אור ברסלב

אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל

כלל כא

כלל כ

בו ידובר בענין נדה לבעלה אם הוא איסור או טומאה:

התוס' בב"ק די"א ע"א ד"ה דאין כתבו וז"ל וא"ת ולר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא וולד אבל אם הי' מקצת שליא בלא וולד לא הית' חוששת היכי דמי אי ברה"ר אפי' בחד ספיקא מטהרי ואי ברה"י אפי' בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י אפי' בס"ס טמא וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה עכ"ל ומבואר בזה דאיסור יולדת לבעלה איננו משום טומאה רק איסור גרידא הוא כשאר איסורי תורה וע"כ לא שייך בי' הא דס"ט ברה"י ספיקו טמא ופשוט דה"ה דנדה וזבה לבעליהן אינו טומאה רק איסור דנדה וזבה ויולדת כלהו בני חדא ביקתא אינון ע' רמב"ם ה' איסורי ביאה פ"ה ה"ב ועיין בס' שב שמעתתא שמעתתא א' פי"ב שדקדק ג"כ כלל זה מדברי התוס' הנ"ל ותמה על שו"ת זכרון יוסף סי' ע' שמפלפל לומר דנדה לבעלה אסורה אפי' היכא דאיכא ס"ס מטעמא דס"ט ברה"י קיי"ל דאפי' אתה יכול להרבות כמה ספיקות טמא עש"ה:

ואולם יש לי להעיר על זה לענ"ד מש"ס יבמות דע"ה ע"א דפריך דל"ל תרי קראי למחוסר כפורים דזב ודיולדת שאסורין בקדשים ומשני דצריכי דאי כ' רחמנא ביולדת ה"א דווקא יולדת משום דמרובה טומאתה (שמונים יום) אבל בזה אימא לא ואי כ' רחמנא בזב ה"א דווקא זב דלא הותר מכללו אבל יולדת אימא לא קמ"ל וברש"י כ' יולדת הותרה מכללה שרואה דם וטהורה לבעלה אבל זב לא הותר מכללו דכל כמה דלא פסיק טמא עכ"ל ואי נימא דאיסורה לבעלה איננו משום טומאה א"כ אין זה הותר מכללו כלל כיון דאיסורה בקדשים משום טומאה הוא (שהאיסור בקדשים הוא דבר כללי בכל הטמאים שאסורים במעשר תרומה וקדשים ובביאת מקדש ויולדת אחת מהם והאיסור מפאת הטומאה הוא ולענין זה הרי הוא דאמרי' דס"ס ברה"י ספיקו טמא דהיינו שנחשב טמא לענין שאסור באכילת קדשים ובכל הנ"ל) וא"כ הרי השם טומאה לא הותר בשום מקום דבמה שהותרה לבעלה הרי לא הותר השם טומאה כלל כיון דגם איסורה לבעלה איננו מפאת הטומאה כלל ועל כרחך דאיסורה לבעלה נמי משום טומאה הוא כמו איסורה בקדשים וע"כ יולדת שמותרת לבעלה שפיר חשיבא הותרה מכללה ושפיר קילא טומאתה לגבי זב שלא הותרה טומאתו מכללה משא"כ ביולדת ודו"ק היטב. וראה דרש"י דיבמות הנ"ל דייק לכתוב דיולדת הותרה מכללה שרואה דם וטהורה לבעלה ולא כ' שמותרת לבעלה וכיוון בזה לבאר דעצם הטומאה הותרה מכללה דבזמן היותה אסורה לבעלה אזי איננו איסור לבד רק טומאה והרי היא אז טמאה לבעלה לא לבד אסורה ובימי דם טוהר נהפך הוא דאז היא טהורה לבעלה וע"כ שפיר חשיבא הטומאה הותרה מכללה במה שאיננה בימי דם טוהר לגבי בעלה שהרי בימי דם טוהר איננה טמאה לבעלה רק טהורה וכן ממ"ש רש"י אבל זב כל כמה דלא פסיק טמא מוכח להדיא כן שהרי בזב הטומאה הוא טומאה ממש לא איסור וא"כ מוכח דלהיפוך ביולדת יש הפסק אל הטומאה במה שמותרת לבעלה בימי דם טוהר וא"כ על כרחך דאיסורה לבעלה בזמן האיסור מפאת טומאה היא וכנ"ל ודו"ק כי הערה נכונה היא בעזה"י:

ועיין עוד בירושלמי שבת פ"ז ה"ב דפריך התם דלמה יצאת נדה מכלל עריות לכתוב בה דין העראה הא מצינן למילפה משאר עריות ומשני שלא תאמר הואיל ואין חייבין עלי' אלא משום טומאה לא נעשה בה את המערה כגומר עכ"ל ומבואר בזה ג"כ דנדה לבעלה היא טומאה לא איסור וכבר העיר בזה בגליון שם וכ' לעיין בתוס' ב"ק הנ"ל אולם הקרבן עדה שם גרס שלא תאמר הואיל ואין חייבין עלי' משום טומאה וכו' ופי' וז"ל הואיל ואין חייבין על הנדה משום טומאה פי' משום ערוה אלא משום נדה הילכך ה"א דלא ילפינן לה משאר עריות ומש"ה איצטריך למיכתב גבי נדה עכ"ל וכוונתו נראה דערוה קרי לה בירושלמי טומאה על דרך המבואר בש"ס דידן יבמות די"א ע"א צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתי' בה כעריות ע"ש ולפי דבריו יש ג"כ חידוש בירושלמי הנ"ל דנדה לא מיקרי ערוה רק איסור גרידא ונ"מ לענין יהרג ואל יעבור ולענין אין דשב"ע פחות משנים וכבר דיברו האחרונים מספק זה והעירו מתוס' גיטין ד"ב ע"ב ד"ה הוי דמוכח מדבריהם דנדה לא חשיב דשב"ע ומדברי הב"י יו"ד סי' קצ"ה דמבואר שם להיפוך דחשיבא ערוה לענין יהרג ואל יעבור עש"ה. אולם מדברי הירושלמי הנ"ל לפי פי' הק"ע הנ"ל לא ראיתי מי שהעיר ויש להעיר עוד בזה מש"ס גיטין ד"ו ע"ב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו לסוף הוא בא לידי ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת ופירש"י ד"ה גילוי עריות כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יריאה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה עכ"ל ומוכח דנדה מיקרי ערוה מדקרי לי' הש"ס גילוי עריות:

ואשוב לענייננו ואומר דמש"ס דידן מוכח לכאורה דנדה איננו טומאה רק איסור מדבעי למילף ביבמות דנ"ד ע"א דין העראה בכל עריות מנדה במה מצינו ופריך רק מה לנדה שכן מטמאה את בועלה וכן התוס' בגיטין ד"ב ע"ב ד"ה עד כחבו דדין ע"א נאמן באיסורין ילפי' מנדה ע"ש ואי איתא הרי מבואר ביבמות דק"ג ע"ב דאיסור מטומאה לא גמרי' ועל כרחך דנדה הוא ג"כ איסור לא טומאה ואולם בכמה מקומות מצינו דילפי' איסור מטומאה ודין חזקה בכל התורה ילפי' רק מנגע דהוא טומאה והארכתי בזה במקום אחר ואכ"מ:

וראיתי בספר הכוזרי מאמר ג' סי' מ"ט כ' וז"ל אמר החבר הטומאה והקדושה ב' עניינים זה כנגד זה לא ימצא האחד אלא בהמצא השני ומקום שאין קדושה אין טומאה כי ענין הטומאה איננו כי אם דבר שאסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש לאלקים כמו הכהנים ומאכלם ומלבושם והתרומות והקרבנות וביהמ"ק וזולת זה הרבה וכן ענין הקדושה דבר שאסר על בעליו לנגוע בדברים רבים ידועים ומפורסמים ורוב מהם שהם תלוים במעמד השכינה וכבר חסרנו אותה ומה שמצינו היום איסור שכיבת הנדה והיולדת אינו מפני הטומאה אבל היא מצוה גרידא מאת הבורא עכ"ל והנה וודאי אין כוונתו דאיסור שכיבת נדה ויולדת בזמן הבית הי' מפאת טומאה שהרי בענין איסור השכיבה אין שום חילוק בין זמן הבית לשלא בזמן הבית ורק כוונתו דמה שאיסור השכיבה נוהג גם עתה אף על פי שענייני טומאה וטהרה רובם אין נוהגים עתה זהו מפאת שאיסור השכיבה איננו משום טומאה כלל מעולם רק ציווי גרידא של איסור הוא מאתו ית' ככל שאר האיסורים וז"פ וא"כ מבואר דס"ל ז"ל דנדה לבעלה איננה טומאה רק איסור:

ועיין עוד בס' אדרת אלי' להגר"א ז"ל פרשת שופטים על הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע שכ' וז"ל שהתורה נחלקת לששה חלקים טהור וטמא אסור ומותר חייב וזכאי בין דם לדם הוא אסור ומותר כדי לטהר אשה לבעלה בין דין לדין הוא חייב וזכאי בין נגע לנגע הוא טמא וטהור עכ"ל ומבואר דדם נדה וזיבה האוסר אשה לבעלה היא בסוג איסור לא בסוג טומאה והיינו בהכרח משום דהאיסור לבעל איננו מפאת טומאה רק איסור גרידא הוא וכנ"ל ומה שכ' כדי לטהר אשה לבעלה כוונתו בהכרח להתיר אלא דנקט לישנא דגמ' ברכות ד' א' ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה וז"פ:

תוכן העניינים

אתוון דאורייתא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה