אור ברסלב

אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל

כלל כ

כלל יט

בו יבואר דכל מקום שאסרה תורה לפעול דבר בזולתו ואסרה ג"כ מלקבל הפעולה ההיא מזולתו אזי אם האדם עושה הדבר ההוא בו בעצמו עובר שתים משום פועל ומשום מתפעל:

בש"ס במסכת מכות דף כ ע"ב מבואר דמקיף לעצמו לוקה שמונים משום מקיף ומשום ניקף עש"ה ויוצא מזה כלל הנ"ל דכשחייבה תורה אפועל ואנפעל אזי גם כשהפעולה יוצאת אל האדם בעצמו עכ"ז נקרא הוא עצמו פועל וגם נפעל ומתחייב תרתי ומתבארת עוד סברא זאת מהא דאמרינן בסנהדרי' דנ"ה ע"א בענין משכב זכר דחייבה תורה את השוכב ואת הנשכב ומבואר שם דהמערה בעצמו מתחייב תרתי משום שוכב ומשום נשכב עש"ה ותמצא עוד סברא זאת ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ג ה"ט וז"ל העושה עכו"ם לעצמו אף על פי שלא עשאה בידו (כ"א אחרים עשאוה לו) לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל וכו' וכן העושה עכו"ם בידו לאחרים וכו' לוקה שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם לפיכך העושה עכו"ם בידו לעצמו לוקה שתים עכ"ל:

והנה יש להעיר בזה מהא דאמרינן בסנהדרין דקי"ב ע"א איבעי' להו הודחו מאיליהן (אנשי עיר הנדחת שהודחו מאיליהן) מהו וידיחו אמר רחמנא (יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם) ולא שהודחו מאיליהן או דילמא אפי' הודחו מאיליהן עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דהיכא דדיברה התורה מפעולה שאדם פועל בזולתו היינו המדיח את אחרים איבעי לי' לגמ' אם הדין ההוא נוהג ג"כ כאשר הית' ההפעלה מהאדם בעצמו אל עצמו ונשאר שם בסנהדרין בזה באיבעי' דלא איפשטא עש"ה וא"כ קשה דמדוע לא פשיט האיבעי' מהך דמכות וסנהדרין דאמרי' דהיכא דחייבה תורה על הפעולה בזולתו אזי החיוב ההוא נוהג ג"כ כאשר הית' ההפעלה מהאדם בעצמו אל עצמו וכנ"ל וצריך לחלק בין פעולה מעשיית כשוכב ונשכב ומקיף וניקף לבין הסתה והדחה שהוא פעולה מחשביית ועיוניית ויותר שייך לומר בפעולה מעשיית שהאדם בעצמו פועל וגם נפעל משנאמר אצל האדם שהוא מסית ומדיח את עצמו וכמובן ודו"ק ועי"ל דכשהאדם נידח ומפותה מאחר אין החטא שלו גדול כל כך כאשר הוא עובד ע"ז בזדון עצמו וע"כ שפיר איבעי לי' לגמ' דאולי כשהודחו מעצמם עבירתם חמורה טפי ואין מתכפרים בסייף כמו שמתכפרת עיר הנדחת שהודחה מאחר וז"פ:

וע"ע בנזיר דמ"ב ע"א במשנה נזיר שגילח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח וגילח לוקה על כל אחת ואחת עכ"ל המשנה וקשה ג"כ ברישא דאמאי אינו חייב אלא אחת הא אמרינן בנזיר דמ"ד ע"א דמגלח את הנזיר עובר ג"כ בלאו דכתי' ותער לא יעבור על ראשו קרי בי' לא יעביר (דהיינו שאדם אחר אסור להעביר שער הנזיר) עש"ה וא"כ בנזיר שגילח את עצמו ראוי שילקה שתים משום מגלח ומשום מתגלח וי"ל דהמשנה איירי באמת בנזיר המתגלח מאחר דאז אין על הנזיר רק לאו אחד במה שמניח להיות תער עובר על ראשו וכדכתי' ותער לא יעבור וגו' ועי"ל דאיירי שפיר במגלח את עצמו והא דתני דאינו חייב אלא אחת הכוונה דאינו חייב אלא על תגלחת אחת ולא על כל תגלחת בפ"ע ועל התגלחת האחת הזאת לוקה שמונים באמת דבלא"ה צ"ל כן שהרי יש עוד לאו בנזיר שגילח את עצמו והוא לאו דלא יחל דברו וכמבואר בנזיר דל"ח ע"ב דנזיר השותה יין עובר על בל יחל דברו ע"ש ופשוט דה"ה בנזיר שגילח דעובר ג"כ על הלאו הזה ועיין רמב"ם ה' נזירות פ"ה הי"ג שכ' נזיר שגילח כל ראשו אין לוקה משום התגלחת אלא אחת עכ"ל ונראה דמ"ש הרמב"ם משום התגלחת בא לאפוקי שיש עוד מלקות אחת משום לא יחל דברו דהוא לאו כולל לכל איסורי נזיר תגלחת ושתי' וטומאה במה שמחלל דברו ועושה נגד קבלת הנזירות ואינו מפאת עצם התגלחת ומשום עצם התגלחת אין לוקה אלא אחת ואם זאת כוונת הרמב"ם ז"ל א"כ הדרא קושי' לדוכתה דהא משום עצם התגלחת ג"כ יש שתי מלקיות חדא משום מגלח וחדא משום מתגלח ודוחק לומר דהרמב"ם איירי דווקא במתגלח מאחר וצע"ק:

והנה יש להעיר עוד בזה מדברי הרמב"ם פ"ג מה' אבל הלכה ה' שכ' דהמטמא את הכהן לוקה (ומה שכתב שם דהיכא דהכהן המתטמא מזיד אין המטמאו לוקה ורק כשהמתטמא שוגג הוא דלוקה המטמא כבר תמה הלח"מ שם ע"ז דמנ"ל לחלק בין שוגג למזיד ואם אסרה תורה לטמא את הכהן ראוי דגם כשהכהן המתטמא מזיד ג"כ יעבור המטמאו עש"ה) ולפי"ז כהן שטימא את עצמו ראוי שילקה שמונים משום מטמא ומשום מתטמא וקשה ע"ז מש"ס נזיר דף (מ"ז ע"א) דיש שם פלוגתא דתנאי בכ"ג ונזיר שפגעו במת מצוה מי מהם יטמא לו הכ"ג או הנזיר ע"ש ואמאי הא ראוי שיטמא הנזיר דאצלו הוא רק לאו אחד שהרי המטמא את הנזיר אין לוקה כמבואר בנזיר דמ"ד ע"א דלא עשו בנזיר מטמא כמיטמא ואילו הכהן הרי יש בו משום מטמא ומשום מיטמא והנה גם לפי דברי הרמב"ם בה' אבל הנ"ל דהיכא דהכהן המתטמא מזיד אין המטמאו עובר משום טומא' רק משום לפני עור וגו' ורק כשהמתטמא שוגג הוא דלוקה המטמא משום טומאה עש"ה ג"כ קשה במשנה דנזיר הנ"ל דנהי דאם נפסוק הדין דיטמא נזיר ואל יטמא כהן וא"כ אם יעבור הכהן ויטמא יהי' מזיד ושוב יהי' בטומאתו רק עביר' אחת משום מתטמא דאילו עבירת מטמא הרי לא תהי' כיון דכשהמתטמא מזיד אין שם עבירת מטמא ודו"ק וא"כ כיון דאם יעבור הכהן ויטמא ג"כ יהי' רק עביר' אחת שוב לכאורה הרי נסתלקה הסברא הנ"ל דראוי שיטמא הנזיר ואל יטמא הכהן מפאת דבכהן יש שתי עבירות משא"כ בנזיר דהא בכהן ג"כ יש רק עביר' אחת וכנ"ל עכ"ז אחרי העיון זה אינו דסוף סוף אם אנו פוסקין הדין דיטמא כהן ואל יטמא נזיר א"כ הכהן המתטמא למת מצוה איננו מזיד רק עושה כדין ואולם עכ"ז איסור ועבירת הטומאה ג"כ לא נסתלקה לגמרי לדיעה הסוברת דטומאת מת מצוה הוא רק דחוי' לא הותרה (ע' תוס' ברכות כ' א' ד"ה שב) וכנודע דכל שהאיסור רק דחוי' ולא הותרה אזי גם בשעה שנדחה עדיין ישנו לאיסור אלא שנדחה וא"כ כיון שאין הכהן מזיד ואילו איסור הטומאה עדיין ישנו כאן א"כ שוב הרי יש כאן שני איסורים אחד משום מטמא ואחד משום מתטמא דהא כשהמתטמא איננו מזיד שוב יש איסור גם משום מטמא וכנ"ל וא"כ אם אנו פוסקין הדין דיטמא כהן הרי יודחו אצלו שתי עבירות של טומאה ואילו אם נפסוק הדין דיטמא נזיר יודחה אצלו רק עביר' אחת דטומאה וא"כ סוף סוף עדיין ראוי לנו לומר דיטמא נזיר ואל יטמא כהן כי היכי דיודחה רק איסור אחד ולא שני איסורים ודו"ק:

