אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל ט
בענין מחלוקת רש"י ותוס' יבמות דף מ"ט ע"ב אי דבר המונע תפיסת קידושין בכוחו ג"כ להפקיע קידושין דמעיקרא או לא:
גרסי' במסכת יבמות דף מ"ט ע"א אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הוולד ממזר נדה דהא תפסי בה קידושין דכתי' ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה יש בה הוי' סוטה נמי דהא תפסי בה קידושי' ופירש"י ז"ל דהא אף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושין הראשונים עכ"ל ובתוספות שם ד"ה סוטה הוקשו ע"ז וז"ל וקשה לר"י דנדה נמי הא לא פקעי מינה קידושין ואפ"ה איצטריך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין וע"כ פירשו שם פירוש אחר מפירש"י יעויש"ה והנה מצינו פה מחלוקת גדולה בין רש"י והר"י דלדעת רש"י סיבה המונעת חלות חדש מפקעת ג"כ אותו החלות אף אם הוא הווה מכבר וע"כ דנין מהא דסוטה לא פקעי מינה קידושין דה"ה דתפסי בה קידושין מחדש ולדעת הר"י אין ללמוד הפקעת חלות מהמנעת חלות ושפיר יתכן שלא יתפסו קידושין בסוטה אף על גב דאשה שזינתה תחת בעלה אין הזנות מפקיע קידושין דמעיקרא דדבר גדול הוא יותר להפקיע מה שחל מכבר מלמנוע חלות חדש ואין ללמוד איפוא זה מזה וראיתי להעיר בענין זה מאיזה מקומות בס"ד ואלה המה:
א) בבכורות ד"ד ע"ב איתא איתמר ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר ור"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר (בכורים שנולדו במדבר לא היו קדושים בקדושת בכורה) רי"א קדשו בכורות במדבר דרחמנא אמר ליקדשו דכתי' קדש לי כל בכור ור"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר מדכתי' והי' כי יביאך וכתי' בתרי' והעברת אלמא דמעיקרא לא קדוש איתיבי' ר' יוחנן לר"ל (מהא דתנן) עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות (אלמא דבכורים שבמדבר הי' להם קדושת בכורה) אמר לי' באותן שיצאו ממצרים (אותם בכורים שיצאו ממצרים הוא שעבדו עבודה ולא הבכורים שנולדו במדבר) ה"נ מסתברא דאלת"ה בן שנה בר מיעבד עבודה הוא (בתמי' ומשעה שיצאו ממצרים עד שהוקם המשכן הרי הי' רק שנה אחת) ודקארי לה מאי קארי לה הכא קא קשי' לי' אי אמרת בשלמא דלא פסק קדושתיהו (לא פסקה קדושת בכורה במדבר מלהוקדש בכורים שנולדו שם) הנך דמעיקרא נמי לא פקעה קדושתיהו אלא אי אמרת דפסק קדושתיהו הנך דמעיקרא נמי פקעה קדושתיהו ואידך דקדוש קדוש ודלא קדוש לא קדוש עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דר' יוחנן ור"ל נחלקו בסברא זאת דר"י ס"ל דיש ללמוד הפקעת חלות דמכבר מהמנעת חלות מחדש וע"כ אילו לא קידשו בכורות במדבר הי' ראוי שתופקע שם קדושת הבכורים שיצאו ממצרים ג"כ ור"ל ס"ל דנהי דקדושת בכורה אינה חלה מחדש במדבר עכ"ז הקדוש מכבר קדוש ואין קדושתו נפקע:
ב) בתמורה ד"י ע"א איתא איתמר בר פדא אמר אין קדושה חלה על עוברין ור' יוחנן אמר קדושה חלה על עוברין וכו' ופי' רש"י שאם הקדיש עובר במעי בהמה ואח"כ נולד יכול להקריבו מכח ההקדש הקדום וא"צ להקדישו מחדש יעוי"ש וק"ל לפי המבואר ברש"י בכורות דכ"א ע"ב ד"ה ליליף דאין קדושה חלה על מחוסר זמן כלל ע"ש א"כ ה"ה בהקדיש עובר נמי כשיוצא לאויר העולם ראוי שיופקע קדושתו כיון שא"א שתחול אז ובשלמא לדעת התוס' זבחים דקי"ד ע"ב ד"ה היתיר דאע"ג דאסור להקדיש מחוסר זמן עכ"ז בדיעבד קדוש יעוי"ש ניחא משא"כ לרש"י בכורות הנ"ל דגם בדיעבד אינו קדוש שפיר קשה והרי רש"י ז"ל עצמו הוא הסובר בסוגיא דיבמות הנ"ל סברא זאת דדבר המעכב הקידושין מפקיע ג"כ הקידושין דמכבר וא"כ גם כאן ראוי שנאמר כן וביותר קשה מה שר' יוחנן הוא הוא הסובר כאן דקדושה חלה על עוברין והרי ר' יוחנן עצמו הוא הסובר בסוגיא דבכורות ד"ד ע"ב הנ"ל סברא זאת דיש ללמוד הפקעת חלות מהמנעת חלות וכנ"ל:
והנה התוס' שם בתמורה ד"ה ואזדו כתבו בסוף הדיבור וז"ל וא"ת היכי אפשר דקדושה חלה על עוברין הא אמרי' דאסור להקדיש מחוסר זמן ולקמן פרק כיצד מערימין תנן המבכרת שהית' מעוברת אומר מה שבמעי' של זו אם זכר הרי הוא עולה אלמא דאפי' לכתחלה מצי מקדיש לי' ומאי שנא ממחוסר זמן וי"ל דקודם שנולד מצי מקדיש לי' ומייתי לי' בבכורות די"ד ע"ב מקרא עכ"ל כוונתם בזה להקשות דאיך מותר להקדיש עובר הרי הוא ג"כ בכלל מחוסר זמן שהרי הוא לפני ח' ללידתו ותירצו דגזה"כ הוא דשרי להקדישו בעודו עובר ורק אחרי לידתו נוהג איסור מחוסר זמן עד ח' ללידתו ואם שלא ידעתי כוונתם בסוגיא דבכורות די"ד ע"ב שהביאו דשם מייתי רק מקרא דולדות קדשים קדשו אגב אמן ממילא וא"כ אכתי איך אפשר ללמוד מזה שמותר להקדיש עובר בידים עכ"ז אפי' נימא דאפשר ללמוד משם דמותר להקדיש עובר מכל מקום קושיתנו עדיין במק"ע דנהי דשרי להקדישו וליכא איסור בהקדישו עכ"ז מניין לנו שלא תופקע קדושתו כשיוצא לאויר העולם ונעשה מחוסר זמן שאין קדושה חלה אז עליו ואפי' את"ל שגם זה יש ללמוד מגזה"כ הנ"ל דכמו דשרי להקדישו ה"ה בהקדש שלו עומד בתקפו ואינו נפקע ואכ"מ לדבר בזה עכ"ז עדיין קשה דא"כ ראוי שנלמוד מכאן אלעלמא דאין ללמוד הפקעת חלות מהמנעת חלות כיון דחזינן דחסרון זמן מונע חלות הקדש מחדש ואעפ"כ אין בכחו להפקיע הקדש דמכבר ומדוע סבירא לי' לרש"י יבמות הנ"ל דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וצ"ע:
ג) ק"ל ממשנה ערוכה בבכורות די"ד ע"א ועוד בכמה דוכתי דמבואר שם דיש חילוק בין מקדיש בע"מ לבין בהמה שקדם הקדושה את מומה לכמה מילי יעויש"ה ואמאי הא לדעת רש"י יבמות הנ"ל ראוי שכמו שמום מונע חידוש הקדושה לדברים הנשנים שם כן בהמת הקדש שנולד בה מום ראוי שיפקיע המום את הקדושה לענין הדברים ההם וצ"ע:
ד) ק"ל מש"ס כריתות דכ"א ע"א דפריך ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא (מה שמחשב להאכיל לכלב לאו מחשבה היא לשווי' אוכל לענין טומאת אוכלין) והתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיופסל מאכילת כלב ומשני ההוא לאסוקי טומאה מינה דכיון דמעיקרא הוי חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לי' טומאה חזי לאדם בעי' וכו' עכ"ל הגמ' ותיקשי ג"כ דכמו דאין יורד לתורת טומאה אם לא חזי לאדם ה"ה דאפי' הי' חזי לאדם ואח"כ נפסל מאכילת אדם ראוי שיופקע ממנו תורת טומאה אולם בפסחים דמ"ה ע"ב ס"ל לר' נתן באמת כן דאפי' כשהי' ראוי לאדם אם נפסל אח"כ מאכילת אדם אינו מטמא עש"ה וי"ל דר' נתן ורבנן באמת בהאי סברא קמיפלגי דר' נתן ס"ל כסברת רש"י הנ"ל דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות ורבנן ס"ל כסברת התוס' הנ"ל דאין דנין זה מזה וכמובן:
ה) בבכורות דכ"ג ע"ב איתא בר פדא אמר טומאה חמורה (דנבילה לטמא במשא) עד לגר וטומאה קלה (לטמא במגע) עד לכלב (לטומאה חמורה בעי' שתהי' ראוי' לגר ולטומאה קלה אפי' בראוי' לכלב לבד ולא לאדם מטמאה) ור' יוחנן אמר אחד זו ואחד זו עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתי' לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו' הראוי' לגר קרוי' נבילה ושאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה ואידך למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא ואידך הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ופירש"י ד"ה למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא וז"ל כגון שנשתברו איברי' מחיים והתליע ההיא אף על גב דחזי' לכלב לא מטמא במשא דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתה לה טומאת משא תו לא סליק מיני' עד שתפסל מכלב עכ"ל וא"כ תקשה נמי דכמו דבהסריחה מעיקרא אין חל עלי' טומאת משא ה"ה דכשהית' ראוי' לגר ונפסלה אח"כ מאכילת גר ראוי שיופקע טומאתה ומיהו י"ל דכיון דר' יוחנן הוא הסובר דאחד זו ואחד זו עד לכלב א"כ ר' יוחנן לטעמי' אזיל דס"ל בתמורה ד"י ע"א דקדושה חלה על עוברין וא"כ יש ללמוד משם דאין דנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וכמ"ש למעלה וע"כ שפיר מחלק בין הסריחה מעיקרא לנפסלה אח"כ:
אולם לפי"ז יוקשה דא"כ מדוע הוצרכה הגמ' לומר לבר פדא דטעמא דידי' משום דהסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי דעפרא בעלמא הוא דדבר זה אי אין צריך קרא למעט סרוח' מעיקר' הרי במחלוקת תנאים היא שנוי' בע"ז דף ס"ז אפי' לענין איסור וכ"ש לענין טומאה דיש יותר סברא להצריך מיעוט לסרוחה מעיקרא משום דמצינו שרץ ושכבת זרע וזיבה דמטמאין אעפ"י שאינם אוכל כלל וכמ"ש התוס' שם בבכורות ד"ה ואידך דזהו טעמא דר' יוחנן דלענין איסור ס"ל בסוגיא דע"ז שם דסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי ואילו בבכורות שם לענין טומאה ס"ל דצריך קרא למעט סרוחה מעיקרא ע"ש הלא הי' הש"ס יכול לומר דטעמא דבר פדא הוא דאפי' אי צריך קרא למעוטי סרוחה מעיקרא עכ"ז כיון דסרוחה מעיקרא אימעט מקרא א"כ ממילא בנפסל אח"כ לגר נמי פקע טומאה מיני' משום דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות דבר פדא לטעמי' דס"ל בתמורה שם דאין קדושה חלה על עוברין וא"כ אין גילוי לדידי' לומר שאין דנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וא"כ שפיר יכול לסבור סברא זאת דדנין הפקעת חלות וכו' משא"כ ר' יוחנן לטעמי' דס"ל בתמורה שם דקדושה חלה על עוברין וא"כ יש גילוי משם לומר שאין דנין הפקעת חלות וכו' ע"כ שפיר ס"ל דאע"ג דאימעט סרוחה מעיקרא עכ"ז בנפסל אח"כ מאכילת גר לא פקע טומאה מיני' והי' הש"ס יכול לומר איפוא דר' יוחנן ובר פדא לטעמיהו הוא דפליגי לפי מחלוקתם בש"ס תמורה הנ"ל המובאה למעלה דס"ל לבר פדא דאין קדושה חלה על עוברין ור"י ס"ל דקדושה חלה [על] עוברין ובאתי רק להעיר:
ו) יש לעיין באמת גם מסוגי' דע"ז דס"ז ע"ב הנ"ל בעצמה דקאמר ור"ש (דס"ל דנטל"פ מותר) מאי טעמי' דתני' לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה וגו' הראוי' לגר קרוי' נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה (וברש"י שאינה ראוי' לגר שהסריחה אלמא מדאיפגום בטל איסורא) ור' מאיר (דס"ל דנטל"פ אסור מאי עביד בהאי קרא) ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא (מוכת שחין מחיים דהואיל ואיפגמה מקודם שבאה לידי נבילה לא חל שם נבילה עלה אבל היכא דאיתסר מעיקרא לא פקע איסור משום פגם רש"י) ור"ש סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא הוא עכ"ל הגמ' ותיקשי ג"כ דלרש"י יבמות הנ"ל ראוי לומר דכמו דפגם מונע חלות האיסור מחדש ה"ה דיש לו להפקיע איסור הקדום ואילו כאן ס"ל לכ"ע איפכא דאפי' ר"ש לא פליג רק משום דסרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא אבל הי' צריך מיעוטא לסרוחה מעיקרא אזי הי' מודה לר"מ שאין לדון נסרחה אח"כ מסרוחה מעיקרא וצ"ע:
ז) בנזיר דט"ז ע"ב איתא איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו ור"ל אמר אין נזירות חלה עליו וכו' עש"ה וא"כ תיקשי ג"כ לר"ל דס"ל דאין נזירות חל על אדם בשעה שמתטמא למת דא"כ גם נזיר טהור שנטמא למת ראוי שיופקע הנזירות (ונהי דבמסקנא דסוגי' דנזיר הנ"ל ס"ל למר בר ר' אשי דמיחל כ"ע לא פליגי דחיילא נזירות בבית הקברות כי פליגי למילקי עלי' משום טומאה דלר"י חיילא גם לענין זה ולר"ל לא חיילא לענין זה עכ"ז סתמא דגמ' לא ס"ל הכי רק דבעיקר החלות הוא דפליגי ר"י ור"ל וכדמוכח להדיא בנדרים ד"ד ע"א ועש"ה בירושלמי בסוגיא דנזיר הנ"ל ואכ"מ לדבר בזה ותו דגם למר בר ר' אשי תיקשי דראוי לומר בנזיר טהור שנטמא למת שיופקע נזירותו עכ"פ לענין זה שלא ילקה עוד אטומאת מת עד שיטהר מטומאתו דכמו שאין הנזירות חלה לענין זה בטומאה ה"נ ראוי שתפקיע הטומאה את הנזירות לענין זה ואילו משנה ערוכה היא בנזיר דמ"ב ע"א הי' מטמא למתים כל היום ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ודע כי הערתי זאת כבר הזכרתי' דרך אגב בקונטרס ע' פנים לתורה אות מ"ח ואולם פה היא מקומה העיקרי) והנה י"ל דר' יוחנן ור"ל באמת בהאי סברא קמיפלגי דר"י ס"ל כרש"י יבמות הנ"ל דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וע"כ ממילא הוכרח לסבור דחיילא נזירות בביה"ק מדאין נזירות נפקע ע"י טומאה למת ור"ל ס"ל כתוס' יבמות הנ"ל דאין דנין הפקעת וכו' וע"כ שפיר ס"ל דלא חיילא נזירות בביה"ק וכמובן:
ואם כנים הדברים האלה אזי תובן לנכון הסוגי' דבכורות ד"ד ע"ב הנ"ל דס"ל לר"י דקידשו בכורות במדבר משום דאל"כ הי' ראוי שהבכורים שיצאו ממצרים תופקע קדושתם ור"ל ס"ל דלא קידשו בכורות במדבר ואעפ"כ הקדוש מכבר קדוש וכמו שהעתקתי כל הסוגי' למעלה והנה לפי דברינו אלה יובן מחלוקתם לשיטתם לנכון דר"י לטעמי' אזיל דס"ל דחיילא נזירות בביה"ק והיינו משום דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וכנ"ל וע"כ ס"ל ג"כ בבכורות סברא זאת דאילו לא קידשו בכורות במדבר הי' ראוי שבכורים שיצאו ממצרים ג"כ תופקע קדושתם ור"ל לטעמי' דאין נזירות חלה בביה"ק שפיר ס"ל ג"כ דלא קידשו בכורות במדבר וכמובן ובאתי רק להעיר:
ח) במל"מ פכ"ג מה' כלים ה"ט כ' וז"ל ודע שמה שכתבתי לעיל באוכל כביצה שנטמא שנחתך ממנו חציו שאף שאינם מטמאים לאחרים מ"מ טומאתם לא פקע מינייהו כך נראה לי שהדין כן ואף על גב דלגבי טומאת בגדים קי"ל דבגד טמא שנפחת מג' על ג' אין בו דין טומאה ונטהר כיון דפחות מג' על ג' אינו מקבל טומאה פקע טומאה מיני' מ"מ שאני התם דבגד אינו נקרא בפחות מג' על ג' אבל אוכל אף פחות מכביצה אוכל מיקרי וכו' ומה שהכריחני לזה הוא משום דאלת"ה לא משכחת אוכל תרומה טמאה שיהי' במיתה כ"א באוכל כביצה דאם אכל כזית לא שהרי זית זה פקע טומאה מיני' ודבר זה לא אמרו אדם מעולם אך מה שקשה עלי הוא מה שכתבתי בסי' פ"ט בפירוש התוספתא דקדירה שהיא מליאה משקין טהורין ותורמוסן טמאין וכו' דמיירי דתורמוסן הללו הי' כביצה בשעת קבלת טומאה וצמקו וחזרו ותפחו ומשמע מהתם דבשעה שצמקו נטהרו ולפי מה שכתבנו לא יתכן דין זה עכ"ל הנה חקר בזה דאוכל טמא שנפחת מכביצה ראוי שתופקע טומאתו כיון שאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה וה"ז כסברת רש"י יבמות הנ"ל דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות ורצה להביא ראי' לזה מדין בגד שנפחת מג' על ג' דנטהר ואולם סתר זה דשם טעמא אחרינא אית בי' משום דנסתלק ממנו שם בגד משא"כ באוכל דגם פחות מכביצה אוכל מיקרי וא"כ אין כאן סילוק שם רק שאתה רוצה לומר דמשום שאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ה"ה דנפקע טומאתו זה לא אמרי' דהפקעת חלות ישן מהמנעת חלות חדש לא גמרי' וכסברת התוס' יבמות הנ"ל:
והנה לפי מה שהכריח המל"מ דין זה דאין אוכל טמא נטהר ע"י שנפחת מכביצה מהא דאוכל כזית תרומה טמאה שהוא במיתה א"כ יש מכאן ראי' לדעת התוס' יבמות הנ"ל וקושי' על רש"י יבמות הנ"ל ואולם תמה אני על רבינו המל"מ ז"ל הפלא ופלא שהרי התוס' בפסחים דל"ג ע"ב ד"ה לאימת בתוך הראיות שהביאו שם דאפי' לקבל טומאה נמי בעינן כביצה כתבו וז"ל ועוד ה"ר אליהו מביא ראי' מת"כ דדרשינן גבי כלי חרס דכתי' ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ואי מקבלין טומאה בכל שהוא פשיטא דלא מהני להו שבירה עכ"ל ז"ל ומבואר איפוא בדברי הת"כ אלה דדבר זה שאין אוכל נטהר ע"י שנחתך ונפחת מכביצה גזה"כ הוא ונלמד ממיעוטא דאותו תשברו דכתי' גבי כלי חרס דאין אוכלין נטהרין ע"י שבירה ואילו רבינו המל"מ ז"ל חקר בזה מסברא דידי' ופליאה עצומה היא וצע"ג:
והנה לפי דברי הת"כ אלה לכאורה יש לנו להביא ראי' להיפוך דמדאצטריך קרא למעט שאין אוכלין נטהרין ע"י שבירה א"כ לולי הכתוב הייתי אומר דנטהרין וזהו על כרחך מטעמא דכיון דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ה"ה דנפקע טומאתו וא"כ יש ראי' מכאן לרש"י יבמות הנ"ל דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות ואולם אחרי העיון ז"א די"ל דהיכא דנפחת האוכל מכביצה ואכתי אית בי' כזית שפיר טמא הוא גם מסברא דכיון דכזית אוכל מיקרי ולא נשתנה שמו ואין לטהר אותו רק מפאת דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות דמשום דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ע"כ נפקע טומאתו וזה שפיר גם מסברא לא אמרי' וכי איצטריך קרא להיכא דנתמעט האוכל גם מכזית דאז כיון דפחות מכזית לאו אכילה היא א"כ י"ל דה"ה דהמאכל בעצמו אין עליו שם אוכל כשהוא פחות מכזית וא"כ כיון שנסתלק ממנו שם אוכל ה"ז דומה לכלי טמא שנשבר דנטהר ע"י השבירה לפי שנסתלק ממנו שם כלי וע"כ שפיר ה"א שיטהר מפאת הלימוד מכלי שנטהר ע"י שבירה ואכה"ג הוא דקאי מיעוטא דאותו תשברו לאשמעי' שאפי' בכה"ג אין האוכל נטהר ע"י שבירה ולכאורה הדברים מוכיחים כן מדנאמר המיעוט בתיבות ואותו תשברו וכן דייק הת"כ לומר ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ועל כן מוכח דמפאת שבירה הוא דקא אתינן עלי' לפי שדומה לשבר כלי שנסתלק שם כלי ומטעם זה הוא דה"א שיטהר אולם זה יתכן רק לר"ל דס"ל ריש פ' יוה"כ דח"ש מותר מה"ת משום דאכילה אמר רחמנא וליכא ומבואר איפוא שלר"ל אכילת פחות מכזית לאו שמי' אכילה וע"כ י"ל ג"כ לדידי' דהמאכל בעצמו שהוא פחות מכזית לאו אוכל מיקרי ושפיר יש להסביר ענין המיעוט הנ"ל כסברתינו הנ"ל אמנם לר' יוחנן דס"ל שם דח"ש אסור מה"ת ונודעים דברי הרא"ם ז"ל דטעמא דר' יוחנן משום דפליג בזה אר"ל וסובר דסתם אכילה הוא אפי' בכל שהוא אלא דההל"מ אפקי' לקרא ממשמעותי' ואשמעי' דאכילות של לאוין ומ"ע שנאמרו בתורה קאי אכזית וע"כ אמרי' דההל"מ אמלקות הוא שנאמרה ולענין איסור כדקאי קאי עכת"ד וא"כ לר' יוחנן דס"ל דאכילה הוי אפי' בכל שהוא א"כ ה"ה דאפי' משהו אוכל אוכל מיקרי וא"כ א"א לפרש המיעוט הנ"ל ולומר דמפאת סילוק שם אוכל הוא דה"א שיטהר ועל כרחך לומר כדבעינן למימר מעיקרא דאצטריך מיעוטא משום דאל"כ ה"א דכמו שאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ה"ה דנפקע טומאתו כשנפחת מכביצה והיינו מטעמא דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וא"כ לר"י שפיר יש ראי' ולימוד ממקרא זה דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות:
והנה מאחרי שזכינו לדברים האלה הנה יש לפנינו דרך נכון בהבנת שלש מחלוקת דר"י ור"ל והם א' בבכורות ד"ד ע"ב אי קידשו בכורות במדבר ב' בנזיר דט"ז ע"ב אי חיילא נזירות בביה"ק ג' ר"פ יוה"כ אי ח"ש אסור מה"ת וזה דבכל הג' מחלוקות הנ"ל בסברא חדא הוא דפליגי דר"י לטעמי' דס"ל דח"ש מותר מה"ת א"כ יש לימוד לדידי' דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וכנ"ל ע"כ ס"ל בנזיר שם דנזירות חלה בביה"ק דאל"כ הי' ראוי לנזיר טהור שנטמא שתופקע נזירותו וע"כ ס"ל ג"כ בסוגיא דבכורות הנ"ל דקידשו בכורות במדבר מדלא פקעה קדושת הבכורים שיצאו ממצרים ור"ל לטעמי' דס"ל דח"ש מותר מה"ת משום דפחות מכזית לאו אכילה הוא וא"כ אין לימוד לדידי' לומר דדנין הפקעת וכו' וכנ"ל וע"כ שפיר סובר דאין דנין הפקעת וכו' וע"כ שפיר סובר בנזיר שם דלא חיילא נזירות בבה"ק אף על גב דאין טומאה מפקעת נזירות קדומה ושפיר ס"ל בבכורות שם דלא קידשו בכורות במדבר אף על גב דלא נפקע קדושת בכורים שיצאו ממצרים וכמובן:
והנה עפ"י הדברים האלה נלענ"ד ליישב גוף דברי רש"י יבמות הנ"ל דכבר הבאתי כמה דוכתי דמוכח להיפוך דאין דנין הפקעת וכו' ועוד קשה עליו קושית התוס' יבמות הנ"ל דהא נדה נמי לא פקעי מינה קידושין ואפ"ה איצטריך לאתויי קרא דתפסי בה קידושין והיא פליאה עצומה על רש"י ז"ל שהרי במאמר אחד נאמרו שם נדה וסוטה וכדאמר הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הוולד ממזר ואעפ"כ יליף דין נדה מקרא ובסוטה דייק מסברא משום דלא פקעי מינה קידושין הראשונים ואותו דיוק דסברא עצמו הי' יכול לדקדק גם בנדה ואולם עפ"י דרכנו נראה ליישב כ"ז וזה דהא אביי קאי התם אתלתא תנאי שהובאו במשנה שם דר' עקיבא ס"ל דאין קידושין תופסין בח"ל ושהוולד ממזר מחייבי לאוין ושמעון התימני ס"ל דרק בחייבי כריתות הוולד ממזר. ור' יהושע ס"ל דחייבי מיתות ב"ד בעי' וע"ז אמר אביי דהכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה וכו' ולפי"ז נראה דהנה כבר כתבתי דאי סתם אכילה בכ"ש א"כ גם כ"ש אוכל אוכל מיקרי וא"כ אין לטהר אוכל טמא שנפחת מפאת הסתלקות שם אוכל רק מטעמא דדנין הפקעת וכו' ומשום דאין מקבל טומאה בפחות מכביצה ע"כ פקע טומאה מיני' א"כ מדאיצטריך מיעוטא דאותו תשברו לומר שאין אוכלין נטהרין ע"י שבירה על כרחך לומר דדנין הפקעת וכו' דאל"כ ל"ל קרא משא"כ אי סתם אכילה בכזית א"כ פחות מכזית לאו אוכל מיקרי ושפיר איצטריך מיעוטא אהיכא דנמעט מכזית דה"א שיטהר מפאת הסתלקות שם אוכל כמו בשבר כלי וכנ"ל וא"כ אין ראי' מכאן דדנין הפקעת וכו':
והנה בשבועות די"ט ע"ב פליגי ר"ע ורבנן דר"ע ס"ל בנשבע שלא יאכל ואכל כל שהוא דחייב ורבנן ס"ל דפטור יעוי"ש והנה כבר מבואר בחידושי במ"א והבאתיו ג"כ בקונטרס ע' פנים לתורה אות ז' דטעם פלוגתתם הוא דר"ע ס"ל כסברת הרא"ם הנ"ל דסתם אכילה הוא בכ"ש אלא דבאכילת לאוין ועשין של תורה גילתה ההל"מ דקאי אכזית וע"כ כיון שעכ"פ גוף ענין אכילה הוא גם במשהו לכן זה שנשבע שלא יאכל הוי כנשבע בפירוש אפי' אכ"ש ושפיר חייב ורבנן ס"ל כרוב הראשונים החולקים על הרא"ם ז"ל וס"ל דאין אכילה פחותה מכזית ע"כ גם בנשבע שלא יאכל כוונתו רק אכזית וע' במל"מ פ"ד מה' שבועות ה"א דכ' ג"כ דהך דינא דנשבע שלא יאכל ואכל כ"ש אי חייב או פטור ראוי שיהי' תלוי בסברת הרא"ם הנ"ל יעויש"ה ולפי"ז ימצא דלר"ע דס"ל דסתם אכילה הוי אפי' בכ"ש א"כ יש לדידי' לימוד מקרא דאותו תשבורו לומר דדנין הפקעת וכו' ולרבנן דס"ל דסתם אכילה בכזית א"כ אין לימוד ע"ז וכמובן מכל הנ"ל ולפי"ז שפיר מצינו בכמה דוכתי דאין דנין הפקעת וכו' וכמו שהבאתי וזה משום דלהלכה הא קי"ל כרבנן דר"ע דשבועות הנ"ל וא"כ ליכא לימוד ע"ז ומצד הסברא שפיר אין דנין וכו' משא"כ אביי דיבמות הנ"ל דקאי אר"ע לומר דאע"ג דס"ל לר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין עכ"ז מודה בסוטה וכנ"ל וא"כ ר"ע לטעמי' הא יש לימוד לומר דדנין וכו' וכנ"ל וא"כ שפיר דייקי' מהא דלא פקעי קידושין בסוטה לומר דתפסי בה קידושין וממ"נ לרבנן דר"ע הא בלא"ה קידושין תופסין בסוטה דהא ס"ל דקידושין תופסין בח"ל ואילו לר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בח"ל שוב ר"ע לטעמי' יש ראי' דקידושין תופסין בסוטה מדלא פקעי מינה קידושי' הראשונים ואולם כ"ז יתכן רק בסוטה דהוי רק מחייבי לאוין וא"כ מה שצריכין להביא ראי' דקידושין תופסין בה הוא רק לר"ע דס"ל בעלמא דאין קידושין תופסין בח"ל ע"כ ר"ע לטעמי' שפיר יש ראי' מדלא פקעי מינה קידושין וכנ"ל משא"כ בנדה דהיא מחייבי כריתות וא"כ גם לשמעון התימני ההכרח להביא ראי' דקידושין תופסין בה כיון דבחייבי כריתות גם לשמעון התימני אין קידושין תופסין בעלמא ושמעון התימני וודאי דס"ל כרבנן דשבועות הנ"ל דסתם אכילה בכזית דמסתמא ס"ל כהלכה וכרבים ולא כיחיד ותו דכיון דקי"ל להלכה כרבנן דשבועות הנ"ל ואילו לענין א"ק תופסין וכו' קי"ל להלכה כשמעון התימני דא"ק תופסין בח"כ וכנודע וא"כ ההכרח להביא ראי' גם לפי ההלכה דבנדה קידושין תופסין אף על גב דהיא מחייבי כריתות וא"כ א"א להביא ראי' מהא דלא פקעי מינה קידושין כיון דלפי ההלכה דקי"ל כרבנן דר"ע דשבועות הנ"ל א"כ אין דנין הפקעת חלות מהמנעת חלות וכנ"ל וע"כ שפיר הוכרח אביי לאתויי קרא דותהי נדתה עליו וכמובן משא"כ בסוטה דהוצרך להביא ראי' רק לר"ע לחוד דהא לרבנן ולהלכה בלא"ה קידושין תופסין בח"ל ע"כ לר"ע לטעמי' שפיר הביא ראי' מדלא פקעי מינה קידושין הראשונים ודו"ק כי הוא כפתור ופרח בס"ד:
והנה מה שכתבתי דמהך מיעוטא דאותו תשבורו כו' יש ללמוד דדנין הפקעת חלות וכו' מדאיצטריך קרא למיעוטא וכנ"ל לא אכחד די"ל להיפוך ג"כ דהשתא דגלי קרא אותו תשבורו וכו' א"כ ילפי' מיני' איפכא דאין דנין וכו' וכמובן אולם אין זה מוכרח דזהו רק אם הסברא החיצונה הוא דדנין הפקעת וכו' אבל אם נאמר דהסברא החיצונה הוא דאין דנין א"כ שוב לא איצטריך קרא לגופי' וע"כ אדרבה אתי לגלות אלעלמא דדנין וכו' וכנודע דכל שהסברא מסכמת עם הכתוב אז אתי קרא לגלות אלעלמא להיפוך וא"כ שפיר י"ל דהסברא החיצונה היא דאין דנין וכו' וא"כ יש לימוד משם דדנין וכו' ועי"ל דאין ללמוד מהא דאין אוכלין נטהרין ע"י שבירה אלעלמא בתורת לימוד דאין דנין וכו' דאיסור מטומאה לא גמרי' משום דהלכות טומאה חידוש הוא וכמבואר ביבמות דק"ג ע"ב עיין שם ורק הא דדנין וכו' שפיר יש ללמוד משם וזה מדאיצטריך קרא למעוטי א"כ חזינן עכ"פ דהסברא החיצונה היא שנדון הפקעת חלות מהמנעת חלות דאל"כ לא הי' צריך קרא כלל וכנ"ל וא"כ בעלמא שפיר אית לן למיזל בתר סברא ולומר דדנין וכו' דאע"ג דבטומאה איכא השתא גילוי להיפוך עכ"ז הא איסור מטומאה לא גמרי' ודו"ק (א"ה בכ"ד מצינו להיפוך דגמרי' איסור מטומאה ודין חזקה הנוהג בכה"ת ילפי' רק מנגע וכבר האריך בזה בס' קהלת יעקב למהר"י אלגאזי ז"ל אות א' וגם אני אדבר בזה אי"ה במ"א ואכ"מ) ועי"ל לפי מה שהקשיתי למעלה ארש"י יבמות הנ"ל דמהא דקדושה חלה על עוברין יש לנו ללמוד דאין דנין וכו' א"כ מעתה קושי' חדא מתורצת בחברתה דמעתה ה"ל קרא דקדושה חלה על עוברין וקרא דאותו תשבורו שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין כלל ואין להאריך בזה:
ודע דגוף הסברא אשר כתבתי דכמו דאין אכילה פחותה מכזית ה"ה דהמאכל בעצמו לאו אוכל מיקרי בפחות מכזית איננה מוכרחת ואדרבה מסברא נראה להיפוך דנהי דהפעולה איננה נקראת אכילה עכ"ז המאכל בעצמותו אפי' משהו אוכל מיקרי דאפי' לר"ל דל"ל סברא דחזי' לאיצטרופי היינו רק לענין מעשה האכילה שכיון שאוכל רק פחות מכזית אין מועיל ראויות הצירוף לאוסרו כיון שסוף סוף לא אכל רק פחות מכזית ולא הי' לו צירוף לכזית משא"כ לענין עצמיות האוכל גם ר"ל מודה שהרי יש עוד אוכלים בעולם הרבה יותר מכזית וזה הפחות מכזית הוא מכללם וחלק מהם וע"כ שפיר שם אוכל עליו ודו"ק היטב:
ונראה שד"ז אי פחות מכזית אוכל מיקרי ראוי שיהי' תלוי בחילוף הסוגיות שבין ברכות דנ"ב ע"ב לשבת דקמ"ג ע"א דבברכות איתא דפרורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד ע"ש ובשבת איתא דאסור לאבדן ביד ע"ש דוודאי אי מיקרי אוכל אזי אסור לאבדן ביד משום הפסד אוכלין דאיסור גמור הוא וכמבואר בשבת ד"נ ע"ב ואפי' לשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת שרי ג"כ רק לצורך ודווקא היכא שאין הפת נמאס ע"י כך וכמבואר בשבת שם עש"ה אבל לאבד אוכלין בידים וודאי אסור לכ"ע וא"כ מדשרי לאבד ביד פרורין שאין בהם כזית על כרחך דלאו אוכל מיקרי וכן נראה מדברי התוס' שם בשבת דקמ"ג ע"א ד"ה פרורין דטעם ההיתר הוא משום דחשיבי מאכל בהמה לא מאכל אדם יעויש"ה וי"ל דפרורין שנתפררו בשעת אכילה מימאסי טפי ולא חשיבי אוכל רק בכזית משא"כ אוכל בעלמא שפיר אוכל מיקרי גם בפחות מכזית ואין להאריך:
ודע דבדברי המל"מ הנ"ל יש לתמוה במה שכתב דאיך משכחת אוכל כזית תרומה טמאה שיהי' במיתה וכו' וזו פליאה עצומה דאוכל תרומה טמאה הא הוי אך בעשה (ורק באוכל תרומה בטומאת הגוף הוי במיתה) וכמפורש ביבמות דע"ג ע"ב ועוד בכמה דוכתי ועוד ק"ל דמדוע הקשה אך מאוכל כזית הא אפי' באוכל כל הכביצה הרי מיד כשאכל משהו נטהר השאר ועל המשהו הראשון הרי אינו עובר בעשה דה"ל רק ח"ש דקיל מעשה וכמבואר בתוס' שבועות דכ"ג ע"ב ועוד דאפי' ח"ש איננו דהא עיקר איסור אכילה מתחיל רק מהנאת גרון וא"כ כשלועס בפיו הכביצה ונתחלק ואין בשום אחד מחלקיו כביצה הרי נטהרו כולם בשעת לעיסה וכשבאים לגרון היתר הם וא"א כלל לחייבו איפוא רק בבלע כביצה כאחת בלי לעיסה:
והנה בגוף קושיתו מתוספתא הנ"ל דמבואר בה שאם צמקו התורמוסן מכביצה נטהרו י"ל דכשאוכל תרומה טמאה ונשאר עוד כביצה זולת אכילתו דאז כיון דמה שאוכל פורש מן הכביצה הטמא ע"כ גם הוא בטומאתו עומד אבל אם אין נשאר שם כביצה וכגוונא דתוספתא הנ"ל שפיר נטהר וכעין זה מבואר בברכות דל"ז ע"ב דלמ"ד דפרורין שאין בהם כזית אין מברכין המוציא עכ"ז בבא מלחם גדול שלא נתפרר הלחם כולו כיון שמקצתו שלם אז אף על הפרורין שפירשו ממנו מברכין המוציא יעויש"ה בפירש"י וכעין זה הוא עוד בזבחים דצ"ה ע"א דאמר מעיל שנטמא מכניסו (במקדש לכבסו) בפחות משלש על שלש (שאינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה) משום שנא' לא יקרע (שלקורעו בחוץ ולטהרו ע"י הקריעה ולהכניסו אח"כ אי אפשר משום שנא' לא יקרע) מתיב ראב"א העבין והרכין אין בהן משום שלש על שלש (למיקרי בגד לענין טומאה דלאו ללבישה חזי ולא לתקן בהן חלוק אלא לישב עליו וצריך שלשה על שלשה ומעיל עב הוא וכו'. רש"י) ומשני אגב אבוהון חשיבי ופירש"י כשהוא מחובר בבגד חשיב שלש על שלש דידי' ע"ש ואם דשם איירי בעודו מחובר בבגד וכאן איירי בפירש עכ"ז הסברא אחת היא דחזינן דשיעור זוטא חשוב היא ע"י שאיננו לבדו רק יש עוד חלק השיעור הגדול או שהוא מחובר בו כגוונא דזבחים הנ"ל ואו שהוא פורש ממנו כגוונא דברכות הנ"ל ודו"ק:
וכעין זה תמצא עוד בע"ז דמ"ב ע"א דפריך למ"ד דעכו"ם שנשתברה מאילי' מותרת מהא דר' יוסי אוסר לזרוע ירקות בימות הגשמים תחת האשירה (מפני שהנבי' נושרת עליהן והוי להן לזבל ונהנה בעל הירקות מן האשירה) ואמאי תיהוי הנבי' כעכו"ם שנשתברה מאילי' ומשני שאני התם דעיקר עכו"ם קיימת ופירש"י האילן הרי לא בטל הילכך נבי' הנושרת ממנו אסורה עכ"ל וה"ז ג"כ כסברא הנ"ל ודו"ק אולם כ"ז הוא ליישב התוספתא הנ"ל אמנם לדברי הת"כ הנ"ל דממעטינן מאותו תשבורו דאין אוכלין נטהרין ע"י שבירה מוכח דאפי' באוכל טמא כביצה שנחתך ואין עוד שום חלק שיהי' כביצה עכ"ז טמא דבשום פנים אין האוכל נטהר ע"י שבירה וכמובן וצ"ל דהתוספתא הנ"ל חולקת על דרש הת"כ הנ"ל ועי"ל דכשנחלקה הכביצה לחצאים או לחלקים יותר קטנים שעדיין עכ"פ הכביצה אוכל טמא בעולם אלא שהוא שבור וחתוך ואיננו מצורף ומחובר ע"כ כיון שמתחלה הי' מצורף לא פקע טומאתו וכה"ג הוא דאימעוט מאותו תשבורו דאין אוכלין נטהרין ע"י שבירה דהיינו בגוונא שהכביצה עדיין כאן אלא שהיא שבורה וחתוכה ובלתי מחוברת משא"כ בגוונא דתוספתא הנ"ל דמיירי שצמקה הכביצה ואין עתה עוד כביצה במציאות כלל ע"כ שפיר נטהר ואין כאן סתירה כלל בין הת"כ להתוספתא ודו"ק וזה נראה עיקר:
(ט) בב"ק דק"ג ע"א במשנה הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי וכו' מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות מש"פ בקרן א"צ לילך אחריו ובתוס' שם דק"ד ע"ב ד"ה חוץ כתבו וז"ל תימא אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן ש"פ ממילא משמע דפחות מש"פ לא עכ"ל והנה אם נאמר דאין דנין הפקעת חלות מהמנעת חלות א"כ לק"מ דמרישא הא משמע רק דאם גזל פמש"פ אינו חייב לילך אחריו וא"כ אין לדקדק מזה עדיין דאם גזל ש"פ דכבר חל החיוב ומחל אח"כ מקצת ונשאר פמש"פ שיופקע החיוב מפמש"פ הנשאר כמו שאין חל על פמש"פ ושפיר הוכרח איפוא לשנות בסיפא דאם מחל ע"ז וע"ז חוץ מפמש"פ בקרן דא"צ לילך אחריו וכמובן ושוב ראיתי בתוס' ר' עקיבא במשניות שם שהביא כן באמת לתרץ קושית התוס' הנ"ל בשם הש"מ שהביא כן בשם הרא"ש ושכ"כ גם הת"ח עש"ה ונהניתי שכוונתי לדעתם הגדולה ועכ"פ מדהקשו התוס' הנ"ל כן והניחו בתימא מוכח דסבירא להו בפשיטות דדנין הפקעת וכו' וזה סותר איפוא לדבריהם ביבמות הנ"ל דס"ל בהדיא איפכא וצ"ע:
(י) ראיתי ברמב"ם בפי' המשניות במס' מעשר שני פ"ד מ"ח שכ' שהמניח מעות מע"ש ואוכל עליהם אז אם לא נשאר מהם רק פחות מפרוטה שלא אכל עוד עליו אזי הפחות מפרוטה ההוא יוצא מעצמו לחולין יעויש"ה והדבר לכאורה מחוסר הבנה דהא כיון דהמעות כבר היו קדושים בקדושת מע"ש במה נפקע איפוא קדושת הפחות מפרוטה ההוא שנשאר עוד מהם אולם אם נאמר דס"ל להרמב"ם כדעת רש"י הנ"ל דדנין הפקעת וכו' ניחא וזה לפי המבואר בש"ס ב"מ דנ"ב ע"א דאין קדושת מע"ש מתחללת על פחות מפרוטה רק על פרוטה יעויש"ה וע"כ כיון דקדושת מע"ש אינו חל על פחות מפרוטה לכן גם כשקדוש כבר ונשאר רק פחות מפרוטה שפיר נפקעת הקדושה ויוצא לחולין וככל הנ"ל:
(יא) ביבמות דנ"ז ע"א ס"ל לאביי דפצוע דכא כהן שקידש בת ישראל מאכילה בתרומה מפאת שהוא מאכילה ג"כ בלא ידעה (פי' שאם נשא כהן בריא בת ישראל ואכלה כבר בתרומה ואח"כ נעשה הכהן פ"ד אז אם לא בא עלי' משנעשה פ"ד ולא נתחללה אזי אוכלת הלאה בתרומה כמבואר במשנה ריש הערל יעוי"ש) ורבא פליג התם על אביי וס"ל דשאני התם שכבר אכלה וע"כ אין לדון מזה אפ"ד כהן שקידש בת ישראל דלא התחילה מעולם לאכול יעויש"ה וה"ז פלוגתא מפורשת לכאורה אי דנין הפקעת חלות מהמנעת חלות ודו"ק:
ויש להסביר עוד דאביי ורבא לטעמייהו אזלי וזה לפמ"ש למעלה דמהא דקדושה חלה על עוברין יש ראי' דאין דנין וכו' מדחלה קדושה על עובר ואינו נפקע כשיוצא לאויר העולם ונעשה מחוסר זמן ואילו על מחוסר זמן עצמו אין הקדש חל אמנם זהו רק לרש"י בכורות דכ"א ע"ב ד"ה ליליף דס"ל דאף בדיעבד אין הקדש חל על מחוסר זמן משא"כ לתוס' זבחים דקי"ד ע"ב דס"ל דאע"ג דאסור להקדיש מחוסר זמן עכ"ז בדיעבד מהני יעויש"ה א"כ בטלה הראי' הנ"ל וכמובן והנה התוס' בזבחים שם כתבו דהך מילתא אי מחוסר זמן קדוש בדיעבד ראוי שיהי' תלוי במחלוקת אביי ורבא אי כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ יעויש"ה וא"כ רבא לטעמי' דס"ל דכ"מ וכו' לא מהני וא"כ אין הקדש חל על מחוסר זמן אף בדיעבד וא"כ יש ראי' ולימוד לדידי' מהא דקדושה חלה על עוברין דאין דנין הפקעת וכו' וכנ"ל וע"כ שפיר מחלק בסוגיא דיבמות הנ"ל בין היכא שכבר אכלה להיכא שתחילת הקידושין הי' לפ"ד וכנ"ל משא"כ אביי לטעמי' דס"ל דכ"מ וכו' מהני ע"כ שפיר ס"ל ג"כ ביבמות שם דיש לדון נתקדשה לפ"ד מהיכא דנעשה פ"ד אחרי שכבר אכלה וכמובן ודו"ק היטב:
ועפי"ז יש לנו להבין ג"כ פלוגתא דר' יוחנן ור' אלעזר ביבמות דע"ה ע"א דאמתני' דריש הערל דתנן בה דכהן שנשא אשה ואח"כ נעשה פ"ד אם לא ידעה משנעשה פ"ד ה"ז תאכל בתרומה קאמר שם בגמ' מאן תנא דמשתמרת לביאה פסולה (ממתנת ועומדת לביאה פסולה) אכלה בתרומה א"ר אלעזר במחלוקת שנוי' ור"א ור"ש היא (דפליגי ביבמות דנ"ו ע"ב עם ר"מ באלמנה שנתקדשה לכ"ג או גרושה וחלוצה לכ"ה דלר"מ אינה אוכלת בתרומה בהגעת זמן הואיל ומשתמרת לביאה פסולה ולר"א ור"ש אוכלת יעוי"ש) ר' יוחנן אמר אפי' תימא ר"מ שאני הכי שכבר אכלה וכו' עכ"ל הגמ' והיא זאת הפלוגתא ממש של רבא ואביי דיבמות דנ"ז ע"א הנ"ל וי"ל ג"כ דר' אלעזר ור' יוחנן בזה הטעם עצמו הוא שנחלקו לפי מה דפליגי בתמורה ד"ו ע"א וע"ב אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינין דלר"א יוצאה ולר"י אינה יוצאה ובעי התם בגמ' לומר דטעמא דר"א משום דס"ל כרבא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ור"י ס"ל כאביי דמהני ודחי דר"י ור"א לאו בסברא פליגי אלא בקראי פליגי יעויש"ה וא"כ לפי מה דדחי הש"ס ומסיק דבקראי פליגי א"כ י"ל דנהפוך הוא דמדאצטריך לר"י קרא לומר דאינה יוצאה וכו' מכלל דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ומדאיצטריך קרא לר"א לומר דיוצאה וכו' מכלל דכ"מ וכו' מהני וס"ל לר"י איפוא כרבא ולר"א כאביי וא"כ ר"י לטעמי' שפיר מחלק ביבמות שם בין היכא שכבר אכלה להיכא שבאה לאכול ע"י קידושי עבירה ור"א לטעמי' שפיר לית לי' החילוק הנ"ל וכמובן מכל הנ"ל:
והנה במחלוקת דר' יוחנן ור' אלעזר י"ל עוד דר"י לטעמי' אזיל דס"ל בתמורה ד"י ע"א דקדושה חלה על עוברין א"כ יש ראי' דאין דנין הפקעת וכו' ור"א י"ל דס"ל כבר פדא שם דאין קדושה חלה על עוברין וא"כ אין ראי' משם ושפיר ס"ל דדנין וכו' אולם לפי דברי התוס' שם ביבמות דנ"ז ע"א ד"ה אביי יעויש"ה מה שהסבירו במחלוקת אביי ורבא הנ"ל אזי אין מחלקותם תלוי' כלל בהא אי דנין הפקעת וכו' וגם מחלוקת דר"י ור"א הנ"ל נראה דאינה תלוי' בזה לפי מה שדייקו התוס' שם לכתוב דטעמא דר"י משום דכשכבר אכלה חשיבי קידושי כשרות דמכבר כאילו הן קיימין עדיין ולא חשיבא משתמרת לביאה פסולה כלל עכ"ל דרק אם גם לר"י חשיבא משתמרת וכו' אלא דס"ל דרק תחלת הקידושין כשהם בשימור לביאה פסולה אין בכחם להאכיל בתרומה משא"כ כשנעשית אח"כ משתמרת וכו' אזי אין בכח השימור להפקיע כח ההאכלה בתרומה אזי שפיר יש לדקדק מזה דס"ל לר"י דאין דנין הפקעת וכו' וכמובן משא"כ לפמ"ש התוס' דכשכבר אכלה לא חשיבא משתמרת וכו' כלל א"כ אין ראי' כלל וכמובן ודו"ק היטב:
ועוד נתיישבתי שמה שכתבתי דאי מקדיש מחוסר זמן לא מהני מטעמא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ אז ראוי שהקדש עובר יופקע בצאתו לעולם מפאת דדנין הפקעת וכו' ג"כ איננו צודק דרק בסבה המונעת איזה חלות בעצמיות כגון זנות דסוטה המונע תפיסת קידושין לא מפאת דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ רק שגזה"כ היא שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אזי סבה זאת ג"כ בכוחו להפקיע קידושין ההיותם מכבר משא"כ חסרון זמן בבהמה דאינו מתנגד לתפיסת ההקדש בעצמיותו ורק מפאת שאסור להקדיש מחוסר זמן ממילא אין הקדש חל הואיל והאדם עבר אמימרא דרחמנא בהקדש זה ע"כ אין מעשהו מועלת א"כ ממילא בהקדיש עובר במעי אמו בהיתר שפיר ראוי שיהי' ההקדש קיים גם בצאתו לאויר העולם כיון שאין שום עבירה בהקדש זה והחסרון זמן בעצמותו הרי לא מצינו שיתנגד למציאות ההקדש ודו"ק:
(יב) במקואות פ"ג מ"א ר' יוסי אומר ב' מקוואות שאין בהם מ' סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשירים מפני שלא נקרא עליהן שם פסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו בו ג' לוגין מים שאובין ונחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול ר' יהושע מכשיר שהי' ר' יהושע אומר כל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו לו ג' לוגין וחסר אפי' קורטוב כשר מפני שחסרו לו ג' לוגין וכו' עכ"ל המשנה וי"ל ג"כ דר' יוסי ור' יהושע נחלקו בזה דלר' יהושע כי היכי דאין מקוה נפסלת מתחלה כ"א בג' לוגין ה"נ אם כבר נפסלה הפסול מסתלק אם נחסר אח"כ משיעור ג' לוגין וכסברת רש"י הנ"ל ור' יוסי סובר דאם כבר נקרא עליו שם פסול אז אינו נטהר עי"כ דיש חילוק בין התחלת הפסול להסרת הפסול וכדעת התוס' הנ"ל והרי פלוגתא זו דומה להנך דוכתי שהבאתי למעלה דמחלקינן בהו בין פחות מכשיעור שהי' כן מעודו לבין היכא שהי' שיעור מתחלה ואח"כ נפחת:
(יג) עיין בירושלמי קידושין פ"א סוף הלכה א' דאיבעי לי' בעבד עברי שמסר לו רבו שפחה כנענית שקונה אותה לענין שנאסרת לעלמא באיסור דשפחה חרופה (אשר היא במלקות ובועלה באשם) למ"ד דשפחה חרופה בשפחה כנענית המאורסה לע"ע הכתוב מדבר וקמיבעי לי' התם אם היא קונה את עצמה ע"י השלים שש שלו ר"ל דכשהעבד יוצא בשש ונעשה בן חורין אם אין צריכה גט ממנו וניתרת ממילא יעויש"ה ובפ"מ ובק"ע שם לא ראיתי שיבארו סברת האיבעי' ונלענ"ד פשוט דאיבעי' הנ"ל היא היא מחלוקת רש"י ותוס' יבמות הנ"ל דנחלקו בסוטה אם נפקעין הקידושין דהעיקרא אילו היינו אומרים שאין קידושין תופסין בה דהתם בירושלמי נמי נהי דאינה קנוי' להעבד לגמרי כמו אשת ישראל עכ"ז יש לו בה ענין אשות כיון שאסורה לעלמא מחמתו היא בלאו ובועלה באשם ואולם לבן חורין הרי אין שום תפיסת קידושין ואישות בשפחה כנענית כלל וכלל. וע"כ שפיר איבעי לי' דהואיל ועתה נעשה ב"ח ע"י יציאתו בשש ואין לו בה עתה שום תפיסת קידושין ע"כ גם האישות דמכבר נפקע ממילא וכדעת רש"י הנ"ל א"ד אין נפקע וכדעת התוס' הנ"ל וז"פ:
(יד) ע' בתוס' יבמות די"ח ע"ב ד"ה שומרת שכ' דאם קידש אשה ונפלה אח"כ אחותה ליבום אזי מותר באשתו ואין בה משום אחות זקוקתו דאין זיקה חלה עליו כלל הואיל ואחותה מקודשת לו מכבר משא"כ כשנפלה לו אשה לייבום וקידש אח"כ אחותה אז אין בכח הקידושין להפקיע הזיקה ואשתו אסורה לו משום אחות זקוקתו עד שתתייבם היבמה מאחד משארי האחין או תחלוץ עש"ה וא"כ זהו ג"כ היפוך דעת רש"י הנ"ל דלרש"י ראוי לומר דכמו שאין זיקה חלה אם אחותה מקודשת לו ה"ה דראוי שתופקע ע"י קידושי אחותה ומה גם דזיקה הרי היא עצמה רק ענין אישות וכמבואר ביבמות שם די"ח ע"ב דלר' אושעיא אליבא דר"ש זיקה ככנוסה דמיא ע"ש ואפי' למ"ד דלאו ככנוסה דמיא עכ"ז הזיקה היא רק ענין אישות שבינה ובין היבם וכמ"ש בכלל הקדום וא"כ כי היכי דלרש"י הנ"ל אמרי' בסוטה דע"י שזינתה ואין אישות חלה בה מעתה ע"כ גם האישות דמכבר ראוי שיופקע וכנ"ל א"כ ה"ה בזיקה ראוי לומר כן וכמובן מיהו י"ל דכוונת התוס' דיבמות די"ח ע"ב הנ"ל איננו לומר דכיון דזיקה קדמה לקידושין ע"כ אין בכח הקידושין להפקיע הזיקה כ"א הטעם הוא דהואיל והית' היבמה כבר זקוקה לו ועל כן הרי הי' אסור לו מדרבנן לקדש אחותה וע"כ קידושי איסור אין בכחם להפקיע הזיקה ושפיר גם רש"י יודה לזה דהא דקידושין דמכבר אינם מניחים הזיקה לחול כלל היינו רק מפני שהיו הקידושין בהיתר שהרי קידש לפני נפילת היבמה לייבום ועל כן לא שייכא כאן סברא דדנין הפקעת חלות מהמנעת חלות כיון דבאופן כזה שקידש עכשיו דהיינו קידושין שיש בם איסור זיקה מאן לימא לן שבכחם להפקיע היכא שהי' הקידושין מכבר ולשון התוס' עצמם ביבמות שם די"ח ע"ב מוכח דמפאת האיסור אשר בהקידושין קאתי עלה דמש"ה אין בכחם להפקיע הזיקה עש"ה וכן מצינו סברא זאת בש"ס עצמו ביבמות דכ"ט ע"ב דקאמר דמאמר דהיתירה דחי (את אחותה מייבום) מאמר דאיסורא לא דחי עש"ה:
(טו) ע' בערכין דכ"ט ע"ב ובנדרים דע"ו ע"א דאמר ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר ע"כ ומדעושין ק"ו מזה מוכח להדיא דיותר קל הוא המנעת חלות מהפקעת חלות וא"כ ממילא דאין לדון הפקעת וכו' מהמנעת וכו' וצע"ק: בענין מחלוקת רש"י ותוס' (יבמות דף מ"ט ע"ב) אי דבר המונע תפיסת קידושין בכוחו ג"כ להפקיע קידושין דמעיקרא או לא: