אור ברסלב
אשר לשלמה סימן כד

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן כד

סימן כג

נדרשתי לחוות דעתי בהאי מתנתא. אי קיימא אליבא דהלכתא. או ריעא ולית בה מששא ואוקמוה אנחלה דאורייתא. הן קדם אחור נסוגותי ותמנ'ע היתה. איידי דטריד טרד'ין עלי אדמה דין גרמ'א דעציר'אה משום דבעיא צילותא. ואתיא מכללא מ'ר לא עביד פר'ישא. אין ערוך אמרים בעי דרישא. את בצ'ר במד'בר כי שיח וכי שיג העמק שאלה והיה העלמ'ה. ואיכא שינויי טובא מינים ממינים. כמראה האופ'נים. לא ראי זה כראי זה הצד השוה ענני כבוד הקיפוני. ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. מסרבין לקטן ולא לגדול. ולמען אהבתו הנפלאה ית'ר חוב'ב לא מהיום גם מתמול הרהבתי בנפשי עז אז אמרתי אגלה דעתי. מה שתעלה מצודתי. יואל אל לאמיץ את כחי אשפוך שיחי. וזה החלי. וה' יעזור לי:

הנה רב אח'אי ורב רח'ומאי ר"מ ור"מ. הרב המופלא וכבוד ה' מלא. כמוהר"ר מרדכי ן' ג'ו הי"ו אשר עמדו לפניו למשפט ולפניו נגלו תעלומותיהם וסדרו טענותיהם. לא גילה לנו את דבריהם ואולם מתוך הפס"ד נודע לנו כי מעשה שהיה כך היה. כי הרח"פ הזקן נתן הקרקעות ההם אשר נידונים עליהם לבתו כמבואר בשטר המתנה. ויורשי הבת ההיא מכרוהו להרי"ף נ"ע. וידוע הוא להם כי מיום שמת הרח"פ החזיקו בו הרי"ף ויורשיו אחריו. ועתה בא אחד מיורשי הרח"פ לערער. ויורשי הרי"ף המוחזקים בו הוציאו שטרי זכיותיהם את שטר המתנה ואת שטר המכירה. ומרוב עונותיה דמ'ר הגיש משפטם לפני מורי הוראה. אך את שטר המתנה לבד. ובזמן החולף לא כביר סדרו חו"ר צפרו יע"א פס"ד ע"ע המתנה לבד. וגם הרב הפוסק הי"ו ש'ר המס'כים על הענין הנז'. והאריך הרחיב בתשובתו הרמתה בענין המתנה ותו לא. אכן אחרי מופלג יצא לידון בדבר חדש וסדר פס"ד אחר ואתא לאשמועינן דאף דנימא דמתנה זו ריעא. הרי אית להו זכייה מצד החזקה וקי"ל דהבא מחמת ירושה וכו' כמ"ש בסי' קמ"ו. ואחד הרואה ולבבו יבין דלא באו יורשי הרי"ף לידון כ"א בשטרי זכיות המתנה והמכירה. וכן הוא להדייא ג"כ בדברי הרה"פ לך נא ראה שכתב בזה"ל משא"כ הכא שבא לידון בשטר זכיות המתנה והקנייה. ואפ"ה סבר לה מ'ר דאית ליהו זכייה מכח החזקה אף דנניח דשטר מתנה מפסיל ובטיל. וע"ז שרטיט וכתב וז"ל:

האמנם לכאורה היה נראה דכל מ"ש ניחא אם היו באים היורשים המחזיקים בטענת ירושה מכח החזקה דוקא ולא היה בידם שטרי זכיות אשר סמכו עליהם שטר המתנה מן האב אל הבת ושטר קנייה מאביהם וכו'. אזי הדבר פשוט שהיו זוכים מכח חזקתם וכו' משא"כ הכא שבא לידון בשטרי זכיותם המתנה והקנייה אם יש לפקפק בהני שטרי ולבטלם. נראה דאין לדון עוד על החזקה דמוכח דחזקתם היתה מכח שטר המתנה וכו' וכשיתבטל השטר נתבטלה החזקה. דשטר אין כאן חזקה אין כאן. וכדקי"ל בסי' ק"ם ס"ד דהבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר. ואם טען אח"כ שנאבד השטר אינו נאמן. וכן אם הביא השטר ונמצא בטל נתבטלה החזקה. וכ' הסמ"ע ז"ל שם כגון שהיו העדים קרובים או פסולים וכו' יעו"ש. ונראה דה"ה אם נתבטל השטר מאיזה טעם שיהיה דנתבטלה החזקה דהחזקה מכח שטרא קאתייא ושטרא אין כאן. חזקה אין כאן. וכמ"ש. זה היה נראה לכאורה. ואולם מצינו ראינו להפוס' ז"ל דסברי מרנן דלא אתמר האי מלתא דהבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר. אלא דוקא לגבי המחזיק הא' אשר קנה או נתן לו במתנה וכו' דבידו לברר וכו' וכשאינו מברר איגלאי מלתא דחזקתו באה לו מכח האי שטרא ריעא ואבד חזקתו משא"כ לגבי יורשים כנד"ד דלא ידעי במילי דאבוהון ואין בידם לברר. נדונים בחזקה דאית להו ואית לן למימר ולטעון בעדם כי אביהם המחזיק הא' היה בידו שטר מכר מהר"ח הזקן הנותן המתנה לבת מוקדם למתנה הנז'. או נאמר כי אחר שנלב"ע הר"ח הנז' וזכתה הבת וקנה הרי"ף המחזיק הנז' מיורשי'. חשש לאיזה פקפוק וטרח עם יורשי הר"ח במתן דמים והסכימו וקיימו המת' או עשו לו שטר מכר להרי"ף ונאבד אותו שטר אחר שעברו שני חזקה. ואיך שיהיה כיון שחזקתם מבוררת יש לנו לטעון כ"מ דאפשר לטעון להעמידם על חזקתם. וכן מצינו לה' מוהרימ"ט ז"ל ח"ג סי' כ"ח בראובן שקנה מלוי ולוי מיאודה ויורש יעקב אשר לו היו ידועים חזקת הבתים בא לערער בטענה שהיה קטן בזמן פטירת אביו ולא היה יודע למחות. והשיב ה' ז"ל מאחר דראובן הוציא כל שטרותיו וכו' ונראה איך קנה משמעון וכו' אם יתברר שחזקת יאודה היה בזמן שהיה המערער קטן נתבטלו כל החזקות הבאים מכחו. נהי דאם לא היה מוציא השטרות וכו'. עכשיו שהוציא השטרות צריך לידון בהם כדאמרינן וכו'. אלא דנראה דאע"ג דאמרי' וכו' ה"ד כשהיה בעצמו בעל השטר ונעשה ע"י בהא אמרינן צריך לברר ולקיים חזקתו מתוך שטרותיו וכו'. אבל בכגון לוקח זה שהחזיק שני חזקה וכו' אע"פ שמתוכן ניכר שתחי' חזקתו של יאודה הלוקח הא' היתה בהיות המערער קטן עדיין אפשר לומר שהיה ביד הלוקח הא' שטרות וראיות שקנה מאביו בחיים וכו' ולא תימא וכו' טוענין ללוקח מדי דהמוכר הבא מכחו לא מצי למיטען וכו'. הא ליתא דכיון דהוא מוחזק בחזקתו קיימי. וטעמא דאמרי' הבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר היינו משום דקי"ל כרבי יוסי דצריך לברר טענתו. והיכא דלא מצי לברר דלאו עליה רמי לברור פטור מלברר וכו' עכל"ה יעו"ש. וכן מצי' ג"כ לה' פמ"א בח"א סי' ע"ג בראובן שירש קרקע מיעקב אביו שהחזיק בו כמה שנים והראה שטר שקנה אביו מ"ש וש' מאל' לוי ולוי מיאודה. ויורשי לוי טוענין לראובן הבא ראיה דאל' לוי גבתה כתו' קרקע זה וכו' והשיב הרב ז"ל כמ"ש דלא אמרינן הבא לידון בשטר וכו' אלא בלוקח עצמו וכו' ואפשר שהיה ביד ש"מ שטר גוביי' זה ולא ידע יעקב וכו' והביא ראיה לזה דהא אפי' בלוקח עצמו מהמערער כ' הרי"ף והתו' ושאר פוס' דאף רבי דאמר דצריך לברר אם א"א לו לברר כגון שמתו עדיו וכו' נדון בחזקה. ה"נ כיון שאין ביד זה היורש לברר זכותו כי האל' גבתה הקרקע בכתו' וכו'. והביא נמי ההיא דמהרימ"ט ז"ל שכתבנו לעיל יעו"ש. עכ"ל הרה"פ הי"ו:

וכתב עליה הנפק מעלת ידידינו הרב המופלא מוהר"ר משה ן' נאיים הי"ו. ולדעתו דעת עליון דרך זו נחוץ כי הוא המוביל אל המטרה כאשר יראה הרואה בדב"ק והאריך הרחיב ברוח מבינתו ואייתי בידיה פלוגתא דרשב"ג ורבי וגם פלוגתא דרביותא הנאמרים באמת בהאי עניינא וזו הלכה העלה וז"ל. הכלל העולה הוא דבנ"ד אפי' לדעת הפוסקים ז"ל בשטר ובחזקה כרבי ודלא כרשב"ג ומפרשים דכל דלא ברר הפסיד היינו במילתא דאפשר לברורי ולאפוקי במתו העדים או הלכו למד"ה וה"ה כל מילתא דאי אפשר לברר וכנז"ל דלא הפסיד. ואפי' לדעת המחמירים ז"ל הנז' לומר דאם לא ברר הפסיד היינו אם נמצא הפסול בשטר המקנה עצמו שמכחו באה החזקה דעליה קיימא פלוגתא דרבי ורשב"ג. דעל הקונה היה מוטל לברר מקנתו אם השטר עשוי כדין. אבל אם הפיסול נפל בשטר זכות המוכר דעל המוכר היה מוטל הבירור. תו לא איכפת ליה ללוקח דטענינן ללוקח דכיון דהמוכר דר בה אפי' יום א' ואח"ך מכר לזה בשטר יש לו קול והו"ל למערער למחות וטוענין להם שודאי אותו מוכר קנאה כדין וכהלכה מהמערער. ומפני זה מכרה לזה כמבואר כ"ז בפוס' ז"ל עי' ס' קמ"ד בבאה"ט סק"ב בשם סמ"ע מהטו"ר ז"ל. ואע"פ שהמוכר נתן ללוקח שטר הזכות שבידו וזה המציאו לפני בית דין ונמצא פסול לא איכפת ליה ללוקח לברר מה שהי"ל לברר המוכר. ושטר זה מעולם לא נכנס במחלוקת רבי ורשב"ג דאין חזקת הלוקח באה אלא מכח שטר המקנה שבידו שקנה ממי שדר יום אחד באותו קרקע ועל אותו שטר הוא שנחלקו. וכיון שאותו שטר נמצא כשר. אף אם שטר המוכר נפסל. למה יפסיד חזקתו. יכול לומר בשופי דל מהכא שטר זכות המוכר. ואדון בחזקה ושטר מקנתי עם דירת המוכר יום א'. כי אני בראותי אותו דר קניתי ממנו כפי הדין ולא חששתי לראות זכותו. ואולי נתן לי זכות אחר ואבד. או הוא לא חשש לתת לי העיקרי. שכתב המוריש. או שקנה מהמערער עצמו. וכאלה טענות כי נתן גם את הכל בידי וברוב הימים אבדו ונשכחו ממני. והרי המצאתי מה שמוטל עלי שטר מקנתי ועדי חזקתי כאשר אמרתי. עכ"ל:

ואשר אני אחזה לי. דכפי הנחה זו דשטרא ריעא הוא וכפי המשוער המובן מהפס"ד. דהיורש לא בא לידון מעיקרא כ"א במתנה. כל מאי דפשיטא ליהו מילתא למילף למאי דאנן קיימי' ביה. ממאי דכתבו הרבנים מהרימ"ט ז"ל והפרמ"א ז"ל וכו'. לא שמיע לי. דהא ודאי האי מילתא דקאמרי רבנן מהרימ"ט והפרמ"א ז"ל דהיורש כיון שאי אפשר לו לברר א"ץ לברר. דברים של טעם הם ונאים למי שאמרן. וכבר הביאו ראיה לדבריהם. דהא אפי' בלוקח ראשון מן המערער. כתבו הרי"פ והתוס' ושאר פוסקים גבי ההיא דנידון בשטר. ואף רבי לא אמר אלא לברר. דאם א"א לו לברר כגון שמתו עדיו או הלכו למד"ה נידון בחזקה. ה"ן כיון שאין היורש יכול לברר א"ץ לברר דהא ודאי לא גרע היורש מהלוקח המערער:

ואולם ע"כ לא קאמרי רבנן אלא היכא דלא מיפסיל ובטיל השטר לגמרי. אלא דנשאר איזה דבר שצריך להתברר. דבזה הוא דאמרינן כיון דלא הוה רמי עליה דיורש לברר לא ידע לברורי. ולכך נידון בחזקה. דדוקא בלוקח מהמערער דעליה דידיה רמי לברורי. אמרינן ליה דאם האמת אתו היה יכול לברר. ואם לא ברר הפסיד ובטלה גם החזקה. זולת במתו עדיו או הלכו למד"ה דאז גם בלוקח הוי א"א לברר. אבל היכא דאשתכח שטרא בטלה כה"ג לדידן. כפי הנחת הרה"פ הי"ו. דאז הוי כנמצא השטר מזוייף. אז הוי דין היורש כדין הלוקח מהמערער. דכיון דבטל השטר בטלה גם החזקה. דבכה"ג לא מיירי מהרימ"ט והפרמ"א ז"ל. שהרי בנדון מהרימ"ט ראובן הוציא שטרי זכיות שהוא קנה משמעון ושמעון מלוי ולוי מיהודה ולפי מספר השנים היתה חזקת יהודה מהקטן. ואולם אינו מתברר מתוך השטרות ממי זכה יהודה דלא הוציא ראובן שטר זכותו של יהודה. הן אמת שאם היה מתברר שחזקתו של יהודה היתה מהקטן. היתה בטילה. ונתבטלו גם כל החזקות הבאות מכחו. אלא שאין לנו בירור בזה. דאפשר שיהודה קנהו מאבי הקטן. ואולם כאשר יהיה האופן דשטרא ריעא ובטל לגמרי ובטילה החזקה גם לגבי היורשים אמרינן כן. והיינו טעמא דבנמצא השטר מזוייף או בטל. בטלה החזקה מדינא ולא מצד החומרא. ולכך אין חילוק בין היורש ללוקח מהמערער. אבל היכא דלא נמצא בטל ואינו צריך אלא בירור. מהדין לא בטלה חזקה ואינו צריך לברר אלא מצד החומרא. בזה הוא דקאמרי רבנן דביורש שאינו יכול לברר אינו צריך לברר:

וזה נלמד מדברי הה"מ ז"ל בפט"ו מהט"ו שכ' על דברי הרי"ף ז"ל וז"ל ומכלל דבריהם שאם נמצא השטר מזוייף הרי חזקתו בטילה ולכך אנו מצריכין אותו לברר. ע"כ. ולפ"ז צריכין אנו לומר דבנמצא השטר מזוייף או בטל דגם חזקתו בטילה. שהוא מן הדין ולא חומרא בעלמא. דאלת"ה היאך אנו מצרכין אותו לברר משום שמא ימצא מזוייף. והלא אפי' אם ימצא מזוייף. מהדין חזקתו קיימת ואינה אלא חומרא בעלמא. וא"כ הבו דלא להוסיף עלה ולהחמיר כ"כ. אלא ודאי דבנמצא מזוייף דינא הוא ולא חומרא:

ומוהרימ"ט ז"ל גופיה באותה תשובה שהביא ממנה ראיה הרה"פ הי"ו. כ' על חילוקה דידיה וז"ל ולא תימא וכי טוענין ללוקח מידי דלא מצי מוכר הבא מכחו לטעון שאלו היה הקרקע ביד הלוקח הא'. אם לא היה מביא ראיה בעדים או בשטר היה מפסי' וזה הבא מכחו נטעון לו בלא שום ראיה. הא ליתא דכיון דהוא מוחזק בחזקתו קיימא וכו'. וראיה מהא דאמרינן בפ' חזקת א' מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושט' יוצאים על שמו וכו' א"ר עליו להביא ראיה וכו' אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת. על האחין להביא ראיה. מתקיף לה ר"פ כלום טענינן ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למיטען וכו' וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דאע"ג דבעלמא לא טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון הכא שאני משום דכיון שיוצאים על שמו מסתברא לאוקומי בחזקתיה אלא דבחייו מחמיר רב להזקיקו להביא ראיה לפי שבידו להביא ראיה אבל אחר מותו שאין ביד היתומים להביא ראיה סמכינן אהא דנכתבו על שמו ומוקמינן להו בחזקתייהו וכו' במילתא שהלוקח מוחזק ואין מתבקש ממנו אלא בירור בעלמא לפי שאם האמת אתו יכול הוא לברר בזמן שאין יכול לברר לא הפסיד שהרי אמרו מתו עדיו או הלכו למ"ה נדון בחזקה. והא נמי כיוצא בו הוא ע"כ:

המבואר מדבריו. דכמו ההיא דא' מן האחין כיון שיוצאים השטרות על שמו הוו בחזקתיה. אלא דבחייו מחמיר רב להזקיקו להביא ראיה משום שהוא יכול להביא ראיה. אבל כשמת שאין בידם להביא ראיה מוקמינן להו אחזקתייהו ולא מחמירינן ליה דמוקמינן להו אדינא. ה"ן בלוקח שהוא מוחזק ולא אמרו צריך לברר אלא משום חומרא משום שהוא יכול לברר שהרי במתו עדיו או הלכו למ"ה שאינו יכול לברר אמרינן דלא הפסיד ונידון בחזקה. וא"כ ביורשין שאינם יכולים לברר לא מחמירי' להו דהא דאמרינן לא טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען והיה צריך ראיה. היינו בדאין כאן חזקה דמן הדין היה צריך להביא ראיה. אבל היכא דאיכא חזקה אלא דבאבוהון דבידו להביא ראיה מחמירין. ביורשים שאין בידם להביא ראיה לא מחמירינן כההיא דא' מן האחין

ובהצטרף דברי מהרימ"ט ז"ל הללו עם מה שהוכחנו מדברי הה"מ ז"ל דבנמצא השטר מזוייף או בטל דמדינא אינה חזקה ואינה משום חומרא. א"כ גם ביורשים נמי אינה חזקה מהאי טעמא דקי"ל בעלמא דלא טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען בלא ראיה. ולא דמי לההיא דא' מן האחין דאיכא חזקה. וחומרא בעלמא הוא דהחמיר רב על אבוהון דיכול ולא על היורשים שאינם יכולים לברר:

ובזה אתי שפיר דלא בא מהרימ"ט ז"ל כ"א בטענה זו דאפשר יהודה שהוא המוחזק הא' קנאה מאבי הקטן. ולא בא באותם טענות דהוה נקיט מעיקרא קודם דאשמועינן ההיא דיורש א"ץ לברר שכתב דאם לא היה מוציא השטרות טענינין לראובן ששמעון קנאה מהמערער בגדול אבל עכשיו שהוציא השטר הרי קי"ל הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר וכאן הרי מתוך שטרותיו שהוציא הוברר הדבר שעיקר חזקתו של ראשון היתה בהיות המערער קטן ואין להם חזקה וכו'. ולפי דברי הרה"פ דסבר לה מ'ר בדעת מהרימ"ט ז"ל דהאי דינא דהבא לידון בש' ובחזקה נידון בשטר אינו אלא בלוקח מהמערער ולא ביורש שאינו יכול לברר דנידון בחזקה אף דנמצא השטר בטל לגמרי א"כ מאחר דאם לא הוציא ראובן שטרי זכיות הוה טענינן ליה דאפשר ראובן קנאו מהמערער בגדול. א"כ גם עתה שהוציא שטרי זכיות טענינן ליה דאפי' אם נניח דיהודה לא קנאה מאבי הקטן ולא החזיק אלא בהיות המערער קטן והמכירה בטלה ובטל השטר לגמרי. אפ"ה לא איכפת לדברי הרה"פ הי"ו דס"ל דכל לגבי יורש או לוקח לא אזלינן בתר שטרא אלא בתר חזקה:

ולמ"ש אנן בעניותין את' שפיר. דכל דנמצא השטר מזוייף או המכי' בטילה דאיתרע שטרא לגמרי. נידון בשטר בין יורש בין לוקח מהמערער. ולזה לא בא הרב כ"א בטענת יהודה דאין זה צריך אלא בירור בעלמא ולא איתרע שטרא לגמרי. דע"י טענה זו נעשו כל השטרי זכיות חזקים. ואולם אידך טענה דראובן קנאו מהמערער בהיותו גדול דבטלו כל שטרי זכיות לא טענינן. וכמש"ל:

גם ההיא דהפרמ"א ז"ל איירי בראובן שהוציא שטרי זכיותיו שיעקב אביו קנאה משמעון ושמעון מאל' לוי. ולא ידעינן אם האלמנה גבתה בכתו' א"ל. ולפי שאין צריך כאן אלא בירור. לזה כתב הרב דזה דבר ברור דהיוריש א"ץ לברר. [ולקמן יש הכרח לזה מתשו' אחרים של הפרמ"א גופיה]:

באופן דלא אמרו מהרימ"ט והפרמ"א ז"ל דהיורש א"ץ לברר. אלא היכא דלא בטל השטר לגמרי ולא היה צריך אלא בירור לאיזה חסרון שיש בדבר. דדוקא על אבוהון החמירו משום שיוכל לברר אם האמת אתו. אבל על היורשים שאינם יכולים לברר לא החמירו. אך אם נמצא השטר בטל לגמרי כגון שנמצאת המכי' בטילה דהוי כנמצא מזוייף. גם ביורש' אמרינן כיון דבטל השטר בטלה החזקה:

ואשכחנא להראד"ב ז"ל שכ"כ להדייא בסי' רי"ט דאתשיל בראובן שהוא נשוי עם לאה והיו לו ב' חצרות א' ישן וא' חדש. ואח"כ נשא אשה אחרת עליה בחייה. ונתן לשנייה חצר החדש במת"ג ולאה לא נתרצית לחתום לו. ואח"כ מת ראובן. ולאה רצתה לגבות כתובתה. ובאו ב"ד מומחים וגבו לה החצר הישן עם קצת זכות מהחצר החדש הנז' כדי להשלים סך כתובת לאה וכתבו לה שטר גובייאנא ואחר זמן מכרה השנייה לשמעון חצר החדש הנז' כפי מה שהיה כתוב בשטר המתנה הנז'. ואח"ז מכרה לאה ג"כ ללוי החצר הישן עם אותו זכות שגבו לה ב"ד מקצת החצר החדש. עתה שמעון ולוי מערערים זע"ז. וע"ז השיב הרב דברים פשוטים אני רואה כאן. דודאי החצר נשתעבד לכתובת האשה הא'. ומה שמכר או נתן הבעל בלא רשות האשה לא מהני אלא עד שעת טירפא וכו'. וא"כ מה שקנה שמעון מהחצר החדש מן השנייה מן החלק שהגבו לראשונה לא קנה כלום. אבל אם החזיק שמעון שני חזקה. היה נראה לכאורה דיש מקום עיון משום דקי"ל דטוענין ללוקח וכיון שהחזיקה השנייה בחצר החדש שעה אחת אחר שהגבו ב"ד לראשונה. והחזיק בה שמעון הקונה ג' שנים אחריה. נאמר דקנתה אותו החלק השנייה מן הראשונה אחר שהגבו לה ב"ד ואח"כ מכרתו לשמעון. דטוענין ללוקח כדכתיבנא. וכד מעיינינן אשכיחינן דלאו מילתא היא כלל. חדא שהוא בא מכח שטר המתנה שנתנו לשנייה. וכיון דחזקה מכח שטר קא אתי דכבר הוא מודה דלא לקח אלא מחמת שטר זה. בטל השטר בטלה החזקה. ודמיא למאי דכתב הה"מ בפט"ו מהט"ו דהיכא דהוציא שטר והחזיק ונמצא השטר. מזוייף הרי חזקתו בטלה והטעם דחזקה מכח שטר קאתי. ה"ה והוא הטעם בנ"ד דכיון שזה מודה דלא מכרה לו האשה אלא מכח שטר מתנה. כיון דהמתנה נתבטלה בטל החזקה ע"כ:

מעתה צא ולמד למאי דאנן קיימין ביה. דאם באנו לדון ולהניח דמתנה זו ריעא ובטלה. גם החזקות הבאות מכחה בטלות הן. ואף דקי"ל טוענין ליורשים וללקוחות. מ"מ אחר שלא באו לידון אלא מכח שטר המתנה. אנן לא טענינן להו. וגם ממילא אתה למד דפלוגתא דרשב"ג ורבי איירי אף בשטר זכות דמוכר. ודלא כמ"ש הרה"פ מוהרמ"ן ה"יו מסברא דנפשיה דשטר זה לא נכנס במחלוקת רשב"ג ורבי. שהרי ההיא דהראד"ב ז"ל בשטר זכות דמוכר איירי וקא יליף לה מההיא דהה"מ ז"ל וזה פשוט:

תו מצינו להתו' בפ' חזקת ד' ל"א ע"א גבי זה אומר של אבותי וזה אומר שלא אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. והקשו התוס' אמאי הוא במקום עדים. נימא של אבותי היתה יום א' ונאמר שלקחוה מאבותיו דהא טוענין ליורש וכו'. ותירץ ר"י דשל אבותי משמע שהיתה מעולם של אבותי ולא שלקחוה עד שיפרש בדבריו. ע"כ. וכ"כ רבינו בצלאל ז"ל במקובצת משם הרשב"א ז"ל וזל"ה וע"כ נראה יותר מה שאמרו רבותי ע"י שאין טוענין לא ליורש ולא ללוקח כ"ז שהו' טוען בעצמו טענת ברי. אלא כ"ז שהוא טוען בספק דכל טענת יורש ולוקח בשמא היא. וזה שטען של אבותי ברי טען. שלא היל"ל אלא מאבותי ירשתיה ועוד אני מוסיף על דברי רז"ל שאין טוענין ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם כי שמא יטענו טענת ברי ועליה אנו דנים וכן יש להוכיח מעובדא דההוא דעשאה סימן לאחר דפ' שני דייני גזירות. ע"כ:

גם רבינו בעה"ט ז"ל סי' קמ"ו כ' וז"ל אבל עתה שטען של אבותי שמשמע שר"ל ולא של אבותיך והודה שלא לקחוה מאבותיו של זה. לפיכך אין מפרשין דבריו לומר שאבותיו לקחוה מאבותיו של זה אא"כ יפרש הוא בעצמו ע"כ. ורבינו הב"י ז"ל הביא ע"ז דברי הה"מ ז"ל שכ' וז"ל ויש מקשים והלא כל טענת יורש היא בשמא וטוענין ליורש וכו' ויש אומרים שכל זמן שהיורש טוען ברי באיזה דבר שיהיה אין אנו טוענין לו שום דבר וגם זה עיקר ע"כ. עוד כ' רבינו הב"י ז"ל בחו"מ סי' י"ז מחו"ב וז"ל כ' רבינו ירוחם בני"א ח"ב הא דאמרינן טוענין ללוקח או ליורש דוקא בטענת ספק שאינו טוען הוא. אבל בטענה שהוא עצמו טוען אין טוענין לו לבטל טענתו ולפיכך אין טוענין לו עד שנשאל את פיו מהו טענתו שמא יטעון ברי ועליה דנין כך כתבו המפרשים בפ' חזקת וכ"כ הרשב"א בתשו' עכ"ל:

גם הנמ"י ז"ל כ' בפ' חזקת וז"לה ואף אנן לא מצינן למטען שמא אבותיו לקחוהו מאבותיו של זה כיון דסהדי לא מסהדי שלא מכרוה לעולם. דכיון דאיהו טעין של אבותי כלומר לעולם כדפירשנו הא מודה דלא קנו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי. כ"כ הרנב"ר בחידושיו. ע"כ:

אתה הראת. חבל נביאים ואמבוה דרבנן ומר"ן מלכא בהדייהו דסברי מרנן דלא טענינן ליורשי' או ללקוחות אלא היכא שהם לא באו בטענה וכמו שהצגנו לפניך לשון הרב"י משם רי"ו ז"ל שכ' דוקא בטענת ס' שאינו טוען הוא או בטוען מאבותי ירשתי כמ"ש הרשב"א ורבינו בעה"ט כמביא למעלה. אבל בבא בטענת עצמו אנן לא טענינן ליה הפך מטענתו והט' דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כמבואר בדברי הנ"י ז"ל הנ"ל. ואפ' נגד משמעות דבריו לא טענינן. כההיא דזה אומר של אבותי דמשמעות דבריו של אבותיו מעולם ולא לקחוה מאבותיו של זה. ואיהו גופיה יכול לפרש דבריו ולומר של אבותי שלקחוה מאבותיך. ומהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים אלא מוסיף עליהם. אפ"ה אנן לא טענינן ליה נגד משמעות פשט דבריו [כמ"ש בש"ס ובפוס'] ומינה למאי דאנן קיימין ביה דיורשים אלו לא באו לידון אלא מכח שטר המתנה. דודאי כאשר יהיה האופן דמתנה זו ריעא מצד הדין. הנה כפי הנחה זו אנן לא טענינן להו מצד אחר שהוא הפך טענתם שלא החזיקו אלא מכח המתנה. וצד כ"ש הוא. שהרי מתברר מתוך שטרי זכיות דחזקתם באה מכח המתנה. וא"כ ודאי דלא טענינן ליהו הפך מהעדאת עדים דחתימי בשטרא. דאם אמרו דלא טענינן ליהו בדטען יורש משום הודאת בע"ד. כ"ש דלא טענינן להו הפך מהעדאת עדים. כ"ש הכא דאיכא טענת היורש שלא בא אלא מכח המתנה והעדאת עדי השטר:

וכן מצינו למהרש"ג ז"ל סי' מ"א שכ' וזל"ה ובנ"ד הוי כמו נמצא השטר מזוייף כי שכבר כתבתי דלא מהני לה הוצאה ולא החוג'יט וכיון שכן גם החזקה הבא מחמתן לא מהני וכו' ואין לומר דכיון דבנ"ד שאחר כ"כ זמן אין הבנות בעולם אלא הנתבעים הם יורשי הבנות א"כ טענינן ליתמי דשמא הבנות לא ירדו לבתים ולחנויות מחמת הצואה אלא שראו שאין הצואה קיימת ולקחו מהבן ומתורת מקח וממכר ירדו לבתים דהא קי"ל דטוענין ליתמי וא"כ יש להם חזקה עם טענה וכו' יעו"ש דאסיק דאין טוענין מתרי טעמי. ובטעם הב' כ' וז"ל ועוד מטעמא אחרינא ולע"ד שאין טוענין להם כיון שהם טוענין ברי ובאים בטענה שמכח הצואה והחוג'יט החזיקו בבתים והחנויות וכיון שהם טוענים טענת בריא לא טענינן להו אלא דיינינן להו כפי טענתם ועי' במ"ש ה' מוהרי"ק ח"מ סי' י"ז מחו"ב וסי' קמ"ו דין ט"ל ודין מ"א וסי' ר"ץ דין י"ו ותשו' רשב"א סי' תתקס"א וסי' אלף וב'. וה' מוהרי"ק בסוס"י קנ"ג הביאה יותר באורך דמכל המקומות הנ"ל נראה דכל היכא דטען היתום או הלוקח לא טענינן להו וכיון שכן בנ"ד שכת הבנות טוענין דמחמת הצואה והחוג'יט ירדו להחזיק בקרקעות אין חזקתן חזקה ואין טוענין להם שום טענה ע"כ:

והרשב"ץ ז"ל בח"א סי' נ"ב אתשיל בראובן שמשכן קרקעו לעכו"ם א' ונתן בידו רשות למוכרו ומת ראובן והעכו"ם מכרו לשמעון בכח ההרשאה ומת שמעון אם יוכל יורש ראובן לטרוף מיורש שמעון. וע"ז השיב הרב דמכירה זו בטילה מכמה טעמים ואח"כ כ' וז"ל ואע"ג דאחזיק האי לוקח בקרקע זו שני חזקה אין חזקתו כלום לפי שחזק' זו מכח מכירה זו באה וכיון שאינה כלום אף החזקה אינה כלום והכי תניא בתוספתא המחזיק בשדה מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה אינה חזקה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ד מ"ה טוען האוכל שני חזקה מחמת שטר שיש בידו ונמצא השטר בטל בטלה החזקה ותחזור השדה עם כל פירותיה לבעלים ואע"ג שקרקע זה נפל ביד יורש הרי דינו כאלו אביו היה קיים דלא אמרינן בכל כה"ג טוענין ליורש דאיך נטעון עליהם טענות שקר במה שאנו יודעים שהוא אינו מחזיק בקרקע זו אלא מחמת מכר זה שהוא בטל ויתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו. דאע"ג דקי"ל טוענין ליורש לאו בכל מילי טענינן ליהו אלא במילי דשכיחי אבל במילי דלא שכיחי אע"ג דאבוהון אי הוה קיים הוה טען הכי אנן לא טענינן אלא במידי דשכיח והכי מוכח בפ' המוכר את הבית גבי שטר כיס דטענינן להו החזרתי ולא טענינן ליהו נאנסו עכל"ה:

ומתורתו של הרב נלמד לנד"ד דאף אם היה בענין דלא בא היורש לידון מכח שטר המתנה אלא דאתרמי ובא לידינו וראינו דמתוכו מתברר ע"פ עדי השטר דחזקה זו באה להם מכח המתנה. כיון דמתנה זו בטילה בטלה החזקה ולא טענינן ליה הפך ממה שהוברר לנו מעדי השטר משום דהוי כמילתא דלא שכיחא. דהא דאיתשיל הרב בההוא עובדא דידיה. לא קאמר הרב דהיורש בא מכח השטר. ומשתמען מלוהי שהיה ידוע להם ע"פ עדים. שמעשה שהיה כך היה. וקאמר הרב דכיון דהמכירה בטילה בטלה החזקה ולא טענינן להו הפך ממה שאנו יודעים שהוא אינו מחזיק בקרקע זו אלא מחמת מכר זה שהוא בטל. וא"כ כ"ש בנד"ד דהיורש בא מכח השטר דבא בטענת עצמו דלכולהו רבוותא הנ"ל לא טענינן ליה:

איברא דמצינו להרשב"א ז"ל בת"א ח"ב סי' רכ"ו דאתשיל בלאה שקנתה קרקע מרחל ורחל מיעקב ושמעון ומתה לאה והניחה בן קטן בן שש שנים ועמד ראובן אחי יעקב ושמעון הנז' וערער שהקרקע הוא שלו שנתנה לו שרה אמו בשטר וכו'. וע"ז כתב הרב ואפי' הביא ראובן שאותו המקום נפל לאמו שרה בירושה מבית אביה וכו' דעו שאם החזיקו יעקב ושמעון או רחל או בין כולם שני חזקה קודם שמיחה ראובן. כיון שלקחתו רחל בשטר אין במחאתו ולא כלום. שאני אומר אולי קנאוהו יעקב ושמעון מראובן זה. או שמא רחל קנאתו ממנו דטוענין ליתום הזה לפי שאמו לקחתו וטוענין ללוקח. ואפי' מיחה ביעקב וברחל בסוף כל שלש ושלש ואח"כ החזיקה בו לאה יום אחד ואח"כ ירשו התנוק הזה מלאה אמו והחזיק בו תשלום שני חזקה טוענין לו שמא אמו קנתה אותו מראובן זה דטוענין ליורש ואע"פ שמיחה בראשונים היה לו למחות כדי שלא יטענו שהם לקחוהו ממנו. שאע"פ שיצא שטר שלאה אמו של זה קנאתו מרחל וכבר מיחה זה ברחל כדינו בסוף כל שלש ושלש. שמא לאחר מכאן מכרו ללאה. ולאה גם היא קנתה אותו מרחל. משום דעביד איניש דזבין דיניה כדאמרי' בפ' ח"ה ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא. א"ל מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה. א"ל פלניא גזלנא הוא. א"ל והא אית לי סהדי דאתית לאורתא גבאי ואמרת לי זיל זבנה ניהליה. א"ל אמינא אזבין דיני. א"ר דינא קאמר ליה עביד איניש דזבין דיניה. ע"כ:

ומתורתו של רבינו הרשב"א ז"ל למדנו דאע"ג דנמצא שטר שלאה קנתה מרחל ושטרא ריעא הוא דהא קרקע זה של ראובן הוא של אמו שנפל לה בירושה מבית אביה והיא נתתו לו וכבר ראובן מיחא ברחל. אפ"ה טענינן ליורש דאפשר לאה מעיקרא קנאתו מראובן ושוב קנאתו מרחל דעביד איניש דזבין דיניה אלא דשטר מכירה מראובן נאבד דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה. וא"כ לכאורה נראה דאף אנן נמי נימא בנד"ד דהרי"ף מתחי' קנה קרקע זה מיורשי הרח"פ ואח"כ קנהו ג"כ מיורשי הבת משום דעביד איניש דזבין דיניה:

ואולם כד דייקינן פורתא אין נראה לומר כן. והט' משום דהרשב"א ז"ל איירי ביורש שלא בא לידון מכח שטרי זכיות. דהא ביורש בן שש שנים איירי שאינו יודע לטעון וא"כ אין כאן טענת ברי דיורש והודאת בע"ד דכמאה עדים דמי. אלא שכאן היו וכאן נמצאו להם שטרות שמתוכם מתברר שלא קנתה מרחל. ומשום דאף בזה איכא למימר דלא טענינן להו אחר שמה שטוענין הוא הפך מהידוע לנו ע"פ עדי השטר דהוי מילתא דלא שכיחא. וכמש"ל משם הרשב"ץ ז"ל. לזה אשמועינין דאין לחוש לזה וטענינן להו. והט' משום דעביד איניש דזבין דיניה. ואולם כאשר יהיה האופן כה"ג דידן דהיורש בא לידון מכח שטרא והיה בהני'ח דשטרא בטילה הוא. אנן לא טענינן ליה. יען שהיורש הודה שלא החזיק בקרקע אלא מכח שטר זה והודאת בע"ד כק' עדים דמי. ואנן לא נוכל לטעון לו להחזיקו מצד אחר שהוא הפך מהודאתו:

אלא דקשה לי קצת דאמאי הרשב"א ז"ל אזיל להאי טעמא דעביד איניש דזבין דיניה. והלא הרשב"א ז"ל הוא מכת הסוברים דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא. וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' קצ"ח. ואפשר לומר דלרווחא דמילתא בא בנותן טעם אליבא דכ"ע:

וחזיתיה להפרמ"א ז"ל ח"א סי' ק"ה שכ' וז"ל ראיתי למהרשד"ם דברים ראוי להפליא עליהם בח"מ סי' רכ"ז על ראובן שקנה משמעון חזקה ומוקטעא מחנות ובית. ואח"כ נשרפה העיר והחנות. ובנה משלו וממונו גרוטא וחנות ועליה על גביו והלך מן העיר ונשרפה החנות ועליה ונשרפה הגרוטא לבדה. ובא לוי ובנה חנות ועליה ודר בו ומכרה ליהודה. ומת יהודה ונשארה ביד יורשיו. ובא ראובן לתבוע מאת היורשים. וכ' בתוך התשובה אלא שאפשר שאם לוי המוכר ליהודה קיים ויתברר שהוא מכר החזקה הנז' ליהודה המוריש אז ראובן יבוא ללוי לדין וכו' כלל הדברים אני אומר שהדין שיש לו לראובן אינו עם היורשים אלא עם לוי שמכר ליהודה ע"כ. ופליאה דעת ממני כיון שנתברר בעדים שלא בא הגרוטא ביד יהודה המוריש אלא ע"י לוי וללוי אין לו זכות שהרי חייב להחזירו לראובן. היכי בעי לזכות ליורשי יהודה כיון שלא זכו בה הבעלים הרא'. ודומה לזה כ' הרשב"א וכו' ה"ן אין יורשי יהודה באים בטענה שלקחוה מראובן אלא שירשוה מיהודה וכבר נתברר בעדים שלוי מכר החזקה ליהודה וכיון שאין ללוי זכות באותו קרקע היכי קאמר שיש זכות ליורשים. וכ"ת שאני הכא דאיכא טענין ליתמי. אי משום הא לא אירייא דהא כ' הה"מ פט"ו מהל' טוען דכ"ז שהיורש טוען ברי באיזה דבר שיהיה אין אנו טוענין לו שום דבר כ"ש הכא שנתברר בעדים שיהודה קנה מלוי. אין טוענין שום טענה אחרת. וי"ל דאכתי איכא למימר דטענינן ליורשי יהודה דאולי קנה יהודה מראובן ואע"פ שיש עדים שקנה מלוי עביד איניש דזבין דיניה דטענה זו כתבה הרשב"א בח"ב סי' רכ"ו בענין ממש דומה לזה וכו' עכת"ד:

ואחר נשיקת הרצפה לא ידענא מאי קא קשיא ליה להפרמ"א ז"ל מההיא דהה"מ ז"ל. דהלא ההיא דהה"מ ז"ל איירי ביורש הבא בטענת ברי דלא טענינן ליה מטעמא דהודאת בע"ד כמש"ל בשם הנמק"י. ואלו ההיא דמהרשד"ם ז"ל לא איירי ביורש הבא בטענת ברי אלא שירשה מיהודה כאשר יראה הרואה בדבריו. ומה שיש לכאורה להקשות על מהרשד"ם הוא מההיא דהרשב"ץ ז"ל דכיון שנתברר בעדים שיהודה קנה מלוי אין טוענין לו שום טענה אחרת דכל שהוא נגד הידוע לנו הוי מילתא דלא שכיחא כמ"ש הרשב"ץ ז"ל כמש"ל. אלא דהא נמי לא קשיא כלל דמדי הוא טעמא להרשב"ץ ז"ל הוא משום דהוי מילתא דלא שכיחא. הרי מצינו למהרשד"ם בתשו' ח"מ סי' קצ"ח דס"ל דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא:

והמט"ש סי' קמ"ו בהגב"י אות ב' כ' וז"ל ה"ה נמי היכא דבאים בטענה שירשוה מיהודה וכבר נתברר בעדים דיהודה לקחה מלוי כיון דאין ללוי זכות באותו קרקער אף ליורשים הבאים מכח יהודה אין להם חזקה עי' פרמ"א ח"א סי' ק"ה ד' קפ"ה ע"ג ע"כ:

ואהמח"ר דברים תמוהים הם. דהלא הפרמ"א גופיה הדר ביה ממאי דקא מתמה מעיקרא על מהרשד"ם ז"ל. ובא בנותן טעם משום דעביד איניש וכו'. ואפשר לידחק ולומר דמיעקרא כ' ה' דעת עצמו אלא שלבסוף ציין להפרמ"א ז"ל לומר שהוא חולק:

תו איכא טעמא אחרינא מצאנוהו שגיא כח למהרש"ג ז"ל בתשו' הנז' [ראשית דבריו כבר הצגנו לפניך למעלה קחנו משם] וז"ל ואין לומר דכיון דבנ"ד וכו' די"ל דודאי גם התובע הוא יורש וכבר ידוע מ"ש הטו"ר בסי' ק"ח שהוא פלוגתא דרבוותא אי טענינן ליתמי נגד יתמי וכיון שהוא פלוגתא דרבוו' כבר כתבתי שיורשי הבן המוחזקים והבתים והחנויות בחזקתן הן עומדים עכ"ל:

והש"ך סי' ק"ח סקי"ז אמ"ש מר"ן וז"ל אלא כשטוענין עם יורשי הלוה צריכים ג"כ לישבע שלא נפרעו הם עצמם מאביהם ע"כ. כ' וז"ל כ' הריטב"א פרק הכותב הא דתנן וכן היתומים מן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה. כ' בע"ה ז"ל דדוקא דטענו אידך אמר לנו פרעתי כדאמרי' בסמוך הלא"ה לא טענינן ליהו שאין טוענין ליורש לחובתו של יורש זה ע"כ. ומשתמעין מלוהי. דהש"ך שהביא דברי הריטב"א הללו אדברי מר"ן שכן היא דעת מר"ן. וכ"כ הכנה"ג בסי' קנ"ג הגב"י אות לב' וזל"ה ורבינו המחב"ר ז"ל בספרו הקצר סתם כדעת בעה"ע שאין טוענין ליורש במקום שיש יורש אחר ע"כ. ומהר"י באורים ז"ל הב"ד הש"ך ז"ל וכ' עליו ולא הבנתי איך העתיק הדברים סתם כאלו הם נאמרים להלכה ומורים כן. וגם מה צורך שהריטב"א הביאו בשם העיטור. הא אמורים בסי' זה בטו"ר דלא טענינן ליתומים מול יתומים רק בדטוענים אמר לנו אבינו והרב"ד חולק והטו"ר הסכים להראב"ד וכ' דכן מסתבר ולכך השמיטו דעתו המחב"ר ורמ"א ולכן דברי הש"ך תמוהים. ע"כ:

גם הרה"ף ה"ו הניח דברי הכנה"ג בצ"ע כמ"ש דמר"ן בקצר סתם כדעת בעה"ע ז"ל. דמאחר בס"א במע"פ פ' להדייא דאנן טענינן להו. א"כ אף דלא פי' בס"ט גבי מלוה בשטר אפ"ה אית לן למימר ילמד סתום מן המפורש יעו"ש בדב"ק:

והנלע"ד במה שיש להקשות על רבינו בעה"ט ז"ל הוא. דמאחר דבס"ד אשמועינן פלוגתא דרבוות' במע"פ דלדעה קמייתא לא טענינן. ולהרמ"א ז"ל טענינן. אמאי איכפל תו לאשמועינן גבי מלוה בשטר בס' יז' דלבה"ע לא טענינן ולהראב"ד ז"ל טענינן:

ותו אמאי בס"ד כ"כ משם הרמ"א. ובסי' י"ז כתבה משם הראב"ד:

ותו אמאי הוצרך להכריע ולומר דמסתברא כהראב"ד ז"ל. והלא די במה שהכריע בס"ד במע"פ כהרמ"א ותו אמאי האריך בלשונו בסי"ז לומר ומסתברא כדברי הראב"ד שלעולם טוענין להחזיק הממון במקומו ע"כ. ואלו בס"ד כ' אדברי הרמ"א וה"ן מסתברא ותו לא:

וכדי לישב כ"ז אציג לפניך את דברי הב"ח ז"ל בסי' י"ז שכ' משם מהרש"ל ז"ל. וצ"ע הלא פלוגתא זו כתבה רבינו לעיל בשם הרמ"א ומפני מה תלה עכשיו יותר בדברי הראב"ד מדברי הרמ"א ע"כ. ולפע"ד יראה דהרמ"א לא איירי אלא במע"פ. ולכן הביא דבריו למעלה דמדבר במע"פ. ואיכא למימר דהתם הוא דטענינן ליורשי לוה לפוטרן אפי' כנגד יורשי מלוה כיון דלא באו בשטר. אבל בבאו בשטר מקויים דאיכא הוכחה מן השטר לא אמר ביה הרמ"א מידי. ולכן הביא ס' הראב"ד כאן דמיירי בשטר דאפ"ה טענינן ליורש. והיינו דקאמר רבינו ומסתבר כדברי הראב"ד ז"ל שלעולם טוענין להחזיק הממון במקומו. כלומר לעולם טוענין אע"פ דיורשי מלוה נקטי שטרא בידייהו. והיה צריך לכתוב גם למעלה הפלוגתא דרבוותא דאפי' במע"פ נמי איכא מ"ד דאי שתק אין ב"ד טוענין ליורש לחוב לשאר היורשין. ע"כ לשון הב"ח:

הנה בדברי הרב. הוסרו כל התמיהות. וא"ש הכל א"ץ לכפול הדברים. ועיניך תחזינה בהאי צריכותא דעביד הרב בהני תרי פלוגתא דרבוותא דפליגי במע"פ ובמלוה בשטר. והיינו דבמלוה בשטר בא להודיעך כחה דהראב"ד דהגם דאיכא ליורשי מלוה הוכחה בשטר מקויים אפ"ה טענינן ליורשי לוה. ובמע"פ בא להודיעך כחה דאידך מ"ד דלא טענינן אף דליכא ליורשי מלוה שום הוכחה. וא"כ לפי דעתו. מר"ן דפ' בס"א גבי מע"פ דטענינן ובס"ט גבי מלוה בשטר סתם לן דבריו. הא ודאי דלא נוכל לומר דילמד סתום מן המפורש. כיון שהמפורש איירי במע"פ דליכא הוכחה. א"כ התם הוא דטענינן. אבל במלוה בשטר דאיכא הוכחה. אימא דלא טענינן. ומעתה אף אתה אמור. גם הכנה"ג והש"ך הכי ס"ל. ומה שלא הביא הש"ך כ"א דברי הריטב"א ולא דברי רבינו בעה"ט. הוא משום דדברי הטור עיני כל אדם חזו בו. ולא הוצרך כ"א להביא מן החדש לאפושי גברי לאלומי כח סברא זו. ונמצינו למדים דלדעת הב"ח והש"ך והכנה"ג ז"ל. דדעת מר"ן היא דכל היכא דאיכא הוכחה. לא טענינן ליתמי נגד יתמי. ומינה לנד"ד דיורש זה בא לערער מחמת שהיא של אבותיו ואין מי שיכחיש דבר זה. דזה ודאי הוכחה גדולה היא. ולא טענינן ליורשים המחזיקים כדי לחוב ליורשים. ואפי' תימא דגם דעת מר"ן מידי פלוגתא לא נפקא. וכדס"ל להרב האורים מ"מ. הכי כתבנו משם מהרש"ג ז"ל שכ' אנדון דידיה דיורשי הבן הם המוחזקים. והט' דארעא בחזקת מרה קמא קיימא. ומינה למאי דאנן קיימין ביה אנן נמי נימא דיורשי הרח"פ הם המוחזקים:

ואולם חזי הוית. דהא דמהרש"ג ז"ל. מידי פלוגתא לא נפקא. דדבר זה נפתח בגדולים בפ' חזקת ד' ל"ב גבי ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא. א"ל מינך זבינתא והא שטרא וכו'. ופליגי בה רבה ורב יוסף. ואמר רב אידי בר אבין הלכתא כוותיה דרבה בארעה דהיכא דקיימא ארעא תיקום והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דקיימי זוזי לוקמי. ופי' רשב"ם ז"ל דמספקא ליה לרב אידי כמאן הלכתא הילכך בארעא פסק כרבה דהיכא דקיימא ארעא תיקום. דהמע"ה ובזוזי כרב יוסף שהלוה מוחזק והתוס' ז"ל בד"ה והלכתא. הקשו עליו מההיא דכתובות ד' פ' דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא. וחילקו בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא בפלוגתא דרבוותא וכתבו דדוחק הוא תו הקשו [דהלכתא בארעא כרבה וכרב יוסף בזוזי] דהלכתא משמע דלגמרי פוסק כרבה ולא מספק. וכתבו משם ר"י דהט' דהלכתא בארעא כרבה וכרב יוסף בזוזי משום דאמרינן מיגו לאוקומי ממונא ואית לן לאוקומי ארעא בחזקת מרה דקיימא השתא. ע"כ. ונמצינו למדים. דלשיטת ר"י ז"ל דוקא הכא דאיכא מיגו הוא דאמרינן היכא דקיימא ארעא תיקום. ואין למידין מזה למקום אחר דאיכא פלוגתא דרבוותא וליכא מיגו. ואולם לשיטת רשב"ם כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן ארעא היכא דקיימא השתא תיקום. ועי' מהרימ"ט ח"מ סי' ע"ה:

והמש"ל פ"ז מהל' שכי' הביא להקת הפוס' דאזלי בשיטת רשב"ם ז"ל. ואסופא דמילתא כ' כללו של דבר דכל הני רבוותא קיימי כשיטת רשב"ם ז"ל ולא מצינו מי שיחלוק עליו בפי' כי אם ר"י בעל התוס' ויחידאה הוא. ע"כ:

והמט"ש ז"ל סי' ק"מ בהגה"ט אות י"ז ב' ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא לא אמרינן קרקע בחזקת מרה קיימא קאי אלא היכא דקיימא תיקום וכס' רשב"ם והכי אזלא סוגיין. ע"כ:

וגדולה מזאת מצינו למהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קי"ד שכ' דהט' דפסק מר"ן ז"ל כמ"ד יש חזקה להיזק ראיה. לפי שראה הרב ז"ל במחלוקת היא שנויה תפס סברה זו לסייע את המוחזק כאותה שאמרו הלכתא כוותיה דרבה בארעא היכא דקיימא ארעא תיקום ע"כ. והב"ד המש"ל ז"ל שם:

גם הרב שע"א ז"ל ח"מ סי' כ"ו ד' מ"ג ע"ד הב"ד מהרימ"ט ז"ל וכתב דכן נמשך אחריו בתשובה מהר"י כולי בס"ס עזרת נשים דנ"ט ע"א דמר"ן קאי בשיטת רשב"ם ורבים דעמיה והוסיף נופך משלו לומר דכן ג"כ נראה ממה שפסק מר"ן בר"ס ק"ן בפלוגתא דיורד ברשות כמ"ד דיש לה חזקה כמו שיוע"ש. וכן נמשך אחריהם גם הרב מהרח"פ נר"ו בס' חקקי לב חו"מ סי' טו"ב דמר"ן בדרך זו הלך כדעת רשב"ם ודעמיה ע"כ:

ומאחר עלות חבל נביאים ומר"ן ז"ל דגרירנא אבתריה בהדייהו לדעת ארבעה מלכים מהרימ"ט ז"ל והמש"ל ז"ל ומהרי"ך ז"ל ומהרח"פ ז"ל ודאי דהכי נקיטינן דלא כמהרש"ג ז"ל. והגם דהרב שע"א ז"ל שם דחה דבריהם וכ' וז"ל אמנם אחד הרואה יראה דלא מיכריעה מידי מההיא דפסק מר"ן בסי' קנ"ד דקאי בדעת רשב"ם. משום דאיכא למימר דההיא לאו מתורת ספק הוא דפסק מר"ן כמ"ד דיש חזקה להיזק ראיה אלא מתורת ודאי. דהכי פסיקא ליה מילתא לפי מאי דכייל לן מר דהיכא דקיימי שנים מעמודי הוראה בדעת אחד הכי נקיטינן. וכיון דהרמב"ם והרא"ש סברי הכי וכדעת ר"י ן' מיגאש מהט' הוא דפסק הלכתא כוותייהו. וכמש"ר הדבר מפורש בתשו' אבקת רוכל סי' ק"ך דמר ניהו גופיה מפרש ואזיל דמהט' הוא דפסיק ותני הכי כמו שיעו"ש ע"כ. מ"מ לא שבקינן דברי מהרימ"ט והמש"ל ומהרי"ך ומהרח"פ ז"ל דכולהו סברי שכן היא דעת מר"ן. מקמי הרב שע"א דדחה את דבריהם:

וזאת אגיד כי לכאורה נפלאתי איך הכריעו מההיא דס' קנ"ד שכן היא דעת מר"ן. והדבר ידוע דדרכו של מר"ן ז"ל לילך אחר שלשה עמודי הוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל או אחר רובם ומי הגיד להם דמר"ן מספיקא פסק כן ולא מדינה ובדדחה דבריהם הרב שע"א:

ואולם כד דייקנא אשכחנא דקושטא הוא כמ"ש הרבנים הנז' וכל הכרעתם הוא ממאי דפס' ז"ל דיש חזקה להיזק ראיה לאלתר ולא בעי ג"ש. דהרא"ש ז"ל ס"ל כדעת ר"ת ז"ל דבעי ג"ש. והרי"ף ז"ל ס"ל דאין חזקה להיזק ראיה כלל דבקוטרא וב"ה הוא. ולהרמב"ם ז"ל לדעת הטו"ר ז"ל ס"ל דאין חזקה להיזק ראיה. אלא דהב"י ז"ל פליג עליה וס"ל דלהרמב"ם ז"ל יש חזקה להיזק ראיה כהרא"ש ולא כהרי"ף ז"ל אלא דבזה פליגי דלהרמב"ם ז"ל החזיק לאלתר ולהרא"ש ז"ל עד דאיכא ג"ש כמבואר כ"ז בסי' קנ"ד בטור ובב"י ז"ל. וא"כ מאי דפסק מר"ן דהחזיק לאלתר הוא לדעת הרמב"ם לבד. דאלו להרי"ף ז"ל אין לו חזקה כלל ולהרא"ש עד דאיכא ג"ש. וא"כ בתוך הג"ש לדעת תרווייהו אין לו חזקה. וא"כ מוכרחין אנו לומר דהאי דפסק מר"ן דהוייא חזקה לאלתר. לאו מההוא כללא דכייל לן כמ"ש השע"א ז"ל. דנהפוך הוא דלשני עמודי הוראה לית ליה חזקה בתוך שלש. א"ו דהט' משום דס"ל כרשב"ם ז"ל וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל ורבוותא דעמיה. והכי דייקי דברי מהרימ"ט בתשובתו שם שמתחילה הב"ד האומרים דאין לו חזקה כלל ושיש אומרים שיש לו חזקה ולא עוד אלא אפי' לאלתר כמ"ש הרמב"ם. ושוב כתב וכן תפס הרב מהרי"ק ז"ל לעיקר בפסקיו דמדשתק הוי חזקה לאלתר ולפי שראה הרב שבמחלוקת היא שנויה וכו' ע"כ. ואחד הרואה דמשתמען מלוהי דעיקר הכרעתו בדעת מר"ן היא ממאי דפסק מדשתק הוי חזקה לאלתר ודלא כמאי דסבר השע"א ז"ל דהכרעתם היא ממאי דפסק יש חזקה. וכן מוכרח לומר לדעת המש"ל דס"ל דבחזקה ג"ש אף ר"י יודה וכמ"ש להלן:

ובר מן דין הרי מצינו לרבינו הב"י בסוס"י קנ"ה שכ' וז"ל וז"ל הרשב"א ח"ג סי' קס"ב כבר ראית שדעת נוטה לדעת רבינו יעקב דכל נזקים אלו וכו' ומ"מ רוב חכמי ישראל וגם רבותינו נ"ע לא הסכימו לכך ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח לו חלונותיו. אין מחייבין אותו לסותמם ולא לסלק דומה למ"ש ארעא היכא דקיימא תיקום ע"כ. ע"ש. ומצינו למהרימ"ט ז"ל חלק חו"מ סי' ע"ה שכ' על תשו' זו. דהרשב"א תפס שיטת רשב"ם ז"ל ע"ש:

גם המש"ל בפ"ז מהל' שכ"י כ' דמוכרח דהרשב"א אזיל בשיטתיה דרשב"ם דאי הוה ס"ל כפי' ר"י דטעמא משום מיגו. מה דמיון הביא לנדון שלו ע"כ. וכבר השרישנו רבינו הכנה"ג ז"ל בתשו' ח"ב סי' מ"ו ובסי' פ"א ובכמה מקומות דכשמביא בב"י איזה סברא ולא ערער עליה ולא כ' עליה חולקים שכן היא דעתו ע"ש. וכן ראיתי ג"כ להדייא במהרימ"ט ז"ל ואיני זוכר כעת איה מקום כבודו. וא"כ אפי' למאי דסבר השע"א ז"ל דאין להכריע דעת מר"ן מההיא דסי' קנ"ד. הרי יש להכריע שכן היא דעתו בב"י מההיא דסי' קנ"ה. ואנן גרירנא בתריה דמר"ן ז"ל במ"ש בב"י או בש"ע כי כן קיימו וקבלו עליהם אבותינו ורבותינו הא' נ"ן זיע"א כמ"ש בפסקי הא':

והן אמת כי ראיתי להרב שע"א ז"ל שהביא דברי א' מרבני דורו שכ' דאנן אתכא דמר"ן סמכי' דאיהו ס"ל כר"י דהט' משום מיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא כמ"ש בש"ע חו"מ סי' קמ"ו וא"כ בדליכא מיגו הוי דינו כתרי ותרי דאמרינן אוקי ארעא בחזקת מרה קמא. ומני"ר השע"א ז"ל דחה דבריו ושרטט וכתב וז"ל ואין דמיונו עולא יפה משום דודאי היכא שמכחישין זל"ז בטענותיהם ליכא מאן דפליג ואף רשב"ם יודה דאי לית ליה מיגו אוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא וכההיא דאמרינן בפ' מי שמת במתנה שלא נתפרש אם היה ש"מ או בריא והרי הם מכחישים זא"ז דקי"ל אוקי ארעא בחזקת מרה קמא ופסקו הרמב"ם ספ"ט מ"ה זכייה וטוש"ע בסי' רנ"א וכן בספיקא דתרי ותרי הו"ל כמו הכחשה בטענות. משא"כ בספיקא דדינא בפלוגתא דרבוותא דחדית לן רשב"ם דלא הוי כמו ס' דתרי ותרי ודינא הוא דאוקמינן ארעא בחזקת מאן דקאי השתא גם כי לית ליה מיגו ונמשכו אחריו כמה מן הפוס' ראשונים ואחרונים מאן לימא לן דגם מר"ן לא משיך ואזיל אבתרייהו וכו'. ע"כ:

וקושטא הוא דמההיא דסי' קמ"ו לא מכרעא לומר דדעת מר"ן כדעת ר"י ולא כדעת רשב"ם ז"ל דבהאי דינא בין למ'ר ובין למ'ר בעינן מיגו. שהרי דין זה היינו ההוא עובדא דפ' חזקת דאייתינן לעיל דאפליגו בה רבה ורב יוסף. ולכ"ע בעי מיגו אלא דפליגי אי מהני האי מיגו דמה לו לשקר אם לא. דלרבה מהני ולרב יוסף לא מהני. ובמאי דפסק רב אידי כרבה בארעא וכרב יוסי בזוזי הוא דפליגי רשב"ם ור"י בטעם דבריו כמש"ל. והאי דנקט מר"ן ז"ל הואיל ואלו רצה וכו' הם דברי רבה דאמר מה לו לשקר דפסק רב אידי כוותיה. וא"כ היאך נוכל להכריח מדברי מר"ן הללו שהם כדברי רבה. דאזיל מ'ר לשיטת ר"י. והלא מידי הוא טעמא לרבה הוא משום דחשיב ליה מיגו. והשע"א ז"ל לא פירש דבריו וקצר כמובן מעצמו. ומוכרח לומר דכוונתו במה שדוחה הוא כמ"ש. אלא דבא בנותן טעם אעיקרא דדינא דהוצרך מר"ן להאי טעמא דמיגו משום דכשמכחישין זל"ז בטענות צריך מגו. ולזה הביא ראיה מההיא דפ' מ"ש וכו'. ואולם לא ידענא אמאי הוצרך הרב להביא ראיה ממקומות אחרים. אחר שבמקור הדין שממנו נובעים דברי מר"ן מצינו דלכ"ע צריך מיגו:

באופן דלדעת רשב"ם ורבים דעמיה וגם מר"ן מלכא בהדייהו לדעת ארבעה מלכים אדירים מצוקי ארץ מהרימ"ט והמש"ל ומהרי"ך ומהרח"פ ז"ל ושכן נלע"ד קלה כמות שהיא וכמש"ל דבפלוגתא דרבוותא מאן דקאי השתא בארעא הוא המוחזק. וא"כ לא מהני לדידן דגרירנא בתר מר"ן הך טעמא קמא דקא יהיב מהרש"ג ז"ל. וזה דוקא לדעת התוס' דס"ל לחלק לשיטת רשב"ם בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דפלוגתא דרבוותא כי היכי דלא תיקשי לרשב"ם ז"ל מההיא דכתובות גבי דבר שטיא דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ארעא בחזקת מרה קמא:

ואולם חזיתיה לרבינו מוהרימ"ט ז"ל ח"מ סי' ע"ה דלא ניחא ליה למ'ר לחלק כן דדחיק ורחיק וכמ"ש התוס' גופייהו. ואיהו מפרק לה לקושית התוס' וזה תוכן דבריו אחר ההתבוננות כפי קוצר השג יד. והוא דשאני ההיא דפ' חזקת דע"י השטר שהוציא קודם דגחין ולחיש. הוציא הקרקע מחזקת מרה קמא והועמד בחזקתו והיה זוכה בדין. ואף דאח"כ גחין ולחיש לא הורע חזקתו בזה דאכתי קא טעין שטרא מעליא הו"ל ואירכס. ואף דאיכא מ"ד דלא מהימן בטענה זו ומידי פלוגתא לא נפקא דפליגי בה רבה ורב יוסף. אפ"ה לא איתרע חזקתיה בזה. דהא לא פליגי אלא אי מהימנן ליה במיגו כי האי. ואפי' רב יוסף לא קאמר אלא דלא מהימנן ליה במיגו כי האי. אבל אינו מכחיש לומר דודאי לא קנה. וכיון דאין כאן מי שיכחישו לא איתרע חזקתו שהחזיקו ע"י השטר שהוציא קודם שילחוש. אכן ההיא דבר שטיא דאיכא חד צד מצדדי הספק דמכחיש דאיכא תרי סהדי אחריני דקאמרי כשהוא שוטה זבין דלפי דבריהם אין כאן מכר כלל ולכן אף דאפיק שטרא הרי איתרע ואמרי' אוקי תרי להדי תרי. ואוקי ארעא בחזקת מרה קמא ע"כ

וע"פ תורתו של רבינו מהרימ"ט ז"ל אפשר לומר דגם מהרש"ג ז"ל הכי ס"ל. ונאמר דמ"ש בפלוגתא דרבוותא יורשי הבן הם המוחזקים. הוא אפי' לדעת רשב"ם. דע"כ לא קאמר רשב"ם אלא התם דקודם דלחיש היה זוכה בדין להחזיק ע"י השטר. ואף אחר דלחיש לא איתרע חזקתיה דהיה זוכה בדין קודם שילחוש דהרי הוא טוען שטר כשר היה לו. וגם המ"ד דפליג ומחייב לא מכחיש ליה אלא דאינו מאמינו בטענה זו במיגו כהאי. ואולם בההיא דמהרש"ג דשטר הצואה שהוציאו יורשי הבת הוא בטל מן הדין ואכתי ברשות מרה קמא קאי. אלא שרצה הרב להעמידה בידם משום דאפשר לקחו מהבן ומתורת מקח וממכר ולא מצד הצוואה ולזה כ' כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי טעני' ליתמי נגד יתמי לא טענינן להו. והגם דפלוגתא דרבוותא דהכא הוי כפלוגתא דרבה ורב יוסף דהכא נמי ליכא הכחשה שהרי אף להנך רבוותא דפליגי וס"ל דלא טענינן. לא נוכל להכחיש ולומר דודאי לא קנו. אפ"ה לא טענינן להו דארעא בחזקת מרה קמא קאי. שהרי מעולם לא הועמדה בחזקת יורשי הבת דקיימי בה השתא אפי' בשהוציאו שטר הצוואה כדי שנאמר השתא דאיכא פלוגתא העמידינה ברשות מאן דקאי השתא. דלא מקרי יצאה מרשות מרה קמא והועמדה ברשותו אלא דוקא אם היה הדין באותה שעה להעמידה בחזקתו. ולזה אף דנתגלגל הדבר ובא לידי ספק אמרי' דארעא היכא דקיימא תיקום כה"ג דפ' חזקת דע"י השטר שהוציא היה הדין נותן להעמידה בחזקתו קודם דלחיש:

וכן מצאתי לרב"א בש"מ בפ' חזקת שכ' אההוא עובדא וזל"ה. ה"ז נאמן שהרי מכיון שאמר שיש שטר מכר בידו כבר היה זוכה בדין בשדה זו ולא היה צריך להוציא אחר מתוכה שהרי היה מחזיק ובא בשדה זו וכשחזר וטען שהוא שטר אמנה אלא ששטר המכר היה בידו ואבד אין השדה יוצאה מחזקתו וכו'. ומינה לנ"ד דכאשר נניח דמתנה זו בטלה מן הדין הרי לא יצא הקרקע מחזקת מרה קמא. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא טענינן אפי' לדעת רשב"ם לדעת מהרימ"ט ז"ל:

אכן ממהרימ"ט גופיה. יש לדון איפכא. דאשכחנא ליה דהוצרך לשיטתיה לבא לכלל ישוב אהרשב"א ז"ל דתפיס שיטת רשב"ם. כדאשכחן ליה בההיא תשו' שהביא הב"י בסוס"י קנ"ה וכמש"ל. משום דקשיא ליה דבשלמא לדברי התוספות דהחילוק הוא בין ספיקא דתרי ותרי לפלוגתא דרבוותא. ניחא הא דיליף הרשב"א מינה לההיא פלוגתא דר"ת ושאר רבוותא דפליגי אי מועיל שטרא גבי היזק ראיה וקוטרא וב"ה דאם בא לסתום אינו רשאי דומיא דמ"ש ארעא היכא דקיימא תיקום. אך לדעת מהרימ"ט ז"ל לאו בכל פלוגתא דרבוותא אמרינן כן. אלא כההיא דפ' חזקת דע"י השטר שהוציא היה מחזיק מהדין. ואף אחר דלחיש נתגלגל הדבר ובא לידי פלוגתא דרבוותא. מ"מ אין נמשך מההיא פלוגתא להכחיש דבריו ולומר דודאי לא קנה בשטר כשר. אלא דלא מהימנן ליה. אך בנדון הרשב"א אף אם הוציא השטר לא היה יכול להחזיק בדין לדעת רבוותא דסברי דאף שטרא אינו מועיל בהיזק ראיה וקוטרא וכו' ולדידהו הוי כאומר אין כאן מכר. ולא דמיא לההיא דרבה דפ' חזקת:

והנה לא העתקנו לשון מהרימ"ט ז"ל אלא הבנת דבריו כפי עניות דעתי. יען ראיתי להפרמ"א ז"ל ח"א סי' כ"ו שהקשא על מ"ש מהרימ"ט בסוף התשובה אדברי הרשב"א וזל"ה מ"מ לא דמיא לההיא דארעא היכא דקיימה תיקום דהתם ע"י השטר הועמדה בידו כי היכי דלא תקשי לה מההיא דבר שטיא כ"ש לדברי התוס' אין ממנה ראיה ע"כ. וע"ז כ' הפרמ"א ז"ל שנדו ממנו ושותא דמר לא ידענא דהא לפי דבריו של לוקח ע"י שטר הועמדה בידו לההיא זכותא אלא שיש ספק אי מהימן ע"פ חזקתו דומה לההיא דרבה דע"י שטר כשר הועמדה בידו אלא שיש ספק אי מהימן ע"י מיגו ומה לי מיגו מסופק ומה לי חזקה מסופקת ע"כ:

ואהמ"ר ונשיקת הרצפה לא יכולתי להלום דבריו ולא ידענא מא קא קשיא ליה על רבינו מהרימ"ט כי כפי מה שפירשנו אנן בעניותין בכוונת דבריו. הא ודאי דלשטתיה לא דמיא ההיא דהרשב"א לההיא דרבה. וכבר ביארנו כל הצורך אין צורך לכפול הדברים:

איך שיהיה. הדרן למאי דאתן עלה. דמהרימ"ט ז"ל תריץ אהרשב"א ז"ל וז"ל. ונ"ל שאף הרשב"א לא למד הימנא אלא לענין שבא מחמת טענת מכר דנקט שטרא בידיה לומר דמאחר שבאמת מכר בשטר הרי עמד הקרקע בחזקתו. ולא נפל לנו ספק במחלוקת של חכמים אלא אם יכול לחזור ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל. ועכשיו איני יכול לקבל אמרינן ארעא דקיימא עד השתא תיקום ומספיקא לא מבטלינן זכותו שהחזיק עד עתה ברשותו. דאפי' תימא שהקרקע מעיקרו בחזקת בעליו עומד. מ"מ הו"ל השתא כמאן דתפיס במטלטלי שכ' הרא"ש שם בכתובות דמהני דלא דמי לתקפו כהן. משום שתפס קודם שנולד הספק א"כ לפי שטוען בריא. וכאן איכא תרתי שתפיסתו ברשות בעלים קודם שנולד הספק שחזר בו בעל החצר. והו"ל תפוס בטענת בריא. אבל היכא דבא שלא מחמת טענה אלא מכח סבלנות בעלמא ובזה נחלקו שלא עלתה לו חזקה וכו' אף כאן החצר ידוע ובעל החלון אינו טוען בריא שמחל לו בפירוש ומפני הסבלנות אינו יכול להתחזק בה וכו' ע"ש:

מעתה נובין ונדון למאי דאנן קיימין ביה. דאף למאי דכתבינן לעיל דלא דמי האי גוונא דידן לההיא דרבה. כפי חילוקו דמוהרימ"ט ז"ל. מ"מ הא דמיא לההיא דהרשב"א למאי דפריש מהרימ"ט גופיה. שהרי נכנסו בקרקע ברשות מכח שטר המתנה. וא"כ היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן דהו"ל כמאן דתפיס במטלטלי שהרי תפס ברשות הבעלים קודם שנולד הספק שבא המערער. וכההיא דהרשב"א לדעת מהרימ"ט ז"ל. וגם בנדון מהרש"ג ז"ל יכולים אנו לומר כן:

ובפרט לדידן דגרירנא בתר מר"ן ז"ל דודאי לא ס"ל כהאי חילוקא דמהרימ"ט ז"ל ומ"ר ניהו גופיה יודה בזה. דהא כתבינן לעיל. דאיהו גופיה כתב דדעת מר"ן דפסק יש חזקה להיזק ראיה. הוא משום דס"ל כרשב"ם ז"ל. ומהרימ"ט בתשו' זו דסי' ע"ה כ' דכה"ג דפלוגתא זו דהיזק ראיה. מרה קמא הוא המוחזק אף לדעת רשב"ם ז"ל דלא דמיא לדרבה אלא לדבר שטיא. ואף להרשב"א דוקא בבא מחמת מכר. אבל לא בבא מחמת סבלנות שראה ושתק. דבפלוגתא זו לא החזיק. ואלו מר"ן ז"ל פסק בהיזק ראיה חזקה אף בבא מחמת סבלנות וכמ"ש בסי' קנ"ד ס"ז או שראה הניזק ולא ערער. א"ו דמר"ן ס"ל כדעת התוס' דהחילוק הוא לשיטת רשב"ם בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דפלוגתא דרבוותא. ומ'ר ניהו אזיל ופסיק כדעת רשב"ם ז"ל דבפלוגתא דרבוותא ארעא בחזקת מאן דקיימא השתא תיקום:

אחר כותבי חזי הוית לה' עין משפט ז"ל סי' ד' דפ"ח ע"ג שכ' וזל"ה. התוס' ס"ל דלא מחלקינן בין ספיקא דעלמא להיכא דהוי ספיקא דדינא כמאן הלכה וכן נראה דס"ל להב"י סי' פ"ג ס"ה דפירש הסוג' דבתרא דעובדא דרבה ורב יוסף דאמר רב אידי ארעא היכא דקיימא תיקום לענין דינא דמיגו להוציא לא אמרינן וכיון דפירש ההיא סוגייא הכי ולא לענין ספיקא שוב לא משכחנא בשום מקום לחלק בין ספיקא דדינא לשאר ספיקי דעלמא וכו'. ע"ש:

ואהמ"ר ונשיקת הרצפה לא זכיתי להלום דב"ק. דלא יצדקו דברי הרב. אלא אם היה מר"ן הב"י איירי בנותן טעם אמאי דפסיק רב אידי הלכתא כרב יוסף בזוזי וקא יהיב טעמא משום מיגו. אבל מר"ן לא איירי בטעמא דרב אידי. אלא קא יהיב טעמא אעיקרא דדינא אמאי פליג רב יוסף ארבה. ואציג לפניך את דברי מר"ן הב"י ז"ל דכתב אדברי רבינו בעה"ט ס"ה דאיירי בהאי דינא דזוזי דפ' חזקת וז"ל. מעשה ואפליגו בה רבה ורב יוסף ואסיקנא דבשטר הלואה הלכתא כרב יוסף דאמר אמאי סמכת אהאי שטרא חספא בעלמא הוא וכ' התוס' שי"א שהטעם שאין אנו אומרים מגו דאי בעי אמר אינו מזוייף נאמן לומר שטרא הוה לי ואירכס משום דמיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן ור"י אומר דהיינו טעמא דלא אמרינן מיגו כי האי כיון דליכא מיגו אם לא שישקר תחילה כי הכא שהוצרך לשקר תחילה ולומר שטרא מעליא הוא והיינו דאמר רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא כלומר במה אתה רוצה לזכות בשטר זה האי שטרא זייפא בעלמא הוא והואיל וכן הוא אין לנו להאמינו במה שהיה יכול לשקר יותר ממה שהוא משקר שהוציא שטר מזויף בב"ד ע"כ. והנה מ"ש הב"י. וכתבו התוס'. לא קאי אמ"ש ואסיקנא דבשטר הלואה הלכתא כרב יוסף. אלא קאי אמאי דקאמר רב יוסף אמאי סמכת וכו'. שהרי דברי הב"י הללו הם לקוחים מהתוס' שם בד"ה אמאי קא סמכת וכו'. דהתם קא מקשי ארב יוסף אמאי פליג ארבה בההוא עובדא דארעא וליהמניה במגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ותירץ ריב"ם דלא אמרינן מגו להוציא ור"י חולק משום דאין לשון רב יוסף מורה על פירוש זה ותירץ משום דלית הכא מגו אא"כ שקר א"נ משום דהוי חוזר וטוען. ע"ש ובהרא"ש. וכל דבריהם בדיבור זה הם בנותן טעם לרב יוסף דאמר אמאי קא סמכת וכו' ולא מהימנן ליה במיגו. וגם רשב"ם בד"ה אמאי קא סמכת בא לכלל ישוב כי היכי דלא תקשי לרב יוסף. לך נא ראה. אלא דהתוס' לא ניחא להו בטעמא דידיה כמבואר כ"ז בהרא"ש ודברי התוס' הללו הן הן הדברים הנאמרים בב"י שם. וכל פלוגתייהו דר"י ורשב"ם. הם בטעמא דרב אידי כמבואר שם בד"ה והלכתא. וא"כ מהיכן הוכיח הרב דמר"ן אזיל בשיטת ר"י. ונהפוך הוא דמדברי מר"ן הללו יש להוכיח דאזיל בשיטת רשב"ם. משום דיש להקשות דלדעת ר"י דטעמא דרב יוסף דלא המניה במיגו הוא מהני תרי טעמי הנז' ונמצא דלרבה דקא סבר מהימנן ליה במיגו לא חייש להנך טעמי וס"ל דמיגו טוב הוא. ורב אידי דפסק הלכתא כרבה בארעא. לאו מספק. אלא לגמרי. אכן בזוזי הלכתא כרב יוסף משום דהוי מיגו להוציא ולא מהנך טעמי דרב יוסף דלא מתוקמי אליבא דרבה. ואי הב"י ס"ל כשיטת ר"י לא הו"ל להביא גבי האי דינא דזוזי הני טעמי דקא יהיב ר"י אליבא דרב יוסף. דלדידיה לא מתוקמי אליבא דרבה. אלא הך טעמא דמיגו להוציא וכו'. אך אי נימא דמר"ן אזיל בשיטת רשב"ם ניחא. דלדידיה לאו לגמרי פסק רב אידי כרבה. אלא משום דמספקא ליה. ובארעא לא חיישינן להנך טעמי כרבה. ובזוזי חיישינן להו כרב יוסף. וכ"ז פשוט הוא. ודברי הרב עין משפט תמוהים וצ"ע:

ועיין להש"ך סי' פ"ג שכ' אדברי התוס' הנז' וזל"ה. והיינו לפי פירושם שכ' דלא מספיקא פסק רב אידי הכי. אבל אין פירושם מוכרח. דנהי דבקרקע לא מהני תפיסא בספיקא דדינא ומוקמינן לה בחזקת מרה קמא וכמ"ש בספרי תקפו כהן באריכות. י"ל דהכא היה נראה לרב אידי סברתו של רבה יותר אלא שלא היה בידו להכריע לכך פסק בקרקע כרבה ולא רצה לעשות מעשה להוציא מהלוקח נגד סברתו של רבה וזה דעת רשב"ם שכ' דמספקא ליה לרב אידי הלכתא כמאן וכו'. ע"ש. ולפי דבריו אין למדים מההיא לשאר פלוגתא דרבוותא אפי' לדעת רשב"ם. דדוקא הכא הוא דאמרינן כיון דאיכא פלוגתא ארעא היכא דקיימא תיקום משום דדעת רב אידי היתה נוטה יותר לדעת רבה. וא"כ אף אנן נמי נימא דאפשר דגם מר"ן יסבור כן. ולפ"ז אין להוכיח מדברי הב"י הנז' דס"ל דבפלוגתא דרבוותא אמרי' ארעא היכא דקיימא תיקום. דהגם דנימא דמדבריו מוכח דאזיל בשיטת רשב"ם דסבר האי דפסק רב אידי הלכתא כרבה הוא מספיקא וכמש"ל. מ"מ אין ללמוד ממנה למקום אחר:

ואולם מההיא דפסק מר"ן יש חזקה להיזק ראיה דמינה הכריעו מהרימ"ט ז"ל ודעמיה דדעת מר"ן כרשב"ם וכמש"ל. יש להוכיח דדעת מר"ן בפירוש רשב"ם דלא כהש"ך ז"ל. דהא חזינא ליה דקאמר לה אף בשאר פלוגתא דרבוותא. וכן מוכח נמי גם מההיא תשובת הרשב"א שהביא הב"י סוס"י קנ"ד גבי שטר אי מועיל בקוטרא וב"ה דפליגי ר"ת ורבוותא כמש"ל:

אכן ראיתי לה' עין משפט ס' ד' דפ"ח ע"ג שנטה לפרש כפי' הש"ך והב"ד ונסתייע ממנו. ומתוך דבריו כ' וכן הרשב"א מפני דחייש לדברי רבותיו ורוב חכמי ישראל סמך על דבריהם להניח הדבר כמות שהוא ולעולם דס"ל דבעלמא היכא דהספק שקול אף בפלוגתא דרבוותא מוקמינן לה בחזקת מרה קמא. ואף דמסגנון דבריו משתמען מלוהי דהדר ביה דכ' הן אמת דלפי דברי התוס' ליכא למימר הכי וכדמשמע מדברי הש"ך אלא ס"ל דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא מוקמינן בה מי שהוא השתא וכן משמע דס"ל להרא"ש ז"ל בההיא שהיה שם דבר הניזק כ' הר' יונה דהוי חזקה אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות לעשות והוא הולך לשיטתו שהוא פסק כרב אלפס שאין המזיק רשאי לסמוך אע"פ שאין שם דבר הניזוק וכיון שהיה יכול למחות ולא מיחא הוי חזקה. אבל א"א הרא"ש ז"ל כ' שאין להם חזקה לפי שלא היה יכול הניזק למחות כדברי ר"ת שכל דבר רשאי לסמוך כשאין שם דבר הניזוק וכיון שלא היה יכול למחות בו אין לזה חזקה ע"כ:

הרי דלהר' יונה דס"ל כהרי"ף דאינו רשאי לסמוך אף כשאין שם דבר הניזוק ולדידהו יכול למחות כיון דלא מיחא הוי חזקה. אף דאיכא ר"ת ורבוותא דפליגי וס"ל דאינו יכול למחות. ואף דהרא"ש ז"ל לא פליג אלא משום דאיהו גופיה ס"ל כר"ת כמ"ש בטור שם סי' מ"ח. ואמאי והא יכול הניזק לומר סבור הייתי כר"ת שאיני יכול למחות ולזה לא אסיק דעתי למחות. וכההיא דהפ"מ דכ' דכיון דאיכא מ"ד שהמכירה מכירה אפשר שרחל סברה שכך הוא הד'ין במוחלט. ועי' קידושין יג' פריך רב אחאי. ובהר"ן שם ובש"ך ח"מ ס"ו סקנ"ו:

מעתה נדעה נרדפה לחוות דעתינו בהאי מתנתא. דאשכחנא בה דהנותן נתן כל נכסיו קו"ט וכו' ולא הקנה כל דבר לפי קניינו. אלא בחדא מחתא מחתינהו הכל כאשר לכל בקנין סודר. והגם שמעלת ידידינו הרה"ף כמוהר"ם ן' ג'ו הי"ו שרטט וכתב כי הנה כעת לא נמצא מטלטלין ולא שטרות וכו' רק קרקעות ותול"מ. מ"מ כיון דבשעת המתנה נתן הנותן הכ"ל בק"ס לחוד. הא איכא למ"ד דבהתבטל מקצת המתנה. יתבטל הכל כאשר יתבאר להלן בע"ה. ועוד בה דקא זכי לה בלשון תזכה דקי"ל דאין לשון זה מועיל בבריא כמ"ש בסי' רנ"ג לס' שניה. וכבר פקחו עיניהם ע"ז חו"ר צפרו יע"א וזת"ד. והנה לכאורה היה נראה לסתור ולבטל מתנה זו מכמה טעמים. א' דלשון תזכה אינו מועיל בבריא וכמ"ש מר"ן בחומ"ש סי' רנ"ג ס"ג לדעת י"א בתרא דנקטינן כוותייהו כפי הכלל המסור בידינו. ועוד ממ"ש מור"ם סי' ר"ג סיו"ד וז"ל החליף מעות או מ"ט או מעות וקרקע ביחד. י"א הואיל וחליפין אינם קונים במעות נתבטל כל הקנין. וי"א דכל הקנין קיים וי"א דקיים אצל הקרקע והמט"ל ובטל אצל המעות ע"כ וא"כ בנ"ד נמי לדעה קמייתא נתבטל כל הקנין שהרי בקנין הקנה מה שקנה כבר ומה שעתיד לקנות ואין הקנין מועיל למה שעתיד לקנות והיורשים שהם מוחזקים בכל הנכסים מהת' יכולים לומר קי"ל כדעה קמייתא דכיון שנתבטל מקצת הקנין נתבטל כולו. ומסקנת מילתייהו דלשון תזכה הכתוב בשטר המתנה מועיל שפיר לכ"ע אף בבריא דלא אמרו שאין לשון זה מועיל בבריא אלא משום דמשמע להבא והוי קנין דברים כמו שיראה המעיין בהטור וב"י לשם. וא"כ הכא בנד"ד כיון שהקנה בלשון חיוב הרי הקנין חל על גופו מיד וכ"כ הסמ"ע בסי' ס' והש"ך לשם סקכ"ד. ובר מן דין הרי כתוב בשטר המתנה תזכה מעו"מ. ובמעכשיו ליכא מאן דפליג וכבר כ' כ"ז ה' ויאמר יצחק ז"ל ח"מ סי' קצ"ה יעו"ש. ובאידך טעמא כתבו דאין כאן מקום לומר קי"ל לא מבעיא למאן דתלי ההיא דמור"ם בפלוגתא דתלמודא בקני את וחמור דודאי לא מצו היורשים לומר קי"ל כדעה קמייתא נגד דעת מר"ן שפסק בסי' ר"ט להדייא דקנה מחצה. אלא אפי' לדברי האומרים דההיא דמור"ם ז"ל שנייא היא כמו שיראה המעיין בסה"ק לרבני האחרונים ז"ל. מ"מ מאחר שראינו למור"ם ז"ל בסי' ר"ט דהוא אתריה דהאי דינא טפי לא הביא אלא ס' האומרים דקנה מחצה כמ"ש בס"ד. נראה שכן הכרע מסברא דנפשיה. וכ"כ הסמ"ע בסי' ר"ג סקי"ט. וא"כ לא מצו היורשים לומר קי"ל כנגד הכרעת מור"ם ז"ל לדידן דקי"ל כוותיה דמ'ר במקום שאינו חולק ע"ד מר"ן ז"ל. ובר מן דין הלא תראה לה' בעי חיי ז"ל בח"ב סי' נ"ז שהביא מחלוקת האח' ז"ל בענין זה די"א דאין המוחזק יכול להשען על דברי האומר דלא קנה כלום דס' יחיד היא וי"א דיכול לומר קי"ל והוא ז"ל העלה להלכה דבקרקעות לא מצי למימר קי"ל ובמט"ל מצי למימר קי"ל ע"ש. עכת"ד:

הנה ההיא דהמרדכי ז"ל הביאה גם מר"ן ז"ל בב"י סי' ר"ג. אלא דלדידן אין אנו צריכין לכ"ז. דהכלל המסור בידינו דיש ויש הלכה כבתרא. הוא בין בדברי מר"ן בין בדברי מור"ם שאנו נגררין אחריהם. שהי"א שהביאו באחרונה הכי נקטינן אפי' היא שלישת. ואם לדידהו לא ס"ל הכי הו"ל לפרש לדבריהם שאין המערב נגרר אחריהם:

אלא דכ"ז לא יגהה מזור למאי דאנן קיימין ביה. דאף דנימא דסמי מכאן ההיא פלוגתא דרבוותא שהביאו המרדכי ומור"ם ז"ל מהטעמים הנז'. מ"מ אכתי לא איפרק וריעא מתנתא דא לדעת מר"ן. ונציע הדברים בקצרה. דבפ' מ"ש ד' קמ"ג ע"א פליגי אמוראי באומר קני את וחמור דרב נחמן אמר קנה מחצה ורב הממונא אמר לא קנה כלום ורב ששת אמר קנה הכל. והרמב"ם בפ' כ"ב מהל' מכי' פסק כרב נחמן משום דקי"ל כוותיה בדיני. וכ"פ מר"ן בח"מ סי' ר"י ס"ג. ובפ' האיש מקדש ד' נ"א פליגי אביי ורבא בקידושין שאין מסורין לביאה. ואביי סבר דהוו קידושין. ופריך רבא לאביי ממתניתין דהתם דקתני מעשה בחמש נשים ובהם שתי אחיות ואמר להם הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות. אחיות הוא דאינם מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אי דאמר להו כולכם. קני את וחמור הוא. וקני את וחמור לא קנה. אלא דאמר להו אחת מכם וקתני דאין אחיות מקודשות. ומשני אביי בדאמר הראויה לביאה תתקדש לי דהשתא ודאי אין אחיות מקודשות. וכ' הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש וז"ל והרי"ף ז"ל לא הביא מזה וכ' משנתינו כצורתה ולא העמידה באומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי וטעמו ז"ל משום דלא אצטריכנא לאוקמה בהכי אלא משום פירכא דאת וחמור הוא כלומר ותקשי למ"ד לא קנה ואע"ג דקי"ל קנה אשכחן דכוותה פירכא אליבא דלאו כהלכתא ומיהו לדידן דקי"ל דאת וחמור קנה מחצה מתוקמא לן מתני' אליבא דקי"ל כוותיה כפשטה בדאמר כולכם ולא קשיא לן מידי אבל בעל הלכות והרמב"ם ז"ל בפט' מה' אישות העמידו משנתינו דוקא באומר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הלא"ה אין אחת מהם מקודשית ויש לתמוה למה. ונ"ל שהם סוברים דהכא אליבא דהלכתא מקשינן דאפי' לדידן דקי"ל קנה מחצה הכא לא מקדשא חדא מנייהו משום דבשלמא במקנה איכא למימר שדעתו הוא שיקנה מי שיוכל לקנות שאין טעם לומר שמפני שזה אין לו יד לקנות שלא יקנה מי שיש לו יד. אבל מקדש זה קונה הוא אותם נשים בכלכלה של תאנים ולא נתנה להם אלא כדי שיזכה בכולם שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה כאחת משום יפה ומוכרין יעשו פשרה בניהם וכשם שלוקח ממוכר אחד יכול לומר כל מקחי אני רוצה ולא חציו בחצי דמיו כדמוכח בפ' בית כור וכו' כך ראוי שיהיה הדין בלוקח אחד משני מוכרין ע"כ:

ובהרא"ש פ' האיש מקדש כ' ויש מחלקין דהתם דמפיק להו בתרי ואמר את וחמור קאמר רב נחמן דקנה מחצה אבל הכא דבחדא לישנא מפיק להו דאמר כולכם מודה רב נחמן דלא קנה. ע"כ:

ורבינו בעה"ט אה"ע סי' מ"א כ' היו עמהם נכריות ואמר כולכם מקודשות לי וקבלה אחת מהן בשביל כולם להרי"ף אחיות אינן מקודשות ונכריות כולן מקודשות ולבעל הלכות אף נכריות אינן מקודשות וכו':

ורבינו הב"י ז"ל הביא דברי הר"ן והרא"ש ז"ל הנז' ואח"ך כ' ומ"ש להרי"ף וכו' ולבעל הלכות וכו' כבר נתבאר טעם מחלוקתם בסמוך:

ובש"ע כתב ואם אמר כולכם מקודשות לי נכריות מקודשות. ואחיות אינן מקודשות. וי"א שאף נכריות אינן מקודשות. הלכך נכריות מקודשות מספק. ע"כ. וס' א' היא ס' הרי"ף ז"ל דס"ל דבכל גוונא סבר רב נחמן קנה מחצה וההיא סוגייא דפרק האיש מקדש לאו אליבא דהלכתא היא. וס' ב' היא דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבההיא מודה רב נחמן או מטעם הר"ן ז"ל או מטעם הי"מ שכתב הרא"ש ז"ל. ומאחר דמר"ן ז"ל ס"ל גבי קידושין דנכריות מקודשות מספק. ממילא אתה למד דלענין ממונא ס"ל דאין להוציא מיד המוחזק:

ולכאורה יש לתמוה. שהרי מר"ן ז"ל בב"י כ' וז"ל. ומ"ש רבינו שהרא"ש כ' כרב אלפס אינו נראה בעיני שהרי הרא"ש לא הכריע בין ב' הסברות ע"כ. והנה מוכרחין אנו לומר דדעת מר"ן היא. דהרא"ש ס"ל כבעל הלכות והרמב"ם ז"ל. והגם דמשתמען מלוהי בב"י דלא מכרעא ליה מילתא כמאן פסק הרא"ש ז"ל. מ"מ א"א לפרש כן. שהרי כ' בב"י ח"מ סי' ה' אמ"ש הטור וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל הוא ממ"ש דעת ר"ת ור"י בתחילה ואח"ך דעת רב אלפס ומאחר שהביא דעת רב אלפס לבסוף משמע ליה שכך הוא מסקנתו. ע"כ וכ"כ בכמה מקומות כידוע. ומדברי מר"ן הללו היה אומר הרה"ג הרשב"א ז"ל יש סמך לכלל המסור בידינו בדעת מר"ן עצמו בפסקיו שבכל מקום שכותב י"א וי"א הלכה כי"א בתרא כאשר ראיתי שכתב כן הרב עדות ביהוסיף סאמון ז"ל ס' נ"ט ד' ס"ב ע"ד וא"כ הו"ל למרן להקשות דאדרבה דעת הרא"ש ז"ל כבעל הלכות שהרי בפ' האיש מקדש הביא בתחילה דעת הרי"ף ושוב כ' סברת בעל הלכות ור"י והיש מחלקין דכולהו לא ס"ל כהרי"ף ז"ל. וכמו שכן הקשה הב"ח ז"ל על הטור ז"ל דבפסקיו משמע דמסקנתו כבעל הלכות ע"כ. אלא ודאי צ"ל דכוונת מרן היא. דכיון דלא הכריע הרא"ש ז"ל להדייא כהרי"ף ז"ל. א"כ הדרינן לכללין דדעתו כס' בתרא. אלא דלפום ריהטא לא כ"כ להדייא. אבל אין כוונתו לומר דכיון דלא הכריע להדייא כהרי"ף נשאר הדבר בספק ולא מכרעא דעת הרא"ש ז"ל. דא"א לומר כן אחר שכ' ס' ההלכות באחרונה ונמצא לפ"ז דדעת מר"ן ז"ל. ודעת הרא"ש ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל שהיא כדעת בעל הלכות ז"ל. וא"כ הוו ליהו תרי מיגו תלתא עמודי הוראה. וא"כ אמאי פסק בש"ע דנכריות מקודשות מספק דחייש לדעת הרי"ף ז"ל. והלא כללא כייל לן מ'ר דכל היכא דאיכא תרי מגו תלתא עמודי הוראה הכי נקטי' ואפי' להוציא. ועי' באה"ע ס' כ"ח סט"ו גבי התקדשי לי בשכר מלאכה זו שכ' בסתם דאינה מקודשת שהיא ס' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ושוב כ' וי"א שהיא מקודשת שהיא דעת הרא"ש ז"ל ולא הכריע לומר שהיא מקודשת מספק. ואפשר דמר"ן ז"ל חייש ליק'ר סהדותא דרבינו הטור שכ' וא"א הרא"ש כ' כהרי"ף. דאפשר עינא דשפיר חזי באיזה תשו' הרא"ש ז"ל כ"י אשר עינינו לא ראו. והגם דדחיק ורחיק לומר כן. דלפחות הו"ל להעיר עמ"ש הרא"ש ז"ל דברי בעל הלכות באחרונה. מ"מ ההכרח לא יגונה ולכך כ' מר"ן דנכריות מקודשות מספק:

ולדידי חזי לי דאפשר לישב דברי הטור ז"ל כי היכי דלא תקשי עליה קושית הרב"י והב"ח ז"ל. והוא ע"פ מה שהשרישנו ה' יד מלאכי ז"ל בכללי הרא"ש ז"ל אות כ"ח שהרא"ש ז"ל ברוב דבריו נמשך אחר הרי"ף אם לא שחולק עליו בפירוש. ע"ש שכ"כ משם רבוותא מהאחרונים ז"ל. וא"כ נאמר דדעת הטור כן היא. דמאחר שכ' הרא"ש ז"ל דעת הרי"ף ז"ל ולא חלק עליו להדייא. הרי כאלו הכריע להדייא כדעת הרי"ף. ולכך לא איכפת ליה במה שהביא ס' ההלכות לבסוף:

וחזיתיה לה' קרבן נתנאל ז"ל בפ' האיש מקדש שכ' ורבינו שם בפ' מ"ש סי' ו' לא נחית לחלק בזה ש"מ דהסכים עם רב אלפס וכמ"ש הטו"ר אה"ע סוס"י מ"א ובזה נסתלק תמיהת הרב"י והב"ח ז"ל. ע"כ:

ואינו מוכרח. שהרי גם הרמב"ם ז"ל בהל' מכירה פכ"ב פסק בהחלט דקנה מחצה ולא חילק כלום. ואפ"ה אמרינן דדעתו דיש לחלק מדכתב בפ"ט דאישות דוקא באומר הראויה וכו'. א"כ גם בהרא"ש ז"ל נאמר כן דאע"ג דב"פ מ"ש כ' כלשון הש"ס ממ"ש וכ' והלכתא כרב נחמן בדיני ולא נחית לחלק מידי. מ"מ הרי בפ' האיש מקדש שהוא מקור לחלק. ביאר כל הצורך. ואין ראיה מדסתם. ולא חילק בפ' מ"ש. דס"ל כהרי"ף. אחר שביאר כאן בפ' האיש מקדש והביא ס' ההלכות באחרונה. ולדברי ה' קרבן נתנאל ז"ל. קשיין דברי הרא"ש אהדדי. דבפ' האיש מקדש ס"ל כההלכות מדהביא דבריו באחרונה. ובפ' מ"ש ס"ל כהרי"ף ז"ל. ועוד אמאי הטור חשיב משמעות דברי הרא"ש ז"ל דב"פ מ"ש לעיקר יותר מדבריו דפ' האיש מקדש שהביא דברי ההלכות באחרונה דמשתמען מלוהי שכן היא דעתו להלכה כס' האחרונה. וכי תימא דזו אינה קושיא. דכיון דסדר נשים קדים לס' ניזקין. אמרינן דמסתמא הרא"ש ז"ל למד מס' קידושין תחילה. ולזה מ'ר קא חשיב דמשמעות דבריו דפ' מ"ש לעיקר. יען כי הם דבריו האח' מ"מ הרי כ' ה' יד מלאכי בכללי הרא"ש אות ל"ד דאפשר דהרא"ש למד ס' נזיקין קודם לס' מועד דאין סדר למשנה מזמן התנאים מכ"ש בפוסקים. ע"ש שכ"כ משם ה' חוט השני סי' צ"ו והכנה"ג בכללי הפוס' אות פ"ה בשם תשו' מוהריק"א. ואולם למ"ש הרב שם בשם הרב שדה יהושע ארש"י ז"ל דמסתמא פירשה באחרונה. מיתרצה הא:

והנה מההיא סוגיא דפ' האיש מקדש. קשיא לי על רבינו הכנה"ג בח"מ סי' ר"י הגה"ט אות זין דקשיא ליה על רבינו הטור שבחו"מ סתם כהרמ"א ז"ל דאפי' הוכר העובר חשיב דשלב"ל ואלו באה"ע סי' מ' גבי קידושין הביא פלוגתא בזה דלהרמב"ם ז"ל מקודשת ולהרמ"א אינה מקודשת. ואסיק אדעתיה לחלק בין קידושין לקנין. וחזר בו משום דבתשו' הרא"ש ז"ל כלל ק"ב סי' יו"ד כ' שמהר"ר יחיאל היה רוצה לומר דאם הוכר עוברה הוי דבר שבא לעולם מדאמרי' בקידושין אליבא דראב"י דהלכתא כוותיה ל"ש אלא דאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת מקודשת והרא"ש ז"ל דחה דבריו וכ' דלא קי"ל הכי אלא כרב נחמן דלדידיה אפי' כשהוכר עוברה הוי דשלב"ל ומדברי שניהם נלמד שאין דעתם לחלק בין לקנין לקידושין דאם איתא דמחלקין בין קנין לקידושין מה ראיה מביא רבינו יחיאל מקידושין לקנין גם הרא"ש הוצרך לדחות משום דלא קי"ל הכי. אפי' דקי"ל הכי. קידושין שאני. ומזה חזר לקושיתו על הטור:

ואהמח"ר לא ידענא אמאי הוצרך הרב להביא ראיה מרבינו יחיאל והרא"ש ז"ל. והלא תלמוד ערוך הוא דלא מחלקינן בין קנין לקידושין. מדקא פריך ליה רבא לאביי ממתני' דחמש נשים וכו' ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אי דאמר להו כולכם קני את וחמור הוא וקני את וחמור לא קנה ומשני אביי בדאמר הראויה לביאה תתקדש לי. ואי. ס"ד דמחלקין בין קנין לקידושין. מאי קושיא. שאני קני את וחמור דלענין קנין אתמר בפ' מ"ש ולכך לא קנה ולא ילפינן מינה לענין קידושין. דלגבי קידושין נימא דכ"ע מודו דקנה מחצה ולכך נכריות מקודשות. ואף אביי אמאי הוצרך לשנויי בדאמר הראויה וכו'. הו"ל לאוקומי מתני' כפשטה בדאמר כולכם ואפ"ה נכריות מקודשות ול"ד לקני את וחמור דלא קנה דקידושין שאני. ואפי' להרי"ף ז"ל ורבוותא דעמיה דס"ל דהאי שינוייא דאביי לאו אליבא דהלכתא הוא. היינו מטעמא דקי"ל כרב נחמן דקנה מחצה. ולכ"ע לא מחלקינן בין קנין לקידושין. וצ"ע:

איך שיהיה מר"ן בב"י פליג על הטור וס"ל דדעת הרא"ש ז"ל כדעת בעל הלכות והרמב"ם ז"ל דלאו בכל גוונא אמר רב נחמן דקי"ל הלכתא כוותיה דקני את וחמור קנה מחצה. אלא דיש לחלק או כחילוקו דהר"ן או כהיש מחלקין שהביא הרא"ש ז"ל שהביא דבריהם רבינו הב"י ז"ל. וא"כ הכי נקטינן כיון דתרי מגו תלתא עמודי הוראה ס"ל הכי. ואע"ג דגבי קידושין חייש מר"ן בש"ע לדעת הרי"ף ז"ל. אפשר לומר דהיינו דוקא התם דמשום חומרא דקידושין לא רצה לסמוך על דעת עצמו שהרא"ש ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל כיון דרבינו הטור מ'ר בריה כ' להדיא שהרא"ש ז"ל כ' כהרי"ף ז"ל. אבל לגבי קנין לא כיון דדברי הרא"ש דפ' האיש מקדש מוכחים דלא כוותיה שהרי הביא דברי בעל הלכות באחרונה. וכמו שכן היא דעת הטו"ר גופיה בכמה מקומות. ואשנויי דחיקי לא ניקום ונסמוך:

ואף אם יד הדוחה נטויה לדחות. מ"מ נקוט מיהא דמאחר דמר"ן ס"ל בש"ע גבי קידושין דנכריות מקודשות מספק. ממילא אתה למד דלענין ממונא אין להוציא מיד המוחזק דכבר כתבנו דלא מחלקינן בין קנין לקידושין כדמוכח מהש"ס ומהפוס' הנז' ורבינו יחיאל והרא"ש והכנה"ג ז"ל דכל היכא דאמרינן בקנין קנה ה"ן בקידושין וכל היכא דבקנין לא קנה ה"ן לגבי קידושין. וכי היכי דבקידושין הוי קידושין מספק. ה"ן לגבי קנין אין להוציא מיד המוחזק:

ומעתה בין תבין במאי דאנן קיימין דכתוב בשטר והנשאר מכל הנכסים קו"ט וכו' כסף ושו"ך וכמד"ן הכל כאשר לכל תזכה בו מעו"מ וכו' תזכה בו אסתר וכו'. הרי כלל כל נכסיו במאי דאמר הכ"ל תזכה בו וכו'. וכיון דאפיק להו בחד מלה במאי דאמר הכ"ל. ה"ז דומה לאומר כולכם מקודשות לי לדעת הי"מ שהביא הרא"ש ז"ל והב"י ז"ל. ואולם לתירוץ הר"ן דס"ל לחלק בין קונה למקנה. לכאורה נראה לפי פשטן של דברים. דבנד"ד דבנותן איירי. אף להרמב"ם קנה מחצה. ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא. דמאחר דמר"ן ז"ל בב"י בא בנותן טעם לדברי הרמב"ם ז"ל וע"ז הביא דברי הי"מ שכ' הרא"ש ז"ל ודברי הר"ן ז"ל. וא"כ מה שלמדנו מדבריו בש"ע דאזיל מר לחומרא דגם לענין ממונא לא מפקינן מיד המוחזק. לא מכרעא לן מאיזה טעם סובר כן. אחר שהביא דברי שניהם בב"י. אי מטעם הי"מ שהביא הרא"ש ז"ל משום דאפיק להו בחד מלה וא"כ בנד"ד דכייל ליהו דאמר הכ"ל. נימא לדעת הרמב"ם לא קנה הכ"ל. או מאידך טעמא דהר"ן דמחלק בין קונה למקנה. וא"כ בנד"ד דבמקנה עסקינן. קנה מחצה אף לדעת הרמב"ם. ומידי ספיקא בדעת מר"ן לא נפקא:

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה