אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל טז
ביאור ענין איסור טריפה:
נסתפקתי איסור טריפה מה עניינו אם איסורו הוא איסור מבחוץ כשאר איסורים ואיננו חסרון בשחיטה כלל או דילמא עניינו שבטריפה גזרה תורה שלא תועיל בו השחיטה לענין אכילה והוי נבילה לענין אכילה:
והנה יש ראי' ברורה לסברא השני' הזאת ממה שכתבו התוס' בזבחים דס"ט ע"א ד"ה יכול וי"ל הא דמצרכינן הכא (בגמ' שם) קרא לשחיטת עוף קדשים בפנים שמטהרת מידי נבילה ולענין איסורי הנאה (שור הנסקל וכדומה) לא מצרכינן קרא לשחיטתן שמטהרת מידי נבילה לא דמי דקדשים אין הכשר אכילתן (פי' דעוף קדשים הכשר אכילתו במליקה לא בשחיטה וע"כ ה"א דשחיטה הוי כמיקטל קטלי' וכהתזת ראש בעלמא שהוא נבילה לטמא וע"כ בעי' קרא שהשחיטה מטהרת מידי נבילה) אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן אף על גב דהשתא מיהא אין שחיטתן מכשרתן באכילה (מפאת האיסור הנאה אשר בהם) מ"מ מטהרתן מידי נבילה עכ"ל וכבר הובאו דברי תוס' אלה עם כל הסוגי' דזבחים שם לעיל בכלל א' עש"ה והנה מבואר בדברי תוס' אלה דבשחיטת איסורי הנאה לא בעי' קרא שמטהרת מידי נבילה כיון דאין חסרון כלל בשחיטה שמה שאסורה בהנאה מטעם אחר הוא שהוא שור נרבע או שהמית אדם וכדומה אבל השחיטה עשתה כל מעשי' בשלימות וע"כ מטהרת שפיר מידי נבילה ולא בעי' קרא כלל לזה והשתא אי נימא דגם טריפה איסור מבחוץ הוא ואיננו חסרון בשחיטה א"כ גם לשחיטת טריפה מהראוי שלא להצריך קרא שמטהרת מידי נבילה ואילו בזבחים שם דס"ט ע"ב וכן בחולין דע"ד ע"א ודפ"ה ע"ב ודקכ"ח ע"ב יליף לי' להדיא מקרא דוכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אין מטמאה ואיזו (שאינה מטמאה) זו טריפה ששחטה עכ"ל הגמ' וא"כ מבואר דטריפה הוי חסרון בשחיטה מדבעי' קרא שמטהר מידי נבילה ורק שזה גזה"כ שמטהר מידי טומאת נבילה אבל לענין אכילה שפיר הוי נבילה:
והנה גם לשון המשנה בחולין דע"ה ע"ב ובזבחים דס"ט ע"ב דטריפה שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה ע"ש מוכח דבטריפה מועלת השחיטה רק לענין טומאה לא לענין אכילה דאל"כ מאי קאמר שהשחיטה מטהרת טריפתה מטומאתה הרי השחיטה עושה כל מעשי' בשלימות כמו בכשירה ואיסור הטריפה איסור אחר הוא לגמרי וכן נראה עוד מהא דאמרי' בחולין דע"ג ע"א ודקכ"ג ע"ב דטריפה ששחטה מטמאה במוקדשין מדרבנן ע"ש ומוכח גם מזה דאיסור אכילת טריפה הוא מטעם נבילה דאל"כ מדוע מטמא מדרבנן ומדוע לא גזרו חכמים בשאר איסורין שיטמאו ועל כרחך דטריפה יש בה לתא דנבילה דאיסור אכילתה הוא מטעם נבילה אלא דמה"ת איננה נבילה לענין טומאה וע"כ כיון שעכ"פ יש בה שם נבילה ונבילה בעלמא הרי הוא מטמא ע"כ שפיר שייך לגזור משום מעלת מוקדשין שיהי' גם טריפה מטמא מוקדשין משא"כ אם טריפה איננה נבילה כלל ואיסור אכילתה איסור מבחוץ הוא אזי וודאי דאין שייך לגזור בה טומאה כלל יותר מבשאר איסורין:
אולם מהא דקיי"ל דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה מוכח לכאורה דאיסור טריפה איננו מטעם נבילה דאל"כ אמאי אית לי' חזקת היתר אדרבה הא הוי ספק בשחיטה וראוי להיות בחזקת איסור אולם לפמ"ש הרשב"א בפ' ד' אחין דהא דספק בשחיטה חשיב חזקת איסור היינו משום דשחיטה הוי מעשה ועליך הראי' שנעשה מעשה המתיר ע"ש א"כ בטריפה דנעשה בה מעשה השחיטה בשלימות אלא שאם נולד בה מתחלה מעשה טריפות אזי אין שחיטה מועלת לענין אכילה א"כ אדרבה עליך הראי' שנולד בה טריפות וכמ"ש החוו"ד כן בסי' ק"י לענין ספק ניקב הוושט שלא במקום שחיטה ע"ש ודבריו נודעים:
וע"ע בחולין דנ"ו ע"א א"ל מאן דבדק במחטא למאן דבדיק בידא עד מתי אתה מאכיל לישראל נבילות ופריך נבילות והא שחיטה היא אלא טריפות וכו' וכלשון הזה נאמר ג"כ בבכורות ד"מ ע"א ובסוטה דמ"ח ע"א ע"ש ומוכח דטריפה אין איסורה מטעם נבילה אולם ז"א דבלשון קאי נבילות סתם רק אנבילה ממש שמטמאה ואין ראי' מזה לשלא יהי' איסור אכילת טריפה מטעם נבילה וע"ע בחולין דל"ב ע"ב דבעי התם ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן מהו שיועיל שחיטת סימן שני לטהרה מידי נבילה מי אמרי דכיון דסימן הראשון בא לטהר ולהתיר וסימן השני אחרי שנטרפה הרי בא רק לטהר אבל לא להתיר וע"כ אין פעולת שני הסימנין שוה ואין מצטרפין זה עם זה אפי' לטהר או דילמא לטהר מיהא מצטרפין עיין היטב ברש"י שם ועוד בחולין דס"ט ע"א אהא דבעא אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן וכו' ומוכח גם מזה דבטריפה אין השחיטה מועלת לאכילה כלל וכלל דאל"כ איך אמר דשחיטת סימן הראשון הי' לב' דברים לטהר ולהתיר והשני הוא לטהר בלבד הלא גם השני בא להתיר שאילו לא נשחטה הרי הית' אסורה באכילה גם משום נבילה וע"י השחיטה הרי סר איסור אכילת נבילה וע"ש ברש"י דס"ט ע"א שכ' שאין כאן שחיטה שלימה לטהרו ע"ש ואי איתא אמאי אין כאן שחיטה שלימה הרי גם שחיטת טריפה שחיטה שלימה היא כשאר שחיטות שענין השחיטה בכל בהמה הרי הוא רק שלא יהי' בה ענין נבילות ע"י מיתתה מאלי' וא"כ הרי גם בטריפה אין בה ענין נבילות כלל לא לטומאה ולא לאכילה ומה שאסורה באכילה הוא מטעם אחר מקרא בשדה טריפה לא תאכלו הגע עצמך הרי שנאסרה הבהמה בין סימן לסימן מטעם אחר כגון שהחליפה בעכו"ם בין סימן לסימן ע' ע"ז דנ"ד ע"ב או שהרגה אדם בין סימן לסימן ויתבי דייני התם וחייבוה סקילה ע' ערכין ד"ז ע"א או שאסר בהמתו באכילה בנדר על כל העולם בין סימן לסימן והי' הנדר ברבים למ"ד דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה האם נאמר ששחיטת בהמה כזו איננה שלימה הואיל ואינה מותרת באכילה והאם נסתפק גם בכה"ג לומר שלא יצטרף סי' ראשון לשני לטהר מידי נבילה אתמהא ועל כרחך דאיסור אכילה דטריפה שאני דהוא מכח השם נבילה לפי שבטריפה אין השחיטה מועלת כלל רק לענין טומאה אבל לא לענין אכילה וע"כ שפיר אין כאן שחיטה שלימה כשנעשית טריפה בין סימן לסימן ושפיר בעי הש"ס אי מצטרף סי' ראשון לשני וכו' ודו"ק היטב:
וע"ע חולין ד"ט ע"א דאמר לא בדק (בסימנין לאחר שחיטה) מאי ר"א ברבי אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קמיפלגי בדר' הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה כו' מר סבר בחזקת איסור אמרי' והא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' עכ"ל הגמ' והנה שם אין האיסור משום טריפה כלל כ"א משום נבילה דכיון דלא בדק בסימנין חיישי' שמא לא שחט רוב הסימנין והוי נבילה והא דאמר טריפה ואסורה באכילה הכוונה על כרחך דכמו שטריפה אסורה באכילה ואינה מטמאה כן גם בהמה זו שלא בדק בסימנין אסורה באכילה ואינה מטמאה וא"כ זה דבר מתמיה דלמה לו לתלות דין זה בהא דטריפה ומה הועיל בזה ואולם עפ"י דרכנו נראה דהנה סברת ר"א ברבי אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי דבחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' לכאורה קשה דנהי דבהמה בחיי' אינה מטמאה ואין כאן חזקת טומאה עכ"ז כיון דחזקת איסור יש כאן וא"כ הרי אתה אומר מכח החזקת איסור שלא שחט רוב הסימנים ואסורה כמקדם וא"כ כיון שלא שחט רוב הסימנים הרי ממילא היא גם מטמאה במשא כיון שנבילה היא ואיך אפשר לחלק האכילה והטומאה זו מזו כיון שאיסור אכילת בהמה זאת היא מטעם נבילה ונבילה הרי היא ג"כ מטמאה וא"כ איך אתה עושה אותה נבילה לחצאין:
וע"כ נראה שלתרץ זה ולבאר סברתו הוא שהטעים ואמר טריפה ואסורה באכילה וזה כהצעת דברי הר"ן נדרים דפ"ג ע"ב אהא דאמרי' התם דפ"ב ע"ב דאשה שנדרה משתי ככרות ובאחת היא מתענה ובאחת אין מתענה אזי בעלה מיפר לה למתענה ואין מיפר לשאין מתענה ופריך מהא דתנן האשה שנדרה בנזיר והית' שותה יין ומיטמאה למתים ה"ז סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה והית' שותה יין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים ואי אמרת מיפר למתענה ואין מיפר לשאין מתענה דילמא מן יין דאית לה צערא היפר לה מן חרצן ומן זג דלית לה צערא לא היפר לה ותספוג את הארבעים אחרצן וזג א"ר יוסף אין נזירות לחצאין ופריך תו מהא דתנן האשה שנדרה בנזיר ונטמאת (למת) ואח"כ היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואמאי ה"נ נימא דמיין דאית לה צערא היפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא היפר לה ומשני טומאת מת נמי אית לה צערא וכו' וכ' הר"ן ע"ז וז"ל האי דפריך הכי ולא פריך דאין נזירות לחצאין כדפריך לעיל היינו משום דטומאה אינה תלוי' בנזירות דהא אשכחן נזירות בלא טומאה שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים כדאיתא בפ"ק דנזיר וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות עכ"ל ז"ל ומבואר בזה דאע"ג דאין נזירות לחצאין עכ"ז לענין איסור טומאה הנוהג בנזירות לא אמרי' דאין נזירות לחצאין דכיון דמצינו פעם נזירות שמשון שהוא בלא איסור טומאה ע"כ שוב גם בסתם נזירות דנוהג בו איסור טומאה עכ"ז הטומאה ושאר האיסורים הם שני דברים שונים ושייך שפיר לחלקם ולא אמרי' בהו דאין נזירות לחצאין כיון דמצינו פעם אחת נזירות בלא טומאה וא"כ ה"נ בהך דחולין הרי באמת חזקת טומאה אין כאן דאדרבה בחזקת טהרה קיימא דהא בהמה בחיי' טהורה היא מה אמרת כיון דסוף סוף הרי אתה אומר שהיא נבילה לענין אכילה מכח החזקת איסור וא"כ הרי אין נבילה לחצאין וכיון שהיא נבילה בהכרח שתטמא ג"כ זה אינו דבשלמא אם לא היינו מוצאים בשום מקום נבילה לענין אכילה לבד ולא לענין טומאה שפיר לא הי' אפשר לחלק גם כאן בין אכילה לטומאה משא"כ אחרי שמוצאין אנו בבהמה טריפה שהיא נבילה לענין אכילה לבד ולא לענין טומאה א"כ שוב גם בנבילה גמורה שהיא מטמאה עכ"ז האכילה והטומאה הם שני דברים שונין ושפיר אפשר לחלקם ולומר דבחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' ודו"ק היטב. וא"כ שפיר תלה דינו בהא דטריפה אסורה באכילה ושפיר קאמר טריפה ואסורה באכילה ודו"ק כי נכון הוא מאוד בעזה"י:
ואם כנים הדברים האלה הנה יש גם מזה ראי' דאיסור טריפה הוא מטעם נבילה ולא איסור מבחוץ וכמובן וי"ל ג"כ דר"א ברבי אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי להמתניתא הנ"ל פליגי באמת בספק שלפנינו דר"א סבר דאיסור טריפה מטעם נבילה הוא וע"כ שפיר ס"ל דבחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' דשפיר אפשר לחלק האיסור מהטומאה כיון דמצינו נבילה לענין איסור ולא לענין טומאה בטריפה וכנ"ל והמתניתא סוברת דאיסור טריפה איסור אחר הוא לגמרי ולא מטעם נבילה וא"כ לא מצינו איפוא נבילה לאיסור ולא לטומאה וע"כ גם כאן א"א לחלק בין איסור לטומאה וכיון שהיא נבילה לענין איסור מכח החזקת איסור ההכרח שתטמא ג"כ וכנ"ל:
ודע דמה שכתבנו דאיסור טריפה הוא מטעם נבילה אין הכוונה בזה דטריפה אין שחיטה מועלת בה לענין אכילה והוי לענין אכילה כלא נשחטה וע"כ ממילא היא אסורה באכילה אחרי מיתתה מטעם נבילה דז"א שהרי טריפה גם מחיים אסורה משעה שנולד הטריפות וכמבואר בש"ע ובכל הפוסקים והוא ש"ס ערוך בחולין דק"ג ע"א ודל"ד ע"ב ובזבחים ד"ע ואפי' חלבה אסור מחיים משום טריפה וכמפורש בחולין דקט"ז ע"ב במשנה ואולם כוונתי הוא דטריפה הוא נבילה מחיים לענין אכילה והחילוק שבינה לבין שאר נבילה מחיים הוא רק לענין טומאה דשאר נבילה מחיים יש בהם שמטמא מחיים ויש בהם שאין מטמא מחיים ועכ"ז אין השחיטה מועלת בהם כלל אפי' לענין טומאה ומטמאים אחרי מיתתם אפי' נשחטו ע' פתיחת הפמ"ג להל' טריפות ואילו טריפה הוא נבילה מחיים לענין אכילה לבד אבל השחיטה מועלת בה לענין שלא תטמא במיתתה ואין להקשות עוד דלפי דברינו דטריפה הוא נבילה לענין אכילה א"כ ראוי שהאוכל טריפה ילקה שמונים חדא משום לאו דלא תאכל כל נבילה ואידך משום לאו דובשר בשדה טריפה לא תאכלו דז"א דאיסור נבילות דטריפה לא קאי עלי' כלל קרא דלא תאכלו כל נבילה דההוא קאי רק אנבילה ממש ורק קרא דובשר בשדה טריפה קאי אנבלת הטריפה ושני מקראות הם האחד אוסר נבילה ממש מטעם נבילה והשני אוסר נבלת הטריפה מטעם נבילה ודו"ק:
וע"ע ברמב"ם ה' מאכלות אסורות פ"ד הי"ז שכ' וז"ל זה הכלל כל שאסורין בלאו אחד מצטרפין בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבילה וטריפה שמצטרפין הואיל והטריפה תחלת נבילה היא עכ"ל ומוכח גם מדברי הרמב"ם הנ"ל דאיסור טריפה הוא מטעם נבילה אלא שאיננה נבילה גמורה כיון שאיננה נבילה גם לעניין טומאה ועכ"ז כיון שהיא נבילה עכ"פ לענין אכילה שפיר היא נקראת תחלת נבילה כיון שיש בה התחלת ענין נבילה ואם תמות הבהמה לא יתחדש עוד ענין הנבילה לגמרי כ"א יוגמר לבד גם לענין טומאה ודו"ק:
אולם בדברי הרמב"ם הנ"ל י"ל בפשיטות דכיון דטריפה אינה חי' ואפי' למ"ד דחי' עכ"ז היא מתנוולה והולכת וא"כ הטריפות היא קירוב מיתה וע"כ שפיר נקראת תחלת נבילה ואמנם מה שקשה לי על הסברא הנ"ל דטריפה אין שחיטה מועיל בה כ"א לענין טומאה דא"כ ימצא דהאוכל אמ"ה מטריפה בעודה מפרכסת ילקה משום אמ"ה כמו באוכל אמ"ה מן הטריפה קודם שחיטה דיש בו משום אמ"ה (ע' חולין דק"ג ע"א דפליגי שם רק מטעמא דאאחע"א ע"ש) דהשחיטה הרי איננה מתרת כלל בטריפה כ"א מטהרת מידי נבילה וא"כ יש בה איסור אמ"ה גם אחרי שחיטה כ"ז שהיא מפרכסת כמו קודם שחיטה וזה נגד דעת כל הפוסקים שדנו לענין האכלת בני מעיים מן הטריפה לב"נ דדנו בזה רק אי שייך גם בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דלישראל אין בם איסור משום אמ"ה או דילמא לא שייך כאן מי איכא מידי וכו' כיון שגם לישראל עכ"פ אסורים מטעם אחר דהיינו משום טריפה אבל לכ"ע הרי אין הבני מעיים אסורים לישראל משום אמ"ה אף שהבהמה היא טריפה וצ"ע:
עוד יש לי להעיר לפי דברינו אלה דאיסור טריפה מטעם נבילה הוא ממה שכתבו התוס' ישינים בכריתות ד"ג ע"א אהא דאמרי' התם דאיצטריך מקרא מיוחד לחייב על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו ולא גמרי' לה מאחותו שהיא בת אביו לחוד או בת אמו לחוד משום דאין עונשין מן הדין וע"ז כתבו שם הת"י וז"ל וק' דלקמן די"ג ע"ב תנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן מוקדשין ביוה"כ ואמאי דילמא לא מחייב כיון דחמור טפי וכו' ויש מתרצים דשאני הכא דליכא אלא איסור אחותו וחמירי טפי ב' צדדים מצד אחד להכי אמרי' אעמה"ד אבל לקמן דאיכא איסורים אחרים חיילי שפיר ע"י כולל ומוסיף ובת אחת עכ"ל כוונתם בזה להקשות דכי היכי דלא ילפי' אחותו בת אביו ובת אמו מאחותו בת אביו לחודי' או בת אמו לחודי' משום דאעמה"ד ה"נ בהך דיש אוכל אכילה אחת וכו' שיש על המאכל הרבה איסורין חלב נותר וכו' א"כ הרי האיסור חמור טפי ונימא דאעמה"ד ויופטר לגמרי וע"ז תירצו דרק באחותו בת אביו ובת אמו שהאיסור הוא משום אחוה ואותו השם עצמו הרי נתגדל ונתרבה שאחותו בת אביו ובת אמו הרי יש בה יותר ענין אחוה מאחותו בת אביו לחודה או בת אמו לחודה וע"כ שפיר אעמה"ד אבל חתיכת חלב נותר שהם שמות שונים א"כ הרי אין השם חלב נתגדל ואיננו חלב טפי ע"י מה שהוא ג"כ נותר וכן איננו נותר טפי ע"י מה שהוא גם חלב וע"כ שפיר יש בו עונש על השם חלב כמו בשאר חלבים שאינן נותר כיון שאין השם חלב גדול בו מבשאר חלבים וכן בשם נותר וע' בספר ברוך טעם שער הכולל דין ה' שהביא דברי הת"י הנ"ל ופירשם באופן אחר עש"ה ולענ"ד הפירוש פשוט כמו שכתבנו:
והנה לפי דברי הת"י הנ"ל יומצא דבהמה שהיא טריפה וגם נבילה לפי מה שכתבנו שגם הטריפה היא רק ענין נבילות א"כ שוב הרי השם נבילות עצמו נתגדל יותר ע"י צירוף שניהם מבנבילה לחוד או בטריפה לחוד כיון דשני האיסורין הנ"ל שם אחד הם משום נבילות ודמי שפיר לאחותו בת אביו ובת אמו ולא להך דיש אוכל וכו' וא"כ קשה דראוי שלא ילקה כלל אאכילה מנבילה כזאת מטעמא דאעמה"ד וא"ל דאה"נ דא"כ צא ופרנס לי דברי התוס' חולין ד"כ ע"א ד"ה לא שכתבו דמליקה לכ"ע אסורה משום טריפה דאפי' למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ואין בה איסור נבילה עכ"ז כיון שחותך שדרה ומפרקת קודם הסימנין ה"ל טריפה מיד בחתיכת שדרה ומפרקת ע"ש ולפי"ז למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת שוב כל מליקה היא נבילה וגם טריפה וא"כ איך תתפרנס מחלוקת ר' חייא ובר קפרא ביבמות דל"ב ע"ב בזר שאכל מליקה אי לוקה ארבעים או שמונים ע"ש דפליגי רק מטעמא דאאחע"א והא בלא"ה אין מלקות משום נבילה כיון שהיא נבילה וגם טריפה ואעמה"ד וא"ל דס"ל לתרווייהו דאין שחיטה לעוף מה"ת והוי המליקה טריפה לחוד ושפיר יש בו מלקות משום טריפה דז"א דא"כ אמאי נקטו בלשונם שם נבילה לכל נאסרה וכו' ע"ש דהל"ל טריפה לכל נאסרה וכו' ועוד דדוחק לומר דתרווייהו ס"ל דלא כהלכתא דקיי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת ועוד הרי פליגי התם אליבא דרבי וכמו שאמרו שם העבודה כך שמעתי מרבי אחת וכו' וגם הם עצמם היו שניהם תלמידי רבי ומסתמא כרבי רבם ס"ל דקאמר בהדי' בחולין דכ"ח ע"א דיש שחיטה לעוף מה"ת ועוד דא"כ מאי פריך בש"ס שם דל"ג ע"ב מברייתא דתניא בה פלוגתא דר' יוסי ור' שמעון בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה ואילו זר שאכל מליקה שיירי' למאן שיירי' וכו' ע"ש והשתא מאי קושי' דילמא ס"ל לברייתא זאת כהלכה דיש שחיטה לעוף מה"ת וא"כ לא שייכא מחלוקת כלל במליקה לומר דחייב שתים כיון דאעמה"ד וליכא מלקות רק משום זרות לחוד אבל לא משום נבילה ודו"ק בכ"ז ובאתי רק להעיר:
ודע דעל דברי הת"י כריתות הנ"ל יש לי להעיר עוד מתוספתא זבחים פי"ב דקתני דזר שעבד מחוסר בגדים אין חייב אלא אחת עש"ה וא"כ קשה דלפי מאי דאיתא בזבחים די"ז ע"ב ובסנהדרין דפ"ג ע"ב דפסולא דמחוסרי בגדים היינו משום דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וה"ל זרים וכו' עכ"ל הגמ' וא"כ זר שעבד בחסרון בגדים יש בו ב' מיני זרות א' מפאת עצמותו שהוא זר ב' מפאת החסרון בגדים וא"כ השם זרות בעצמו נתגדל יותר כמו שנתגדל יותר השם אחוה באחותו בת אביו ובת אמו וא"כ ראוי שגם אחת לא יתחייב מטעמא דאעמה"ד וכדברי הת"י הנ"ל וצע"ק:
ועוד יש לי להעיר על דברי הת"י הנ"ל שכתבו דאיסורים שהם משני שמות אין האחד מועיל להחמיר את חבירו לומר דמפאת צירופם האיסור חמור טפי וכנ"ל וק"ל ע"ז מש"ס תמורה ד"ג ע"ב דפריך אימא מוציא שם שמים לבטלה תסגי לי' במלקות אבל מקלל חבירו בשם דקעביד תרתי דקמפיק שם שמים לבטלה וקמצער לי' לחברי' לא תסגי לי' במלקות עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דאף בשמות שונים נמי מועיל הצירוף להחמיר האיסור יותר דהא מקלל חבירו בשם הוי שני שמות שונים לגמרי א' לאו דמש"ש לבטלה ב' לאו דלא תקלל חרש ונראה ליישב דבמקלל חבירו בשם נעשה חמור גוף האיסור דמש"ש לבטלה דלא לבד שלא הוציא השם לאיזה דבר של תועלת שזהו החטא במש"ש לבטלה כ"א הוציאו עוד לדבר עבירה ונשתמש בו לצער את חבירו וע"כ חמור פה גוף הוצאת ש"ש מאשר הוא במש"ש לבטלה בעלמא שחטאו גדול יותר נגד כבוד השם במה שהוציאו לדבר שהוא עוד למרות עיני כבודו ית' מחטא המש"ש לבטלה גרידא שהחטא רק במה שלא הוציאו לתועלת של מצוה אבל גם לא הוציאו לדבר הפכיי ואין להקשות דא"כ עכ"פ הרי עבירת מקלל חבירו לא נעשה חמורה טפי ע"י הוצאת ש"ש לבטלה ואכתי ילקה אמקלל דז"א דהא התם קיימינן בהו"א דבמקלל ליכא מלקות כלל דלשאב"מ הוא רק דבהוצאת ש"ש לבטלה גילה קרא דוהפלה ד' את מכתך וגו' דאיכא מלקות אף על גב דאין בו מעשה עש"ה בגמ' וא"כ שפיר פריך דבהוציא ש"ש לקלל חבירו לא תסגי לי' במלקות אהוצאת ש"ש ולא ילקה מפאת הוצאת ש"ש ומפאת מקלל בלא"ה הרי ליכא מלקות דלשאב"מ הוא ורק במסקנא מסיק התם דהך והפלה וגו' קאי בייחוד אמקלל חבירו בשם עש"ה:
עוד יש לי להעיר בס"ד על דברי הת"י הנ"ל שכתבו דאיסורים משמות שונים אין מצטרפים להחמיר את הדבר וזה מדאמרי' בש"ס פסחים דכ"ז ע"ב דחמץ טעון שריפה מפאת הילפותא מנותר דמה נותר שאסור באכילה והנאה וענוש כרת טעון שריפה אף חמץ שאסור באכילה והנאה וענוש כרת טעון שריפה ופריך דחלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה והנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה עש"ה והשתא הרי האיסור הנאה בחלבו של שור הנסקל הוא מפאת שור הנסקל לא מכח האיסור חלב ואילו העונש כרת הוא מכח חלב לא מכח שור הנסקל ואעפ"כ מצטרפים החומרות ומדמינן לי' לחמץ ונותר שאיסור ההנאה והעונש כרת גם שניהם הם בם מכח שם אחד לבד שבחמץ הם שניהם מכח חמץ לבד ובנותר שניהם מכח נותר לבד וא"כ על כרחך דגם שמות שונים מצטרפים להחמיר את הדבר כמו חומרות של שם אחד ואין חילוק כלל ודו"ק כי הערה נפלאה היא בס"ד וצ"ע. וידידי האברך החו"ב חרוץ ושנון מוה' צבי לופטיג נ"י מפה העירני על דברי התוס' יבמות ד"ז ע"ב ד"ה ר' יוחנן שכתבו דכשהוא טבול יום מחמת טומאה אחת ומחוסר כפורים מחמת טומאה אחרת אזי אינם מצטרפים להגדיל ולהחמיר טומאת האדם כמו שהם מצטרפים בהיותם מחמת טומאה אחת יעויש"ה ויש לי לדון ולדבר עוד הרבה בעזה"י בדברי הת"י הנ"ל ובאתי כעת רק בזה המעט: