אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל א
בענין חולין בעזרה:
תמורה דכ"ג ע"א יאכלו (דכתי' גבי שירי מנחות) מת"ל מלמד שאם הית' אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהי' נאכלת על השובע וברש"י ותוס' שם הקשו הא אסור להכניס חולין בעזרה ע"ש ונלענ"ד ליישב דהנה איסור הכנסת חולין בעזרה הרי אין לו שום מקור בפ"ע ומקורו בהכרח רק ממה שאסרה תורה לשחוט חולין בעזרה כדדרשי' בקידושין דנ"ז ע"ב מקראי ע"ש והנה נראה פשוט דענין איסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק שבזיון הוא לקדשים אם חולין נשחטים במקום המיוחד לשחיטת קדשים ולפי"ז אם יהי' מקום בעזרה אשר איננו כשר לשחיטת קדשים שפיר יהי' מותר לשחוט שם חולין וה"ה להכניס ואף אם יהי' למקום ההוא דין עזרה לענין אכילת קדשי קדשים וכמובן. ולפ"ז נראה לפי המבואר בזבחים דנ"ו ע"א לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וכו' יעוש"ה דמבואר שם דלשכות הנ"ל דין עזרה להם לענין שמותר לאכול שם קדשי קדשים אבל לענין שחיטת קדשים אין להם דין עזרה וילפי' לי' התם מקרא ולפי"ז שפיר היו הכהנים יכולין לאכול שירי מנחות עם חולין בלשכות הנ"ל דחשיבי עזרה לענין אכילה ואלו להכניס בהם חולין שרי וכנ"ל ודו"ק:
ועל פי דרך זו יש להבין מחלוקת ר"י ור"ל בנזיר דכ"ט ע"א אמתני' דתנן האב מדיר את בנו בנזיר סבירא ליה לר' יוחנן דהלמ"מ היא בנזיר ור"ל סבירא לי' דהוא מדרבנן כדי לחנכו במצות ופריך בשלמא לר"י היינו דמייתי קרבנות לסוף מניינו אלא לר"ל ה"ל חולין בעזרה ומשני דסבר ר"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא ופריך בשלמא לר"י היינו דכי מיטמא מייתי ציפרין וקאכיל כהן מליקה אלא לר"ל הא ה"ל נבילה ומשני דסבירא לי' לר"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ופריך מהא דתני' דחטאת העוף הבא על הספק קרב ואינו נאכל דאין ללמדו מאשם תלוי דקרב ונאכל דמה לא"ת דהוי רק איסור אחד חולין בעזרה תאמר בחטאת העוף דהוי ב' איסורים נבילה וחב"ע וא"כ תיקשי לר"ל דס"ל דחב"ע לאו דאוריתא ושאין שחיטה לעוף מה"ת ומשני דלר"ל אה"נ דשני איסורים מדרבנן קאמר ע"כ סה"ג הצריכה לענינינו. ובס' חידושי ארי' דבי עילאי דף ו' הקשה דאמאי לא קאמרה הבריתא דבחטאת העוף איכא ג' איסורים דהא אם אינו מחויב חטאת העוף הו"ל המליקה נבילה א"כ כשיאכלוהו הכהנים יטמאו בטומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה וכשישהו במקדש הוי חיוב כרת ע"ש דנחית לומר דאם יצאו מיד ולא ישהו שיעור שהי' יופטרו. ולענ"ד אפילו כשיצאו מיד עכ"ז בגוף האכילה הרי טימאו עצמם במקדש והמטמא עצמו במקדש שלא באונס איבעי' דלא איפשטא היא בשבועות ד' י"ז ע"א אי בעי שיעור שהי' ע"ש וי"ל דכיון דיש חיוב אכילה מכח ספק מ"ע דאכילת קדשים ע"כ חשיבא האכילה אונס ויש לדבר בזה ואכ"מ. אולם עפ"י דרכינו הנ"ל הנה גוף קושיתו לק"מ וזה לפי המבואר בסוגיא דזבחים שם דלשכות הנ"ל הבנויות בחול ופתוחות לקודש חשיבא עזרה לענין אכילת קדשי קדשים ואעפ"כ אין חייבין בם משום טומאה מה"ת כ"א מדרבנן עש"ה וא"כ הרי היו הכהנים יכולין לאכול חטאת העוף הבא עה"ס בלשכות הנ"ל דחשיבא שפיר אכילה בעזרה ואעפ"כ לית בי' משום טומאה וא"ל דא"כ איך יצאו משם דכיון דפתוחות רק לקודש א"כ בהכרח יבואו בקודש בטומאה דז"א דכיון דגוף הטומאה ע"י אכילה לא היתה בעזרה א"כ לענין היציאה שוב אין כאן איסור אם יצאו בדרך קצרה וכמובן:
אולם זה יונח רק לר"י דס"ל דב' איסורים דברייתא הנ"ל הכוונה על איסורים דאורייתא א"כ שפיר לא שנאה הברייתא ג' איסורים מפאת טומאת נבילת עוף טהור שהרי יש עצה שיאכלו בלשכות הנ"ל דאז לא הוי איסור דאורייתא מפאת הטומאה וכנ"ל ואלו הברייתא הרי רצתה לשנות רק איסורים דאורייתא משא"כ לר"ל דס"ל דב' איסורים דברייתא הנ"ל הכוונה על איסורים דרבנן וכנ"ל א"כ הדק"ל דה"ל לשנות ג' איסורים דנתוסף איסור משום טומאה כיון דגם בלשכות הנ"ל יש איסור דרבנן משום טומאה וכנ"ל:
ונראה ליישב לפי המבואר בחולין דף ק"ג ע"ב ע"ש דפליגי ר"י ור"ל דלר' יוחנן חשיבא הנאת גרון אכילה ולר"ל הנאת מעיים ומבואר באחרונים דבכרך איסור בסיב ובלעו תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל דלר"י לא חשוב אכילה כיון שלא נגע בגרון שהרי הפסיק הסיב ולא נהנה גרונו ולר"ל חשיב אכילה כיון דאיכא הנאת מעיים שהרי נתעכל במיעיו והנה מבואר ברמב"ם ה' אבות הטומאות פ"ג ה"ה דנבילת ע"ט אינו מטמא ע"י כריכה בסיב ע"ש והוא מן התוספתא כמ"ש הכ"מ ע"ש ונראה פשוט דגם ר"ל מודה בדין זה דוודאי לא פליג ר"ל אתוספתא ותו דטומאת נבילת ע"ט וודאי דגם לר"ל תלוי רק בגרון וכמבואר במשניות לרוב שנבילת ע"ט מטמא בגדים בבית הבליעה דהיינו בגרון כמבואר ברמב"ם בהלכותיו שם ומקרא ילפי' לי' דכתי' וכל נפש אשר תאכל אינו מטמא אלא כשהיא בבית הנפש וכמבואר ברמב"ם שם ה"א ע"ש וא"כ כיון דגם לר"ל הטומאה היא רק בגרון מגזה"כ וכנ"ל ממילא דאינו מטמא ע"י כריכה בסיב וכנ"ל וא"כ יש עצה לר"ל שיאכלו הכהנים חטאת העוף הבא עה"ס ע"י כריכה בסיב דלא יגע בגרון ולית בי' משום טומאת נבילת ע"ט וכנ"ל ואלו ידי מצוות אכילת קדשים שפיר יצאו בזה אם היא חטאת כיון דלשאר מילי הרי כריכה בסיב שפיר חשיב אכילה לר"ל כיון דאית בי' הנאת מעיים וכנ"ל:
אולם התינח ר"ל לטעמי' משא"כ ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דבכה"ת נמי הנאת גרון הוא דחשיבא אכילה וא"כ ע"י כריכה בסיב גם מצוות אכילת קדשים לא יצאו וא"כ נסתלקה העצה הנ"ל ועל כרחך לומר דיאכלו בלשכות הנ"ל ואי דאיכא איסור דרבנן משום טומאה צ"ל דברייתא לא מיירי מאיסורים דרבנן רק מאיסורים דאורייתא וא"כ ע"כ דיש שחיטה לעוף מה"ת וחב"ע דאורייתא וא"כ ר"י לטעמי' שפיר הוכרח לומר דהלכה היא בנזיר הא דאב מדיר וגו' דאל"כ רק הוא כדי לחנכו במצות ומדרבנן א"כ תיקשי קושית הגמ' דאיך מייתי קרבנות לסוף מניינו וציפרין כשנטמא הא ה"ל חולין בעזרה ונבילה אולם ר"ל לטעמי' דס"ל דהנאת מעיים בעי' שפיר ס"ל דהוא כדי לחנכו במצות וכנ"ל כן י"ל ע"ד החידוד:
באופן ב' י"ל בהסברת מחלוקת ר"י ור"ל דנזיר הנ"ל בסגנון הנ"ל וזה דלכאורה י"ל בישוב קושית האד"ע הנ"ל דהי' יכולים לאכול חטאת העוף הבא עה"ס ע"י תערובות מין בשא"מ בפחות מס' שיהי' בו כדי נתינת טעם דאז שפיר יצאו ידי מצוות אכילת קדשים וכמבואר בזבחים דע"ח ע"א דיוצאין ידי מצה אף שרובה אורז אם הטעם דגן נרגש עש"ה אבל לענין טומאת נבילת ע"ט הרי אינו מטמא ע"י הטעם וכמבואר בתוס' בכורות דלענין טומאה לא אמרי' טעם כעיקר ע"ש. אולם ז"א דרק בטומאת מגע דאיירי בי' התוס' שם ע"כ שפיר לא שייך בי' טעם כעיקר דמה ענין טעם למגע ורק אכילה יוכל להחשב ע"י שמרגיש טעמו אבל אין לו ענין למגע משא"כ נבילת ע"ט דאין לו שום טומאה רק בבית הבליעה מטעם אכילה א"כ שפיר ראוי שיטמא ע"י טעם כיון דטעם כעיקר חשוב אכילה וכנ"ל:
אמנם באמת יש להסתפק בגוף טומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה אם ענין הטומאה הוא בתורת אכילה שגזה"כ היא שאכילת נבילת ע"ט מטמא או דילמא גם היא טומאת מגע היא אלא דשאר המטמאים במגע מטמא בכל מקום שיגע מן הגוף ונבילת ע"ט גילתה תורה דאינה מטמאה במגעה רק במקום מיוחד בבית הבליעה וגזה"כ הוא שמטמאה ע"י מגע בית הסתרים ועכ"פ רק מטעם מגע היא לא מטעם אכילה ודו"ק ונראה דספק זה תלוי במחלוקת ר"י ור"ל דחולין הנ"ל אי הנאת גרון חשיבא אכילה או הנאת מעיים דלר"ל ע"כ דטומאת נבילת ע"ט איננו מטעם אכילה כיון דמטמא בבית הבליעה דהיינו בגרון וכנ"ל והנאת גרון הרי לא חשיבא אכילה לדידי' כלל ועל כרחך דהטומאה רק מטעם מגע משא"כ לר' יוחנן דהנאת גרון חשיב אכילה שפיר י"ל דהטומאה היא מטעם אכילה ויותר מסתבר לומר כן משנאמר שהוא מטעם מגע כיון דמגע בית הסתרים הוא וגם אין לו מגע בשום מקום משארי מקומות הגוף ולפי"ז ר"י לטעמי' דס"ל דטומאת נבילת ע"ט היא מטעם אכילה א"כ א"א לו לתרץ קושית האד"ע הנ"ל ולומר דאכלו חטאת העוף הבא עה"ס ע"י תערובת מין בשא"מ דהא אכתי ראוי שיטמא ע"י הטעם כיון דהטומאה היא מפאת אכילה והרי טעם כעיקר חשיב אכילה וכנ"ל וההכרח לתרץ דאכלו בלשכות הנ"ל ושוב יש הכרח לומר דזה תלוי בזה וכנ"ל משא"כ לר"ל לטעמי' דס"ל דהטומאה היא מטעם מגע א"כ שוב אין מטמא ע"י טעם וכנ"ל וא"כ שפיר י"ל דאכלו ע"י תערובות מין בשא"מ וכנ"ל וא"צ לתרץ דאכלו בלשכות הנ"ל ושפיר ס"ל כדי לחנכו במצות וככל הנ"ל. [וראה לקמן ד"ה והנה הספק, ובשו"ת בן פורת סי' ו' אות ב'. ובסי' א' שם]:
והנה אשוב לענינינו לברר מה שהתחלתי לחדש דמותר לשחוט חולין בלשכות הנ"ל ואומר דנלענ"ד להוסיף עוד דבלשכות הנ"ל יש חיוב מחמת שחיטה בחוץ אם שוחט שם קדשים וראי' לזה מהא דאמרי' בזבחים דף ק"ז ע"ב דהי' ה"א דשוחט עולה בדרום יהי' חייב משום שחיטה בחוץ אלא דמקרא דמחוץ למחנה ילפי' דבעי' דומי' דמחוץ למחנה שהוא מקום שאין ראוי לשחיטת שום קדשים יצא דרום שהוא ראוי לשחיטת קדשים קלים יעויש"ה וא"כ לשכות הנ"ל דאינם ראוים לשחיטת שום קדשים שוב שפיר יש בם חיוב משום שחיטה בחוץ אף על גב דחשיבי פנים לענין אכילת קדשי קדשים וכמובן דהא לא עדיפי מדרום דהוי פנים ממש ואעפ"כ הי' בו איסור שחיטה בחוץ אילו לא הי' כשר לשחיטת קדשים קלים וכנ"ל וע"ע בזבחים דקי"ד ע"ב דקאמר דפנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי עש"ה ברש"י שכ' דפנים דגלגל אינו כשר לחובות ע"כ חשוב כחוץ לענין חובות וא"כ ה"נ לשכות הנ"ל דפסול לשחיטת קדשים חשיבי שפיר חוץ לענין שחיטה ואף על גב דעזרה הן לאכילה דלא עדיפי מפנים דגלגל הנ"ל דהוי פנים ממש ועכ"ז חשיב חוץ לענין חובות ולפי"ז הנה על כרחך דאין בלשכות הנ"ל משום שחיטת חולין בעזרה דהא ר' יוחנן יליף משום ר' מאיר בקידושין שם איסור שחיטת חולין בעזרה במ"מ דמה שלי בשלך אסור דהיינו שחיטת קדשים בחוץ אף שלך בשלי אסור דהיינו שחיטת חולין בעזרה עש"ה וא"כ לדידי' איסור שחיטת קדשים בחוץ ואיסור שחיטת חולין בעזרה בהכרח עומדים זה לעומת זה ובמקום שיש בו איסור שחיטת חוץ וחשיב שלך א"א שוב שיוחשב שלי ויהי' אסור לשחוט בו חולין וז"פ וא"כ נהי דחוזר שם בקידושין מדרשא דר"מ הנ"ל עכ"ז הרי חוזר בו רק מן הטעם לבד ואין הדין איפוא משתנה מכח זה ע' תוס' יבמות דמ"ב ע"א ד"ה סתם וא"כ בלשכות הנ"ל דיש בם איסור שחיטה בחוץ וכנ"ל שוב שפיר אין בם איסור שחיטת חולין בעזרה:
עוד נראה דאפי' לפי דרשת המסקנא בקידושין שם דילפי' איסור שחיטת חולין בעזרה מדכתיב וכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום הרי לכאורה קשה דנימא דאסור לשחוט חולין בכולי' ירושלים דכולי' ירושלים הרי נקרא מקום ע' תוס' ע"ז ד"ח ע"ב ד"ה מלמד אלא דנראה מדבריהם שם דביאור תיבת מקום יובן בכ"מ לפי הענין שנאמר בו אם קאי אירושלים או אביהמ"ק ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דה"נ מובן מסברא דרק במקום המיוחד לשחיטת קדשים הוי בזיון הקדושה אם ישחוט שם חולין וע"כ מפרשי' תיבת מקום אמקדש לא אירושלים וא"כ ממילא לא קאי ג"כ אלשכות הנ"ל כיון דפסילי לשחיטת קדשים וכנ"ל ואי נימא דקאי אלשכות הנ"ל אף על גב דפסילי לשחיטת קדשים הואיל והם בכלל עזרה לענין אכילת קדשי קדשים וכנ"ל ונקראים מקום מכח זה א"כ ה"ה די"ל דקאי אכולי' ירושלים דג"כ נקראת מקום ומנ"ל דקאי אעזרה דווקא אם לא שנאמר דאזלי' בתר סברא הנ"ל דבמקום המיוחד לשחיטת קדשים דווקא הוי השחיטת חולין בזיון וכנ"ל:
ועוד נראה ראי' ברורה דאין בלשכות הנ"ל איסור שחיטת חולין בעזרה שהרי בקידושין שם הצריך הש"ס מקראות מיוחדים לאסור שחיטת חולין בעזרה בבעלי מומין או חי' עש"ה ומוכח דהאיסור שייך רק מפאת שאפשר לשחוט הבהמה בתורת קדשים דאז הוי שחיטתה כשהיא חולין בזיון לקדשים משא"כ כשאינה ראוי' לקדשים לא חשיבא בזיון וכעין הא דאמרי' בזבחים ד"ג ע"א דלאו מינא לא מחריב בה וא"כ מובן ממילא דה"ה במקום שאינו ראוי לשחיטת קדשים וכלשכות הנ"ל שפיר שרי לשחוט חולין דנהי דילפי' מקראי שם לאסור גם שחיטת בע"מ וחי' בעזרה עכ"ז אך גזה"כ הוא ולענין מקום שאינו ראוי לשחיטת קדשים דאין לנו גילוי לאסור שפיר בהיתירו עומד כסברא החיצונה ועוד דזיל בתר פשטא דקרא דכתי' וכי ירחק וגו' וזבחת וגו' דכוונת הכתוב שאם ירחקו מביהמ"ק ולא יוכלו לזבוח שם כל בהמותיהם בתורת שלמים כמו שעשו במדבר אזי יהיו מותרים לזבוח בכל מקום בתורת חולין ובא הכתוב להתיר בשר תאוה וא"כ עכ"פ איירי קרא רק ממקום הראוי לזביחת שלמים וא"כ הלשכות הנ"ל דאינם ראויות לזה שפיר שרי לשחוט בהם חולין:
והנה י"ל עוד דהך מילתא אי אסור לשחוט חולין בלשכות הנ"ל ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דתנאי אי דרשי' טעמא דקרא דאי אמרי' הכי ה"נ ראוי שנדרוש טעמא דקרא דאוסר שחיטת חולין בעזרה דהוא משום בזיון הקדשים אם שוחטין חולין הפחותים במקום המיוחד לשחיטת קדשים וממילא דשרי בלשכות הנ"ל וכנ"ל ואי לא דרשי' וכו' א"כ ה"נ כיון דכתי' כי ירחק ממך המקום וגו' אסור לשחוט בכל העזרה שכולה נקראת מקום וגם הלשכות הנ"ל בכלל הואיל ויש להם קדושת עזרה לענין אכילת קדשי קדשים וכנ"ל ולפי"ז יתיישב מה שהעיר על דברי האברך החריף ובקי מוה' צבי לופטיג נ"י מפה מהא דפריך במנחות דף מ"ח ע"א דפריק להו היכא אי מאבראי איפסל להו ביוצא ואי גוואי הוי חולין בעזרה ומשני לעולם דפריק להו גוואי וחולין ממילא הויין ע"כ ואי איתא הא מצי למיפרק להו בלשכות הנ"ל דליכא פסול יוצא דאדרבה מנחות נאכלים שם ואעפ"כ משום חולין בעזרה ליכא וכמו שחידשתי עכת"ד ולפמ"ש שפיר עדיפא מיני' משני שינויא דהוי אליבא דכ"ע משיאמר שפדו אותם בלשכות הנ"ל דהוי רק למ"ד דדרשי' טעמא דקרא וכנ"ל משא"כ סוגי' דתמורה הנ"ל י"ל דאתי' אליבא דמ"ד דדרשי' טעמא דקרא ושפיר קאמר דיאכלו עמה חולין וכו' והכוונה אלשכות הנ"ל וכנ"ל אולם בזבחים דע"ז ע"א פריך הש"ס ג"כ דפריק להו היכא וכו' וכסוגי' דמנחות הנ"ל ושם בזבחים קאי אליבא דר' שמעון ע"ש ור"ש הא איהו מרא דהך סברא דדרשי' טעמא דקרא ואעפ"כ לא משני הש"ס דפריק לי' בלשכות הנ"ל אולם באמת קושי' הנ"ל בפשיטות לק"מ דהש"ס קמשני שפיר עדיפא מיני' לקושטא דמותר לפדותו בכולי' עזרה מטעמא דחולין ממילא הויין וא"צ לפדותו ולאכלו דווקא בלשכות הנ"ל וז"פ:
ודע דסברתינו הנ"ל דשחיטת חולין במקום המיוחד לשחיטת קדשים חשיב בזיון לקדשים לכאורה יש לה סתירה מש"ס זבחים דנ"ה ע"א דקאמר דשחיטת קדשים קלים כשירה בצפון מק"ו דמה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קק"ל שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון ע"ש ואי איתא הא יש סברא להיפוך לאסור ולומר דהואיל וק"ק קדושתם עדיפא מקק"ל ע"כ הוי בזיון לק"ק אם נשחטים קק"ל הפחותים מהם במקום המיוחד לשחיטת ק"ק וכמו שמטעם הנ"ל שחיטת חולין אסורה בעזרה המיוחדת לשחיטת כל קדשים וע"ע בזבחים דנ"ח ע"א דתנן ק"ק ששחטן בראש המזבח ר' יוסי מכשיר כאילו נשחט בצפון ר' יוסי בר' יהודה אומר מחצי המזבח ולדרום כדרום מחצי המזבח ולצפון כצפון ע"כ וקאמר התם בגמ' דשניהם מקרא אחד דרשו דכתי' וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך דר"י סבר כולו לעולה וכולו לשלמים וריב"י סבר חציו לעולה וחציו לשלמים דאי ס"ד כולו לעולה כשר השתא כולו לעולה כשר כולו לשלמים מיבעי' עכ"ל הגמ' ואי איתא מה זה הפשיטות הא יש סברא להיפוך ג"כ דכיון דמדריגת המקום נעלה וכולו כשר לעולה שהיא ק"ק ע"כ היא בזיון אם ישחוט שם קק"ל:
וע"ע במנחות ד"ג ע"א דפריך (לר"ש דס"ל התם דמחשבה פועלת בקדשים רק אם אין ניכר ממעשהו היפוך מחשבתו) דק"ק ששחטן בצפון לשם קק"ל לירצו דמעשיהן מוכיחין עליהן דק"ק נינהו דאי קק"ל הן בדרום הוי עביד להו ומשני אימר דאמר רחמנא אף בדרום בדרום ולא בצפון מי אמר הא תנן קק"ל שחיטתן בכל מקום בעזרה עכ"ל הגמ' ותמוה טובא דאיזה סברא היתה להמקשן לאסור שחיטת קק"ל בצפון והתוס' שם ד"ה דאי הסבירו דדעתו הי' דאסור לשחוט קק"ל בצפון כדי שלא יבואו לטעות שהם ק"ק ע"ש אולם לפמ"ש י"ל דזהו באמת טעמא דמקשן דס"ל דאסור לשחוט קק"ל הפחותה במדריגה בצפון מפאת שהוא בזיון לק"ק הנעלים מהם הנשחטים רק במקום ההוא וכנ"ל ובאתי רק להעיר:
והנה לפי האמת דשחיטת קק"ל כשירה בכ"מ בעזרה עכ"ז אין מזה סתירה לסברתינו דשחיטת חולין בעזרה הוי איסורו משום בזיון הקדשים די"ל דחולין שאינם קדושים כלל שפיר הוי שחיטתם במקום המיוחד לקדשים בזיון לקדשים ולא כן בק"ק וקק"ל דגם הקק"ל יש בם קדושה ע"כ לא הוי שחיטתם בצפון בזיון לק"ק וז"פ:
עוד אני חוזר להביא ראי' דשרי לשחוט חולין בלשכות הבנויות בחול וכו' וזה ממה שמצאתי דבר חידוש בענין חולין בעזרה ברש"י זבחים דפ"ה ע"א וזה עניינו דבזבחים שם דפ"ד ע"ב גרסי' א"ר יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ (פי' דשוחט בהמה בלילה בפנים והעלה אח"כ בחוץ חייב משום מעלה בחוץ ואפי' לר' יהודה דס"ל דנשחטה בלילה אם עלתה תרד וא"כ אינה מתקבלת בפנים וראוי שיופטר אהעלאת חוץ עכ"ז לא תהא פחותה משוחט בחוץ דג"כ אין מתקבלת עוד בפנים ואעפ"כ אם העלה אח"כ בחוץ חייב גם על ההעלאה) מתיב ר' חייא בר אבין (מהא דתנן) השוחט עוף בפנים ומעלה בחוץ פטור שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב (גם על ההעלאה) ואמאי נימא לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ תיובתא ואיבע"א שחיטת עוף בפנים מיקטל קטלי' ע"כ וברש"י ד"ה מיקטל קטלי' כ' וז"ל לא שייכא שחיטה בפנים כלל בין בחולין ובין בקדשים (ר"ל דבעוף לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין משום חולין בעזרה ולא בקדשים שהרי עוף קדשים טעון מליקה ולא שחיטה) אבל שחיטת לילה (ר"ל בבהמה) שחיטה היא בחולין הילכך בקדשים שחיטה פסולה היא קרוי' (ר"ל דלא הוי כמיקטל קטלי' ואינו נשחט כלל רק הוי שפיר שחיטה אלא ששחיטה פסולה היא) עכ"ל ולכאורה אין שום הבנה לדבריו דכמו דבעוף לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין משום חולין בעזרה ולא בקדשים דעוף קדשים טעון מליקה ה"נ שחיטת לילה לא שייכא בפנים כלל לא בחולין מצד חולין בעזרה ולא בקדשים מצד לילה שהרי שחיטת קדשים זמנן רק ביום ואי דשייכא שחיטת לילה בחולין בחוץ ה"נ יש שחיטת עוף בחולין בחוץ ועל כרחך צ"ל בכוונתו דס"ל דבלילה ליכא איסור שחיטת חולין בעזרה וע"כ שחיטת לילה בבהמה בפנים שפיר חשיבא שחיטה הואיל ואפשר לשחוט אז בהמת חולין בפנים משא"כ שחיטת עוף בפנים ביום דא"א לשחוט אז בפנים לא עוף חולין ולא עוף קדשים ע"כ לא חשיבא שחיטה כלל והוי כמיקטל קטלי' והכוונה הזאת כמעט מפורשת היא בדבריו במה שכ' "אבל שחיטת לילה שחיטה היא בחולין" שהרי בפנים איירי וכמו שהתחיל בדבריו לא שייכא שחיטה בפנים כלל כו' ועל זה כ' ששחיטת לילה היא שחיטה בחולין א"כ מפורש דס"ל דבלילה מותר לשחוט חולין בעזרה וכזה ראה וחדש:
ונלענ"ד בטעמו עפמ"ש התוס' ישינים יומא דכ"ט ע"ב ד"ה ניהדרי' וז"ל ועוד אפי' נתקדשה (המנחה בכלי) מבעוד יום חשיבא מיהא בלילה כמנחה בכלי חול הואיל ואינה ראוי' להתקדש בלילה עכ"ל ונראה כוונתו דכיון דאין בכח הכלי שרת לקדש בלילה ע"כ נחשב אז ככלי חול והמנחה המונחת בו כמונחת בכלי חול ואם שי"ל בכוונתו באופנים אחרים עכ"ז גם כדברינו הנ"ל י"ל ואכ"מ לדבר בזה ולפי"ז נראה דכוונת רש"י הוא ג"כ עד"ז דכיון דאיסור שחיטת חולין בעזרה נלמד בקידושין דנ"ז ע"ב מוכי ירחק ממך המקום וזבחת וגו' בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דכיון דאין זמן שחיטת קדשים בלילה במקדש ע"כ לא חשיב אז המקדש מקום לענין שחיטה והוי כנשחט בריחוק מקום וכמו במנחה דכיון דאין הכלי שרת ראוי לקדש בלילה ע"כ הוי המנחה המונחת בו כמונחת בכלי חול. וי"ל עוד בטעמו של רש"י בפשיטות טפי לפמ"ש למעלה דטעם איסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק לפי שהוא בזיון לקדשים אם חולין נשחטים במקום המיוחד לשחיטת קדשים וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דחשיב בזיון רק אם נשחטים החולין בזמן הראוי לשחיטת קדשים משא"כ בלילה דאין קדשים נשחטים אז ע"כ אין השחיטת חולין בזיון לקדשים בזמן ההוא ואיך שיהי' בטעמו של רש"י ז"ל עכ"פ יש לנו ראי' מדבריו למה שכתבתי דבלשכות הבנויות בחול וכו' דפסילי לשחיטת קדשים שרי לשחוט בם חולין דהא בלילה נמי הרי קדושת המקדש על המקדש לענין אכילת ק"ק ואיסור כניסת טמאים וכמה עבודות שעושין בלילה ועל כרחך דאיסור שחיטת חולין בעזרה איננו תלוי בקדושת המקדש לשארי דברים ורק בקדושת המקדש לענין שחיטת קדשים הוא תלוי וע"כ בלילה דאינו ראוי לשחיטת קדשים שרי לשחוט בו חולין וא"כ ה"ה בלשכות הנ"ל דפסילי לשחיטת קדשים שפיר שרי לשחוט בם חולין אף על גב דהוי כעזרה לענין אכילת קדשי קדשים ודע דלדעת רש"י דזבחים הנ"ל יש ליישב ג"כ הך דתמורה דקתני שאם הית' אכילה מועטת אוכלין עמה חולין וכו' די"ל הכוונה שאכלו אותה בלילה עם חולין וכו' דבלילה שפיר שרי להכניס חולין מדשרי לשחוט וכנ"ל וז"פ:
ואולם אי קשיא לי הא קשיא לי לפמ"ש בסברת רש"י הנ"ל דבלילה נחשב ריחוק מקום לענין זביחה וכנ"ל א"כ ראוי שהשוחט קדשים בלילה בפנים יתחייב משום שוחט בחוץ כיון דחשיב כשוחט בריחוק מקום ותו דאפי' לפי הטעם השני הנ"ל דכיון דאין אז זמן שחיטת קדשים ע"כ לא חשיבא השחיטת חולין בזיון עכ"ז קשה שהרי ר' יוחנן הוא האומר בסוגיא דקידושין בשם ר"מ דטעם איסור שחיטת חולין בעזרה הוא משום דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור וכבר כתבתי דלפי הטעם הזה איסור שחיטת חולין בעזרה ואיסור שחיטה בחוץ תמיד עומדים זה מול זה ומה שהוא שלך לענין שחיטה בחוץ אינו שלי לענין שחיטת חולין בעזרה וכן להיפוך וא"כ גם בזמן נמי ראוי לומר כן וגם בלילה כיון דנחשב המקדש שלי לענין שאין בו איסור שחיטה בחוץ שוב הרי אינו שלך ואסור לשחוט בו חולין וכמובן וא"כ כיון דר' יוחנן הוא הבעל המאמר בסוגיא דזבחים הנ"ל א"כ קשה מדר"י אדר"י וכמובן:
והנה לולי דברי רש"י ז"ל הנ"ל הי' אפשר לענ"ד לפרש סוגי' דזבחים הנ"ל לפי מאי דאמרי' ביומא דס"ד ע"א בשעיר המשתלח דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו ואם שחטו אמו בו ביום אזי אסור לדחותו לצוק דהוי כשוחט או"ב ביום אחד וע' בזבחים ד"ע ע"ב דאמרי' ג"כ בעגלה ערופה דעריפתה זו היא שחיטתה וע"ע בחולין די"ז ע"א דנחירה במדבר זו היא שחיטתו ועוד שם דכ"ז ע"ב דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו ולפי"ז י"ל בפשיטות דה"ה בעוף קדשים בפנים מליקתו זו היא שחיטתו ומעתה נלענ"ד דכשנתנה תורה מצוות שחיטה חילקה אותה דבחולין תהי' מן הצואר ובסכין ובעוף קדשים בפנים תהי' השחיטה ביד ומן העורף ובמדבר תהי' השחיטה בנחירה ובעגלה בעריפה ובשעיר ע"י דחי' לצוק ולפי"ז נראה דכמו דבשוחט חולין מן העורף איננו שחיטה כלל כמו כן בשחט עוף קדשים בפנים מן הצואר אין לו שם שחיטה כלל רק התזת ראש בעלמא דשחיטה שלו הרי היא המליקה רק דכ"ז שהוא בחוץ שאם רוצה לשחטו איננו עומד עוד למליקה שצריך עדיין הבאה בפנים תחלה ע"כ שפיר נקרא שחיטה ומה שהוא בחוץ איננו עוקר ממנו השם שחיטה כיון דהמעשה היא מעשה השחיטה אלא שיש בה פסול מפאת שאיננה במקום הראוי משא"כ בשחטו בפנים דבפנים מליקתו זו היא שחיטתו ע"כ הוי בשחיטה כלא נשחט כלל ומיקטל קטלי' וע"כ לא שייך לומר לא תהא פחותה משוחט בחוץ והעלה בחוץ דז"א דשוחט בחוץ הרי נשחט שפיר אלא שהיא שחיטה פסולה משא"כ בשוחט בפנים דמיקטל קטלי' ולא נשחט כלל וכנ"ל אבל בבהמה דמעשה השחיטה אחת היא בה בחולין וקדשים רק דקדשים מקומם בפנים וזמנם ביום וחולין מקומם בחוץ וזמנם תמיד ע"כ כמו דבחוץ הוי שחיטה אעפ"י שצריכה להיות בפנים לפי שמעשהו היא מעשה השחיטה באמת רק שלא נעשית במקומה הראוי ה"נ בנשחטה בלילה בפנים הרי מעשהו מעשה השחיטה באמת אלא שלא נעשית בזמנה הראוי דהית' צריכה להעשות ביום ושייך שפיר לומר דלא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ אבל בעוף לא שייך לומר כן דבחוץ הרי היא שחיטה אלא שהיא שחיטה פסולה משא"כ בפנים דלא חשיבא שחיטה כלל ורק המליקה היא השחיטה וכנ"ל ודו"ק היטב ודע דיש לעיין בהא דאמר ר' יוחנן השוחט בהמה בלילה וכו' דמדוע נקט בהמה ולא אמר השוחט עוף בלילה בפנים וכו' דהא בעוף הוי רבותא טפי דאית בי' תרי פסולים האחד מפאת שעוף מצוותו במליקה והשני מפאת שהיא לילה משא"כ בבהמה שיש רק פסול אחד מכח לילה וזה קשה לכאורה בין לפירש"י ז"ל ובין לפירושינו דלפירש"י ז"ל דשייכות השחיטה בחולין גורם שיקרא שחיטה בקדשים א"כ כיון דבלילה מותר לשחוט עוף חולין בפנים כמו בהמה דשרי לרש"י ז"ל דאין שום סברא לחלק ביניהם א"כ שפיר שחיטת עוף קדשים אז בפנים שם שחיטה עלה דא"ל דשאני עוף דכיון דאית בי' תרי פסולים ע"כ הוי כמיקטל קטלי' דזה אינו סברא כלל דסוף סוף כיון דשחיטה היא בחולין א"כ גם בקדשים שם שחיטה עלה אלא שהיא שחיטה פסולה מתרי פסולים ודו"ק:
ואין לומר עוד דבעוף אינו נחשב שחיטה מצד שייכות השחיטה בחולין כיון דלא שייכא גם ביום משא"כ בבהמה דשייכא תמיד בפנים בלילה בחולין וביום בקדשים דגם זה אינו סברא כלל דסוף סוף כיון דשחט בלילה הוי עתה שפיר שם שחיטה עלה כיון שאם הי' שוחט חולין אז הוי שחיטה וכמובן והנה גם לפירושינו יוקשה כן דכמו דבחוץ דאינה עומדת שם למליקה הוי שחיטתה שחיטה ה"נ בפנים בלילה דאינה עומדת אז למליקה ראוי שיוחשב אז שחיטתה שחיטה וא"כ שפיר הוי מצי ר"י למינקט השוחט עוף בלילה וכו' אולם י"ל דאע"ג דבחוץ אינו נחשב לעומד למליקה לפי שמחוסר מעשה הבאה לפנים אעפ"כ בפנים נחשב גם בלילה לעומד למליקה כיון דמחוסר אך זמן דיום ואפי' למ"ד דלילה חשיב מחוסר זמן עכ"ז מחוסר זמן הרי איננו חסרון כל כך כמחוסר מעשה דזמן ממילא קאתיא ואף על גב דבידו להביאה לפנים וכל שבידו הא לאו כמחוסר מעשה דמי כמבואר בקידושין דס"ב ע"א עכ"ז גרע הוא ממחוסר זמן אלא שאיננו חסרון כל כך כמחוסר מעשה שאיננו בידו וכנראה להדיא מתוס' יומא דס"ד ע"א ד"ה התם דחסרון מעשה אף שהיא בידו גרע מחסרון זמן ע"ש אולם בנזיר דס"ד ע"ב ד"ה אמר כתבו דמחוסר מעשה כשהיא בידו קיל ממחוסר זמן ע"ש:
ומצאתי שדבר זה הש"ס עצמו צידד בו לכאן ולכאן והוא ביבמות ד"ע ע"ב דיליף מג"ש דנאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה פסח ערל אסור בו אף תרומה וכו' ופריך ונילף מג"ש זאת שיהי' גם אונן אסור בתרומה כמו שאסור בפסח ומשני אמר קרא וכל זר לא יאכל קודש זרות אמרתי לך ולא אנינות ופריך אדרבה נימא ולא ערלות ומשני הא כתי' תושב ושכיר ופריך ומה ראית ומשני מסתברא ערלות ה"ל לרבויי שכן מחוסר מעשה ופריך אדרבה אנינות ה"ל לרבויי שכן אין בידו לתקן את עצמו וכו' עכ"ל הגמ' הרי שהש"ס עצמו מסופק בזה דערל שמחוסר מעשה המילה אלא שבידו למול עצמו ואונן שאין בידו בתוך יום אנינותו שלא להיות אונן אלא שהוא רק מחוסר זמן לא מחוסר מעשה הי מינייהו גרע ערל או אונן ועכ"פ בדעת ר' יוחנן דזבחים הנ"ל שפיר י"ל דס"ל דמחוסר מעשה גרע וע"כ שפיר לא נקט עוף וכנ"ל:
אולם כ"ז יתכן רק לפירושינו משא"כ לפירש"י ז"ל שפיר קשה וכנ"ל וא"כ לכאורה יש גם מזה ראי' לפירושינו הנ"ל:
אמנם מה שצידדתי למעלה לומר לדעת רש"י דשחיטת עוף בלילה בפנים הואיל ויש בה תרי פסולים האחד מפאת שמצוותו במליקה והב' מפאת לילה ע"כ שפיר לא חשיב שחיטה כלל אף ששייכא שחיטה בעוף חולין בלילה בפנים בכשרות ואינו דומה לשוחט בהמה בלילה בפנים דיש בו רק פסול אחד מפאת לילה ע"כ שפיר שייכות השחיטה בחולין בכשרות שמועיל שיקרא שחיטה בקדשים אם שהסברא אין נותנת לחלק בכך וכמ"ש למעלה עכ"ז נתיישבתי דמצינו דוגמת זה בחולין דקכ"א ע"ב דישראל ששחט בהמה טמאה וכן עכו"ם ששחט בהמה טהורה מועלת השחיטה לענין שיקרא אוכל ויטמא טומאת אוכלין בעודה מפרכסת אבל אם עכו"ם שחט בהמה טמאה אין בה טומאה של כלום עד שתמות ותהי' נבילה והטעם דישראל ששחט טמאה או עכו"ם טהורה אף על גב דאין זה שחיטה כלל מדינא והוי נבילה עכ"ז הואיל ושחיטת ישראל בטהורה שחיטה מעליא הוא לכן גם בכה"ג דליכא רק חסרון אחד מפאת טמאה או מפאת עכו"ם ואינה חלוקה איפוא משחיטת ישראל בטהורה רק בחסרון אחד לכן חשיבא שפיר דומה קצת לשחיטת ישראל בטהורה וע"כ שם שחיטה עלה בצד מה ומהני עכ"פ לענין טומאת אוכלין משא"כ עכו"ם בטמאה דאיכא תרתי לגריעותא וחלוקה משחיטת ישראל בטהורה מפאת שתי חסרונות לכן חשיבא לגמרי אינו דומה לשחיטת ישראל בטהורה וע"כ אין שייכות השחיטה בשחיטת ישראל בטהורה מועיל לה כלל שתקרא שחיטה עש"ה בחולין וא"כ ה"נ דכוותה שפיר י"ל דשייכות השחיטה בחולין בכשרות מועיל שיהי' בקדשים שם שחיטה עלה רק אם אין שם בקדשים רק פסול אחד משא"כ כשיש שם שני פסולים ודו"ק:
ועוד נתיישבתי די"ל בפשיטות דהא דלא א"ר יוחנן השוחט עוף בלילה וכו' היינו משום דלא ניטעי דלא מיבעי' קאמר לא מיבעי' ביום דחייב דהוי אך פסול אחד מצד שהיא עוף אלא דגם בלילה דאית בי' תרי פסולים דעוף ודבלילה נמי חייב ובאמת אינו כן דבשוחט עוף ביום בפנים והעלה בחוץ פטור באמת וכמבואר במשנה המובאה בסוגיא דזבחים הנ"ל וזהו או מטעמא דרש"י ז"ל או מטעמא דידי וע"כ שפיר הוכרח ר"י למינקט השוחט בהמה בלילה וכו' וז"פ:
והנה מה שכתבתי למעלה דע"כ שחיטת עוף קדשים בחוץ נחשב שחיטה משום דמחוסר עדיין מעשה הבאה לפנים ואיננו עומד עדיין למליקה נזכרתי שא"צ לזה כי ש"ס ערוך הוא בזבחים דס"ט ע"א דע"כ שחיטת עוף קדשים בחוץ חשיב שחיטה משום דאם הועילה לו שחיטתו לחייבו כרת משום שחיטה בחוץ לא תועיל לו לטהרו מידי נבילה וראיתי להעתיק כל הסוגי' דשם לפי שיש לי ממנה ראי' מפורשת למה שכתבנו דבעוף קדשים בפנים מליקתו היא שחיטתו ואם שחטו לא חשיב שחיטה כלל וזה דגרסי' התם וז"ל יכול תהא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין בפנים ובין בחוץ (בעוף קמיירי) מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל נבילה ופריך הא נמי נבילה היא ומשני אלא ת"ל טריפה מה טריפה שווה בפנים כבחוץ אף כל שוות בפנים כבחוץ יצא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין מבפנים ובין מבחוץ הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ אין מטמאין בגדים אבית הבליעה ופריך בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ (דשחיטת עוף חולין בחוץ הרי היא כהכשירו) אלא קדשים אידי ואידי פסולין נינהו אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהר מידי נבילה ופריך אשכחן חוץ פנים מנלן ומשני הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ (דכיון דבחוץ אינו מטמא מטעמא דאם הועילה לו וכו' לכן גם בפנים א"א שיטמא) עכ"ל הגמ' וברש"י שם ד"ה הא נמי נבילה היא כ' מי יימר דלאו נבילה היא הואיל ושחיטה בפנים בעוף לא שייכא עכ"ל וכ"כ התוס' שם ד"ה יכול וז"ל הא דמצרכינן הכא קרא לשחיטת עוף קדשים שמטהרת מידי נבילה ולענין איסורי הנאה לא מצרכינן קרא לשחיטתן שמטהרת מידי נבילה לא דמי דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן (פי' כ"א מליקה היא הכשירן) אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן ואף על גב דהשתא מיהא אין שחיטתן מכשרתן באכילה (פי' מפאת האיסור הנאה אשר בהם) מ"מ מטהרתן מידי נבילה עכ"ל ומבואר איפוא בכ"ז דשחיטת עוף קדשים בפנים אין קרוי שחיטה כלל רק מליקתו זו היא שחיטתו אבל השחיטה איננה שחיטה כלל והוי כמיקטל קטלי' ושמפאת זה הי' ראוי באמת שיהי' העוף הנשחט מטמא טומאת נבילה ומה שאין מטמא הוא רק משום דלטומאה גזה"כ הוא דבעי' דומיא דטריפה שיהי' שוה בפנים כבחוץ משא"כ כאן דאינו מטמא בחוץ מטעמא דאם הועילה לו שחיטתו לחייבו כרת וכו' ע"כ גם בפנים אינו מטמא אבל מ"מ שם שחיטה אין עליו כלל בפנים רק מליקתו היא היא שחיטתו וכנ"ל:
וראיתי להביא פה דברי הרא"ש פ"ק דחולין סי' כ"ג שהביא איבעי' דר' ירמי' דבעי התם איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מאי וכו' וכ' ע"ז וז"ל ונ"ל דנ"מ בבעיא זו באדם שאסר על עצמו אחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לו לאכול מה שניתותר בידו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כגון שלקות וגבינות עכו"ם וכיוצא אם אסור מה שיש ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל ולענ"ד לולי דבריו ז"ל אין זה דומה כלל לאיבעי' דר' ירמי' דהתם באיברי נחירה הרי אין האיסור בארץ רק מפאת נבילה ואינו זבוח וע"כ שפיר איבעי' לי' לר' ירמי' דאיברי בשר נחירה שהכניסו עמהן מן המדבר דבמדבר נחירתו זו היא שחיטתו וכמפורש בש"ס שם וכמו שהבאתי למעלה א"כ הרי האיברים האלו נשחטו בשעתן אלא שעתה בארץ נשתנית ענין השחיטה וע"כ שפיר איבעי לי' לר' ירמי' אם האיברים האלו אסורים הואיל ועתה בארץ אין זו שחיטה א"ד הואיל וסוף סוף בשעתן נשחטו שוב א"א שיחשבו נבילה ואינו נשחט כשבאו לארץ ושרו אבל מאן לימא לן שאלו לא הי' טעם היתירם במדבר משום דנחירתו היא שחיטתו רק שבאמת היו נחשבים לנבילה אלא שבמדבר הי' נבילה מותר להם שגם אז הי' מסתפק ר' ירמי' להתירם גם אחרי בואם לארץ דכיון דהם נבילה ממש ובארץ הרי נבילה אסורה א"כ מנא לן שלא יהי' בכלל האיסור גם נבילה דמעיקרא וע"כ בנידון דהרא"ש שמזמן הנדר ואילך או מתקנת ב"ד ואילך מינין הללו הם איסור ממש א"כ מנ"ל להתיר מה שבידו מהם מקודם ודו"ק היטיב:
ועי' בירושלמי עירובין פ"א ה"י אמתני' דהתם דארבעה דברים פטרו במחנה ואחד מהם שפטורין מן הדמאי קאמר בירושלמי וז"ל נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו ע"כ ובק"ע פי' וז"ל פירות של דמאי שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה פטורין מדמאי שכבר נפטרו מתחלה כשבאו לידן במלחמה ע"כ ובשירי קרבן שם ד"ה נכנסו כ' דדין זה דומה לאיבעי' דר' ירמי' הנ"ל עש"ה ולפמ"ש גם דין זה אינו דומה כלל וכמובן:
ודע דגם ספיקו של הרא"ש ז"ל הנ"ל אין לפשוט מדין הירושלמי הנ"ל דיש לחלק טובא דהתם בדמאי כיון שכל דמאי אסור אלא שבמלחמה התירו דמאי א"כ דמאי דמלחמה הותר מכלל איסור ע"כ שייך בי' סברא דהואיל ואישתרי אישתרי להתיר גם הבא לעיר וה"ז דומה ממש להא דאמרי' בקידושין דכ"א ע"ב דהואיל ואישתרי ביאה ראשונה ביפ"ת במלחמה לכהן מכלל איסור אישתרי גם אח"כ כשבאה לביתו ע"ש משא"כ בנידון דהרא"ש ז"ל כשהגיע זמן הנדר או נתחדשה תקנת ב"ד שפיר גם מה שבידו מקודם בכלל דלא שייך שם הסברא דהואיל ואישתרי כו' שהרי לא הותר מה שמקודם בשום פעם ורק שעד עתה עודנה לא הותחל האיסור כלל ודו"ק היטב ותו דהתם בדמאי טעמא אחרינא איכא להתיר שהרי באמת רוב ע"ה מעשרין הן אלא שסמכו חכמים מיעוטא לחזקת טבל וחשו להחמיר ע' תוס' יבמות דקי"ט ע"א ד"ה מחוורתא וא"כ כיון שטעם איסור דמאי מכח החזקת איסור ע"כ זה הדמאי שכבר הותר במחנה הרי פקע חזקת איסור דידי' ואדרבה יש לו חזקת היתר למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור דה"נ יש לנו להחזיק איפכא מהיתר להיתר ומכח ההיתר שהי' לדמאי מפאת שהי' במחנה יש לנו להחזיק גם אאחרי בואו לעיר לומר שהוא מעושר ומותר מפאת שהוא מעושר ודברתי מזה במ"א אי שייך לומר כה"ג חזקה מהיתר להיתר ובגוף נידון הירושלמי הנ"ל הערותי בו במ"א מכמה דוכתי ואכ"מ:
אשוב לענינינו ואומר דמה שחידשתי דמליקת עוף קדשים זו היא שחיטתו והכרחתיו מש"ס זבחים דס"ט ע"א וכנ"ל לכאורה קשה ע"ז מש"ס יבמות דל"ב ע"ב דפליגי התם ר' חייא ובר קפרא בזר שאכל מליקה אי חייב אחת או שתים ומטעמא דאאחע"א הוא דפליגי ע"ש אבל כ"ע מודי דמליקה לזר יש בה איסור משום נבילה וא"כ מוכח דמליקה לא חשיב שחיטה וי"ל דלגבי הכהן הוא דחשיבא מליקה שחיטה אבל לא לגבי זר וע"ע בזבחים דמ"ד ע"ב דמצריך הש"ס קרא מיוחד דלכל חטאתם להתיר חטאת העוף לכהנים דסד"א נבילה היא עכ"ל הגמ' ואי איתא מדוע סד"א לומר כן הא לגבי כהן מליקתו היא שחיטתו ואיננה נבילה כלל וי"ל דרק אחרי דכתי' קרא דלכל חטאתם להתיר חטאת העוף לכהנים הוא דאמרי' דטעמא דקרא משום דמליקתו היא שחיטתו לגבי כהנים משא"כ לולי קרא הנ"ל לא הייתי אומר כלל כן ושפיר הי' אסור להם משום נבילה אולם עדיין צ"ע דכיון דלזר לא חשיבא מליקה שחיטה וכנ"ל א"כ חידוש הוא דחדית רחמנא לגבי כהנים להחשיב המליקה לשחיטה אצלם א"כ מנ"ל באמת למידרש טעמא דקרא הכי דילמא באמת אין כוונת התורה כלל להחשיב המליקה לשחיטה אצלם ומליקה היא נבילה באמת גם להם אלא שגזה"כ הוא שנבילה זאת מותרת להם וזהו ענין החידוש שחידשה תורה אצלם:
וע"ע במנחות דמ"ה ע"א דפריך אקרא דוכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי א"ר יוחנן פרשה זו אלי' עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים הוא דאצטריך לי' סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבילה וטריפה קמ"ל עכ"ל הגמ' וקשה ג"כ דמדוע סד"א לומר כן הרי המליקה איננה נבילה כלל לגבי כהנים כיון דמליקתו היא שחיטתו אצלם [וא"ל דכוונת רבינא דה"א דהואיל ומליקה חשיבא שחיטה לגבייהו בקדשים ה"ה דחשיבא שחיטה בחולין דז"א דא"כ הול"ל דסד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו בקדשים אישתרי נמי בחולין ומדאמר דסד"א דאישתרי נמי נבילה וכו' מוכח דהייתי טועה להתיר גם שאר מיני נבילה ולאו דווקא נבלת המליקה והיינו על כרחך משום דמליקת קדשים לא חשיבא שחיטה כלל והוי נבילה באמת וע"כ שפיר ה"א דהואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי שאר נבילה וכו'] אולם י"ל דהא דס"ל לר' יוחנן דפרשה זו אלי' עתיד לדורשה ולא תי' כרבינא היינו משום דפליג באמת בזה ארבינא וס"ל דטעם היתר מליקה לכהנים הוא משום דמליקתו זו היא שחיטתו וע"כ לא הי' יכול לתרץ כרבינא וכנ"ל ואדרבה תמצא בזה דעת ר' יוחנן מוסברת דלטעמי' הוא דאזיל כיון שהוא הוא הבעל המאמר בסוגיא דזבחים דפ"ד ע"ב הנ"ל דשוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב וקשה עליו קושית הגמ' ממתני' דשוחט עוף בפנים והעלה בחוץ פטור וצריך לתרץ כתי' הגמ' דשחיטת עוף בפנים מיקטל קטלי' והיינו משום דמליקתו היא שחיטתו וע"כ השחיטה באמת איננה שחיטה כלל ומיקטל קטלי' וכפירושינו הנ"ל וא"כ כיון דס"ל לר' יוחנן דמליקתו היא שחיטתו ע"כ שפיר הוצרך לומר דפרשה זו אלי' עתיד לדורשה ולא הי' יכול לתרץ כרבינא וכנ"ל:
וע"ע בחולין דק"כ ע"א דפריך דל"ל קרא דנפש לרבות השותה בחלב נגמריני' מנבילת עוף דכתי' בי' ג"כ קרא דנפש לרבות השותה ומשני דמה לנבילה שכן לא הותר מכללו תאמר בחלב שכן הותר מכללו אצל חי' ופריך דנבילה נמי הרי הותר מכללו במליקת חטאת העוף לכהנים וכו' ע"ש וקשה ג"כ דאין זה דומה כלל לחלב דחלב חי' הרי גם היא חלב כחלב בהמה אלא שהתירתו תורה וע"כ שפיר ה"ל חלב איסור שהותר מכללו משא"כ נבילה הרי לא הותר כלל במליקה כיון דמליקתו היא שחיטתו ואיננה נבילה כלל וענין השחיטה הוא שנשתנה בחטאת העוף שהצריכתו תורה לשחוט ע"י מעשה המליקה אבל איסור נבילה הרי לא הותר בו כלל ולפמ"ש דסברא זאת דמליקתו היא שחיטתו במחלוקת שנוי' בין ר' יוחנן ורבינא דמנחות הנ"ל א"כ י"ל בפשיטות דעדיפא מינה משני בחולין שם שינויא דהוי אליבא דכ"ע יעויש"ה בחולין:
והנה מה שהקשיתי אהך סברא דמליקתו זו היא שחיטתו מהא דאמרי' ביבמות דל"ב דמליקה אסורה לזר מטעם נבילה נתיישבתי דגם בשעיר המשתלח הרי אמרי' ביומא דס"ד ע"א דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו לענין או"ב ואעפ"כ לכ"ע אסור באכילה דרק לענין הנאה פליגי בי' שם דס"ז ע"א אי שרי או אסור עש"ה אבל באכילה לכ"ע אסור ועל כרחך שהאיסור הוא מטעם נבילה דא"ל שהוא מטעם הקדש שהרי למ"ד דמותר בהנאה על כרחך דפקע מיני' איסור הקדש דלענין הקדש הרי אין שום חילוק בין אכילה והנאה וכנודע ועל כרחך צ"ל דנהי דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו עכ"ז לענין היתר אכילה בעינן שחיטה ממש וצ"ע להבין הסברא בזה ועכ"פ כיון שמצינו כן בדחי' לצוק א"כ ה"ה במליקה שפיר י"ל כן:
עוד מצאתי בעזה"י ראי' ברורה ונפלאה דמליקה בקדשים היא שחיטתו מהא דאמרי' בפסחים דס"ג ע"ב דהמולק את העוף בערב פסח על החמץ עובר בלא תעשה אבל הקומץ את המנחה על החמץ אינו עובר וברש"י ד"ה אינו עובר כ' וז"ל דקמיצה וודאי לאו שחיטה היא עכ"ל כוונתו דכיון דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ע"כ בעי' שחיטה דווקא וא"כ כיון דמולק על החמץ חייב על כרחך דמליקה חשיבא שחיטה בקדשים דא"ל דאפי' אי אין מליקה שחיטה כלל עכ"ז שפיר חייב הואיל ועבודת המליקה היא במקום עבודת השחיטה בבהמה דז"א דהא גם קמיצת מנחה היא במקום שחיטה בבהמה וכמבואר בזבחים די"ג ע"ב ובכמה דוכתי ועל כרחך דלענין שוחט על החמץ בעי' שחיטה ממש וע"כ שפיר פטור בקמיצה הואיל ואיננה שחיטה וא"כ מוכרח מזה דמליקה חשיבא שחיטה ממש בקדשים ומה שכתב רש"י דקמיצה וודאי לאו שחיטה היא צ"ל בכוונת תיבת וודאי דמליקה נהי דאיננה שחיטה סתמית עכ"ז בעוף קדשים עכ"פ היא שחיטתו או דנהי דאיננה שחיטה לגבי זרים עכ"ז לגבי כהנים עכ"פ חשיבא שחיטה וכנ"ל משא"כ קמיצה דוודאי לאו שחיטה הוא כלל וכלל ודו"ק ויש לעיין עוד הרבה בכ"ז ובאתי רק להעיר:
והנה הספק אשר הזכרתי למעלה אי טומאת נבלת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה הוא מטעם אכילה או מטעם מגע דע דנלענ"ד מוכח מכמה דוכתי דהיא רק מטעם אכילה והם.
א) מש"ס מנחות ד"ע ע"א דבעי למימר התם דאם הכניס פיו למעי נבילת עוף טהור ואכל הבצים אשר בפנים אינו טמא כדין האוכל נע"ט משום דלא עבידי אינשי דאכלי הכי ובטלה דעתו אצל כל אדם ומסיק דעבידי אינשי דאכלי הכי ע"ש ומוכח דהטומאה היא מטעם אכילה דאי נימא דמטעם מגע היא א"כ מה בכך דלא עבידי אינשי דאכלי הכי הא סוף סוף נגע הנבלת ע"ט בבית הבליעה ויש כאן מגע ועל כרחך דרק השם אכילה מטמאהו וע"כ כיון דלא עבידי אינשי דאכלי הכי והוי שלכ"א ולא חשיב אכילה ע"כ שפיר ראוי שיהי' טהור וע"ע בביצה ד"ז ע"א דאהא דתני' דהאוכל מנע"ט מן האשכול של ביצים מן הקורקבן ובני מעיים טמא קאמר בגמ' דאע"ג דבשר נינהו עכ"ז כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו לאשכול וקורקבן וכו' מש"ה איצטריך לאשמעי' דמטמא ע"ש ומוכח גם מזה דהטומאה היא מפאת אכילה וע"כ כיון דאיכא אינשי דלא אכלי ה"א דחשיב שלכ"א ולא הוי אכילה ואינו מטמא וכנ"ל:
ב) בשבועות ד"ז ע"ב אמר דה"א למעט טומאת נע"ט מכרת דביאת מקדש משום דבביאת מקדש כתי' כי יגע וע"כ ה"א דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא וברש"י דלאו בר נגיעה שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה ע"י אכילה כו' עכ"ל ומוכח דאין הטומאה מטעם מגע דאל"כ איך אתמעט מאו כי יגע הא שפיר בר נגיעה היא אלא שיש לנגיעתה מקום מיוחד שצריך שתהי' הנגיעה בבית הבליעה ודו"ק:
ג) בחולין דל"ג ע"ב פליגי התם ר' אליעזר ור' יהושע דר"א ס"ל דהאוכל אוכל ראשון נעשה גופו ראשון לטומאה ור"י ס"ל דנעשה שני וקאמר התם דל"ד ע"א דר"א אמר לר"י מצינו אוכל חמור מן האוכל (האדם האוכל את המאכל חמור מן המאכל) דהא נע"ט בחוץ לא מטמא ואלו אוכלה מטמא בגדים אבית הבליעה ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל (ר"ל דהאוכל אוכל ראשון היאך נאמר שלא יהא ראשון) והשיב לו ר"י דמנבלת ע"ט לא גמרי' דחידוש הוא וכו' ע"ש ומוכח ג"כ דטומאת נבלת ע"ט מטעם אכילה היא דאי מטעם מגע א"כ איך מייתי ר"א ראי' מינה על אוכל אוכל ראשון דהא שם על כרחך מטעם אכילה היא דמטעם מגע א"א להיותו טמא דהא ראשון אינו מטמא אדם במגע ועל כרחך דמטעם אכילה היא וא"כ מאי ראי' מייתי מנגיעה לאכילה הלא אין הנושאים שוים ואם מצינו דנגיעת האדם חמור מן המאכל וודאי דלא נוכל לדון מזה שיהי' אכילתו חמור מן המאכל ועל כרחך דגם טומאת נע"ט מטעם אכילה היא וע"כ שפיר מייתי ראי' מאכילה אאכילה אולם אהא דקאמר ר' יהושע דמנבילת ע"ט לא גמרי' דחידוש הוא פירש"י וז"ל שאין לו טומאה בגלוי וכשהיא בבית הסתרים הוא דמטמא וכו' ואילו כל שאר טומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזה"כ הוא ואין למידין הימנה ור"א סבר למידין עכ"ל וצריך להבין סברת ר"א דאטו לית לי' לר"א כלל המוסכם בכל הש"ס דלא גמרי' מחידושא וע"כ י"ל לכאורה דבהא גופא קמיפלגי דר"א ס"ל דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה וע"כ איננו חידוש כלל מה שמטמא בבית הסתרים ולא בגלוי היפוך משאר טומאת דכמו שיש טומאות המטמאות במגע ויש שמטמאות ע"י משא ויש שמטמאות ע"י אהל כן נבלת ע"ט אמרה תורה שמטמא ע"י אכילה ובתורת אכילה שפיר יש לו לטמא בבית הסתרים דגרון כיון דהנאת גרון חשיב אכילה בכה"ת ושפיר אין מטמא בגלוי ור"י י"ל דס"ל דטומאת נע"ט היא מטעם מגע וע"כ שפיר הוי חידוש מה שמטמא בבית הסתרים ולא בגלוי היפוך מכל שאר דברים המטמאים במגע שמטמאים בגלוי ולא בבית הסתרים ודו"ק. אולם אחרי העיון ז"א דא"כ ל"ל לר"י לומר דמנבלת ע"ט לא גמרי' דחידוש הוא תיפוק לי' דאפי' אי גמרי' מחידושא עכ"ז כיון שטומאת נע"ט היא מטעם מגע ע"כ אין לדון ממנו לאוכל אוכל ראשון דהטומאה מטעם אכילה דאין לדון מטומאת נגיעה לטומאת אכילה וכנ"ל ועל כרחך דגם ר"י ס"ל דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה ואעפ"כ חשיב לי' חידוש הואיל ולא מצינו טומאה ע"י אכילה בשום דבר רק בנע"ט לבד ור"א לא חשיב זה לחידוש וא"כ מוכח שפיר מסוגי' דחולין הנ"ל דבין לר"א בין לר"י טומאת נע"ט היא מטעם אכילה לא מטעם מגע:
ד) שם דק"כ ע"א תניא גבי נע"ט דאם המחהו באור טמא ופריך הש"ס הא אכילה כתיבא בי' ע"ש ומוכח ג"כ דאין הטומאה מטעם מגע דאל"כ מה בכך דאכילה כתיבא בי' ושתי' איננה בכלל אכילה (ע"ש בתוס' שפירשו דנהי דבעלמא שתי' בכלל אכילה היינו רק בדבר שהי' מתחילתו משקה משא"כ כאן שהי' אוכל והוא המחהו ועשאו משקה) הא סוף סוף יש כאן מגע נבילת עוף טהור כיון דלא פקע מיני' שם נבילה ע"י שהמחהו באור דהא פריך רק מכח דאכילה כתי' בי' וליכא ומוכח דעצמותו אכתי נבילה היא והחסרון רק מפאת שאיננו אוכלו רק שותהו ועל כרחך דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה ולא מטעם מגע וע"כ שפיר פריך דאכילה כתיבא בי' וליכא ואולם יוקשה בזה דר"ל משני שם אקושית הש"ס הנ"ל דאמר קרא נפש לרבות השותה ע"ש וא"כ קשה טובא דהא ר"ל על כרחך סובר דהטומאה איננה מטעם אכילה מדס"ל בחולין דק"ג ע"ב דהנאת גרון לא הוי אכילה וא"כ נע"ט דמטמא בבית הבליעה דהיינו בגרון על כרחך אין הטומאה מטעם אכילה רק מטעם מגע וכמו שכתבנו כבר בתחלת דברינו וא"כ לר"ל לטעמי' הרי קושי' מעיקרא ליתא ול"ל קרא דנפש לרבות השותה הא כיון דהשתי' עכ"פ מגע היא א"כ שפיר ראוי שיטמא אעפ"י שאיננו אכילה וכנ"ל וצע"ג:
ועוד ק"ל מש"ס נזיר ד' נ' ע"א דבעי מיני' אביי מרבה יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה (כזית מנבילת בהמה שנרקב ונימוח מי מטמא במגע ובמשא או לא) מי אמרי' גמירי נצל דאתי מאדם אבל דאתי מבהמה לא או דילמא לא שנא הניחא למ"ד טומאה חמורה עד לגר שפיר (פי' דלמ"ד דטומאה חמורה דהיינו טומאת נבילות לטמא אדם במגע ובמשא היא מטמאה עד שתיפסל מאכילת גר כדכתי' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראוי' לגר קרוי' נבילה לטמא במגע ובמשא שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה והכא כיון שנצל אינו ראוי לאכילת אדם שפיר לא מטמא וליכא למיבעי מידי אי יש נצל) אלא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב מאי איכא למימר (כלומר לדידי' איכא למיבעי אי יש נצל לבהמה כיון דאכתי ראוי לכלב הוא) ת"ש המחהו באור טמא (גבי נבילת עוף טהור מיתניא בחולין דק"כ ע"א המחהו לשומן של נע"ט באור טמא. תוס') בחמה טהור (דכשנימוח בחמה מסריח מחום השמש ואינו ראוי לאכילת אדם ולכך הוא טהור) ואי ס"ד עד לכלב אפי' בחמה נמי (ליטמא דאכתי הוא ראוי לכלב אלא ש"מ דאין נצל לנבילה ולכך הוא טהור) וכו' עכ"ל הגמ' ותמוה טובא דלפי מה שהוכחתי מכל הלין דוכתי דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה א"כ מאי ראי' מייתי הש"ס מנבלת ע"ט לומר דאין נצל לנבלת בהמה הא אפי' אי יש נצל לבהמה כ"ז שראוי לכלב עכ"ז בנבלת ע"ט כיון שאינו ראוי לאדם א"כ אפי' כשאוכלו הא ה"ל שלכ"א ולא חשיב אכילה וע"כ שפיר אינו מטמא כיון שהטומאה היא רק ע"י אכילה משא"כ בנבלת בהמה שטומאתו ע"י מגע ומשא שפיר אפשר שיטמא בראוי לכלב והרי מפורש בסוגיא דמנחות ד"ע ע"א וביצה ד"ז ע"א הנ"ל דנע"ט אינו מטמא שלכ"א וצע"ג:
וע"ע בב"ק דס"ב ע"ב דגרסי' ת"ר על כל דבר פשע כלל על שור ועל חמור ועל שה ועל שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון וכו' ופריך אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אף כל כו' אבל עופות לא כו' ומשני א"כ ניכתוב רחמנא חד פרט ופריך הי ניכתוב רחמנא אי כתב רחמנא שור ה"א קרב לגבי מזבח אין שאין קרב לגבי מזבח לא ואי כתב רחמנא חמור ה"א קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא ומשני א"כ ניכתוב רחמנא שור וחמור שה ל"ל ש"מ לאתויי עופות ופריך ואימא לאתויי עופות טהורים דומיא דשה דמטמא בגדים אבית הבליעה אבל עופות טמאים דלית להו טומאה דלא מטמאי בגדים אבית הבליעה לא וכו' והנה שם דס"ג ע"ב מייתי הש"ס תנא דבי חזקי' דדריש ג"כ להך קרא בכלל ופרט ומרבי מכעין פרטא דשור וחמור ושה כל בעלי חיים ולא פריך הך פירכא דדילמא אתי לאתויי רק עופות טהורים שיש לנבלתם טומאה בבית הבליעה דומיא דשור וחמור ושה דמטמא נבלתם במגע ובמשא אבל עופות טמאים דלית להו טומאה לא וכתבו שם התוס' דס"ד ע"א ד"ה יאמר בסברת התנא הנ"ל דלא פריך הך פירכא וז"ל ואור"י דסובר זה התנא שאין לנו לתלות זה הדבר בצד טומאה כיון שטומאה חלוקה יותר מדאי שזה מטמא במגע ובמשא וזה בבית הבליעה דווקא עכ"ל כוונתם דא"א לומר דהנך פרטי אתי' לאתויי רק עופות טהורים מפאת הדמיון שדומים להם בטומאה כיון שהטומאה חלוקה יותר מדאי וכו' והנה צריך להבין מדוע התנא הקדום חשיב זה לדמיון ותנא דבי חזקי' לא חשיב לי' לדמיון ולפמ"ש י"ל דבהך סברא קמיפלגי דהתנא הקדום סובר דטומאת נע"ט היא מטעם מגע אלא שייחדה התורה מקום למגעו שאין לו טומאת מגע בשום מקום רק בבית הבליעה וכנ"ל וע"כ כיון שעכ"פ הוא מטעם מגע א"כ שפיר שם הטומאה משתתף עם טומאת שור וחמור ושה שנבלתם ג"כ מטמא במגע אלא שמגעם הוא בכל מקום מן הגוף וגם בכלים ואוכלין ומשקין. ומגע נע"ט יש לו מקום מיוחד בבית הבליעה דאדם ועכ"פ שם הטומאה שוה בשניהם ששניהם מטמאים ע"י מגע ותנא דבי חזקי' ס"ל דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה ולא מטעם מגע ע"כ שפיר הטומאה חלוקה לגמרי כיון שהם מטמאים ע"י מגע ומשא ואלו נע"ט מטמא ע"י אכילה ודו"ק היטב:
ועי"ל דתנאים הנ"ל נחלקו במחלוקת אביי ורבא בנדה דמ"ב ע"ב דס"ל לאביי דמקום נע"ט דהיינו בית הבליעה של אדם שנבלת ע"ט מטמא בו בלוע הוי ורבא ס"ל דבית הסתרים הוי והנפקותא ביניהם אי נבלת בהמה מטמא במקום ההוא במשא דאי בלוע הוי הא קי"ל דטומאה בלוע אפילו במשא אינו מטמא ואי בית הסתרים הוי הא קי"ל דבית הסתרים מטמא במשא אעפ"י שאינו מטמא במגע עש"ה בנדה ולפי"ז י"ל דהתנא הקדום סובר דבית הסתרים הוי וא"כ גם נבלת שור וחמור ושה מטמא בבית הבליעה ע"י משא ע"כ שפיר יש להם השתתפות עם נע"ט כיון שיש גם להם טומאה במקום שהוא מטמא ותנא דבי חזקי' סבר דמקום ההוא בלוע הוי וא"כ אין נבלתם מטמא שם כלל וע"כ שפיר אין להם השתתפות כלל כיון דבמקום שהם מטמאים דהיינו בגלוי או בבית הסתרים אין הנבלת ע"ט מטמא ואלו במקום שנע"ט מטמא דהיינו בבית הבליעה אזי הם אינם מטמאים כלל ודו"ק:
וע"ע בנדה שם ד' מ"ב ע"א דקאמר התם ביולדת שנעקר ממנה דם לבית החיצון לפני טבילתה לימי טומאה אז אעפ"י שטבלה אח"כ הרי היא טמאה כל זמן שהדם בה ופריך התם ר' ירמי' לר' זירא דאמאי טמאה הא טומאה בלועא היא א"ל זיל שיילי' לר' אבין דאסברית ניהלי' וכו' אזל שיילי' א"ל עשאוהו כנבלת ע"ט שמטמאה בגדים בבית הבליעה ופריך הש"ס מי דמי התם אין לה טומאה בחוץ הכא כי נפיק לבראי ליטמא וכו' עכ"ל הגמ' וצריך להבין באיזה סברא נחלקו ר' זירא ור' אבין דס"ל דעשאוהו כנע"ט וכו' עם המקשן שהקשה דמי דמי התם אין לה טומאה בחוץ וכו' וגם דברי המקשן הנ"ל בעצמם צריכים הבנה ולפמ"ש י"ל דהנה התוס' שם ד"ה עשאוהו כנבלת עוף טהור כתבו וז"ל אף על גב דבעלמא לא החמירו בטומאה בלועה הכא גזרו רבנן טפי כדי שלא יבואו לטעות ולטהר אפי' כשיצא הדם לחוץ וכו' עכ"ל ולכאורה לדברי התוס' הנ"ל ל"ל לומר עשאוהו כנבלת ע"ט וכו' ולא אמרו סתם שיטמא מכח הגזירה הנ"ל וצ"ל בפשיטות דאילו לא מצאו חכמים דכוותה באורייתא בשום מקום שתטמא טומאה בלועה לא היו מחדשים וגוזרים טומאה כזאת כי היכי דלא ליחזי מילי דרבנן כחוכא וכדאמרי' ג"כ בב"מ ד"ד ע"א אא"ב הילך חייב מתקני רבנן מילתא דאיתא דכוותה באורייתא אלא אי אמרת הילך פטור מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותה באורייתא בתמי' ע"ש וע"ע בחגיגה ד' כ"ג ע"ב מעולם לא חידשו דבר בפרה ופירש"י אעפ"י שעשו בה חכמים מעלות הרבה לא חידשו בגזירת מעלותי' דבר שאינו מצוי בשום מקום עכ"ל ואם שהש"ס מסיק שם דהך דלא חידשו דבר בפרה קאי אמילתא אחריתי עכ"ז גם לפי המסקנא הסברא כן הוא דלא רצו לחדש דבר חדש לגמרי עש"ה ועוד דעכ"פ הרי מצינו שם סברא זאת לגמ' וע"כ נהי דלפי המסקנא גזרו בפרה טפי משום מעלות פרה עכ"ז בעלמא שפיר י"ל כן:
וע"ע בחולין דל"ו ע"ב תוד"ה מתיב שכ' וז"ל וי"ל דה"ק דכיון דמדאורייתא לא אשכחנא הכשר בלא משקה ע"כ בבוצר לגת דאזיל לאיבוד ולא חשיב משקה לא הוי להו לרבנן למיגזר שמא יבצרנו וכו' אבל אם אשכחנא מדאוריתא הכשר בלא משקה בשום מקום ניחא עכ"ל וכהנה רבות ולפי"ז י"ל דר' זירא ור' אבין נחלקו בזה עם המקשן הנ"ל דאינהו ס"ל דטומאת נע"ט בבית הבליעה היא מטעם מגע ע"כ שפיר הי' החכמים יכולים לגזור שיטמא הדם הזה את האשה ע"י מגע שנוגע בבית החיצון אף שהוא טומאה בלועה כיון דמצינו דכוותה באורייתא טומאת מגע בדבר הבלוע דהיינו בנבלת ע"ט אמנם המקשן הנ"ל סובר דטומאת נע"ט היא בתורת אכילה ולא בתורת מגע וא"כ אכתי אין לטומאת הדם הזה דמיון כיון שטומאתו רק במגע ובמשא והרי לא מצינו טומאת מגע ומשא בבלוע בשום מקום שנבלת ע"ט הרי מטמא רק בתורת אכילה וע"כ שפיר ס"ל דאין לגזור טומאה כזאת וזהו שהקשה המקשן התם אין לה טומאה בחוץ וכו' הכוונה דכיון דנע"ט אינו מטמא בחוץ במגעו בשום מקום א"כ רחוק הוא שנאמר שטומאתו בבית הבליעה הוא בתורת מגע דא"כ מדוע אין לו מגע בשום מקום מן הגוף ולא בכלים ואוכלין ומשקין ככל טומאות מגע וע"כ יותר סברא שטומאתו היא רק בתורת אכילה וע"כ שפיר אין לו טומאה בחוץ רק בבית הבליעה דהיינו בגרון מפאת הנאת גרון דחשיב אכילה בכה"ת וכנ"ל וא"כ אכתי אין לטומאת הדם הזה דמיון באורייתא ואין ראוי לגזור טומאה כזאת ודו"ק ובאתי רק להעיר:
ודע דמגופא דקרא דכתי' וכל נפש אשר תאכל נבילה וגו' אין להוכיח שהטומאה מפאת אכילה די"ל שפיר דהטומאה מטעם מגע ואפקה רחמנא בלשון אכילה לגלות דבעי' שיעור אכילה בכזית וכעין שהי' בבית המנוגע דכתי' ג"כ והאוכל בבית יכבס בגדיו ואעפ"כ אין האכילה מטמא רק השהי' בבית ואפקה רחמנא בלשון אכילה לומר דבעי' שישהה שיעור אכילה וכמבואר בברכות דמ"א ע"א וכן במי חטאת כתי' ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וקאי אנושא והא דכתיב מזה היינו לומר דבעי' שישא שיעור הזי' כמבואר ביומא די"ד ע"א ובנדה ד"ט ע"א וכן בנבלת בהמה כתי' והאוכל ליתן שיעור למגעו ולמשאו בכזית וכמבואר בנדה דמ"ב ע"ב וע' בזבחים ד"ע ע"א דמפורש שם דאכילה דכתי' בנבלת ע"ט אתי לגלות אשיעור אכילה בכזית ועכ"ז אין להוכיח משם דהטומאה איננה מפאת אכילה מדלא קאמר בפשיטות טפי דלהכי כתי' אכילה משום שאכילת הנבלת ע"ט הוא הוא הדבר המטמא עש"ה בסוגיא ותבין שאין ראי' משם:
ואמנם מלשון הרמב"ם בהלכותיו יש להוכיח כן קצת מדכ' בה' אבות הטומאות פ"ג ה"א וז"ל אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בבית הבליעה שנא' וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהיא כזית עכ"ל ומוכח דמה שנא' תאכל איננו מפאת שהאכילה עצמה היא היא המטמאה כ"א הטומאה היא מטעם מגע ואפקה רחמנא בלשון אכילה לתת שיעור אכילה בכזית דאל"כ הא בפשיטות ניחא מה דכתי' תאכל וכנ"ל אלא דנודע דהרמב"ם דרכו להעתיק לשון הגמ' כצורתו וע"כ גם מזה אין ראי' לומר שהטומאה היא מטעם מגע:
וע"ע ברמב"ם שם הלכה ה' שכ' הכורך כזית מבשר נבלת ע"ט בחזרת וכיוצא בה ובלעו אעפ"י שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור ובכ"מ כ' וז"ל והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא ע"כ מין במינו אינו חוצץ משא"כ בסיב עכ"ל ויש מזה ראי' ברורה שאין הטומאה מטעם מגע דאל"כ מה בכך דמב"מ אינו חוצץ הא סוף סוף אין כאן מגע ורק אכילה יוכל להחשב מפאת שמב"מ א"ח אבל לא מגע שהרי ז"פ שאם יפסוק חזרת בין בשר אדם לנבלת לבהמה לא יחשב זה מגע נבילה ולא יוטמא האדם במגע נבילה:
וע"ע שם ברמב"ם הלכה ו' שכ' וז"ל הבולע נע"ט ואחר שבלעה הקיאה קודם שתתעכל ה"ז אינה מטמא כשתצא לגרונו בשעה שמקיאה שאינה מטמאה בבית הנפש אלא בשעת בליעה לא בשעה שמקיאה עכ"ל ובכ"מ הביא ע"ז דברי הת"כ פ' אחרי מות וז"ל יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים בדרך יציאתה ת"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה עכ"ל ומוכח קצת לכאורה שאין הטומאה מטעם אכילה דאל"כ ל"ל קרא שאין מטמאה בשעה שמקיאה פשיטא דההקאה איננה אכילה אף שנוגע בגרון בשעת הקאה ואפי' אם ירגיש אז בגרון טעם המאכל ואפי' למ"ד דהנאת גרון הוי אכילה שהרי הרגשת הטעם בדרך הקאה עכ"פ היא שלכ"א ולא חשיב אכילה ועוד שהרי מפורש ס"פ גיה"נ דאפי' למ"ד הנ"ל אינו חייב רק בבולע חצי כזית והקיאו וחזר ואכלו ע"ש ומבואר דאילו לא חזר ואכלו פטור וא"כ ע"כ דההקאה אין נחשב לאכילה דאל"כ הי' ראוי שהאכילה וההקאה יצטרפו ויתחייב אפי' בלא חזר ואכלו אולם י"ל דזהו עצמו כוונת הלימוד של הת"כ דכיון דכתי' אשר תאכל על כן האכילה הוא הוא הדבר המטמא ולכן אינו מטמא בדרך יציאתו לפי שאין היציאה אכילה וכנ"ל ואדרבה יש להוכיח מזה איפכא דכיון דחזינן דלקושטא דמילתא גילתה תורה דאינו מטמא בשעת הקאה א"כ מוכח שכוונת התורה לא הית' שתהי' הטומאה מפאת מגע מה שנוגע בגרון וכנ"ל דא"כ הי' ראוי שיטמא גם בשעת הקאה כיון שנוגע גם אז בגרונו ועל כרחך דהכוונה הוא שהאכילה הוא המטמא וע"כ ההקאה שאיננה אכילה שפיר אינה מטמאה:
וע"ע בתוי"ט מס' טהרות פ"א שכ' בפשיטות דאע"ג דאיברים אין להם שיעור דאפי' פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבילה וכו' כל שהוא אבר שלם מטמא כמבואר באהלות פ"א מ"ז עכ"ז זהו רק במת ונבילה דטומאתם ע"י מגע ומשא אבל אבר של נע"ט דטומאתו הוא ע"י אכילה אין מטמא אם אין בו כזית דאין אכילה פחותה מכזית עש"ה הרי דפשיטא לי' גם להתוי"ט ז"ל דטומאת נע"ט היא רק מטעם אכילה לא מטעם משא ולא מטעם מגע:
והנה ראיתי בס' ערוך לנר בכריתות דכ"א ע"א שכ' וז"ל אבל מ"מ אפשר לקיים הגירסא עפ"י מאי דאמרי' בנדה דף מ"ב ע"ב איבעי' להו מקום נע"ט כו' רבא אמר בית הסתרים הוא ע"ש משמע דלרבא טומאת נבלת עוף בבית הבליעה גופא הוא משום משא אלא דגזה"כ שאין לה טומאת משא אלא בבית הבליעה עכ"ל ראו הביא לנו הגאון הזה ז"ל חדשות דטומאת נע"ט לרבא הוא מטעם משא ואולם במחכ"ת אישתמיטי' לי' כל הנך סוגיין דמנחות דף ע' ע"א וביצה ד"ז ע"א וחולין דל"ג ע"ב ודק"כ ע"א וגם דברי התוי"ט הנ"ל דמוכחי להדיא דהטומאה היא מטעם אכילה וכנ"ל וגם מהא דמבואר ברמב"ם הנ"ל דאם כרך נע"ט בסיב ובלעו טהור מוכרח ג"כ דאין הטומאה מטעם משא דאל"כ מה בכך שכרוך בסיב הא סוף סוף הוא נושא את הנבילה וגם מהא דמבואר שם דאין נע"ט מטמא בשעה שמקיאה וכנ"ל ג"כ מוכח כן דאי איתא הא גם בשעת ההקאה הוא נושא את הנבילה בבית הבליעה ואולם בזה י"ל דגזה"כ הוא וכדיליף לי' בת"כ מקרא וכנ"ל וגזירת התורה היא דרק משא דשעת הבליעה מטמא אבל לא משא דשעת הקאה ואמנם מהא דכרכו בסיב דטהור דאין שם קרא ע"ז שפיר יש ראי' מוכרחת דאין הטומאה מטעם משא וכנ"ל:
וע"ע בחולין דקכ"ד ע"ב דס"ל לר"ע דאת שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וא"כ לר"ע וודאי דאין טומאת נע"ט מטעם משא כיון שאין לו מגע בשום מקום מיהו י"ל דגם זה בכלל החידוש שחידשה תורה בנע"ט שיטמא במשא בבית הבליעה אף שאין לו מגע ועוד יש לחלק בין נידון דחולין שם דאיירי בדבר שא"א ליגע בו עש"ה ובין נע"ט שאפשר שפיר ליגע בו אלא שאין מגעו מטמא ואין להאריך בזה כי גוף דברי הערוך לנר הנ"ל שכ' דבנדה דמ"ב ע"ב משמע דלרבא טומאת נע"ט היא מטעם משא לענ"ד אין שום משמעות לזה שם דה"ג התם איבעי' להו מקום נבלת ע"ט (בית הבליעה של אדם שנבלת ע"ט מטמא בו) בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נ"מ כגון שתחב לו חבירו כזית נבילה (של בהמה) לשם אי אמרת בלוע הוי טומאה בלוע לא מטמא ואי אמרת בית הסתרים הוי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר בה"ס הוי ומפורש בזה דהפלוגתא הוא רק בגוף המקום של בית הבליעה דלרבא בה"ס הוי ושייך שם טומאת משא בדבר המטמא במשא כגון נבלת בהמה ולאביי בלוע הוי ואין שייך שם טומאה כלל דטומאה בלוע לא מטמא לא במגע ולא במשא אבל מנבלת ע"ט גופי' הא לא איירי שם כלל לומר שטומאתו הוא מטעם משא ואדרבה יש להוכיח לענ"ד מסוגי' דשם עצמה להיפוך דאין טומאת נע"ט משום משא דהא אביי הביא שם ראי' לסברתו מהא דתני' דנע"ט מטמא בבית הבליעה ולא נבלת בהמה והקשו שם התוס' דמה יענה רבא לזאת הברייתא ותירצו דלרבא איירי הברייתא כגון שהי' בית הבליעה רחב כל כך עד שלא הסיט את הנבלת בהמה שנתחבה לשם ולא הי' שם משא נבילה עש"ה וא"כ מדאמרה הברייתא דנע"ט מטמא בכה"ג ולא נבלת בהמה א"כ הרי מפורש דנע"ט מטמא גם בגוונא דליכא משא כלל וע"כ דנראה עיקר כמש"כ דטומאות נע"ט היא מטעם אכילה ולא מטעם משא: