אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן נג
שלחו מתם מעי"ת ווהראן יע"א מעשה שאירע ביעקב עק'ריש שאכל זאלאמי"ט לאבד א"ע ומת באכילת האזאלאמי"ט. שכן הגיד להם הרופא היהודי. ומאותה שעה לא קם ולא זע עד שמת. [כ"כ בחזות קשה ד' ן' ע"ב] ונתברר להם שאכל יותר מארבעים כ"כ שם] וגם דלא היה שכור כלל וכ"ש שלא הגיע לשכרותו של לוט [כ"כ שם ד' ל"ב ע"ב] וכל קרוביו היו יודעים שאבד א"ע והערימו סוד וקברוהו אצל כמוהר"י צ'רמון ז"ל שלא ברשות הממונה על כך. ויהי בהתודע הדבר אל חו"ר העיר והפריז'ידאן הי"ו. שלחו אחרי אחיו להוכיחם איך העלימו הדבר. והודו ולא בושו שאכל האזאלאמיט לאבד א"ע. ושלמה אחיו אמר שכאשר שמע הדבר הרע הזה. תכף הלך אל אחיו ואמ"ל איך עשית חרפה כזאת לכל בני משפחתו. והשיבו כי מאי דהוה הוה. ועלתה הסכמתם לפנותו ולקוברו במקום הראוי לו. וכן היה. [כ"ז כתבו במעב"ד]. ויען רבים לוחמים במלחמתה של תורה עמדו לנגדם. הנה כי כן המה בקשו ממנו להגיד דעתינו כאשר יורונו מן השמים. וזה החלי:
תשובה אהה כמה גדול עון זה. ומקרא דאך את דמכם נפיק. כדכתב הר"מ במזל'. וראה זה חדש מצאתי להרב פני יהושע מציעא ד' נ"ט שכ' דמע"ל הוא עון גדול שנאמר בו כל המע"ל אין לו חלק לעה"ב יעו"ש. וה' יד שאול בהגהותיו על הש"ע כ' שגור בפי העולם דהמע"ל אין לו חלק לעוה"ב אבל לא נמצא כן בשום ספר מפורש. אף שבחובת הלבבות משמע כן. אבל לא נמצא מפורש והביא דברי ה' פני יהושע שכ"כ בפשיטות. וכ' עליו זה לא נמצא בביאור יעו"ש. ולא ראינו אינה ראיה ופוק חזי גברא רבא קמסהיד עלה:
ואיזה נקרא מע"ל. עי' מר"ן הש"ע סי' שמ"ה והש"ך סק"ג דבעי שיאמר הריני עולה וראוהו עולה מיד דרך כעס או מיציר. אף דליכא ראה בנפילה. אמרינן חזקה דלדעת עשה. וכ' הפ"ת משם ה' אבן השהם דמ"ש הש"ע אבל אם ראוהו חנוק וכו'. הכוונה שהוא שנראה בודאי שהוא בעצמו תלה א"ע כגון שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים וכן מושלך ע"ג שייפו הוא ג"כ שנראה מהענין שהוא שלט בעצמו. אף דודאי איבד עצמו בידו. מ"מ אמרינן שלא מדעת היה דתלינן רוח רעה בעיתתו וכו' עד שנשמע מפיו מתוך ישוב הדעת שהוא עולה מתוך כעס וכו' יעו"ש:
וכן כ' ה' אמרי ברוך בהגהותיו על הש"ע וז"ל יעויין בשו"ת מהרי"ו סי' קי"ד שכ' ודמי למצאוהו תלוי באילן דאין זה בכלל איבד ע"ל אע"ג דמוכחא מילתא שהוא עצמו עשה. אמרינן דילמא רוח רעה מבעתתו ע"כ. וה' אמרי ברוך חיזק את דברי מהרי"ו מאותם מעשים שבאו לפני ר' טרפון ור' עקיבא שאמרו במס' שמחות פ"ב יעו"ש. ואהמח"ר דבריו תמוהים. וצ"ע. דההיא דר"ט ור"ע איירי בקטנים ומשם למדו הפוס' וכן הש"ע ס"ג דקטן המע"ל חשוב כשלא לדעת ואינם ענין לנדון מהרי"ו דאיירי בגדול. ועי' הרא"ש ז"ל סוף אלו מגלחין סי' קמ"א שהגיה ואם היה קטן וכו' ומעשה וכו'. וכן גריס במרדכי יעו"ש:
גם ה' רוח יעקב שבס' לב שמח סי' כ"ח כ' שרב אחד הראה לו דברי מהרי"ו סי' קי"ד שהטעם שמצאוהו חנוק או מוטל על חרבו. לפי שאנו אומרים מפני רוח רעה שנכנס בו המית עצמו. וחיזק דבריו מדקדוק לשון הטור שהם ממס' סופרים. שכ' אבל אם מצאוהו הרוג או חנוק ה"ז בחזקת מאבד עצמו שלא מדעת. הרי שקראוהו מא"ע. אבל הוא שלא מדעת יעו"ש:
אתה הראת חבל נביאים כולם מתנבאים בסגנון א' דאף דליכא חששה דאחר ובודאי שהוא איבד עצמו. כל דליכא קדימת דברים כמש"ל לא מיקרי מע"ל דחיישינן דילמא ר"ר נכנסה בו ונשתטה ואיבד עצמו שלא מדעת. ולדבריהם דרבנן בנ"ד דלא אמר הריני וכו' ולא היו דברים מעולם. לא הוי מע"ל מחשש ר"ר:
ואולם לעומת זה מצינו לה' שבט יהודה שכ' וז"ל ונראה ברור דלא מיירי הברייתא ורבינו אלא באילן שהיה בשדה וכן במושלך ע"ג סייפו נמי מיירי במקום חרב ושמא באתרא דשכיחי לסטים ושודדי לילה. אבל באילן הנטוע בבית ובחצר שהוא מקום ישוב ומסתמא לא שכיחי רוצחים אפי' לא אמר כלום. מסתברא דהוא בחזקת מע"ל. ולא בעינן אמירה אלא בנפילה מן הגג משום דאיכא ספיקי טובא. או דחיפת אדם. או דחיפת רוח. או דנתקל ונפל. ומזה דן את הדין בא' שהיה ישן בבית יחידי ובבקר עקרו הדלתות שהיו נעולות מבפנים ומצאוהו תלוי בקורה בחבל כרוך על צוארו דהוי מע"ל דאומדנא דמוכחא שהוא הוא שפגע בעצמו יעו"ש:
וכן כ' ה' זל"א וז"ל ומ"ש הש"ע אבל אם ראוהו חנוק וכו' כ' ע"ז בס' שיו"ב אות א' וז"ל פירוש דיש לתלות דאחרים עשו לו. אבל אם הוא בחדר סגור והמפתח ביד אחר דודאי הוא חנק עצמו י"ל דין מע"ל. וכ"כ בס' שבט יהודה ע"ך:
והרב ויאמר יצחק חיו"ד סי' ק"ב הביא דברי ה' שבט יהודה וכ' שה' מהר"ר חיד"א הביא דברי ה' הנז' בס' חיים שאל סי' מ"ו וקבלם בשתיקה. דמוכח מזה דאזיל ומודה לדבריו דהכל תלוי באומדנא. ומזה העלה להלכה בא' שמצאוהו בבקר תלוי וחנוק באילן שהיה באמצעה של חצר דודאי הוא איבד א"ע והוי מע"ל יעו"ש:
עין רואה דהיכא דאיכא אומדנא דמוכחא שהוא בודאי איבד עצמו. קרו ליה רבנן מע"ל. ולא חששו לשמא ר"ר ביעתתו ולא בעי אמירה תחילה. וא"כ בנ"ד דברור להם שהוא בידו אכלו ולא ע"י אחר לא חיישינן אולי ר"ר ביעתתו. והוי מע"ל. ולפ"ז הוי נ"ד פלוגתא דרבוותא:
אכן כד דייקינן פורתא נראה דבנ"ד כ"ע יודו דהוי מע"ל ולא חיישינן דילמא נכנסה בו ר"ר. שמסתמיות דברי חו"ר ווהראן נראה דמעולם לא נראה בו שום סימן של שטות ואף אחר אכילה שהיה גוסס כמו ששה ימים מ"מ היתה צילה דעתיה. וא"כ נוכל לומר דע"כ לא חייש מהרי"ו ז"ל וסיעתיה לשמא ר"ר מבעתתו אלא במי שמצאוהו מת דהו"א אי הוה קיים היו נראים בו סימני ר"ר אבל בנ"ד דנשתהא. אם נכנסה בו ר"ר הלא בודאי היה ניכר להם שאינו מיושב כ"כ בדעתו. וכ"ת ניחוש שמא נכנסה בו עד שאכל ותכף רוח עברה. אין אלו אלא דברי נביאות ואין השכל מקבלם. כי מעולם לא ראינו מי שנשתטה רגע אחד ועד ארגיעה נשתפה:
הן אמת כי ה' שער אשר סי' ט"ז כ' על אשה אחת שאכלה סם המות וקודם מותה אמרה המודעה ושאלה מאתו יתברך שימחול לה כ' וכ"ת דאף דנימא שהיא אכלתו. דילמא ר"ר ביעתתה כדכ' הרי"ו סי' קי"ד. ודחה ה' דבנ"ד היו קדימת דברים. ולמ"ש ה"מ לחלק כאשר חילקנו. שהרי גם בנ"ד היתה צילה דעתה עד שמסרה המו'. אלא דלא הוצרך להאי חילוקה מאחר שהיה בנ"ד קדימת דברים. ומה גם דבנ"ד אומדנא רבא איכא דלא ביעתתו הרוח. שהרי כששאל אותו אחיו איך עשית חרפה כזאת לכל בני משפחתו וענה הוא מאי דהוה הוה. אם האמת הוא דהרוח ביעתתו עד דאכל. זה היה לו להשיב שנתבלבלה דעתו ולא הרגיש עד שאכל להסיר החרפה הגדולה הזאת מעליו ומעל משפחתו. וכה"ג הוכיח ה' שער אשר שם בנ"ד וז"ל כשאמר לה אביה למה עשית כך אמאי שתקה ולא אמרה ליה דמבעלה בא עליה הרעה הזאת. אינו אלא דהיא אכלתו. והא דלא הוכיח ג"כ דלא אכלתו משום בעתתו דרוחא. מהאי הוכחה עצמה. מטעם דלא היה צריך לזה שהיה בנדונו קדימת דברים:
והרב פחד יצחק אות מ' א' כ' וזל"ה הפיל עצמו מן חלון ביתו לחצר השכנים דוד בכמוהר"ר ישראל והיה עתים שפוי ועתים שוטה ושאלו מה היה לו והוא קיים שנפל. ולא הפיל עצמו וחיה יום א' והתודה כראוי ואמר כל עסקיו כאיש דעת. נמנו וגמרו בישיבה לדון שבשעה שהפיל עצמו היה שוטה ואח"ך נשתפה. וגזרו להתאבל עליו ולעשות לו כל הדברים שעושים לשאר מתי ישראל ולקבור אותו בבית הקברות בשורה כנהוג ואע"ג דאין הוידוי מועיל להרוגי ב"ד לדונם כצדיקים לקבור אותם בקברות אבותיהם מטעם שאין קוברין רשע אצל צדיק. אמרו דהכא שאני. כיון דאין אנו יודעים בודאי שהפיל עצמו. עכל"ה:
ונראה דבנדון ה' כ"ע יודו דע"כ לא אמרי ה' שבט יהודה וסיעתו דלא חיישינן לרוח ביעתתו אלא במי שכל עתיו שוות ותמיד הוא שפוי בדעתו. אבל זה שאין עתיו שוות. ודאי דחיישינן דבשעת נפילה היה שוטה ואח"ך נשתפה. ומה שיש לדקדק בדברי ה' הוא. דמאי האי דקאמר ואע"ג וכו' והוצרכו לומר דהכא שאני. דת"ל מאידך טעמא דבשעת נפילה היה שוטה. ומה דוחק נשאר להם עד שהוצרכו לגבי קבורה לטעם אחר. ודוחק לומר דכוונתם במאי דאמור דהכא שאני וכו' שהפיל עצמו. דר"ל שהפיל עצמו והוא שפוי. אלא מחמת שנשתטה וכמ"ש בתחילת דבריהם. מלבד דכ"ז הוא לישנא יתירתא ואמור רבנן בכפי'לה. הוה צ"ל שהפיל עצמו לדעת. והעיקר חסר. שאף שנופל מחמת שטות הוא שהפיל עצמו אלא שהפיל עצמו שלא מדעת. ועוד למה לא קשיא להו מהרוגי ב"ד כ"א לענין קבורה. הלא גם לגבי אבילות נמי לא מהני הודוי להרוגי ב"ד:
ונראה דלגבי שאר דברים כגון להתאבל עליו וכיוצא שאינו נמשך מהם צער ונזק לאחרים סגי ליהו בטעמא קמה דדילמא בשעת נפילה היה שוטה. אבל לגבי קבורה אצל הצדיקים דיש להם צער גדול לצדיקים וכמ"ש ה' ס"ח סי' רכ"ג וז"ל רשע א' היה קבור בין ההרוגים באו בחלום לאדם חשוב חי שיוציאוהו מביניהם שקשה להם ביותר ע"כ. ועי' לה' וי"ץ מ"ש מעבר יבק. א"כ אינו דין דמחשש שמא בשעת נפילה היה שוטה נאמר לקוברו אצל הצדיקים אחר שכל היום כולו היה כאיש דעת. ולכך הוצרכו לגבי קבורה אצל הצדיקים לטעמא אחרינא:
וכ"ש בנ"ד דכל עתיו היו שוות ותמיד היה שפוי ואף אחר אכילה היה שפוי. לחששה רחוקה כזאת דדילמא בשעת אכילה נכנסה בו רוח ותכף עברה. לגבי קבורה מיהא דנמשך הימנה היזק לאחריני לא חיישינן. ובס' ישרי לב חיו"ד אות מ' כ' ה' המגיה המע"ל תנאיו רבים. א' דצריך שיאמר בפה מלא לעלות וכו' או כיוצא בזה. ב' שיעלה מיד ויפול וכדומה. ג' שתהיה עליה וכיוצא דרך כעס או מיציר. ד' שלא נתברר שלא עשה שום תשובה. ה' לדעת בשמים ראש שלא היה לו שום צרה וצוקה מנגעי ב"א מאיזה מין שתהיה. ו' שלא נתברר שהיה לשם תשובה ע"כ:
ואל השלשה תנאים הראשונים. עלה זכרונה בדברי מר"ן וכמש"ל. ועי' ה' שבט יהודה וה' וי"ץ. ואנן בעניותין כבר כתבנו הנלע"ד בנ"ד. והתנאי הד' הוא פלוגתא דרבוותא. וה' שער אשר כתב דהרב זרע אמת דאין דינא דמע"ל אף כי הדר ביה. וכהרוגי ב"ד. ושכך נעשה מעשה בהסכמת ה' הזקן מהר"י פדואה. ואיהו גופיה לא שמיע ליה. ע"ש. ועי' מש"ל משם ה' פחד יצחק. ומסתמיות דברי מר"ן אין להוכיח דלא אהני ליה התשובה. יען דאיירי בנפל ומת מיד. אשר מזה כ' ה' שע"א על ה' מירא דכייא שנסתפק באם בקש רפואה למחלתו אי אמרינן נמי דעשה תשובה. וקאמר דמסתמיות הפוס' משמע דלא שנא. דאנא לא חזינא ליהו שום משמעותא אמטו"ל דדבריהם אמורים להיכא דנפל ומת. יעו"ש:
מ"מ בנ"ד מדברי חו"ר ווהראן נראה שלא נתברר להם שעשה תשובה. ושלא לשם תשובה שהוא התנאי הששי. אך התנאי החמישי שהוא לדעת בשמים ראש. עי' שם הגדולים וזל"ה ואשמע אחרי קול רעש כי יש בס' זה קצת דברים זרים וכו' ולכן הקורא בס' זה לא יסמוך עליו דאפשר דתלו בוקי סריקי בגדולים. עד אשר יחקור ויברר הדברים ודברי אמת ניכרים ודי בזה ע"ך. ותשובתו הלז ראשית דבריה באו בפ"ת. וסוף דבריה באו בדברי הרבנים הפוס' וזל"ה. וענין מע"ל הוא המבזה הבריות ובועט בטובה ושונא העולם כמקצת הפלוספים שעושים כן להמרות פני עליון המשתבח בעולמו ורואה אותו כי טוב ואומר יהי כן. ואלו אומרים לא כן ומקצתם אומרים שזה שבח הנשמה שמוציאה מן הגוף העכור הזה שהוא לה כקבר וכיוצא בהבלי רשע ושוא. אבל בצרת נפשו שלא יוכל שאת אין ספק שאין בזה שום איסור. ע"כ:
וה' חתם סופר חיו"ד סי' שכ"ו כ' דמההיא דפ' קמא דע"ז דר"ח ן' תרדיון שלא פתח פיו שיכנס בו האש ואמר מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל ישלוט הוא הוא בעצמו. נזדייף ס' בשמים ראש. הב"ד הפ"ת וכ' שגם בס' הר' אבל פקפק עליו בזה וכ' דלאו גושפנקא דהרא"ש חתם עלה:
ואנו אין לנו אלא דברי מר"ן שכבר אבותינו ורבותינו קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את דבריו. ומדבריו מוכח דלא ס"ל כההיא תשובה שהרי כ' שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיציר. ולשון זה יורה יורה. דלא ס"ל כההיא תשובה:
ואהמח"ר דברי ה' המגיה על ישרי לב תמוהים הם. דתנאי ג' וכו' סתראי נינהו דילפי תנאי ה' צריך שיהיה מא"ע מחמת פלוסופייא ולא כשהוא כועס ומיציר. ולתנאי הג' צריך שיהי' כועס ומיציר. והיאך אחז החבל בשני ראשים ומאן דתני הא לא תנא אידך
גם מההיא דהרא"ש דפ' אין מגלחין שהגיה דאם היה קטן וכו' דלא להוי מעשה לסתור. מוכח דההיא תשובה לאו דהרא"ש היא. שהרי התם א"ע מחמת שהפחידו אביו. ואפ"ה כ' הרא"ש דהט' משום דהוי קטן. ולדברי אותה תשובה לא הוי כה"ג מע"ל עד שיא"ע כשהוא בועט כדעת אותם פלוסופים:
ולפק"ד ישתקע הדבר ולא יאמר דהיאך פה קדוש יאמר דבצרת נפשו שלא יוכל שאת אין ספק שאין בזה שום איסור. חלילה. והאמת יורה דרכו דלאו גושפאנקא דהרא"ש חתים עלה. גם הרגיל בל' הרא"ש יבחין שאין לשון תשובה זו דהרא"ש:
קנצי למילין לפי דבריהם הדין דדיינין ליה דין מע"ל. וכ"ש שאין לקוברו אצל הצדיקים. וכמ"ש מר"ן סי' שס"ב ס"ה. ודבר זה אמור רבנן בטעמא דמתני' דפ' נגמר הדין. דתנן התם גבי הרוגי ב"ד ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא ב' בתי קברות וכו' והרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ד ה"ט כ' וז"ל כל הרוגי ב"ד אין קוברין אותם בקברי אבותיהם בכלל ישראל אלא ב' קברות וכו'. וכבר השרישנו ה' יד מלאכי בכללי האלף אות מ"א משם להקת הפוס' דכשאומר אין עושין אלא כו"ך. דמשמעות אלא הוי לעיכובא. ושוב אשכח כן להדייא בסוף פ' איזהו מקומן דדייק תלמודא דמדקאמר אינו נאכל אלא עד חצות ש"מ לעיכובא ושכ"כ ה' חזון נחום דלשון זה בכ"מ לעיכובא. ע"ש שהאריך בזה. ויש מקום להאריך בפרט זה. אכן אין הזמן מסכים כי בא מועד. ומינה נלמד לפרש ל' זה דמתני' והרמב"ם אין קוברין וכו' אלא וכו' דהוי לעיכובא ואפי' בדעבד. ולפ"ז מוכרחים אנו לפרש גם במאי דאמור בגמרא בטעמא דמתני' לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק דהוי לעיכובא. דמה שנאכל לפרש במתני' מוכרח לפרש בו:
וכן מוכח ג"כ מההוא עובדא שהביא ה' ס"ח כמביא למעלה והב"ד ה' ח"ס חיו"ד סי' של"ג ותני עלה והסירוהו מביניהם. לך נא ראה:
וההיא דח"ס שהביא הפ"ת סי' שע"ד סק"א דאין לחטוטי שכבי מספיקא. עיניך תראינה בדברי ה' גופיה ותמצא דספיקי טובא הוי בנ"ד שמתחי' כ' ס' המיר ס' לא המיר. ושמא הרהר תשובה. ואפ"ה כ' דשלא כדין עשו שקברוהו בקברי ישראל הכשרים. ופגעו בכבוד הצדיקים. ושוב כ' דאחר שנקבר אין לחטוטי שכבי מספיקא והוסיף ס' אחר דשמא נתכפר יעו"ש ומינה דבנ"ד דליכא כל כל הני ספיקי דודאי מע"ל הוא כמש"ל. ולדברי הרב פני יהושע שהצגנו לפניך ליכא גם ספק נתברר. נימא דראוי לחטוטי שכבי כאלו:
ועיין בתשו' הרמ"ע שהביא ה' וי"ץ ד' צ' ע"ד. ופשט דבריו שכ' והזריז לפנותו ה"ז משובח נראה דקאי אכולה מילתא ולא אצד כ"ש דוקא וה' וי"ץ נראה דהבין דקאי אכ"ש דוקא. ותימא הוא בעיני ותשו' הרמ"ע אינם מצויים אצלי לראות הדברים בשרשן:
מעתה יפה דנו בנדונם. ויפה הורו. ויפה עשו. ותל"מ אל אלד'ים צבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. הכ"ד הח"פ פאס יע"א בין כסא לעשור שנת
משפטי צדקך לפ"ק:
ע"ה שלמה אבן דנאן יס"ט