ונראה ביישוב זה דבכהן ג"כ ליכא תרתי משום מטמא ומשום מתטמא כ"א גם בכהן תמיד הלאו הוא רק משום מטמא לבד וזה דמה שאסרה תורה לטמא את הכהן וכן מה שאסרה תורה לכהן להתטמא בשניהם ענין האיסור רק אחד הוא דהתורה אסרה והזהירה מלחלל ולפגום קדושת כהונה ע"י הטומאה וכהן המניח להתטמא מאחר ג"כ עובר רק משום מטמא את עצמו במה שמניח עצמו להתטמאות ומחלל ע"י זה קדושת כהונה שלו והאחר המטמאו ג"כ עובר רק משום זה כמוהו במה שמטמא אותו ומחלל ע"י כן קדושת כהונתו ואיסור של שניהם איסור אחד הוא שאסור לטמא ולחלל קדושת כהונה וע"כ גם בכהן שטימא את עצמו אין כאן ג"כ רק לאו אחד משום מטמא ומחלל קדושת כהונה ואין חייב דבר כלל משום מתטמא ודו"ק היטב:

וע"ע בתוספתא מכות פ"ג דאחד הסך ואחד הניסך משמן המשחה חייב עש"ה ולפי"ז הסך את עצמו משמן המשחה לכאורה לוקה שמונים משום סך ומשום ניסך וכמובן ולא מצאתי דין זה ברמב"ם ה' כלי המקדש פ"א ששם נתבארו דיני סיכת שמן המשחה וגם לא הביא הרמב"ם שם כלל גוף דין התוספתא הנ"ל שגם הניסך חייב וצ"ע למה השמיטו ואדרבה מלשון הרמב"ם שם בהלכה ו' שכ' אחד הסך את עצמו ואחד הסך את אחרים שנאמר ואשר יתן ממנו על זר עכ"ל מוכח דשוין הן עבירת הסך את עצמו ועבירת הסך את אחרים וזה שלא כדברינו דלפי דברינו הסך את עצמו עובר שתים והסך את אחרים עובר רק אחת ואולם י"ל דכמו שכתבנו למעלה לענין טומאת כהן דתמיד העביר' רק אחת הוא במה שמטמא ומחלל קדושת כהונה ה"נ תמיד העביר' רק אחת הוא במה שמחלל קדושת השמן ע"י הסיכה על זר וע"כ ג"כ הסך את עצמו אינו עובר רק עביר' אחת שמחלל את קדושת השמן ע"י שסך עצמו בו וז"פ:

וע"ע בתוספתא דמכות שם דמבואר שם דהמלביש את חבירו כלאים לוקה והכ"מ בה' כלאים פ"י הל"א כ' הטעם משום דכתי' לא תלבש שעטנז קרי בי' לא תלביש ע"ש והרמב"ם כ' שם שאין המלביש לוקה כ"א כשהלובש שוגג וכמו שכתב בהך דטומאת כהן דאין המטמא לוקה כ"א כשהמתטמא שוגג וכנ"ל והכ"מ שם בה' כלאים תמה עליו דמנ"ל הא ומפשט התוספתא מוכח דאין חילוק רק דאפי' כשהלובש מזיד איכא עביר' בפ"ע למלביש ולפי"ז יומצא ג"כ דהלובש כלאים לעצמו לוקה שמונים משום מלביש ומשום לובש וכמובן ולפי"ז קשה לכאורה על דעת הר"ש מקינון בספר הכריתות שכ' דאין עשה אחת דוחה שני לאוין ואמאי הרי כל עיקר דין עדל"ת מכלאים בציצית הוא דילפינן ושם הא הוי ב' לאוין משום מלביש ומשום לובש וכזה קשה ג"כ על דברי התוס' יבמות ד"ג ע"ב ד"ה לא שכתבו להוכיח דילפינן חדא איסורא מתרי איסורי לענין דחי' וז"ל הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי וכו' עכ"ל הנה שהם חולקים על הכריתות הנ"ל וסבירא להו דעשה דוחה שני לאוין מפאת דילפינן תרי איסורי מחדא איסורא אבל בזה עכ"פ מודים דכלאים בציצית הוי רק חדא איסורא וא"כ קשה הא בכלאים בציצית עצמו הוי תרי איסורי וכנ"ל:

והנה בדעת הכריתות הנ"ל י"ל דכוונתו רק דאין עשה דוחה שני לאוין שהם משמות שונים אבל שני לאוין שהם משם אחד כמו בכלאים בציצית דשני הלאוין משם אחד הם משום כלאים שפיר דוחה אבל מדברי התוס' הנ"ל אכתי קשה שהרי הם ז"ל רצו להוכיח שם דילפינן תרי איסורי מחדא איסורא ממש עש"ה וא"כ אף אם הי' פשוט להם דעשה דוחה גם שני לאוין משמות שונים מפאת הילפותא מכלאים בציצית עכ"ז הרי אין להוכיח מזה רק דילפינן תרי איסורי משמות שונים מתרי איסורי משם אחד אבל הרי אין להוכיח מזה דילפינן תרי איסורי מחדא איסורא שזהו דבר גדול יותר וכמובן ובאתי בכ"ז רק להעיר:

ודע דהא דשרי רחמנא כלאים בציצית יש לחדש ולומר שהאדם מוכרח בעצמו ללבוש הטלית אבל לאחר אסור להלבישו דכיון דבכלאים גם המלביש עובר בלאו וכנ"ל א"כ י"ל דלגבי מלביש לא שייך עדל"ת דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך מיהו לפמ"ש התוס' במנחות ד"מ ע"א דכלאים בציצית הוי הותרה ולא דחוי' נראה פשוט דשרי דגם למלביש אין כאן איסור כלל כיון דהותרה לגמרי בציצית ולא שייך אין אומרים לאדם חטא וכו' כיון שאין כאן חטא כלל שהרי הותר לגמרי אבל אם נאמר דכלאים בציצית הוא רק דחוי' ויש כאן חטא שפיר אלא שנדחה מכח העשה א"כ שפיר י"ל שאין המצוה של הלובש דוחה עבירת המלביש דאין אומרים לאדם חטא וכו' וכן כתבו התוס' בגיטין דמ"א ע"א דמשום דבדידה ליכא עשה ע"כ אין העשה שלו דוחה את האיסור שלה עש"ה ויש לדון בזה הרבה ואכ"מ:

תוכן העניינים

אתוון דאורייתא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה