אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל כב
בו יבואר דבר שא"א לעשותו באיזה זמן מפני ארי' דאיסורא אי מיחשיב מכח זה שאין זמנו אז:
ביבמות דע"ב ע"ב אהא דאמרינן התם דנותר שלא בזמנו נשרף בין ביום ובין בלילה כתבו שם התוס' ד"ה שלא וז"ל וא"ת הא אמרינן ליתן בוקר שני לשריפתו וכיון דשלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד הבוקר ישרפנו במוצאי יום טוב דהא כבר נעשה נותר מקודם וי"ל דכיון דלא אפשר לשרפו ביום טוב קבע זמנו בבוקר שני עכ"ל ומבואר בזה דדבר שא"א לעשותו באיזה זמן מפני ארי' דאיסורא חשיב מכח זה שאין זמנו אז וע"כ כיון שאין שריפת קדשים דוחה יום טוב אין היו"ט מיחשיב זמן כדי שתחשב הלילה לאחר זמנו ויוכל לשרוף הקדשים בלילה כדין נותר לאחר זמנו דנשרף גם בלילה ורק קבע זמנו בבוקר שני והבוקר שני הוא דחשיב זמנו:
וכן מתבארת סברא זו עוד מדבריהם במנחות דנ"א ע"א דאהא דאמרי' התם דאפיית חביתי כ"ג דוחה שבת משום דכתי' על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה כתבו הם ז"ל בד"ה אפי וז"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן וכו' וי"ל כיון דלא דחו שבת א"כ מאתמול נמי הוי זמנן עכ"ל ומוכח ג"כ דארי' דאיסורא מיחשיב שלא בזמנו וע"כ כיון שאסור לאפות בשבת מפאת האיסור שבת אין השבת זמן האפי' רק הערב שבת זמנו ומה שכתבו התוס' דמאתמול נמי הוי זמנן ולא כתבו דזמנן באתמול לבד היינו משום דההקטרה הוא בשבת וכל מעשי המנחה האפי' וגם ההקטרה הרי כולם מצוה אחת הן וכנודע וא"כ הרי מתחיל זמן המנחה בערב שבת מפאת האפי' ונגמר זמנה בשבת מפאת ההקטרה וע"כ שפיר כתבו דמאתמול נמי הוי זמנן אבל אי נימא דארי' דאיסורא אין מסלק השם זמן א"כ הרי גם האפי' זמנה בשבת אף על פי שאינה דוחה איסור שבת וא"כ כיון שהשבת זמנה הרי אין הערב שבת זמנה וא"כ נמצא דהערב שבת איננו זמן כלל וא"כ מדכתבו תוס' דכיון דאינו דוחה שבת מאתמול נמי הוי זמנן על כרחך דארי' דאיסורא מסלק השם זמן וע"כ אין השבת זמן האפי' רק הערב שבת וכנ"ל:
וכן יש לדקדק עוד לכאורה סברא זו מהא דאמרי' במגילה ד"ה ע"א פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם ודו"ק. ואולם בפירש"י שם כ' וז"ל הואיל ותיקנו להם חכמי ישראל שאחרי כנה"ג להקדים משום דרבה הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחילה לכל דבריו ואף על פי שהוא שלא בזמנן הוי כזמנן עכ"ל ונראה מזה דרק מפני שעשו תקנה חדשה מכח גזיר' דרבה הוי ערב שבת זמנם אבל אילו הי' אריא דאיסורא לבד שלא עשו תקנה עבורו רק שאף על פי כן לא הי' אפשר לקרות עבורו אז לא הי' נחשב ערב שבת זמנם ודו"ק:
וע"ע בש"ס כריתות ד"ז ע"ב במשנה המפלת לאור שמונים ואחד (שילדה נקיבה ולאור פ"א שהית' ראוי' למחר להביא כפרתה הפילה) ב"ש פוטרין מן הקרבן (מלידה שני' אף על גב דלאחר מלאת היא הואיל ולילה היא ולא יצאה שעה שהיא ראוי' להביא קרבן על הלידה ראשונה דלילה לאו זמן הקרבה היא דכתי' ביום צוותו להקריב וגו' הילכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי) וב"ה מחייבין אמרו ב"ה לב"ש מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד (דביום שמונים ואחד אם הפילה הרי חייבת כדאיתא בכריתות שם ד"ט ע"ב) וכו' אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם במפלת ליום שמונים ואחד שכן יצאה שעה שהיא ראוי' להביא בה קרבן תאמר במפלת לאור פ"א שלא יצאה שעה וכו' אמרו להם ב"ה והלא המפלת יום פ"א שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצאה שעה שהיא ראוי' להביא בה קרבן וחייבת קרבן אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת שאע"פ שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר במפלת לאור פ"א שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור עכ"ל המשנה ומבואר בזה דארי' דאיסורא מיחשיב לגמרי כאילו לא הי' אז זמן הדבר כלל שהרי ב"ה דימו מפלת בלילה למפלת בשבת ועשו הוכחה משבת אלילה ואי איתא מאי דמיון שבת ללילה הרי הלילה בעצם אינו זמן הקרבה וכנלמד מקרא ביום צוותו משא"כ בשבת דזמן הקרבה הוא אלא דארי' דאיסור שבת רביע עלי' שאין כח בקרבן יחיד לדחות איסור מלאכת שבת וא"כ השבת שפיר נחשב שיצא שעה שהיא ראוי' לקרבן משא"כ בלילה שאינה זמן הקרבה כלל ועל כרחך דארי' דאיסורא ג"כ מסלק השם זמן ושפיר נחשב השבת שאין זמן הקרבה אז מפאת האיסור כמו הלילה שבעצם אינו זמן הקרבה ודו"ק:
ואולם ב"ש דדחו דמה לשבת שכן הוא ראוי לקרבן ציבור תאמר בלילה וכו' נראה דס"ל דיש חילוק בזה בין אם אין המצוה מתקיימת כלל וכלל מפאת הארי' דאיסורא לבין היכא דמתקיימת עכ"פ בחלק מה וע"כ אילו לא הי' שום קרבן דוחה את האיסור שבת שפיר לא הי' השבת נחשב זמן הקרבה כמו הלילה שאינו זמן הקרבה משא"כ עכשיו דקרבנות ציבור קריבים שם בשבת א"כ כיון דמשכחת הקרבה בשבת ע"כ שוב גם לענין קרבן יחיד שאין דוחה שבת עכ"ז אין לומר עוד שאין השבת זמן הקרבה של קרבן יחיד רק דשפיר זמן הקרבה הוא אלא דאריא דאיסורא רביע עלי' ולא דמי ללילה שבעצם אינו זמן הקרבה משא"כ השבת אי אפשר לך לומר עליו שמפאת האיסור יסולק השם זמן הקרבה כיון דיש הקרבה בשבת בקרבנות ציבור וא"כ הרי השבת זמן הקרבה שפיר אלא דבקרבן יחיד דאין בכחו לדחות את האיסור ארי' דאיסורא הוא דרביע עלי' אבל השם זמן איננו מסולק גם בקרבן יחיד וב"ה דדימו שבת ללילה על כרחך דחולקים אסברא זאת וסבירא להו דאף אם המצוה מתקיימת בזמן ההוא בחלק מה עכ"ז אותו החלק הבלתי מתקיים מפאת הארי' דאיסורא שפיר מסולק ממנו השם זמן וע"כ נהי דקרבנות ציבור קריבים בשבת עכ"ז קרבנות יחיד דאין דוחים שבת שפיר מסולק מהם השם זמן ונחשב השבת לגבייהו שאינו זמן הקרבה כמו הלילה שאינה זמן הקרבה בעצם ודו"ק היטב:
ודע דעפי"ז יש לי להבין מחלוקת דב"ש וב"ה בענין מתוך שהותרה לצורך וכו' דב"ש לית להו סברא דמתוך וב"ה אית להו מתוך וי"ל לענ"ד דלטעמייהו אזלי עפ"י מחלקותם דכריתות הנ"ל וזה דלכאורה מדאצטריך קרא דוהנותר ממנו עד בוקר וגו' דדרשינן בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו והיינו שאסרה תורה שריפת הנותר ביום טוב א"כ על כרחך דאמרי' מתוך דאל"כ מאי ה"א למישרי שריפת קדשים ביום טוב וא"ל דה"א דעדל"ת דז"א דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואולם י"ל דאצטריך קרא ליתן בוקר שני וכו' דאלולי הכתוב אזי נהי דאין עדל"ת ועשה עכ"ז הרי זמן השריפה הוא ביום טוב אלא דארי' דאיסורא הוא דרביע עלי' וא"כ הוי מוצאי יום טוב אחר זמנו וה"א דיהי' נשרף בלילה כדין נותר אחר זמנו וכקושית התוס' יבמות הנ"ל וע"כ אצטריך קרא לגלות שמחויב להמתין בשריפתו עד הבוקר שני ולא ישרפנו בלילה וגזה"כ הוא ואולם הרי אריא דאיסורא ג"כ מסלק השם זמן וכנ"ל וא"כ גם לולי קרא היינו מחויבין להמתין עד בוקר שני וכנ"ל ואמנם לב"ש דס"ל דאם משכחת קיום המצוה באיזה פעם אז גם במקום האיסור אין מסולק השם זמן וכנ"ל א"כ שפיר אצטריך קרא דהא מצות שריפת קדשים משכחת שפיר שתתקיים ביום טוב אם נתערב קודש פסול משירי מנחות ולחמי תודה ברוב תרומה טמאה דאז שרי להסיק הכל תחת תבשילו והוי המלאכה לצורך אוכל נפש דאיסור הנאה דהקודש פסול הרי בטל ברוב התרומה דמותרת בהנאה ואילו המצות שריפה דהקודש פסול איננו בטל כיון דגם בהתרומה טמאה יש מצות שריפה (ויש לדון בזה הרבה ובחידושי במ"א הארכתי והוספתי שם יותר דאפי' אם יתערב ברוב חולין ג"כ איסורו הוא דבטל אבל מצות שריפתו דהוא מ"ע בקום ועשה אינה בטילה דמ"ע דקום ועשה אין לה ביטול מטעם שכתבתי שם והבאתיו בקצרה בקונטרס ע' פנים לתורה אות ד' ואכ"מ) והתינח ב"ש לטעמייהו אבל ב"ה לטעמייהו דאפי' אם משכחת קיום המצוה באיזה פעם עכ"ז באופן האסור מסולק השם זמן וא"כ ה"נ בשריפת קדשים סתמא דאסורה ביום טוב שפיר מסולק השם זמן וא"כ מסברא ג"כ היינו יודעין דצריך להמתין עד בוקר שני וא"כ מדאצטריך קרא דוהנותר ממנו עד בוקר וגו' על כרחך דאמרינן מתוך:
והנה האחרונים הקשו על מה שכתבו התוס' בקידושין דף (כ"ט ע"א) דהא דאצטריך אותו ולא אותה לפטור נשים ממילת הבן היינו משום דמשמונה ואילך אין לה הפסק וחשיבא מ"ע שלא הז"ג וע"ז הקשו דהא משמונה ואילך אין דוחה שבת ואכתי מ"ע שהז"ג היא ותירצו דכיון דרק ארי' דאיסור שבת הוא דרביע עלי' שפיר חשוב זמנו גם בשבת ע"כ דבריהם ואולם לפי המקומות הנ"ל אשר הבאתי דמוכחי דארי' דאיסורא ג"כ מסלק השם זמן הדק"ל:
ולכאורה יש להביא ראי' לסברת האחרונים הנ"ל מהא דחשוב בש"ס קידושין דף (ל"ה ע"א) פריה ורביה למ"ע שלא הז"ג ואמאי הא מצוה זאת אינה נוהגת ביוה"כ לדיעה הסוברת דכל חמש עינוים הם מה"ת ועל כרחך דכיון דרק ארי' דאיסור יוה"כ הוא דרביע עלי' שפיר חשוב זמנו גם ביוה"כ ושפיר חשיבא מ"ע שלא הז"ג אעפ"י שאין מתקיימת ביוה"כ וא"כ ה"ה מילה דכוותה ואולם י"ל דפ"ו שאני דכיון דנוהגת כל ימי השנה וחסר רק יום אחד דיוה"כ ע"כ חסרון של יום אחד לא חשוב חסרון וחשיבא שפיר מצוה הנוהגת כל השנה ודכוותה מוכח בתוס' יבמות דף (ה' ע"א) שהקשו אהא דאמרי' התם ד"כ ע"א בשלמא אלמנה מן הנשואין (שפיר לא מתייבמת) דאין עדל"ת ועשה וע"ז הקשו דאמאי הרי עדל"ת ועשה שאין שוין בכל כמו שהוכיחו שם עש"ה עכת"ק ולכאורה מאי קושי' הרי הא דעדל"ת ועשה שאין ש"ב שייך רק אם העשה היא שוה בכל משא"כ עשה דייבום דיבמות כ' א' הנ"ל הרי גם היא אינה ש"ב שהרי אינה נוהגת במלך וכמבואר בסנהדרין (די"ח ע"א) וא"כ אין לה מעלה על הל"ת ועשה הנידחים מפאת היותם אינם ש"ב ושפיר אמרינן דאין עדל"ת ועשה ועל כרחך דסבירא להו להתוס' ז"ל דכיון דמצות ייבום נוהגת בכל ישראל וחסר רק איש אחד ע"כ חשיבא שוה בכל כמו שהעיר בזה בספר ערוך לנר ביבמות שם כ' א' וא"כ ה"נ דכוותה לענין זמן גרמא שפיר חשיבא מצות פ"ו מצוה הנוהגת כל השנה כיון שחסר רק יום אחד דיוה"כ ויש עוד דמיון לזה בפרה אדומה דכתי' בה פרה אדומה תמימה ודרשי' שתהי' תמימה באדמימות ועכ"ז רק שתי שערות שחורות פוסלות בה אבל שערה אחת שחורה אין מסלק השם תמימה ודו"ק:
[וע"ע בב"מ דע"ז ע"ב ההוא גברא דזבין לי' חמרא לחברי' ופש לי' חד זוזא (הלוקח נתן כל מעותיו מלבד זוז אחד) יתיב ר' אשי וקמעיין בה כי האי גוונא מאי קני או לא קני (משום חד זוזא מי אמרי' דמצי למיהדר או לא, רש"י) א"ל ר' מרדכי זוזא כזוזי דמי ולא קני עכ"ל הגמ'. הרי דר' אשי נסתפק לומר דזוז אחד לא חשיב חסרון ונהי דצריך לתת לו גם זה הזוז עכ"ז כיון שהוא רק זוז אחד אינו נחשב חסרון בכלל הדבר לומר שלא נגמר הקנין מפאת שלא הי' נתינת מעות ורק שפיר נגמר הקנין דאין הזוז עושה חסרון וחייב הוא לו את הזוז כחוב דעלמא אבל בהקנין אין עושה חסרון. וראיתי בפתחי תשובה לאה"ע סי' ל"ח ס"ק י"ב הביא בשם הברכי יוסף לענין המקדש את האשה בתנאי על מנת שאראך מנה שיש לי דכ' שם וז"ל עוד יש להסתפק אם הי' לו בשעת קידושין מנה חסר פרוטה מי נימא דוודאי לא קפדה אפרוטה דחסורי מחסרא כי אין דרך העולם להקפיד בכך ומקודשת או דילמא כל שחסר המנה אפי' פרוטה אינה מקודשת ולכאורה נראה דכיון דלענין גוזל ונודר צדקה לחוב אף שאין בני אדם מקפידים חיובא רמיא עליו לשלם המנה אם גזל או נדר או חייב עד סוף פרוטה אחרונה ה"ה הכא דאינה מקודשת וצריך להתיישב בדבר עכ"ל הברכי יוסף המובא בפ"ת שם וגוף ספר הברכי יוסף איננו בידי לעיין בו והנה ספיקו זה דומה לכאורה לנידון דש"ס ב"מ הנ"ל וא"כ מוכח לכאורה דכמו דמסקינן התם דזוזא כזוזי דמי ולא קני ה"נ פרוטה כפרוטות דמי ולא חשיב קיום התנאי ובאתי רק להעיר]:
והנה י"ל עוד דפ"ו שאני דקיי"ל ביבמות (דס"ב ע"א) דאם הי' לו בנים ומתו לא קיים פ"ו וא"כ עיקר המצוה דפ"ו הרי הוא רק הוויות הבנים והתורה הטילה על האדם רק את ההכשר שיעשה מעשה ההכשר לשיהיו הבנים הווים אבל גוף המצוה הרי הוא רק הוויות הבנים שהרי אם מתו לא קיים פ"ו וצריך להוליד מחדש וא"כ כיון שהווית הבנים הוא המצוה א"כ הרי המצוה מתקיימת גם ביוה"כ שהרי הבנים שמוליד הווים גם ביוה"כ רק שהיוה"כ איננו זמן של מעשה ההכשר להתהוות הבנים אבל גוף המצוה הרי מתקיימת גם ביוה"כ ואולם אם נאמר כן אזי גם מילה י"ל דחשיב מ"ע שלא הז"ג אפי' נימא דארי' דאיסור שבת מסלק השם זמן שהרי גם במילה מעשה האדם הוא רק הכשר לשיהי' חותם הברית תמיד וכמו שייסדו חכז"ל וצאצאיו חתם וכו' וא"כ הרי חותם המילה היא בהבן גם בשבת אלא דבשבת איננו זמן עשות ההכשר לזה אבל אחרי שנעשה ההכשר בחול הרי נשאר הבן נמול תמיד ויש בו חותם המילה גם בשבת ואולם במילה יש לפקפק קצת דמנ"ל לדרוש טעמא דקרא לומר דעצם המצוה הוא הויות המילה ומעשה האדם הוא רק הכשר לזה דילמא מעשה האדם שחייבה תורה לעשות מעשה המילה היא היא כל המצוה כשאר מעשי המצוות והרי קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ואין לנו רק גוף המצוה האמורה בתורה למול ערלת הבן וא"כ כיון שא"א לעשות זה בשבת שפיר ראוי שיוחשב מ"ע שהז"ג אמנם בפ"ו שפיר הדברים נכונים שהרי שם המצוה עצמה היא מורה ע"ז שרק הויות הבנים הוא המבוקש והנרצה שהרי אם מתו דינא הוא דלא קיים פ"ו וצריך להוליד מחדש וא"כ כיון שהמצוה עצמה מורה ע"ז שפיר נחשבת מ"ע שלא הז"ג מפאת שמעשה האדם הוא רק הכשר ואילו עצם המבוקש דהיינו הויות הבנים הרי הוא הווה גם ביוה"כ שאחרי שעשה האדם מעשה ההכשר בשאר ימי השנה הרי הבנים הווים אח"כ גם ביוה"כ ודו"ק:
ועי"ל יותר דבפ"ו גוף ההכשר ג"כ זמנו ביוה"כ דנהי דהתשמיש אסור ביוה"כ עכ"ז כיון דאם מתו הבנים לא קיים פ"ו א"כ הרי מחויב מכח המצוה לראות ולעשות כל הנצרך לשיחיו הבנים דאם ימותו הרי נמצא דלא קיים פ"ו ואולי חיוב זה הוא בערך אחד עם חיוב התשמיש עצמו שכמו שהתשמיש שעל ידו הבנים מתהוים הוא מצוה ה"נ מחויב תמיד לראות ולעשות המעשים הנצרכים לשיחיו הבנים כיון דעיקר המצוה הוא רק הויות הבנים ועל האדם מוטל רק לעשות מעשים הנצרכים לזה והתשמיש הוא אחד מהם וא"כ כיון שמחויב לראות ולעשות כל הנצרך לשיהיו הבנים חיים א"כ זה החיוב הרי ישנו עליו גם ביוה"כ ואי דחיוב זה יש בלא"ה עליו מפאת וחי אחיך עמך ואיננו מיוחד בזה משאר ישראל דמחויבים ג"כ להחיות את בניו מפאת המקרא הזה עכ"ז מה בכך דמחויב בלא"ה אטו עבור זה אין כאן חיוב דפ"ו ושאר ישראל שפיר מחויבים להחיות את בניו רק מכח מצוה אחת דוחי אחיך עמך משא"כ הוא יש עליו חיוב זה מפאת שתי מצוות מפאת וחי אחיך ומפאת פ"ו [ואולי יש בזה נפקותא לדינא לענין כשיהי' שם האב ואיש אחר ויהי' צורך לעבור עביר' עבור פיקוח נפש דבן דאז יהי' האב קודם בחיוב זה דאע"ג דגבי פ"נ הזריז ה"ז משובח ואפי' י' בני אדם שתלשו כל אחד גרוגרת עבור המסוכן בשבת כולם משובחין ואף על פי שהחולה צריך רק לגרוגרת אחת כמבואר במנחות ס"ד א' עכ"ז היכא שיוצרך שיעשה מעשה עביר' אחת עבור הבן המסוכן ותהי' מעשה כזאת אשר א"א שיעשה אותה כ"א אדם אחד לבד או האב לבד או האחר לבד אזי דינא הוא שיעשה האב את המעשה ולא האחר כיון דהאב יש לו יותר מצוות המדחים את העביר' שהרי יש עליו שתי מצוות להחיות הבן משא"כ האחר שיש עליו רק מצוה אחת ואם נאמר כן אזי הרי יש נפקותא זאת גם ביוה"כ אם יהי' צורך אז לחלל יוה"כ או לעבור עביר' אחרת עבור הצלת חיי הבן שיהי' האב קודם בחיוב זה מאחר מפאת מצות פ"ו וא"כ הרי יש על האב חיוב מצות פ"ו בפועל מעשיי גם ביוה"כ וא"כ שפיר חשיבא מצות פ"ו מצוה הנוהגת גם ביוה"כ] ובאתי בכ"ז רק להעיר: