אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל ב
בו יבואר ענין איסור טבל ותרומה:
נסתפקתי הא דתרומה אסורה לזר אם הוא איסור חדש שנתחדש ע"י ההפרשה או דילמא עניינו שאיסור טבל שבו במקומו עומד שהתרומה התירה איסור טבל שבה אך לכהן אבל לא לזר ותדע שהרי עונשם שוה שעונש טבל הוא במיתה ביד"ש וכן תרומה עונשה מיתה ביד"ש ע"כ נראה קצת מזה שאיסור תרומה לזר הוא מטעם טבל ומצאתי כן מפורש בתוס' יבמות דס"ו ע"ב ד"ה אלא דאהא דאיתא התם בגמ' דתרומה אסורה לזר בהנאה של כילוי כתבו הם ז"ל שהוא משום דאיסור טבל בהנאה של כילוי ילפי' בפרק שני דשבת מקראי וכי היכי דילפי' לאסור טבל בהנאה של כילוי ה"נ ילפי' לאסור זו בתרומה דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים אבל לא לישראל עכ"ל כוונתם דכיון דבטבל יש לימוד מקרא דאסור בהנאה של כילוי ע"כ התרומה ממילא אסורה לזר בהנאה של כילוי כיון דהתרומה הותרה רק לכהנים אבל לזרים האיסור טבל שבו במקומו עומד וה"ז מפורש כדברנו הנ"ל:
ועוד מצאתי סברא זאת בירושלמי שבת פרק שני הלכה ה' דפליגי התם ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת דלר"ח חייב שתים דשבת לכל נאסרה וכשהותרה במקדש הותרה אך לכהנים ולא לזרים ולב"ק כשהותרה במקדש לגמרי הותרה ואין כאן אלא משום זרות ופלוגתא זו היא ג"כ בבבלי יבמות דל"ב ע"ב אלא דבירושלמי שם הוסיף להביא בפלוגתא זאת דר"ח אמר לב"ק וז"ל הרי טבל עד שלא ניתקן אסור לזה ולזה משניתקן אסור לזרים ומותר לכהנים (פי' דמייתי ראי' דלא אמרי' כשהותרה לכל הותרה שהרי טבל משניתקן הותרה גם התרומה ואעפ"כ לא הותרה לכל רק לכהנים) א"ל שנייא היא דכתי' וכל זר לא יאכל קודש (פי' דגם שם לכל הותרה ואיסור תרומה לזר איסור חדש הוא דכתי' וכל זר וגו') עכ"ל הרי מפורש שסברא זאת הוא פלוגתת ר"ח וב"ק דלר"ח איסור טבל במקומו עומד בתרומה ולב"ק איסור הטבל חלף הלך לו ואיסור התרומה לזר איסור חדש הוא וראה זה חדש הוא בס"ד:
ואחד מתלמידי העיר בזה מש"ס נדרים די"ב ע"א דקאמר דאם נדר והתפיס בחלת אהרן ובתרומתו מותר משום דהוי מתפיס בדבר האסור לא בדבר הנדור וכ' הרא"ש שם ד"ה כחלת אהרן וכתרומתו וז"ל ואף על גב דמיתסרי ע"י פיו (שקורא שם ואומר ה"ז תרומה) לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השיריים מידי טבל עכ"ל ונראה מזה שהתרומה מתרת אך את האיסור טבל אשר בהשירים אבל היא עצמה נשארת בטבלה לגבי זרים ע"כ דברי התלמיד ויפה העיר וע"ע בתוס' שם ד"ה כחלת שכ' וז"ל וא"ת והלא קדושת התרומה חלה ע"י דיבור והפרשה וא"כ הוי דבר הנדור וי"ל מכל מקום אין איסור שבתרומה בא ע"י הפרשה שהרי קודם לכך נמי הי' אסור משום טבל דהפרשת התרומה אינה כ"א להתיר עכ"ל ומדנקטו התוס' בקושייתם קדושת התרומה ובתירוצם איסור שבתרומה ע"כ נראה בכוונתם שיש בתרומה ב' ענינים א' קדושה ב' איסור והקדושה שבה הוא דבר מחודש ע"י ההפרשה אבל האיסור שבה הוא מטעם טבל לפי שעדיין לא התירה איסור הטבל שבה כ"א איסור הטבל אשר בשירים ועפי"ז יובן ג"כ מה שיש בתרומה ענינים מחודשים אשר אינם בטבל כחיוב חומש לזר ועשה דושמרתם את תרומותי ואכילתו בטומאת עצמו הוא בעשה ובטומאת הגוף הוא במיתה ביד"ש ונוהג בו שלישי לטומאה שכ"ז איננו בטבל והיינו משום דכ"ז בא מפאת קדושת התרומה אשר נתחדשה ע"י ההפרשה אולם באמת אין ראי' מדברי התוס' ורא"ש הנ"ל לומר דיש איסור טבל בתרומה די"ל דאיסור טבל לגמרי חלף הלך לו ע"י ההפרשה ואיסור התרומה איסור חדש הוא מטעם קדושת התרומה לא מטעם טבל ועכ"ז לא מיקרי דבר הנדור דדבר הנדור הוי אך כשהי' מותר באמת לפני נדרו ואחרי הנדר נאסר אבל בתרומה דגם לפני ההפרשה הית' אסורה משום טבל ע"כ נהי דפקע איסור טבל ע"י ההרמה ונתחדש איסור תרומה עכ"ז כיון שלא הית' התרומה מותרת בפועל באיזה זמן ונאסרה אח"כ ע"י דיבורו כ"א איסורה הי' מאז ומקדם ע"כ לא מיקרי דבר הנדור כיון שלא חידש דיבורו לאסור המותר ורק החליף איסור באיסור שהפקיע איסור הישן דטבל וחידש איסור החדש דתרומה:
וע"ע ברש"י יבמות דפ"ו ע"א שכ' דטבל אסור רק מפני תרומה המעורבת בו ע"ש וא"כ לדעת רש"י הנ"ל אין עוד מקום לומר דאחרי שהופרשה התרומה יש בה איסור טבל דאדרבה נהפך הוא דכל עיקר איסורו של טבל הוא רק מפני עירוב תרומה וע"ע בסנהדרין דפ"ג ע"ב דס"ל לרב דזר שאכל את התרומה אין בו רק עונש מכות אבל לא מיתה ביד"ש וא"כ לרב על כרחך דאיסור התרומה איסור חדש הוא דאי איתא דהתרומה נשארת בטבלה הי' ראוי שיהי' מיתה ביד"ש בתרומה כמו בטבל דהא בטבל מודה רב דעונשו מיתה ביד"ש ע"ש בסנהדרין אולם אי מהא לא ארי' די"ל דע"י ההפרשה הוקלש איסור טבל ממיתה ללאו וכעין זה איתא בקידושין די"ג ע"ב דקאמר דהא דמיתת הבעל מתיר ילפי' מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג מכלל דלכולי' עלמא שריא ופריך ודילמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה ומשני האי עשה מאי עבידתי' אי אהני מיתת הבעל תישתרי לגמרי אי לא אהני מיתת הבעל תוקמה במילתא קמייתא ופריך אלמה לא אפיקתי' ממיתה ואוקימתי' אעשה מידי דהוי אפסולי המוקדשין דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסירי עכ"ל הגמ' וא"כ גם כאן שפיר י"ל דע"י ההפרשה הוקלש איסור טבל ממיתה ללאו:
אולם באמת קשה בעיני לומר שיהי' איסור טבל בתרומה שהרי איסור התרומה נלמד ממקרא בפ"ע דכתי' וכל זר לא יאכל קודש וכן עונש מיתה ביד"ש אשר בתרומה נלמד ג"כ ממקרא בפ"ע וכמבואר שם בסנהדרין וא"כ מנין לנו לומר דאיסור תרומה מטעם טבל הוא הא קי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא ותו דאפי' למ"ד דדרשי' טעמא דקרא זהו רק כשנותנים טעם שכלי המחויב מסברא החיצונה אל הכתוב אבל כאן אפי' נימא דאיסור התרומה מטעם טבל הוא עכ"ז הרי זה עצמו גזה"כ הוא מה שהתרומה מתרת איסור טבל אשר בהשירים ואינה מתרת איסור טבל שבה וא"כ לא שייך כאן כלל הא דדרשי' טעמא דקרא ואם גם נאמר דבאמת איסור התרומה איסור חדש הוא אלא דסוף סוף כיון שלא התירה תורה התרומה לזר ואדרבה אסרה אותה ע"כ ממילא גם איסור טבל הקדום נשאר שהרי לא הותר בשום כתוב ונימא דתרתי איתנהו בתרומה איסור תרומה וגם איסור טבל עכ"ז גם זה לא ניתן להאמר כלל דא"כ הי' מהראוי שזר האוכל תרומה ילקה שמונים ואם שמשטחיות דברי הירושלמי הנ"ל מוכח דלר"ח יש באמת ב' איסורים בתרומה דהיינו איסור תרומה וגם איסור טבל שהרי מדמי לי' לזר ששימש בשבת דחייב שתים לר"ח עכ"ז גם זה באמת מקושי ההבנה והדבר צריך אצלי תלמוד:
עד כה דברנו בענין איסור תרומה ועתה נבאר ענין איסור טבל בעזה"י והנה כבר הבאתי דעת רש"י ביבמות דפ"ו ע"א דטבל אסור מפני עירוב תרומה שבו והתוס' הקשו עליו שם דא"כ הי' ראוי שיהי' טבל מותר לכהן כיון שתרומה מותרת לו והנה בחידושי בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל ביומא דפ"ג ע"א דפליגי התם רבנן ובן תימא בטבל ותרומה הי מינייהו חמור טפי דלרבנן תרומה חמורה משום שא"א להתיר האיסור שבה משא"כ טבל דאפשר לתקוני' ולבן תימא טבל חמור משום דאסור לכל משא"כ תרומה דמותרת לכהנים וכתבתי ע"ז בחידושי וז"ל נלענ"ד לבאר הפלוגתא בסוגיין אי טבל חמור וכו' עפמ"ש ברש"י יבמות דפ"ו ע"א דטבל אסור מפני תרומה המעורבת בו והקשו עליו התוס' שם דא"כ ראוי שיהי' טבל מותר לכהן כיון שתרומה מותרת לו ע"ש ונראה ביישוב דעת רש"י דכמו דמצינו בקדשים דקודם הזריקה וההקטרה הוי הכל לגבוה ואחרי הזריקה וההקטרה אז הכהנים או הבעלים משלחן גבוה קזכי כמבואר בקידושין דנ"ב ע"ב ובכמה דוכתי בגמ' ה"נ אפשר דהתרומה המעורבת בטבל היא חלק גבוה וע"כ אסורה אז לכל ואחרי ההפרשה אז הכהנים משלחן גבוה קזכי ומצאתי ראי' ברורה לסברא זאת מלשון הרמב"ם ז"ל בה' תרומות פי"ב הי"ט שכ' וז"ל וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפי' לשאול חלקן בפיהן אסור אלא נוטלין בכבוד שעל שלחן המקום הן אוכלין ועל שלחנו הן שותין ומתנות אלו לד' הם והוא זוכה להן שנא' ואני נתתי לך את משמרת תרומותי עכ"ל ולשון שעל שלחן המקום הן אוכלין שכ' הרמב"ם ז"ל הוא ממש כלשון משלחן גבוה קזכי המוזכר בש"ס בכמה דוכתי גבי קדשים:
ואין להקשות ע"ז מהא דתנן בקידושין דנ"ח ע"א דהמקדש בתרומות מקודשת ואלו בקדשים תנן שם דנ"ב ע"ב דהמקדש בחלקו אינה מקודשת וקמפרש טעמא בגמ' משום דמשלחן גבוה הוא דקזכי ע"ש וא"כ מוכח מזה דבתרומה לאו משלחן גבוה קזכי דז"א דכמו כן מצינו בגזל הגר דג"כ משלחן גבוה הוא דקזכי בי' הכהנים ואעפ"כ שלהם הוא אפי' לקדש בו את האשה וכמ"ש התוס' בזבחים דמ"ד ע"ב דיש קרא ע"ז ע"ש וא"כ ה"נ אפשר דיש איזה מקרא ע"ז ולק"מ וכ"כ התוס' ביצה דכ"א ע"א ד"ה אבל בהדיא דאפי' כשנעשה שלו לגמרי אפי' לקדש בו את האשה נמי שייך משלחן גבוה קזכי עש"ה ולפי"ז יש מקום לומר דאיסור תרומה מיקרי שפיר איסור השוה בכל אעפ"י שמותרת לכהנים וזה לפי המבואר בחולין דק"כ ע"א דנבילה לא חשיבא הותרה מכללה אצל מליקה דשאני כהנים דמשלחן גבוה קזכי ופירש"י משלחן גבוה קזכי והיתירא משום גבוה הוא אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר עכ"ל הכוונה בזה דאכילת הכהנים במליקה איננה אכילה שלהם כלל כ"א נחשב כאכילת מזבח כיון דמשלחן גבוה קזכי וא"כ הרי לא הותרה נבילה לאדם בשום מקום ולא הוי הותר מכללו ולפי"ז נראה לפמ"ש דגם בתרומה כהנים משלחן גבוה קזכי א"כ שפיר ה"ל איסור התרומה איסור השוה בכל דמה שתרומה מותרת לכהנים הרי כביכול כאכילת גבוה נחשב ולא כאכילת אדם ודו"ק היטיב:
ולפי"ז נראה לבאר מחלוקת רש"י ותוס' בזבחים דפ"ח ע"א דאהא דתני' התם דאין מביאין מנחה מן המדומע משום דלא הוי ממשקה ישראל פירש"י דהך מדומע היינו תרומה המעורבת בחולין והקשו עליו התוס' שם שהרי תרומה מותרת לכהן והרי גם הכהן ישראל הוא ושפיר חשוב ממשקה ישראל דאטו בעינן שיהי' מותר לכל ישראל וע"כ פירשו הם פירוש אחר מפירש"י ע"ש ואולם לפמ"ש ניחא דרש"י לטעמי' אזיל דס"ל דבתרומה כהנים משלחן גבוה קזכי וכמו שביארנו דעתו ביבמות הנ"ל וא"כ אין אכילת הכהנים בתרומה אכילה שלהם כלל וכמ"ש וע"כ שפיר לא הוי ממשקה ישראל כלל והתוס' ג"כ לטעמייהו אזלי דפליגי ביבמות ארש"י הנ"ל מכח קושייתם הנ"ל דראוי שיהי' טבל מותר לכהן וס"ל ביבמות שם דטבל איסור עצמיי הוא לא מפני עירוב תרומה ע"ש וא"כ שוב אין הכרח לומר דבתרומה כהנים משלחן גבוה קזכי ושפיר חשיבא התרומה אכילה הדיוטית של הכהנים וע"כ שפיר ס"ל דתרומה הוי ממשקה ישראל ודו"ק היטב:
ולפי"ז נראה לבאר הפלוגתא בסוגיין ולומר דרבנן ובן תימא פליגי באמת בסברות רש"י ותוס' דיבמות הנ"ל דרבנן דס"ל דתרומה חמירא ס"ל כרש"י הנ"ל דטבל אסור אך מפני עירוב תרומה וא"כ על כרחך התרומה חמורה ממנו וזהו שאמרו בגמ' דטבל קל משום דאפשר לתקוני' הכוונה בזה דמזה יש ראי' דטבל אסור אך מפני עירוב תרומה שהרי כשמתקנין אותו ונוטלין תרומתו ממנו שרי וא"כ כיון דאיסורו רק מפני עירוב תרומה ממילא שהוא קל מתרומה וע"כ לא חשו חכמים לחומר שיש בטבל במה שאסור לכל משא"כ בתרומה דמותרת לכהנים דז"א דלפי סברת החכמים הנ"ל דטבל אסור מפני עירוב תרומה א"כ על כרחך כהנים בתרומה משלחן גבוה קזכי וא"כ שוב אין שום קולא בתרומה מפאת שמותרת לכהנים וחשובה שפיר איסור השוה בכל כמו טבל וככל הנ"ל ובן תימא דס"ל דטבל חמור ס"ל כדעת התוס' הנ"ל דטבל הוא איסור עצמיי וא"כ שוב אין ראי' לומר דבתרומה כהנים משלחן גבוה קזכי ושוב אכילת הכהנים בתרומה אכילה הדיוטית שלהם הוא וכנ"ל וע"כ שוב הוי שפיר קולא מה שהתרומה מותרת לכהנים וע"כ שפיר ס"ל דתרומה קולא מטבל מפאת שמותרת לכהנים משא"כ טבל שאסור לכל ודו"ק היטיב:
אולם אחר העיון נתיישבתי דא"א לומר כלל דאכילת הכהן בתרומה איננה אכילת הדיוט שהרי שלו היא לגמרי אפי' לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות ובהמה טמאה וכמפורש בכמה משניות ועל כרחך דמשניתנה להם לגמרי היא שלהם ושוב הוי אכילת הדיוט ורק במליקה דהיא קדשים דאף בשעת אכילה אינה של כהנים שהרי אינם יכולים לקדש בה את האשה וכה"ג דהמקדש בחלקו אינה מקודשת וע"כ כיון דבשעת אכילה גופה אך משלחן גבוה קזכי ואינה שלהם כלל ע"כ שפיר קאמר הש"ס חולין הנ"ל דמליקה לא חשיב הותר אצל כהנים משום דכהנים משלחן גבוה הוא דקזכי וכמו שהסברתי דכיון דבשעת אכילה ג"כ היא של גבוה ע"כ חשוב כאכילת מזבח ולא כאכילת הדיוט וע"כ אינו נחשב להותר להדיוט כלל אבל בתרומה דהוא שלו לכל חפציו ודאי דגם אכילתו אכילת הדיוט היא וכמובן וז"פ ועוד נזכרתי מגמ' ערוכה ביבמות דפ"ז ע"א דאהא דאיתא התם דכהנת החוזרת לבית אבי' כשנתאלמנה מישראל חוזרת רק לאכילת תרומה אבל לא לאכילת חזה ושוק קאמר שם ר' פפא הטעם משום דכתי' מלחם אבי' תאכל לחם הקנוי לאבי' פרט לחזה ושוק דכהנים משלחן גבוה הוא דקזכי עכ"ל הגמ' א"כ מבואר להדיא דבתרומה לאו משלחן גבוה קזכי וא"כ צ"ע באמת על דברי הרמב"ם הנ"ל דמוכחי דגם בתרומה כהנים משלחן גבוה קזכי:
ודע דמ"ש התוס' בקידושין דל"ח ע"א ד"ה והה"ד לערלה בשתים וז"ל וא"ת טבל ותרומה ומעשר נילף בק"ו מחדש שינהגו בין בארץ ובין בח"ל וכו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה וטבל אף על גב שאינו בשאלה דלעולם הוי טבל עד שתקנו מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמיר מינייהו עכ"ל ההכרח לומר דאין כוונתם דטבל אסור אך מפני עירוב תרומה וכדברי רש"י דיבמות הנ"ל דהא הם ז"ל פליגי ע"ז ביבמות שם וכנ"ל אבל כוונתם רק דכיון דאיסור טבל הוא מסבת שלא הופרשה עליו תרומה א"א שיהי' חמור מתרומה דאח"כ ודו"ק ובלא"ה ההכרח לומר כן בכוונתם שהרי הזכירו מעשר ג"כ בדבריהם וזה וודאי שאין טבל אסור מפני עירוב מעשר שבו שהרי מעשר עצמו אין בו איסור ואפי' מע"ש חוץ לחומה הוא רק בלאו ואלו טבל עונשו מיתה ביד"ש וא"כ א"א שיהי' איסור הטבל מפני עירוב מעשר שבו וז"פ ועוד ראיתי להעיר דהא דאמרי' בסנהדרין דפ"ג ע"א דמיתה ביד"ש דטבל ילפי' בג"ש דחילול חילול מאוכל תרומה בטומאת הגוף ופריך דאדרבה נילף חילול חילול מנותר שיהי' טבל בכרת כנותר ומשני מסתברא מתרומה ה"ל למילף שכן תרומה חוץ לארץ וכו' ופירש"י סימן הוא זה תרומה וזה תרומה מעורבת בו (אבל נותר הרי אינו תרומה כלל) ואין נוהגין בחוץ לארץ אבל נותר נוהג במדבר ובשעת היתר הבמות בכל מקום וכו' עכ"ל הנה התוס' דיבמות הנ"ל דלית להו דטבל תרומה מעורבת בו על כרחך לא יפרשו כן הך סימן דתרומה בש"ס סנהדרין הנ"ל כ"א יפרשו זה תרומה וזה אסור מחמת תרומה לפי שלא הופרש עליו תרומה (וכמ"ש בכוונתם בדבריהם בקידושין הנ"ל) אבל נותר אין לו שייכות לתרומה כלל ודו"ק היטב עכ"ל בחידושי:
והנה מה שהקשיתי בחידושי אלה אמה שחידשתי דבתרומה כהנים משלחן גבוה קזכי מהא דהמקדש בתרומות מקודשת ואלו המקדש בחלקו אינה מקודשת משום דמשלחן גבוה הוא דקזכי וא"כ מוכח דבתרומה לאו משלחן גבוה קזכי הנה הדבר הזה יוקשה גם על התשב"ץ ז"ל שכ' בס' זוהר הרקיע במ"ע חרוז נ"ז בענין ביכורים וז"ל ונתינתן לכהן נראה שאינה נמנית (למצוה) שהרי משלחן גבוה קזכי שהם טעונין הגשה עכ"ל וא"כ כיון דבביכורים כהנים משלחן גבוה הוא דקזכי א"כ יוקשה ג"כ ממשניות ערוכות בביכורים פ"ב מ"א ופ"ג מי"ב דביכורים הם נכסי כהן לקנות בהן עבדים לקרקעות וכו' ע"ש אולם באמת אין זה קושיא כלל דנהי דמשלחן גבוה קזכי והגבוה נותנם להם עכ"ז הגבוה נותן להם הביכורים שיהי' שלהם לגמרי משא"כ בקדשים שפיר אמרו דאינה מקודשת מטעם דכהנים משלחן גבוה וכו' וזה משום דבקדשים גם בשעת אכילה אינה שלהם רק משלחן גבוה וכו' ואוכלים אותם רק בתורת התארחות אצל גבוה ואינם שלהם כלל וכדיליף בקידושין דנ"ב ע"ב מקרא ע"ש וכמו שהעליתי במסקנא באמת בחידושי אלה החילוק הזה בין קדשים לתרומה:
ומה שהקשיתי עוד מש"ס יבמות דפ"ז ע"א כעת רואה אני דעפ"י החילוק הנ"ל גם קושיא זו לק"מ די"ל דהש"ס דיבמות הנ"ל ה"ק דתרומה הוא לחם הקנוי לאבי' שאחרי שנתן הגבוה התרומה להם הוא שלהם לגמרי וקנוי' להם ככל קנייניהם משא"כ בחזה ושוק דגם בשעת אכילה משלחן גבוה וכו' ופירוש זה מוכרח ג"כ לפי דברי התשב"ץ הנ"ל שכ' דבביכורים כהנים משלחן גבוה קזכי וזה שהרי פשוט דכהנת החוזרת לבית אבי' חוזרת גם לאכילת ביכורים כמו לאכילת תרומה כדמוכח להדיא ברמב"ם ה' בכורים פ"ג ה"ה דכל האוכל בתרומה אוכל בביכורים מלבד אונן שאוכל בתרומה ולא בביכורים ע"ש וא"כ כיון דחוזרת גם לביכורים יוקשה איפוא מש"ס יבמות הנ"ל דאינה חוזרת לחזה ושוק משום דכהנים משלחן גבוה קזכי וא"כ על כרחך דבביכורים לאו משלחן גבוה קזכי אלא וודאי דכוונת הש"ס דיבמות הנ"ל הוא רק לחילוק שכתבנו דבחזה ושוק גם בשעת אכילה משלחן גבוה וכו' ואינם שלהם גם בשעת אכילה משא"כ בתרומה דכשניתנה להם מן הגבוה לגמרי ניתנה להם שתהי' שלהם ככל קנייניהם וע"כ ה"ה לביכורים שפיר חוזרת כמו לתרומה כיון דגם משלחן גבוה קזכי דביכורים עניינו כן שמשניתנו להם מן הגבוה לגמרי ניתנו להם וכנ"ל:
ודע דמלבד מה שהבאתי בחידושי אלה ראי' מגזל הגר ומתוס' ביצה דכ"א ע"א ד"ה אבל דשייך משלחן גבוה קזכי אפי' בדבר שהוא אחרי הזכי' של כהן לגמרי אפי' לקדש בו את האשה וכנ"ל הנה מצינו עוד ככה להדיא בחרמי כהנים דעד שלא באו ליד כהן הרי הן כהקדש לכל דבריהם וכשבאו ליד כהן הן כחולין לכל דבריהם וכמבואר בבכורות דל"ב ע"ב ע"ש אלמא דאעפ"י שהכהן זוכה בם מן ההקדש שהרי של ההקדש הי' מתחלה עכ"ז אחרי הזכי' הוא שלהם לגמרי לכל צרכיהם וכדיליף שם מקראי ע"ש וכן מצינו עוד בערכין דכ"ד ע"ב דקאמר בשדה אחוזה היוצא לכהנים ביובל דכהנים משלחן גבוה קזכי בי' ע"ש ואעפ"י שהיא שלהם לכל דבר וכמבואר ברמב"ם בהלכותיו ע"ש:
והנה מה שהבאתי בחידושי אלה דברי רש"י סנהדרין דפ"ג ע"א דטבל תרומה מעורבת בו נזכרתי שככה מפורש ג"כ בגמרא ערוכה בנדה ד"ז ע"א דקאמר דטבל חמור מחולין שנעשו על טהרת תרומה משום דהתם (בחולין שנעשו וכו') לא פתיכא בי' תרומה הכא (בטבל) פתיכא בי' תרומה עכ"ל הגמ' וע"ע בחגיגה דכ"ה ע"א כדי יין וכדי שמן המדומעות וברש"י ד"ה המדומעות וז"ל מפרש בגמ' והשתא משמע של טבל תרומה וחולין מעורבין עכ"ל וע"ש בגמ' דכ"ה ע"ב ומפורש גם בזה דטבל תרומה מעורבת בו ונקרא מדומע מפאת היותו חולין ותרומה מעורבין ועל כרחך לומר דאין מחלוקת בזה בין רש"י ותוס' דיבמות הנ"ל רק דהתוס' דשם ג"כ יודו דטבל יש בו עירוב תרומה אלא דלדידהו ז"ל אין זה סבת איסור טבל כ"א איסור עצמיי הוא וכמו שכתבו שם ע"ש אבל עכ"פ לענין המציאות יודו שתרומה ישנה גם בטבל וז"פ:
ודע דדעת רש"י דיבמות הנ"ל הוא ג"כ דעת הר"ן בנדרים דפ"ד ע"ב שכ' וז"ל ובעיני נראה דמאן דס"ל (דמעשר עני) אינו טובל היינו טעמא משום דס"ל דאי אפשר שיהי' הכרי חמור מפני מעשר עני המעורב בו יותר ממעשר עני עצמו דבשלמא תרומה בדין הוא שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה ראוי שתאסור תערובתה דכיון דעל כרחו צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם ומש"ה אוסרת וכו' עכ"ל. והנה מה שהקשה דראוי שתובטל התרומה בטבל צ"ע לפמ"ש הוא עצמו ז"ל במס' ע"ז בסוגיא דזוז"ג דהיכא דאפשר להיתר להעשות כאיסור וא"א לאיסור להעשות כהיתר אז אין האיסור בטל והביא ראי' לזה מש"ס מנחות (אם דשם קאמר הכי רק לר' יהודה דס"ל מב"מ ל"ב עכ"ז הר"ן כ' שם כן גם לדידן ולהלכה) ע"ש וא"כ שפיר אין התרומה מתבטלת בטבל כיון שאפשר להיתר להעשות כאיסור שהרי אפשר לו לעשות הכל תרומה ואילו האיסור א"א לו להעשות כהיתר שהרי בהכרח הוא צריך לתרום חטה אחת עכ"פ ואי דצריך שישאיר חטה אחת חולין ג"כ כדי שיהי' שירים נכרים וא"כ יש חטה אחת בהיתר שא"א להיותה כאיסור עכ"ז זאת החטה הרי א"א שתבטל את החטה של תרומה שהרי הוא רק חד בחד ודו"ק וצע"ק:
והנה מצאתי מפורש כדברינו אלה דאין תרומה בטילה בטבל מפאת שאפשר למבטל להעשות כבטל והוא בירושלמי חלה פ"ג ה"ה וז"ל א"ר יוסי הדא אמרה טבל שנתערב בתרומה הואיל ואותו הטבל יכול להעשות כתרומה כיוצא בו אינו בטל ע"כ ע"ש בפי' הפני משה ד"ה הדא אמרה שפי' דאיירי בנתערב מיעוט תרומה ברוב טבל שאין התרומה בטילה לפי שאפשר למבטל להעשות כבטל ע"ש אולם אם תהי' סברת הירושלמי כדברי הר"ן ע"ז הנ"ל והר"ן כ' שם כן רק כשאפשר למבטל להיות כבטל וא"א לבטל להיות כמבטל וכנ"ל אזי נוכרח לומר דהירושלמי איירי בתרומה שבאתה ליד כהן דתו לא מהני שאלה ונתערבה אח"כ בטבל ודו"ק:
והנה לפי מה שצידד הפמ"ג בפתיחה לה' תערובות לומר דהיכא שאין הרוב היתר מבורר אינו מבטל האיסור כגון שנתערבו ג' חתיכות מג' בהמות אחת ניטל כבדה ונשאר כזית במקום מרה והשני' ניטל כבדה ונשאר כזית במקום דבוקה לכליות והשלישית ניטל כבדה ונשאר כזית במקום דבוקה לטרפש ע"ש א"כ קושית הר"ן דנדרים הנ"ל מיושבת בפשיטות דכיון דכל חטה וחטה ראוי' שיקרא לה שם תרומה א"כ אין ההיתר מבורר ושפיר אין מבטל התרומה שבו וז"פ ודע דכוונת הר"ן בנדרים הנ"ל צ"ל דמפני עירוב התרומה בטבל אסרה תורה כל הטבל דאל"כ מדוע יש מלקות בטבל הא הוי תמיד רק חטה אחת תרומה שבו וה"ל ח"ש ועל כרחך דמפני עירוב תרומה עשאה תורה כל הטבל איסור ועכ"ז שפיר הקשה הר"ן דראוי שתובטל בו החטה תרומה ולא יהי' שם עירוב תרומה כלל ומה שתי' דכיון דעל כרחך הוא צריך להרימה משם ע"כ אינה מתבטלת בו כוונתו לענ"ד דלפי שאפשר להכיר האיסור ע"כ אינו בטל ואפי' אי נימא דאפשר להכיר רק מדרבנן לא בטל עכ"ז בטבל שמוכרח להרימה משם ולהכירה ע"כ אפי' מה"ת אינה בטילה בו דמוכרח עדיף מאפשר:
והנה דעת רש"י והר"ן הנ"ל דטבל אסור רק מפני עירוב תרומה נלענ"ד שהוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל כ' בה' מאכלות אסורות פ"י הי"ט וז"ל הטבל כיצד כל האוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות קודם שיפריש ממנו נקרא טבל ואסור לאכול ממנו שנא' ולא יחללו את קדשי בנ"י את אשר ירימו לד' כלומר לא ינהגו בהן מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידין להתרים לא הורמו והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה ביד"ש שנא' ולא יחללו את קדשי בנ"י וגו' והשיאו אותם עון אשמה אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תר"ג ותר"מ ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפי' לא נשאר בו אלא מעשר עני ה"ז לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתר"ג ובתר"מ עכ"ל מבואר בזה להדיא דס"ל כדעת רש"י והר"ן הנ"ל דרק עירוב התרומה הוא שאוסר הטבל וע"כ טבל עונשו מיתה ביד"ש כמו שהתרומה עונשה מיתה ביד"ש ומש"ה טבל הטבול למעשרות בלבד וכבר ניטלה ממנו תר"ג ותר"מ אין בו מיתה:
ודע דמגופא דקרא דילפי' מיני' איסור טבל דהיינו קרא דולא יחללו את קדשי בנ"י את אשר ירימו לד' וכנ"ל מוכח לכאורה כדעת רש"י ור"ן ורמב"ם הנ"ל דאיסור הטבל הוא רק מפאת בזיון וחילול הקדשים היינו התרומה המעורבת בו וצע"ק:
וע"ע בתרומות פ"ט מ"ד דטבל גידוליו מותרין והתוי"ט בנדרים פ"ז מ"ו הקשה הא טבל הוי דשיל"מ ובדשיל"מ קי"ל דגידוליו אסורים ותי' וז"ל ולא קשיא כדמפרש התם הרע"ב והוא מן הירושלמי דטבל רובו חולין ע"כ ודשיל"מ חומרת חכמים היא וכו' והואיל ומעיקרא קודם שנזרע הרי רובו חולין לא החמירו בו עכ"ל ולכאורה מה בכך שרובו חולין הא סוף סוף התורה אסרה כל הטבל וצ"ל דכוונתו ג"כ דכיון דטבל אסור רק מפני עירוב משהו תרומה שבו (אלא דגזה"כ הוא שאינה מתבטלת בו ואדרבה אוסרתו וכנ"ל) ע"כ כשנתבטל הטבל אח"כ בגידוליו ה"ל תרי משהו וע"כ שרי אפי' בדשיל"מ כמו חמץ דמותר בתרי משהו לדעת הט"ז ואעפ"י שהוא דשיל"מ להרמב"ם ז"ל ונהי שבטבל המשהו הראשון דאורייתא ולא חומרת חכמים עכ"ז כיון שגם איסור הדאורייתא רק מכח משהו ע"כ לא רצו חכמים להחמיר בתרי משהו אולם ז"א דא"כ מדוע אוסר טבל בתערובות משהו מטעם דשיל"מ הא ה"ל ג"כ תרי משהו וצ"ל דגידולין קיל טפי מתערובות וע"כ נהי שהחמירו בתערובות עכ"ז בגידולין לא רצו להחמיר בתרי משהו ועי"ל דהכוונה בפשיטות דכיון דאיסור טבל הוא רק מפני עירוב תרומה שבו ואיננו איסור עצמיי כשאר איסורים ע"כ הקילו בגידוליו יותר מבגידולי שאר דשיל"מ שהם איסורים עצמיים ואיך שיהי' עכ"פ מוכח להדיא מדברי הירושלמי הנ"ל דאיסור טבל הוא רק מפני עירוב תרומה שבו וכדעת רש"י ור"ן ורמב"ם הנ"ל ובאתי רק להעיר:
והנה ענין משלחן גבוה קזכי שדיברנו בו למעלה איידי דאתי לידן נימא בי' מלתא במה שנחלקו רש"י ותוס' בב"ק די"ב ע"ב דברש"י שם ד"ה אבל לאחר שחיטה מבואר דבין כהנים בחזה ושוק ובין הבעלים בבשר משלחן גבוה הוא דקזכי ע"ש אולם התוס' שם ד"ה ומחיים כתבו דרק בכהנים אמרי' משלחן וכו' אבל הבעלים ישראלים הבשר הוא שלהם לגמרי ולא משלחן גבוה הוא דקזכי בי' ע"ש והנה דעת רש"י הנ"ל מצאנוה לו עוד בכמה דוכתי והם בקידושין דנ"ב ע"ב אהא דאמר התם דכי קאמר ר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הן ה"מ מחיים אבל לאחר שחיטה לא מ"ט כי קא זכו משלחן גבוה הוא דקזכי וכ' שם רש"י ד"ה כי קזכי וז"ל בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר עכ"ל ובסוכה ד"ט ע"א אהא דאמר התם דכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה כ' רש"י ד"ה על החגיגה וז"ל שלמי חגיגה שם שמים חל עליהן לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס עכ"ל ומבואר בזה דגם אכילת בעלים ישראלים בשלמי חגיגה הוי רק משום משלחן גבוה קזכי ובקידושין דכ"ד ע"א ברש"י ד"ה ור"מ לטעמי' כ' וז"ל דאמר לקמן בפרק ב' דמעשר ממון גבוה הוא וכו' עכ"ל הרי דגם במע"ש שאוכלו הישראל נמי שייך משלחן גבוה קזכי וברש"י ביצה דכ"א ע"א ד"ה כהנים משלחן גבוה קזכי כ' וז"ל בחזה ושוק וה"ה הבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מרבו וכו' עכ"ל:
ויש לתמוה טובא מרש"י תמורה ד"ח ע"א ד"ה דאי בבעל מום שכ' וז"ל דבשלמא בבכור גבי כהן איכא לאפלוגי בין תם לבע"מ משום דתם איכא למימר לא זכי בי' כהן אלא משלחן גבוה והיינו מהקטרת אימורים ובע"מ דלית לי' הקרבה זכי לי' רחמנא מיד אבל גבי שלמים דישראל ליכא למימר ישראל משלחן גבוה קזכי הילכך לא שנא תמין ולא שנא בעלי מומין מחיים זכי בהו עכ"ל הרי דברי רש"י אלה סותרים לכל דבריו הקדומים שמבואר בהם דגם בבעלים ישראלים אמרי' משלחן גבוה קזכי וע"ע ברש"י ערכין דל"ד ע"א דאהא דאמר התם מי דמי קדשי' (שהכהן אוכל) לאו ברשותו הכא (בשדה החרם) ברשותו ופירש"י קדשי' לאו ברשותו ולאו מכח דידי' קשקיל להו אלא מקריב אימוריהם הכא ברשותו כלומר מכח דידי' קשקיל להו ולאו משלחן גבוה בשכר עבודה עכ"ל ומבואר בזה דלא שייך משלחן גבוה קזכי כ"א בשכר עבודה וא"כ קשה ג"כ מכל הנך דוכתי שהבאתי דס"ל לרש"י ז"ל דגם בבעלים ישראלים אמרי' משלחן גבוה קזכי אף על גב דלא עבדי עבודה:
וע"ע בש"ס חגיגה ד"ד ע"ב ר' הונא כי הוי מטי להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו דכתי' למה לי רוב זבחיכם יאמר ד' ע"כ הרי מפורש בזה דגם בשלמים הבעלים ישראלים אוכלים על שלחן גבוה וכדקאמר עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו וכו' והוא ממש כלשון משלחן גבוה קזכי המוזכר בכמה דוכתי באכילת קדשים:
וע"ע בתוס' פסחים דק"כ ע"א ד"ה מפטירין אחר המצה אפיקומן שכ' וז"ל וא"ת אחר הפסח מאי טעמא אין מפטירין כו' וי"ל כדמפרש בירושלמי דמש"ה נאכל על השובע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם וכתי' ועצם לא תשברו בו ומש"ה אין אוכלין אחריו שום דבר וא"ת הא במנחה נמי אמרי' בתמורה ובמנחות דנאכלת על השובע וליכא למימר האי טעמא י"ל דהתם ה"ט כדי שלא יצא משלחן רבו רעב אבל במצה לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו הוי כולי האי וחגיגה הבאה עם הפסח אף על גב דאיכא למ"ד דאית בה משום שבירת עצם ואפ"ה אינה נאכלת על השובע היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישי' לשבירת עצם אבל חגיגה לא עכ"ל ומוכח מזה דגם בפסח לא אמרי' משלחן וכו' דאל"כ ל"ל לירושלמי טעמא דחיישי' לשבירת עצם תיפוק לי' דבעי' שלא יצא משלחן רבו רעב כמו במנחה דנאכלת על השובע מהאי טעמא ועל כרחך דבפסח לאו משלחן גבוה קזכי ולא חשיב אוכל על שלחן רבו אולם יש לדחות דהירושלמי חד מתרי טעמי נקט אמנם בחגיגה הבאה עם הפסח מוכרח מדברי התוס' הנ"ל דלא אמרי' בי' משלחן וכו' דהא אינו נאכל על השובע באמת משום שאין בו חשש שבירת עצם וכמ"ש התוס' ואי איתא הא עכ"פ ראוי שיהי' נאכל על השובע מטעמא שלא יצא משלחן רבו רעב כמו במנחה וכנ"ל ועל כרחך דאכילתא לאו משלחן גבוה הוא כאכילת המנחה וטעם החילוק בהכרח הוא משום דמנחה נאכלת לכהנים משא"כ חגיגה הנ"ל שנאכלת לבעלים ישראלים וא"כ זה ג"כ קשה מש"ס חגיגה הנ"ל דמפורש דאפי' אכילת שלמים דבעלים ישראלים הוי משלחן גבוה וכנ"ל וצע"ג בכ"ז:
עוד ראיתי בש"ס שבת דקי"ו ע"ב ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה (שיוכל להוציא האימורין להקטירם שהקטרתם דוחה שבת) דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה וחכ"א מפשיט את כולו וכו' מ"ט דרבנן וכו' ר' יוסף אמר שלא יסריח וברש"י ד"ה שלא יסריח כ' שהעור מחממו ומסריחו ואין זה כבודו (של המקום ית') להיות פרס אוכלי שלחנו מגואל עכ"ל מפורש גם בזה דגם בבעלים ישראלים שייך משלחן וכו' שהרי בפסח איירי שבעלים הישראלים אוכלים אותו ואעפ"כ קרי להו רש"י ז"ל אוכלי שלחנו ית' אולם שם דקי"ז ע"א ברש"י ד"ה הכא כ' בטעמא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב דפליג ארבנן וז"ל ור' ישמעאל לית לי' כבוד שמים בנאכל להדיוט עכ"ל וי"ל דזהו באמת טעמא דר' ישמעאל דס"ל דבבעלים ישראלים לא אמרי' משלחן גבוה קזכי וכתוס' ב"ק ופסחים ורש"י תמורה וערכין הנ"ל וע"כ לית לי' משום כבוד שמים בנאכל להדיוט ורבנן דפליגי עלי' ס"ל דגם הבעלים משלחן גבוה הוא דקזכי וע"כ לא חשיב נאכל להדיוט וכמו שהבאתי למעלה דברי רש"י חולין דק"כ ע"א ד"ה משלחן כו' דכל דמשלחן גבוה קזכי לא חשיב אכילת הדיוט כלל כ"א כביכול כאכילת גבוה נחשבת ע"ש וע"כ שפיר אית בי' משום כבוד שמים ואם כן הוא נמצא דד"ז אי שייך משלחן גבוה כו' בבעלים ישראלים במחלוקת שנוי בין ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן הנ"ל ולא באתי רק להעיר: