אור ברסלב

אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל

כלל טו

כלל יד

בענין ביטול תרומה ברוב ובענין שאלה אתרומה:

הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג סק"ב הקשה דמדוע תנן בתרומות דתרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה ואחד ירקבו הלא יכול לשאול על התרומה ותיעשה טבל למפרע ויפריש עלי' ממקום אחר ויותר כל התערובות וכמ"ש הרמ"א שם עצה זאת לעניין חלת חוץ לארץ שנפלה לתבשיל ע"ש ונלענ"ד ליישב עפמ"ש בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים סי' י"ח דאפי' לדעות הסוברים דרק מדרבנן הוא דאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ז תרומה לכ"ע אסור לבטל ברוב חולין מה"ת משום שע"י הביטול הרי נעשית חולין ופקע מינה קדושת תרומה וע"כ הוא עובר אעשה דושמרתם את תרומותי בביטול הזה דציוותה תורה לשמור קדושת תרומה לבל להפקיעה ולחללה עש"ה ולפי"ז נראה דה"ה דלאיתשולי ג"כ אסור אתרומה כמו שאסור לבטלה דע"י השאלה נמי הרי עושה מתרומה חולין ומפקיע קדושתה דא"ל דשאלה שאני דחכם עוקר מעיקרו ואגמ"ל שלא הית' תרומה מעולם ושלא הי' עלי' עשה דשימור מעולם דז"א דהב"י בה' נדרים סי' רכ"ח כ' דמי שנדר הנאה מבני העיר אסור לישאל לחכם שבאותה עיר לפי שנהנה ממנו במה שמתיר לו נדרו עש"ה בשם הירושלמי הרי דאע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואגמ"ל ע"י השאלה שהי' מותר להנות ממנו מאז עכ"ז אמרי' דהשתא דאסור להנות ממנו אזי אסור לישאל ג"כ כיון דהשאלה גופה הנאה היא וא"כ ה"נ לענין שאלה בתרומה הרי השתא היא תרומה ושפיר אסור לאיתשולי ולהפקיע ממנה קדושת תרומה ע"י השאלה:

אולם הנה נצבה נגדינו בזה סוגי' ערוכה בנדרים דנ"ט ע"א דפריך דתרומה שנפלה לאחד ומאה דאמאי בטילה הא ה"ל דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה כמו קונמות דלא בטילי מהאי טעמא ומשני דקונמות שאני דמצוה לאיתשולי עלייהו אבל תרומה לאו מצוה לאיתשולי עלה ע"ש ומבואר בזה דעכ"פ רשות היא לאיתשולי אתרומה אמנם באמת ז"א דהתם בנפלה לאחד ומאה א"כ אי נימא דאסור לאיתשולי מפאת הפקעת קדושת התרומה א"כ שוב הרי אין לו מתירין ושוב התרומה בטילה באחד ומאה ובלא"ה תהי' חולין וא"כ שוב אין בה משום הפקעת קדושה כלל ושוב שפיר שרי לאיתשולי ושפיר חשיב דשיל"מ ע"י שאלה ואינה בטילה ואעפ"כ מותר לאיתשולי כיון דאל"כ בלא"ה תובטל ולפי"ז בהך דתרומות דאיירי בתרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה ואחד דאין התרומה בטילה ע"כ שפיר אסור לאיתשולי מכח העשה דשימור כיון דע"י השאלה עושה מתרומה חולין ומפקיע ממנה קדושתה וכנ"ל דאפי' לדעת התוס' בכמה דוכתי דמה"ת גם תרומה בטילה ברוב ומדרבנן הוא דבעי' אחד ומאה עכ"ז הרי מדרבנן עכ"פ עובר אעשה דשימור כיון דמדרבנן אינה בטילה ויש עלי' עוד קדושת תרומה מדרבנן וחייב לשומרה מדרבנן כמו שיש חיוב שימור מה"ת בתרומה דאורייתא אמנם בחלת חו"ל שפיר כ' הרמ"א דיכול לאיתשולי עלה דהא הא דאסור לאיתשולי אתרומה חילא דידי הוא מהא דאסור לבטלה מה"ת מפאת הפקעת הקדושה ועשה דשימור וכנ"ל וא"כ בחלת חו"ל דמותר לבטלה לכתחלה אפי' מדרבנן וכמבואר בבכורות דכ"ז ע"א רבה מבטל לה ברוב ואכל לה בימי טומאתו ע"ש א"כ כיון דמותר לבטלה ואין בה משום הפקעת הקדושה א"כ ה"ה דשוב שפיר שרי לאיתשולי עלה ונכונים דברי הרמ"א:

אולם יש לדון בזה ולומר דמה שאוסר האבני מלואים ז"ל לבטל תרומה מה"ת מפאת הפקעת הקדושה זהו רק בתרומה טהורה אבל בתרומה טמאה דאיירינן בה י"ל דאין בה משום הפקעת קדושה וזה לפמ"ש הרמב"ם פ"ז מתרומות ה"א וז"ל וטמא שאכל תרומה טמאה אעפ"י שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קודש עכ"ל אולם באמת נראה דאסור לבטל ולאיתשולי גם בתרומה טמאה שהרי גם תרומה טמאה עדיין קדושה עלה שהרי אסורה לזרים במיתה וכמבואר ברמב"ם שם פ"ו ה"ו ע"ש וכן אסורה לערלים וכן לכהנים טמאים בלאו עכ"פ משא"כ כשמבטלה ושואל עלי' הרי פקע מינה קדושתה לגמרי וא"כ שפיר אסור גם בתרומה טמאה להפקיע זאת הקדושה אשר בה וע' בחלה פ"ב מ"ג דתנן מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין (כל קב לעצמו שבקב אין שיעור חיוב חלה) ואל יעשנה בטומאה (פי' שאל יעשנה בשיעור חיוב חלה בטומאה כיון שיצטרך לשרוף החלה כדין חלה טמאה) ור' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קביים אין להם חלק לשם ופי' הר"ש דר"ע סבר דמוטב שיפריש חלה בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה שהרי הוא קורא שם חלה לטמאה כמו לטהורה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בה עכ"ל וא"כ מבואר בזה דגם תרומה טמאה נחשבת חלק שמים וא"כ מסתבר דאסור להפקיע גם בתרומה טמאה את הקדושה והחלק שמים ע"י ביטול ושאלה וזה י"ל דאסור גם לרבנן דר"ע הנ"ל דרבנן מצינו רק דסבירא להו דמוטב שיפטור העיסה ולא יפרישה כלל בטומאה אבל כשכבר מופרשת וקדושה היא יתכן דגם לרבנן אסור להפקיע קדושתה ואין להקשות עוד שהרי תרומה טמאה דינה בשריפה וא"כ בלא"ה מוכרח להאבידה בידים וא"כ בכה"ג הרי לית בי' תו משום הפקעת קדושה וכמבואר בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים דז"א שהרי יכול להנות ממנה בשעת שריפתה וביעורה וא"כ כמו שבטהורה אינו עובר אעשה דשימור במה שמפסידה ומאבדה באכילתו אותה כיון שזו היא מצוותה ה"נ בטמאה דכתי' לך ודרשי' שלך תהא להסיקה תחת תבשילך א"כ הנאה זאת היא מצוותה ולא חשיב איבוד ולפי"ז יומצא דלשרוף תרומה טמאה בלי הנאה בשעת שריפתה ג"כ אסור דכיון שאין בו הנאה א"כ שוב הוא איבוד גרידא לתרומה וזה אסור מכח העשה דשימור ועוד נראה דאפי' נימא דשרי לשרוף תרומה טמאה בלי הנאה כלל עכ"ז הרי השריפה היא מצוה וע"כ שפיר לא חשיב איבוד כיון שמקיים מצוה בשריפה משא"כ בביטול ושאלה דלא הוו מצוה ע"כ שפיר אסור לבטל ולאיתשולי מפאת הפקעת הקדושה וכנ"ל:

ושוב מצאתי להפנ"י שבת דכ"א ע"א שכ' להדיא דאסור לשרוף תרומה טמאה בלתי שיהנה בשעת שריפתה משום דכששורפה בלי הנאה חשיב איבוד עש"ה ואיבוד הזה הרי אין בו שום איסור רק מפאת העשה דשימור וכנודע וא"כ יש ראי' ברורה מזה למה שכתבנו דיש גם בתרומה טמאה עשה דשימור ושאסור לבטלה ולאיתשולי עלה מכח עשה זאת כמו שאסור לעשות כן בטהורה:

אולם בש"ס בכורות דל"ד ע"א פליגי תנאי אי חייב לשמור תרומה תלוי' מטומאה דמאן דמחייב ס"ל דיש אם למקרא וע"כ כיון דקרינן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי ובשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת תלוי' וע"כ יש חיוב שימור גם בתלוי' ומאן דפוטר ס"ל דיש אם למסורת ותרומתי כתיב דהיינו רק תרומה טהורה ע"ש ומבואר בזה להדיא דקרא דמשמרת תרומותי קאי רק אטהורה או גם אתלוי' אבל אטמאה לכ"ע לא קאי קרא וא"ל דהתם פליגי רק לעניין איסור לטמא תרומה וזה לא שייך בטמאה דבלא"ה הרי טמאה היא משא"כ שארי דברים האסורים מכח העשה דשימור כגון איבוד והפקעת קדושה שפיר אסור גם בטמאה דז"א דכיון דמפורש בגמ' בכורות הנ"ל דגוף קרא דשימור לא קאי כלל אטמאה א"כ מהיכי תיתי לאסור שאר הדברים וצ"ע:

וע"ע בתוס' בכורות דכ"ב ע"ב דאהא דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה חולין טהורין ר' אליעזר אומר תירום ותירקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה כתבו הם ז"ל ד"ה תירום ותירקב וז"ל בירושלמי תני תישרף וקשה אטו בשופטני עסקינן שמותרים ליהנות בשריפתן ואינם חפצים ומניחין אותן לירקב ואין לנו להשמיע במה שאין בני אדם רגילין לעשות ור"ת מפרש דתירקב ותישרף הכל אחד והגמ' שלנו מפרש דתישרף דתנן היינו בלי הנאה כעין רקבון דאי שרית לשורפה בהנאה חיישי' דילמא אתי למיכלה הואיל ויש סברא להתירה מטעם ביטול (כמו דס"ל לרבנן באמת דתעלה ותאכל) וה"ק או תירקב או תישרף בלי הנאה עכ"ל עש"ה ומוכח מזה דשרי לשרוף תרומה טמאה בלי שום הנאה ולא חשיב מאבד ועובר אעשה דשימור דאי נימא דחשיב מאבד ועובר אעשה זאת א"כ מדוע התירו שם לשרוף בלי הנאה מפאת הגזירה דילמא אתי למיכלה הלא גם השריפה בהנאה ישרפנה רק הכהן שהרי לזר גם ההנאה של כילוי אסורה וא"כ בכהן הרי אין לגזור עוד שמא יבא לאוכלה שהרי תרומה טמאה אסורה לכהן רק בעשה וכמבואר ביבמות פרק הערל וא"כ מאי חזית למישרי עבירת עשה דשימור אטו גזירת עשה דאכילה ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ויש לדחות ולדון עוד הרבה בזה בדברי התוס' הנ"ל וביתר דבריהם שם והארכתי בחידושי בענייני חנוכה ואכ"מ:

והנה גוף הדבר אשר חידשתי דאסור לאיתשולי אתרומה ואפי' אתרומה טמאה לכאורה קשה ע"ז מפסחים דמ"ו ע"ב דאמרי' בחלה טמאה סברא דהואיל אי בעי מיתשיל אולם ז"א דבלא"ה הוי התם הואיל דאיסורא דהא בחמץ איירי ואסור לאיתשולי שע"י השאלה תהי' שלו ויעבור בב"י ובב"י וע"ע בערכין דכ"ג ע"א דאמר דשאלה הוי בידו אפי' בהקדש אולם שם איירי בקדושת דמים וא"כ י"ל דבקדושת דמים ליכא עשה דשימור ואיסור הפקעת קדושה ויש לעיין בזה ואכ"מ אולם ביבמות דפ"ח ע"א מבואר להדיא דאפי' בקדושת הגוף בידו לאיתשולי ע"ש אמנם בשו"ת מחנה אפרים סי' ה' מה' צדקה ביאר פירוש אחר לגמרי בסוגיא דיבמות הנ"ל ע"ש ולפירושו לק"מ וע"ע בעירובין ד"ל ע"ב דקאמר ג"כ דבידו לאיתשולי אתרומה ע"ש אולם גם זה יש בו מקום ספק אי בידו דאיסור לא חשיב בידו ויבואר אי"ה במ"א בארוכה ובגוף כל דברינו אלה יש לדון עוד הרבה ובאתי רק להעיר:

והנה גוף דברי האבני מלואים הנ"ל שכ' דאסור לבטל תרומה בחולין מה"ת משום הפקעת קדושת תרומה דמבטל בזה עשה דשימור עש"ה הנה מצד הסברא הי' מקום להסתפק בזה אם עובר בכה"ג אעשה דשימור די"ל דרק כשמטמא תרומה שתהי' טומאתה עלי' בעוד בה קדושת התרומה זהו בזיון לקדושת התרומה וע"כ אסור לטמאה וכן לאבדה ולהפסידה ג"כ בזיון היא לה ושפיר אסור אבל מה שעושה ממנה חולין ומתירה הרי אין זה בזיון כלל ואם שבהיותה חולין לא ינהגו בה בקדושת תרומה כ"א מנהג חולין עכ"ז הרי אז יהי' המנהג חולין היתר ולא יהי' בו בזיון לקדושת תרומה כיון שלא תהי' תרומה אז כלל ומה שמתירה ועושה ממנה חולין ג"כ איננו איסור כיון שאינו מאבדה בזה דרק באיבוד שלא כדרכה כגון שריפתה והאכלתה לבהמה וכה"ג הוי בזיון ושפיר אסור משא"כ מה שמתירה ועושה ממנה חולין דאיננו איבוד כלל מניין לנו לאסרו וכבר העיר קצת מזה בהגהות האבני מלואים שם ע"ש:

ונלענ"ד להעיר בזה הערה גדולה בעזה"י מירושלמי מעשר שני פ"ג ה"ב דאמתני' דהתם דתנן דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני מפני שהוא ממעט באכילתו (שהתרומה אסורה לזרים ולטבול יום משא"כ במעשר וע"כ חיישי' שמא מתוך שיהי' לה אוכלים מועטים תבא לידי איבוד וה"ל מביא קדושת מעשר לידי פסול) ור' שמעון מתיר אמר להם ר"ש אם הקיל בזבחי שלמים שהוא מביאן לידי פיגול ונותר וטמא (אם הקילה התורה לקנות בעד המעות מעשר שני בהמות ולהקריבם זבחי שלמים אעפ"י שיכולים לבא ע"י כך לידי איבוד לגמרי ע"י שיעשו פיגול ונותר וטמא) לא נקיל בתרומה אמרו לו אם הקיל בשלמים שמותרים לזרים נקיל בתרומה שהיא אסורה לזרים (פי' דחכמים השיבו דפיגול ונותר וטמא הוא רק אפשריות אבל כשקונה בה תרומה הרי הוא מיעוט וודאי לגבי מעשר כיון שהתרומה אסורה לזרים משא"כ מעשר ור"ש ס"ל דאיבוד גמור גרע טפי וע"כ שלמים שיש בם אפשריות של פיגול ונותר וטמא שהם אסורים לגמרי לכל אדם ע"כ האפשריות של איבוד גמור גרע טפי מן הוודאי של מיעוט אכילה לבד וע"כ שפיר עביד ר"ש ק"ו משלמים אתרומה ורבנן ס"ל להיפוך דוודאי מיעוט גרע מאפשריות אפי' דאיבוד גמור וע"כ שפיר השיבו דאם הקיל בשלמים שמותרים לזרים וכו' כנלענ"ד בביאור סברת מחלוקת ר"ש ורבנן הזאת אשר ראיתי לפרשה פה אגב אורחין) עכ"ל המשנה ובירושלמי שם ר' זירא ר' הילא תרווייהון בשם ר' יוסי בר חנינא חד אמר שלמים שלקחן בכסף מעשר שני פקע מהם קדושת מעשר (פי' דאין עוד בשלמים קדושת מעשר ככל שאר דבר הנלקח בכסף מע"ש שיש בדבר הניקח ג"כ קדושת מעשר דבשלמים אינו כן דפקעה מהם קדושת מעשר ויש להם רק קדושת שלמים לבד) תרומה שלקחה בכסף מעשר לא פקעה ממנה קדושת מעשר. משנה שוברת משיבין דבר שפקעה ממנו קדושת מעשר על דבר שלא פקעה ממנו קדושת מעשר וחרנא אמר (פי' דאידך מ"ד אמר) לית הדא אמרה משיבין דבר שפקעה ממנו קדושה על דבר שלא פקעה ממנו קדושה עכ"ל הירושלמי:

ונראה ביאור הירושלמי הנ"ל דאלה האמוראים נחלקו בזה הספק בענין אשר אנו בו וזה דחד מ"ד ס"ל דשלמים הואיל ופקעה מהם קדושת מעשר ע"כ ליכא בלקיחת השלמים עבירת איבוד נגד קדושת המעשר אעפ"י שיש מיני הפסד בשלמים שאיננם במעשר כגון פיגול ונותר וטמא עכ"ז הרי כשיבואו לידי פיגול נותר וטמא לא יהי' אז מעשר עוד כיון דמיד כשקנה שלמים פקע קדושת מעשר ע"כ אין זה נקרא מפסיד המעשר וגוף הפקעת קדושת המעשר ע"י לקיחת השלמים ס"ל להאי מ"ד דאין בו איסור כיון דההפקעה עצמה לא הוי שלא כדרכה ולית בה משום איבוד והפסד וכמו שכתבנו אכן לקיחת תרומה שפיר הוי עבירת איבוד נגד הקדושת מעשר כיון דלא פקעה מהתרומה קדושת המעשר וא"כ המיעוט אשר יהי' באכילת המעשר ע"י שהוא תרומה בזיון הוא לקדושת המעשר כיון שעוד קדושתו בו גם בתרומה ולא נפקעה וע"כ הוקשה להך מ"ד דאיך השיב ר"ש לחכמים במתני' משלמים אתרומה ומייתי ראי' דכמו שמותר ליקח שלמים ה"ה תרומה הא אין ראי' כלל וכנ"ל וזהו שאמר משנה שוברת משיבין דבר וכו' ר"ל שהמשנה שוברת דין הקדום דבשלמים פקעה קדושת מעשר ובתרומה לא פקעה דאי איתא איך משיבין דבר שפקעה וכו' בתמי' ואיך השיב ר"ש במשנה משלמים שהם דבר שפקעה וכו' על תרומה שהיא דבר שלא פקעה וכו' ואידך מ"ד ס"ל לית הדא אמרה משיבין וכו' ר"ל וכי אין זאת המשנה אומרת באמת שמשיבין וכו' בתמי' ואדרבה תידוק ממשנה איפכא שמשיבין באמת דבר שפקעה וכו' והיינו משום דהך מ"ד ס"ל איפכא דנהי דהמיעוט אשר יהי' בשלמים בזמן היותם לא יהי' בו בזיון לקדושת המעשר כיון שאז לא יהי' קדושת מעשר עוד כלל עכ"ז גוף ההפקעה של קדושת המעשר במה שמפקיעה ולוקח בה שלמים הוי עביר' כיון שמפקיע הקדושה ומשים עלי' קדושה אחרת שיש בה מיעוט נגד קדושת המעשר וע"כ שפיר משיבין דבר שפקעה וכו' כנלענ"ד ביאור הירושלמי הנ"ל וכן מטין דברי הפני משה שם עש"ה:

וא"כ מבואר בזה שהספק הנ"ל אי הוי בעשיית תרומה חולין עבירת עשה דשימור תלוי בפלוגתא דירושלמי הנ"ל דכפלוגתא דירושלמי הנ"ל כן ממש יש להסתפק בתרומה ולומר דאין ההפקעת קדושת התרומה והעשותה חולין עביר' ונהי שבהיותה חולין תיאכל לזרים ולטמאים ובשאר מנהג חולין האסור בתרומה עכ"ז הרי תהי' אז חולין ולא תרומה ולא יהי' בזיון במנהג הזה לקדושת התרומה וכמ"ד הנ"ל דלקיחת שלמים שרי הואיל ופקעה מהם קדושת מעשר וכן י"ל להיפוך דעכ"פ גוף ההפקעה אסורה מה שמפקיע התרומה לעשות ממנה חולין שאין בו מנהג קדושה אשר בתרומה וכאידך מ"ד דס"ל דגוף הפקעת הקדושת מעשר אסורה לעשות ממנו שלמים שיש בם מיעוט שאיננו במעשר וכנ"ל ודו"ק היטב כי הערה נכונה היא בעזה"י:

תוכן העניינים

אתוון דאורייתא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה