אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן נט
וזאת תשובתי אליו
הנה חזיתיה. לה' מ'ר דודי לי י"ץ. אשר ברוח מבינתו. עורר חניתו. והשג ישיג. פעמים בא בקצרה תוכן דברי אפס קצהו פרט למצטרך. שרטט וכתב וז"ל ואני שמעתי ולא אבין וכו' מ"מ חילוקו הראשון שם בפותח חלון למקום הפקר לדידן קם לדינא וכ' מר"ן ס' כ"א וכו' וכ' הסמ"ע סק"ן וכו' וכן מצינו להסמ"ע והב"ד הסמ"ע דסק"ע יעו"ש בדב"ק:
והנה טרם אבואה להשיב על דב"ק. אערכה לפניך קנצי למילין ממאי דכתבינן אנן בעניותין בפס"ד הראשון עם קצת תוס' ביאור. כי מעיקרא סמכנו דהמעיין ישית רוחו עליהם. ובנקל יזכה ויבחין דבר דבור על אופנו. וזה החלי. וה' אלד'ים יעזור לי. הלא מראש בס'דר דברתי. תחילה הנה הבאתי. את דברי מהר"י אדרבי ז"ל סי' ק"ז. וגם דברי הכנה"ג ז"ל דסי' קנ"ה אות ג' דמקשה דברי הרשב"א ז"ל אהדדי ומתרץ בשני חילוקים פוק חזי א"ץ לכפול הדברים. וציינתי להסמ"ע סי' קנ"ד סק"ע. הן הם דברי הסמ"ע אשר הביא הרמד"ל י"ץ בהשגה. ולא העיר שכבר הובאו בדברי הפוסק הראשון איך שיהיה. מדבריהם דרבנן למדנו דאינו יכול לבנות באויר ר"ה ולהאפיל. ומ"ש הרשב"א שיכול לבנות ולהאפיל. היינו במגביה כותלו דבונה בתוך שלו. ודייק לה מהרי"א ז"ל מלשון הרשב"א גופיה שכ' שזה אומר כל מה שאתה משתמש באויר רשותי שלא מדעתי אינך רשאי ע"כ. וא"כ היינו דוקא במגביה כותלו דבונה בתוך שלו ולא החזיק בו בעל החלון דאין מועיל חזקת החלון להשתמש מאויר רשות חבירו שלא מדעתו דלא היה יכול למחות בו כיון שהחלון פתוחה לר"ה דקאמר ליה אנא מאויר ר"ה קא משתמישנא וכיון שאין מחאה אין חזקה ואין בעל החלון יכול לעכב עליו מלהגביה את כותלו. אבל לבנות מחדש ולהוציא זיז לאויר ר"ה ולהאפיל. אינו רשאי. יען דבעל החלון זכה באויר ר"ה מן ההפקר ונקרא רשותו דבעל החלון:
ומזה תמהנו על רבותינו ב"ד שלפנינו זלה"ה שדנו שיכול הלה שכנגד בעל החלון להוציא זיז ולהאפיל ושכן אנו נוהגים אחריהם:
וניחא לן במאי דאנהרנהו לעיינין רבינו הכנה"ג ז"ל בתשו' ח"ב סי' קי"א כמביא למעלה. לך נא ראה. ונמצינו למידין לתירוץ זה דיכול הלה לבנות כנגדו אפי' בית מחדש או להוציא זיז אם כבר יש לו בית. והט' משום דלא החזיק בעל החלון באויר ר"ה לענין אפילה שכן הוא רצון המלך בעל הדרך שגם זה יבנה ויסתום וא"ץ להרחיק. ולא החזיק בעל החלון שיכול לעכב כ"א שלא יפתח האחר חלון כנגדו. ונמצא דאין דין חלון הפתוח לר"ה כדין חלון הפתוח למקום שהוא הפקר גמור. דבפתוח למקום הפקר גמור זכה בעל החלון באויר שלפניו ואין הלה יכול לבנות בתוך ד"א. אבל בפתוח לאויר ר"ה שהוא של המלך. רצון המלך הוא שזה יפתח וזה יכול לבנות בית ולהוציא זיז ויסתום ואין בעל החלון יכול לעכב. דלא זיכהו המלך באויר ר"ה לענין אפילה. וכיון שכן האחר הרוצה לבנות ולהוציא זיז ולסתום. רשותו מקרי. כיון שכן הוא רצון המלך. וא"כ אין כאן הכרח לחילוקו דמהרי"א ז"ל מדברי הרשב"א ז"ל שכ' שזה אומר כל מה שאתה משתמש באויר רשותי שלא מדעתי וכו' ע"כ. דדייק מ'ר דדוקא במגביה על כותלו. דע"כ לא דייק כן מהרי"א ז"ל. אלא משום דס"ל דאויר ר"ה הוי הפקר גמור וזכה בעל החלון מן ההפקר באויר ר"ה והוי רשותו דבעל החלון ולא רשות הלה הרוצה לבנות מחדש. אבל לדרך זו דאשמועינן רבינו הכנה"ג ז"ל בתשו' אין אויר ר"ה כהפקר גמור ולא זכה בעל החלון באויר ר"ה לענין אפילה. ורצון המלך שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול יבנה בית ולהוציא זיז ורשותו מקרי. וא"כ גם זה הבונה יכול לומר כל מה שאתה משתמש באויר רשותי שיש לי בו רשיון מאת המלך אינך רשאי כי כן הם חוקי המלך:
ומשתמען מלוהי דרבינו הכנה"ג ז"ל בתשו' הנז' דס"ל להלכה כדרך זו ולא כשני החילוקים הראשונים. מדכ' ועכשיו אני רואה שאין צורך לכל החילוקים הללו וכו' ע"כ. דאין לומר דהכוונה היא דתירוץ זה יספיק כי היכי דלא להוו תשו' הרשב"א ז"ל סתראי נינהו. דאין דרך המחברים היכא דמקשו איזה קושיא ומתרצי לה תירוצי טובא לכתוב על תירוץ בתרא. שאין צורך להנך תירוצי קמאי. דמילתא דפשיטא היא ודברים יתירים וטפילים הם. אלא ודאי לענין הלכה כתב כן. והיה טעמו דדרך זו פירשה הכנה"ג ז"ל בכוונת לשון הרשב"א ז"ל בההיא תשו' שהעתיק רבינו הב"י ז"ל סי' תי"ז שכ' זהו שורת הדין זולתי אם יש שם חוקי המלך כמו שיש במקצת מקומות וכו' ע"כ. ופירש הכנה"ג ז"ל וז"ל ונראה שכוונת הרב ז"ל בדברים הללו לומר דזהו משורת הדין כשאין מחוקי המלך שרשות הרבים הוא למלך וכל הקודם ופתח זכה דזכה מן ההפקר. אלא שר"ה קנוי לבעלי הבתים ושני הבתים שעל רשות הרבים זה כנגד זה זה זוכה בחצי הרוחב וזה זוכה בחצי האחר ונמצא שחזר דרך ר"ה כפותח חלון על רשות חבירו שאם בא לבנות חבירו צריך להרחיק ד"א. אמנם אם יש חוקי המלך כלומר שהדרך שלו והפותח על ר"ה הוי כזוכה מן ההפקר הולכין אחריו וזה שפתח הראשון זכה מן ההפקר והבא לפתוח אחריו ג"כ זוכה מן ההפקר וכך הוא רצונו של המלך שכל הבא לפתוח על הדרך יפתח אז א"ץ להרחיק ד"א והם דבריו בתשובות בסי' אלף ופ"ה ואלף וקל"ב ע"כ:
ואם כן. הא ודאי דדרך זו עיקר. כי פי הרשב"א גופיה ז"ל מרה דשמעתא הוא המדבר. וכבר אמרו דאין להוציא דין בתוך קושיות כי הוא בנין בלי יסוד ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין:
והוספתי לחזק דבר זה. ממ"ש הכנה"ג בסי' קנ"ד הגב"י אות ל' דסבר לה בדעת רבינו הב"י ז"ל דדעת הרשב"א כהרא"ש דיכול להוציא זיז ולהאפיל וציין למהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' רנ"ז שמבואר כדבריו ושכן מוכרח מדברי מהר"מ מטראני ז"ל ח"א סי' יו"ד ואת יק'ר סהדות'א אף הוא ראה בס' הקצר דברים שמתוכן נראה שהרשב"א ס"ל כהרא"ש וכ"כ הפ"מ ז"ל ח"ב סי' ס"ד וסי' ל"ו והמט"ש סי' קנ"ה הגב"י אות כ"ב. באופן דכולהו תלתא סברי מרנן דדעת מר"ן דהרשב"א ז"ל ס"ל כהרא"ש ז"ל דיכול להוציא זיז ולהאפיל:
והנך רואה דהכנה"ג גופיה מ'ר ניהו הוא דהקשה תשובות הרשב"א אהדדי בסי' קנ"ה וניחא ליה בשני החילוקים הנז'. וחד מנייהו הוא דאינו יכול להוציא זיז. וסבר לה מ'ר בסי' קנ"ד דדעת הרשב"א כהרא"ש דרשאי להוציא זיז. ולא חש לה מ'ר להנהו חילוקי שכ' בסי' קנ"ה. מהטעם האמור שם לפי שפתח לר"ה ודרך המלך הוא שכל הבא לפתוח ולהוציא בליטה אין מוחין בידו:
ויען כי הסמ"ע ז"ל לא אסיק אדעתיה להקשות דברי הרשב"א ז"ל אהדדי. ואפ"ה בסק"ע חילק בין היכא דהיתה לו בית ללא היתה לו. לזאת הבאתי בפס"ד הראשון את דברי הדרישה דסי' קנ"ד ס"ח. כי ממנה חוצבו דברי הסמ"ע הללו. ושם נאמר כי כפי דברי מהרשד"ם דמחלק בין מבוי מפולש לשאינו מפולש. אינם מוכרחים ובנפול הישוד יפול הבנין כאשר יראה הרואה שם:
ומעתה דין הוא טעמא למה שדנו רבותינו ואנו נגררים אחריהם. יען כי המה ראו לדון כדעת הכנה"ג ז"ל בתשו'. דלדידיה הם דברי הרשב"א גופיה ואין אנו צריכים להנך חילוקי. ושכן היא דעת הכנה"ג בסי' קנ"ד והפ"מ והמט"ש ז"ל בדעת מר"ן. ודברי הסמ"ע ז"ל אינם מוכרחים. ודיוקו דמהרי"א ז"ל אינו מוכרח וכמש"ל:
ואחרי הודיע אלד'ים לנו את כל זאת. למדנו למאי דאנן קיימין ביה. דכיון דאין בעלי אתברנא יכולין לעכב כ"א מצד החלון. הרי כתבנו דאין בעלי החלון יכולין להחזיק לענין אפילה. דזיל בתר טעמא דאנו דנין להוציא זיז ולהאפיל הוא משום דלא חשבינן לאויר ר"ה כהפקר גמור. מטעם המלך שאין מחוקי המלך שיחזיק עד שיכול לעכב על חבירו מלבנות ולסתום מינה נמי להאי גוונא דידן דאין סברא לומר דלדבר זה החזיק גם לענין אפילה. דמאי שנא. ופשוט הוא
ואחרי אשר ביארנו כל זה. אבואה לדברי מהרד"ל י"ץ. ראשית דבריו כתב וז"ל ואני שמעתי ולא אבין וכו' מ"מ חילוקו הראשון ז"ל שם בפותח חלון למקום הפקר לדידן הוא קם לדינא. וע"ז הב"ד מר"ן דסי' כ"א ומ"ש הסמ"ע סק"ן. ע"ש בדב"ק:
והנה למ"ש אנן בעניותין. אין כאן דמות ראיה כלל. דהא בחלון הפתוח למקום הפקר. כ"ע מודו דזכה בעל החלון גם לענין אפילה. דע"כ לא קאמר רבינו הכנה"ג דלא זכה לענין אפילה אלא בחלון הפתוח לרשות הרבים דדרך המלך היא ומטעם המלך לא זכה בעל החלון לגבי אפילה כאשר נתבאר לעיל. וההיא דהסמ"ע איירי בפתוח למקום הפקר שהוא אליבא דכ"ע
ואולם הא ודאי מההיא שהביא מהסמ"ע סק"ע נילף דלא ס"ל כמ"ש הכנה"ג בתשו'. וכבר אנן בעניותין בפס"ד הראשון עשינו לו ציון בשני מקומות. הראשון. אחר שהבאנו דברי הכנה"ג דסי' קנ"ה. כתבנו בל' זה ועי' בסמ"ע סי' קנ"ד סק"ע. גם את השני. כשהבאנו דברי הדרישה דסי' קנ"ד סק"ח הערנו וכתבנו בלשון זה וכ"כ בסמ"ע סק"ע אדברי הרשב"א ז"ל דס' ל"א הנ"ל ע"כ. ואין כל חדש. ומ'ר לא הו"ל למימר אלא לדעת הסמ"ע קם לדינא. ולא לדידן. דהא ודאי מדי פלוגתא לא נפקא. דלההוא תירוצה דהרב הכנה"ג בתשו'. הרי קאמר להדיא דאין צורך לכל החילוקים ואפי' חילוק א' דאין לו בית וכו':
ולדידי חזי לי. דגם הנהו רבוותא. הכנה"ג סי' קנ"ד הגב"י אות ל' והפ"מ והמט"ש ז"ל וסיעתם ואיכא מנייהו מלכי דכתבו שכן היא דעת מר"ן בש"ע שדעת הרשב"א ז"ל כהרא"ש ז"ל דבחלון הפתוח לר"ה יכול שכנגדו להוציא זיז ולהאפיל. ה"ה נמי דיכול לבנות בית מחדש. דזיל בתר טעמה דה"ט דיכול להוציא זיז הוא משום דהדרך של המלך ולזה נתן רשות לפתוח ולזה נתן רשות לסתום ומעולם לא זכה בעל החלון לענין אפילה. דלא הוי אויר ר"ה כהפקר גמור. הכא נמי לענין לבנות בית:
וכן נמי להך חילוקא קמא דהכנה"ג דס"ל דהיכא דלא היתה לו בית אינו רשאי לבנות. ה"ה נמי דאם היתה בית אינו רשאי להוציא זיז. דזיל בתר טעמא דקאמר הרב שם דיכול בעל החלון לומר לו שכבר זכה מההפקר מר"ה אף לענין אפילה שלא יוכל האחר לבנות כנגדו אפי' כותל סתום אם לא ירחיק ד"א. וא"כ מהאי טעמא נמי נימא דאין יכול להוציא זיז. שהרי כבר זכה בעל החלון באויר ר"ה מההפקר אף לענין אפילה. ודוקא במגביה על כותל חצר או בית שהיה לו קודם פתיחת החלון הוא דרשאי מטעם האמור שם דהגם דכבר זכה בר"ה מצי אמר ליה נהי שאינו יכול להזיקך בהיזק ראיה אבל להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל איני חייב לפי שזה אומר לו כל שאתה משתמש באויר רשותי אינך רשאי. אבל להוציא זיז אינו רשאי. דאינו אויר רשותו. דכבר זכה בו בעל החלון מההפקר. וכן הוא מבואר להדייא בההיא דמהרי"א ז"ל הנז' שכ' ואפי' את"ל דאויר ר"ה לא הוי אלא הפקר באופן שהאויר שכנגד עלית ראובן אינו שלו מ"מ בנ"ד יכול ראובן לעכב ביד שמעון שכבר קדם ופתח חלונו וזכה באור אותו האויר כזוכה מן ההפקר וכו' ע"ש. ודין הוא טעמא לחילוק השני של הכנה"ג ז"ל שכתב אבל בתשו' שהעתיק הרב ז"ל בסי' תי"ז מוציא לר"ה זיזין מה שלא היה לו קודם. וע"ז כ' דכיון דבבנין זה מוציא לר"ה צריך להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל כיון דלאו בדידיה קא בני אלא שמוציא זיזין לר"ה וכיוצא בזה חילק מהרי"א בסי' ק"ז יעו"ש. עכ"ל הרב בתשו'. והא דלא כיילנהו בחילוק א' לאו משום דאיכא בינייהו נפקותא לדינא אלא משום שהם שני מציאיות. וכוונתו לומר ועוד יש מציאות אחרת. אבל לדינא שוים הם דטעם אחד להם. ועי' הרב יד מלאכי ז"ל כללי התוס' והרא"ש סכ"ג:
וכן נראה שכן היא דעת הסמ"ע בסק"ע הנז'. שהרי סיים הרב שם וכ' וז"ל וכמ"ש בסוף סט"ז ובסכ"א ע"ש ע"כ. ובסכ"א סק"ן איירי בפתוח למקום הפקר. ומדמי ליהו. אלמא ס"ל דאויר ר"ה הוי הפקר. וא"כ אף שלא בא מבואר בדבריו שלא להוציא זיז. מ"מ ודאי הכי ס"ל דזיל בתר טעמא:
באופן דיש ב' סברות לדעת הרשב"א דקי"ל כוותיה בפותח חלון לר"ה. דאיכא מרבוותא מהרי"א וסיעתו דסברי דאויר ר"ה הוי הפקר ממש והפותח ראשון זכה באויר מן ההפקר גם לענין אפילה ואין שכנגדו רשאי אפי' להוציא זיז. ואיכא מרבוותא הכנה"ג בתשו' ודעמיה דסברי דאויר ר"ה לא הוי הפקר ממש אלא דרך המלך היא ורצון המלך הוא שזה יוכל לפתוח ולא יזכה לענין אפילה שיוכל לעכב על חבירו שרשאי גם הוא לבנות אפי' בית מחדש. וא"כ לדידן דקי"ל דיכול להוציא זיז. ה"ה דיכול לבנות בית ואין יכול בעל החלון לעכב. ודברי הסמ"ע ומהרי"א ז"ל לדידן לאו אליבא דהלכתא נינהו:
ומעתה מ"ש הרמד"ל י"ץ וטורא גבא וכו'. שותא דמ'ר לא ידענא ולא מתפרשא לי כפי דרך העולה מספרן של צדיקים הנז'. דמאי האי דקאמר. דמהך שעתא רשאי היה וכו' והוי שפיר בדידיה קא בני. דאי ס"ל דאויר ר"ה הוי כחצר השותפין ולכך קאמר דהוי שפיר בדידיה קא בני. הרבה תשובות בדבר. חדא. דהרשב"א דקי"ל כוותיה. לא ס"ל הכי וכמ"ש בפס"ד הא'. ועוד דאי הוי כחצר השותף. א"כ לדעת הרשב"א דס"ל דאף שאינו מזיקו עכשיו יכול למחות וכל שלא מיחא הוי חזקה. א"כ זכה בעל החלון כפותח לחצר חבירו. ואי ס"ל דאף דהוי ר"ה הפקר אפ"ה כיון דמהך שעתא דבנה ביתו היה רשאי להוציא זיזין הוי שפיר בדידיה קא בני. לא ידענא מאי קאמר. דכיון דר"ה הוי הפקר. אף שהיה רשאי להוסיף ולהוציא זיז. כל עת שלא הוציא זיז. אכתי לא זכה באויר ההוא. וכבר קדם בעל החלון וזכה בו מן ההפקר וה"ז זריז ונשאר'. ובפי' קאמר הכנה"ג בחילוק ב' דאין להוציא זיז כיון דלאו בדידיה קא בני ע"ש. וכ"כ מהרי"א בסי' הנז' ע"ש:
גם מ"ש והוי רשותו לו לבדו ואין לזרים אתו. הוא תמוה. דכיון דאויר ר"ה הפקר. יד כל אדם שוה בו. אלא דזה הסמוך לו נקל לו לזכות בו יותר מהאחרים ופוק חזי ההיא דמהרי"א ז"ל ששמעון בע"ה רצה להגביה למעלה מתקרת העליה מבחוץ סמוך לכותל העליה וראובן מעכב ביד שמעון שלא להגביה בניינו למעלה מן התקרה שהוא זכותו ולולי שפתח שם ראובן חלון היה דן הרב אליבא דהרשב"א דאויר ר"ה לא הוי אלא הפקר באופן שהאויר שכנגד עליית ראובן אינו שלו ע"כ:
עוד כ' הרמד"ל י"ץ או משום חוקי המלך אשר יש שהדרך היא שלו וכו' אשר שם לא שייך חוקי המלך וכו' לא ידענא מאן פלג ליה לומר כן דיש בחוקי המלך להוציא זיז ולהאפיל ואין בחוקי המלך לבנות בית ולהאפיל. דהרי הכנה"ג בתשו' הנז' בטעם זה דחוקי המלך. כ' דאין צורך לכל החילוקים. והיינו אפי' חילוק ראשון. והט' משום דאמרינן דיש מחוקי המלך גם לבנות בית ולהאפיל דלעולם לא זכה בעל החלון לענין אפילה כדי שיוכל לעכב על שכנגדו מלבנות:
גם כ' לא כן הפותח חלון למקום הפקר וכו'. הנה מלשון זה וממש"ל בתחילת דבריו וז"ל מ"מ חילוקו הא' וכו' למקום הפקר ע"כ. משמע דס"ל דאויר ר"ה זה הוי הפקר כיון שאין לזה בית כנגדו. לא כן היכא דיש לו בית כנגדו אלא שרוצה להוציא זיז לא הוי מקום הפקר. ותשו' מהרי"א והכנה"ג יוכיחו דלמהרי"א דסבר דאויר ר"ה הוי הפקר. כ"כ אפי' באויר דבין העליות. והכנה"ג בתשו' דסבר דשל המלך הוא ואינה כהפקר. כ"כ אפי' במי שאין לו כנגדו בית וכמש"ל. תו איכא תיוהי טובא. ואין להאריך:
עוד כ' וז"ל וכן משמע מדברי מר"ן הב"י סי' קנ"ד מחו' י"ח וכו' ע"ש בדב"ק שהביא דברי הב"י הנז' והבד"ה ועל זה סיים וכתב וז"ל הרי דגם בפותח חלון לר"ה נגד כותל חבירו אשר כבר יש לו בית שם הוא ז"ל תחילה תמה ואמר שהשני צריך להרחיק ד"א וע"ז הוא שסיים ואמר ומיהו מלשון רבינו וכו' שסובר כהרשב"א ומטעם הכתוב שם בתשו' הרשב"א שהביא הוא ז"ל בסי' קנ"ה מחו' א' דבשלו שהיה לו כבר הוא בונה שאינו רשאי לשעבד רשות חבירו שלא מדעתו משמע דבפותח חלון למקום הפקר במקום שלא היה לחבירו שם כבר בית שהשני הבא אחריו לזכות צריך להרחיק ד"א עכ"ל:
כבר כתבנו לעיל דטפי משמע ליה למהרי"א ז"ל מלשון זה דהרשב"א דאין להוציא אפי' זיז ודלא כדמשמע ליה למר מזה הלשון דדוקא שלא לבנות בית. ושם נאמר. דע"כ לא משמע ליה למהרי"א ז"ל אלא משום דסבר לה מ'ר דר"ה הוי הפקר וכבר קדם בעל החלון וזכה באויר ר"ה ורשותו הוי. אבל לדעת הכנה"ג בתשו' דאויר ר"ה הוא של המלך ולא זיכהו לבעל החלון להחזיק כדי לעכב גם לענין אפילה אלא הרשות נתונה ביד הרוצה לבנות. א"כ הוייא לה כרשותו כיון שכן הוא הרשיון מאת המלך וכמש"ל. וא"כ לא נוכל לומר שכן משמע ליה למר"ן הב"י. כיון שלדרך הכנה"ג אינו במשמע. ולמ"ש אנן בעניותין לעיל. כן היא דעת הרב"י. ע"ש:
עוד הביא ראיה הרמד"ל י"ץ מהריב"ש סי' שכ"ב וה' ויאמר יצחק ח"ב סי' קע"ט ע"ש בדב"ק. ואין כאן ראיה כלל. דההיא דהריב"ש איירי בפתוח למקום הפקר. וכבר כתבנו כמה פעמים דלשיטת הכנה"ג בתשו' וסיעתיה. רב המרחק בין פותח למקום הפקר. לפותח לר"ה ולא קרב זה אל זה. דשאני ר"ה דהדרך של המלך היא ולית ליה זכייה לבעל החלון מאת המלך לענין אפילה כלל. לא כן בפתוח למקום הפקר דאית ליה זכייה דזכה מההפקר דלית ליה בעלים:
ומה גם. דאני תמיה. מה יוכיח הוכיח מזה. מאחר דדין זה אינו שוה בכל המקומות וכמ"ש הרשב"א להדייא בההיא תשו' שהעתיק רבינו הב"י סי' תי"ז שכ' זולתי אם יש שם חוקי המלך וכפירוש הכנה"ג בתשובה שם וא"כ אף אם היה נדון הריב"ש בחלון הפתוח לר"ה הוה מצינא לומר דילמא במקום ההוא אין חוקי המלך כן:
גם מה שהביא מההיא דהרב ויאמר יצחק אין משם ראיה. דאפשר דהמלך נתן להם החורבה ההיא לגמרי והפקירה להם. ומה גם דנדון הרב איירי בחלון הפתוח למבוי שאינו מפולש. וכבר כתבנו בפס"ד הא' משמיה דמהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' רנ"ז דס"ל דלענין זה מבוי מפולש דינו כר"ה. אבל לא שאינו מפולש. וכן היא דעת הכנה"ג בתשו' הנז'. ומ"ש וז"ל עוד כ' י"ץ דכן משתמען מלוהי דהכנה"ג ז"ל בתשו' שם שאחר שני החילוקים כ' ועכשיו אני רואה שאין צורך לכל החילוקים הללו וכו' משמעות זה לא ידענו מהיכא וכו' כבר ביארנו למעלה די הצורך ע"ש. ומ"ש בסיום דבריו ושלשתן בר"ה מיירי. לא ידענא מאי קאמר דאף לחילוקים הראשונים שלשתן בר"ה מיירי כמבואר בכנה"ג בכל חילוק וחילוק. ומה בא לחדש:
עוד כ' הרמד"ל י"ץ וז"ל גם מ"ש עוד י"ץ דמה שסיים מר"ן ז"ל בסי' קנ"ד סו"ס ט"ז וז"ל ומיהו כ' הרמב"ן שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין ע"כ דלאו להלכה כ"כ רק לאשמועינן שזו ס' יחידאה היא ע"כ אתמהה אטו כל ס' יחידאה מעלה אותה על שולחנו ולמאי נ"מ בכאן אשמועינן זה מר"ן ז"ל ועוד משפט לשון זה שכ' מר"ן ז"ל ומיהו כ' הרמב"ן וכו' נה'רא נה'רא ופשטיה יורה יורה להדיא שלהלכה העלהו ועוד אם לא להלכה העלהו וכו'. לדידי חזי לי אנא דאמרי דהאי דהוצרך מר"ן לכתוב האי ומיהו וכו'. היינו משום דסגנון דבריו חייבו לכתוב כן. יען דבדעת הרא"ש שכ' בריש ס' זה. כ' להדייא דכיון שאינו יכול לעכב אין לו חזקה. ואולם כשכתב דעת הרשב"א דס"ל שיכול לעכב אע"פ שאינו מזיקו עכשיו ושכן היא דעת הראב"ד והריב"ש והרבה מהאחרונים ורבינו יונה והרמב"ן לא ביאר מה סברי מרנן הללו בהיכא דלא מיחא. אי ס"ל דהחזיק משום דהיה יכול למחות. או דילמא סברי לא החזיק אע"ג דיכול למחות משום דיכול להתנצל ולומר לא רציתי למחות כ"ז שאינו מזיקני. לזה כ' ומיהו כ' הרמב"ן שאינו יכול להחזיק. ואשמועינן בזה תרתי. חדא דכולהו רבוותא הנז' פליגי עליה. וס"ל דהחזיק. וגם דלית הלכתא כוותיה דרבים פליגי עליה. ודעת יחידאה היא וה"ט דדקדק מר"ן לכתוב ולומר והכי נקיטינן אדברי רבוותא הנז' קודם שכ' ומיהו כ' הרמב"ן. דאי ס"ד דדעת מר"ן להלכה כהרמב"ן קשיא לן טובא. דאיך שביק ס' כולהו הנך רבוותא ואזיל בתר סברת הרמב"ן שהוא דעת יחיד ותגדל התימה. דמצינו למר"ן בסעיף זה שדחה ס' הרא"ש שהוא מג' עמודי הוראה מקמי הנך רבוותא. ואע"ג דכבר השרשנו בהקדמתו דבמקום שלא גילו דעתם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שפוסק כדעת שאר החכמים המפורסמים. הא אם גילה דעתו א' מהפוס' הנז' והשנים האחרים אינם חולקים עליו ולא גילו דעתם ראוי לפסוק כמותו וכמ"ש הכנה"ג חו"מ סי' רנ"ה הגב"י אות ח' הב"ד הרב יד מלאכי בכללי מוהריק"א:
אות ל"ח. ואפ"ה כאן לא הלך אחר כלל זה לפסוק כהרא"ש לפי שדעתו היה נגד כל חכמי ישראל הנז'. וא"כ אמאי שבקינהו לכולהו ואזיל בתריה דהרמב"ן ז"ל. ובפרט למ"ש הפ"ת שם סקי"ד משם רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קנ"א וזל"ה עוד האריך שם לבאר דרוב הפוס' חולקים על הרמב"ן בזה וס"ל דהוי חזקה גמורה גם על שעה שיזיקנו דאין צריך לסתום וכן מבואר דעת הרמב"ן עצמו בסוגייא פפאה וכמ"ש הב"י וגם בתשו' הריב"ש סי' שכ"ב ומזה נראה דהרמב"ן בעצמו ספוקי מספקה ליה ולא אתי ספיקא דהרמב"ן ומוציא מידי ודאי של רוב הפוס' ע"ש ע"כ. ותו לא היה לו לכתוב והכי נקטינן אלא אחר ומיהו כתב הרמב"ן. אלא ודאי כמ"ש. ומעתה הוסרו שני התמיהות והיו כלא היו:
אחרי כותבי. אמרתי אני אל לבי. אולי הדוחה יוכל לדחות בקש ולומר דהך קושיא ראשונה ליתא, דהא הסמ"ע סקל"ז עמ"ש מור"ם אפי' לדברי מ"ד שי"ל חזקה כ' וז"ל רבינו יונה והריב"ש הם המ"ד דס"ל הכי דכיון דיכול למחות יש לו חזקה. ומריהטת לשונו משמע דהנך רבנן אחריני לא גילו דעתם, לזה באתי כמזכיר דלזה ציין הסמ"ע שם עי' בריב"ש סי' תע"א. ושם נאמר וז"ל ובנד"ז כיון שחלון זה הוא על תכונה שאם היה פתוח לחצר היתה לו חזקה עתה כשפתוח לגג של רעפים יש לו חזקה ואם בא בעל הגג לבנות כנגדו צריך להרחיק כדינו זהו מה שנראה לי לדין הגמרא לפי דעת הגאונים ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל ע"כ:
הרי מבואר דלדעת הגאונים והרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן האחרונים דכולהו סברי דהחזיק והן הם הפוס' שזכר מר"ן ז"ל. אלא. שהריב"ש לא כ' דעת הראב"ד בזה ובמקום הראב"ד כ' הגאונים. ואיתוספו ספסלי דמיעוט רבים שנים. וא"כ הסמ"ע דנקט רבינו יונה והריב"ש. לא אתא לאפוקי הנך רבוותא אחריני. אלא משום דלא ראה סברתם כ"א ברבינו יונה והריב"ש כ"כ משמם:
ומהרא"ש ז"ל סי' פ"ח כ' וזל"ה המעיין בתשובות הריב"ש שבדין זה יראה דלמ"ד דיכול למחות בחורבה ובגג של רעפים אם לא מיחא יש לו חזקה. ע"כ. ועי' הככנה"ג סי' קנ"ד הגב"י אות ל' שכ"כ בפשוט לדעת הרשב"א הב"ד בפס"ד הא' ע"ש:
ולדברי רע"ק איגר ז"ל דכ' שהרמב"ן ספוקי מספקא ליה. אפשר לי לומר שכן היא דעת מר"ן ולהכי כ' ומיהו כ' הרמב"ן שנראה לו. דלשון זה מורה דלאו מיפשט פשיטא ליה להרמב"ן אלא ספוקי מספקא ליה וכיוצא בזה כ' ה' חוט השני סי' ל"ב הב"ד ה' יד מלאכי כללי שאר הפוס' סכ"ז וז"ל פוסק שכותב וכן נראה ס' האחרונים. נראה שהדבר ספק אצלו אם האחרונים סוברים כן או לא שאל"כ הו"ל למימר וכן הוא ס' האחרונים:
ומה שתמה הרמד"ל י"ץ שכ' אהיכא סמכו מה שרצו הם עצמם יש"ץ לדון בימים החולפים בחלון הפתוח על גג החנות שאין בו תשמיש כגג של רעפים ופסקו לפי הנשמע דאין חזקה לבעל החלון כיון שאינו עשוי לתשמיש ובעל גג החנות יכול לבנות ולהאפיל והלא לדברי הרשב"א ודעמיה כיון שלא מיחא בעל גג החנות החזיק בעל החלון וכו' ע"ש בדב"ק:
הגם כי תימא זו איתא בלשון רבים ולא ידענו על מי תחול התימה. כי בפס"ד זה אני אני הוא המדבר מ"מ האמת יורה דרכו. כי גם אני הייתי נמנה עם הב"ד הי"ו אל יחסר המזג בדין ההוא. ולכן לא אחדל מהשיב. כי עם היות לדידי חזי לי בפשוט שכן הוא דעת מר"ן כהרשב"א ודעמיה ולא כהרמב"ן מהנך טעמי דכתיבנא. מ"מ בההוא עובדא אכתי לא אסיק אדעתאי תשו' הכנה"ג. ובטלתי דעתי בע"כ לפני מי שגדול הוא הסמ"ע ז"ל שכ' בסי' קנ"ד סכ"ה סק"ן וז"ל הא סתם המחבר וכ' בסוסי"ו דהפותח לחורבה אין לו חזקה ע"כ. הרי מבואר דס"ל דדעת מרן כהרמב"ן ומהתימה על מעכ"ת דהשג ישיג עלי ועשה לו סמוכות מה' וי"ץ ח"ב סי' ר"ג. ולא השיג מדברי הסמ"ע שהוא רב קדמון. דאיך אשתמיט מניה לשון זה בעוד דהאי שמעתתא דידיה בפומיה ובו פתח פתחא להאי דינא כאשר יראה הרואה דבתחילת דבריו אייתי בידיה דברי הסמ"ע הללו דסק"ן ראש תוך סוף ואשתמטתיה בין שיטה לשיטה כמלא שיטה. איך שיהיה אדבני ביני והאלד'ים אנה לידי את דברי הכנה"ג בתשו' ח"ב סי' ע"ג שכ' דדעת מר"ן ומור"ם כרבינו יונה וסיעתו דיכול למחות ויש לו חזקה כאשר נכריח להלן בפשוט. וששתי כעל כל הון שנתכוונתי לדעת עליון ואמרתי לסמוך על דבריו מתרי טעמי. חדא דבתראה הוא והא ודאי דעינא דשפיר חזי נגלו אליו דברי הסמ"ע ובפרט דהסמ"ע ספר מפורסם הוא הלא הוא חקוק בששר על גיליון הש"ע. ועוד דהכנה"ג ז"ל כל רז לא אניס ליה הנסתרות והנגלות. ומאחר שכ' בפשוט שכן היא דעת מר"ן ודאי דלא ס"ל דברי הסמ"ע ותו דלו יהיה דמידי פלוגתא לא נפקא. א"כ סמי מכאן דעת מר"ן דקבלנו הוראותיו. ומאחר דכולהו רבוותא דסברי דיכול למחות, ס"ל דהחזיק. והרמב"ן דפליג יחיד בדבר. ובפרט למ"ש משם רע"ק איגר דגם הרמב"ן ספוקי מספקא ליה הא ודאי דלא שבקינן דעת רובא דרבוותא מקמי ההיא דהרמב"ן ז"ל:
וכן מצאתי להט"ז סי' קנ"ד שכ' על דברי מר"ן סכ"א וז"ל נ"ל דברי רמב"ם אלו מיירי שהיה מתחילה חורבה או בקעה וקמ"ל דיש חזקה למחזיק בקעה כמ"ש הריב"ש סי' תע"א וכן לחורבה וס"ל להרמב"ם כהרשב"א דסי"ו דהוי חזקה בפותח לחורבה וע"כ אמר ובא חבירו אח"ך ועשה חצר וע"כ שפיר קאמר רמ"א וכ"ז הוא בבונה נגד החלון שע"ג החצר דהיינו שאחר שעשה זה החלון עשה חבירו חצר ונמצא שהוא ניזוק בראיה וע"כ רוצה לבנות כנגד החלון ואין אנו צריכין לפירוש הסמ"ע בהאי ועשה חצר בצדו שהוא דחוק. ע"כ. הרי דס"ל. דמר"ן פסק כהרשב"א. ומדקאמר וע"כ שפיר קאמר רמ"א. מוכח דס"ל שגם רמ"א הכי מפרש בדעת מר"ן ושכן ס"ל:
ומה מאד נפלאתי במאי דחזיתיה להרמד"ל י"ץ שהשיא דברי הכנה"ג לדברים אשר לא יעלו על לב ופירש דמ"ש הכנה"ג אבל רבינו יונה וסיעתו סוברים דיכול לעכב ואם פתח יש לו חזקה. היינו בעוד שאינו מזיקו ולאפוקי מס' הרא"ש דאינו יכול למחות ואין לו חזקה, אבל באותו פרט אשר פסק מר"ן כהרמב"ן מזה לא איירי הוא ז"ל. ע"כ. והוא ע"פ פירוש רע"ק איגר הב"ד הפ"ת סי' הנז' סקי"ד שכ' הא דאין לו חזקה להרמב"ן היינו דוקא לענין דלשעה שיזיקנו יצטרך לסתום אבל מ"מ הוי חזקה לענין דאינו יכול להאפיל עליו כ"ז שאינו מזיקו ע"כ. ואי אפשר להולמו. דלו יהיה כדבריו ויהיבנא ליה כל דיליה ונאמר דהכנה"ג ס"ל בפי' רע"ק איגר בדברי הרמב"ן. דלדעתי הוא דוחק גדול לומר כן מאחר שלא נזכר פירוש זה בדברי הראשו' שקדמוהו. ש א"כ אף אם היה דעתו דהכנה"ג כן לא היה כותב כ"כ בפשוט כאלו פי הרמב"ן הוא המדבר. ואדרבה פשט דבריו אינם כן. מ"מ מכמה אנפי אי אפשר לפרש בדברי הכנה"ג כן. דהתם אתשיל הרב בשמעון לוי ויהודה שהחזיקו בחלונות לחורבת ראובן כמה שנים וראובן בנה בתים בחורבה וסתם חלונות ביתם. וע"ז השיב ה' וז"ל גם מה שטענו שסתם חלונותיהם אינה טענה שגלוי וצפוי הוא שדעת הרא"ש וסיעתו ז"ל שהפותח חלון ברשות חבירו במקום שאינו מזיקו עכשיו אינו יכול לעכב עליו שזה נהנה וזה אינו חסר הוא וכיון שאין יכול לעכב עליו אין לו חזקה וכשיבנה הלה יכופנו לסותמו כדי שלא יזיקנו בהיזק ראיה ולבנות כנגד אותו חלון בלא הרחקה ומטעם זה פסקו שראובן שבא לפתוח חלון על חורבת שמעון אינו יכול למחות בו כיון דאינו מזיקו וכיון שאין יכול למחות בו אין לו חזקה אבל רבינו יונה ז"ל וסיעתו סוברים דיכול לעכב ואם פתח יש לו חזקה ופסק כן הרב ז"ל בספר הקצר והודה לו בס' המפה והרשד"ם ומהר"מ גאלנטי ומורי הרב ז"ל ומשאת בנימין סי' ד' מ"מ מהריב"ל בספר ראשון סי' פ"ג ומהרא"ש סי' ז"ך כתבו דכיון דאיכא פלוגתא יכול המוחזק לומר קי"ל כדעת הרא"ש ז"ל וסיעתו שהפותח חלון לחורבה אין לו חזקה ויכול הבא לבנות לסותמו וכו' ע"כ. ומאחר דהאי גוונא דקאי ביה הרב איירי בראובן שבנה בתים בחורבה. א"כ הרי איירי הרב בדיוכל להזיקו עכשיו. דלא אמרינן אינו יכול להזיקו עכשיו אלא בעודה חורבה. וא"כ איך אמר הרמ"ד הי"ו דבאותו פרט אשר פסק מר"ן כהרמב"ן מזה לא איירי הרב ולא איירי אלא בעוד שאינו מזיקו והלא בחורבה שנבנית עסקינן. ואפ"ה אמר הרב דלדעת מר"ן ומור"ם יש להם חזקה. ואלו לדעת הרמב"ן אין להם חזקה אחר שבנה בה בתים שיכול להזיקו. אלמא ס"ל דדעת מר"ן כרבינו יונה והרשב"א ז"ל:
ועוד איך ס"ד לומר דהכנה"ג איירי בעוד שאינו מזיקו. דא"כ איך קאמר הרב דלדעת הרא"ש ז"ל מה שטענו שסתם חלונותיהם אינה טענה. והלא אדרבא לדעת הרא"ש כופין על מידת סדום כמ"ש מר"ן בש"ע:
ועוד אי איירי בשאינו מזיקו א"כ אליבא דכ"ע אינם יכולים לסתום. דלס' הרא"ש ז"ל כופין על מדת סדום ואינו יכול למחות. ולס' הרשב"א והר' יונה וסיעתם הויא חזקה אף בשעה שיזיקנו. ולדעת הרמב"ן הויא חזקה השתא מיהא בעוד שאינו מזיקו ועין רואה בדברי הרב דנדון דידיה תלוי בפלוגתא דרבוותא. אלא דמטעם קי"ל פסק כהרא"ש. ואי איירי בעוד שאינו מזיקו. הא אדרבא לכ"ע אינו יכול לסתום. ולא אתו דברי הרב לא במאי דהביא פלוגתא בנ"ד ולא במאי דפסק כהרא"ש:
גם לא ידעתי מאי דכתב הרמד"ל י"ץ ולאפוקי מס' הרא"ש. כיון דבנ"ד כ"ע ל"פ. ול"פ אלא בטעמא ועוד איך יצדק לפרש כן. שהרי הכנה"ג כ' אבל רבינו יונה וסיעתו וכו' ואם פתח יש לו חזקה. וס' רבינו יונה היא דיש לו חזקה אף בשעה שיזיקנו. וע"ז קאמר ופסק הרב וכו'. וא"כ מי שם פה לאדם לפרש ולומר דעת הרמב"ן בדברי רבינו יונה. והלא רבינו יונה לא ס"ל כן. בשלמא אם היה כותב הכנה"ג אבל הרמב"ן וכו' במקום שכ' אבל הר' יונה. היינו יכולים לפרש כמ"ש הוא י"ץ דמ"ש הרמב"ן יש לו חזקה היינו בעוד שאינו מזיקו. כי היכי דלא תקשי ממ"ש מר"ן משם הרמב"ן. אבל השתא שכ' אבל הר' יונה וכו' יש לו חזקה. אי אפשר לפרש בדבריו כי אם סברתו דהחזיק אפי' בשעה שהוא מזיקו. וכ"ז פשוט הוא ועיני כל אדם חזו בו. ומה שפירש מעכ"ת פלא הוא בעיני איך לא שת לבו לכל זה:
באופן דהאמת יורה דרכו. דהכנה"ג איירי אחר שבנו בתים בחורבה ויוכל להזיקו עכשיו אם לא יסתום החלונות. ולזה הביא דעת הרא"ש דאין לו חזקה. ודעת הר' יונה וסיעתו ומר"ן ומור"ם דיש לו חזקה, ומכח קי"ל פסק כהרא"ש. באופן דמבואר מדבריו להדיא דדעת מר"ן ומור"ם כהרשב"א ולא כהרמב"ן והכי נקטינן וכמש"ל
עוד כ' הרמד"ל י"ץ וז"ל גם מ"ש דלא גרע מקום קביעת הצנורות וכו' לא דמו כעוכלא לדנא וכו' ע"ש בדב"ק כל זה נתבאר למעלה באר היטב. ע"ש דאין כאן הפקעת זכות. דלעולם חלון הפתוח לר"ה לית ליה זכייה כלל לענין אפילה כדי שיוכל לעכב מלבנות. דאין כאן הפקר לשנאמר זכה. אלא דרך המלך היא. וכך רצונו של המלך שכל א' יזכה כזוכה מן ההפקר זה יפתח וזה יסתום וא"ץ להרחיק וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול בין קרוב בין רחוק. וא"כ קביעת הצנורות הוי כמוציא זיז ואין ביניהם אפי' כמלא נימא. ואולם כ"ז הוא דוקא כשיש מנהג לקבוע צנורות דאין כאן שום עיכוב מצד אחר אלא מצד החלון. אבל כשלא יש מנהג לקבוע הצנורות. הגם שאינו יכול לעכב מצד החלון שהוא פתוח לר"ה דלית ליה זכייה כלל לענין אפילה. מ"מ יכול לעכב מצד שהוא מזיק לכותלו וכיוצא:
ומ"ש עוד הי"ו ועוד אעיקרא דהאי דינא פירכא דלא ראינו ולא שמענו וכו' ע"ז אמרו לא ראינו אינה ראיה. ומ"ש עוד גם הגע עצמך דיכול לקבוע צנורות נגד פתח החצר וכו' דמאי שנא וכו' ע"כ. לא דמו כעוכלא לדנא. דכל שהוא פתח פתוח לכניסה ויציאה הא ודאי דהחזיק בו ואין שכנגדו יכול לבנות ולסתום פתחו אע"פ שהפתח פתוח לר"ה והדרך של המלך הוא. דדוקא לגבי חלון שאינו צריך כ"כ כמו הפתח הוא דקאמר הרשב"א דיש מחוקי המלך שזה יוכל לפתוח וזה יוכל לבנות ולסתום. אבל פתח פתוח לכניסה ויציאה דלא סגי בלא"ה ובלתו אי איפשר. כל היכא שקדם ופתח במקום שלבו חפץ. ה"ז זריז ונשכר. וכך הוא ודאי רצון המלך:
עוד כ' י"ץ וז"ל גם מ"ש י"ץ דמדבריהם דרבנן אנו למדין וכו' לשון זה אינו מדוקדק או הוא טעות המעתיק דמאי ואולם וכו' ע"כ. אינו טעות המעתיק. ומדוקדק ביותר. ולישנא מעליה הוא על בא'ר בביאור רחב כפתחו של אולם. והכוונה היא. כי לפי מה שכתבנו שכל א' יבנה ויזכה כזוכה מההפקר. יהיה נמשך מזה דאית ליה זכייה למי שקדם גם לענין אפילה שיוכל לעכב על שכנגדו מלבנות ולהאפיל. לכן כתבנו ואולם וכו' ירצה לומר דלא אמרינן דהויא ליה זכייה כזוכה מן ההפקר ויוכל לעכב אלא דוקא לענין שלא יפתח כו'. אבל אם בא לבנות ולהאפיל רשאי ואפי' על ידי זיז וכו':
ומ"ש מאי הו"ל כרשותו וכו'. לא ידענא מאי כוונתיה בדקדוק זה. שהלא כן צריכין לכתוב. יען שכתבנו לעיל דמהרי"א ז"ל דייק מלשון הרשב"א ז"ל שכ' שזה אומר מאי שאתה משתמש באויר רשותי וכו'. שאינו יכול להוציא זיז דרשות בעל החלון הוא שכבר זכה מן ההפקר. ושם נאמר דלדעת הכנה"ג אין דיוקו מוכרח כיון שיש רשיון מחוקי המלך. לזה כתבנו הו"ל כרשותו. והרי הוא כמבואר:
איך שיהיה. בהא סלקינן ובהא נחתינן. דהדין עם האחים הנז' לקבוע שם צנורותיהם. ואין בני ר"ה יכולים לעכב ולא בעלי אתברנא. מצד המנהג. וגם מצד החלון אינם יכולים לעכב אף אם היה החלון ההוא על תכונה שאם היה פתוח לחצר יש לו חזקה. מ"מ כיון שהוא פתוח לר"ה. אין בו חזקה. דאויר ר"ה לא הוי הפקר גמור. אלא דרך המלך היא. ורצון המלך הוא שלא יזכה בעל החלון גם לענין אפילה וכמש"ל. ובמקומי אני עומד ולא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. וכ"ש השתא דלית ליה תבונת חלון בצו"פ ומלבן וכמו שביארנו זה בפס"ד הא'. ותו לא. וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה. ויראנו נפלאות במאור תורתו הנפלאה. הכ"ד החו"פ פאם יע"א. בשלה"י כסלו דהאי שתא טבתא בפר"ק בא סימ'ן
אז אמרת'י הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי וכו':
ע"ה שלמה אבן דנאן סי"ט