אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן סב
שאלה ראובן לקח אשה לחנוך בנו נערה קטנה זה קרוב לשתי שנים. ומאז ועד עתה. לא נהג חנוך מנהג אישות עם הנערה לבא עליה כדרך כל הארץ. והן היום גלה חנוך אזן ראובן אביו על ידי אחרים לאמר כי געלה נפשו הנערה הלז יען יש לה חטטין בראשה. ולא יכול עוד לשכב אצלה ולסבול ריחם הרע. ודי לו מה שסבל זה שנתים ימים מאז היתה לו לאשה. הנה כי כן אם הוא רוצה בתקנתו ימהר יחישה מעשיהו לשלחה מעל פניו בשכבר נקטה נפשו ממנה. ומרחמי האב על הבן. שם ראובן על לבו להפיק רצון בנו ולהציל לו מרעתו. ולכן נדרשתי מראובן להגיד לו מה יהיה משפט הנערה. אם יזכה בדין להפסידה כתובתה ע"י מום זה כיון שהבעל טוען בריא שמום זה נולד בה טרם תכנס לרשותו והוא לא ידע ולא שמע ממום זה עד שכנסה. ועדיין לא בא עליה כדרך כל הארץ:
תשובה השקפתי בשאלה הנז' ואת אשר נגזר עליה מאת ידידינו הרב המובהק הפוסק אברהם אוהבי הי"ו אשר האריך הרחיב ברוח מבינתו. שהלכה אתו. וזו הלכה העלה דחטטין הוי מום. וע"ז הב"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה"א שכ' וז"ל ומה המומים הפוסלים בנשים כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. ויותר עליהם בנשים ריח רע וזיעה וריח הפה וכו' ושדבריו ז"ל הם מבוארים בש"ס כתובות דע"ה ע"א תנא הוסיפו עליהן זיעה ושומה וריח הפה יעו"ש. והאריך בזה קצת ואסופה דמילתא כתב וז"ל מפורש יוציא מהאמור דריח רע היוצא משאר מקומות הגוף נמי מום גמור הוא לכ"ע ופוסל באשה כשאר מומין ואדרבא הוא גרע מריח הפה שהזכי' כל הפוס' ז"ל וא"כ בנד"ד נמי שהנערה יש לה חטטין בראשה. הרי הדבר ידוע שבעלי חטטין ריחן רע ונמאס לכל הקרב הקרב אצלם אף במקרי וכ"ש לאיש חיקה הדבק בה ומצוי אצלה תדיר. והיינו ממש ריח רע שהזכירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל וליכא מאן דפליג עלייהו וכדאמרן וכ"כ מהראנ"ח ז"ל להדיא הבי"ד הבאה"ט בסי' ט"ל סק"ד והרב המאסף ז"ל בהגה"ט לשם. ואף שהרב ז"ל לחלק יצא בין רב למעט. נראה שאין דבריו ז"ל רק בדליכא ריע רע. אבל בדאיכא ריח רע וכנד"ד פשיטא שאין מקום לחלק בין רבו למעט וכמו שביררנו וס' הר"ב ז"ל לא זכינו לאורו לראות הדברים על בוריין ועי' לה' מוהרש"א ז"ל בס' משדר באה"ע סי' קי"ז שגם הוא ז"ל נשאל על מעשה כיוצא בזה והמעיין שם עיניו יחזו דמפשט פשיטא ליה ז"ל דמום גמור הוא ופוסל יעו"ש ע"כ:
והנה ממ"ש ידידינו הרה"פ הי"ו דחטטין הוי מום משום ריח רע וע"ז כ' וכ"כ מהראנ"ח ז"ל וכו' משמע דס"ל דמהראנ"ח ז"ל בדאית ביהו ריח רע מיירי דאלא"ה הול"ל וגדולה מזאת כ' מהראנ"ח וכו'. אך ממ"ש בסו"ד אדברי מהראנ"ח ז"ל נראה שאין דבריו ז"ל רק בדליכא ריח רע וכו' משמע דס"ל דלמהראנ"ח ז"ל כשהן רבים הוי מום אף בדלית ביהו ריח רע:
ולכאורה הכי משמעותייהו דדברי מהראנ"ח ז"ל. והילך דברי הרב ז"ל בס' ק"ב וזל"ה ואם הוא כעין חטטין בראש המעט הוא אם רב כי הן רבים מומין יחשבו מומין באשה אע"פ שאינם מהמומין הפוסלים בכהנים כמו זיעה ודדין גסין וריח הפה וכיוצא בהן המנוים בגמרא ויותר מהמה כל שהן מומין שיש בהן קפידא ומ"מ בכגון זה שהיו קצת חטטין בראשה מעט מזער לא רבים אפשר שדרך נשים כן ואין כל כך קפידא בדבר ולא חשיב מום ע"כ:
ומריהטת לשון זה משמע דכל מום שיש בו קפידא אף שאינו בכהנים וגם אינו מהמנויים בגמרא כמו זיעה וריח הפה וכו' אפ"ה הוי מום שהרי כ' אהנך המנויים בגמרא ויותר מהמה כל שהן מומין שיש בהם קפידא. אלמא ס"ל דלאו דוקא אותם שהוסיפו בש"ס אלא כל שיש קפידא הוי מום:
ואולם כד הוינן בה אשכחנא דאי אפשר לומר כן שהרי מצינו למר"ן ז"ל בב"י אה"ע סי' ט"ל שעמ"ש רבינו הטור סי"ג וז"ל ויתר על מומין הפוסלים בכהנים כגון זיעה וריח הפה. וכו' כ' הא"י כגון טעות הוא וצריך למוחקו דכיון דאין מומין באשה יתר על של כהנים אלא אלו לא שייך למימר כגון ע"כ. מבואר מדבריו דכל מום שאינו מן המומין הפוסלים בכהנים וגם לא מאותם שהוסיפו עליהם בש"ס לא הוי מום אף שאנו רואים שיש בו קפידא כיון שלא נזכר בש"ס. וכן מבואר בתשו' הרשב"ץ ז"ל שהב"ד מר"ן ז"ל שם וזל"ה הטוען על אשתו שיש בה מום שהיא משתנית במטה בשעת השינה אין זה מהמומין הפוסלים בנשים שלא נזכר בגמרא כלל ע"ש:
איברא דלכאורה יש לתמוה על מר"ן ז"ל דפליג עליה שם וכ' וז"ל ולענין מ"ש שאין זה מום אין דבריו נראין בעיני דמום גדול זה וכו' ע"ש. דאיך פליג עליה הרשב"ץ בזה כיון שבא בנותן טעם כיון שלא נזכר בגמרא והלא מ'ר נמי הכי ס"ל דאין מומין באשה יתר על של כהנים אלא אלו המנויים בש"ס ותו לא. גם הט"ז סי' הנז' הקשה אב"י דא"כ היה לו לתנא דברייתא. דהוסיפו בנשים למחשב גם מום זה:
וחזיתיה לה' פ"מ סי' ע"ו שכ' אנדון דידיה כיון שמום זה אינו מהמומין הפוסלים בכהנים שפוסלים בנשים גם אינו מאותם שהוסיפו עליהם שפוסלים בנשים לא מקרי מום. ואייתיה בידיה ראיה מתשו' הרשב"ץ שהב"ד מר"ן הב"י הנז' דס"ל להדייא כיון שלא נזכר מום זה בהדייא בגמרא לא הוי מום ואף מר"ן בב"י דפליג עליה שם וקא חשיב משתנית למום היינו משום ריח רע ולדידיה הוי בכלל זיעה וריח רע כמו שיעו"ש. הרי דגם ה' פ"מ ז"ל הכי ס"ל. דאין להוסיף על המנויים בש"ס. וטעמא טעים למר"ן ז"ל דפליג אהרשב"ץ במשתנית. היינו משום דהוי בכלל ריח רע. אבל אי לא הוי בכלל לא. משום דאין להוסיף על המנויים בש"ס ולפ"ז היה מקום למר"ן ז"ל ליישב תיבת כגון שבדברי רבינו הטור ז"ל ולא למחוק ולומר דכוונתו היא על מומין שהן בכלל אלו המנויים בש"ס כגון משתנית וכיוצא כמ"ש להלן:
וע"ע בב"י שכ' דהמרדכי כ' דריח החוטם בנשים אינו מום ומהר"מ דפליג עליה וס"ל דהוי מום הוצרך ליתן טעם למה לא קתני ריח החוטם גבי הוסיפו עליהם והט' כיון דתנא ריח הפה כ"ש ריח החוטם דקשה מריח הפה דאפשר דנקיט פלפלין בפומיה ע"ש. באופן דמדבריהם דרבנן הנז' מבואר דאין להוסיף על מה שהוסיפו בש"ס אם לו דבר שהוא בכלל דבריהם כגון ריח החוטם למהר"מ ז"ל ומשתנית למר"ן:
וא"כ א"א לומר דמהראנ"ח ז"ל פליג אכולהו רבוותא הנז' וס"ל דכל שיש קפידא יש להוסיף. ומוכרחין אנו לומר דגם מהראנ"ח ז"ל נמי בהכי איירי בחטטין שריחן נודף ויש בהם ריח רע והוו בכלל ריח הפה. ומ"ש ויותר מהמה וכו' היינו מומין שהם בכלל המנויים בש"ס. לא להוסיף מה שאינו בכלל. וכ"ת אמאי מספיקא ליה במועטין אי איכא בהוא ריח רע מאי שנא מועטין ממרובין ואי לית ביהו ריח רע וכמ"ש הרה"פ הי"ו. א"כ במרובין נמי לא הוי מום והנלע"ד הוא דאפשר דהרב איירי בדאית ביהו ריח רע. אלא שאינו קצה כ"כ ואפשר שנפשו של איש יכולה לסבול ריח מועט כזה. ולס' הרמב"ם דס"ל שהאיש יכול לסבול ריח החוטם צריכין אנו לומר דאיירי בחטטין שיש בהם ריח יותר. ולס' מהר"מ דפליג אהמרדכי וס"ל דאינו יכול לסבול איירי במועטין דזוטר ריחייהו מריח החוטם. אמטו להכי מספקא ליה להרב כה"ג אי הוי מום או לא:
באופן במאי דאנן קיימין דהאי חטטין אית ביהו ריחא וכמבואר בדברי הרב הפוסק הי"ו. הא ודאי דהוי מום דכל היכא דאיכא באיזה מקום מהאשה ריח רע הוי מום והוי בכלל ריח הפה. וכ"כ הפ"מ ז"ל סי' ע"ו הנז' באשה שיש לה מכה בשוקה כי כל מכה יש לה ריח רע ולא גרע מריח הפה. וכמ"ש מהר"מ הובא במרדכי והביאו מר"ן בסי' ט"ל דריח החוטם הוי מום אע"פ שלא נזכר בגמרא במכ"ש דריח הפה וא"כ בנ"ד נמי אין לך מום גדול מזה בודאי יע"ש. ומינה לה"ג דידן:
אלא שצריך הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה כמ"ש מר"ן ז"ל סי' קי"ז ס' ח' ע"ש. ובנד"ד שמעתי דאית ליהו סהדי דהיו בה קודם שנתארסה. ואם כנים הדברים על האשה להביא ראיה שראה ושתק ונתפייס הלא"ה אינו חייב בכתובתה. וכמ"ש רבינו הטור ז"ל בא"ה סי' ט"ל וז"ל נמצאו בה מומין שבודאי היו בה קודם כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ונתרצה וכו' וכ' הב"י כ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהל' אישות. וכ"פ מר"ן בש"ע ס"ז וז"ל כיצד היא טענת המומין אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי הוו בה קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראיה שידע הבעל ונתרצה או שחזקתו שידע ואם לא הביא ראיה תצא בלא כתובה כלל ע"כ. ועי' ס' ט'. וכ' הב"ש סקי"ד כגון אצבע יתירה אז אפי' אם היא בבית בעלה צריך האב להביא ראיה שידע הבעל אע"ג דקיימה לן אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו מ"מ יש חזקה אין אדם מתפייס במומין לכן צריך האב להביא ראיה והיינו כ"ז שלא בעל אע"ג שכבר הכניסה לחופה אבל אחר שבעל אמרינן בודאי ראה ומתפייס כמ"ש בסמוך ע"כ. ועי' ח"מ סקי"ג:
המבואר מדבריו דהך חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' כ"ז שלא בעל לאו אלימתא היא. ואידך חזקה דאין אדם מתפייס וכו' עדיפה מינה. אך אחר שבעל אלימתא היא הך חזקה דאין אדם שותה וכו' מאידך דאין אדם מתפייס וכו'. וכן מבואר במהרי"ק שו' ק"ה אמ"ש הרמב"ם בה"א פכ"ה ה"ד היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה וכו' כ' וזל"ה ובהא סגי ליה דהא לא אלימתא חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' כיון דעדיין לא בא עליה. ואדרבה איכא חזקה דאין אדם מתפייס וכו' כנגד אותה חזקה ואוקמי ממונא בחזקת מאריה דבשלמא היכא שלא הביא הבעל עדים שעד שלא נתארסה הוו וכו' הרי חזקת הגוף מסייעת לאשה ואיכא למימר כאן נמצאו כאן היו והוי חדא במקום תרתי כדאיתא פ' המדיר דע"ו ומשום הכי מהימנא אבל היכא דהביא הבעל ראיה דעד שלא נתארסה היו בה ותו ליכא דמסייע לאשה אלא חזקה שאין אדם שותה בכוס וכו' אז איכא למימר אדרבא אין אדם מתפייס וכו' דהא לא אלימתא חזקה דאין אדם שותה בכוס כ"כ כיון דאכתי לא נבעלה אלא שנכנסה לבית הבעל ואדרבא איכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה ע"כ:
וא"כ בנ"ד שהבעל טוען שעדיין לא בעל אם כנים הדברים כגון אם האשה מודית לו. או כיון דלדבריו אכתי בתולה היא הרי אפשר ע"י בדיקה כמ"ש מר"ן ז"ל אה"ע סי' ס"ח ס' ד' ועי' כנה"ג שם בהגב"י אות ב' אמ"ש מר"ן דל"ד בדיקה של יין אלא ה"ה אחרת כ' משם מהר"ם אלשקאר ז"ל סי' צ"ה כגון שתמעך באצבע לפני הנשים ותראה השמלה לאנשים וכו' ע"ש. ואם יתברר שעדיין בתולה היא שלא בעל הך חזקה דאין אדם שותה בכוס לאו אלימתא היא דאיכא חזקה דאין אדם מתפייס וכו' דעדיפא מינה ואוקי ממונא בחזקת מאריה:
איברא דגם בשהה ולא בעל כה"ג דאנן קיימין ביה לפי דבריהם מידי פלוגתא לא נפקא. שהרי דיני מקח וממכר במומין שוין הן לדין מום באשה כמ"ש הה"מ ז"ל פט"ו מה' מכירה הג' אמ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע במום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר ע"כ. כ' וז"ל ומ"ש שלא נשתמש וכו' יצא לו ממה שאמרו כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחייב בכתובתה כמ"ש פכ"ד מה"א וכן הם דיני מקח וממכר שוים לאשה בדינין הללו כדאיתא פ' המדיר דע"ה ע"ב ע"כ וכבר הוב"ד בדברי הרה"פ הי"ו:
והנה מצינו דפליגי רבוותא בפי' הלכה זו כדאשכחן לרבינו הכנה"ג בתשו' ח"ב סי' פ"ב וז"ל מה זו שאלה שהדברים מוכיחים וגם שמעון והסרסור מודים שראה שמעון שהחריש היו קצרים וכיון שכן לא נשאר שום טענה לשמעון על ראובן שאף שכתבו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר' בעל הטורים דחפץ שנמצא בו מום מחזירו אפי' אחר כמה ימים האי מחזירו אחר כמה ימים אשעת המקח קאמר שיחזור המקח כשראה המום אפי' אחר כמה ימים לאפוקי כשיש שם אונאה ואין בו מום דכל שעבר זמן בכדי שיראה לתגר שוב אינו יכול לתבוע אונאה וכן מוכח מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן מצאתי בתשובה כ"י למהר"ם אלשיך ומהר"ר אברהם ן' אשר ז"ל הובאו דבריהם בתשובות כ"י להרב המוסמך מהר"א גאליקו ז"ל כתבו דכל שהיה המוכר בעיר ולא חזר לו המקח תכף כשראה המום סבר וקביל ולא מצי לחזור בו ולדידהו ודאי שפירוש דברי הרמב"ם ז"ל כמו שפירשתים דמחזירו לאחר כמה ימים קאי אשעת עשיית המקח ולא אשעת ראיית המומין וכן מוכיח מדברי הרדב"ז ז"ל בסי' קל"ה ואפי' אם נפרש דמחזירו אחר כמה ימים דקאי אשעת ראיית המום וכמו שמוכרח לומר שכך מפרש גדול א' הובאו דבריו שם במהר"א גאליקו שפסק שאפילו בעיר מחזירו אפילו אחר כמה ימים ע"כ:
וכ"כ בכנה"ג ח"מ סי' רל"ב בהגה"ט אות ו' וז"ל מחזירו אחר כמה ימים וכו' נ"ב פשט הלשון משמע אפי' בעיר וכן מצתי לגדול אחד הובאו דבריו בתשובות מהר"א גאליקו ז"ל כ"י סי' נ"ח אבל מהר"א ן' אשר ומור"ם אלשיך ז"ל שם כתבו בפי' דוקא כשאינו עמו במדינה אבל אם ישנו עמו במדינה סבר וקביל ע"כ:
הרי לך להדייא דפליגי רבוותא בדעת הרמב"ם דאיכא מינייהו מלכי דסברי מרנן דמ"ש הרמב"ם מחזירו אפי' לאחר כמה ימים היינו דברים כפשטן אפי' אחר כמה ימים משעת ראיה דאפי' שהה כ"כ אחר שראה וידע המום אפ"ה חוזר והן הן פשט דברי הרמב"ם ז"ל דכל שלא נשתמש אינו חוזר. ולעומתם איכא מרבוותא דס"ל דהאי מחזירו וכו' קאי אשעת מקח ולא אשעת ראיה וס"ל דאם ראה ושתק אינו חוזר אפי' לא נשתמש:
קושטא הוא דסוף דברי הרמב"ם ז"ל שכ' והוא שלא ישתמש וכו' אבל אם נשתמש וכו' קשה להולמו לדבריהם דרבנן דמאי אירייא נשתמש אפי' לא נשתמש נמי אלא ראה ושתק אינו חוזר. והנלע"ד ליישב דמ"ש הרמב"ם ז"ל נשתמש לאו למימרא דכשראה וידע ולא נשתמש חוזר וכפשטן של דברים. אלא לרבותא כ' כן דאף אם נשתמש לא אמרינן דאינו חוזר אא"כ נשתמש אחר שידע המום. אבל בסתמא לא אמרינן חזקה דידע כשנשתמש מהך חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו'. דלא קי"ל האי חזקה אלא לגבי אשה וכמ"ש הרמב"ם בה"א פכ"ה דכשבעל חזקתו דידע ומחיל:
ואפשר שכן היא כוונת הכנה"ג ז"ל שכ' בסי' הנז' הגה"ט אות כ"ח וז"ל אין דין זה אמור אלא כשנודע לו המום אבל כל שלא נודע המום לא הראנ"ח ז"ל ח"א סי'. מ' אמר המאסף עדיין איכא לספוקי בדבריו דאפי' נשתמש בעינן שנודע לו המום אבל נודע לו המום אפילו לא נשתמש אינו יכול לחזור בו מצאתי לגדול אחד בתשו' הובא' בתשובות כ"י למהר"א גאליקו ז"ל סי' ל"ח כתב דכל שלא נשתמש בו אפי' ידע המום חוזר ע"כ:
והנה המט"ש סי' הנז' הגה"ט אות מ"א הניח דבריו בצ"ע וז"ל אבל אם נשתמש במקח אחר שידע המום וכו' משמע דכל שלא נשתמש אפי' ראה המום ושתק חוזר הרב מש"ל ז"ל פט"ו דמכירה ומח"א ה' אונאה סי' ד' וכ"כ הכנה"ג ז"ל סק"ו כ"ח ובתשו' ח"ב סי' פ"ב בשם גדול א' וכן נראה מדברי מהראנ"ח ח"א סי' מ' שכ' ועל הטענה שטוען ראובן משמעון לבטל מקח הבתים שא"ל שמעון שי"ל מאגאזין תחתיו ונמצא שאין לו ודאי מום גדול הוא בבית ויכול לחזור בו ואע"פ ששהה וגם נשתמש בבית כיון שראובן לא ידע עדיין המאגאזין שתכף השכיר הבית למוכר ולא אמר הרמב"ם דכשנשתמש בו אינו חוזר וכן החולקים על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאפי' כשלא נשתמש אלא כשנודע לו המום אבל כל שלא נודע לו לא עכ"ל ומדכתב דלא אמרו החולקים על הרי"ף והרמב"ם דאפי' שהה בלא נשתמש אינו חוזר אלא כשנודע לו מכלל דלדידהו אפילו נודע לו ושהה אינו חוזר אם לא נשתמש ודברי הכנה"ג ס"ק כ"ח שכתב ע"ד מהראנ"ח ז"ל הללו עדיין יש להסתפק וכו' צ"ע ע"כ:
ולדידי חזי לי דאפ"ל דכוונת הכנה"ג ז"ל במ"ש איכא לספוקי בדבריו היינו בדברי הרמב"ם ז"ל והיינו כמש"ל דבנשתמש בעינן נודע לו המום משום דבכה"ג לא אמרינן אין אדם שותה וכו' אבל כשנודע לו לא בעי נשתמש ואין כוונת הרמב"ם ז"ל אלא לאשמועינן דאף אם נשתמש בעי נודע. דדוקא במומי אשה הוא דאמרינן אין אדם שותה וכו'. ולא כאשר פירש המט"ש ז"ל דמ"ש הכנה"ג ז"ל איכא לספוקי בדבריו היינו דברי מהראנ"ח ז"ל דהא ודאי דגם הכנה"ג ז"ל יודה דדעת מהראנ"ח ז"ל בפשוט דלהרמב"ם ז"ל אף בנודע לו בעי נשתמש. מדכ' וכן החולקים על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאפי' כשלא נשתמש אלא כשנודע לו המום וכו'. ומאחר שכן היא דעת החולקים. אלמא לדידהו ס"ל דבעי נשתמש. דאל"ה במאי פליגי:
אלא דאכתי יש לתמוה דמה חידוש למד הכנה"ג ז"ל ממהראנ"ח ז"ל עד שהוצרך להביא לנו את דבריו. והלא הן הן הדברים הנאמרים באמת להדייא בהרמב"ם ז"ל שכ' אבל אם נשתמש וכו' אחר שידע המום ואין שום חידוש בדברי מהראנ"ח ז"ל כלל. ובשלמא על מהראנ"ח ז"ל אין לתמוה שכן דרכן של בעלי תשובה לחלק בין נד"ד לדברי הפוסקים בדבריהם בדברים פשוטים ועי' במט"ש אות מ"ב שהב"ד הכנה"ג הנז' וכ' ומדבריו שהביא הרב ז"ל נראה דכוונתו דבא ללמד דאף אם נשתמש אם עדיין לו נודע לו המום לא הוי מחילה וזה ברור בדברי הרמב"ם פט"ו דמכי' וכו' ע"ש:
והנראה ליישב דאין כוונת רבינו הכנה"ג ז"ל לאשמועינן שום חידוש שאינו מבורר בדברי הרמב"ם ז"ל והראיה לזה שהרי מהראנ"ח ז"ל כ' כן בין לדעת הרמב"ם ז"ל בין לדעת החולקים עליו ובדבור אחד נאמרו. ואמאי השמיט הכנה"ג את דברי מהראנ"ח בדעת החולקים כיון דבהדדי נינהו ובדבור אחד הם. אלא ודאי אין כוונת הכנה"ג ללמוד מהראנ"ח ז"ל שום חידוש. דדברים פשוטים הם ועיני כל אדם חזו בהם. ולכך לא כ' דברי מהראנ"ח בדעת החולקים אלא מ"ש אדברי הרמב"ם דבנשתמש בעי נודע המום. יען דמזה נרגש הרב להסתפק בדברי הרמב"ם ז"ל דדילמא גם הרמב"ם ז"ל ס"ל דלא בעי נשתמש והאי דנקט נשתמש לאשמועינן דבעי ידע המום וכמש"ל כנ"ל ליישב דברי הכנה"ג ז"ל:
איך שיהיה דעת הרמב"ם ז"ל מידי פלוגתא לא נפקא. דמהר"ם אלשיך ז"ל ומהר"א ן' אשר ז"ל ושכן נראה מדברי הרדב"ז ז"ל ס"ל דכל ששהה אחר שראה המום אע"פ שלא נשתמש אינו חוזר וכמ"ש הכנה"ג ולדעת גדול אחד שהביא הכנה"ג כל שלא נשתמש בו אפי' ידע המום חוזר. וכן היא דעת מהראנ"ח ז"ל סי' מ' והמש"ל פט"ו דמכי' והמח"א ה' אונאה ס' ד' וכן העלה המט"ש שם דלדינא מידי פלוגתא לא נפקא. ועי' בש"ע ס' רל"ב ס' ג' שהב"ד הרמב"ם ז"ל כאשר הב"ד הרה"פ הי"ו. וא"כ גם דעת מר"ן ז"ל מידי פלוגתא לא נפקא וכיון שכן יכול הבעל שהוא המוחזק דאית ליה חזקת ממון לומר קי"ל כהנך רבוותא דס"ל דכל שלא נשתמש אפי' ראה המום ושתק חוזר. לפום מאי דכליל לן הה"מ דדיני מומי האשה שוין הן לשאר מומי מקח וממכר כמביא למעלה. וא"כ כל שלא בעל לא מחל ופטור מהכתובה וכמ"ש ידידינו הרה"פ הי"ו אך לא כמ"ש הרה"פ שכן הוא הדין בפשוט שהרי מידי פלוגתא לא נפקא אלא מטעם קי"ל ונפקא מינה שאם תפוסה האשה שאין מוציאין מידה:
פש גבן לברר אי נימה דבמאי דאנן קיימין הוי חזקתו דידע. כפי המנהג שנוהגים שמרחצין את הכלה אור ליום רביעי יום החופה במעמד קרובות חתן וכלה. ונימה דודאי בדק ע"י קרובותיו וא"כ כשכנס לחופה הרי ידע ומחל. הא למה זה דומה למ"ש מר"ן ז"ל באה"ע סי' קי"ז ס' ה' וז"ל אם יש מרחץ בעיר והיו לו קרובים שם אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו ואפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק ע"י קרובותיו וחזקתו ששמע ונתרצה ע"כ. כאשר עמד בחקירה זו הרה"פ הי"ו:
וחזיתיה דאסיק דלאו מילתא היא שאם אמרו בגדול שאינו מתבייש מקרובותיו יאמרו בנער קטון פחות מבן י"ח שנה שהוא מתבושש לדבר בענין זה אף בפני נשים נכריות וכ"ש בפני קרובותיו ואם אמרו בבית המרחץ בעת שהם שקטות ושאננות ולבם פנוי לעין ולבדוק יפה. יאמרו בבית אביה בעת שהם מהומות וטרודות בצורכי החופה הרבים ולבם בל עמם. ובר מן דין אף אם היה בודק ע"י קרובותיו בעת ובעונה הזאת. מום זה דנד"ד בל יראה ובל ימצא אף בהיותה עומדת ערומה במרחץ שהשער חוצץ ומגין בעדו ומסתירו מעיני כל רואה ע"כ:
ומ"ש שהשער חוצץ אף בהיותה עומדת במרחץ לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. שהרי סתם אמרו אפי' מומין שבסתר וכמ"ש מר"ן ז"ל ולא חילקו בזה כלל. ואדרבא מצינו בסי' קי"ז סי' יו"ד שכ' מר"ן ז"ל וז"ל בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפי' היה בתוך הקמטים וכו' חזקה אין אדם שותה וכו' ע"ש. ופירש בעל ההגה וז"ל פי' כגון תחת בית השחי ותחת הדדים וכדומה ע"כ. והא ודאי שהדדים חוצצים ומגינים על המום שתחתיהם יותר ממה שחוצץ השער ואפ"ה אמרי' חזקתו דידע ונתרצה. ודון מינה לבדיקת המרחץ. דאין סברא לחלק בניהם דבדיקות אלו במשמוש היד הם ולא בראיית העין בלבד. ולזה אמרו אפי' מומין שבסתר דבבדיקת היד אין בין סתר לגלוי:
וכ"כ מהראנ"ח ז"ל סי' ק"ב להדייא וזל"ה ופשיטא שאין לחלק עדיין ולומר דמום שבראש חשיב יותר נסתר מכל מומין שבסתר ובפרט במקום שיש מרחץ:
גם הרב משד"ר ז"ל אה"ע סי' קי"ז דאיירי במום החטטין כ' שם וזל"ה אך מה שטען על מום שבראש זה ודאי יש לו בדיקה במרחץ וכ"ש בדיקה קודם שיבעול:
אך מה שחלק ידידינו הרה"פ הי"ו בין גברא לגברא ובין מקום למקום כאשר עיניך תחזינה בדב"ק כמביא למעלה. אנן נמי מודינא ליה ודברי טעם הן והשכל והסברא מורים כן. וכיוצא בזה חלק המשד"ר ז"ל ע"ז:
גם כפי המונח אשר הנחנו לפניך דלא הוו החטטין הללו מום אא"כ יש בהם ריח רע. אין להם בדיקה כמ"ש המשד"ר שם וז"ל מיהו הך מום דריח רע שבה שפיר מצי טעין משום שדרך הכלות לעשות ריח טוב בראשם ובגופם שיהיה ריחם נודף וכ"ש אשה כזאת שודאי יעשו לה כהנה וכהנה עד שיהא אותו הריח רע בטיל במיעוטו וכך טען שמעון החתן הנז' שמתוך ריח בשמים שעשו לה לא הרגיש כלל תחילה בריח רע שבה אך אח"ך בפתע פתאום הרגיש בה שלא במתכוין וכן במרחץ אפשר שיעשו לה בשמים ג"כ ולא יורגש כלל הריח רע שבה ע"כ:
ואם חטטין אלו שבנ"ד הם הנק' בלשון ערבי לקרועא. נראה דמטעם אחר אין להם בדיקה שהדבר ידוע שאין ריח רע שלהם מתמיד יען שע"י איזה משיחות משמנים החטטין מתפררים ומתרפאים לפי שעה ולא נשאר בהם ריח כלל. אלא שתכף שלשה ימים או ארבעה חוזרים וצומחים וחוזרים לקדמותם עד אשר יעלה באשם ויהיה ריחם נודף והא ודאי שבאותם הימים מתרפאים אין להם בדיקה במשמוש היד. ואע"ג שנשאר העור שתחתיהם אדום מ"מ מרבית שער האשה מחפה על גוון העור ההוא והא ודאי שכדי שלא תתגנה שבית אביה עשו לה משיחות משמנים קודם כניסה לחופה. כדי שתתרפא אדביני ביני ולא ירגישו בה בשעת הרחיצה שעושים אור ליום רביעי הנז'. הא למה זה דומה לנכפה לעתים שכ' רבי' הב"י אה"ע סי' ט"ל משם המישרים שאין לו בדיקה במרחץ והביאה מור"ם ש"ם ס"ד ועי' בח"מ ובב"ש שם וכ"כ הפ"מ סי' ע"ו אנד"ד וזל"ה ואפילו אם מרחץ בעיר לא היתה הולכת בימים ההם לבית המרחץ כיון שהוא לפרקים מחולקים וכו' ע"ש:
וגדולה מזו נראה דכיון שחולה זה הוא לפרקים ולאו בכל שעתא ושעתא ריחו נודף. א"כ אפי' כאשר יהיה האופן דבעיל. לא אמרינן חזקה דידע דיכול לטעון דבאותה שעה לא היה לה ולכך לא הרגיש בריחה. שכן מצינו בתשו' הפ"מ ז"ל סי' ע"ו הנז' שכ' וז"ל איברא שאם יטעון ראובן שמום אשתו זאת אינו מום תדירי אלא דמזמן לזמן קא אתי אפשר דלא דמי להך דהרמב"ם דכתבנא דהרמב"ם במום שיש לה תדיר מיירי וע"ז כ' דמסתמא ידע ביה ומחיל דהרי בשעת בעילה אין אדם שותה בכוס וכו' אבל בנ"ד יטעון שבשעת בעילה כשבדק לא היה לה מום זה בעת ההיא דמזמן לזמן קא אתי והשתא הוא דקא אתייא לה ומכי חזי למום צווח ככרוכייא ע"כ. וכ"כ ה' דב"מ חאה"ע סי' מ"ט משמו ומשם הרב בני יעקב בתשו' ס"ח:
ועוד בה דקא טעין דהאי דשתיק לאו משום דאפייס אלא משום דאסיק אדעתיה דלאו מום קבוע הוא וע"י רפואות יוכל להתרפה. ובפרט בהגיע תור זמן הגדלות כי כן יארע לכמה ילדים וילדות בקטנותם תהיינה קרחת בראשם ולעת גדלותם הן מתרפאים והכי חזינא ליה להרה"פ הי"ו שכ' וז"ל ועדיין יש לבעל דין לטעון ולומר הן לו יהי כדברי הבעל. שמום זה היה בה קודם שתכנס לרשותו ולא ידע ולא הרגיש בו עד שכנסה והטעתו. מ"מ הרי ידע והכיר בו זה שנתים ימים והרי ראה ונתפייס. וכמ"ש מר"ן ז"ל באה"ע סי' קי"ז ס"ט וז"ל הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס היו בה או שהודית לו בכך והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס ה"ז חייב בכתובתה. ע"כ. ובנד"ד הרי הבעל אזיל ומודה שכבר ידע והכיר במום זה ומדשתק ולא ערער תכף ש"מ דאפייס ולא קפיד והשתא הוא דהדר ביה:
האמנם נראה דזה לאו כלום הוא. ושתי תשובות בדבר. חדא דכיון דקי"ל חזקה אין אדם מתפייס במומין. כל כימה דמצינן מדי למתלי ביה שתיקתו. תלינן ולא מרעינן לה לחזקה עד דחזינן להדייא דאתרעי. והכא בנד"ד הא קא טעין דהאי דשתק לאו משום דאפייס הוא. אלא קסבר האי מום עובר הוא בדרך שמתרגש ובא בכמה נשים סמוך לנישואין ע"י כיסוי הרא"ש. וע"י רפואה קלה חיש קל מהרה נרפא הנגע ולעומת שבא כן ילך. ויהי כראותו שזה כמה השתדלו קרוביו וקרוביה ברפואתה ולא עלתה בידם אז ידע אל נכון כי מום קבוע הוא. ויבוקש הדבר וימצא כי הגידו לו לאמר שכבר נראה בה מום זה בנעוריה בית אביה. וכבר שקדו יולדיה ודרשו ברופאים היטב אולי יש תקוה להעלות ארוכה למחלתה ולא מצאו ואין זה מן החדש כשאר נשי דאתרע ביהו הכי ע"י קישורי הראש. הנה כי כן געלה נפשו אותה ונראה דהיא טענה נשמעת. ואף שראינו לה' מוהרש"א ז"ל הנ"ל בההוא עובדא דאתשיל קמיה כנד"ד. צידד לומר דכיון שידע בחולי הזה שהיה לה אף שנתרפאת הו"ל לאתנויי ע"מ שלא יחזור ומדלא התנה כן אחית נפשיה לספיקא יעו"ש. וה"נ בנד"ד נימא כיון שידע והכיר במום זה הו"ל לגלויי דעתיה דלא מפייס. ולא שתיק רק אי הוי מום עובר כשאר נשים. לא היא. דהרואה יראה שאין הנושאים שוים דשאני התם שהיה לה חולי רע וקשה מאד עד שיש אומרים שאין לה רפואה כלל כמו חולי הצרעת כמו שיראה המעיין לשם. אמטול הכי יש צד לומר דכיון שידע שהיה לה חולי קשה אף שעכשיו נתרפאת מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתיה ולמיחש שמא יחזור ולאתנויי ע"מ ומדלא אתני אחית נפשיה לספיקא. לא כן בנד"ד שחולי זה הווה בכמה קטנות דנסבי ומתרפה על נקל הכמ"ש. מהיכא תיסק אדעתיה לחוש למיעוטה דלא שכיח ולהתנות ע"מ שתתרפה עד שנאמר מדלא אתני אחית נפשיה לספיקא. עכ"ל הרה"פ הי"ו:
ואתה תחזה לרבינו מוהריב"ץ זלה"ה בתשו' שכ' על ראובן שטען על אשתו שמשתנית במטה וכו' וע"ז הביא דברי מר"ן בב"י אה"ע סי' ט"ל שהביא תשו' הרשב"ץ דלא הוי מום ומר"ן דחה דבריו ובמפה סי' קי"ז ס"ה פסק כדברי מר"ן. ושוב כ' ומ"ש הח' נר"ו דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו. אין זה ענין לנ"ד דלא אמרו כן אלא בטוען מום זה לא ראיתיו עד עכשיו. אבל זה טוען ראיתי וידעתי והייתי סובל ועכשיו איני יכול לסבול עוד. גם מ"ש שכיון שעברו ח' חדשים והיה שותק ולא ערער סבר וקבל. הן אמת שהרשב"ץ כתב באותה תשו' שאפי' לאותם שהיו דנים שזהו מום כיון שאשה זו גדלה עם אחות בעלה וכו' והיתה ישינה עם השכנות אינו יכול לטעון וכ"ש שעברו ה' חדשים בנישואין וכו' עכ"ל. והן אמת דמר"ן ז"ל לא דחה דבריו בזה. מיהו עינינו לנוכח יביטו. ואנן סהדי שאין אדם יכול לסבול לשכב עם אשה שתשתין בבגדיו ותטנפנו ותהי נדתה עליו ויצטרך להחליף בגדיו בכל יום ויהיו כל ימיו שבתות כעולם שכלו שבת ואם לא ימצא להחליף שמלותיו יהא אסור להניח תפילין ולהתפלל ולקרות בתורה. וכן אי אפשר לשום אדם לסבול שלא ישכב עם אשתו בקירוב בשר אלא בשעת תשמיש ויפרוש ממנה כל ימיו ויהא שוכב הוא במטה אחת והיא במטה אחרת גם בימי טהרתה וכמשכב נדתה יהיה לה. ושתיקתו אנן סהדי דאינה אלא מפני הבושה דכסיפא ליה מילתא וגנאי הוא לו להבזות את הכלה ולהקלותה בעיני כל רואיה שהיא משתנת במיטתה כדרך שעושין ילדים וילדות קטנים וקטני קטנים. וסמכה דעתיה שרוב בני אדם בימי קטנות יארע להם כן מחמת קרירות ואח"כ בימי גדלות מתרפאים מהקרירות ופוסקים מלהשתין. ובזה היה מקבל תנחומין וסובל עד שמן השמים ירחמו. ויהי כי ארכו לו שם הימים וסירכה נקטא ואזלא פתה את פיהו וערער ואלו היה מום אחר שאין בו גנאי היה מערער מיד ולכן מצד כל הני אומדנא אין לחסמו ולא לחייבו לפרוע הכתובה כמשפט הבנות. וכ"ש בזמן הזה שהכתובות גדולות אלא יעשו ב"ד פשרה ויאמרו לה טול מה שהבאת מבית אביך ועוד יוסיף לה הבעל סך מה משלו כפי כח הסבל ויפטרנה ואיש על מקומו יבא בשלום עכ"ל. (העתקתי כל לשון הרב יען שאינו נמצא ביד כל אדם):
ופשוט הוא דלא בא הרב לחלוק על הרשב"ץ ז"ל ומר"ן ז"ל שלא דחה דבריו בזה וכמ"ש ה' גופיה אלא דיצא לחלק בין מאי דקמיה למאי דקאי ביה הרשב"ץ דבנד"ד איירי בקטנה ורוב בני אדם בימי קטנות יארע להם כן וא"כ הא ודאי דיכול לטעון דהאי דשתיק לאו משום דאפייס אלא משום דסמכה דעתיה דבהגיע תור ימי הגדלות מתרפאת. ומוקי דנדון הרשב"ץ איירי בגדולה ובאופן דליכא למימר סמכה דעתיה וכו'. והוכרח הרב לחלק כן שכן הדעת נותנת מטעם האומדנא כמבואר בדבריו ודברים של טעם הם:
וחזיתיה לרב אחרון מוהר"ר שאב"ץ ז"ל אחד מב"ד שלפנינו שכ' על דבריו וז"ל עי' בס' אדמת קדש ח"ב חאה"ע סי' א' שהאריך בנדון כזה ממש והביא תשו' הרשב"ץ ז"ל ומ"ש עליו מר"ן הב"י ז"ל והאריך בזה וזו הלכה העלה דאף לס' מר"ן ז"ל וסיעתו דס"ל דהוי מום אפ"ה כיון שבא עליה אחר שנודע לו כבר מחל ושוב אינו יכול לטעון ואם רצה חייב לפרוע לה כל כתובתה עספ"א. יעו"ש בד"ק ועי' בס' בן פורת יוסף חאה"ע דל"א ע"א שכ' בשם ה' בית דוד חאה"ע סכ"ח דהוי מום ויכול להוציאה וצריכה גט אבל חייב ליתן לה כתובה כיון שנשתמש בה אחר שידע בה ועי' בס' יד אהרן אה"ע סי' ט"ל הגב"י אות י"א עכ"ל הרב הנז':
וספרן של צדיקים הנז' אינם מצויים בידי כעת. ומ"מ משתמען מלוהי דהנך רבוותא דאייתי בידיה פליגי אדמוהריב"ץ. ולפ"ד אתו דברי מהריב"ץ דלא כהרשב"ץ ומר"ן ז"ל. ואהמ"ר לדידי חזי לי דחלילה לחשוב כן על רבינו מוהריב"ץ ז"ל שיחלוק על הרשב"ץ ומר"ן שלא דחה דבריו. וכבר כתבנו בכמה מקומות משם הכנה"ג בתשו' דכשמביא בב"י איזה סברא ולא ערער עליה ולא כ' עליה חולקים שכן היא דעתו. ואנן אתכא דמר"ן ז"ל קא סמיכנא בין בב"י בין בש"ע וכמ"ש מוהריב"ע ז"ל ומוהריב"ץ ז"ל גופיה הוב"ד בס' ויאמר יצחק בדינים נפרדים או"ב וא"כ מי שם פה לאדם לומר דרבינו מוהריב"ץ פליג עליה דמר"ן ואכולהו רבוותא הנז'. אכן האמת יורה דרכו דהרב לא יצא אלא לחלק מכח הסברא והאומדנא בין האי גוונא דאקי ביה שהיא קטנה אחר שכן יארע כן לרוב בימי קטנות ובימי גדלות מתרפאים ומוקי דההיא דהרשב"ץ בגדולה וגם באופן דליכא למימר סמכה דעתיה שמתרפאת. וא"כ אם לא בא הדבר מפורש בדברי הנך רבוותא דליכא למימר אף כה"ג דנדון מהריב"ץ ז"ל סמכה דעתיה וכו' אנן נמי נימא דכולהו רבוותא איירי כאשר יהיה האופן דליכא למימר סמכה דעתיה:
ומ"ש ה' מוהריב"ץ ז"ל בתחילת דבריו אין זה ענין וכו' אבל זה טוען וכו' ועכשיו אינו יכול לסבול עוד ע"כ. סמך הרב על סוף דבריו שבא בנותן טעם משום דקא סמכה דעתיה:
באופן דאנו אין לנו לזוז מדברי רבי' מוהריב"ץ ז"ל דמאריה דאתרין הוא ודברים של טעם הם. מעתה אף אתה אמור להאי גוונא דידן שכמה ילדים יהיה להם בקטנותם חטטין בראשם. ובזמן הגדלות הם מתרפאים. וא"כ ודאי נוכל לומר דע"ז סמכה דעתיה. וכההיא דמהריב"ץ ז"ל. והגם דבעיל לאו משום דאפייס אלא משום דאסיק אדעתיה. הנה ימים באים ונרפה הנגע. דאנן סהדי דלא אפייס דאין אדם יכול לשכב עם אשה וריחה נודף. זהו הנלע"ד בזה. וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"פ פאס יע"א בחשון דהאי שתא טבתא בא סימן שמוע אשמע
צעקתו ליצירה וקיים:
ע"ה שלמה אבן דנאן סי"ט