אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל יח
בענין לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן:
הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות י' כ' דהא דקיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן היינו רק מספק וככל סד"א לחומרא אבל לענוש מלקות או מיתת ב"ד א"א לענוש מכח זה ע"ש והנה כבר תמהו האחרונים בזה מש"ס יבמות ד"ח ע"א ומש"ס קידושין דס"ח ע"א והביאו ג"כ דברי התוס' ב"ק ד"ג ע"א ד"ה דומיא שכתבו אהא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וז"ל ואור"ת דמדה היא בתורה לא שנא באיסורא ולא שנא בממונא עכ"ל אלמא דמדה היא ומטעם וודאי היא ומועלת אפי' להוציא ממון:
והנה יש לי להביא ג"כ כמה מקומות דמוכחי דהא דלחומרא מקשינן הוי מטעם וודאי ולא משום דסד"א לחומרא והם [עיין בשו"ת בן פורת ח"א סי' ב' אות ז - ח]:
(א') ע' תוס' זבחים דנ"ז ע"א ד"ה ואני שכתבו דיש לנו ללמוד בכור מתודה שיהי' נאכל רק ליום ולילה ולא משלמים שיהי' נאכל לשני ימים ולילה אחד משום דלחומרא מקשינן ע"ש ואף על גב דיסתבב מזה קולא ג"כ שהרי אם יותר מבשר הבכור אחרי יום ולילה ישרף ועכ"ז אמרי' לחומרא מקשינן:
(ב') ע' בתוס' פסחים דל"ב ע"ב ד"ה מעילה דמחייבינן קרבן משום לחומרא מקשינן ע"ש ואף על גב דאית בי' חשש חולין בעזרה:
(ג') ע"ע שם דכ"ד ע"ב תוד"ה אמרת שכתבו וז"ל וא"ת בלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא עכ"ל ואי איתא דלחומרא מקשינן הוי רק מטעם ספק א"כ הא איכא נפקותא אם יצטרף עוד ספק דאילו מטעמא דלחומרא מקשינן דאיהו גופי' משום ספיקא הוא א"כ כשמצטרף עוד ספק ה"ל ס"ס ושרי וכמ"ש הפמ"ג בפ"כ שם ע"ש משא"כ אי ילפי' מק"ו איסור וודאי ואינו מצטרף לס"ס ואולם לדעת האומר דהא דאעמה"ד משום דשמא יש פירכא על הק"ו א"כ ק"ו ג"כ אינו וודאי ואמנם עכ"ז אין ק"ו ספק שקול דחשש דפירכא הוא רק חשש מיעוט כמו שהעליתי בחידושי בסוגיא דאעמה"ד ואכ"מ:
(ד') ע' בחולין דף קל"ה ע"ב דפריך אלא טעמא דכתב רחמנא עריסותיכם (בחלה לחייב עיסת שותפות) הא לא"ה ה"א ליליף ראשית ראשית מראשית הגז (לפטור של שותפות) אדרבה נילף מתרומה לחיובא ופירש"י דהא בתרומה נמי כתי' ראשית ושותפות חייבת בה וקולא וחומרא לחומרא מקשינן עכ"ל ואי איתא מהא דלחומרא מקשינן הוא רק מטעם ספק א"כ מאי קושי' הא איכא נפקותא לס"ס וכנ"ל ועוד דלולי קרא דעריסותיכם היו חייבין רק להפריש החלה מטעם ספק דלחומרא מקשינן אבל לא היו צריכין לתת לכהן בחינם כ"א למוכרה לו בדמים והדמים של המוכר וככל תרומה הנפרשת מספק דרק נפרשת להתיר הטבל ונמכרת והדמים שלו וכמבואר ביבמות דצ"ט ע"ב במשנה ע"ש משא"כ השתא דכתי' קרא הוי חיוב וודאי ומחויבין לתתה לכהן בחנם ועוד יש הרבה נפקותות בין ספק לוודאי וכנודע:
(ה') ע"ע בחולין שם קל"ו א' דפריך אלא טעמא דכ' רחמנא מאת זובחי הזבח (לחייב בהמת שותפות במתנות) הא לא"ה ה"א ליליף מראשית הגז (לפטור) אדרבה נילף מתרומה (לחיוב) וכו' וברש"י ד"ה אדרבה כ' דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן עכ"ל ומפורש גם בזה דלחומרא מקשינן הוא מטעם וודאי דהא מספק אין חייבין במתנות וכמבואר להדיא בחולין ע"ט ב' ובבכורות י"ח ב' דבספק מתנות אמרי' המע"ה ע"ש:
(ו') ע' יבמות דנ"ט ע"א ת"ר אלמנה לא יקח בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין פשיטא מהו דתימא לילף אלמנה אלמנה מתמר מה להלן מן הנשואין וכו' ואימא ה"נ דומיא דגרושה מה גרושה בין מן האירוסין וכו' ובתוד"ה דומיא כתבו וז"ל וא"ת אדרבה גרושה דומיא דאלמנה דדווקא מן הנשואין וי"ל דלחומרא מקשינן עכ"ל והשתא אי נימא דהא דלחומרא מקשינן הוא רק מטעם ספק א"כ ראוי שלא יהי' מלקות באלמנה וגרושה מן האירוסין וזה לא שמענו מעולם ועוד יוקשה מדברי הגמ' יבמות ד"כ ע"ב דקאמר דחייבי לאוין מדרבנן הוא דלא מתייבמות גזיר' ביאה ראשונה אטו ביאה שני' אבל מדאורייתא עדל"ת ע"ש והרי גם אלמנה מן האירוסין הוא בכלל החייבי לאוין שאינם מתייבמות וכדפריך שם בריש הסוגי' ד"כ ע"א קפסיק ותני לא שנא אלמנה מן הנשואין ול"ש אלמנה מן האירוסין וכו' וא"כ גבי אלמנה מן האירוסין הרי עדיין הקושי' במקומה עומדת דמדוע אינה מתייבמת שהרי עיקר איסורה הוא רק איסור ספק וא"כ הא ה"ל ספיקא דרבנן דלקולא ועל כרחך דהא דלחומרא מקשינן מדה מסורה כך ומטעם וודאי הוא לא מטעם ספק:
(ז') ע"ע בקידושין ד"כ ע"א דפריך מכדי הני קראי (לענין פדיון עבד עברי איירי) איכא למידרשינהו לקולא ואיכא למידרשינהו לחומרא מאי חזית דדרשת להו לקולא וכו' ע"ש ומאי קושי' הרי העבד הוא מוחזק בעצמו וכמ"ש התוס' שם דט"ז ע"א ד"ה והרב וע' תוס' גיטין די"ז ע"א ד"ה מפני דאפי' ע"כ חשוב מוחזק בעצמו ובספק חשוב האדון מוציא ואמרי' המע"ה ע"ש וא"כ גם כאן ה"ל האדון מוציא והמע"ה ושפיר יש לנו לדרוש לקולא ועל כרחך דהא דלחומרא דרשינן לאו מטעם ספק הוא רק מדה היא מטעם וודאי ואפי' להוציא ממון וכתוס' ב"ק הנ"ל (וע' ברא"ם על התורה משפטים כ"א פסוק ז' ד"ה יכול העברי יוצא בראשי איברים שכ' ג"כ גבי תרי קלים וחמורים דסתרי אהדדי לענין יציאת עבד עברי בראשי איברים דיש לנו לדרוש ק"ו דלהחמיר שלא יצא בראשי איברים ע"ש):
(ח') ע"ע בב"ק דכ"ו ע"א תוד"ה ולא שכתבו וז"ל וי"ל דאי לאו כספו הוי שבקינן ק"ו דהכא דמיקל בתשלומין והוי עבדינן ק"ו דלעיל דמחמיר בתשלומין עכ"ל ומבואר דכשיש תרי קלים וחמורים הסותרים זא"ז אזי דרשינן ק"ו דלהחמיר אפי' גבי תשלומי ממון ועל כרחך דהא דלחומרא דרשי' מטעם וודאי הוא וכנ"ל:
(ט') ע"ע בבכורות דל"ב ע"א דקאמר דלא יגאל דכתי' בחרמים הוא מופנה דלא יאמר לא יגאל בחרמים וליליף ממעשר מה מעשר קדוש ואינו נגאל וכו' ובתוס' שם ד"ה דלא כתבו וז"ל וא"ת דילמא הוי ילפי' מהקדש דתפדה וי"ל דלחומרא ילפינן עכ"ל והשתא הרי לאו דלא יגאל הוא במלקות כמבואר בזבחים דף ט' ע"א וא"כ אכתי הא איכא נפקותא לענין מלקות דמכח הא דלחומרא דרשינן הרי ליכא מלקות אם הוא רק מטעם ספק וכנ"ל ועל כרחך דגם הא דלחומרא דרשי' הוא מטעם וודאי ומועיל אפי' למלקות [אולם בזה יוקשה עדיין דהא חרמים ממעשר במה מצינו הוא דיליף להו התם ע"ש וא"כ לדעת הר"ן רפ"ק דנדרים דגם במ"מ אעמה"ד א"כ אכתי הא איכא נפקותא למלקות] ועוד יש נפקותא בזה להיכא דעבר ופדה אם מעות הפדיון קדושים מספק ואם יצא החרם מקדושתו מספק עכ"פ דהשתא דכתי' לא יגאל המעות הם חולין וודאי והחרם עדיין קדוש בוודאי וחייבין עליו במזיד מלקות ובשוגג מעילה כשאר הקדש דחרמים כל זמן שלא באו ליד כהן הרי הן כהקדש לכל דבריהם משא"כ מכח הא דלחומרא דרשינן אם הוא רק מטעם ספק הרי הי' החרם רק קדוש מספק וגם המעות הי' קדושים מספק וא"כ איכא נפקותא טובא ואולם י"ל דגם מכח הא דלחומרא דרשי' הי' נשאר החרם בקדושתו והמעות הי' חולין עדיין מטעם חזקה ויש לפלפל בזה ואין להאריך:
ואולם יש לי להביא כדמות ראי' להיפוך דהא דלחומרא מקשינן היינו רק משום דסד"א לחומרא וזה מהא דאמרי' בתענית דכ"ז ע"א דכהן מברך איתקש לנזיר ליאסר ביין ופריך דבחרצן נמי ליתסר ומשני דכתי' לשרתו ולברך בשמו מה כהן משרת (כהן העובד במקדש) מותר בחרצן אף כהן מברך וכו' ופריך אי מה משרת בעל מום לא אף וכו' ומשני הא איתקש לנזיר ופריך ומאי חזית דאקשת לקולא אקיש לחומרא ומשני אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא עכ"ל הגמ' וכסוגיא זו איתא עוד בש"ס שבת דפ"ג ע"ב דקאמר טומאת עכו"ם מדרבנן וקולא וחומרא (בדרבנן) לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן ע"כ ומוכח מזה דהא דלחומרא מקשינן בדאורייתא הוי אך משום דסד"א לחומרא וע"כ בדרבנן מקשינן לקולא ושפיר הוי אסמכתא נכונה בזה כיון דלפי מה שהוא מדרבנן ונסמך רק על הכתוב ע"כ דינו שיהי' ניקש לקולא ולא לחומרא דכמו שדין הדאורייתא שיהי' ניקש לחומרא משום דסד"א לחומרא ה"נ בדרבנן הוי איפכא כיון דסד"ר לקולא אבל אי נימא דמדה היא בדאוריתא להקיש לחומרא א"כ כיון ששם מקיש לקולא א"כ אין זה אסמכתא כלל כיון שאינו דומה לדרכי ההיקש הגמור בדאוריתא ודו"ק היטב:
עוד יש לי להביא ראי' יותר ברורה ומפורשת דהא דלחומרא ילפינן הוא רק מטעם ספק ומשום דסד"א לחומרא וזה מהא דאמרי' בסנהדרין דנ"ג ע"א דלא ילפינן מכה אביו מאוב וידעוני בג"ש דכתי' בשניהם מות יומת לומר דמה אוב וידעוני בסקילה אף מכה אביו בסקילה משום דאדגמרת לי' מאוב וידעוני נגמריני' מאשת איש (דכתי' בי' ג"כ מות יומת) לומר דמה א"א בחנק אף מכה אביו בחנק דאי אתה רשאי למושכה להחמיר עלי' אלא להקל עלי' עכ"ל הגמ' וברש"י שם ד"ה מכה כ' וז"ל דכיון דאיכא למיגמר קלה ואיכא למיגמר חמורה אי אתה רשאי למושכה להחמיר עכ"ל ומוכרח מזה דהא דבעלמא לחומרא ילפינן הוא רק משום דסד"א לחומרא וע"כ שם בסנהדרין דאיירי בדיני נפשות דקיי"ל דספק נפשות להקל ע"כ שפיר גמרינן התם לקולא ולא לחומרא משא"כ אי נימא דהא דלחומרא ילפינן מדה היא בתורה ואפי' בממונא להוציא ממון וכתוס' ב"ק ד"ג ע"א הנ"ל א"כ גם בד"נ ראוי ללמוד להחמיר ואי אמרי' בד"נ דאי אתה רשאי למושכה להחמיר וכו' וכש"ס סנהדרין הנ"ל והיינו בהכרח משום דספק נפשות להקל וכנ"ל א"כ ה"ה בממון ראוי לומר כן כדקיי"ל דספק ממון לקולא לנתבע וצע"ג:
עוד יש לי להביא ראי' שלישית דהא דלקולא ולחומרא לחומרא דרשי' הוא רק משום דסד"א לחומרא וזה מדתנן בנגעים פרק ב' משנה א' ר' יהודה אומר מראות נגעים להקל אבל לא להחמיר יראה הגרמוני בבשרו להקל והכושי כבינוני להקל (פי' דגרמוני הוא אדם שהוא לבן ביותר ובהרת שמראיתה עזה בלבנונית באדם בינוני נראית בבשר הגרמוני כהה מפאת גודל לובן בשרו והכושי הוא אדם שחור ביותר ובהרת שהיא כהה בלבנונית באדם בינוני נראית בבשר הכושי עזה בלבנונית מפאת גודל שחרות בשרו וע"כ ס"ל לר' יהודה דדנין בשניהם להקל דהגרמוני שהוא לבן ביותר אזלינן בתר דידי' ומטהרין בהרת הנראית בו כהה אעפ"י שאילו הית' באדם בינוני הית' עזה ולהיפוך בכושי אזלי' בתר אדם בינוני ומטהרין בהרת הנראית בכושי עזה כל שאילו הית' באדם בינוני הי' נראה מראיתה כהה) עכ"ל המשנה וע"ש ברמב"ם ור"ש ורא"ש שהביאו דברי התורת כהנים דמפרש טעמי' דר' יהודה משום דכתוב אחד אומר בעור בשרו (ומוכח דדנין לפי עור בשרו של האדם שהנגע בו לא לפי מה שהוא באדם אחר בינוני) וכתוב אחד אומר בעור בשר (ומדלא כתי' בשרו מוכח להיפוך דאזלינן בשר סתם בני אדם בינונים) ומש"ה דריש ר' יהודה לקולא דגרמוני יראה כעור בשרו להקל וכושי כעור בשר של סתם בני אדם להקל וכנ"ל וא"כ מוכרח מזה דהא דבעלמא לחומרא דרשינן הוא רק משום דסד"א לחומרא וע"כ בנגעים דקיי"ל דספק נגעים להקל כל זמן שלא נזקק לטומאה וכמבואר שם בנגעים פ"ה מ"א ובנזיר דס"ה ע"ב ע"כ שפיר דריש ר' יהודה לקולא ולא לחומרא משא"כ אי הא דלחומרא דרשינן הוא מטעם וודאי א"כ גם בנגעים הי' ראוי לדרוש להחמיר ואין לומר דלעולם הא דאמרי' בכולי תלמודא דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן הוא מטעם וודאי ומדה מסורה כך אלא שמדה זאת נמסרה רק לענין ילפותות דהיכא דאיכא למילף דבר משתי מקומות מאחד להקל ומשני להחמיר אז נלמדנו ממקום החמור משא"כ בכתובים הסותרים זא"ז באותו הדבר בעצמו בכה"ג לא נמסרה המדה ושפיר תלוי רק בדין הדבר ההוא אם דין ספיקו להחמיר או להקל דז"א שהרי בש"ס קידושין ד"כ ע"א הנ"ל לענין עבד עברי דפריך מכדי הני קראי איכא למידרשינהו לקולא ואיכא למידרשינהו לחומרא מאי חזית דדרשת לקולא וכו' הרי גם שם איירי רק בכתובים הסותרים זה את זה באותו דבר בעצמו עש"ה ואעפ"כ פריך דנדרוש לחומרא ואעפ"י שדין הספק שם שיהי' לקולא משום דהעבד מוחזק בעצמו וכנ"ל וגם זה צע"ג:
עוד נלענ"ד להעיר דדבר זה אם הא דלחומרא דרשי' הוא מטעם וודאי או הוא רק משום דסד"א לחומרא הוא פלוגתא בגמ' חולין דקי"ג ע"ב דגרסי' התם איתמר המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וח"א אינו לוקה לימא בהא קמיפלגי דמ"ד לוקה קסבר אחע"א ומ"ד אינו לוקה קסבר אין אחע"א לא דכ"ע אין אחע"א אאכילה כ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי אבישול מ"ד לקי דחד איסורא הוא ומ"ד אינו לוקה להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול (לומר) כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי ואיכא דאמרי אבישול כ"ע לא פליגי דלקי כי פליגי אאכילה מ"ד אינו לוקה דהא אין אחע"א ומ"ד לוקה להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול (לומר) כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי עכ"ל הגמ' והתוס' שם דקי"ד ע"א ד"ה כיון הקשו אלישנא קמא הנ"ל דס"ל דלהכי אפקה רחמנא וכו' לומר דכיון דאאכילה לא לקי ה"ה אבישול וז"ל תימא אימא איפכא כדאמר בסמוך כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי עכ"ל כוונתם בהכרח הוא משום דקיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן וכמובן ואולם אם נאמר דהא דלחומרא דרשי' הוא רק משום דסד"א לחומרא ואין מועיל למלקות דאין לוקין מספק א"כ קושיתם לק"מ דהא שם בחולין לענין מלקות איירי וא"כ י"ל דבזה פליגי באמת הנך תרי לישני דש"ס חולין הנ"ל דל"ק ס"ל דהא דלחומרא דרשי' הוא רק מספק ואין מועיל למלקות וע"כ שפיר ס"ל דכיון דאיכא למידרש להחמיר ואיכא למידרש לקולא ע"כ לקולא דרשי' לענין מלקות ואמרי' דלהכי אפקה רחמנא וכו' לומר דכיון דאאכילה לא לקי וכו' ואולם הלישנא בתרא חולק ע"ז וס"ל דהא דלחומרא דרשי' הוא מטעם וודאי ואפי' למלקות וע"כ דריש גם שם להחמיר:
עיין עוד ביבמות דס"ט ע"א דאמר מניין לעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל ועל הכהנת והלוי' שפסלוה שנא' ובת איש כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וגו' מי שיש לו אלמנות וגירושין בה (הוא דתיכול בתרומה כי אין לה זרע מיני') יצאו אלו שאין להם אלמנות וגירושין בה (דאין להם תפיסת קידושין כלל וע"כ כי לית לה זרע מהם נמי לא אכלה תו בתרומה ומיפסלא בהביאה לבד) ופריך ואימא מי שיש לו אלמנות וגירושין בה כי לית לה זרע אכלה כי אית לה זרע לא אכלה מי שאין לו אלמנות וגירושין בה כי אית לה זרע נמי תיכול וכו' ובתוד"ה ואימא כתבו וז"ל תימא דבכל דוכתא לחומרא מקשינן והכא פריך דנקט לקולא עכ"ל ואולם אם נאמר דהא דלחומרא מקשינן הוא רק מטעם ספק י"ל דקושית הגמ' הוא אהא דקיי"ל דביאת עכו"ם ועבד פוסלת בוודאי לתרומה ולכהונה ואם אכלה תרומה או נבעלה לכהן לוקין (וכמבואר ברמב"ם ה' איסורי ביאה פי"ז ה"ב ופי"ח ה"ב וה' תרומות פ"ו ה"ז) דאמאי הא יש להקיש כאן גם לקולא וא"כ נהי דקיי"ל דלחומרא מקשינן עכ"ז הרי הוא רק ספק ולא וודאי ועוד אפשר דלענין איסור ג"כ אין ראוי שתיאסר כיון דהוא רק ספק וא"כ ראוי להעמידה אחזקת כשרות דמעיקרא ואינה נפסלת אפי' מספק ויש לדון בזה ובאתי רק להעיר:
ודכירנא כד הוינא טליא הערותי עפ"י דברי הפמ"ג הנ"ל דהא דלקולא ולחומרא ילפינן הוא רק מטעם ספק בהצעת דברי המנחת חינוך שכ' דלפי מאי דאמרי' ביבמות דפ"ה ע"א דהא דאצטריך לא יקחו לחייב גם נשים באיסורי ביאה דכהונה אף על גב דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה היינו משום דה"א דהא דהשווה הכתוב וכו' היינו רק בלאו השוה בכל אבל לאו שאין ש"ב ה"א למילף מטומאה דגלי קרא בני אהרן ולא בנות אהרן עש"ה וכ' בס' מנחת חינוך דלפי"ז הא דקיי"ל לפי האמת דנשים מצוות גם אלאוין שאינם שוים בכל ולא ילפי' להו מטומאה למיפטרינהו היינו משום דהשתא דגלי קרא דלא יקחו שמוזהרות אאיסורי ביאה דכהונה ע"כ לקולא ולחומרא ילפינן מאיסורי ביאה ולא מטומאה עכת"ד המנחת חינוך ז"ל והנה יומצא לפי הרכבת דברי המנחת חינוך הנ"ל ודברי הפמ"ג הנ"ל דאע"ג דנשים מצוות אלאוין שאינם ש"ב עכ"ז אין לוקות עליהם דאין לוקין מספק ולפי"ז הקשתי לפי המבואר ברש"י יבמות ד"ה ע"א ד"ה ת"ל ראשו דלאוי דנזיר הוי לאוין שאינם ש"ב עש"ה וא"כ יוקשה ממשנה ערוכה בנזיר דכ"ג ע"א האשה שנדרה בנזיר והית' שותה יין ומטמאה למתים ה"ז סופגת את הארבעים וע"ש בנזיר דכ"א ע"ב בגמ' דפריך היכי דמי אי דלא היפר לה בעל פשיטא וכו' ע"ש והשתא מה פשיטות הוא זה אדרבה הרי ראוי לפוטרם ממלקות מטעמא דכתיבנא ואולם המהרש"א והמהר"ם ביבמות שם כתבו דדברי רש"י הנ"ל אינם מרש"י רק תלמיד טועה כתבם ואפי' לדברי מהרש"ל שם שפירשם וכ' דלאוי דנזירות מיקרי אש"ב נגד שארי לאוין אבל ש"ב הוא נגד לאוי דכהונה עש"ה ג"כ לק"מ דמטומאה הא ליכא למילף לפטור נשים רק מלאוין שהם אש"ב כמו לאו דטומאה שהוא לאו דכהונה ורק בזה צריך לבוא להא דלקולא ולחומרא לחומרא ילפי' אבל בנזיר דמיקרי ש"ב נגד לאו דטומאה שהוא לאו דכהונה א"כ שוב אין ללמדו משם כלל ונוהג שפיר בנשים מטעם וודאי ככל הלאוין שבתורה וע' בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים סי' כ"ב שיישב ג"כ דברי רש"י הנ"ל וכ' דהואיל ואיסורי הנזירות הם מפאת קדושת הגוף שגופו של נזיר קדוש וע"כ הטילה תורה עליו איסורים שלו ע"כ דמי לאיסורי כהונה שהם מפאת קדושת הכהנים וע"כ חשיבי אש"ב כמו שאיסורי כהונה חשיבי אש"ב עש"ה ואולם גם לפי דבריו הוי נזיר טפי שוה בכל מאיסורי כהונה כיון שכל אדם יכול לקדש את גופו בקדושת הנזירות ע"י שיקבל נזירות על עצמו משא"כ בקדושת כהונה שזרים אין יכולים להתקדש בקדושת כהונה וז"פ וא"כ שוב שפיר קושיתי הנ"ל לק"מ וכמובן והבאתי' פה אך למען חביבים עלי איש ילדי רעיוני ימי חורפו: