אור ברסלב

אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל

כלל י

כלל ט

בו יבואר מהו איסור חפצא ומהו איסור גברא:

האחרונים ז"ל בספריהם האריכו בחידוש סברא דכל איסורים זמניים כאיסור עשיית מלאכה בשבתות וי"ט וכדומה אך איסורי גברא הן והמעשה בעצמותה מותרת ודייקו לה מירושלמי שבת פרק האורג דמחלק בין מצה גזולה דאין יוצא בה ידי חובתו לקורע בשבת דיצא ידי קריעה וקאמר תמן (במצה גזולה) הוא גופה עבירה ברם הכא (בקורע בשבת) איהו הוא דקעבר עכ"ל ולענד"נ דהש"ס דידן חולק על הכלל הזה דבש"ס ברכות דנ"ג ע"א איתא דנר שהדליקו עכו"ם בשבת אסור לברך עליו במוצאי שבת מפני שלא שבת ממלאכת עבירה יעוי"ש והשתא אי נימא דהמעשה בעצמותה מותרת במלאכת שבת ורק שהאדם הוא העובר א"כ אם העכו"ם שאינו מצווה על השבת עשה מלאכה בשבת שוב הוי היתר לגמרי מכל צד הן מפאת המעשה בעצמותה והן מפאת העושה וא"כ מדוע חשיב מלאכת עבירה ועל כרחך דהמעשה בעצמותה הוי איסור במלאכת שבת וע"כ עכו"ם שהדליק נר בשבת נהי שאין העכו"ם עובר עכ"ז ההדלקה בעצמותה הוי מעשה אסורה ומתועבת ושפיר חשיבא מלאכת עבירה:

וע"ע בתוי"ט שבת פ"ז מ"ב ד"ה הזורע שכ' וז"ל קצת תימא דאלישנא דאבות מלאכות ה"ל למיתני זריעה וכן כולם בלשון שם דבר ולא על שם העושה אותם עכ"ל כוונתו להקשות אהא דתנן במתני' שם אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש וכו' דלפי הלשון אבות מלאכות ה"ל למיתני הזריעה והחרישה וכן כולם בלשון שם דבר ולא ה"ל למיתני הזורע והחורש וכו' ואולם אם נאמר כדעת האחרונים הנ"ל דמלאכת שבת הוי רק איסור גברא א"כ י"ל דהתנא השמיענו זה באמת דהזריעה והחרישה וכן כל המלאכות בעצמותם אינם אסורים רק שאדם הזורע והחורש כו' הוא העובר ושהם רק איסורי גברא וכנ"ל ולמטרת הכוונה הזאת שפיר שנה הזורע והחורש וכו' ולא הזריעה והחרישה ודו"ק:

וע"ע בש"ס שבת דקל"ז ע"א דקאמר א"ל ר' אשי לר' כהנא רישא נמי ניתנה שבת לדחות אצל תנוקות דעלמא ומשני להאי גברא מיהו לא אתיהיב עכ"ל הגמ' וראוי להבין באיזה סברא קמיפלגי וי"ל דפליגי בספק הנ"ל אי מלאכות שבת חשיבי איסורי גברא או איסורי חפצא דר' אשי ס"ל דמלאכת שבת האיסור הוא בעצמות המעשה וע"כ שפיר חשיב קולא במילה מפאת מה שניתנה המעשה הזאת להעשות היום בתנוקות דעלמא כי כאשר דנין לענין איסור עצמיות המעשה אין לנו להבחין אז מי הוא העושה אותה ואצל מי נעשית ושפיר האיסור אשר בעצמות המעשה קיל אם ניתנה והותרה זאת המעשה להעשות היום והי' ההיתר הזה אפי' בתנוקות דעלמא ור' כהנא ס"ל דבמלאכת שבת אין האיסור בעצמות המעשה כלל והמעשה בלא"ה היתר הוא ורק שהאדם העושה הוא העובר וע"כ מגברא לגברא לא שייך לדון סברא דמגו ולומר דמגו דהותר לאדם אחר האיסור אשר עליו ע"כ קיל גם לזה האיסור אשר על זה ודו"ק:

עוד האריכו האחרונים בספריהם בחידוש סברא דכל איסורים דרבנן אך איסורי גברא המה לא איסורי חפצא ודבריהם מפורסמים ועיין ברמב"ם ה' מעשר שני פ"ב הי"ב והי"ג שכ' וז"ל פירות מע"ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בוולד הטומאה אסור להוציאן אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם ואם נטמאו באה"ט או שנטמאו בחוץ ואפי' בוה"ט אעפ"י שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכל מקום בד"א כשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות אבל אם לא התנה הואיל ונכנס והרי הוא טהור מה"ת שאין ולד מטמא את המע"ש מה"ת כבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא עכ"ל

ולכאורה הדברים מחוסרים טעם דממ"נ אי מהני טומאה דרבנן לשלא יקלטו המחיצות לא ליבעי תנאי כלל ואי לא מהני א"כ גם תנאי ראוי שלא יועיל כמו שאינו מועיל תנאי בטהור גמור אולם לדעת האחרונים הנ"ל דכל דרבנן הוא אך אגברא לא אחפצא ניחא דשפיר בעי תנאי בדרבנן כיון שהמעשר בעצמותו היתר ויש למחיצות מה לקלוט ועכ"ז התנאי שהאדם מתנה שפיר מועיל כיון שהאדם יש לו מניעה אמיתית מדינא מלאכלו כיון שעליו מוטל האיסור דרבנן משא"כ בטומאה דאוריתא שהמעשר בעצמותו אסור ע"כ לא בעי תנאי כלל דבלא"ה אין למחיצות מה לקלוט כלל כיון שהמעשר בעצמותו אסור ובטהור גמור לא מהני תנאי של האדם דכיון דאין לו מניעה מן הדין מלאכול א"כ ה"ל מתנה עמש"ב משא"כ בטומאה דרבנן דהמעשר בעצמותו מותר ויש למחיצות מה לקלוט ע"כ שפיר בעי תנאי ועכ"ז שפיר מועיל תנאי כיון שעל האדם מוטל האיסור דרבנן וא"כ התנאי שלו הוא כפי הדין ושפיר מהני ודו"ק:

וראיתי במדרש תנחומא נשא סי' כ"ט וז"ל ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני כך שנו רבותינו נ"ח שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום שלישי ומדליקו וכן בשאר הימים אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו. לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקינים הואיל ואינן מה"ת אמר להם הקדוש ברוך הוא בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים שנא' ועשית עפ"י התורה אשר יורוך למה שאף על דבריהם אני מסכים שנא' ותגזר אומר ויקם לך כו' עכ"ל והנה מה שהקדים התנחומא להביא דין הקצאת נ"ח להא דהקב"ה מסכים על דברי חכמים הוא דבר מפליא דאיזה שייכות יש מזה לזה ואם רצה להביא איזה איסור דרבנן למען יאות להסמיך עליו המאמר לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקינים וכו' א"כ מדוע בחר להביא דין זה דווקא ולא אחד משאר מילי דרבנן ותו דלא הי' לו להביא כלל דין פרטי בזה כיון דקאי אכל מילי דרבנן בכלל והפליאה בדברי המדרש הנ"ל גדולה ומבוארת לעין כל רואה ונלענ"ד בזה עפ"י ספיקן של האחרונים הנ"ל שנסתפקו לומר דאע"ג דאיסורי תורה איסורי חפצא נינהו עכ"ז איסורים דרבנן הוי רק איסורי גברא לחוד וזה בעבור שהחכמים לא היו בכחם להטיל איסור על החפץ המותר בעצם רק שיש להם כח לומר אל האדם שישמע דבריהם ואם איננו שומע לדברי חכמים ה"ז עבריין ורשע אבל להשים איסור על עצמות החפץ דבר זה מסור רק אל השי"ת לבד לרחק ולקרב החפצים בעצמותם כי לד' הארץ ומלואה וכל החפצים שלו אולם אם נאמר כן ראוי שנאמר ג"כ דהא דקי"ל דחפץ המוקצה למצוה אסור בהנאה יהי' נוהג רק במצוה דאוריתא אבל לא במצוה דרבנן וזה שענין מוקצה מחמת מצוה הרי הוא רק בעבור שמכח היות החפץ חפץ של מצוה חלה עליו קדושה וע"כ הנאתו אסורה כי בזיון הוא לקדושת החפץ שיהנה ממנו אדם וה"ז כעין הנאת הקדש שהיא אסורה והנה זה יתכן רק במצוה דאוריתא אבל במצוה דרבנן אם נאמר דאיסורים דרבנן לאו איסורי חפצא נינהו מפני שהחכמים אין בכחם לחדש דבר בעצמות החפץ א"כ ה"ה להיפוך במצוה דרבנן יכולים החכמים רק לומר אל האדם שיעשה כך וכך והעובר ה"ז עבריין ורשע אבל שיחול על החפץ בעצמותו שם חפץ של מצוה ותחול עליו קדושה מפאת היותו חפץ של מצוה זה לא יתכן במצוה דרבנן כיון שדבריה' אין להם מבוא בעצמות החפץ וא"כ ימצא דדין מוקצה מחמת מצוה לא שייך כי אם במצוה דאורית' אבל לא במצוה דרבנן אמנם באמת גוף הספק הנ"ל אי איסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו אינו דאפי' נאמר דאין החכמים יכולים להטיל איסור על החפץ עכ"ז כיון שהקב"ה מסכים על דברי חכמים א"כ אחרי שאסרו חכמים את הדבר הנה הקדוש ברוך הוא מסכים על האיסור וא"כ שוב רצונו ית' שלא יאכל הדבר ההוא וא"כ כיון שהדבר ההוא מרוחק מרצונו ית' אשר לו הארץ ומלואה ממילא נעשה הדבר ההוא חפץ של איסור בעצמותו וממילא חל עליו תיעוב מפאת ריחוקו מקדושת רצון המקום ית' וה"ה להיפוך במצוה דרבנן אחרי שציוו חכמים לעשות כך וכך הנה הקדוש ברוך הוא מסכים על דבריהם וכיון שכן שוב המעשה הזאת נרצית מרצונו ית' ואז ממילא חל על החפץ קדושה כיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצונו ית' כמו שחל על החפץ קדושה בהקצותו למצוה דאוריתא כי כיון שהוקצה הדבר לעשות בו רצון המקום יתעל' הנה נתקרב הדבר בזה אל קדושת רצונו ית' והקרוב אליו הוא הקדוש ממילא וע' בחולין ד"ס ע"א דקאמר בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא למה אמר למינהו באילנות וכו' מיד כל אחד ואחד (מן הדשאים) יצא למינו (באילנות נאמר למינהו עץ עושה פרי למינו אבל בזרעים לא נאמר בצוואתם למינהו אבל ביציאתם נאמר ומזריע זרע למינהו) וכו' בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו (שיתחייב משום כלאים) כיון דלא כתב בהו למינהו (בצוואה) לא מיחייב או דילמא כיון דהסכים אידייהו כמאן דכתי' בהו למינהו דמיא עכסה"ג וברש"י ד"ה כיון דהסכים אידייהו כ' הקדוש ברוך הוא הסכים על ידם עכ"ל ומבואר בזה דכיון דהקב"ה הסכים על ידם ע"כ הוי כאילו כתוב בהדיא למינהו א"כ גם בדברי חכמים כיון שהקב"ה מסכים על דברי חכמים כמאן דכתיבי בהדיא דמיין ושבים להיות מצוה דאוריתא ושפיר יש להם מבוא בעצמות החפץ כאשר למצוות דאוריתא ודו"ק כי הערה חדשה ונכונה היא בעזה"י ומעתה שפיר הקדים התנחומא להביא דין הקצאת נ"ח דהוי רק מצוה דרבנן ואעפ"כ אמרי' בי' דין מוקצה מחמת מצוה ואם תשאל ע"ז איך שייך מוקצה מחמת מצוה במצוה דרבנן הא ענין מוקצה למצוה הוא רק בעבור חלות קדושה על עצמות החפץ וזה לא שייך במילי דרבנן שרק אל האדם המה נאמרים אבל אין להם מבוא בעצמות החפץ לזה אמר התנחומא אח"כ שאל תאמר כן כי הקדוש ברוך הוא מסכים על דברי חכמים ואת אשר ירחקו הנה הוא מרוחק באמת ממנו ית' ואת אשר יקרבו הוא הקרוב והקדוש בעצמותו ממנו ית' וככתיבי בהדיא דמיין מאחר שהקב"ה מסכים על דבריהם וכנ"ל וע"כ שפיר יש קדושה גם בחפץ המוקצה למצוה דרבנן ושפיר אסור בהנאה ודו"ק היטיב:

וע"ע ביו"ד סי' פ"א בש"ך ס"ק כ"ו שכ' דאע"ג דבאיסור דרבנן אין מצווין להפריש את הקטן מ"מ ראוי להפרישו מפני שדבר האסור מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע בזקנותו עש"ה ומוכח גם מזה דאיסורים דרבנן ג"כ איסורי חפצא נינהו וע"כ מפאת היות המאכל איסור בעצמותו ע"כ הוא מטמטם את הלב ומוליד טבע רע אף שהקטן אינו מצווה עליו:

עוד נלענ"ד להביא ראי' דאיסורים דרבנן המה גם איסורי חפצא ושיש כח לחכמים להשים איסור ופסול על עצמיות החפץ ושלא אל האדם לבד דבריהם נאמרים וזה בהצעת דברי התוספתא פסחים פרק רביעי שמבואר שם שאם חישב בשעת הקרבת הפסח לאכלו ביום ערב פסח אזי הפסח כשר ולא הוי פיגול עש"ה ולכאורה צריך להבין דמדוע שונה זה ממחשבת חוץ לזמנו דמפגלת הלא אכילת הפסח ערב פסח הוא ג"כ שלא בזמנו וכמבואר בפסחים דמ"א ע"ב דאסור לאכול הפסח מבעוד יום בלאו הבא מכלל עשה דבלילה ולא ביום עש"ה וצריך לחלק ולומר דרק במחשב לאכלו חוץ לזמנו דאז הקרבן כבר נעשה נותר ונפסל בעצמותו הוא דהמחשבה מפגלת משא"כ במחשב לאכול את הפסח מבעוד יום דאז נהי דלא הוי זמן אכילה ואיכא איסור עשה לאכלו אז וכנ"ל עכ"ז הפסח בעצמותו הרי כשר הוא גם אז דוודאי אין הפסח פסול מבעוד יום ובלילה חוזר ונכשר וכמובן מסברא ותו דש"ס ערוך הוא בפסחים דפ"ד ע"ב דאמר אהא דפליגי התם תנאי בהא דאין שבירת עצם נוהג בפסח פסול דחד יליף לי' מבו בכשר ולא בפסול ואידך מדכתי' בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו ועל כן הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם ופריך דמאי בינייהו ומשני דאיכא בינייהו שבירת העצם מבעוד יום דלמ"ד כשר האי נמי הא כשר הוא ולמ"ד ראוי לאכילה הא מבעוד יום אינו ראוי לאכילה עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דנהי דמבעוד יום אינו ראוי לאכילה עכ"ז הפסח בעצמותו כשר גם מבעוד יום ואין עליו פסול בעצמותו ורק שהאדם הוא שמנוע מלאוכלו אז באיסור עשה הנ"ל וכנ"ל וע"כ שפיר אין מחשבת אכילתו בערב הפסח דומה למחשבת אכילתו חוץ לזמנו כיון דבמחשבת אכילתו חוץ לזמנו המחשבה הוא לאכול דבר פסול משא"כ במחשבת אכילה בערב פסח דהפסח גופי' כשר והיא רק מחשבת אכילה אסורה ושלא כדינה אבל איננה מחשבת אכילת דבר פסול ודו"ק היטב:

והנה כי כן יש לנו להביא ראי' ברורה בעזה"י דאיסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו וזה מדברי התוס' במנחות ד"כ ע"ב ד"ה נפסל שכתבו וז"ל ויש מפרשים דמה"ת אינו נפסל (אין דם קדשים נפסל) עד צאת הכוכבים אלא דרבנן עבדו הרחקה ופסלוהו מתחלת החמה וכו' ומיהו קשיא מדאמרי' בסוף איזהו מקומן דקדשים הנאכלין ליום אחד מחשבין בדמו משתשקע החמה דאי חישב לזרקו לאחר שקיעה מיד הוי פיגול משום דהוי מחשב חוץ לזמנו ואין לומר דפיגול דרבנן קאמר דהא דומיא דאימורים ובשר קדשים (דקתני להו נמי התם) איירי דהוי פיגול דאורייתא ולא קתני בשר קדשי קדשים מחצות ואילך דזמן אכילתו מדרבנן עכ"ל התוס' וכוונתם להכריח דסוגי' דסוף איזהו מקומן איירי רק בפיגול דאורית' מדלא קתני פיגול דמחשב לאכול בשר קדשי קדשים מחצות ואילך דהוי פיגול דרבנן כיון שזמן אכילתן מדרבנן רק עד חצות ומעתה יש לנו ראי' מבוררת מזה דאיסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו ושדבריהם מוסבים על עצמיות החפץ דאי נימא דרק איסורי גברא נינהו ואין להם מבוא בעצמות החפץ א"כ ממילא הא דקבעו חכמים אכילת ק"ק עד חצות הוא ג"כ רק איסור גברא אבל הקודש בעצמותו איננו פסול גם אחרי חצות וכמובן וא"כ איך כתבו התוס' דמחשבת אכילת ק"ק אחרי חצות הוי פיגול דרבנן עכ"פ הלא ראוי שגם פיגול דרבנן לא יהי' כיון שלא הית' המחשבת אכילה על זמן שהקודש בעצמותו פסול ורק על זמן שהאדם הוא שמנוע מלאוכלו ומחשבה כזאת הרי אינה מפגלת אפי' בדאורייתא ולא עדיף איסור דרבנן מעשה דאורייתא האוסרת אכילת הפסח בערב הפסח ואעפ"כ אין מחשבת אכילתו בערב הפסח מפגלתו מפאת שאין עליו אז פסול עדיין וכנ"ל ועל כרחך הא דקבעו חכמים זמן אכילת ק"ק עד חצות דבריהם נאמרו גם לענין פסול הקודש בעצמותו וכמו שאחרי עמוד השחר נעשה נותר מה"ת ונפסל בעצמותו כן אחרי חצות נעשה נותר מדבריהם ונפסל בעצמותו וע"כ שפיר מחשבת אכילתו אחרי חצות מפגלתו מדרבנן וכמובן וא"כ יש ראי' מבוררת מזה דדברי חכמים על עצמיות החפץ המה מוסבים ושהם איסורי חפצא ג"כ לא לבד איסורי גברא ודו"ק כי הערה נכונה היא בעזה"י:

והנה קצת האחרונים הוסיפו לחדש עוד דשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה וסליחה שאינו דומה לשוגג באיסור תורה שבכל איסורי תורה המעשה בעצמותה עבירה ואיסור וכן המאכל בעצמותו במאכלות האסורות וע"כ גם בשוגג אף שלא הית' שם מחשבת עבירה עכ"ז הרי נעשתה מעשה עבירה וע"כ צריך כפרה וסליחה משא"כ בדרבנן שאין המעשה או המאכל בעצמותו איסור כלל לפי ההנחה דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו וע"כ רק אם האדם בזדון לבו עובר על דברי חכמים ה"ז עבריין ורשע אבל כשהי' שוגג בדבר אז לא הוי עבירה כלל וא"צ כפרה וסליחה עכת"ד ולענ"ד סברא זאת צריכא עיונא רבא מש"ס חולין ד"ו ע"א ר' זירא ור' אסי איקלעו לפונדקא דיאי אייתי לקמייהו בצים המצומקות ביין ר' זירא לא אכל ור' אסי אכל א"ל ר"ז לר"א ולא חייש מר לתערובות דמאי א"ל לאו אדעתאי א"ר זירא אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מילתא דר' אסי למיכל איסורא (בתמי') השתא בהמתן של צדיקים וכו' עכ"ל הגמ' והנה מפורש פה דגם שוגג באיסור דרבנן נחשב לעבירה דהא דמאי רק מדרבנן אסור ור"א בשוגג הוא שאכל ואעפ"כ חשיב לי' ר"ז תקלה וקמתמה השתא בהמתן של צדיקים כו' ולכאורה יש ליישב דשאני דמאי דאף שהאיסור הוא מדרבנן עכ"ז הרי האיסור דרבנן הוא מחשש איסור תורה דשמא לא עישר העם הארץ וה"ל טבל ואסור מה"ת אלא דמדאוריית' לא חיישי' להכי דרוב מעשרין הן ועכ"ז כיון דמדרבנן חיישי' להכי שיש בו איסור תורה ע"כ שפיר הוי החשש הזה איסור חפצא ושפיר חשוב עבירה גם בשוגג וכעין זה כתבו התוס' ביבמות דקי"ד ע"א ד"ה א"ר יוחנן אהא דפריך התם אמ"ד דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מהא דתני' בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים (שאינם מעושרים) מצא בידו פירות אין זקוק לו (ליטלן הימנו) ומשני דבדמאי הקילו והקשו התוס' שם דל"ל לומר דבדמאי הקילו ה"ל לתרץ בפשיטות דכיון דדמאי רק מדרבנן הוא ע"כ אין זקוק לו וכדאמרי' התם בהך סוגי' דבאיסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו ותירצו שם בתירוצם השני וז"ל א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא יש להחמיר אי לאו טעמא דבדמאי הקילו עכ"ל:

וכעין זה איתא עוד בב"ק דקי"ד ע"ב דקאמר דמסל"ת אינו נאמן אלא בעדות אשה דרבנן ופריך ודאורייתא לא וכו' והא מעשה בא לפני רבי בתינוק אחד שהי' מסל"ת ואמר אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי והשיאה רבי לכהונה על פיו ומשני בשבוי' הקילו ע"כ ולכאורה ה"ל לתרץ בפשיטות דשבוי' דרבנן היא והרי לגבי רבנן קי"ל דמסל"ת נאמן ועל כרחך דשבוי' גרע דהוי דרבנן מכח חשש דאורייתא דהיינו חשש זונה שמה"ת אסורה לכהן וע"כ אי לאו טעמא דבשבוי' הקילו לא הי' מסל"ת נאמן בשבוי' אף על פי שמדרבנן היא וסוגי' זו היא ממש כסוגית הש"ס דיבמות הנ"ל וכן תמצא עוד שסברא זו בר"ש אהלות פי"ג מ"ה שכ' דעכו"ם וכן פחות מכביצה חוצצין בפני טומאת מת ואף על גב דגזרו על העכו"ם שיהיו כזבים לכל דבריהם וכן פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן וקי"ל דכל דבר המקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה עכ"ז הואיל ומדאורייתא לאו בר קבולי טומאה נינהו שפיר חוצצין ואילו חררה של עם הארץ מבואר בחגיגה דכ"ב דאינה חוצצת מפני שטמאה על גבי ע"ה ואף על גב דטומאת ע"ה היא ג"כ רק מדרבנן וכ' לחלק דטומאת ע"ה הואיל והיא מפני ספק שמא נטמא ואם נטמא הרי הוא באמת טמא מה"ת ע"כ אף שמדאוריית' אין חוששין שמא נטמא עכ"ז כיון דמדרבנן חוששין שיש שם טומאה דאורייתא ע"כ שפיר אינו חוצץ משא"כ עכו"ם ופחות מכביצה הרי אין בהם טומאה כלל מדאורייתא עכת"ד עש"ה:

אולם אחרי העיון אין התירוץ הזה עולה יפה בסוגיא דחולין הנ"ל דאכתי מאי פריך השתא בהמתן של צדיקים כו' דילמא כלפי שמיא הי' גלוי באמת שזה היין אשר אכלו ר' אסי עישר אותו העם הארץ ושמרו אותו מן השמים ממכשול באמת ומאי קמתמה ועל כרחך דהכוונה הוא דכיון שאסרו חכמים תבואת ע"ה ואמרו שהיא אסורה כ"ז שאין האוכל יודע שעישרה הע"ה ע"כ אף אם נתעשרה באמת עכ"ז איסור דרבנן הוא כ"ז שלא נודע זה אל האוכל וכמו שכתבתי למעלה בכלל ו' וא"כ זה האיסור דרבנן אשר ישנה על התבואה שנתעשרה באמת שוב הרי אין בו עוד איסור תורה רק איסור דרבנן גרידא הוא כשאר איסורים דרבנן כיון שבאמת נתעשרה התבואה ואיננה טבל מה"ת וא"כ שוב בשוגג שפיר לא חשיב עבירה וא"כ אכתי מה קמתמה השתא בהמתן וכו' ועל כרחך לומר דגם שוגג דאיסור דרבנן גרידא שאין בו חשש תורה נמי הוי עבירה ושפיר קמתמה ודו"ק היטב:

והנה י"ל עוד דאפי' אי שוגג בדרבנן לא הוי עבירה שתצטרך כפרה וסליחה עכ"ז תקלה עכ"פ נחשב ובפרט לגבי אדם גדול ושפיר קמתמה השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה וכו' ועיין בש"ס סנהדרין דנ"ה ע"ב דקאמר דעבירת קטן קרוי תקלה עש"ה אף על גב דמדינא א"צ כפרה וסליחה אף לכשיגדיל וכמבואר באו"ח סי' שמ"ג אולם מהא דקאמר ומסתייע מילתא דר' אסי למיכל איסורא מוכח משטחיות הלשון דגם איסור דרבנן איסור חפצא הוא ונקרא מאכל אסור וע"ע בחלה פ"ב מ"ה המפריש חלתו קמח אינה חלה וכו' ואסורה לזרים דברי ר' יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להם אף הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים ובר"ש כ' וז"ל קפשה ואכלה חטפה ואכלה. קלקל לעצמו מפרש בירושלמי דאכלה ואיענש. ותיקן לאחרים דאינון אכלין ותליין בי' עכ"ל והנה זה הזקן הרי לא אכלה בזדון לעבור דא"כ מאי ראי' הביאו חכמים ממנו אלא שאותו הזקן הי' סובר לפי סברתו דחלת קמח מותרת לזרים וא"כ גם לר' יהושע דס"ל דאסור לזרים עכ"ז הזקן הזה הא ה"ל אומר מותר דקי"ל דשוגג הוא וא"כ מאי טעמא איענש הא הוי שוגג בדרבנן דאיסור הקמח הזה לזרים הוא רק מדרבנן הואיל ונקרא עליו שם חלה דמה"ת אינה חלה כלל וכמבואר שם במפרשים ע"ש ועל כרחך דגם שוגג בדרבנן יש עליו עונש וצריך כפרה וסליחה וע"ע בכ"מ פ"א מה' איסורי ביאה הי"ב שעל מ"ש הרמב"ם וז"ל הבא על ערוה כמתעסק אעפ"י שאין כוונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות עכ"ל ובהשגות א"א חייבי לאוין לא ידעתי למה קרבן אין כאן עכ"ל וכ' ע"ז הכ"מ וז"ל ולי נראה ליישב דה"ק וכן בחייבי לאוין עבר על לאו כדין מי שלא הותרו בו שאעפ"י שאינו לוקה הרי הוא חייב לשמים וכן בשניות חייב לשמים אעפ"י שאין מענישין אותו בידי אדם עכ"ל ומפורש בזה דאפי' שוגג בדרבנן כגון שניות נמי צריך כפרה וסליחה:

ולענין אי תרומה הוי איסור חפצא כשאר איסורים או דילמא הוי רק איסור גברא שאילו הי' החפץ בעצמותו אסור הי' ראוי שיהי' אסור לכל ומדאסור רק לזרים א"כ רק זרות של האדם גורם האיסור וה"ל רק איסור גברא ראיתי בס' ברוך טעם שער הכולל דין ב' שכ' וז"ל ואפשר דעת הראב"ד דכיון דאיסור אכילה הוא רק משום זרות לא מיקרי אלא איסור גברא וכו' עכ"ל אולם יש להוכיח איפכא מתוספתא יומא פ"ד מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל כו' נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה ע"כ ובירושלמי שם הקשה נבילה איסור לאו ותרומה איסור מיתה ואת אמר הכן כו' ואי נימא דתרומה רק איסור גברא הוא א"כ מאי קושי' הרי כתב הרא"ש שם ביומא דמוטב לשחוט בשבת עבור החולה מלהאכילו נבילה אף על גב דשבת איסור סקילה מכל מקום כיון שהוא רק איסור גברא ע"כ הוי היתר גמור לגבי חולה משא"כ איסור חפצא דנבילה שאין האיסור סר מן החפץ מפני סכנת החולה והוי רק דחוי' וע"כ יותר עדיף לעשות איסור גברא חמור שהוא הותרה מלהאכילו איסור חפצא שהוא רק דחוי' אף על גב דהאיסור חפצא קיל טפי עכת"ד הרא"ש שם וכמו שביארו האחרונים כוונתו וא"כ בנבילה ותרומה נמי ראוי לומר כן ועל כרחך דגם תרומה איסור חפצא הוא בנבילה ושפיר הקשה הירושלמי ואולם יש לדחות ולומר דקושית הירושלמי לא קאי על גוף הדין מה שמאכילין אותו תרומה כ"א על לשון התוספתא הוא שהקשה דמדהקדימה התוספתא לומר דרך כלל דמאכילין אותו הקל הקל כו' וקמפרטת אח"כ את הכלל הזה ואומרת נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה מוכח מזה דתרומה קל מנבילה ומפאת קלות התרומה הוא דמאכילין אותו תרומה וע"כ שפיר הקשה דתרומה איסור מיתה ונבילה איסור לאו ואת אמר הכן דתרומה קלה מנבילה בתמי' ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

אתוון דאורייתא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה