אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן לט
הע"ע בקשמ בדל"ב ובש"ח בשי"ת הגו"ן סי' יצחק מתתיה י"ץ ברכ"ה שמואל נ"ע וכר' מאיר אחיו י"ץ והאשה אסטירלייא אל' המו"ן כר' מסעוד מתתיה אחיהם נ"ע ובהקוש"ח הנז' הוה"ג כולם כאחד בר"ן ובהש"ד בלי זכר שום אונס וכפייה כלל שקבל כל א' מהם חלקו המגיעו כפה"ד בירושת כהר"ש מורישם הנז' בכל שט"ח וש"ע כסף ושו"ך שהניח להם הר"ש אביהם נ"ע במצב פטירתו עספ"א ולא נשאר עתה ביניהם לאמצע זולת ש"ע א' נגד כר' משה לכראט י"ץ ברכ"ה יצחק נ"ע וכ"י דהיינו ריסיבו על החצר שדר בה כעת לקונסו לינגליז סי' פיפי. וג"כ הקרקעות והחזקות שיש להם במחז"ק מתא לאראג'י יע"א והחזקות והקרקעות שי"ל ג"כ במתא אלקצאר וטאנג'אר יע"א אלו דוקא נשארו ביניהם לאמצע וזולת זה הכ"ל חלקו אותו וכ"א מהם נטל חלקו המגיעו כפה"ד כספ"א שכך הודו לפנינו בהו"ג בהקוש"ח הנז' ומעתה לא נשאר להם זע"ז שום תבי' וטו"א ודו"ד מפאת עזבון הר"ש מורישם הנז' הן תבי' ממון כסף ושו"כ הן עסק שבו' קו"ח וגש"ל ולע"ע ולד"ד וחר"ס והדר"ה וקונסי וכו' ובהקוש"ח הנז' הוה"ג וחי"ע שאפי' יתברר בירור גמור בראיה ועדים מהיום הזה והלאה ע"ס כל הדורות או ע"פ ד"ת שת"ת שיש לאיזה א' מהם נגד חבירו כסף ושו"כ מפאת עזבון הר"ש אביהם אפ"ה ידעו ומחלו זל"ז וזל"ז מחי"ג מח"ש ומחה"ב מחי' בלב שלם וכו' גם האשה אסטירילייא אל' כר' מסעוד אחיהם הנז' קע"ע אחריות בנותיה הקטנים שאם ערערו על חלוקה זו או חזרו בהם באיזה טענה אפי' שתועי' בדין שחייבת לרצותם ברצי כסף מכיסה וממונה באוד"ך וכו':
הן היום האיר וזרח אל עבר פנינו. גברא רבה דאתי ממערבא. ממשפחת ר'ם משפחה המיוחסת. יצא שמה בעיר מקודשת. כמוהר"ר יוסף שמואל אבולעפייא נר"ו. ויהי מדי עברו מתא לאראג'י יע"א שאול נשאל ותורה יבקשו מפיהו כדת מה לעשות במשפט הבנות אשר הניח כהר"ע הנז' אשר הגיעו לפ' נערה וערערו על החלוקה הנז' ותובעים מהרי"ץ דודם שיתן להם חלקם המגיע להם בירושת כהר"ש הנז' כי הוא אסף וקבץ כל נכסי כהר"ש הנז' אחרי מות אביהם. ועוד בה שישבע הרי"ץ הנז' שב"ב אחרי שכל הנכסים נכנסו תחת כנפיו והוא המוציא והוא המביא. ויען שידידות נפשנו הרב הנז' עושה שליחותו שליחות מצוה כידוע לא אסתייעה ליה מילתא לעמוד ע"פ נגמר הדין לכן חילה פנינו לחוות דעתינו. ובאשר דבר מלך שלטון מצותו עלינו חובה. אקומה נא ואסובבה ואלקטה באומר'ים אמרי נועם ראשונים כמלאכים היכי לדיינו דייני להאי דינא כפי ערך השג יד בקצירת האומר שהזמן גרמא. טרדי'ן עלי אדמה. וזה החלי. וה' אלד'ים יעזור לי:
הלא מראש נדעה נרדפה לדעת אם יש להאש'ה דין אפוט' אתר שבנותיה סמוכות אצלה. א"ל והנה מר"ן בש"ע סי' ר"ץ סכ"ד כ' וז"ל יתומים קטנים שסמכו אצל בע"ה הם מעצמם ונשתדל בשלהם יש לו דין אפוט' לכל דבר ואפי' סמכו אצל אשה. ע"כ. והכנה"ג בהגה"ט אות קנ"ה כ' וז"ל נ"ב אפי' היא אמו. הריב"ש ז"ל סי' תצ"ה. מהר"ם מטראני ז"ל. ח"א סי' קכ"ב. הרשד"ם ז"ל חא"ה סי' קפ"ו. מהר"י אדרבי ז"ל סי' קפ"ו ושט"ו. מהרש"ך ז"ל ח"ב סי' נ"א. הרשב"א ז"ל ח"ב סי' מ"ט מתבאר מדבריו שם שאפי' ניזונית בתנאי מדין אלמנה דינה כבע"ה. ע"ך. וכ"כ בתשו' סי' ר"ז. עוד כ' הכנה"ג שם אות ק"ן וז"ל הבת שהדין הוא שתשב אצל האם הוי כיתומים שסמכו אצל בע"ה. הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ו ע"כ. וכ"כ ה' פ"מ ח"א סי' ס"ט וז"ל דלא מבעיא אם היתומים נסמכו בבית אחר אלא אף אם נסמכו אצל אמם דהא משמע לפום ריהטא דהא לא מיקרי יתומים שסמכו וכו' כיון דקודם לכן ג"כ היו אצלה מ"מ הרואה תשו' הריב"ש בסי' תצ"ה יראה דאף בסמוך אצל אמו כעין נ"ד דיתומים שסמכו אצל בע"ה הוו ע"כ. וכ"כ ה' מוהר"ם אלשיך בתשו' סי' ק"ל דמה לי אמן מה לי אחר וכו' וכיון דאצל אשה הוייא כאפוט' כ"ש אצל אמן דבמקום אב קיימה ע"כ:
מעתה בנ"ד שהבנות סמוכות הם אצלה יש לה דין אפוט':
והגם דמהרשד"ם חח"מ סי' מ"ו כ' וזל"ה נראה מלשון רש"י בפי' המשנה דאין בטענה זו דסמיכה ממש שכ' וז"ל שסמכו אצל בע"ה. לעשות על פיו. וכ' הטור וז"ל יתומים שסמכו אצל בע"ה פי' הן מעצמם נתחברו אלו ונשתדל בשלהם אז הוא דאמרינן דיש לו דין אפוט' ע"כ. והכנה"ג בתשו' סי' ר"ז כתב וז"ל ואע"פ שכ' מהרשד"ם דמדברי רש"י משמע דבסמיכה לבדה אין לו דין אפוט' אלא צריך שישתדל בנכסיהם וכן מצאתי בתשו' כ"י למהר"ש יפה ז"ל וז"ל דוקא שסמכו עליו לכל עסקיהם וצרכיהם אבל אם בדבר א' סמכו אצלו אין לו דין יתומים שסמכו אצל בע"ה. מלשון השאלה מוכח דהאם היתה משתדלת בנכסי בתה ע"כ:
אתה הראת לדעת דסברי מרנן דבעי' סמכו לכל עסקיהם וצורכיהם. ולפ"ז צריך ידיעה בתחילה אם הבנות סמכו אצל אמם לכל עסקיהם וצורכיהם או לא היו סמוכות אצלה לגבי הנכסים כ"א בדירה ומזונות וכיוצא באופן שלא סמכו אצלה לכל ענין. ועוד בה חיקור דין אם בשעת חלוקה שחלקו הנכסים הנז' כבר נשתדלה בנכסיהם שהיו להם אז א"ל שהרי מדברי הטוש"ע ז"ל שכתבו ונשתדל בשלהם משמע דאין לו דין יתומים שסמכו כ"א דוקא בשכבר נשתדל לא כן אם עדיין לא נשתדל הגם שסמכו עליו בכל עניניהם וצורכיהם אין לו דין יתומים שסמכו ומבואר הדבר יותר בדברי הרב ע"ש וז"ל יתומים שסמכו וכו' ואפי' אצל אשה כיון שנתעסקה וטרחה עמהם הרי היא כאפוט' שלהם ע"כ:
אכן מצינו להכנה"ג בתשו' הנז' כ' וז"ל ועוד אני אומר דלא הצריך הרשד"ם ז"ל שישתדל בנכסי היתום אלא ביתום אצל אחר ואפי' אם יהיה קרוב ליתום. אבל בבת אצל אמה שמפני שהדין נותן שהבת אצל האם יש לה דין יתומים שסמכו אין צורך שתשתדל בנכסי היתום ע"כ. ובכנה"ג אות קנ"ג כ' וז"ל ממ"ש רבי' בעה"ט ונשתדל בשלהם משמע שנסמכו אליו בנכסיהן אבל סמיכה לבד שמשתדל בהם אין לו דין אפוט'. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. הרשד"ם ז"ל חח"מ סי' מ"ו. וכתבתי בתשו' דבבת אצל האם דהוי אפוט' כמ"ש הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ו אין צורך שתשתדל בנכסי היתום. וכן מצאתי בס' פ"מ סי' ס"ט ע"כ:
ומ"ש הכנה"ג וכן מצאתי בס' פ"מ אינו מדוקדק וז"ל ה' פ"מ הצריך נלע"ד דע"כ לא אמרה הרשד"ם אלא כשנסמך היתום אצל אחר אז הטיל תנאי דצריך שיסמוך עצמו ונכסיו שם אצל בע"ה לעשות על פיו. אבל כשהיתום הוא סמוך אצל אמו ואין שם אפוט' אחר מסתמא לעשות כל מה שאמו חפצה נסמך שם ומסתמא כל אשר לו בבית אמו הוא וא"כ הוי ממש יתומים שסמכו אצל בע"ה אפי' לדברי הרשד"ם ע"כ:
והנה להכנה"ג ע"כ לא אמרינן דאין צורך שתשתדל אלא בבת אצל אמה משום דהוי אפוט' כמ"ש הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ו ולא בבן אצל אמו. אבל ה' פ"מ מיירי בנ"ד בבן ובת כיעו"ש ואפ"ה ס"ל דאין צורך שתשתדל דהגם שלא נסמך עליה לעשות על פיה מ"מ מסתמא הוא נסמך אצלה לעשות כל מה שתרצה דבר שהיא חפצה בו ולא יקפיד. ועי' להריב"ש סי' קמ"א שמבואר להדייא דלא כה' פ"מ וזל"ה שאלת האם שמכרה בנכסי בנה והוא לא צוה עליה שום ציווי האם מכרה קיים א"ל. תשובה לא בארת הבן אם הוא גדול או קטן ובן כמה שנים הוא וכו' וכן אם היה הבן סמוך על אמו ודר עמה והיא מפקחת בנכסי בנה וכו'. עוד כתב אבל אם הבן לא היה גדול בשעת מכירת האם אם הוא סמוך על אמו והיא מפקחת בנכסיו ברצונו הרי הוא כמו אפוט' על נכסיו דיתומים שסמכו וכו'. הרי דגם בבן אצל אמו הצריך ג"כ שתהא מפקחת בנכסיו. איך שיהיה הרי חילוקו של הכנה"ג לגבי הבת כעת לא נמצא חולק עליו. ואם כן בנדון דידן שלא יש כ"א הבנות כמשפט הבנות יעשה לה. ואין אנו צריכים לחקור אם סמכו עליה בנכסים אם לאו:
אלא דאכתי בעי חיקור דין אם בשעת החלוקא היו הבנות בני ט' א"ל. דהנה מצינו פלוגתא בזה שהרי כ' הטור ז"ל וז"ל וכ' הרמ"ה ז"ל הא דיש לו דין אפוט' דוקא שהקטן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא ואפי' בבן ט' אין רשות לבע"ה למכור אלא מטלטלי כי היכי דקטן גופה מצי לזבוני אבל מקרקעי לא. וא"א הרא"ש ז"ל כ' דאין חילוק אלא הרי הוא כאפוט' ממש ואפי' בקטן ממש. והרב"י כ' דמ"ש הטור ואפי' בקטן ממש אינו מבואר מבדברי הרא"ש ע"כ. וכן מצאתי להרשב"ש סי' תצ"ז שכ' וז"ל ואודיעכם שאם היתומים הם מבני ט' ומעלה וכו' וזו היא ששנינו בפ' הנזיקין יתומים שסמכו אצל בע"ה וכ"כ הרמ"ה ז"ל והרא"ש הביא דבריו ולא חלק עליהם ואע"פ שבנו הר' יעקב ז"ל כ' כי הרא"ש ז"ל חלק עליו ואמר שאפי' פחות מבן ט' וכו' לא נראה כן מלשונו ז"ל בפסקים ולא חלק על הרב ז"ל אלא במכירת קרקעות בלבד וז"ל בפסקיו כ' הרמ"ה ז"ל וכו' והדבר ברור מזה הלשון שלא חלק אלא על הלשון האחרון בלבד לא על הראשון. ע"כ:
וראה זאת מצאנו תשו' אחרת להרשב"ש ז"ל סי' שע"ג שכ' וז"ל ויתומים שסומכים אצל בע"ה דינו כאפו' כדאיתא בפ' הנזיקין ואפי' הם פחותים מבני ט' שנים סמיכתן סמיכה שהרמ"א ז"ל כתב בני ט' שנים והרא"ש ז"ל לחץ ודחה דבריו ע"כ. עין רואה דשתי תשובות הללו של הרשב"ש ז"ל דפלגן בהדיהו וצ"ע. ועי' מוהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' ל"ז שחיזק וקיים דברי הטור ותלה ליה כפי יעו"ש ועי' ה' מש"ל בסוף הל' נחלות וז"ל עוד כ' ה' מוהרימ"ט וז"ל מצורף לזה שיתו' שסמכו צריך שיהיו בני ט' כמ"ש הטו"ר בשם הרמ"א וכל הפוס' אין מי שיחלוק ע"ז זולת הרא"ש שכ' הטור כן משמו ע"כ. והרשב"א חולק על ס' הרמ"א כן מתבאר ממ"ש בח"ב סי' מ"ט וכן מתבאר ממ"ש בסימן קכ"ט הביאה מר"ן בסי' ר"ן. מחו' יו"ד וכן מתבאר מתשו' הרמב"ן סי' פ"ז ודו"ק עכ"ל. והנה מ"ש הרב שמתבאר מתשו' הרשב"א סי' מ"ט שחולק בפחות מבן ט' על הרמ"ה לא נזכר דבר זה בתשו' הנז' להדייא כלל. ונראה דלמדה המש"ל ז"ל ממ"ש הרשב"א ז"ל שם וז"ל ונראה דה"ה לאם ע"כ. ומצורף לזה מ"ש מוהרימ"ט בסוף התשו' ועוד דלדברי הרמ"א דבעי שיהיו בני השכלה הרי דבעי נמי שיסמוכו הם מרצונם אבל אם מעצמם נשארו בבית אביהם אין לאלמ' דין יתומים שסמכו אצל בע"ה שהרי לא עשו שום מעשה מוכיח דמה שהיו ניזונים והולכים בבית אביהם מה זו סמיכה והנה הרא"ש בתשו' כ' באלמנה שמכרה מהנכסים וכו' ואמר כיון שהיתומים סמוכים אצלה הוייא כאלו נתמנית אפוט' כדאמרינן בההיא סבתא. אלמא משמע דלא ס"ל שצריך שהם בבחירתם ודעתם יסמכו אצלה ולכך לא חקר הרא"ש אם היתומים קטנים פחותים מט' א"ל דבכל ענין מעשיה קיימים עכל"ה. וה' מש"ל קאי על דברי מוהרימ"ט ולהכי דייק הכי אי ס"ל להרשב"א כהרמ"ה מה זו סמיכה להבנים אצל אמם והא בעינן מדעתם ומרצונם וליכא שום מעשה מוכיח שעשו מדעתם ומרצונם. אלא ודאי דס"ל כהרא"ש ואין אנו צריכים לדעתם ורצונם:
אלא דגמ בזה אין צורך לחקור. דהרי המוחזק יכול לומר קי"ל. ועי' בכנה"ג ובתשו' סי' קנ"ה וד"ז דיכול המוחזק לומר קי"ל לענין זה. ובפתחי תשובה כ' דמסתמיות לשון הש"ע שכתב יתומים קטנים שסמכו וכו' משמע כדעת הרא"ש. וא"כ הוא הרי פסק מור"ם בסי' ר"ץ ס"ט וז"ל אבל אפוט' עושה בלא ב"ד כל מה שנראה בעיניו טובת היתומים. וכ' מוהריק"ש בהגהותיו סי' הנז' וז"ל ואפוט' יכולים להתפשר כפי מה שיראה בעיניהם עם הנפקדים ובע"ח בין כפי הפשרה שנתפשרו עמהם שאר האחים או ביותר ואין צריכים לב"ד ע"כ:
גם בנ"ד אחר שהאם שהיא כאפוט' נראה בעיניה שהחלוקה היא תועלת ליתום יכולה לחלוק בלא ב"ד:
אלא דאכתי יש לפקפק מההיא שכ' הריטב"א בס' פ' הניזקין וז"ל ואומר רבינו נר"ו דאינו אפוט' אלא במה שהוא מוחזק בידו. אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי היתום לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע"כ. והביא דבריו מוהרי"ש בנבנשתי ז"ל בתשו' הובאה בתשובות מוהרימ"ט ז"ל ח"מ סי' ל"ז והוזכרה שם ס' הריטב"א בלי שום חולק. והכנה"ג אות קנ"ד כ' וז"ל מדקאמר רבינו בעה"ט ז"ל יש לו כל דין אפוט' גמור לקנות לכל דבר. נראה דס"ל שהוא כאפוט' גמור לתת בידו נכסי יתומים וגם להוציא מיד אחרים שלא כדברי הרשב"א ז"ל שכ' בפ' הניזקין דאינו אפוט' אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת לו מנכסי יתו' וגם להוציא מיד אחרים לא. וכן מצאתי בשם הריטב"א ז"ל. אבל בתשו' לאח"י ורא"ש להחכם השלם כמהר"י בנבנשתי נר"ו הובאה בתשו' מורי הרב חח"מ סי' ל"ז נראה ברור שס' הריטב"א היא מוסכמת מהכל וכן נראה מדברי מורי הרב שם אלא שכ' שאם נתנו לו אין לחייבו למי שנתן בידו. והרשד"ם ז"ל בחח"מ סי' מ"ו כ' שיכול להוציאם ממי שהם בידו עכ"ל. ועי' להמש"ל בסוף הל' נחלות שכ' וז"ל כ' מהרימ"ט ח"מ סי' ל"ז בשם הריטב"א שכ' בשם רבו דיתו' שסמכו אצל בע"ה אינו אפוט' אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי היתו' לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע"כ. וסברא זו הוזכרה שם מבלי שום חולק ועי' בהרשב"א ח"ב סי' מ"ט שחולק בזה ודו"ק. עי' ה' פ"מ ח"א סי' ס"ט שכ' בפשיטות דיש לו דין אפוט' אף להוציא מיד אחרים ע"כ והילך תשו' הרשב"א ח"ב סי' מ"ט שאלת ביתומים שסמכו אצל בע"ה אם דינו כאפוט' לכל דבר ואם יכול לפקח על נכסיו אע"פ שאינן בידו כגון להוציאם מיד אחרים לוים או נפקדים ולמכור קרקעותיהם אם צריכים למזונת ושאר דיני אפוט' שלא נטל רשות מב"ד וכו'. תשובה בע"ה שסמכו אצלו יתומים הרי הוא כאפוט' שמינהו אבי יתומים וכו' ויכול למכור ולפקח על נכסיהם ע"ש. מבואר להדייא שדעתו דלא כהריטב"א. ומן התימה על הכנה"ג שזכר תשו' זו באות שאחר זה לענין אחר ולא הזכירה פה לומר שהרשב"א חולק על הריטב"א ולתמוה על מוהרימ"ט והרב אחיו שראה מדבריהם שס' הריטב"א מוסכמת ואדרבא כ' שהרשב"א בפ' הניזקין כ' כדברי הריטב"א. ואני בקשתיו ולא מצאתיו. ואולי ט"ס נפל בדברי הכנה"ג. וא"כ אחר שזכינו לס' הרשב"א ואתו עמו הרשד"ם וה' פ"מ א"כ הא ודאי דיש לדקדק בדברי הטור כמ"ש הכנה"ג והוא דקדוק אמיתי. וגם מדברי מר"ן שכ' יש לו דין אפוט' לכל דבר יש לדקדק כן. ואפי' תימא דאין לדקדק כן ולא מיכרעא מילתא בדעת מרן הרי הדבר שנוי בפלוגתא ויכול המוחזק לומר קי"ל כהרשב"א וסיעתו:
אלא דכל זה לא יגהה מזור לנ"ד שהרי כ' הר"ן בתשו' סי' ח' וז"ל שאלת ראובן שמת והניח בנים גדולים וקטנים ומינה אפוט' על הקטנים והקרובים והקטנים רוצים לשדך א' מן הנערים הקטנים עם בת זוגו ואותם שהם מתחתנים רוצים שיהיה חלקו של אותו קטן מיוחד מעכשיו אם האפוט' רשאי ליחד לו חלקו ולחלוק בנכסי אביו בלא ב"ד א"ל. תשובה לא מצינו לאפוט' יהא רשאי לחלוק בנכסי קטנים אלא ברשות ב"ד וכו' עד אלא ודאי ב"ד הוא שחולקים הנכסים אלא שמעמידין אפוט' לקטנים להפך בזכותם יעו"ש. ומבואר שם להדייא בין מינוהו ב"ד בין מינהו אבי יתו' בין סמכו אצל בע"ה הדין כן. וזכר תשו' זו הרב"י בסי' רפ"ט ופסקה מורם סי' הנז' וז"ל אבל אפוט' אפי' מינהו אבי יתומים אינו יכול לחלוק בלא ב"ד אלא א"כ נתמנה בפי' לכך ע"כ. ועי' בטוש"ע שם:
וא"כ בנ"ד שהמעשה הוא במתא לאראג'י וב"ד שלהם הם ב"ד הגדול שבמתא טיטוואן יע"א ולא נזכר בשטר החלוקה שהיתה במעמד ב"ד או לפחות ברשות ב"ד הנז' הי"ו א"כ החלוקה הנז' בטילה ולא עשו ולא כלום. ומסתברא דאין לחלק בין קרקע לטלטל דאין לומר דדוקא בקרקע אין יכולין לחלוק בלא ב"ד. אבל במטלטלי יכול האפוט' לחלוק בלא ב"ד. דהא חלוקה לא הוי כמכר וכמ"ש הרב"י בסי' רי"ו ופסקה מור"ם וז"ל וכל שהגיעו הקטנים לי"ג שנה יכולים לחלוק בעצמם דחלוקה לא הוי כמכר ע"כ. וא"כ הוא מה לי קרקע מה לי טלטל. ועוד הי"ל להר"ן לפרש ולא לסתום. אלא ודאי לענין זה אין חילוק בין קרקע לטלטול. ועי' בפרמ"א ח"ב סי' י"א וס"ח:
נמצינו למדים דהגם דהאפוט' יכול לעשות בלא ב"ד לתועלת היתומים וכמ"ש מור"ם ומוהריק"ש ז"ל. מ"מ החלוקה אין האפוט' יכול לעשותה בלא ב"ד:
ולענין שבועת ב"ב שרצו היתו' להשביע להרי"ץ דודם שהיה מכניס ומוציא בנכסים אחרי מות אביהם הא ודאי מאחר שכל הנכנסות והיוצאות היו ע"י צריך לישבע שב"ב וכמ"ש הטור סי' ס"ג וז"ל ובן הבית פי' א' מן האחין שמתע' בבית אחרי מות אביהם ע"כ. וכ' הב"י על דברי הטור כך פי' רש"י ובגמרא שם תנא ב"ב שאמרו לא שנכנס ויצא ברגלו כלומר ואינו נושא ונותן בנכסי בע"ה אלא מכניס לו פועלים ומוציא לו פועלים מכניס פי' ומוציא פירות ע"כ. והרמב"ם כ' איזהו בן הבית שיש לו להשבע בטענת ספק זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים מכניס לו פירות ומוציא פי' אבל בן הבית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ברגלו ויוצא בלבד אינו יכול להשביעו מספק ע"כ. ומר"ן הש"ע כ' ובין הבית שהוא נושא ונותן בענייני בע"ה ע"כ. והא דלא נקטי הרמב"ם ומר"ן ז"ל א' מן האחים כמ"ש רש"י והטור הט' כמ"ש הרב"י וז"ל וכתבו התוס' פסק ר"ת דבמלוה למחצית שכר אינו יכול להשביעו דכיון שלוקח שכר עמלו לא מורה התירה ואפשר דמשום הכי פי' רש"י א' מן האחין וכו' לפי שדרך א' מן האחין שמתע' בנכסי אביו שלא ליטול שכר הילכך מורה היתרה אבל איניש דעלמא אין דרך להתעס' שלא בשכר וכיון דמתע' בשכר לא מורה היתירה ואינו צריך לישבע. אבל מדברי הרמב"ם שכ' בפ' ט' מהל' שלוחין ושותפין המשלח ביד חבירו חפץ למוכרו נראה דל"ש בין נושא שכר לשאינו נושא לעולם נשבע וטעמא דאע"פ שנושא שכר מורה היתירה ואמר שלא נתנו לו כראוי לפי טרחו ע"כ. וההיא דהמשלח ביד חבירו וכו' פסקה מר"ן ס"ד וא"כ הט' דלא נקטי א' מן האחין וכתבו בסתמא ב"ב שהוא נושא ונותן בענייני בע"ה דמשמעותו אדם אחר שאין סתמו בחנם אלא בשכר להורות דאפי' בשכר מורה היתירה:
אלא דקשה על הרב"י דאי טעמו של רש"י הוא להורות דדוקא בחנם א"כ גם הטור שפי' כרש"י ז"ל נימא דטעמא דידיה הכי הוא. והלא הטור כ' בס' ח' המשלח ביד חבירו וכו' שהם דברי הרמב"ם ז"ל בסתמא לא חלק עליו אלמא ס"ל כהרמב"ם דאפי' בשכר מורה היתירה וקשיא דידיה אדידיה. שוב מצאתי בפרישה שהקשה כן על הרב"י ע"ש:
ועיין מוהר"א ששון ז"ל סי' קי"ד בלוי שהיה קטן וכשגדל רצה להשביע לשמעון אחיו שהיה גדול שב"ב ושיתן לו חשבון ושמעון טוען שאביו הניח לו חובות ופרעם הוא משלו ואין אתו מאומה מנכסי אביו ושאין רצונו לתת חשבון כלל. והשיב וז"ל שאין שום ממש בדברי שמפון כלל שהרי הוא ב"ב וכו' אלא שבקשתי כל חלקי הסותר להסביר דבריו ואומר שאפשר ששמעון יטעון שאינו נקרא ב"ב דהא אמרינן בגמ' תנא ב"ב שאמרו וכו' וא"כ יאמר שהוא לא הכניס ולא הוציא ואם זאת טענתו נראה ודאי שאינה טענה שמלשון השאלה נראה שהוא נתעס' בממון והכניס והוציא. ולבסוף מסיק וז"ל באופן שודאי שמעון זה חייב לישבע ללוי אחיו ועלה בדעתי עוד לומר דשמא שמעון זה אינו מונע עצמו מן השבועה הנז' רק מנתינת חשבון ששואל ממנו אחיו שאינו יודע הדברים על בוריין וכו' הרי גלוי וידוע לפני כל יודעי דת ודין שצריך לברר דבריו ע"כ:
מעתה בנ"ד שהרי"ץ אסף וקבץ הנכסים והכניס והוציא שחייב לישבע שב"ב אף אם שכר הוא בא בשכרו לדעת מר"ן ז"ל ואף לדעת החולקים כיון שהוא א' מן האחין הרי סתמו שהיה בחנם. והגם שנאמר שאמם שהיא אפוט' מחלה להם בכל מין שבועה כמ"ש בש' החלוקה אפ"ה מחילתה אינה מועלת אחר שאינה יכולה לחלוק וכמש"ל. ונוסף עוד שאינו מבואר בש' החלוקה הנז' שמחלה להם בשבועה לגבי היתום שהרי לא נזכר בשטר ענין היתום כלל כ"א לבסוף לגבי האחריות אם ערערו על החלוקה ותו לא. באופן שהרי"ץ הנז' חייב לישבע שב"ב. זהו הנלע"ד בזה ולאפס הפנאי והענין נחוץ קצרנו במקום שאמרו להאריך:
שוב ראיתי שכ"כ להדייא ה' שער אשר חו"מ סי' כ"ג וז"ל וכשאני לעצמי אנא דאמרי דגם לפי שיטת' דדין אפוט' גמור היה לו לאחרי'. עכ"ז אכתי אין מקום פטור להחר' אבא' מעיקר חיוב שבו' השותפין משום דהגם שהיה כאן מחילת השבועה מפורשת שמחל החרי' להחר' אבא' פשיטא ודאי דלאו כל כמיניה לחוב ליתומים ולא הועילו מעשיו והרי הוא כמו אפוט' שנתן מתנה מממון היתו' דפסקו הרמב"ם והטור ומר"ן בש"ע בסס"י רל"ה שאין במתנתו כלום. וכן המבי"ט בח"א סי' ר"ך כ' דגם מחי' האפוט' שמחל בממון היתו' לאו כלום הוא וא"כ הכ"ן לענין מחילת השבועה שאין בידו למחול כיון דגם השבועה באה לכלל ממון. עכ"ל:
שו"ר להרשב"ש ז"ל סי' שכ"ח שאפי' הב"ד אין בידם למחול השבועה שנשאל על מה שהב"ד גם האפוט' נתפשרו עם האלמנה ולא השביעה. והשיב וזל"ה והדרך השנית מחמת שלא השביעוה שלא היה להם להגבות לה דבר אלא שהבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכו' והפשרה ההיא שעשו עמה שתותר ב' דינרים ותטול בלא שבועה אינה כלום אלא שבזה אם יש נאמנות בכתו' עליו ועל יורשיו והשבועה שמשביעין אותה היום אינה אלא מחמת מנהג וותירה מה שויתרה לפוטרה מאותה שבועה יראה שמעשה הב"ד בזה קיים. ע"כ. וצויי"מ וימ"ן:
זעירא דרבנן שלמה אבן דנאן סליט"א