אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן נב
המאור הגדול. מעוז ומגדול העמוד הימני עדינו העצני הפטיש החזק. מראה הבזק. הדו"מ סוה"ר כמוהר"ר שלמה אבן דנאן נר"ו יאיר אור החמה שבעתיים. בערי עדיים כי"ר:
לשלום אין קץ. ויצא כלו חוצץ. ואקדמה פני עליון בפר'ישת של'ם וקידה כאשר נכון לעשות מול הדרתו. תרב גדולתו. ותרום ותנשא הוא ובניו אתו. בקרב ישראל עמו וצאן מרעיתו ויוסיפו לו שנות חיים ברבות הטובה. וגם עד זקנה ושיבה כי"ר:
מעשה בא' שנשא אשה בעיר תלמסאן יע"א ע"י אלמ'ירי וידוע שמכלל תנאי המ'ירי שלא יוכל לישא א"א עליה בשום אופן ובאה עמו לכאן מחז"ק וזה לו חמש שנים עמה ולא נבנה ממנה. ויש לו בן ובת משתי נשים אחרות שקדמוה. יודיעני אדוני אם יכול לישא א"א שלפי דברי קיצור התקנות שהביא ה' כרם חמר ח"ב דל"ו ע"א אינו יכול. וכ"כ ה' מהררפ"ב ז"ל בפשוט בספרו משפטים ישרים ח"א סי' קמ"ג אך שמעתי שבפאס דנים הפך מזה ובעו דוקא ממנה. ע"ז יוריני מורי מהו הדין. ואם יש בזה צד לומר דדינא דמלכותא דינא. ויבא שכמ"ה ולרו'ם החיים והשלם:
ע"ה אברהם ן' סוסאן סליט"א
תשובה הנה בקיצור התק' לה' מוהר"ר רב ז"ל המועתקים בסה"ק סהת"ק המודפס כ' וז"ל וכן מי שיש לו זרע זכר מאשה אחרת אע"פ שאין לו מאשה זו אינו יכול לישא אחרת כן פסקנו בב"ד ישצ"ו דכיון דיש לו הרי הוא בנוי וכל טעם ההיתר בתקנות משום פו"ר כמו שכתבו שראו כמה משפחות נעקרו מן העולם משום תנאי שלא ישא אשה וכו' ועוד בתקנה השניה שיש כמה בנ"א מתים בלא זרע ומשום דאין להם רשות לישא אשה ליבנות וכו' ומ"ש בתק' ממנה דברו בהווה ע"כ וה' ברית אבות ז"ל בהעתקתו לקי' התק' של מוהר"ר ר"ב ז"ל השמיט כ"ז משמע דלא ס"ל כוותיה בזה וכ"כ להדייא רבינו מוהריב"ץ ז"ל בס' הפסקים ד' קע"ג ע"ב והיא במשפט וצדקה ביעקב ח"ב סי' כ"ח וזל"ה אפי' יש לו כמה בנים זכרים חיים מאשה אחרת רשאי לישא א"א בת בנים ואין זה בכלל שבועת שלא ישא כי כל הנשבע על דעת חכמים ועל דעת ב"ד הוא נשבע וחכמי התק' אחילו לשבועתיה כשלא ימצא לו בן זכר מאותה אשה אחר עשר שנים וכו' ע"כ. ואנן לא שבקינן דברי ה' מוהריב"ץ ז"ל דקרוב לרבותי' בעלי התק' ובקי בכולהו תקנות הנסתרות והנגלות ואפי' בחדרי חדרים ומעיד בגודלו שכן תקון מקמי הרב מוהר"ר ר"ב וב"ד ז"ל דקאמרי לה מסברא. ואפשר דאי הוו שמיעי הוו הדרי:
ואולם בנ"ד לכאורה נראה דכ"ז לא יגהה מזור למאי דאנן קיימין ביה שהנשואין היו בעיר תלמסאן יע"א שיש להם תנאי האלמ'ירי שלא יוכל לישא א"א עליה בשום אופן כמ"ש ידידינו הרב השואל הי"ו ומשתמען מלוהי דאפי' אין לו בנים כלל. דלגבי מנהגי הכתובה לא הוי כבני העיר שהלך לשם ובתר מקום נישואיהם אזלי' וכמ"ש מור"ם במפה אה"ע סוס"י קי"ח וז"ל ואפי' הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהלות הולכין אחר מקום שנשאה שם ע"כ והיא מתשו' הריב"ש ז"ל סי' ק"ה וכ"כ המבי"ט ח"א סי' ק"ד דשם איתשיל הרב בראובן שהיה נשוי במקום תק' ר"ג שלא ישא אשה על אשתו ונאבדה הכתובה וכתב לה אחרת במקום אחר שאין נוהגין על תקנת ר"ג ולא הזכיר אותו תנאי בכתו' והיה רוצה אחר שנים לישא אחרת עליה וע"ז השיב שאפי' לא היה כתוב בכתובה הא' אותו התנאי כיון שנשא במקום שנוהגין כך על תנאי זה נשאת. כמו שהוא לענין מנהג המקומות בנדונייא שאם נשא סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה וכמו שהביא הר"ם במז"ל בפ' כ"ג מה' אישות. ונראה דאפי' הלך למקום אחר וגרשה שם או נתארמלה שגובה שם כתובתה כפי מה שגובין אותה במקום שיצא משם דדוקא בכתובה מנה מאתים הוא דשנינו מקולי כתובה שתטול מפחות שבמטבעות שבמקום הנישואין או במקום הגירושין. אבל במנהגי הנדונייא אזלינן בתר מקום חיובא כשאר חובות דעלמא. והכא נמי בנד"ז אפי' נשא סתם במקום שנוהגין כתק' ר"ג והלך למקום אחר אינו יכול לישא אפי' אחר עשר שנים וכו' ע"ש:
וכ"כ מהרש"ך ח"ב סי' צ"ז וזל"ה דמאי דאמרינן דהיכא דדעתו להשתקע באותו מקום שהלך לשם שאין עליו לנהוג חומרי מקום שיצא משם ה"ד היכא שאינו חב לאחרים בהפקעת המנהג שיצא משם דהיינו כגון מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בע"פ והלך למקום שעושין או כההיא דרבי זירא דאכל מוגרמתא דרב שמואל אבל היכא שחב לאחרים כגוונא דנא שחב לאשתו שנשא באותו מקום על סמך אותו שנוהגין שלא לישא א"א על אשתו אינו רשאי להפקיע עצמו מאותו חיוב בלכתו לעיר אחרת שנוהגים לישא אחרת על אשתו וכו' עש"ב:
וכ"כ הכנה"ג בתשו' ח"א סי' קפ"ד וזל"ה בתר מקום נישואיהן אזלינן דאע"ג דלענין גביית כתובה אמרינן בסוף כתובות מקולי כתובה שנו כאן. לענין מנהג ותקנה בענין הגבייה בתר מקום הנישואין אזלינן וכן השיב ג"כ מהר"ם מטראני בח"א סי' ק"ד וכ"כ הר"ן בתשו' הביאה הרב"י יו"ד סי' רכ"ח וכן דעת מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ק"ך ומהרש"ך סי' צ"ז ורש"ל בתשו' סי' י"ד אלא שיש הפרש ביניהם אי מיירי בנשא אשה שם או לא נשא אשה שם כתבתי מחלוקתם במקום אחר וכו' עכל"ה וכ"כ בכנה"ג אה"ע סי' א' בהגב"י אות ב':
מעתה בנדון שלנו דנשא אשה בתלמסאן ושם המנהג פשוט ע"פ תנאי האלמ'ירי ששום אדם לא ישא א"א על אשתו בשום אופן א"כ לאו כל כמיניה להפקיע זכותה במה שירד להשתקע במקום אשר נוהגין לישא א"א כשלא יש לו ממנה זרע זכר לסוף חמש שנים:
אכן מצאנו לרבינו הב"י חו"מ סי' כ"ו מחו"ז שכ' וזל"ה כ' הרשב"א שנשאל על א' שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות העכו"ם שיחזיר לו כל הנדונייא בטענה אע"פ שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני העכו"ם הרי כל הנושא אשה שם כאלו התנה כן וכו' אבל לנהוג כן מפני משפט העכו"ם באמת נ"ל אסור לפי שהוא מחקה את העכו"ם וזה הוא שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני העכו"ם ואע"פ ששניהם רוצים והוא דבר שבממון שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם וכו' ע"ש. וכפ' מור"ם סי' שס"ט סי' י"א בהגה:
והריב"ש סי' נ"ב כ' וז"ל מה שכתבת שאחריך לאשה אחר מיתת הבנות אינה כלום כיון שהראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק זה היה אמת אם היה נעשה בין יהודים במקום שדנין דיניהם בדיני ישראל אבל המצוה הזה היה דר במאיור'קא בחזקת נוצרי וכן האשה הבאה לירש מכח הצואה גם היא שם בחזקת נוצרית וכן הללו הבאים לירש מחמת קורבה גם הם דרים שם בחזקת נוצרים וגם ביהדותם היה להם לדון בדיני העכו"ם כי כן נהגו מעולם קהל מאיורק'א מרצונם וא"כ איך ילך ויסע ממקומו אחד משתי הכתות וילך ארץ מרחקים שידינו לו בדיני ישראל יבואו במאיור'קא לפני הדיין שלהם שהוא הגזבר ומי שיזכה ויחזיקהו הגזבר בנכסי המוריש הוא היורש. ע"כ. וכ"פ מור"ם סי' רמ"ח ס"א בהגה:
ואם מפשט דבריהם דרבנן נראה דחלוקים הם. מ"מ מדכ' מור"ם את דברי שניהם משמע דס"ל דלא פלגן בהדייהו ועי' בסמ"ע סי' שס"ט סק"ב ובט"ז שם ובסי' רמ"ח והמשה"א סק"ג ובהגהות הנדפסים סביב הש"ע שם:
והתשב"ץ ח"א סי' ס"ח חולק עם הריב"ש ז"ל בנדון דידיה ע"ש. והכנה"ג בתשו' ח"א סי' י"ו כ' וז"ל ואני בעניי זר אתי לתפוס כהריב"ש ז"ל במקום שהרשב"ץ חלוק עליו ולע"ד גם הרשב"א ז"ל בתשו' הרב"י ח"מ סי' נ"ו מחו' אות זיין מסכים עם הרשב"ץ וחולק עם הריב"ש ז"ל. ע"ש וכבר ידוע למעיין כמה דיו משתפך וכמה קולמוסים משתברים בתורת המנהגות לרבנן קמאי ובתראי ז"ל בתשובותיהם והצד השוה שבהם דבמנהג הסותר הדין צריך שיהיה מנהג ע"פ ותיקין שהתנו כן מתחילה משא"כ בנ"ד אלא שראיתי לס' המפה ח"מ סי' רמ"ח העתיק תשו' הריב"ש ז"ל ובסי' שס"ט העתיק תשו' הרישב"א ז"ל כנראה דס"ל דלא פליגי אהדדי וכמ"ש הסמ"ע בסי' שס"ט אבל אינו נראה כן מדברי הרב ז"ל בב"י ז"ל שהבי"ד הרשב"א ז"ל ולא הביא דברי הריב"ש ז"ל ואפי' לפי דעת בעל המפה מתוך תירוצו של הסמ"ע יראה המעיין דבנ"ד אין לנו לילך אחר המנהג וכ"ש הרשב"ץ ז"ל חולק בפי' וכמ"ש. ע"כ:
וכ"כ בתשו' חלק הנז' סי' קנ"ח ובכנה"ג ח"מ סי' כ"ו בהגב"י אות כ"ו. ועי' באורח משפט סי' כ"ו הגב"י אות ה' שכ' דהכנה"ג בתשו' בעי חיי ח"מ ח"ב סי' ע"ז ה"ד ה' מ"ש ז"ל דשם ביאר דמנהג שנהגו במקום שאין שם ב"ד של ישראל לא מיקרי מנהג כיון דאעיקרא שנהגו כן הוא מפני הפחד וא"כ כשבאים למקום שיש שם ב"ד ישראל חייבים לדון בדיני ישראל דוקא ע"ש שהאריך ע"כ:
וכיון דאנהירנהו לעיינין רבי' הכנה"ג ז"ל דדעת מר"ן ז"ל בב"י דהרשב"א והריב"ש ז"ל פליגי. ותפס להלכה כהרשב"א ודלא כהריב"ש ז"ל ולכך השמיטה. וא"כ הגם דמור"ם ס"ל דל"פ כמש"ל. מ"מ אנן בתריה דמר"ן גרירנא כל היכא דגילה דעתו בב"י או בש"ע. ולא אזילנא בתריה אלא היכא דלא פליג אמר"ן במאי דסבר בב"י או בש"ע. וא"כ במאי דאנן קיימין שהתנאי הוא מהאלמיר"י הא ודאי דלא מהני ואפי' נתרצו שניהם ללכת אחר המנהג ההוא אסור. ואפי' שלא ילכו לפני הערכאות להתדיין אלא שרוצים לדון בדיני ישראל בדיניהם אסור. וכמ"ש רבינו הכנה"ג בתשו' ח"א סי' קכ"ח על דברי הרשב"א שהביא הב"י סוס"י כ"ו לך נא ראה כ' הכא תשו' זו קוראה בגרון שאפי' שלא ילכו לפי הערכאות לנהוג להתדיין כדין עכו"ם אסור גמור הוא. ומקשה על ה' מהרש"ך ח"ב סי' רכ"ט שהוא סובר שכל שאינו הולך לפניהם אע"פ שהוא נוהג להתדיין כדין הערכאות אין כאן איסור. ומשני דמהרש"ך ז"ל איירי במשא ומתן דיש מקומות שאם יתנהנו ע"פ ד"ת הגמור לא יהיה להם קיום והעמדה ויתבטל המו"מ ולכך כל שאינם דנים לפני הערכאות. אלא לנהוג שיתנהגו הם בעצמם בנימוסי הגויים כדי שיתקיים המו"מ מנהגם מנהג מפני ישובה של עיר. אבל בדיני ירושות דלא שייך טעם זה אסור. ונמצאת למד שלש מדות בדין זה. ללכת לדון לפניהם אפ' דמו"ם ואפי' בדין שדנין כדינינו ואפי' שניהם רוצים אסור. להתנהג בנימוסי העכו"ם בלתי עמוד לפניהם במו"ם מותר. ובשאר דברים שאינם מו"ם כירושות ומתנות והדומה להם אפי' לנהוג כנימוסיהם בלתי עמוד לפניהם אסור וזה לדעת הרשב"א ז"ל אבל הריב"ש ז"ל סי' נ"ב חולק על הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שסוברים דאפי' שניהם רוצים אסור ובאמת שדברי הרשב"א ז"ל עיקר עכת"ד ע"ש. ועי' בחוט המשולש בטור הא' סי' י"ז ובטור הג' סי' ו' מה שהאריכו בחומר האיסור:
והגם דמורם בסוס"י שס"ט סיים אההיא דהרשב"א ז"ל וז"ל דלא אמרינן דד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דא"כ בטלו כל דיני ישראל ע"כ. ומשתמען מלוהי לכאורה. דכאשר יהיה האופן דאיכא הנאת המלך במה שידונו בדיני עכו"ם אמרינן גם בזה דינא דמלכותא. ובס' כרם חמר ח"א סי' ק"ט כ' דבתנאי האלמיר"י איכא הנאה משום השטרות החתומים חותם מלכות דלוקח את חוקו וכו' ע"ש:
מ"מ כד דייקינן פורתא נראה דא"א לפרש כן. שהרי הרשב"א ס"ל דאין לחלק בין דבר שיש בו הנאה למלך או לא. דבכולהו אמרינן דד"ד כמ"ש בב"י סי' שס"ט מחו"ד. ובההיא דהרשב"א שהביא הב"י סי' כ"ו כתב שכל הסומך בזה לומר שמותר משום ד"ד טועה וכו' ע"ש. וא"כ איך אסיק מור"ם אדברי הרשב"א ז"ל דלא אמרי' וכו' אלא בדבר שיש הנאה למלך. והלא הרשב"א ז"ל לא ס"ל לחלק בהכי ובההיא תשו' לא קאמר הרשב"א ז"ל אלא מטעמא דאין לדון בדיניהם שמא תחגור התורה שק עליהם:
ועוד דדברי מור"ם הללו הם ממהריק"ו ז"ל כמ"ש המרשים שם בהגה. ולא מצינו למהרי"ק שכ"כ. וזל"ה ואפי' לאותן דיעות שהביא המרדכי דאפי' בשאר ענייני ממון דד"ד פשיטא דהוא דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים כמ"ש רשב"ם בפ' חזקת הבתים וז"ל והאמר שמואל דד"ד כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים שרגילים להנהיג וכו' אבל דין שבין אדם לחבירו פשיטא ופשיטא דלא. דא"כ בטלת כל ד"ת ח"ו ע"ש. והבי"ד בק"י הב"י בסי' שס"ט. ומדמחלק בין מסים וארנוניות ומנהגות משפטי המלוכה הרגילים ובין דין שבין אדם לחבירו. מוכח דדין שבין אדם לחבירו בכל גוונא איירי. אפי' כאשר יהיה האופן דאיכא הנאה למלך. מדלא חילק בין דאיכא הנאה לדליכא הנאה. וא"כ מוכרחין אנו לפרש גם דברי מור"ם כן דמ"ש אלא בדבר שיש בו הנאה למלך וכו' היינו כגון מסים וארנוניות ומנהגי משפטי המלוכה אבל לא שידונו בדיני עכו"ם הגם דגוזר המלך ע"ז להדייא ואיכא הנאה למלך. דא"כ בטלו כל דיני ישראל:
והש"ך ח"מ סי' ע"ג סקט"ל הבי"ד מור"ם הנז' וכ' ומשמע לכאורה מדבריו דבמה שהוא לתקנת בני המדינה אמרינן ביה דד"ד. והקשה דאנא מצא זה דמי שהוא לתק' בני המדינה אמרינן דד"ד אפי' נגד ד"ת. והרי בתשו' הרשב"א שמשם מקור הדין דהנושא אשה וכו' לא כ' בכל התשו' רק שחלילה לדון בדיני עכו"ם נגד ד"ת. ועוד דמי מפיס א"כ בכל דיניהם נימא לתק' בני המדינה וכו' ויישב דברי מור"ם דהק' דלא אמרינן דד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתק' בני המדינה מה שאין הדין מפורש אצלנו אבל לא שידונו בדיני עכו"ם נגד תורתינו וכו'. וכן באר ותקן בעיר שושן להדייא לקמן סוס"י שס"ט וז"ל לא אמרינן ד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בענייני מו"ם שבניהם אבל שאר דינים דיני התורה המפורסמים בינינו כגון שהם מכשירים ע"א אפי' הוא קרוב או פסול וכיוצא בדברים אלו דינים פרטים שבין ישראל לחבירו פשיטא שלא נדון בהם כמותם דאל"כ בטלו כל ד"ת מישראל. וכן הנושא אשה במקום שדנים דיני עכו"ם ומתה אינם יכולים יורשיה לומר כל הנושא אשה ע"ד המנהג הוא נושא דהא פשוט בינינו דהבעל יורש את אשתו ע"כ. וכן משמע בסמ"ע שם שכן כוונת הרב שם. עכ"ל הש"ך. הרי מבואר דבדין שבין אדם לחבירו הגם דיש הנאה למלך או תק' בני המדינה אפ"ה חלילה לנו לדון בדיניהם וישתקע הדבר ולא יאמר ולא תהיה כזאת בישראל וח"ו התורה חוגרת שק ואע"פ שאינם עע"א הרי הם מכחישים משפטי תורתינו והמביא דין לפניהם עושה עילוי לדתם על תורתינו כמ"ש כ"ז ה' חוט המשולש בטור ג סי' ו' ע"ש. ועי' בית אברהם במאמר המלך קונטריס א':
וכ"ז הוא אפי' אם היו עדיין דרים במדינות שתחת הממשלה ההיא שיש להם תנאי האלמיר"י וכ"ש. עכשיו שבאו לדור במקומות שתחת ממשלה אחרת. הא ודאי שאין לדון אותם מכח דין המלכות שהיו בה מקודם. ועדיפא מזה כ' התשב"ץ ח"א סי' ס"א על דברי הריב"ש ז"ל דסי' נ"ב וזל"ה ומ"ש כי כן נהגו מעולם קהל מאיורק"א גם כי יהיה הדבר כי אין מביאים ראיה ממנהג של איסור ותא חזי מא סלקא בהו. ועוד שאין ספק שלדון בדיני עכו"ם אינו אלא משום דד"ד ושמא שם היתה המלכות מקפדת שידונו היהודים בדיניהם ולא בדיני ישראל וכיון שמפני טעם זה היה המנהג ההוא יש לנו לומר בנדון הזה שאין למסור ממון זה לדיניהם לפי שאין המלכות מקפדת אלא על נכסים שהם באותה מלכות אבל נכסים שהם במלכות אחרת אינה מקפדת וכ"ש שאם המלכיות מקפידות זע"ז דאדרבא יש לנו לומר שלא לדון באותו דין מחמת ד"ד כדי שלא תקפיד מלכות זה שהנכסים הן במלכותה ויש באותה מלכות תובעין שיש בהם זכות שיהיו מפקיעין זכותן מפני דין מלכות שכנגדה ותובעין שהן באותה מלכות ע"כ:
הרי דמשום דהנכסים הם במלכות אחרת. הגם דאיכא תובעים במלכות מאיורק"א מקום המצוה כ' ה' דליכא בזה דד"ד. וכ"ש בנדון שלנו. דאיש ואשה שניהם יחד דרים במלכות אחרת. וע"כ לא פליג הריב"ש ז"ל. אלא בנדון דידיה דאיכא תובעין באותה מלכות אבל בנ"ד כיון שבאו למלכות אחרת יודה:
מעתה בהאי גוונא דאנן קיימין יהי שרי ליה למהך להתנסבא ולא מבעיא לה' מוהריב"ץ ז"ל דשרי אף בדאית ליה בני מאתתא אחריתי. אלא אף לס' מוהר"ר ר"ב ז"ל דאסר כמש"ל. בנ"ד יודה. דע"כ לא קאמר. מוהר"ר ר"ב ז"ל. אלא לדידן בני מערבא דהמנהג יסודתו בהררי קדש ע"פ ותיקין. אבל אותם המתגוררים בערי אדום. דהמנהג בא מאדום מתנאי אלמיר"י שהם משפט העכו"ם דאין מנהגם מנהג. כמ"ש הרשב"א ודעמיה ושכן פסק רבי' הב"י כמ"ש הכנה"ג ז"ל וכמש"ל. וא"כ חזר הדין למאי דקי"ל בש"ע אה"ע סי' א' ס"ט נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בספוקיהו. והא דסיים מר"ן שם וכ' ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי וכו'. ה"ד בשנהגו הישראל מעצמם שלא ממשפטי העכו"ם. אבל אלו שנהגו ממשפטי העכו"ם אסור. וכההיא דהרשב"א דהשיב כל דבר שבממון קיים ובאמת אמרו שמתנין בכענין זה אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט העכו"ם אסור. ומינה לנד"ד. וצד כ"ש הוא לדברי ה' אורח משפט ז"ל משם הכנה"ג כמש"ל. והט' כיון דאין מנהגם מנהג. ובאותם מקומות שבהם נשאת אינם נגררים אחר תק' המגורשים. א"כ מוכרחים הם ללכת אחר הוראות מר"ן. אפי' ירדו להשתקע במקומות שנגררים אחר תק' המגורשים. דלא היתה תקנתם על שנישאו במקומות אחרים:
וכ"ת זיל לאידך גיסא דהגם דמה שנהגו שלא לישא לא דיינין ליה כדין מקום שנהגו שלא לישא מ"מ נקוט מיהא פלגא דלא יש להם מנהג לישא. ומצינו למר"ן אה"ע סי' ע"ו ס"ז שכ' נושא אדם נשים וכו' ובס"ח כ' בד"א במקום שנוהגים לישא שתים ושלש נשים. ולכאורה משמע דאינו רשאי לישא עד דאיכא מנהג לישא ב' וג' נשים. הא היכא דאיכא עיר חדשה דאין להם מנהג אינו רשאי. וכן משמע מדברי הב"ש סקי"ב והח"מ סקי"א שכ' ואין אשתו יכולה לעכב אע"ג דממעט עונתה מ"מ כיון דמנהג בעיר כך הוא הוי כאלו התנה עמה ע"כ. וא"כ בנ"ד דאין להם מנהג לישא. א"כ אסור לישא. ואפי' לדברי מוהריב"ץ ז"ל דע"כ לא איירי ה' אלא לתק' המגורשים ולא להולכים אחר הוראת מר"ן:
ולפ"ז קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. דבסיפא כ' אבל במקום שנהגו שלא לישא וכו' דמשמע דאינו רשאי עד דאיכא מנהג שלא לישא. אבל בסתם כגון בעיר חדשה רשאי. ומיהו נראה דדיוקא דסיפא עיקר. דהא ההיא דנושא אדם כמה נשים. פליגי עלה התם בגמ'. ואי בדאיכא מנהג דוקא איירי. מ"ט דמאן דאמר דפליג. ועוד דבסי' א' לא כ' מר"ן אלא ובמקום שנהגו שלא לישא. ואי דיוקא דרישא עיקר. הו"ל למימר ודוקא במקום שנהגו לישא. א"ו דיוקא דסיפא עיקר. והא דכ' ברישא מקום שנוהגין לישא לאו לדיוקא נקטה. אלא כל שאין להם מנהג שלא לישא הוי כיש להם מנהג לישא. זהו הנלע"ד בזה. וצויי"מ וימ"ן הכ"ד הח"פ פאס יע"א בחדש אלול המרו' לתשובה דהאי שתא ונתנך ה'
לראש ולא לזנב לפ"ק:
ע"ה שלמה אבן דנאן י"ץ