אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל יז
בו יבואר אם הפקר יש בו ענין מצוה:
בחידושי בסוגיא דהואיל בפסחים דמ"ז כתבתי לתרץ קושית המפרשים שם דיבטל קודם שיחמיץ וז"ל עוד נלענ"ד ביישוב קושי' הנ"ל לדעת התוס' דביטול הוא מטעם הפקר ולפי"ז נראה לדעת הרמב"ם ז"ל בה' נדרים פ"ב הי"ד דהא דלא מהני חזרה בהפקר היינו משום דהפקר הוא כנדר וע"כ אינו יכול לחזור בו כמו שא"א לחזור מנדר ע"ש (וע' בקצוה"ח סי' רע"ג שכ' דההפקר הוא כנדר לגמרי להרמב"ם הנ"ל עש"ה) וא"כ קשה דראוי שיועיל שאלה בהפקר כמו שמועיל בנדר וא"כ איך מהני שום ביטול בחמץ הא גם אחר הביטול הוא שלו מטעמא דהואיל אי בעי מיתשיל ונהי דעל הרמב"ם ז"ל לא קשה דהוא אזיל בשיטת רש"י ז"ל דביטול הוא מטעם שמחשבו בלבו כעפר וע"כ בטל חשיבותי' ואיננו עובר עליו בב"י ובב"י שכך גזרה תורה במ"ע דתשביתו ואין הביטול מטעם הפקר כלל וכמבואר ברמב"ם ה' חמץ ומצה ע"ש עכ"ז יוקשה דדוחק לומר דבהפקר שכבר זכה בו אדם יועיל שאלה אולם לק"מ דהרמב"ם יוכל לסבור כדיעה הסוברת דאפי' בנדר גופי' כל שזכה בו אדם אחרי שאסרו על עצמו בנדר בהנאה אזי אין השאלה מפקיע קנין של זה שזכה בו דאין בשאלה כח להפקיע קנין ע' ר"ן נדרים דפ"ה ע"א עש"ה אכן לתוס' הנ"ל דביטול הוא מטעם הפקר שפיר קשה דאפי' אם נאמר דשאלה בהפקר לא מהני אחרי שזכה בו אדם להפקיע קניינו אפי' אם הפקר מטעם נדר דאין בשאלה כח להפקיע קנין וכנ"ל עכ"ז בחמץ אכתי ראוי שיעבור כיון דעדיין לא זכה בו אדם ומהני שאלה וא"כ שפיר שייך הואיל אי בעי מתשיל וכמ"ש הרמב"ן בפסחים באמת להוכיח דביטול לאו מטעם הפקר הוא דאל"כ אכתי יעבור מטעם הואיל אי בעי זכי ע"ש וא"כ אף על גב דלתוס' לא אמרי' הכי משום דזכי' חדשה היא עכ"ז הואיל אי בעי מתשיל ונעקר ההפקר למפרע ואגמ"ל דהי' שלו מעולם וודאי אמרי' כמו בחלה וא"כ על כרחך דלתוס' נוכרח לומר דהפקר הוא מטעם קנין ואין בו ענין נדר ופליגי אדעת הרמב"ם הנ"ל:
ולפי"ז נראה דהא דהפקר אם הוא מטעם קנין או מטעם נדר ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דב"ש וב"ה בפאה פ"ו מ"א דלב"ש הפקר לעניים לבד הוי הפקר ולב"ה בעי' הפקר לכל ע"ש ובירושלמי שם איתא והובא בר"ש שם דאף לב"ש הפקר לעשירים לחוד לא מהני רק או לעניים לחוד או לעניים ולעשירים יעוי"ש וא"כ נראה מזה דלב"ש יש בהפקר ענין צדקה ונדר כיון דמהני לעניים לחוד ובכל מקום בעי' אף לעניים ולב"ה הוא רק מטעם קנין אלא דשאר קניינים הם אפי' ליחידים וזה הקנין הוא רק לכלל בני אדם כולם ודו"ק ולפי"ז י"ל דהא דאמרי' בגמ' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו דווקא לדידן דפסקי' כב"ה והפקר מטעם קנין הוא ולא מהני שאלה אבל לב"ש דהפקר מטעם נדר לא מהני ביטול כלל דביטול הרי אין לו מקור בכתוב לתוס' הנ"ל ורק מסברא מהני משום דהפקר הוא וא"כ לב"ש דיש שאלה בהפקר [עיין בשו"ת בן פורת ח"א סי' ב' אות ו'] שוב לא מהני כלל ביטול מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל וכנ"ל ולפי"ז נתיישבה קושי' הנ"ל בפשיטות דר"א הא הוא מתלמידי ב"ש וא"כ י"ל דכב"ש ס"ל דלא מהני ביטול כלל וע"כ שפיר הוצרך לשות עצה דלא תקרא לה שם עד שתאפה:
