אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן נד
שאלה ראובן שמתה אשתו והניחה אחריה בת אחת וב' בנים ואח"ך מת ראובן ולעת נישואי הבת העניקו לה אחיה נדונייא ועשתה להם שטר מכירה שבעד סכי הנדונייא שהעניקו לה וכו' גמרה ומכרה להם חלקה העולה לה בירושת אביה וכתובת אמה ועשתה להם שטר מכירה גמור כל דבר כדינו אין דבר נגרע ובשטר מכירה כתוב וביען שהבתולה הנז' היא פחותה מבת עשרים שנה לכן הודענוה ידיעה נאמנה שאין ממכרה ממכר בקרקע מורישה היותה פחותה מעשרים ועכ"ז נשח"ך באנפי נפשה שלא לחזור ואם חזרה בשום פרט מכל האמור חי"ע חו"ג בכהקוש"א לתו"ל לאחיה הנז' סך עשרת אלפים צ'ורו וכו' ק"ג ש"כ וכו' וקנו גם מיד הארוס בקושח"ך והסכים למעשה ארוסתו וכו' עוד עשתה להם שטר אחר בקוש"ח שבעד סכי הנדונייא שהעניקו וכו' גמרה וסילקה עצמה מחלקה העולה לה בירושת אביה וכתובת אמה סילוק גמור והקנית וזכית הכל כאשר לכל לאחיה הנז' הקנאה גמורה כפה"ה וכו':
תשובה הנה חזיתיה למעלת ידידינו הרב הפוסק הי"ו שרטט וכתב על שטר המכירה וז"ל חזו דאתאי כל תיקונים המועילים שלא תתבטל מכירת קרקע היורש פחות מבן עשרים כלם חברו נקבצו באו בשטר מכירה זו לא מבעיא לדעת הרשב"א ז"ל הביאה ה' המגיד בפ' כ"ט מהל' מכירה דלא הפקיעו חז"ל מכירת פחות מבן ך' אלא בבן היורש ולא בבת היורשת את אביה ע"ש ולדעתו ז"ל בכדי טרחו להמצאת תיקונים הללו למכירה זו כי מדידה חזקה היא כפלח תחתית ואינה צריכה סעד לתומכה ולא חרדו כל החרדה הזאת עדי מכירה זו אלא לצאת ידי סברת החולקים דלא פלגן בין בת לבת ויגעו ומצאו המצאות המועילים לפי הדין והשביעו הבת שבועה באנפי נפשה שלא תחזור מהמכר לעולם. ג"כ נתחייבה בקנס גמור לעת שתערער כמשו"ח כנז"ל גם שעבדה נכסיה לפירעון הקנס שיועיל לכשיערערו יורשיה ח"ו עיניך לנוכח יביטו אלו אלמוה למכי' הזו לפום דינא עיין לה' זכ"ל ח"מ אות ק' וכו' עכ"ל והנה דברי הרשב"א הללו הביאם גם הר"ן ז"ל בסוף פרק מציאת האשה אמתניתין דהמשליש מעות לבתו וכו' ובפרק התקבל אההיא למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים והריב"ש ז"ל סי' שע"א וסי' תס"ח ודחו את דבריו יעו"ש ורבינו הב"י הבי"ד הרשב"א וכ' שהר"ן בפרק התקבל כ' שהרשב"א הביא ראיה לדבריו וכ' הר"ן עליה אין זו ראיה של כלום ודברי הראשונים נראים לי עיקר ע"כ ועוד הביא רבינו הב"י דברי הריב"ש דסי' תס"ח שכ' על דברי הרשב"א ובכל זה לא הודו לו וציין לסי' שע"א ושם נאמר על הרשב"א וז"ל ואני אומר אלו הם דברי יחיד הרשב"א שכ"כ בפ' מי שמת בחידושיו מסברא דנפשיה אבל כל הראשונים ז"ל חלקו בזה והר"ם במז"ל כ' בפ' כ"ט מה"מ קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר שלש עשרה והבת אחר שתים עשרה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל בקרקע אין במעשיו קיימין עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל בד"א בקרקע שלו אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה וכו' ע"כ הנה שדעתו דל"ש בן ול"ש בת דהאי בד"א אתרוייהו קאי דאי לא הוה ליה לפרושי ע"כ ומתורתו של הריב"ש נלמד שכן היא דעתו של מר"ן בש"ע שהוא כלשון הרמב"ם שכ"כ בסי' רל"ה ס"ח קטן וכו' והבת וכו' ובס"ט כ' בד"א בקרקע וכו' אבל בקרקע שירש וכו' ע"כ ונמצינו למידים דדברי הרשב"א בבת הם דברי יחיד ולאו הלכתא נינהו ולא הודו לו חכמים ובפרט לדידן דגרירנא בתר מר"ן ובב"י וש"ע מוכח דס"ל דלא כהרשב"א וכמש"ל
ולדידי חזי לי דגם הרשב"א גופיה בתשובה לא ס"ל כמ"ש בחידושיו שהרי הר"ן בפ' התקבל כ' וז"ל וסמך דבריו דבת בנכסי ירושת אביה מוכרת אפי' פחותה מבת כ' מדתנן בס"פ מציאת האשה המשליש מעות לבתו וכו' אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו בד"א בגדולה וכו' וההיא סתמא תנינא לה ל"ש בת בין הבנים ול"ש בת בין הבנות ע"כ והרשב"א בתשו' ח"ב סי' רמ"ז נשאל מרבינו יונה בנותן קרקע מתנה לבנו אם הוא בכלל מה שאמרו ולמכור בנכסי אביו וכו' והביא ע"ז דברי הראב"ד אהך מתניתין דהמשליש וז"ל ולא יהא אלא שדה כלומ' שנתן לה האב שדה אלו רצתה למכור מכורה ואי ק"ל ולמכור בנכסי אביו וכו' ה"מ בקרקע ירושה אבל הכא אינה אלא כמקבלת מתנה וכ' ע"ז הרשב"א ולא שאני אומר שיהא הדין מוכרח מאותה הלכה שיש לפרשה בענין אחר אלא שהסכמת הגדולים כן ורחוק הוא בעיני לדחות דכל הראוי לירש עכשיו כבן אף מתנתו כירושתו אבל בת במקום בנים שאינה ראויה לירש עכשיו הרי היא אצל האב כאחר והא דפרקין דמציאת האשה בבת בין הבנים דוקא אבל בת בין הבנות אפי' נתן לה במתנת בריא לא ע"כ הרי שהרשב"א בקש לדחות דברי הראב"ד וסיעתו דיליף דבמתנת האב בבריא יכול למכור מההיא מתניתין דהמשליש ולוקמה בבת בין הבנים שאינה ראויה לירש אלא דהדר ביה משום דרחוק הוא בעיניו והיינו טעמא משום דמתניתין סתמא קתני וכמו שפי' דבריו הרשב"א גופיה סי' רמ"ט ולדבריו דפרק מי שמת הו"ל לדחות דבריהם ממאי דס"ל דבבת יורשת יכולה למכור ונימא דמתני' איירי בין שהיא עם הבנות בין שהיא עם הבנים וכדמשמע ממאי דסתמא קתני דעלה קא סמיך וס"ל דבת יורשת מוכרת וכמ"ש הר"ן:
גם ממ"ש בסו"ד אבל בת בין הבנות אפי' נתן לה במתנת בריא לא. נראה דאם באו לה בירושה פשיטא דלא אלא שרצה להוסיף אפי' מתנת בריא אלא דמתני' קשיתיה דסתמא קתני והיינו דוחקה דהרשב"א וכמ"ש איהו גופיה בסי' רמ"ט יע"ש ובמ"ש וחיי דמר כו' ועוד יש להוכיח ג"כ מדבריו סי' רמ"ט שהרי רבינו יונה השואל השיב להרשב"א ורצה לאוקמי מתני' בבת בין הבנים ומה שהיה רחוק בעיני הרשב"א נעשה קרוב בעיני רבינו יונה והוב"ד שם סי' רמ"ח וע"ז השיב הרשב"א ז"ל הוב"ד סי' רמ"ט דדעתו נוטה דבנכסים הבאין לו בירושה דוקא ולא במה שנתן לו האב במתנת בריא וע"ז כ' ומעתה אף ההיא דמשליש מעות לבתו אין אנו צריכין לדחוק ולהעמידה דוקא בבת בין הבנים דמתני' סתמא קתני בין שהיא בין הבנות בין שהיא בין הבנים ע"כ יעו"ש ומדכ' הרשב"א ומעתה נראה דכוונת דבריו דכיון דדעתו נוטה דמתנת ברי של אב יכול למכור אין אנו צריכין לדחוק ולפרש הך דהמשליש בבת בין הבנים דוקא. דאף בבת בין הבנות יכולה למכור משום שהיא מתנת בריא ולפ"ז דוק מינה דאם היתה דעתו דאף במתנת בריא אינו יכול למכור דמתנתו כירושתו היינו צריכים לדחוק ולומר דהך מתני' איירי דוקא בבת בין הבנים דאינה ראויה לירש וכמו שפירשה רבינו יונה ולפ"ד דפרק מי שמת דבת יורשת מוכרת אין אנו צריכים להאי דוחקה. גם ממ"ש ירושת האב מצויה ולא חילק בין בן לבת:
באופן דמכל זה משמע לי שהרשב"א הדר ביה בתשובה וכן נראה מהכנה"ג סי' רל"ה הגב"י אות ל"ה יע"ש ואף דיד הדוחה נטויה לדחות מ"מ כבר כתב הריב"ש דדעת יחידאה היא וכל הפוס' חלקו עליו ובפרט לדידן דאזלינן בתר מר"ן. והוי יודע דבנ"ד אין כאן מקום לדברי הרשב"א שהביא הה"מ דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא בבת אחר י"ב והביאה שתי שערות ויודעת בטיב משא ומתן דמדינה ממכרה ממכר אף בקרקעות בין שלה בין של ירושה כמבואר בש"ס ובפוסקים אלא שחכמים תקנו דבקרקע ירושה עד עשרים שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ולזה כתב הרשב"א ז"ל דבבת יורשת לא תיקנו דלא חששו אלא למצוי וירושת הבן מצוי וירושת הבת אינו מצוי וכמ"ש הה"מ משם הרשב"א מילתא בטעמא. הבל בנ"ד שהיא בתוך י"ב כאשר נמ"ך בכתב יד אביה יום הולדה דמדינא אין ממכרה ממכר אלא דחכמים תקנו בפעוטות משום כדי חייו דבמטלטלין מקחן מקח וממכרן ממכר אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל וכמ"ש הר"מ במז"ל פכ"ט מה"מ והטוש"ע סי' רל"ה בזה לא איירי הרשב"א ודבר זה פשוט הוא לא ניתן ליכתב וא"כ אף לדעת הרשב"א לאו בכדי טרחו להמצאות התיקונים:
ואולם מצד אחר לשוא עמלו בהמצאת התיקונים כי יען כי אבותינו ורבותינו בעלי התק' זיע"א לא תיקנו לבת ירושה בירושת האב עם הזכרים חלק כחלק אלא אם מת האב תחילה אבל אם מתה האם תחילה שזכתה בירושת אמה תחילה חלק כחלק אין לה בירושת האב כ"א עישור נכסי הראוי לה מכח הדין כמבואר בספר הקדוש סהת"ק סי' ל' ובנ"ד מתה האם תחילה וזכתה הבת חלק כחלק עם הזכרים בכתובת אמם כפי התק' שתק' ב"ד שלפנינו שנת ובחר"ת שהבחירה ביד הבעל לחלוק או ליתן כתובה ואח"ך מת אביהם אין לבת כ"א עישור נכסי הראוי לה מן הדין בירושת אביה. ואמרינן בגמ' פ' מציאת האשה ד' ס"ח אמר שמואל לפרנסה שמין באב ופרש"י הבת יתומה שבאת לינשא נותנים לה נדונייא כפי אומד שאנו בקיאין באביה ותרן או קמצן ע"כ ומסיק הש"ס הא דאמר רב נוטלת עישור נכסי בדלא אמדינא ופרש"י שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם ותרן אם קמצן ע"כ ועי' בטור ובב"י אה"ע סי' קי"ג וכ"פ הש"ע שם ס"א וז"ל מי שמת והניח בת אומדים דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדונייתה ונותנין לה ומניין יהיו יודעים אומדין דעתו מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו וכו' ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדונייתה ע"כ באופן דהדין נותן דאין נותנין לה עישור נכסי קצוב אלא אם אין הב"ד יודעין אומדן דעתו אבל אם יודעין אומד דעתו נותנין לה לפרנסת נדונייתה כפי האומדנא ועי' בטור פלוגתא דרבוותא הא דאזלינן בתר האומד הוא דוקא לגרוע או אפי' להוסיף וגם מור"ם שם ס"ב הביא פלוגתא. ובנ"ד אם באנו לאומדן דעתא הא פשיטא דאחיה העדיפו מטובם עליה ולא נשאר לה עליהם כלום וא"כ בכדי טרחו בהמצאת התיקונים:
וכ"ת אכתי אנו צריכים לאותם התיקונים שהרי אפסיקא הלכתא התם ד' ס"ט דלפרנסה ממקרעי ולא ממטלטלי וכ' הטור אפי' לתקנת הגאונים שכתובה ותנאיה נגבית ממטלטלי הפרנסה אינה נגבית אלא ממקרקעי וכ"פ מר"ן ס"ב וא"כ בנ"ד שלא נתנו פרנסת נדונייתה מהקרקע לזה הוצרכו לאותם התיקונים כדי להקנות להם חלק העולה לה אף כפי האומדנא לזה הוצרכו לאותם התיקונים לאו מילתא היא שהרי אמרו בש"ס דבת בעישור נכסי בע"ח הויא ולא יורשת ואי בעי לסלוקה בזוזי מצו מסלקי לה וכ"פ הפוסקים ומר"ן שם ס"ב וז"ל ואם רצו האחים ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנים ע"כ וא"כ כיון שנתנו מעות ומטלטלים כפי האומדנא הרי קבלה חלק פרנסת נדונייתה ולא נשאר לה כלום:
ואפילו לצד שנאמר דגם לפי האומדנא לא נתנו לה חלקה הראוי לה מ"מ במחילה לחוד הוה סגי להו ובכדי טרחו בהמצאת המכירה והתיקונים שהרי אפי' הבת עדיין היא בתוך שנת הי"ב ולא יצאת מכלל דין הפעוטות מ"מ הרי מתק' חכמים דבמטלטלין מקחן מקח וממכרן ממכר ומתנת קיימת בין בדבר מרובה בין בדבר מועט וכמ"ש בטוש"ע סי' רל"ה ומדמתנתו מתנה ה"ה דמחילתן מחילה שכן מצינו למר"ן בב"י סי' הנז' מחו"ד שכ' משם הרמב"ן ז"ל וזל"ה וקי"ל דמחילת פעוטות הויא מחילה דהא אסיקנא בפ' הניזקין דמתנתו מתנה ומתנה ומחי' כי הדדי נינהו ע"כ וכ"כ הריטב"א הבי"ד מר"ן בב"י שם אדברי הטור סי' י"ז וכ"כ הגהות אשירי והמרדכי בפ' מציאת האשה משם רבינו ברוך וכ"כ הר"ן בפ' נערה שנפתתה משם הרשב"א כאשר יתבאר להלן והילך דברי הריב"ש ז"ל סי' כ' וזל"ה אבל אם רצה לעשות מחילה בזה איפשר לומר שאינה מחילה דיתמי לאו בני מחי' נינהו אלא שהרמב"ן ז"ל כ' בתשובה שמחילתו ג"כ מחי' שהרי המחילה דינה כמתנה ואע"ג דאמרי' בעלמא דיתמי לאו בני מחילה נינהו אפשר לומר דהיינו בדבר שבשאר בני אדם הוא מחילה על הסתם דביתמי לא אמרינן הכי דומיא דמאי דכ' הראב"ד ז"ל דטענתו של קטן אפי' בפחות משתות מחזירין לו אונאה ולא הויא מחי' אבל במה שהוא מוחל לדעת כיון דמתנתו מתנה מחילתו ג"כ מחילה ע"כ ע"ש וע"ע הריב"ש סי' ק"ח וסי' תס"ח ועי' תוס' כתובות דפ"ו גבי קריבתיה דרב נחמן זבינתיה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו קא תבעי לה לברתה א"ל ר"ן ליכא דליסבא לה עצה תיזל ותיחלה לכתובתה דאמה לגביה אבוה ותירתה מניה וכ' התוס' בד"ה תיזל ויש מפרשים דקטנה היתה כמו הפעוטות מתנתן מתנה. והכנה"ג סי' רל"ה בהגה"ט אות יו"ד כ' וז"ל ומתנתו נמי מתנה וכו' וה"ה מחילתו מהר"ם מטראני ח"א סי' א' ע"כ וציין להריב"ש הנז' ולא זכר שר את כל הפוסקים הנ"ל והמט"ש שם בהגה"ט אות ט' הבי"ד הכנה"ג וכ' עליו וכ"כ הרמב"ן בתשו' הביאה מר"ן מחו"ד ועי' מגדל עוז מ"ש ע"ד הראב"ד ועי' מהר"י באסאן סי' מ"ה ולא זכר גם הוא את דברי ר"ב והרשב"א הנז'. אתה הראת חבל נביאים סברי מרנן דמחילת הפעוטות כמתנתן וכיון שכן בעישור נכסי דקי"ל דמצו לסלוקה בזוזי הו"ל כמטלטלי ומחילתן מחילה:
איברא דבפ' מציאת האשה ד' ס"ח תנן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתו וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה ע"כ ופרש"י מדעתה רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה ע"כ נראה מדבריו דמחילת הפעוטות לא הוי כמתנתן ולפ"ז רש"י ז"ל פליג אכלהו רבוותא דלעיל דסברי דמחילתו כמתנתו אלא דאפשר לומר דסבר לה רש"י ז"ל כהרשב"א ז"ל כאשר הבי"ד הר"ן בפ' נ"ש וז"ל והרשב"א ז"ל הוסיף לומר שמסתברא דאפי' ארסוה מדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה הקטנה כלום וכדתנן בפ' מציאת האשה יתומה שהשיאתה וכו' אע"ג דקי"ל דפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין כדאיתא בפ' הניזקין וה"ה למחילתן מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע כדמסקינן לקמן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה הוו להו כמקרקעי וכשם שאין מתנתן מתנה בהן כך אין מחילתן מחילה וכ' הר"ן ז"ל ולפי טעמו ז"ל אפילו מחילה בפ' לא מהני ע"כ ע"ש וא"כ לדעת רש"י בין לפ' ראשון ובין לפ' שני בנ"ד דעדיין היא בתוך שנת הי"ב לדעתו מחילתה לא מהנייא ולדעת הרשב"א נמי לא מהני מחילתה משום דהו"ל כמקרקעי:
ואולם מצאתי להמרדכי בפ' מציאת האשה שכתב וז"ל יתומה שהשיאתה אחיה או אמה מדעתה פרש"י מדעתה לרבותא נקט דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה וכ' רבינו ברוך נראה דאפי' אם הגיע לכלל פעוטות דאמרינן בהניזיקין דמקחן מקח וממכרן במטלטלי וה"ה במחילתן דמאי שנא מ"מ יכולה היא להוציא שהרי לא מחלה בהדייא אלא נתרצית ולקחה מה שנתנו לה ושתקה וליכא למימר משום דפרנסה לא גבי אלא ממקרקעי משום הכי לא הויא מחילתה מחילה כדקי"ל למכור בנכסי אביו דהיינו ממקרקעי עד שיהא בן עשרים דא"כ מאי איריא קטנה אפי' בוגרית נמי ע"כ והוב"ד בהגהות אשירי בפרקין נראה מדבריו דמפרש דמ"ש רש"י דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה היינו בנתרצית ולקחה מה שנתנו לה ושתקה ולא מחלה בהדיא דאם מחלה בהדיא מחילתה מחילה ורבינו ברוך אינו חולק על רש"י:
וחזיתיה לרבינו בצלאל בש"ם שכ' אדברי רש"י ז"ל ולכאורה משמע דהכי קאמר שנתרצית בק' או בחמשים שפסקו לה ומחלה על השאר ולפי שהיא קטנה אין מחילתה מחילה והק' דאטו אם הגיעה לכלל פעוטות דמחילתה מחילה במטלטלין מי נימא דלא איירי בה מתני' והרי בגמרא משמע וכו' וליכא למימר משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי משום הכי לא הויא מחילתה מחילה דא"כ מאי איריא קטנה אפילו בוגרית נמי לכך פי' רבינו ברוך ז"ל דלכך נקט מדעתה דאפי' שנתרצית לא מיקרי מחילה כיון שלא מחלה בהדייא ומיירי מתני' אפי' בפעוטות ועי' במרדכי ואפשר דרש"י סובר דאע"ג דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מ"מ אין מחילתן מחילה וכן דעת הראב"ד בהשגות פכ"ט מה"מ ועוד י"ל דרש"י ז"ל הק' דאיברא ודאי אילו מחלה בפי' כיון שהגיעה לכלל הפעוטות הויא מחילתה מחילה דומיא דאמרינן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומיהו היינו מדרבנן דאלו מדאורייתא אין מעשה קטנה כלום ולכך כיון דנתרצית ולא מחלה בפי' אין מחילתה מחילה ואלו היתה גדולה רצויה הויא לה כמחילה אבל מאחר דקטנה ואין מחילתה מחילה מדאורייתא אלא מתק' חכמים כדאיתא בפ' הניזקין וכ"כ הרמב"ם בפ' כ"ט מה"מ הילכך אי לאו דמחלה בפי' לא הויא רצויה מחילה. ע"כ:
ומקום יש בראש לתמוה על דברי רבינו בצלאל ז"ל דמסגנון דבריו משמע דכוונת רבינו ברוך לחלוק על רש"י ז"ל כאשר יראה הרואה שמתחילה הקשה על רש"י ז"ל וע"ז כתב לכך פי' רבינו ברוך ז"ל ושוב הדר הוא ופי' דברי רש"י בשני דרכים ואפשר דרש"י סובר וכו' ועוד י"ל דרש"י ז"ל וכו' והלא מדברי המרדכי משמע שרבינו ברוך אינו חולק על רש"י מדכ' וכ' רבינו ברוך ולא כ' ורבינו ברוך כ' ועוד הלא דברי רש"י סובלים דברי רבינו ברוך ולמה נאמר דחולקים ועוד הלא דרך שניה של רבי' בצלאל ז"ל בפרש"י הם דברי רבינו ברוך ממש וא"כ למה נאמר דכוונת רבינו ברוך לחלוק על רש"י ז"ל. ועוד יש לתמוה במ"ש וליכא למימר משום וכו' דא"כ מאי איריא קטנה אפי' בוגרת וכו' דאיברא דרבינו ברוך סבר לה הכי דהו"ל כמטלטלי משום דאי הו"ל כמקרקעי קשה מאי אירייא קטנה וכו' וכמ"ש במרדכי ואולם לא ידעתי מה יענה רבי' בצלאל ז"ל בדברי הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן בפ' נערה שנתפתתה כמביא למעלה דסבר לה דפרנסה הו"ל כמקרקעי ולא חש הרשב"א לקו' רבי' ברוך ז"ל וגם הר"ן שהניח דברי הרשב"א בצ"ע מכח קושיא אחריתי כאשר יראה הרואה שם ולא זכר שר קו' רבי' ברוך ז"ל הנראית החוש"ה אל העין ועיני כל אדם חזו בה ומוכרחין אנו לומר דסבר הרשב"א ז"ל דפרנסה לא הויא לה כקרקע ירושה שהרי בפ' מציאת האשה ד' ס"ט אסיקנא כרב אשי דבת בעישור נכסי בע"ח הויא ולא יורשת דאף אמימר הדר ביה ואלו בעו לסלוקה בזוזי הוו מצו וא"כ אף כי דיינינן לה כמקרקעי מההיא דאמר רבא שם הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה מ"מ אינו אלא כקרקע דעלמא ולא כקרקע ירושה שהרי אינה אלא בע"ח ולא יורשת ובע"ח דאחין כמ"ש בגמרא ועדיפא מינה דאפי' נתנו לה האחים בפרנסתה קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא ויכולה למוכרו משתגדיל דאינו כקרקע ירושה אלא כמי שגבאתו בחובה וחוב זה בא לה מתק' חכמים שתיק' להיות לה חוב על האחים בפרנסתה:
ועוד אפשר לומר דסבר הרשב"א כיון דמדין תורה קטן אין הקנאתו כלום בין במקרקעי בין במטלטלי אלא שחז"ל תיקי' משום כדי חייו דבמטלטלין הקנאתו הקנאה אבל בקרקע לא תיק' ואוקמוה אדאורייתא אבל משהגדיל מדאורייתא הקנאתו הקנאה בכל מילי אלא שחז"ל תיק' בקרקע ירושה דאין הקנאתו הקנאה משום שמא ימכור בזול כמפו' בש"ס ובפוסקים ולפיכך ס"ל הרשב"א ז"ל דמזונות ופרנסה דהלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי הו"ל כמקרקעי כ"ז שהיא קטנה דמדאורייתא אף אי הוו ליהו כמטלטלי אינה יכולה למחול אלא דמדרבנן אי הוו כמטלטלין יכולה למחול לכך ס"ל דהוו כמקרקעי כדי לאוקמה אדאורייתא דע"כ לא תיק' רבנן אלא במטלטלין גמורים אבל לכי גדלה דמדאורייתא יכולה למחול אף אי הוו מקרקעי ממש אלא דרבנן תיק' דאינה יכולה למחול אי הוו מקרקעי ולפיכך ס"ל דלכי גדלה יכולה למחול ולאוקמה אדאורייתא דע"כ לא תיק' רבנן אלא במקרקעי ממש ובודאי דאלו זכר רבי' בצלאל את דברי הרשב"א לא היה מחליט לומר דאין זה כוונת רש"י דודאי מידי ספיקא בכוונת רש"י לא יצאנו דדילמא ס"ל כהרשב"א:
גם מ"ש בדרך ראשונה ואפשר דרש"י סובר וכו' מ"מ אין מחילתן מחי' וכן דעת הראב"ד בהשגות פכ"ט מהמ"כ איברא שכ"כ הראב"ד שם עמ"ש הרמב"ם ז"ל קטן היודע בטיב משא ומתן שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול. פחות משתות מחילה וע"ז כ' הראב"ד אני אומר שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לאו בני מחילה נינהו ע"כ ומפשטן של דברים נראה כמ"ש רבינו בצלאל דהראב"ד סבר דמחילת הפעוטות לא הויא כמתנתן ולא זכר ש'ר את דברי הריב"ש שהצגנו לפניך כמביא למעלה שכ' דמחי' הפעוטות כמתנתן ואע"ג דאמרי' בעלמא דיתמי לאו בני מחילה נינהו אפשר לומר דהיינו בדבר שבשאר בני אדם הוא מחילה על הסתם דביתמי לא אמרינן הכי דומיא דמאי דכ' הראב"ד ז"ל דטענתו של קטן אפי' בפחות משתות מחזירין לו אונאה ולא הויא מחי' אבל במה שהוא מוחל לדעת כיון דמתנתו מתנה מחילתו ג"כ מחילה ע"כ משמע מדברי הרמב"ן ז"ל דע"כ לא קאמר הראב"ד ז"ל שהקטן אין לו מחי' אלא כגון פחות משתות דאונאה וכיוצא דבגדול אמרינן מסתמא מחל בקטן אמרינן דלא הויא מחילה ואולם במה שהקטן מוחל להדייא מחילתו מחילה ונראה דטעמו של הרמב"ן הוא משום דהא דאמרינן יתמי לא בני מחילה נינהו אתמר בגמרא אדבר דהוי מחילה מן הסתם דהכי אמרינן בפ' אלו מציאות ד' כ"ב ע"ב א"ל רב אחאי בריה דרבא לרב אשי הני תמרי דזיקא היכי אכלינן ליהו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מנייהו. יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי א"ל אסירן ופסקה מר"ן חו"מ סי' ר"ס ס"ו ולעומת זה מצינו אמרו שמתנת הפעוטות הויא מתנה ובודאי דה"ה מחילתן דמ"ש וצד כ"ש הוא דאם במה שבידם יכולים ליתנו כ"ש שיכולים למחול מה שאינו בידם ולפיכך חילק הרמב"ן בין מחילה מדעת ובין ההיא דמסתמא הויא מחילה דמחי' דילפינן ממתנתן היינו מדעת דומיא דמתנה דהויא מדעת וההיא דאמרינן יתמי לאו בני מחילה היינו דאינה מדעת אלא דאמרינן מסתמא הויא מחי' כההיא דתמרי דזיקא ולפי' מקשה הראב"ד להרמב"ם ז"ל דס"ל דפחות משתות הוי מחי' אף לקטן והלא אין זה מחי' לדעת אלא דמסתמא אמרי' דפחות משתות הוי מוחל ומ"ש מתמרי דזיקא ותי' הה"מ ז"ל דכיון דחכמים תקנו להם מכי' משום כדי חייהן הם תיק' שיהא טעותן כגדול וגדולה מזו אמרו מתנתם מתנה ואפי' במתנה מרובה ע"כ:
וחזיתיה לה' משכנות הרועים מע' מ"ם אות כ"ט שכ' וז"ל אמנם דעת הה"מ נראה דלא ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל ממ"ש וגדולה מזו אמרו מתנתו וכו' דמאי ראיה ממתנה דמדעתיה יהיב להך דטעותא הוי אלא ש"מ דלא ס"ל כדעת הרמב"ן ע"כ נראה מדבריו דמחילה להדייא נילף שפיר ממתנה דלא קא מקשה אלא הך דטעותא הוי ולפ"ז כוונתו במ"ש דהה"מ לא ס"ל כהרמב"ן היינו שנאמר שהה"מ סבר דאף במחילה דמסתמא מחילתו מחילה ולדעתו מ"ש הה"מ וגדולה מזו כו' ר"ל שנלמוד מחילה זו ממתנה דלדעת הרמב"ן אי אפשר למילף כן ולפירוש זה קשה מההיא דתמרי דזיקא שלענ"ד משם מקשה הראב"ד אהרמב"ם ז"ל שמשם יש ללמוד שהקטן אין לו מחי' במאי דאמרינן מסתמא מחל וכ"ש הוא דהא אמרינן בפ' המוכר פירות ד' צ"ה אאונאה מעיקרא שוה בשוה קאמר ליה ופ' רשב"ם וז"ל שוה בשוה א"ל מוכר ללוקח ובכך נתרצה לוקח ואם אינו שוה לא יתרצה והילכך בדין הוא דאפי' פחות משתות יחזיר מיהו לכך אין מחזיר דכיון דלא ידיעה כ"כ וכשוה דמי הויא מחילה ע"כ וא"כ אם בתמרי דזיקא דמעיקרא מקודם נפילתם יאושי מיאש דיודע הוא שהרוח מסיר מהן והשקצים מזומנים לאוכלן כמו שפרש"י ז"ל אפ"ה אמרינן דביתמי אסירן דלאו בני מחילה נינהו וכ"ש בפחות משתות דמעיקרא לא נתרצה אלא בשוויו ממ"ש וא"כ הדרא קו' הראב"ד ז"ל לדוכתה. וכן תמה אנכי על ה' מחנה אפרים הלכות אונאה סי' י"ז שמתחילה רצה להוכיח דהרמב"ם חולק ארשב"ם דפ' המוכר פירות הנז' והביא לשון הרמב"ם דפכ"ט מהל' מכי' הנז' והשגת הראב"ד ז"ל ותירוץ הה"מ ז"ל וכ' וז"ל ואיברא דאי משום תקנה הוא א"ש דהפקר ב"ד הפקר אבל ממה שאמרו מתנתם מתנה ליכא ראיה דהתם מדעתו קא יהיב אבל הכא מי קא ידע ואדרבא לא נתרצו למכור אלא בשיוויו ממש ובכה"ג איכא למימר דאין מחילת הקטן מהני אם לא שנאמר שכל הנו"נ אדעתא דהכי נחית מעיקרא ואינו מקפיד על אונאת פחות משתות ע"כ מבואר מדבריו דלצד שנאמר דהר"מ במז"ל חולק ארשב"ם ז"ל וס"ל דמעיקרא אדעתא דהכי נחית אתי שפיר ראית הה"מ שהביא מדאמרו מתנתם מתנה כדי לתרץ קו' הראב"ד ז"ל. ואהמ"ר לענ"ד אף שנאמר כן לא מתרצה שהרי ההיא דפחות משתות אפילו נאמר דמיעקרא אדעתא דהכי נחית ודלא כרשב"ם מ"מ דמיא ממש לההיא דתמרי דזיקא דמעיק' נמי מיאש וכמש"ל:
והנלע"ד בפי' דברי הה"מ דמצינו בש"ס הטעם דמכי' הפעוטות מכי' משום כדי חייו ופרש"י דאי לאו זביניה זביני לא מזביני ליה מיזוניה ולא זבני מיניה אבל הטעם דמתנתו אינו משום כדי חייו אלא משום דעבדי ליה נייח נפשיה וכן מבואר ברש"י ז"ל בפ' הניזקין ועי' הרא"ש ז"ל מ"ש משם הרמב"ן ז"ל וסבר הה"מ ז"ל דחכמים שתקנו שיהיה ממכרן ממכר משום כדי חייהם וכדאמרן הם תקנו שיהיה טעותן כגדול מהט' דכדי חייו דלא זבני מיניה דחיישי לאונאה פחות משתות דצריכים להחזיר ולזה תיק' דמחילתו מחילה אף דבגדולים אינה אלא מסתמא וכ"כ חששו משום כדי חייו וכן מצינו דחששו כ"כ במאי דתקנו דמתנתם מתנה מטעמא דעבדי ליה נייח נפשיה דתקנו אפי' תהיה מתנה מרובה וגדולה תקנה זו דתקנו במתנה מרובה משום נייח נפשיה ממאי דתקון מחילה בפחות משתות משום כדי חייו דאינה אלא בדבר מועט וזהו שכ' הה"מ וגדולה מזו וכו' ור"ל דכמו דבתקנתא דמתנה חששו כ"כ לטעמא דנייח נפשיה עד שתק' במתנה מרובה הכי נמי בתקנתא דמכירה שהיא משום כדי חייו חששו כ"כ מהאי טעמא גופיה ותיק' דמחי' בפחות משתות מחילה ואינו ר"ל דממתנה ילפינן מחי' פחות משתות דאין ראיה ממתנה דמדעת להך דפחות משתות דאינה אלא טעות ועוד דאין בה משום נייח נפשיה אלא משום כדי חייו והכי דייקי דברי הה"מ שכ' מ"מ חכמים וכו' משום כדי חייהם ולמה הוצרך לומר הכא הטעם והלא מבואר הוא בדברי הרמב"ם ז"ל ועוד כ' וגדולה וכו' במתנה מרובה דלכאורה דאי אפילו במתנה מרובה שפת יתר וכבר ידוע דכל דברי הה"מ הם הם בתכלית הדיוק ולמ"ש אתי שפיר:
ולפ"ז אפשר לומר דהה"מ ס"ל כהרמב"ן ז"ל ודלא כהמשה"ר ז"ל דכל אפושי פלוגתא לא מפשינן ואף הר"מ במז"ל אפשר דס"ל כהרמב"ן ז"ל דבדבר שבשאר בני אדם הוא מחילה על הסתם ביתמי אמרינן דלאו בני מחילה נינהו ושאני ההיא דטעות דמכירה פחות משתות דמהני אף מן הסתם משום שכן תקנו להדיא וכמ"ש הה"מ ז"ל אלא דהראב"ד חולק על הר"מ במז"ל בזה וס"ל דלא תקנו בזה ודינה כדין סתם מחילות דלא אמרינן ביתמי ופליגי הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל במ"ש הש"ס בפ' הניזקין ד' נ"ט וטעותן עד כמה אמר רבי יונה אמר רב זירא עד שתות כגדול ועי' פרש"י ז"ל ובהה"מ והבי"ד הב"י סי' רל"ה האמנם מחילה דמדעת אף הראב"ד מודה דמחילתו מחילה דמ"ש ממתנה וכמש"ל:
תו חזיתיה להמשה"ר שרצה לומר דהרשב"א לא ס"ל כהרמב"ן ז"ל וז"ל גם ממ"ש במקובצת דמציעא במ"ד ל"ד צ"ב אהא דאמרינן גבי פועל דקוצץ עמו וע"י בניו הגדולים קאמר תלמודא א"ו גדולים נמי ומשני גדולים בני המחילה נינהו ע"ש כ' הרשב"א וז"ל אפי' הודיעם לא מהני משום דלאו בני מחי' נינהו ושלא כדעת הרמב"ן ע"כ מבואר מדבריו דהרשב"א פליג אהרמב"ן ז"ל וס"ל דאפי' מחילה מדעת לא מהנייא וא"כ דברי הרשב"א סתראי נינהו שהרי הר"ן בפ' נערה שנתפתתה כ' משם הרשב"א ז"ל וזל"ה אע"ג דקי"ל דפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין כדאיתא בפ' הניזקין וה"ה למחילתן ע"כ הבאתי דבריו לעיל וק' דידיה אדידיה והנלע"ד לתרץ הוא במש"ל דברי רבינו ברוך ז"ל שהביא המרדכי בפ' מציאת האשה דמחלק בין נתרצית ושתקה למוחלת להדיא וכ"כ רבי' בצלאל במקובצת דכתובות לדעת רש"י ז"ל דמחי' בפי' מהני ונתרצית לא מהני הבאתי דבריהם למעלה ובזה עלו כהוגן דברי הרשב"א דמ"ש הר"ן משמו דמחילתן מחי' היינו היכא דמחלי להדיא וההיא דמקובצת דמציעא בשלא מחלו להדייא והכי דייקי דברי הרשב"א ז"ל שכ' אפי' הודיעם ולא כ' אפי' מחלו וכו' לומר דבהודיעם אפי' נתרצו ושתקו לא מהני אבל מחלו להדייא מהני ולפ"ז אפשר לומר דהרשב"א ס"ל כהרמב"ן ודלא כהמשה"ר ז"ל:
וראיתי להמח"א שם שרצה לומר דמה שאמרו ביתמי פחות משתות הוי מחילה הט' דכיון דהגיעו לעונת הפעוטות דינו כדין הגדול שהרי יש בו דעת למחול ומה שאמרו קטנים לאו בני מחילה נינהו איירי בקטנים שלא הגיעו לעונת הפעוטות וכ"ן שהוא דעת הרמב"ן ז"ל בתשו' סי' ב' ע"כ והבי"ד המשה"ר ז"ל שם וכ' דמדברי הריב"ש בסי' נ' לא משמע כן דמיירי בקטן שהוא בן ח' שנים כמו שהובא בשאלה ועלה מייתי דברי הרמב"ן דכ' דנהי דאין מחי' מחי' הא מיהא בידע מהני ע"כ גם הריב"ש סי' ק"ח איירי בבן י"א שנים ומייתי עלה דברי הרמב"ן ז"ל גם בסי' תס"ח הביא דברי הרמב"ן אפעוטות ע"ש ובר מן דין מדברי הרמב"ן עצמו שהביא הריב"ש ז"ל שכתבנו למעלה מוכח להדיא דלא כמ"ש המח"א שהרי מתחילה כ' שהרי המחי' דינה כמתנה דמזה מבואר דאיירי בפעוטות וע"ז מק' מדאמרינן יתמי לאו בני מחילה ומחלק בין מחי' דאמרינן מסתמא למחי' מדעת. ונראה דלזה נתכוון הרב מר בריה דהמח"א בהגהתו על הרב אביו שכ' וז"ל א"ה עי' בתשו' הריב"ש ז"ל סי' תס"ח:
באופן דדעת כל הני רבוותא קמאי ובתראי הי"מ דתוס' כתובות והרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל והרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל כמ"ש להלן ורבי' ברוך ז"ל והמרדכ"י ז"ל והגהות אשירי שהבי"ד ר"ב ז"ל להלכה והראב"ד ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל והר"מ במז"ל והרב המגיד ז"ל כמש"ל והמבי"ט והמח"א ז"ל כולהו סברי דפעוטות מחילתן כמתנתן וכן דעת מר"ן מדהביא דברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל בב"י ח"מ סי' רל"ה וסברי הר"ן על הרשב"א בפ' נערה שנתפתתה בב"י אה"ע סי' קי"ב וראשית אמריו הצגתיו לפניך כמביא למעלה וזה סו"ד וצ"ע וכו' ומ"מ בתר תקנתא דתקון בתראי ז"ל שיהיו הבנות שונות מן המטלטלין מחלה בפירוש פשיטא דמהני ע"כ ומה שפסק מר"ן בש"ע סי' ר"ס ס"ו וז"ל ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורים ע"ך הט' משום דאף בגדולים אינה מחילה מדעת אלא דאמרינן מסתמא מחל ובמחי' כזה אמרינן יתמי לאו בני מחילה נינהו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל כמ"ש אבל במחילה דמדעת מחילתן מחילה ומ"ש בסי' רל"ה ס"ג קטן שנו"נ במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה ע"כ ואף דמחי' זו דפחות משתות בשאר בני אדם נמי אינה מחילה מדעת אלא מסתמא ה"ט כמ"ש הה"מ ז"ל שכן תקנו בפ' דחכמים שתק' ממכרו ממכר תקנו טענתו כגדול וכמש"ל:
נמצינו למידים דבנ"ד במחילה לחוד הוא סגי ואולם לפרש"י ז"ל ור"ב ז"ל והמרדכי והגהות אשירי צריך מחילה להדייא ולא מהני נתרצית ולקחה ושתקה ואף דהרשב"א סבר דפרנסה ומזוני דנגבים ממקרקעי הו"ל כמקרקעי ואין מעשה קטנה כלום הרי רבים סוברים דלא כוותיה ר"ב והמרדכ"י ז"ל והג"א וגם הר"ן הניח דבריו בצ"ע ואסיק דבתר תקנתא דתקון בתראי ז"ל שיהיו הבנות ניזונות מן המטלטלין מחלה בפי' פשיטא דמהני והבי"ד הב"י אה"ע סי' קי"ב וכבר אבותינו קבלו הוראותיו בב"י ובש"ע ומאחר שהביא דברי הר"ן ז"ל בביתו אין לנו לזוז מדבריו ואף דבפרנסה דליתא מתנאי כתובה אף לתקנת הגאונים אין נותנין לה אלא מקרקעי וכמ"ש הטוש"ע סי' קי"ג ס"ב מ"מ הרי כתב הב"י משם התוס' דפרנסה נמי בזמן הזה ממטלטלי דאנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלי וחשיב כמו באמידניה דפסק רבא כרבי יהודה ושאפשר שגם הרי"ף ז"ל והר"מ במז"ל והרא"ש ז"ל לא יחלקו על דברי התוס' הנז' ע"ש וכ"פ בש"ע ס"ג אלא דמ"ש הב"י שדברי ספר המצות הם דברי התוס' אינו מדוקדק דלסה"מ ה"ט מתקנת הגאונים ז"ל ולדברי התוס' ז"ל הוא מדרגילין להשיא בנותיהן ממטלטלי וא"כ כיון דפרנסה בזה"ז נגבית ממטלטלי מחילה בפי' מהני וכמ"ש הר"ן גבי מזונות והא דכ' מר"ן באה"ע סי' קי"ג ס"ז קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ונתנו לה מאה או חמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסת נדונייא הראויה לה וכו' מפני שהקטנה אינה בת מחאה ע"כ הרי כ' הח"מ סקי"ט וז"ל היינו דוקא שלא מחלה בהדייא אלא נתרצית ולקחה מה שנתנו לה ושתקה אבל הגיעה לעונת הפעוטות ומחלה בהדייא מחילתה מחילה כמטלטלי ע"כ וכ"כ ה' בית שמואל סקי"ז:
וכ"ת איך במחילה סגי והא מחילה לא שייכא לא בקרקע ולא בטלטל ולא במה שהוא בעין וכמ"ש סי' רמ"א ס"ב ואף שהכנה"ג שם בהגב"י אות מ"ג כ' וז"ל הריטב"א ז"ל כתב בפרק חזקת הבתים דמחילה בקרקע בקנין מהני מורה צדק בסי' ע"ג בשם מהרי"ב ז"ל וכ"כ הרשב"א בתשו' שהביא רבינו המחבר ז"ל ובסי' י"ב מחודשין י"ג ועי' בסי' רמ"א ס"י וכמ"ש שם וכ"כ בס' מקור ברוך סס"י כ"ח בפשוט דמחי' בקרקע בקנין מהני ע"כ וכ"כ התש"י סי' ל"ז ע"ש מ"מ הרי מהרשד"ם סי' רע"ח כ' דהרא"ש ז"ל שהביא הטור בסי' ע"ג חולק אהרשב"א דלהרא"ש לא מהני אפי' בקנין ואף דהפרמ"א ח"ב סי' צ"א השיגו ע"ש מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ועי' מט"ש סי' ע"ג הגה"ט אות ע"ח וע"ט וסי' רמ"א בהגב"י אות י"ב וי"ג ועי' משה"ר מע' מם אות ז' ועי' ב"ח רס"י רמ"א. והילך דברי רבינו מוהריב"ץ ז"ל איש אחד שנשתדך עם בתולה ונתן לה בעת השידוכין איזה בגדים משלו והתנו שאם יחזור בו שמחל לה בבגדים שנתן לה בכח הקנין והשיב הרב דלא זכתה בהם משום דלא שייך מחילה בדברים דאיתנהו בעינייהו ולא מהני בהו אלא לשון מתנה וכמ"ש מהרי"ק ואפי' היה הדבר בקנין לא מהני כמשמעות דברי הרא"ש ודקדק הוא ז"ל מס' דנפשיה כמ"ש מהרשד"ם בדברי הרא"ש וכ' עוד דדוקא לגבי דו"ד מהני קנין דאל"כ אין לקנין טעם כי מאומרו דו"ד אין לי וכו' הוא כמודה שאין לו זכות בשדה וא"כ מה הוא מקנה לחבירו אלא ודאי לא מדו"ד קנו מידו אלא מגופא של קרקע קנו מידו שהקנה לחבירו חליפי הסודר והא דקאמר דו"ד וכו' הכוונה שאחר שהקנה זכותו לחבירו לא נשאר לו שום דו"ד וכו' ותשובת הרשב"א נראה בעיני דלאו דוקא נקט שמחל לו אותו קרקע דודאי אם היה כותב כך אפי' קנו מידו על כך לאו כלום הוא דאף אי נימא דמגופה ש"ק קנו מידו מ"מ הרי גילה דעתו שהוא מקנה אותה לו בא' מדרכי ההקנאה הבלתי מועילין דהיינו המחילה אלא הכוונה שכ' שמחל לו כל זכות ושעבוד שיש לו על אותו קרקע דאז המחילה שייכא לזכות ולשעבוד וכההיא דאמרינן ליבטלן זכוותיה אבל גוף הקרקע נקנה חליפי הסודר דמגופה ש"ק קנו מידו והרי מחי' זו דומה ממ"ש לאומר דו"ד וכו' וזה עדיף מדו"ד דהתם גבי דו"ד וכו' עניינו הוא שמודה שאין לו זכות בקרקע ההוא ולית הוכחה דמאן ניהו ואפשר שהוא מפקירו לכל ואינו מקנה אותו לאדם מיוחד ברם הכא שכ' לו שמחל לו כל זכות ושעבוד אית ברורא למאן קא מזכה ליה וכ"מ להב"ח בסי' רמ"א אתשו' רשב"א וז"ל צ"ל שלא כתב לו באותו לשון אלא שמחל לו כל תביעה שהי"ל על אותו קרקע אבל לשון מחילה ודאי לא מהני בקרקע שהוא בעין כמו בחפץ שהוא בעין וישב ג"כ לשון הגמ' דפ' חזקת עי"ע עכ"ל הרב מוהריב"ץ בקיצור העתקתיו מכ"י ה' כמוהר"ש אבן צור ז"ל ובכ"י כמוהר"ר יעקב ן' סמחון זלה"ה מ"כ משם רבני מקנא"ס יע"א הא' ז"ל כמהרמ"ט ומהרח"ט ז"ל ורבני פאס מוהריב"ע ומוהריב"ץ ז"ל דאפי' בקנין לא מהני מחילה לא בקרקע ולא בכל דבר שהיה בעין ואחד הרואה בדברי הרבנים הנז' ובספרן ש"ץ שציינו ימצא דדבר זה הוא פלוגתא דרבוותא וע"כ ל"פ אלא עם היתה המחילה בקנין אבל בלא קנין לכ"ע לא מהני במה שהוא בעין:
ומצינו למר"ן סי' צ"ו ס"ד שכ' וז"ל אין קנין קטן כלום לפיכך עדים שראו קנין שלו לא יכתבו עליו שטר ע"כ וכ"פ בסי' רל"ה ס"ד אין מקח הקטן וממכרו במטלטלים קיים אלא כשמשך או המשיך וכו' וכן אם קנו מיד הקטן וכו' לא קנה לוקח וכו' וכן קטן שקנה מטלטלים וקנו מידו וכו' לא קנה עד שימשוך וכו':
איברא דיש חילוק בין קטן לקטנה וכמ"ש מר"ן אבל הקטנה שנתרבת חצרה מידה תקנה המטלטלים מאחרים אם קנו מידה וכו' ע"כ. ואולם אף בקטנה לא מהני אלא אם לקחה מאחרים בק"ס דבזה יש חילוק בין קטן לקטנה אבל אחרים שלקחו בק"ס מהם אין חילוק בין קטן לקטנה ובכולם לא מהני ק"ס שהרי בס"ג דאיירי בקטן שמכר קא יהיב טעמא שהקנין כשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של גדול וכ"כ הטור בשם הרשב"ם וכ' בב"י נתן טעם למה הוא סובר שאינו מועיל למי שסתם קנין לכתיבה עומד וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין אבל בס"ו דאיירי בקטן שקנה קא יהיב טעמא לפי שאין חצר הקטן קונה לו מפני שנתרבה מדין שליחות ואין שליחות לקטן ולא יהיה הקנין וכו' גדולים מחצירו וכ' הב"ח הטעם שאמר הרמב"ם ברישא כשקנו מיד הקטן דאם חזר בו לא קנה הלוקח שהקנין כשטר לא שייך כאן היכא דהקטן קנה מיד האחרים והעדים חותמים על שטר אדם גדול שהקנה כו"כ לפלוני בין שהקונה גדול או קטן הו"ל לקנות אלא דצ"ל הטעם דכיון דחצרו לא קנה לו כ"ש קנין דלא יהיה הקנין גדול מחצרו והשתא ניחא הא דקאמר בקטנה דכיון דנתרבה מידה ויש לה חצר וכו' גם בקנין שקנתה מידן קנתה המטלטלין דהא עיקר הטעם בקטן אינו אלא לפי שאין הקנין גדול מחצרו וא"כ בקטנה דחצרה קונה גם הקנין קונה שהרי העדים חותמים בשטר על אדם גדול שהקנה כך לפלוני בין שהזוכה קטן או גדול קנה בקנין זה ע"כ וא"כ ברישא דאיירי בקטן המוכר שהטעם הוא משום שהקנין כשטר ואין העדים וכו' אין חילוק בין קטן לקטנה דבכולהו שייך האי טעמא וכ"כ הכנה"ג בהגה"ט אות י"ד וכן אם קנו מיד הקטן וכו' נ"ב וקטנה שוה לקטן לענין קנין הר"מ גאלאנטי ז"ל סי' ע"ב ומאחר דלא מהני בקטנה ק"ס הדרן למש"ל דלא מהני לשון מחילה בקרקע וטלטל וכו' ואפילו למ"ד דמחילה בקנין בקטן וקטנה דלא מהני ק"ס יודה דאין מחילתן כלום:
ואולם בהשקפה פורתא נראה דלאו מילתא היא דפשוט הוא דבנ"ד דאנן קיימין ביה בפרנסת הבת מהני לשון מחילה דהא אסיקנא דאינה אלא בע"ח ולא יורשת ואי בעו לסלוקה בזוזי מצו ומוכרחין אנו לומר כן שהרי רבינו ברוך והמרדכי והג"א וכל הפוס' שכתבנו לעיל כתבו אמתני' דפ' מציאת האשה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכו' דמחלה להדיא מהני הרשב"א לא פליג אלא משום דהו"ל כמקרקעי וכשם שאין מתנתן מתנה כך אין מחילתן מחילה אבל מהט' דמחילה בקרקע וטלטל לא מהני לא קאמר והיינו כמ"ש משום דאינה אלא לבע"ח ודוחק לומר דסברי מרנן כהראב"ד דק"ס מהני בקטן וסברי כמ"ד דמחי' בקרקע בקנין מהני דא"כ לא הוו שתקן רבנן דסברי דמחילה בקרקע מהני מלהביא ראיה מלהק' הפוס' הנז' ועוד דהרב משפט צדק ח"א כ' דדברי הראב"ד נדחים לפני הרמב"ם והה"ם ורבינו ירוחם אחר דרבים נינהו ואי כמ"ש הרי איכא כמה רבוותא דסברי כהראב"ד אלא ודאי ה"ט משום דבת בעישור נכסי אינה אלא בע"ח ולכך מחילתה מחילה ועוד דהתם פריך הש"ס טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה ופרש"י מחלה על השאר וליכא למימר דמיירי בקנין דא"כ מאי פריך אשר מזה פי' ר"ב דלא איירי מתני' במחלה להדייא אלא נתרצית ולקחה ושתקה וכמ"ש במרדכי ועוד אי קנו דמידה הרי מחלה להדייא ואפי' בקטנה מחילתה מחילה לדעת הפוסקים הנז' אלא ודאי כמ"ש. וצויי"מ וימ"ן:
ע"ה שלמה אבן דנאן סי"ט