אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן נא
שאלה כהר' יוסף אוחנא נ"ע היתה לו שותפות עם כהר' מסעוד אביקציץ שמעיר טאנכ'יר יע"א ושוב נלב"ע כהרי"ו אוחנא הנז'. ועמדו שני בניו ה"ה הבכור כהר' אברהם ומשנהו הי' של'ם וחידשו השות' הנז' עם מסעוד הנז' בשטר. ושוב נלב"ע מסעוד הנז' ובאו יורשיו לגבות נכסי אביהם שביד האחים הנז' מעסק השות' הנז'. ולא נמצא מזומן ביד האחים הנז' במה לפרוע המעות הנז' ופשטו הרגל להיורשים הנז'. ואחר שגבר הסכסוך ביניהם ונשמע הקול שהיורשים הנז' הם מוכנים לגבות קרקעות אברהם ושל'ם הנז' בחוב אביהם. שוב ממדו האחים הנז' והותווכו עם יורשי מסעוד הנז' לפרוע להם עתה סך מה מחוב אביהם הנז' וירחיבו להם זמן בשאר ועמדו ומשכנו כל קרקעותיהם ש"ל תכפ"ה ביד כהר' יודא אזווילוס נר"ו שמעיר פאס יע"א שהיה מצוי באותו זמן במחז"ק בעד סך ששה עשר מאות דורוס. ונתנו הסך הנז' להיורשים הנז' מפאת חוב מורישם הנז' והותווכו שילכו אברהם ושל'ם הנז' עם היורשים הנז' לעיר טאנכ'יר להיות נדונים שם עם היורשים הנז' בשיירי חובם הנז' וכאשר יגזרו עליהם כן יקום. ומאי דבני ביני בעוד האחים הנז' במחז"ק עמד א' מהאחים הנז' הוא אברהם הנז' ומכר איזה קרקע מקרקעותיו לבנו כהר' יצחק בעד סך שלש מאות צ'ורוס. שלפי הנראה שהוא שוה מאתים במנה. וגם נתן לאשתו כל המטל' שי"ל תכפ"ה וגם זיכה לה ידיה למעשיהן. ואח"כ הלכו האחים אברהם ושל'ם הנז' לטאנכ'יר יע"א. ונתפשרו עם יורשי מסעוד הנז' בשיירי חובם הנז' ע"י ידידינו הרב כמהר"מ ן' ג'ו ישצ"ו ונזקף עליהם שיירי החוב הנז' לזמנים כמשו"ח במ"א ונקרע השטר הא'. ושוב עמד כהר' יעקב אוחנא נר"ו דודם של האחים הנז' וקנה השטר משכונה הנז' מאת יודא הנז' בכתי' ומסי' כראוי וגם קנה השט"ח הנז' מאת יורשי הר"מ ן' קציץ הנז' בכתי' ומסי' כראוי. יען שי"ל שות' בקרקעות הנז' ולא תסוב נחלה וכו'. וגם האחים אברהם ושל'ם הנז' הוסיפו תת כחם לכהרי"ע הנז' וחידשו לו המשכו' שנמסרה לו כנז' וגם מכרו לו בעש"ג כל קרקעות מורישם הנז' בעד סך ששה עשר מאות דורוס הנז' ומאז ועד עתה והוא אוכל פירות הקרקעות הנז' שגובה ע"י המורשה שלו. וגם השטר מכר הנז' שכתוב בעש"ג הוא תחת ידו ורשותו שנמסר לידו מיום א' ולא הושלש. ובניסן נלב"ע כהר' אברהם הנז' ועמד כהר' יעקב אוחנא הנז' בשלהי ניסן הנז' שהוא זמן שכירות הקרקעות ותבע ליצחק בנו של אברהם הנז' להתחייב לו בשכירות העליה שהיה דר בה מורישו הנז' עם העליה שדר בה יצחק הנז' או לפנות דירתו מהם. ועמדו לדין לפנינו ע"ז ולא הטה שכמו יצחק הנז' לבא לירד עמו לפנינו לדין. והתרינו בו פעם אחר פעם ע"י סובדי"ץ כמשו"ח כ"ז ביד כהרי"ע הנז'. ואח"כ נשמע הקול שיצחק הנז' טוען שאביו מכר לו רביע ושמינית בעליה שהיה דר בה אביו הנז' עם רביע ושמינית הבית הגדולה שתחת העליה הנז' שהיה דר בה כהרי"ו אוחנא הנז' בסך שלש מאות דורוס. וע"ז עמד כהרי"ע הנזכר והמציא לפנינו קב"ע כו"ח ומקו' כראוי מת"ח א' סופר שהיתה לו שייכות עם אברהם ויצחק בנו הנז' שהעיד בתע"ג וברורה שקודם שמכר אברהם הנז' ליצחק בנו הנז' הקרקע הנז' באו אצלו האב ובנו הנז' ונמלכו עמו שרוצים להבריח איזה קרקע מקרקעות אברהם הנז' מיורשי מסעוד אביקציץ שנושה בהם חובות ושאברהם הנז' הוא מוכן ללכת לעיר טאנכ'יר יע"א להתפשר עם היורשים הנז' בחוב אביהם ומפני כן הוא רוצה לעשות מתנה או מכר מאיזה קרקע מקרקעו' לבנו. ונמלך עם החכם העד הנז' אם יועיל בזה שטר מכר או מתנה. והשבו החכם הנז' שלא יועיל לא מכר ולא מתנה ושוב הלכו האב ובנו הנז' לימלך עם מי שגדול ממנו. וחזרו אצל החכם העד הנז' וא"ל האב ובנו הנז' שהלכו אצל חכם א' דיין א' קרוב שלהם ונמלכו עמו על דנא פתגם ואמר להם שהמתנה לא תועיל והמכר יועיל ושעשו שטר מכר וידע נאמנה החכם העד הנז' שהכל נעשה כדי להבריח ג"כ בירר בעדותו הת"ח הנז' שבזמן המכר הנז' לא היה לבן הנז' נכסים במה לקנות הקרקע הנז' ואדרבא אביו הנז' הוא שהיה זן אותו מפתו יאכל וכו'. כ"ז העיד הת"ח הנז' כמשו"ח במ"א. עתה כתבנו זה ליושבי כסאות במשפט לחוות דעתם בזה כפי מה שיורו אותם מן השמים. אי המכר שמכר האב הנז' לבנו הנז' והמתנות שנתן לאשתו הנז' קיימים כפה"ד או בטלים ויכולין בע"ח לגבות חובותם מהקרקעות והמטלטלים הנז' ויבא שכמ"ה הלכ"ד צעירי הצאן החו"פ בחשון ש' מגי'ד דבריו ליעקב לפמ"ה. וקיים:
ע"ה שמואל טולידאנו ס"ט ע"ה רפאל דוד בירדוגו ס"ט
תשובה הנה דין זה דמבריח נכסיו לאפקועי מבע"ח נפתח בגדולים. ופליגי ביה רבוותא. ר"ת ז"ל וסיעתו. והרא"ש ז"ל וסיעתו. הוב"ד בטוח"מ סי' צ"ט. ומר"ן ז"ל בשה"ט סתם כהרא"ש ז"ל. גם אבותינו ורבותינו המגורשים זיע"א החזיקו במעוזם את דברי הרא"ש כמבואר בסה"ק סהת"ק מש' ש"ה. אשר מזה הוכיח הרב כמוהר"ר ר"ב ז"ל בס' הנד"מ משפטים ישרים ח"ב סי' רס"ח. שאם היתה כוונתו למתנה גמורה קנה אף שהיה להבריח. שהרי התקנה ההיא היא בנויה על סברת הרא"ש כמ"ש בסוף התק' אל המקום אשר יפנה הרא"ש אחריו ילכו. ודברי הרא"ש הוא דברי מר"ן. וסיים בהגה מיהו אם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למת"ג קנה המקבל אע"ג שהיתה כוונתו להבריח ע"כ. הרי שאף הרא"ש מודה שהכל תלוי בראיית עיני ב"ד. ואם הב"ד רואים שלמת"ג איכוין קנה. יעו"ש. ומדבריו נלמד דס"ל דלא תיקנו רבותי' בעלי התק'. אלא בנותן כל נכסיו. ולא במתנה במקצת והט'. דמצינו למר"ן דס"ל כהרא"ש ז"ל. איירי במתנה בכל. מדכתב החייב לחבירו ונתן כל אשר לו וכו'. ע"ש. ומדמר"ן דס"ל כהרא"ש ז"ל. נשמע לתקנת רבותינו המגורשים דסמכו ידיהם אההיא דהרא"ש ז"ל. וכמו שהוכיח כן הרב ז"ל לגבי מתנה גמו'
ואולם אנן לא קי"ל הכי. אלא כל היכא דאיכא אומדנא דמוכח דכוונתו במתנה להפקיע יד בעל חוביו אפי' מתנה במקצת ונתכוון למת"ג אפ"ה בטילה היא. ודלא כמוהר"ר ר"ב ז"ל. ואע"ג דאיכא מרבוותא דסברי כוותיה הוב"ד בספרן של צדיקים ועי' הפ"ת סק"ז. מ"מ מצינו לרבינו מוהר"ר אליהו הצרפתי זצוק"ל שכתב כן. והעיד בגודלו שכ"כ רבינו מוהריב"ץ זלה"ה. ואנו נגררים אחריהם בפרט במילי דתקנתא כי להם נגלו תעלומותיהם הנסתרות והנגלות:
והילך דברי הרב מוהר"א זלה"ה. נשאלתי מהתה"ש כהה"ר יעקב בירדוגו על דברת מחצית החצר המוחזקת ביד הר' יוסף לעגימי בכהר' מימון שזכה בו בתורת מקנה כהרר"ע הנז' מאת מסעוד ן' אטובי יובן שכה"ר משה טאווריל היה נושא בכהי"ל הנז' סך מה בשטר ופרע לו מה שפרע והנשאר בו בלי פירעון הרשה להר"מ אטובי לגבותו ממנו ותבע המורשה להרי"ל באייר תקנ"ד לפרוע לו שארית החוב ואמר שאין לו מעות ולא טלטל זולת קרקעות ונתרצה עם המורשה לעשות שומה והורדה למחצית החצר הנז' וכן היה שנעשית השומה והורידוהו בדי"א למורשה הנז' ועמד המורשה ומכר המחצית הנז' לכהרי"ע הנז' מכח השומה וההורדה הנז' וכשבא הלוקח הנז' ליהנות בפירות מקנתו המחצית הנז'. הוציא הרי"ל הנז' שטר מתנה שנתן החצר הנז' ופירותיה לאשתו וזמנו באייר הנז' ובאייר הנז' היה נדון עם המורשה ונמשך הדין ביניהם כמו חדש ימים. עד שנעשית ההכרזה עד יום ד' בסיון שנעשית ההורדה. ורצה הרי"ל לבטל השומה וההורדה בכח השטר מתנה שנתן בו בפרק קודם ההורדה בקצת ימים. וא"כ השומה וההורדה ההיא כמאן דליתא דהקרקע אינו שלו ונכ'ה לו ינכ'ה מפירות החצר הנז' מחובו והשאר יפרענו מעות מזומנים. עד כאן תורף שאלתו. תשובה אחר שהתבוננתי בדברי השאלה. ראיתי שהמתנה שנתן הרי"ל הנז' לאשתו היא בטילה ומבוטלת. דמוכחה מילתא באומדנא דמוכח דכוונתו במתנה זו להפקיע יד בעל חובו. שהרי לא נתן המתנה עד שתבעו המורשה ונתרצה לו הרי"ע לפורעו בקרקע הנז' וביני ביני שנתעכב מלעשות הורדה מחמת ערעור הרי"ל שהיה אומר לו לקיים השטר כתב ונתן המתנה הנז' ואין לך אומדנא גדולה מזו דכוונתו להפקיע יד ב"ח. דאם איתא דמשום חבה יתירה נודעת לו עם אשתו. נתן לה המתנה הנז' היה לו לתת לה מקדמת דנא בעת שנשאת לו או היה לו לתת לה קרקע אחר כמובן מדברי השאלה שיש לו קרקע אחר. חוץ מזה. והוא לא עשה אחת מהנה ועשה שלא כהוגן להפקיע יד ב"ח. לא תועיל לו ערמתו ומתנתו בטלה וזכה בה המורשה והלוקח ע"פ השומה וההורדה. שהרי אומדנא דמוכח וניכר לכל שלא היתה כונתו בזה אלא להפקיע ב"ח ולא יחרך רמיא צידו מאחר שלא נתעורר לתת מתנה זו אלא עד שבא המורשה ותבעו בדין. מזה מוכח לכל ויודעים ואומרים בפיהם שלא נתכוון אלא להבריח ולהפקיע ב"ח. דאלו מסתמא לא אמרינן דנתכוון להערים. אלא א"כ מוכח וניכר לכל במתנתו שנתכוון להבריח. וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה מר"ן הב"י בסוס"י קי"א מחו' ב' וז"ל כתב הרשב"א. שאלת ראובן חייב לשמעון וכו' ואין לראובן נכסים אלא קרקע אחד שמכר ללוי או שנתנו לו וטען שמעון כי מכירה זו או נתינה זו לא היתה אלא להבריח וכו' או שישבע לוי של היתה להבריח. תשו'. הדין עם לוי דמסתמא אין אומרים ששטר הברחה הוא. ובשביל טענה זו א"ץ לוי לישבע אפילו חר"ס כמ"ש הב"י יעו"ש. ודברי הסמ"ע בזה הביאם באר הגולה צריכים עיון כעת יעו"ש בסי' צ"ט. המורם מתשובת הרשב"א דמסתמא דלא ניכר שום הערמה אלא מצד טענת ב"ח. לא אמרינן ששטר הברחה הוא. אבל אי איכא אומדנא דמוכח וניכר לכל דכוונתו להבריח ולהפקיע ב"ח כנד"ז. שאז לכ"ע מודו דהמתנה בטילה. וגם מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה לא אמרה בפסקיו אלא בסתמא דלא ניכר שום הערמה אלא מצד טענת ב"ח אבל היכא דאיכא הוכחה רבתי הניכרת לכל דנתכוון להערים מודה הוא דהמתנה בטלה ומבוטלת כדאמרן. ומה גם שכבר חזר בו מוהר"ר יעב"ץ וביטל המתנה שנתן א' לאשתו מכח הערמה כמו שנמ"ך בפס"ד א' להרב הנז'. וה"ה במתנה במקצת אזלינן בתר הערמה. ועם היות שדברי מר"ן בחומ"ש סי' צ"ט איירי במתנה בכל. עכ"ז רבותינו בעלי התק' נ"ן סמכו אסוף דברי הרא"ש ותקנו הגם בנותן מקצת אם יש הוכחה הניכרת דכוונתו להערים מתנתו בטלה אף במקצת וכמו שדקדקו מדברי הרא"ש ז"ל וכמ"ש בתקנת הש"ה ליצירה נינגונ"א מתנה. דר"ל שום מתנה אפילו במקצת ואפי' אשתו ואפי' אשה אחרת או אדם אחר כל היכא דידעינן באומדנא הניכרת דכוונתו להבריח מתנתו בטלה. ודקדוקם מדברי הרא"ש הוא ממ"ש בסוף דבריו מההוא דזבין גריוא דארעא במציעה דארעא וכו' ומה התם דתקנת חכמים היא משום דינא דב"מ נתחכמו חכמי התלמוד להפר עצתו וכו' ועוד שדין תורה כמו שכתבתי שראוי שיבטלו כל שטרי הברחות ותחבולות שנעשו עד היום הזה וכו' ע"כ. ממ"ש שיבטלו כל שטרי הברחות דדייקי כל. מוכח להדייא דאף מתנה במקצת כל שיש הוכחה הניכרת דלהבריח נתכוון אמרינן דמתנתו בטלה ואנו הולכין בעקבותיהם. גם מדסתם לה סתומי ולא חילק בין בכל למקצת. שמעינן דאף במתנה במקצת אמרינן דהמתנה בטלה ושמעינן מינה נמי דלאו דוקא בכה"ג דהוא גזל דאסור מדאורייתא. אלא אפי' בתקנות חז"ל נמי אמרינן דאפי' במקצת ואית ביה ערמה מבטלין עצתו. וכי תימא סוף סוף מאחר שבמתנה במקצת יכול הב"ח ליפרע משאר נכסים אמאי המתנה בטלה. י"ל דלא פלוג רבנן מאחר דאיכא הערמה שנתן ואח"כ משכן וכיוצא בזה. אע"ג דיש לב"ח ממה ליפרע אפ"ה המתנה בטלה דחייבים חכמי ישראל להפר עצתו כל היכא דאיכא הערמה כמ"ש הרא"ש דלא חילק בין בכל בין במקצת וכמו שדקדקו הרבנים ז"ל מסוף דבריו כאמור. ולכאורה קשיא לן מ"ש מור"ם בסי' צ"ט ס"ו מיהו אם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג שהיתה כוונתו להבריח. והגיה כן על מ"ש מר"ן החייב לחבירו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו לא תועיל ערמתו וכו' וכפי האמת הם חולקים דאלו למור"ם אם נתן במתנה אפי' כוונתו להבריח מתנתו קיימת. וא"כ הול"ל יש אומרים מאחר שהם חולקים. אבל הנלע"ד מ"ש מור"ם תי' מיהו הו"ל כאלו כתב יש אומרים. ור"ל אע"ג שכתב מר"ן דמתנה בטלה. מיהו יש סברא חולקת על זה דאם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג דנתכוון להבריח. ומר"ן ס"ל דאע"ג דנתכוון להקנות לו בקנין. מאחר שנעשית המתנה בערמה להפקיע ב"ח בטלה היא. דטעמא הוא מחמת דנעשית להפקיח ב"ח אמרינן מתנה בטלה היא. הא לא"ה הויא מתנה קיימת. ובמה תתקיים אם לא שנאמר דנתכוון להקנות. ולהכי אם נעשית להפקיע ב"ח אע"ג דנתכוון להקנות ובק"ס מתנתו בטלה. דדייקינן מלת להפקיע דמשמע הא לא"ה המתנה קיימת. כן יש להוכיח ממ"ש מר"ן בסי' צ"ט ס"ו וז"ל אבל אין ב"ד מגבין לו מהריוח וכו' משם מוכח דהמתנה היא בקנין. דאל"כ אמאי אינו נוטל מהריוח דבלא הערמה יכול לומר לו תן לי מעותי שארויח בהם ודמיא לההיא דסי' רצ"א תן לי פקדוני ואני ארויח וכו' דאין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו ומאי אירייא דנקט מטעם הערמה. אף בלא הערמה יכול לומר תן לי הריוח דמאחר שהוא בלא קנין הו"ל כפקדון. אלא ודאי ע"כ לומר דאיירי בקנין ובמה שכתבתי אי תרצה לה תמיהת הש"ך שתמה על מר"ן וז"ל לא ידענא מה ענין זה לזה דהתם המתנה כדין. משא"כ הכא שלא היתא מעיקרא כלל ובטלה למפרע והלכך אם הוא בענין שהרויח או הרבית היה שייך למתנה צריך המקבל מתנה ליתנו לבע"ח ומוציאין ממנו מדר"ן וצ"ע עכ"ל. ובמה שכתבתי ניחא דיפה כוון מר"ן לדמות האי מתנה למקרקעי המשועבדים. מאחר דהויא מתנה בקנין הפירות מיהא הוי שלו ששעבדה לו לגבי פירות וכו'. עוד נ"ל לתרץ על מ"ש מור"ם מיהו אם נראה לב"ד וכו' ולא כתב י"א מאחר שהם חולקים. דלאו קושיא היא. דיש לומר דמור"ם איירי כשאין הערמה ניכרת ומפורס' אלא ע"פ טענת התובע שאומר דהנותן נתן המתנה להבריח וישבע המקבל שלא היתה להבריח. וע"ז כתב הב"י בשם הרשב"א דאין על המקבל אפי' חר"ס דמסתמא אמרינן דלא נתכוון להערים. ובהא אפי' הרא"ש מודה דהמתנה קיימת מאחר דאין כאן הערמה ניכרת אלא ע"פ טענת התובע. אבל היכא דההערמה ניכרת כ"ע מודו דהמתנה בטלה. וא"כ היכא דאין ההערמה ניכרת אלא ע"פ טענת התובע. כ"ע מודו דהמתנה קיימת דבהא איירי מור"ם. ולכן כתב מיהו ולא כתב י"א דאינם חולקים דבכה"ג כ"ע מודו דהמתנה קיימת מאחר דאין ההערמה ניכרת ומפורסמת אלא ע"פ טעות התובע כדאמרן. אבל היכא דההערמה ניכרת ומפורסמת לא איירי ביה הרשב"א אלא בסתמא. דוק מינה דהיכא דהערמה ניכרת מודה הרשב"א להרא"ש דהמתנה בטלה ואתי שפיר מ"ש מור"ם מיהו וכו' דאינם חולקים כמש"ל ודו"ק. ע"כ לשון הרב מוהרא"ה זלה"ה הצריך לעניינינו. [הוצרכתי להעתיק רוב דברי הרב באריכות לפי שהספר הלז אינו מצוי]:
אתה הראת את דברי הרב מוהרא"ה ז"ל. ואת יק'ר סהדות'א שכ"כ רבינו מוהריב"ץ ז"ל ושכן דייק לשון נניגונ"א מתנה דלא כמוהר"ר רב ז"ל. וכן אנו דנים והולכים כי אין לנו לזוז מדבריהם. ובזמן החולף לא כביר הוה עובדא ופסקנו כן הלכה למעשה:
מעתה בכה"ג דאנן קיימין ביה שנתן אברהם לאשתו כל המטל' שי"ל תכפ"ה אומדנא דמוכח הוא דכוונתו להפקיע יד בעלי חוביו. שהרי לא נתן לה עד שתבעוהו לפרוע כמפורש בשאלה. והרי הדבר דומה לההיא דמוהרא"ה ז"ל וא"כ לא תועיל ערמתו ומתנתו בטלה. ובפרט למאי דתקון רבנן במקנאס כאשר כתב רבינו מוהריב"ץ זלה"ה הוב"ד בספרו הנד"מ משפט וצדקה ביעקב סי' ר"פ וז"ל ואם מפני המתנה שנתן הבעל לאשתו הנה כבר מימות החכם השלם דו"מ כה"ר משה טולידאנו ז"ל תקננו תקנה הגונה וביטלנו והפקענו כל המתנה שיודה הבעל לאשתו לגבי בעלי חובות שיש לבעל שלא תנעול דלת בפני לוין ע"כ. ומדלא זכר הרב תק' המגורשים נראה דמאי דהוסיפו לתקן הוא אפי' היכא דנראה לב"ד דמאי דנתן לאשתו אינו משום להפקיע יד בע"ח אלא מאיזה סיבה אחרת וא"כ מתנתו מתנה לכך תקנו רבנן דלא הויא מתנה משום שלא תנעול דלת וכההיא דתקון רבנן בש"ס בע"ח בבינונית אע"ג דדינו בזיבורית מהך טעמא דשלא תנעול דלת:
באופן דמתנה זו בטלה היא בין מתקנת רבותינו המגורשים בין מתק' מוהריב"ץ ומהרמ"ט ז"ל במקנאסא. וכן המכירה שעשה לבנו בטלה. והטעם דמההוכחות המפורשים בשאלה מוכח דאיערומי קא מערים להפקיע יד בע"ח ולא עשו אותם מכירה אלא לפנים למראית העין ומילתא דפשיטא דלא תעשינה ידיו תושיה. דאערומי קא מערים גם על תקנת חז"ל ולכך עשאה בלשון מכירה. ומדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' קי"א מחו"ב כמביא למעלה בדברי מוהרא"ה ז"ל. מבואר שגם במכר יש דין מבריח:
ואולם כאשר יהיה האופן שיהיה נראה לב"ד דמכירה גמורה היא והלוקח נתן מעותיו. ולא נתכוון להערים להפקיע בע"ח אלא המוכר לבד אבל הלוקח בתומו הולך. נראה דבכה"ג הלוקח לא יפסיד:
איך שיהיה. בכה"ג דאנן קיימין ביה. אומדנות מוכיחות יש דתחבולות ומרמות ותוך יש בדבר בין במכר בין במתנה כמפורש בשאלה. וכבר חיובונו חז"ל לסכל עצתם ולבטל מחשבותם ולא תועיל ערמתם. ומעתה הרי הם בטלים ואין בהם ממש. ואפשר דבנ"ד גם מוהר"ר ר"ב ז"ל יודה כפי ההוכחות הנז' בשאלה. ותול"מ. וצויי"מ וימ"ן. הכ"ד החו"פ בשלהי חשון שנת כי תעשה
הישר בעיני ה' וקיים:
ע"ה שלמה אבן דנאן סי"ט