אולם עדיין יוקשה דלהו"א דגמ' דר"א ור' יהושע בפלוגתא דטובת הנאה ממון הוא דפליגי א"כ לית לי' לר"א כלל סברא דהואיל אי בעי מתשיל וא"כ הדק"ל דיבטל קודם שתחמיץ אולם ז"א לפמ"ש למעלה (בחידושי שם) דהא דלהו"א לא מוקמינן פלוגתתם בסברא דהואיל אי בעי מתשיל היינו משום דאוקימתא דה"א דסוגיין סוברת כהך אוקימתא בערכין דכ"ג ע"א דמוקמי' התם פלוגתא דר"א ור' יהושוע דהתם בדין יש שאלה בהקדש דלר"א אין שאלה בהקדש ולר"י יש שאלה ע"ש וחלה והקדש שוין וכדברי התוי"ט והרמ"ע מפאנו והמהרי"ט אלגאזי (הובאו לעיל כלל ו') וע"כ לא מצי לאוקמי פלוגתתם בסברא דהואיל אי בעי מתשיל כיון דלר"א אין שאלה כלל בחלה ואוקימתא דמסקנא דסוגיין סוברת כאידך אוקימתא דערכין שם דר"א ור"י במילתא אחריתי הוא דפליגי ע"ש ויוכל גם ר"א לסבור דיש שאלה בהקדש וה"ה בחלה ושפיר מוקמינן פלוגתתם בסברא דהואיל אי בעי מתשיל ולפי"ז גם אוקימתא קמייתא דסוגין שפיר סוברת סברא דהואיל אי בעי מתשיל לר"א דמפאת הואיל אי בעי מתשיל חשוב שלו לעבור בב"י ובב"י וע"כ שפיר לא מהני ביטול קודם שתחמיץ כיון דביטול הוא מטעם הפקר והפקר מטעם נדר הוא לדידי' ובנדר מועיל שאלה לכ"ע ושייך הואיל אי בעי מתשיל ושפיר הוצרך לומר דלא תקרא לה שם עד שתאפה ורק שתהי' החלה שלו לעבור בב"י מטעם הואיל אי בעי מתשיל אקדושת החלה זה לא ס"ל לאוקימתא קמייתא דסוגין משום דאין שאלה בהקדש לר"א וכנ"ל:
ולפי"ז נתיישבה קושית הר"ן על הרי"ף הבאתי למעלה וכו' (בחידושי שם שהרי"ף כ' דהלכתא כרבה דאמרי' הואיל אי מקלעי לי' אורחים חזי לי' משום דרבה קאי בשיטת ר"א דאית לי' סברא דהואיל דהא מחייב מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל והלכתא כוותי' דר"א והקשה עליו הר"ן דדילמא ר"א ור"י לא פליגי כלל בסברא דהואיל אי בעי מתשיל רק בטובת הנאה ממון הוא דפליגי וכאוקימתא קמייתא דפסחים שם ותרווייהו לית להו סברא דהואיל וכו' ע"ש) ולפי מה שכתבתי ניחא דגם לאוקימתא קמייתא דבטובת הנאה ממון הוא דפליגי על כרחך ס"ל לר"א סברא דהואיל אי בעי מתשיל דאל"כ יבטל קודם שתחמיץ וככל הנ"ל עכ"ל בחידושי:
והנה מה שכתבתי בזה דהפקר יש בו ענין צדקה לב"ש דס"ל דהפקר לעניים לחוד מהני ולעשירים לחוד לא מהני נלענ"ד כעת עוד יותר מזה דגם לב"ה יש בהפקר ענין מצוה מפאת ההתנדבות שמתנדב מנכסיו לכלל בני אדם ושזהו כוונת הרמב"ם הנ"ל שכ' דהפקר יש בו ענין נדר היינו שנדר להתנדב מנכסיו לכלל בני אדם והרי הוא כנדר של צדקה שנודר להתנדב לעניים לבד והוכרחתי לזה ממה שראיתי בש"ס תמורה דכ"ה ע"א א"ל ר' עמרם לר' ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה (שיהי' עולה) עולה הוי או בכור הוי עולה הוי דכל פורתא ופורתא דקנפיק הוא כליל (פי' דעולה יש לו קדושה יתיר' על בכור שכן העולה כולה כליל למזבח משא"כ בכור) או בכור הוי דכל פורתא ופורתא דקנפיק במילתי' הוא (פי' שקדושת בכור במילתי' הוא ומעצמו היא באה וא"צ להקדישו) לישנא אחרינא שכן קדושה חיילא עלי' (פי' קדושה עדיפא דהוא כליל וכנ"ל) א"ד בכור הוי שכן קדושתו מרחם (פי' ועדיף מפאת זה מעולה) א"ל מאי תיבעי לך היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת (נפילת) רובו יהא הפקר (שעם נפילת רובו אמר עליו שיהי' הפקר) לקט הוי או הפקר הוי לקט הוי שכן קדושתו בידי שמים (שהתורה זוכתה בלקט לעניים) או דילמא הפקר הוי שכן זוכין בו עניים ועשירים (ועדיף מלקט דהוא רק לעניים לחוד) ואמר אביי מאי תיבעי לי' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (וודאי הואיל ובהדי הדדי אתו למיחל דברי הרב ודברי התלמיד וודאי דברי הרב קודמין וקוב"ה עבדי' לקט) ה"נ דברי הרב שומעין (הילכך בכור הוא) עכ"ל הגמ' הרי שלך לפניך דאיבעי לי' להש"ס דמצוות לקט ומצוות הפקר ה' מינייהו עדיף אי לקט עדיף שכן חל מאיליו בידי שמים ואינו בא ע"י דיבורו של אדם וזהו שאמר שכן קדושתו בידי שמים א"ד הפקר עדיף שכן הוא לעניים ולעשירים וע"כ יש עדיפות בהתנדבות ההפקר לפי שיכולים הכל ליהנות ממנו בין עניים ובין עשירים משא"כ בלקט וה"ז כעין הא דאמרי' בסוכה דמ"ט ע"ב דגמ"ח עדיף מצדקה בג' דברים וחד מינייהו לפי שגמ"ח בין לעניים ובין לעשירים ע"ש וא"ל דאין כוונת הש"ס דהפקר יש בו ענין מצוה רק דסתמא בעי אי עם חלות הלקט יחד אפשר לו לעשותו הפקר ורק אחרי שכבר נעשה לקט והוא של עניים ואינו שלו הוא דאינו יכול להפקירו אבל ברגע שיש לו להלקט לחול שפיר בעי בסתמא אם יכול להפקירו ולא מפאת שההפקר מצוה ויש עדיפות במצוות ההפקר על מצוות הלקט דז"א דאי סתמא בעי ולא מחמת עדיפות המצוה א"כ אפי' הי' מועיל הפקר לעשירים לחוד נמי הי' שייכה האיבעי' וא"כ מה זה שאמר א"ד הפקר הוי שכן זוכין בו עניים ועשירים ומוכח להדיא מזה דמפאת עדיפות המצוה בעי ולא בסתמא ותו דהא מדמי לה לעולה ובכור והתם האיבעי' הוא מפאת עדיפות הקדושה וכמו שמפרש דעולה עדיף שכן כליל א"ד בכור עדיף שכן קדושתו מרחם וא"כ גם איבעי' דהפקר הוא על כרחך מפאת עדיפות המצוה דאל"כ איך פשיט האיבעי' דבכור מאיבעי' דלקט דכמו שאין ההפקר חל ה"נ דלא הוי עולה דילמא שאני התם דהפקר לגבי לקט דהוי רשות לגבי מצוה ע"כ שפיר אין ההפקר חל משא"כ בעולה ובכור דתרוייהו קדושה נינהו שפיר מצי עולה למיחל:
ואולם י"ל דהפשיטות הוא מלישנא דאביי דאמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דה"נ בעולה ובכור נהי דעולה קדושה היא עכ"ז הואיל והתורה קידשו לבכור בתורת בכור ע"כ דברי הרב ודברי התלמיד וכו' וע"כ אין האדם יכול לעשותו עולה ואמנם עכ"ז נראה עיקר כמו שכתבתי דמפאת עדיפות דמצות הפקר בעי דהא דאמר הפקר הוי שכן זוכין בו עניים ועשירים מוכח כן להדיא וכן נראה עוד מלשון רש"י שם שכ' וז"ל אמר על הלקט עם נשירת רובו דבעי למיהוי לקט אמר ליהוי הפקר אפי' לעשירים הי מינייהו חייל עלה קדושה וכו' עכ"ל ומוכח להדיא דגם הפקר מצוה היא ומ"ש ברש"י תיבת קדושה אין כוונתו קדושה ממש שהרי אין שום קדושה בממון צדקה ובלקט שכחה ופיאה וכה"ג רק כוונתו אקדושת מצוה ור"ל איזה מצוה חלה טפי דלקט או דהפקר וכמו שגם בגמ' אמרו לקט עדיף שכן קדושתו בידי שמים הרי שקראו קדושה אף שאין בו שום קדושה רק הכוונה אקדושת מצוה וכהנה רבות בש"ס וע' בט"ז יו"ד סי' ס"א ס"ק כ"א וע"כ גם רש"י לישנא דגמ' נקט ומדכ' רש"י ז"ל הי מינייהו חייל עלה קדושה מוכח להדיא דגם הפקר יש בו ענין מצוה וקבעי איזה מצוה חלה טפי דלקט או דהפקר:
והנה אל תתמה על מה שנסתפק הש"ס תמורה הנ"ל לומר עוד דהפקר עדיף מלקט דאין זה פלא דה"נ מצינו במכות די"ז ע"ב דקאמר דא"א ללמוד קדשים ממעשר שני לענין איסור אכילת חוץ לחומה דמה למע"ש שכן טעון כסף צורה בפדיונו ע"ש ואף על גב דידוע דקדשים חמירי טובא ממע"ש דאפי' תרומה חמירא ממע"ש וקדשים חמירי עוד מתרומה דטבול יום אוכל במעשר ולתרומה בעי' הערב שמש ולקדשים בעי' הבאת כפורים ובמעשר נוהג רק שני ובתרומה שלישי ובקדשים רביעי וכהנה אלפי דברים וכנודע ועכ"ז כיון שיש פרט אחד במע"ש שאיננו בקדשים ע"כ חשיב לי' הש"ס עדיפות וע"ע בכלים פ"א אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע כו' הרי אילו מטמאין אדם וכלים במגע כו' למעלה מהן נבילה ומי חטאת כו' שהם מטמאים את האדם במשא כו' למעלה מהן בועל נדה כו' וכתב שם הר"ש במשנה ג' וכ"כ כל המפרשים שם דכל הנך למעלה מכן דתני התם אין הכוונה שהדבר המאוחר טומאתו חמורה טפי מהדבר הקדום דאפי' אם טומאת הדבר הקדום חמירא טפי ורק שפרט אחד ישנו במאוחר שאינו בקדום שייך שפיר למיתני למעלה מהן עבור הפרט ההוא עש"ה ודכוותה בש"ס בדוכתי טובא וה"נ בפרט הזה ההפקר עדיף במה שהוא התנדבות כללי אשר הכל יכולים ליהנות מהתנדבותו בין עניים ובין עשירים משא"כ בלקט שהוא רק לעניים לבד ושפיר יש להסתפק שיחול ההפקר מפאת עדיפות הפרט הזה שאינו בלקט וק"ל:
והנה ראיתי עוד במדרש רבה שיר השירים על הפסוק הנך יפה וז"ל הנך יפה במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות הנך יפה במצות שבשדה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר עכ"ל מפורש בזה שההפקר מצוה היא וכזה ראה וחדש ואולם צ"ע דמדוע חשיב לי' למצות שבשדה דווקא ואולי כוונת המדרש על הפקר של שביעית שמניח פירות שדהו מופקרין ואמנם גם זה דוחק דהל"ל בהדיא תיבת שביעית או שמיטה ולא תיבת הפקר דאינו קאי כלל בסתמא על שביעית ועכ"פ לכאורה מפורש במדרש הנ"ל שההפקר מצוה היא:
וע"ע בנדרים ד"ז ע"א דבעי יש יד להפקר או אין יד להפקר ופריך היינו צדקה (ובצדקה כבר הוא איבעי' קדומה שם אי יש יד לצדקה וכו') ומשני את"ל קאמר את"ל יש יד לצדקה הפקר מי אמרי' היינו צדקה או דילמא שאני צדקה דצדקה לא חזיי' אלא לעניים והפקר בין לעניים ובין לעשירים עכ"ל הגמ' ונראה שהש"ס מסופק בזה אי הפקר יש בו ענין מצוה או לא וע' תוס' שם ד"ה הפקר היינו צדקה שכתבו דסתם מפקיר בשביל שיזכו בו עניים ומסיק דמ"מ הפקר הוי לעניים ולעשירים עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל שלפי הנראה רצו להסביר בזה סברת הש"ס שמסופק לומר דהפקר היינו צדקה שדבר זה צריך ביאור והסבירו הם ז"ל הטעם דסתם מפקיר שיזכו בו עניים ולא זכיתי להבין הטעם הזה דמה בכך שכוונתו שיזכו בו עניים הרי סוף סוף הפקירו בדבורו לכל והוא הפקר לכל ומה לנו בכוונתו ואפי' מחשבת מצוות צדקה אין כאן כיון שיודע הוא שהפקר הוא בין לעניים ובין לעשירים ויוכלו לזכות בו עשירים כעניים וא"כ נהי שרצון לבו הוא שיקדמו עניים עצמן לזכות עכ"ז אין זה מחשבה לתת צדקה וכ"ש שאיננו צדקה בפועל וי"ל דאיירי בעניים עומדין לפניו והוא מפקיר דבר שיש בו חיוב מעשרות שבהפקירו הדבר מיד יזכו בו עניים העומדין לפניו ומה שמפקירו ואינו נותנו להם במתנה הוא מפני שרוצה להרויח להם שיהיו פטורין מן המעשרות דהפקר פטור מן המעשרות ואם יתנהו להם במתנה יתחייב במעשרות וע"כ הפקר כזה שפיר חשיב צדקה כיון שבוודאי יזכו בו עניים העומדים שם ומוכנים לזכות וע"כ שפיר נסתפק הש"ס לומר דיש יד להפקר כזה מטעמא דהפקר היינו צדקה וכן שפיר יש סברא לומר דאין יד דנהי דוודאי יזכו בו עניים עכ"ז ההפקר בעצמותו הרי איננו צדקה לעניים ואילו היו עשירים עומדים שם היו גם הם יכולים לזכות וע"כ נהי שלפי מצב הדבר שעניים עומדים שם יקדמו הם לזכות עכ"ז כיון שההפקר בעצמותו הוא רק מתנה כללית לכל העולם ולא לעניים בפרט ע"כ שפיר יש סברא לומר דאיננו צדקה ולא מהני בי' יד ושפיר נסתפק הש"ס בהפקר כזה אם דנין אותו לפי מצבו שעניים עומדין שם ויקדמו לזכות וחשיב צדקה ויש לו יד א"ד דנין אותו לפי עצמותו דחזי בין לעניים ובין לעשירים ולא חשיב צדקה ואין לו יד:
ולפי"ז יונח ג"כ מה שהקשיתי על המדרש רבה הנ"ל דהשיב הפקר למצוות שבשדה ולפמ"ש ניחא דהפקר איננו מצוה כלל בסתמא כיון שהוא בין לעניים ובין לעשירים ואין מציאות שיהי' ההפקר מצוה זולת אם עניים עומדין לפניו שבהפקירו הדבר מיד יקדמו העניים לזכות בו דאז הרי ממש נותן מתנה לעניים לחוד וחשיב צדקה אלא דא"כ למה לו להפקירו והלא יכול ליתן להם במתנה בתורת צדקה ועל כרחך ההפקר דמצוה הנ"ל שייך רק בתבואה שיש בה זיקת תרומה ומעשרות וע"כ מפקירה כדי שיהיו העניים פטורים מתרומה ומעשרות דהפקר פטור מתרומה ומעשרות משא"כ צדקה וכנ"ל וא"כ כיון ששנינו בפ"א דפאה לעולם הוא נותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח (שאם הפקיר אחרי מירוח חייב במעשרות) עכ"ל המשנה וכ' הר"ש שם דעד שימרח הוא לאו דווקא דאפי' אחר מירוח נמי הפקר פוטר כ"ז שלא הכניס התבואה לבית דמירוח לחודי' הרי אינו קובע למעשרות כ"א בהדי ראיית פני הבית עש"ה וא"כ כיון שהדרך הוא למרח התבואה בשדה ולהכניסה אח"כ לבית וכמפורש בש"ס בכמה דוכתי ועיין תוס' קידושין דכ"ו ע"ב ד"ה מעשה ברבן גמליאל עש"ה בסוף הדיבור וא"כ ההפקר דמצוה הנ"ל שתכליתו רק לפטור התבואה מן המעשרות א"כ דרכו להיות רק בשדה שהרי כשנכנסה התבואה לבית והי' בה כבר מירוח וראיית פני הבית שוב אין ההפקר פוטר בה מן המעשרות כלל וא"כ שפיר חשיב המד"ר הפקר למצוות שבשדה שהרי הפקר שהוא מצוה דרכו להיות רק בשדה דווקא ודו"ק כי הוא נכון מאוד בס"ד ובזה יובן ג"כ מה שהמד"ר חושב הפקר בהדי לקט שכחה ופיאה ומעשר עני דהם כולם מתנות עניים דלפי פירושינו זה גם ההפקר איירי רק באופן שיזכו בו עניים לבד דאיירי בעניים עומדין לפניו ויקדמו לזכות בו מיד וכנ"ל:
והנה לפמ"ש למעלה שההתנדבות אשר בהפקר לכל מה שמתנדב מנכסיו לכל העולם יש בו ענין מצוה וכמוכרח מסוגי' דתמורה הנ"ל יובנו דברי הגמ' דנדרים הנ"ל בפשיטות וה"ק הפקר היינו צדקה ר"ל שכמו שצדקה הוא מצוה במה שמתנדב בלבבו הטוב מנכסיו לעניים כן ההפקר הוא מפעל טוב לבב במה שמתנדב מנכסיו לכל העולם וע"כ ראוי ללומדה מצדקה לעניין יד א"ד כיון דהפקר הוא לעניים כעשירים סוף סוף הקנאה בעלמא הוא ולא מצוה ואפי' אם יחשב מצוה עכ"ז לא דמי לצדקה שהוא רק לעניים ואין ללמדה מצדקה לענין יד:
והנה כדברי התוס' דנדרים הנ"ל שכתבו דסתמא מפקיר עבור עניים ואעפ"י שדין הפקר הוא שהוא הפקר לכל עכ"ז אומדים כוונתו שכיוון רק לעניים ראיתי ג"כ בר"ש פיאה פ"ו מ"א שהביא מן הירושלמי הפקיר לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת על דעתי' דר' יוחנן הפקירו הפקר על דעתי' דר"ל אין הפקירו הפקר ע"כ ודברי הירושלמי תמוהים שהרי הפקר לעניים לחוד לא מהני והר"ש תי' זה במה שכתב וז"ל הא דקאמר לעניי אותה העיר לאו דווקא אלא כלומר לבני אותה העיר ואעפ"י שלכל הפקיר נקט עניים לפי שמסתמא לפי שראה צורך עניים עשה עכ"ל אולם בפי' דברי הירושלמי הנ"ל יש לי דרך אחרת ואכ"מ ודע כי מש"ס דנדרים הנ"ל מוכח קצת דהפקר אינו מטעם נדר דאל"כ מאי בעי אי יש יד להפקר נילף מנדר דיש יד וקשה קצת מזה על דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהפקר הוא מטעם נדר:
והנה מצאתי עוד סוגי' מפורשת דמוכח מינה דהפקר יש בו ענין מצוה והוא בש"ס בבא בתרא דקמ"ח ע"ב איבעי' להו הקדיש כל נכסיו (בשכ"מ איירי) ועמד מהו (שיחזור) מי אמרי' כל לגבי הקדש גמר ומקני (לגמרי בין יחי' בין ימות) א"ד כל לגבי נפשי' לא גמר ומקני. הפקיר כל נכסיו מהו מי אמרינן כיון דאף לעניים כעשירים גמר ומקני א"ד כל לגבי נפשי' לא גמר ומקני. חילק כל נכסיו לעניים מהו מי אמרי' צדקה וודאי גמר ומקני א"ד כל לגבי נפשי' לא גמר ומקני עכ"ל הגמ' וברשב"ם שם ד"ה הפקיר כל נכסיו מהו כ' וז"ל מי לימא כוונתו לשמים ואקני לגמרי לכל מי שיבוא ויזכה או לא א"נ כיון דהפקיר ממונו הוציאו מדעתו לגמרי ואינו חפץ בחזרתו שאינו רוצה ליהנות עוד ממנו ואת"ל גבי הפקר דאינו חושש בזה הממון הואיל והפקירו ולא דיקדק לחלקו לאוהביו אינו חוזר חילק כל נכסיו לעניים מהו וכו' עכ"ל וא"כ לפי' הראשון דרשב"ם הנ"ל דאיבעי' דהפקר הוא משום די"ל דכוונתו לשמים וע"כ גמר ומקני מוכח להדיא דהפקר יש בו ענין מצוה אמנם לפירושו השני הנ"ל אין ראי' אולם באמת פירושו הראשון יותר נראה משטחיות לשון הגמ' וגם מהא דחשיב הפקר בין הקדש וצדקה דמוכח להדיא דטעם האיבעיא הוא די"ל דגמר ומקני מפני חביבות מצות ההקדש והצדקה ואולם לפי' הרשב"ם שם דהנך ג' איבעיות הם באת"ל והאת"ל בהם הוא דאי נימא באיבעי' הראשונה דגמר ומקני אזי יש לשאול האיבעי' השני' וכן משני' לשלישית עש"ה ברשב"ם א"כ נוכרח לומר לפי"ז דהקדש עדיף מהפקר והפקר עדיף מצדקה וזה דבר מתמיה דנהי דבאיבעי' דתמורה כ"ה א' הנ"ל בעי ג"כ לומר דהפקר עדיף מלקט וכנ"ל עכ"ז זה שייך רק לענין חלות היכא דבעי למיחל הפקר ולקט כהדדי דאז יש גם להפקר קדימה על לקט מפאת עדיפות הפרטיי אשר בו שהוא לעניים ולעשירים משא"כ בלקט וכנ"ל אבל שנאמר באמת דמצוות ההפקר עדיפא טפי עד שנאמר שהאדם גמר ומקני יותר בהפקר מבצדקה מפאת גודל המצוה שההפקר מצוותו גדולה יותר ממצוות הצדקה זה וודאי דבר מתמי':
והנה לולי פי' הרשב"ם הנ"ל הי' אפשר לומר דדרך האת"ל באיבעיות הנ"ל הוא להיפוך דאת"ל בבעיא הראשונה דלא גמר ומקני אזי יש למיבעי בעי' השני' וכן משני' לשלישית והשתא שפיר צדקה עדיפא מהפקר ולשון הגמ' מוכח כן מדאמר גבי צדקה מי אמרי' גבי צדקה וודאי גמר ומקני ולא אמר מי אמר כל לגבי עניים גמר ומקני כמו שאמר בהקדש כל לגבי הקדש וכו' וכן בהפקר אמר מי אמרי' כיון דאף לעניים כעשירים וכו' ע"כ מוכח מזה דה"ק דאפי' את"ל באיבעיות הקדומות דלא גמר ומקני ואם עמד חוזר עכ"ז מי אמרי' צדקה וודאי גמר ומקני מפאת גודל ועדיפות מצות הצדקה א"ד כל לגבי נפשי' אפי' בצדקה לא גמר ומקני ומדויק תיבת וודאי דאמר גבי צדקה אמנם גם ע"ז יוקשה דא"כ יומצא דהפקר עדיף מהקדש וגם זה וודאי אינו ועוד יוקשה ע"ז דיומצא לפי"ז דצדקה עדיפא מהקדש וגם זה אינו עי' בערכין דכ"ח ע"א דאמר ראב"ע מה אם לגבוה אסור להחרים כל נכסיו עאכ"ו שיהא אדם חס על נכסיו ולא יבזבז יותר מחומש בצדקה עש"ה במשנה וגמ' ומפורש דהקדש עדיף מצדקה מדעביד ק"ו מהקדש אצדקה וצ"ע בכ"ז ובאתי רק להעיר: