אור ברסלב
אשר לשלמה סימן נח

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן נח

סימן נז

תשובת הרמד"ל י"ץ על דברי

ראו ראינו מ"ש הרב הפוסק על"מ יש"ץ. ותחילה כ' דגם לצד אם החור ההוא היה חלון גמור עשוי כהלכתו בצו"פ או מלבן. עכ"ז לפום מנהגינו דאין בני ר"ה יכולים לעכב מלקבוע שם צנורות. הוי מקום קביעות הצנור בר"ה כקנוי לבעל הצנור והוא רשות שלו. ולזה יכולים האחים הנ"ב הי"ו לקבוע צנורות שופכיהם סמוך לאותו חלון ולהאפיל. הגם שכבר קדם בעל הכותל ופתח שם חלון לר"ה. וחיליה ממ"ש מר"ן ז"ל סי' קנ"ד ס' ל"א בשם הרשב"א ז"ל בפותח חלון לר"ה דיכול שכנגדו לבנות ולהאפיל. והיה טעמו משום שיש חוקי המלך במקום ההוא. שהדרך היא של המלך וכו'. ובחילוק האחרון להכנה"ג ז"ל אשר חילק בתשו' ח"ב סי' קי"א כדי לישב תשובות הרשב"א ז"ל. ולא שנא בין אם שכנגדו היה לו כבר בית והוא רוצה עתה לבנות בשלו להגביה כותלו בלתי הוצאת זיזין או בהוצאת זיזין. וכן אם שכנגדו לא היה לו כבר בית ועתה הוא אז בא לזכות ולבנות מחדש. דלא גרע זה שלא היה לו כבר בית מעיקרא מהך שהיה לו כבר בית ועתה הוא מוציא זיז. דבשניהם הוי הם בונים מחדש. וכי היכי דבמוציא זיז לר"ה. במקום שיש חוקי המלך שהדרך היא של המלך יכול לבנות ולהאפיל. כמו כן מי שלא היה לו כבר בית והוא עתה בא לזכות ולבנות שיכול הוא לבנות ולהאפיל. ודלא כמהר"י אדרב"י ז"ל סי' ק"ז. עוד כתב י"ץ. דכן משתמען מלוהי דהכנה"ג ז"ל שם בתשו' שכתב ז"ל ועכשיו אני רואה שאין צורך לכל החילוקים הללו וכו' דהיינו ר"ל גם לענין דינא. לא לבד רק לענין ישוב תשובת הרשב"א ז"ל דאלת"ה הי"ל לפרש ולא לסתום. עוד כתב י"ץ דמה שסיים מר"ן ז"ל סי' קנ"ד סו"ס ט"ז ז"ל. ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל שנ"ל שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין ע"כ. לא להלכה כתב כן רק לאשמועי' שזו היא סברא יחידא. עוד כתב לדמות קביעות הצנורות להוצאת זיזין. דשניהם הוי בונים מחדש באויר ר"ה ורשאים הם. זהו תוכן דבריו י"ץ תחילה בקצור בענין זה:

ואני שמעתי ולא אבין. דעם היות דחילוקו השני של הכנה"ג ז"ל בתשו' במוציא זיז לר"ה לדידן אינו קם לדינא. כנראה מכללות דברי מר"ן ז"ל סי' קנ"ד למעיין בו. וכמ"ש ה' הפוסק י"ץ משם הכנה"ג ז"ל מ"מ חילוק הראשון ז"ל שם בפותח חלון למקום הפקר. לדידן הוא קם לדינא. וכמ"ש מר"ן ז"ל שם סכ"א והם דברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"ז מהל' שכנים. זל"ה מי שהיתה לו חלון בכותלו. ובא חבירו ועשה חצר בצדו אינו יכול לומר לבעל החלון זה סתום חלונך זה כדי שלא תביט בי. שהרי החזיק בהיזק זה. ואם בא חבירו לבנות כותל כנגד החלון כדי שיסיר היזק ראייתו. צריך להרחיק את הכותל מכנגד החלון ד' אמות כדי שלא יאפיל עליו וכו' עכל"ה. וכתב הסמ"ע ז"ל שם סק"ן זל"ה. קשה מה היה מתחילה. אם היה מקום הפקר. וקאמר כאן דזה החזיק באור חלונו מההפקר. שוב אין חבירו שבא לזכות אחריו בצדו ג"כ מהפקר ולבנות חצרו יכול להאפיל עליו או לומר לו סתום וכו'. קשה למה סיים וכתב שהרי החזיק בהיזק זה. הרי בשעה שפתח חלונו לא היה היזק זה. והול"ל שהרי זכה זה מהפקר. ועוד דמור"ם מסיק וכתב וכל זה בבונה חלון ע"ג חצר וכו'. הול"ל וכל זה בבונה חלון ע"ג הפקר וכו'. אלא מיירי נמי כשפתח חלון לחצר חבירו המוקדם לו והחזיק בו וכו'. עכל"ה ע"ש:

הרי שהוא ז"ל לא תמה אלא על סיום לשון דברי מר"ן ומור"ם ז"ל. ולא על עיקר הדין. גם סיים וכתב אלא מיירי נמי כשפתח חלון לחצר חבירו וכו'. משמע דאיירי בשניהם גם בפותח חלון על מקום הפקר שלא היה שם כבר בית וכו'. ודינא הוי שהוא זכה תחילה. והבא אחריו לזכות גם הוא מההפקר ולבנות חצר בצדו. צריך להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל. וכמ"ש הרמב"ם ומר"ן ז"ל שם. וכן מצי' להסמ"ע ז"ל ג"כ שם סי' ל"א על מ"ש מר"ן ז"ל שם סי' ל"א בשם הרשב"א בפותח חלון לר"ה שאם שכנגדו בא להגביה כותלו מגביה ואינו נמנע. ואע"פ שאין ביניהם ד"א ע"כ. וכתב הוא ז"ל שם סק"ע ז"ל והיינו כשפתח חבירו החלון. היה זה כבר מוחזק בחצרו וכמ"ש לעיל בסו"ס ט"ז ובס' כ"א ודו"ק עכ"ל. מזה מבואר להדייא ג"כ דאם חבירו עדיין לא היה מוחזק כבר בחצרו ואח"ך אז בא לזכות ולבנות. צריך הוא להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל:

וטורא גבא בין פותח חלון לר"ה נגד חבירו אשר כבר התחיל ובנה שם בית דמהך שעתא רשאי היה להוסיף להוציא זיזין והוי רשותו לו לבדו ואין לזרים אתו. והוי בזה שפיר בדידיה קא בני או משום חוקי המלך אשר יש שהדרך היא שלו. לא כן הפותח חלון למקום הפקר. אשר שם לא שייך חוקי המלך. גם לא היה שם כבר בית לשום אדם. ואור הסמוך לחלונו עודנו הפקר היה בהך שעתא וקדם הוא וזכה בו בפתיחת החלון. ורשותו לחוד הוי מהך שעתא. לכן השני הבא אחריו ג"כ לזכות מההפקר ולבנות. צריך להרחיק ד"א. דלאו בדידיה קא בני אלא בדחבריה:

וכן משמע ג"כ מדברי מר"ן הב"י ז"ל סי' קנ"ד מחו' י"ח שאחר שהביא תשו' הרשב"א ז"ל סי' אלף פ"ה במי שקדם ופתח חלון לר"ה. שאם בא השני שכנגדו להגביה כותלו מגביה ואינו נמנע ואע"פ שאין ביניהם ד"א. סיים הוא ז"ל וכתב ז"ל ודבר זה שכתב שהפותח חלון לר"ה שכנגדו יכול להגביה כותלו ואע"פ שאין בין הכותל לחלון ד"א. זר הוא בעיני. דמתניתין סתמא קתני ומכנגדן ד"א שלא יאפיל. ולא חילק בין פותח לרה"י לפותח לר"ה. וגם דברי הרמב"ם בסתם הם שנויים. עוד שם בבד"ה כתב ז"ל וכן יש לדקדק מתשו' הרא"ש שכתב רבי' בסי' זה ראובן הוציא בליטת עלייתו לחוץ וכו'. הילכך אין חזקה לראובן. ויכול שמעון לבנות לפני חלונותיו ע"כ. והרי שם מיירי בפותח לר"ה. וטעמו דאין לו חזקה. הא אבל יש לו חזקה אינו רשאי לבנות עכ"ל. וסיים שם בב"י ז"ל ומיהו מלשון רבינו יש לדייק שסובר כדברי הרשב"א שכתב ראובן שהחזיק בחלונו שפתוח לחצר שמעון. דמשמע דבפתוח לחצר חבירו דוקא מיירי ולא בפתוח לר"ה. ובתשו' הרשב"א שאכתוב בס' קנ"ה נתבאר טעמו ע"כ. הרי דגם בפותח חלון לר"ה נגד כותל חבירו אשר כבר יש לו בית שם. הוא ז"ל תחילה תמה וקאמר שהשני צריך להרחיק ד"א. וע"ז הוא שסיים וקאמר ומיהו מלשון רבינו וכו' שסובר כהרשב"א. ומטעם הכתוב שם בתשו' הרשב"א שהביא הוא ז"ל בסי' קנ"ה מחו' א' דבשלו שהיה לו כבר הוא בונה שאינו רשאי לשעבד רשות חבירו ושלא מדעתו. משמע דבפותח חלון למקום הפקר במקום שלא היה לחבירו שם כבר בית. שהשני הבא אחריו לזכות. צריך להרחיק ד"א:

וכן מצינו ג"כ להריב"ש ז"ל סי' שכ"ב הביאו מר"ן הב"י ז"ל סי' קנ"ה מחו' ח'. ופסקו בש"ע סי' קנ"ד ס' ל"ב. ז"ל שאלת מי שזכה בהפקר חלקת הקרקע. ובנה שם בתים ועליות בחלונות ופתחים ותנור של יוצרים ובה"כ וכיוצא בהן מן הדברים שאין להם חזקה. לימים בא אחד וזכה מן ההפקר ובנה אצלו בתים ועליות וחצרות. ואיך שיהיה. או שמצב בניינו יחייבהו. או שלימים נפל בניינו. ונשאר השני ניזוק מן הראשון. הן מהיזק ראיה הן מנזקים אחרים. ותובע השני לראשון שיסיר היזקו דנזקין דגירי על המזיק להרחיק. והראשון טוען אתה מזיק בעצמך שבנית אצלי. ואיני נקרא מזיק. אבל אתה בעצמך הוא שבנית באופן שאהיה מזיק לך. ועוד שאני כבר זכיתי בכל זה הקרקע בכמו שיוכל להגיע נזקי הדברים אשר בניתי פה טרם בואך. ואמרת וכו'. ונראה לך שהדין עם השני וכו'. וטענת הראשון אינה טענה. שהשני ברשות זכה מן ההפקר. וכשהראשון מזיקו מתרין בו וכו'. וטענתו השנית ג"כ אינה טענה. שהרי לא זכה בחלק ממנה ולא בגופה ולא בדבר שיהיה מגופה. ודוקא בדין אפילה אמרו המפרשים ז"ל שזכה באורת הקרקע ההוא. אבל בכיוצא בזה לא זכה כלום:

תשובה נראה לי ברור. שהדין עם הראשון. דכיון שזכה מן ההפקר וקדם לעשות חלונותיו ופתחיו בשעה שלא היה מזיק לשום אדם. ולא היה אדם יכול למחות בידו. אין לו לסתום חלונותיו ולסתור בניינו מפני שבא חבירו אחר כן וזכה מן ההפקר בחורבה הסמוכה לו ובנה שם בתים בענין שיהיה ניזוק מן האחר בהיזק ראיה או באותן שאר נזקים. ואע"ג דגירי נינהו שהרי השני הוא המביא הגירי על עצמו. הא למה זה דומה לזורק חץ במקום שאין בני אדם שם. וראה חבירו והוציא ראשו בכוונה וקבלו והוזק בו. וראיה לזה וכו' ומה שנראה מן הסוגייא וכו'. שעל המזיק להרחיק את עצמו בניזקין דגירי ואע"פ שסמך מתחילה קודם שיהיה הניזק שם. זהו בסומך וכבר חבירו הוא שם ר"ל שיש לו קרקע שם אלא שאינו מזיקו עתה וכיון שהיה לחבירו קרקע סמוך לו שהיה יכול עתה ג"כ לעשות בשלו. והאחד היה צריך להרחיק מלהזיקו עתה. הנה אע"פ שהאחר קדם לא זכה שלא יצטרך להרחיק כשיהיה שם הנזק אבל כשקדם וזכה מן ההפקר וסמך ברשות אין הזוכה אחריו יכול לכופו להרחיק אפי' בגירי וכו'. והרמב"ם ז"ל כן כתב בפ"ז מהל' שכנים וז"ל מי שהיתה לו חלון בכותלו ובא חבירו ועשה חצר בצדו. אינו יכול לומר לבעל החלון סתום חלון זה כדי שלא תביט בי. שהרי החזיק בהיזק זה. עכל"ה יעו"ש:

הרי שגם על היזק ראיה ושאר ניזקין הבאים מן הראשון אל השני. שדעת השואל היתה שהדין עם השני. והראשון צריך לסתום חלונותיו ולהרחק כל נזקו. השיב הוא ז"ל שאינו כן והדין עם הראשון. והשני הוא שצריך להרחיק עצמו מהם ולא הראשון. שכבר הוא זכה בקדימתו מן ההפקר. אבל על דין אפילה שגם השואל דעתו כן היתא שהשני צריך להרחיק. וכמ"ש בסוף השאלה הנ"ב ז"ל ודוקא בדין אפילה אמרו וכו' שזכה באורת הקרקע ההוא וכו'. על זה לא השיב ז"ל וקבלה בשתיקה. דאל"כ לא הו"ל לשתוק וזהו טעמא שלא נזכר דין אפילה בדבריו להדייא. יען דתשובתו היתה רק לסתור דעת השואל בחלון נגד חלון ושאר ניזקים הבאים מהראשון אל השני. וזהו טעמא ג"כ כשהביא אח"ך דברי הרמב"ם לא הביא רק תחילת דבריו בחלון נגד חלון הצריך לראיה לענין תשובתו. ולא סיום דבריו דאיירי בדין אפילה. דזה כבר קבלו בשתיקה ולא הוצרך לו לראיה וזהו טעמא ג"כ למר"ן ז"ל כשהביא דברי הריב"ש שם בב"י ופסקו בש"ע סוס"י קנ"ד לא הזכיר רק דין היזק חלון נגד חלון הבא מהראשון אל השני המוזכר בדבריו להדייא. ולא דין אפילה שלא הוזכר להדייא בדבריו. גם משום שכבר בדין אפילה הביא דברי הרמב"ם ז"ל ופסקו שם סי' כ"א וכמש"ל:

וכן מצי' להדייא לה' ויאמר יצחק ח"ב סי' קע"ט בראובן אשר בנה חצר בחורבה אשר נתן המלך ליהודים לבנות בה בתים וחנויות. ופתח בה חלונות הרבה בכותל רוח אחד על אויר מבוי רחב שאינו מפולש אשר אחורי הכותל ההוא. וזכה באורת האויר ההוא. ושוב לאחר זמן בא האלנאדי"ר ובנה חנויות לזכות האלמכז"ן באותו מבוי אחורי הכותל ההוא למטה מהחלונות. ושוב אחר זמן בא שמעון ונטל רשות מהשררה לבנות עליה ע"ג אויר החנויות ההם. באופן שע"י הבנין ההוא הוא צריך לסתום החלונות של ראובן. והשיב הוא ז"ל ע"ז. שאם שמעון היה זוכה באותו קרקע שאחורי כותל ראובן והיה בונה החצר משלו. לא היה יכול לסתום החלונות של ראובן. וצריך להרחיק בניינו ד"א כדי שלא יאפיל. אחר שראובן קדם ופתח חלונותיו וזכה מן ההפקר. וראיתו מהך דהריב"ש ז"ל הנ"ל אשר פסק מר"ן ז"ל סוס"י קנ"ד. אשר סיים וכתב ולא עוד אלא שאם בא השני להזיקו בהיזק ראיה וכו'. אינו רשאי ע"כ. וכתב הוא ז"ל ולפ"ז ה"ה נמי שאין השני יכול לסתום חלונותיו של ראשון וכו'. וצריך להרחיק ד"א מכנגד חלונותיו של ראשון וכו' וסיים זל"ה וכן בא מבואר בתשו' הריב"ש ז"ל סי' שכ"ב שממנו מקור דין זה. שכתב וז"ל נ"ל ברור שהדין עם הראשון. שכיון שזכה מן ההפקר וקדם לעשות חלונותיו וכו' בשעה שלא היה מזיק וכו' ולא היה אדם יכול למחות בידו. אין לו לסתום וכו' אלא כיון שגם השני מזיק עליו להרחיק כל ההרחקה. שהראשון זכה בקדימתו וכו'. עכ"ל ע"כ. הרי להדייא כמ"ש. דמי שקדם ופתח חלון למקום הפקר אשר לא יש שם כבר בית. שהשני הבא אחריו לזכות גם הוא ולבנות צריך להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל על הראשון אלא שנראה שהוא ז"ל מדקדק זה מדברי הריב"ש ז"ל עצמו. וכמבואר להדייא זה בדבריו ז"ל. עוד שם מביא ראיה לזה מדברי הסמ"ע ז"ל שם סק"ן על מ"ש מר"ן ז"ל שם ס' כ"א וכמ"ש לעיל. עוד שם מביא ראיה לזה מס' חוט המשולש סי' נ"ז ז"ל א"כ לענין הנדון שלפנינו בשתי הטענות של החלונות העשויות לאורה וכו' הדין עם החכם. ברם וכו' וא"כ החזיק וקנה אותם וקנה כנגדם בקרקע החורבה שאחריהם ד"א. וזה לדעת כל חכמי ישראל בלתי שום חולק כלל ע"כ. וכ"כ הרב פרמ"א ח"א סי' כ"ו ע"ש. עכל"ה יעו"ש באורך:

עוד כתב י"ץ. דכן משתמען מלוהי דהכנה"ג ז"ל בתשו' שם. שאחר ב' החילוקים כתב ועכשיו אני רואה שאין צורך לכל החילוקים הללו וכו'. דמזה משמע דהיינו גם לענין דינא וכו' דאלת"ה לא הו"ל לשתוק אלא לפרש וכו' ע"כ. משמעות זה לא ידענו מהיכא. דהלא לא כתב הוא ז"ל ועכשיו אני רואה דליתנהו לכל החילוקים וכו' דהוה משמע דליתנהו כלל גם לענין דינא. רק כתב שאין צורך וכו' ותו לא. דהיינו ר"ל לענין ישוב תשובות הרשב"א ז"ל לחוד. אין צורך להנהו חילוקים. דיש לישב ולחלק באופן אחר בין אם יש חוקי המלך שהדרך היא שלו או לא. ושלשתם בר"ה מיירי:

גם מ"ש עוד י"ץ. דמה שסיים מר"ן ז"ל בסי' קנ"ד סו"ס ט"ז ז"ל ומיהו כתב הרמב"ן שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין ע"כ. דלאו להלכה כתב כן רק לאשמועינן שזו סברא יחידאה היא ע"כ אתמהה. אטו כל סברא יחידאה מעלה אותה על שולחנו ולמאי נ"מ בכאן אשמועינן זה מר"ן ז"ל. ועוד משפט לשון זה שכתב מר"ן ז"ל ומיהו כתב הרמב"ן וכו'. נהר"א נהר"א ופשטיה יורה יורה להדיא שלהלכה העלהו. ועוד אם לא להלכה העלהו מר"ן ז"ל ודינה הוי רק כהרשב"א ודעמיה דכיון דיכול למחות אם לא מיחא החזיק. וחבירו אינו יכול לבנות ולהאפיל גם השתא בעוד שאינו מזיק ולא לכופו לסתום לאחר שיביא ההיזק כגון לאחר הסרת הרעפים וכיוצא. א"כ אהיכא סמכו מה שרצו הם עצמם יש"ץ לדון בימים החולפים בחלון הפתוח על גג החנות שאין בו תשמיש כגג של רעפים ופסקו לפי הנשמע דאין חזקה לבעל החלון כיון שאינו עשוי לתשמיש. ובעל גג החנות יכול לבנות ולהאפיל. והלא להרשב"א ודעמיה. כיון שלא מיחא בעל גג החנות. החזיק בעל החנות. ואין בעל הגג יכול לבנות ולהאפיל גם בעוד שאין מזיקו ולכופו לסתום לאחר וכו'. אבל כשנאמר דלהלכה העלהו אתי שפיר. דלהרמב"ן ז"ל הגם שהוא יכול למחות ואם לא מיחא החזיק. היינו בעוד שאינו מזיקו הוי החזיק ואין חבירו יכול לבנות ולהאפיל כגון קודם הסרת הרעפים וכיוצא. אבל לשלא לכופו לסתום גם לאחר שיבוא ההיזק דהיינו לאחר הסרת הרעפים וכיוצא אינו יכול להחזיק. ויכופנו לסתום. ושפיר מצי חבירו לאחר שיבוא לו ההיזק לבנות ולהאפיל או לכופו לסתום. ועי' לה' פתחי תשובה שם. ולזה בהך נדון שבעל גג החנות רוצה היה לבנות שם עליה. וממילא היה ניזוק מהך חלון. שפיר הוה מצי לבנות וכו' או גם לכופו לסתום. לולא שהיה שם טעמא אחרינא אשר עכבו מלבנות. כמשו"ח אצלינו במקום אחר:

והא דתחילה הוצרך מר"ן ז"ל לפסוק כהרשב"א ודעמיה ולא הוי סגי ליה בקצרה לפסוק כהרמב"ן ז"ל לחוד. וכמו שסיים. הוא משום. דתחילה בא לומר דרבים הם לוחמים על הרא"ש ז"ל ומכללם גם הרמב"ן ז"ל וס"ל הגם דעכשיו אינו מזיקו יכול למחות וכו'. וכוותייהו נקיטינן. ושוב ראה לפסוק כהרמב"ן ז"ל בזה דהואיל ואינו מזיקו עדיין. אינו יכול להחזיק עליו לגמרי. ויכול הוא לבנות וכו' כשיבוא לו ההיזק. או לכופו גם לסתום. ומ"ש יש"ץ בשם הכנה"ג בתשו' שאחר שהביא דברי רבינו יונה וסיעתו דיכול למחות ויש לו חזקה. כתב שכן פסק בקצר והודה לו במפה ע"כ. ר"ל דהכוונה היא רק על דין זה שיכול למחות וכו' ויש לו חזקה בעוד שאינו מזיקו ולאפוקי מסברת הרא"ש ז"ל דאינו יכול למחות ואין לו חזקה. אבל באותו פרט אשר פסק מר"ן כהרמב"ן מזה לא איירי הוא ז"ל:

וכן מצי' להדייא לה' ויאמר יצחק ח"ב סי' ר"ג שלהלכה העלה מר"ן ז"ל ס' הרמב"ן ז"ל על שלחנו זל"ה. וראיה לזה מדין פותח לחורבה שפסק מר"ן כדעת הרמב"ן ז"ל שאינו יכול להחזיק עליו הואיל וכו' ע"כ:

גם מ"ש דלא גרע מקום קביעות הצנורות דכקנוי הוא להם לפום מנהגא. מהוצאת זיזין שהם בונים מחדש ורשאים הם וכמש"ל. הכא נמי קביעות הצנורות ע"כ. לא דמו כעוכלא לדנא. דשאני הוצאת זיזין לשניהם יש חוקי המלך. לזה לפתוח חלון ולזה להוציא כנגדו זיזין. הוא שרי והוא אסר. אבל קביעות הצנורות אין חוקי המלך בהם רק מנהגא שאין בני ר"ה יכולים לעכב. ומה לו לבעל החלון לבני ר"ה. אטו משום שהם אינם יכולים לעכב. יופקע גם הוא מזכותו הקדומה לו מחוקי המלך. וגם לטעמא דבדידיה קא בני. שאני הוצאת זיזין. אותו האויר הוא לו לבדו לבעל העליה הסמוכה ואין לזרים אתו. ושפיר הוי בדידיה קא בני. אבל מקום קביעות הצנורות. לא לבד לבעל הצנורות הוי רשותם לקבוע. שגם לבעל הכותל הוי רשותו לפתיחת חלון וכיוצא וכל הקודם זכה. וכיון שקדם בעל הכותל ופתח שם חלון זכה והוי רשותו ושוב אין לבעל הצנורות לקובעם. דלא בדידהו קא בנו אלא בדחברייהו:

ועוד אעיקרא דהאי דינא פריכא. דלא ראינו ולא שמענו שום צנורות נקבעו גם נגד החלון שהיה פתוח וכפו בעליו לסותמו. וכולם הם רק במקום כותל הסתום. גם הגע עצמך דיכול לקבוע צנורות גם נגד פתח החצר הנפתח מחדש במקום הסתום דמאי שנא. וזה ודאי לא יעלה על דעת שום בר שכל לאומרו. ויכולים אנו לומר לאידך גיסא. שכן הוא המנהג שלא לקבוע צנורות מקום הפתוח בו חלון וכיוצא. רק במקום הסתום בכותל:

גם מ"ש י"ץ. דמדבריהם דרבנן אנו למדין וכו' והרשב"א פליג עליה בהאי טעמא וכו'. ומ"מ אזיל ומודה וכו' והט' משום דס"ל דאף דנהגו להוציא וכו' לא הוי כחצר השותפים אלא דרך ר"ה היא של המלך. ורצון המלך הוא שכל א' יבנה ויפתח וכו' ויזכה וכו' כזוכה מן ההפקר. ואולם דוקא שלא יפתח כנגדו וכו' אבל אם בא לבנות ולהאפיל רשאי ואפילו ע"י זיז וכו' דכיון דאינו בונה וכו' הו"ל כרשותו והמעיין וכו' דלהרשב"א וכו' לא הוי כחצר וכו' אלא כזוכה מן ההפקר ע"כ. לשון זה אינו מדוקדק. או הוא טעות המעתיק. דמאי ואולם דוקא לענין שלא יפתח כנגדו וכו' אבל אם בא לבנות ולהאפיל רשאי דכיון וכו'. גם מאי הו"ל כרשותו. דלפי מ"ש תחילה דהרשב"א פליג וכו' והיינו טעמא משום דס"ל דדרך ר"ה היא של המלך ורצון המלך הוא שכל א' יבנה וכו' דהיינו ראשון גם שני הבא אחריו יבנה ויפתח וכו'. א"כ איפכא הו"ל למימר ואולם זה דוקא לענין שיכול השני לבנות ולהאפיל. אבל לפתוח חלון כנגד חלון אינו רשאי שיאמר לו אל תזיקני וכו' כדרך שבעל וכו':

כל זה הגם שאינו ענין לנדונינו. כתבנו רק להתלמד למקום אחר. אמנה בנד"ד מהנראה פשוט. שמצד מצב החור ההוא ותכונתו והוויתו מיום הולדו ע"י האחים הנ"ב הי"ו. עד בוא עתו. הוא כמאן דליתיה וכלבוד דמי ומהנראה שגם לגבי בעלי החור כן הוא בודאי. כאשר אנו רואים סוף מעשה. במחשבת בעל החור ההוא לא היה תחילה להחשיבו ולהתכוין להחזיק בו. גם לסוף בבואם לערער. בעומדם לדין תחילה. על דל שפתם לא העלו טענת חור זה. רק באו בטענות אחרות. ושוב אח"כ בראותם שהם ללא יועיל ע"פ הדין. אז דחקו ונכנסו בטענת חור זה כנ"ב. וכל זה היא תוכחת מגולה שפיר שגם בעיניהם איננו חשוב החור ההוא מתחילתו ועד סופו מצד איכותו. באשר לא עמלו בו ולא גדלוהו. ושוא עמלו בוניו בו. ללא תועלת להם בשום אופן. ורק כחור שחררוהו עכברים הוי. וכמאן דליתיה דמי. וחזקה אין בו. וכמ"ש ה' הפוסק על"מ י"ץ. אצל"ה. והאריכות בזה היא רק יגיעת בשר והלאות אנשים זהו הנלע"ד. וצויי"מ וימ"ן. ולראיה ח"פ פאס יע"א אור לאחד עשר לכסלו משנת התרנ"ט ליצירה וקיים:

ע"ה יצחק אבן דנאן ס"ט

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה