"כ בישראל) ונשתנית מיתתו (דמיתת ב"נ סייף והשתא סקילה) וכו' תא שמע ב"נ שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב (וה"נ הרי נשתנה מיתתו דב"נ בסייף וישראל הבא על אשת איש מיתתו בחנק) וכו' קלה בחמורה מישך שייכא (ולא חשיב נשתנה מיתתו דמיתת חנק הקלה דהשתא הרי היא בכלל המיתת סייף החמורה דמעיקרא משא"כ בברכת השם דמעיקרא מיתתו בסייף והשתא מיתתו (סקילה דחמורה מסייף שפיר חשיב נשתנה מיתתו) עכ"ל הגמ' וכן מצינו עוד בכתובות דל"ג ע"א דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל ע"ש וכאן בחולין ומעשר עדיף עוד טפי דחולין הא הוא בכלל מעשר לגמרי שהרי עצם המעשר הוא אוכל כמו החולין אלא דהמעשר הוא עוד עדיף ממנו במה שיש בו ג"כ קדושה ואילו בחולין אין קדושה וא"כ כוונה למעשר הוי ככיוון בפירוש גם לחולין שהרי יש בכלל מאתים מנה] וע"כ מדהי' לו להתכוון למעשר שאז הי' החולין בכללו ולא כיון כן רק כיוון לחולין ה"ל כמתכוין להדיא שלא למעשר משא"כ בנטען לסייג דאפשר דאין כוונתו שלא לפירות רק שלא העלה על מחשבתו כלל ענין הפירות כ"א ענין הסייג שהרי אין לומר שם דאי איתא ה"ל להתכוון לפירות כיון שאין הסייג בכלל הפירות והוא הי' צריך ורוצה לסייג וע"כ כיוון רק לסייג ולא חשב כלל מענין הפירות וע"כ לא הוי ככיוון בהדיא שלא לפירות וז"פ וכן מוכיחים להדיא דברי התוס' בחגיגה די"ט ע"א דאהא דתנן שם די"ח ע"ב במשנה טבל לחולין והוחזק לחולין (כיוון לחולין) אסור למעשר כו' טבל ולא הוחזק (לא כיוון כלל) כאילו לא טבל ובגמ' שם י"ט א' אמרו דהך כאילו לא טבל היינו למעשר אבל לחולין מהני וע"ז הוקשה להתוס' שם ד"ה לא דא"כ מרישא שמעית מינה דטבל והחזיק לחולין אסור למעשר ותירצו וז"ל ועי"ל דאי משום רישא הייתי אומר דטפי עדיף לא הוחזק כלל מהוחזק לחולין דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר עכ"ל הרי סברתם זאת כסברתם הנזכרת בסוגיא דחולין הנ"ל דנאנסה וטבלה גרע מטבל לחולין אלא דכאן בחגיגה פירשו כוונתם יותר והוסיפו דבכיוון לחולין הרי עקר דעתו לגמרי ממעשר וכוונתם פשוטה כמו שכתבנו דכיון דהי' יכול להתכוון למעשר והי' אז החולין בכלל וע"כ כיון שלא עשה כן רק כיוון לחולין הרי עקר בזה כוונת מעשר והוי ככיוון בהדיא שלא למעשר:
ואולם עדיין צריכין אנו למודעי בהא דאמרינן בש"ס כריתות ד"ח ע"א באשה שיש עלי' ה' לידות דס"ל התם לר' יוחנן בן נורי דתביא קרבן אחד ותאמר על האחרונה שבהן אני מביאה ותיפטר ור"ע סבר דתאמר על אחת מהן אני מביאה (ואפי' אמרה על הראשונה שבהן נמי מהני) ותיפטר וגרסי' התם א"ל ר' נחמן בר יצחק ור' פפא אימא לך משמי' דרבא הני תנאי במאי פליגי דריב"נ מדמי להון לחטאות דמאן דמחייב ה' חטאות עד דמייתי כלהון וסוף מיכפר לי' (אינו מתכפר עד שיביא כולן) ה"נ לא שנא (דכמו בחטאות אם הביא חטאת על עביר' ראשונה עדיין חטאים האחרים במקומן עומדין ה"נ בקרבנות יולדת אף דאינן באין לכפר כ"א לטהר עכ"ז אם הביאה על הראשונה עדיין טומאות האחרות במקומן דאין טומאות המאוחרות מסתלקות ע"י הקרבן שהובא על טהרת ראשונה ורק אם הביאה על האחרונה שבהן הוא דמועיל לטהר גם הטומאות הקדומות דהקרבן מטהר אותה למפרע לגמרי וגוף החיוב של הבאת ארבע קרבנות הראשונות תקיים לאחר זמן אבל לענין טהרה אין טומאות מאוחרות מסתלקות ע"י שהביאה קרבן על הראשונה דהוי כאילו הביאה הקרבן מיד אחרי הלידה הראשונה דלא יועיל לטהרה בעתיד מלידות שתוליד אחרי כן ורק בהביאה על הלידה האחרונה הוא דמתפשטת הטהרה גם על הטומאות הקדומות) ור"ע מדמי להון לטבילין (לטבילות) דמאן דמחייב ה' טבילות (מי שהי' עליו ה' טומאות הצריכות טהרת טבילה) כיון דטבל חדא זימנא איטהר ה"נ לא שנא עכ"ל הגמ' וברש"י ד"ה מאן דמחייב ה' טבילות כ' אפי' אמר על הראשונה אני טובל טהר מכל טומאה עכ"ל ולפי דברינו הא הוי בכה"ג ככיוון להדיא שלא על האחרונות דאל"כ ה"ל לכוון על האחרונה דהוי ראשונות בכלל כמו בקרבנות לידות דאם מביאה על האחרונה לכ"ע מתטהרות גם הראשונות וכנ"ל וכן הרי הי' יכול לכוון סתם לטהרה מטומאות שבו דהוי הכל בכלל ומדהוציא את הראשונה מן הכלל וכיוון בהדיא לראשונה א"כ הא ה"ל כאילו כיוון להדיא שלא על האחרונות כמו בהך דחולין דכיון דחולין בכלל מעשר ולא כיוון למעשר רק לחולין חשיב כאילו כיוון בהדיא שלא למעשר וכנ"ל וא"כ כיון דחשיב כאילו כיוון בהדיא שלא על האחרונות א"כ על כרחך לומר דאיירי בטבילה לחולין דלא בעי כוונה ותשמע מינה דכיון דטבילה לחולין לא בעי כוונה ע"כ גם כוונה היפכיית אינה מפסדת וא"כ הרי זה שלא כדברי התוס' חולין וחגיגה הנ"ל דכתבו דאפי' אי טבילה למעשר ולתרומה לא בעי כוונה עכ"ז כוונה היפיכיית גרע ואולם באמת נראה מוכרח מש"ס כריתות הנ"ל דבטבילה לקדשים איירי דהא מייתי ראי' מטבילה אקרבנות יולדת וא"כ כי היכי דקרבנות יולדת באים רק לטהר לאכילת קדשים דלמעשר ולתרומה מתטהרת בטבילה והערב שמש לחוד וכנודע ה"נ טבילות דמייתי ראי' מינהון אקרבנות וודאי בטבילות לקדשים איירי דאי בטבילות לחולין א"כ מאי ראי' מטהרה לחולין הקלים אטהרה לקדשים החמורים דיועיל טהרה לקדשים החמורים מקודם אל המאוחר כי היכי דמועיל כן בחולין וא"כ כיון דבטבילות לקדשים איירי הרי קשה באמת דהא טבילה לקדשים ואפי' למעשר ולתרומה בעי כוונה וכמשנה חגיגה הנ"ל וכאן לא לבד שאין כאן כוונה כ"א חשיב עוד ככוונה היפיכיית וכנ"ל וצ"ל דהא דבעינן כוונה בטבילה היינו רק שיתכוון שהטבילה הוא לשם טהרה לקדשים אבל אין צריך לכוון על איזה טומאה היא הטבילה וע"כ בנתכוון שטובל לטהרה לקדשים אף שכיוון על הראשונה לבד נמי די וממילא טהור מהאחרונות ומועלת הטבילה גם על האחרונות כיון שהית' הטבילה לשם טהרת קדשים ודו"ק:
והנה מה שכתבתי למעלה [ד"ה עוד] דכיון דעלו מאיליהן חייב בערלה א"כ אין צורך למעשה האדם כלל וכל שכן שאין צורך לכוונתו וע"כ אפילו עשאו האדם בכוונה היפיכיית לא מפסיד כלל הנה מצאתי מקום דג"כ אין צריך מעשה האדם ועכ"ז אם עשאו האדם בכוונה אחרת גרע והוא בת"כ הובא ברש"י פ' ויקרא וז"ל אמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי הוא אומר כי תקצור קצירך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהי' למען יברכך ד' אלקיך קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה הית' לו סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה עני ונתפרנס בה הכתוב קובע לו שכר הרבה וברכה כשוכח עומר בשדה עכ"ל והנה פשוט דהך ברכה דקאמר היינו שהנכסים של האדם מתברכין ע"י שנתפרנס עני מממונו אפי' שלא ע"י מעשהו וידיעתו כלל רק שנפלה ממנו סלע וכו' ועכ"ז מצינו בכתובות דס"ו ע"ב בבתו של נקדימון בן גוריון שבאתה לפני ר' יוחנן בן זכאי ואמרה לו רבי פרנסני אמר לה ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וכו' ופריך ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהי' יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת הי' מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו ומשני איב"א לכבודו הוא דעבד ואיב"א כדבעי לי' למיעבד לא עבד וכו' עכ"ל הגמ', וא"כ לפי התירוץ הראשון דלכבודו הוא דעבד מבואר דכיון דנתן הצדקה בכוונה אחרת לא הי' בה כח לשיתברכו נכסי' עבורה ואדרבה אבד ממונו הרי דאע"ג דאפי' כשמתפרנס עני מממונו שלא ע"י מעשהו וידיעתו כלל הנכסים מתברכין עכ"ז כשנותן בכוונה אחרת גרע:
ואולם י"ל ויובן ג"כ במאי נחלקו הני תרי לישני דמלח ממון חסר ואמרי לה חסד וזה דבאמת קשה אהכרח המדרש הנ"ל משכחה דדילמא בשכחה הברכה שורה רק בזכות מה שאינו שב לקחת מה ששכח שאחרי שנזכר אחרי כן ועכ"ז אינו שב לקחתו ומניחו לעני הרי זה כנותן הדבר לעני בידים ובידיעתו והך למען יברכך דקרא קאי אמאי דפתח בי' דהיינו אלא תשוב לקחתו דבזכות שאינו שב לקחת יברכהו ד' וצ"ל דס"ל לראב"ע דקאי קרא אדסמיך לי' (עי' זבחים כ"ח א' ובכורות כ"ו ב' דמסופק בגמ' אי קאי קרא אדסמיך לי' או אדפתח בי') דכתי' לגר ליתום ולאלמנה יהי' למען יברכך וגו' וס"ל למידרש דבכל אופן שיהי' העומר השכוח לגר ליתום וגו' יתברך עבורו ואפי' אם נטלו את העומר השכוח מיד אחרי ששכחו טרם נזכר משכחתו ג"כ מתברך וא"כ הרי זה דומה ממש לאילו נפלה סלע ממנו בלי ידיעה ומצאה עני וכו'. ואולם אם נאמר דקאי קרא אדפתח בי' דהיינו אלא תשוב לקחתו דמה שאינו שב לקחת הא הוי כנותן צדקה בידים ובידיעה וכנ"ל א"כ שוב אין ראי' אנפלה סלע וכו' ונהי דנאמר מסברא דבנפלה סלע וכו' מקבל שכר דסוף סוף נעשה טובה בממונו וראוי שיקבל שכר על זה עכ"ז הא אין ראי' מזה לענין הברכה דנכסים דכתי' בקרא למען יברכך וגו' ויוכל להיות דרק צדקה הניתנת בידיעה יש בה כח זה לשיתברכו שאר הנכסים על ידה אבל צדקה הניתנת מאילי' אין בה כח זה וא"כ י"ל דבזה נחלקו הנך תרי לישני דירושלים הנ"ל וזה דתיבת חסד מובן דשייך רק על צדקה הניתנת בידיעה דחסד הוא רק מה שאיש מתחסד עם רעהו ואילו נפלה סלע ומצאה עני ונתפרנס בה לא יפול עליו תואר חסד כלל ורק שנעשה דבר טוב מאיליו ע"י ממונו אבל ענין התחסדות הרי אין כאן כלל שהרי לא נתחסד כאן כלל איש עם זולתו ולא יפול עליו תואר חסד כלל כמובן למי שיש לו הרגשת החיך וע"כ הך לישנא דמלח ממון חסד ס"ל דרק צדקה הניתנת בידיעה מפאת הרצון הטוב להתחסד עם העני כהוראת תיבת חסד הוא דיש לו כח להיותו מלח לשאר הנכסים ושיתקיימו הנכסים בזכותו אבל צדקה הניתנת מאילי' אין בה כח המשכת הברכה לשאר הנכסים וס"ל להאי לישנא דקאי קרא אדפתח בי' וכנ"ל ואולם אידך לישנא דמלח ממון חסר ס"ל דחסרון הממון לבד מה שנחסר מממונו יהי' באיזה אופן שיהי' ואפי' נפלה סלע ממנו ומצאה עני ונתפרנס בה שלא הית' שם לא מעשהו ולא ידיעתו כלל עכ"ז כיון שנחסר מממונו ונתפרנס העני מן הממון הנחסר אזי יש בזה כח המשכת הברכה לשאר הנכסים וס"ל דקאי קרא אדסליק מיני' וכראב"ע הנ"ל וכנ"ל ודו"ק וא"כ איפוא א"כ שוב אין ראי' מגמ' כתובות הנ"ל דאפי' במקום שא"צ מעשה האדם עכ"ז אם עושה בכוונה אחרת גרע דהא י"ל דהנך תרי שינויי דגמ' הנ"ל היינו שינויא דלכבודו הוא דעבד ושינויא דכדבעי לי' למיעבד לא עבד הם לפי ב' הלשונות הנ"ל ושינויא קמא דלכבודו הוא דעבד הוא לפי הלשון דמלח ממון חסד דללשון זה בעינן באמת שיתן הצדקה בתורת התחסדות ואז הוא דמתקיימים נכסיו בזכותה וע"כ שפיר משני דכיון דלא נתן מפאת התחסדות שרצה להתחסד עם העני ורק לכבודו הוא דעבד ע"כ אין זה נקרא חסד ואין לו סגולת המלח ממון חסד ושינויא בתרא דכדבעי לי' למיעבד לא עבד הוא לפי הלשון השני דמלח ממון חסר דלהך לישנא א"צ מעשה האדם כלל ורק כל שנחסר ממונו ונתפרנס העני מן החסרון ממשיך הברכה לשאר הנכסים ואפי' נפלה סלע וכו' וכנ"ל וא"כ להך לישנא הרי לא יכון התירוץ דלכבודו הוא דעבד דכיון דא"צ מעשה האדם כלל ע"כ כוונתו לא מעלה ולא מורדת ואפי' כוונה אחרת אינה מפסדת וכנ"ל וע"כ משני הש"ס שינויא אחרינא דכדבעי לי' למיעבד לא עבד היינו דלפי ערך הממון הרב אשר הי' לו הית' הצדקה מועטת ולא הי' זה נחשב חסרון כלל בממונו ודו"ק ונכון הוא בעזה"י: