אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן כג
ע"ע הנז'.
בשגם דברי או"ע מע' הרב הפוסק כי גדול מרדכי הי"ו אינם צריכים חזוק שמאירים את דבריהם ונוגה כאור קרנים. ומה גם מאיש שוגה ולשונו תהגה היזמי והיגי גם בלא דעת לבטא בשפתים. ויולד את חסרון חכמה מפוארה ועלמות אין מספר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים. גם חסו"ר נלוה ספרים הרבה וכל בעלי אסופות כל כניסי"ה שהיא לשם שמים. ואת אחרונים אל'ף למט'ה שמעון אשר יבטה והנה מציב לו יד אהרן אשר בחר בו ה' על אר'ח במשפ'ט הרובץ בתוך יאוריו בין המשפטי'ם. ושאר בנותהון כי ברבים היו במקום תורה למקוצעות המשכן בירכתים. ונוסף גם כי הקיפו עלי יחד טרדי'ן עלי אדמה מלבד תמידין כסדרן ומוספים עלות עלי. אכן לעשות רצון המלאך הדובר בי עתה באתי כיאודה ועוד לקרא לחוות דעתי קלא כמות שהיה להלכה דוקא ע"פ דברי מע' הרב הפוסק הי"ו. אע"פ שלא נשאלתי משני הצדדים וכ"ש ממע' הרב הדין הפוסק הי"ו. בכל זאת כיון שהדבר ידוע כי אין אני מקובל פה לדון ד"מ. גם באתי לגלות דעתי כנז' דוקא. וכאן אין חשש עורכי הדיינים דהא קי"ל טוענין ליורש. ומה גם כי איני מחדש טענה מחודשת. ובכן אין חשש מאזהרת רמ"א ז"ל בח"מ סי' טו"ב ס"ז ועי' בהרב משכנות הרועים ז"ל מערכת המם אות ר"י עש"ב:
ואבא היום בקצ'ר של קיימא. הנה בשאלה לא פורש בביאור דעת המערער וטענתו. גם לא פורש בביאור אם שטר המקנה עשוי כהלכתו. אכן ממרוצת הדברים נראה כי הלא מראש נסתפקו אם המתנה קיימת וממילא יתקיים גם שטר המקנה כי מצד עצמו אין שום חשש פסול רק להיותו תלוי במתנה. ומע' הרב הפוסק הי"ו האריך למעניתו בקיום המתנה וממילא נתקיימו שניהם. ולבסוף ברוח מבינתו חדש בטובו פסק שני שאף אלו יונח מה שאינו כי המקנה בטלה וממילה גם המקנה בטילם ח"ו. כי לפי דעתו דעת עליון הי"ו הם חזקים מצד עצמם. בכל זאת משום יגדיל תורה ויאדיר האריך הרחיב לקיים מצד הירושה בלבד:
וכשאני לעצמי אף אני אבחר דרכו האחרון בלבד כי איני מופנה לעיין בכל מ"ש הרב הי"ו גם בכל מה שפלפל בחכמה הפלה ופלה. כי לדעתי דרכו האחרון הוא הנחוץ לענין זה והוא הוא המוביל אל המטרה בנקל עד מהרה [ואם שניהם כאחד טובים]. אך למיעוט הפנאי כד חסריה וכו' וכמו צער בנפשי כי לא יכול משה להתעלס באהבים ולהשתעשע בדב"ק טוב ראשונים ואת אחרונים כי חביבים עלי דברי דודים. רק בדבר הנחוץ:
אפרין נמטיה למע' הרב הפוסק הי"ו שנטפל לברר עדות החזקה לפנים משה"ד. והרחיב הדברים בתוס' נופך שפיר. באופן כי אין לחוש אולי כי בעת שנלב"ע הזקן המוריש אז היורש אבי המערער היה קטן דקי"ל אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל. כיון שבשנת תרכ"ב היה לו אשה ובנים א"כ הרי החזיקו בפניו לפחות ג"ש אחר שהגדיל ודי בזה לדעת מר"ן הש"ע ז"ל סי' רמ"ט סי"ט. גם אין לחוש אולי היה המערער אז קטן מאחר שכבר נגמרו שני החזקה בחיי אביו כנז' שם. ובלא"ה צא וחשוב מאז ועד אתה כמה שני גדלות למערער עצמו. באופן כי הוחזקה בפני אבי המערער שהוא היורש הא' ובפני המערער עצמו. גם אין לחוש אם נתקבלה העדות שלא בפני בע"ד עי' ח"מ סימן כ"ח ט"ו וסי' ק"מ סי' יו"ד. כיון שהדבר מפורסם לכל בני העיר וזה זמן רב יותר מ"מ שנים. ואף המערער עצמו לא יוכל להכחיש. גם מה שהיו המחזיקים סותרי' ובונים וכו'. גם מה שהניח אבי המערער אשתו ובניו סובלים דוחק הפרנסה והיו מוכרחים למשכן מקום אחר כנז'. ואורך הזמן הנז' מאמץ כח החזקה. כי מה זו שתיקה. כי לענ"ד נראה כי אע"פ שאמרו בפ' חזקת דאפי' יאודה וגליל אע"ג דסמיכי אהדדי ושלא בשעת חירום כבשעת חירום דמי מפני שאין השיירות מצויות וכתבו התוס' ז"ל וכו' וכמ"ש ה' הפו' הי"ו:
מ"מ בזה"ז אפי' מסוף העולם וע"ס חשיבי שיירות מצויות ע"י הפוסטאס הקבועים בכ"מ קטון וגדול. וכל העולם כותבים עתה. דברי דודים. ומסחר. ובשורות והודעות. חדשות ונצורות. ובפרט מאן דכאיב ליה כאבא. דוחק פרנסה. או זרים אוכלים נחלתו. או לפקוד אשתו ובניו ושלום משפחתו וגם בזמן מלחמה לא ישנו את תפקידם. וכל הכותבים כנז' מודיעים גם חדשות זולתם. טענות ותואנות חזקות ומחאות. ומה גם אם אדם מיחה בפניהם בקום עשה בכדי שלא תועיל החזקה לפו"ד. ומה גם אם יש שם קרובים הנוגעים בנחלה. כי הם יכולים להודיע למערער [והם עצמם יכולים למחות מצד עצמם] והוא יודיע או ישלח הרשאה למחות. או ימחה שם בפני עדים והם יודיעו:
ואע"פ שכתב רמ"א ז"ל בסי' קמ"ו ס"ה דל"מ מפי כתבם. היינו לגבי העדים שמוחה בפניהם שהם כותבים שטר המחאה. אכן שאר המודיעים א"נ העדים עצמם אם יפרסמו גם מפי כתבם נלע"ד דשפיר דמי. ובכן הדר דינא דעל המערער היה מוטל להביא ראיה:
גם מה שצדד הרב הפוסק הי"ו. דאולי אחר שמת אבי המערער הדר דינא דעל המחזיקים להביא ראיה ותלי זייניה בההיא דריש סי' ס"ב בח"מ. ותירץ יתיב בטוב טעם. אין ספק כי הרב הי"ו איידי דחביבא ליה דקב"ה חדי בפלפולא אכפל תנא להכי. דבלא"ה לא יעלה על לב לומר כן דא"כ לא שבקת חיי ומה כח חזקה יפה. ועוד אטו טענינן ליתמי מאי דלא מצי אביהם למטען שהיורשים יביאו ראיה. והך דינא דסי' ס"ב שבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה דהא אותביה רפ' מהך קושיא גופא וסליק בקשיא ע"ש ב"ב דנ"ב ע"א ובכ"ז פסקוהו הפוסקים ז"ל. משום דמסתבר טעמא דשמואל אפי' בחייו אלא משום דתניא כוותיה דרב ומודה רב לשמואל במת. ואפי' בחייו נמי היכא דלא אפשר לברר ע"ש. והוצרכו הראשונים ז"ל להסביר טעם הדין וכמ"ש הסמ"ע ועי' הריב"ש ז"ל סי' קס"ט. ומלבד שאין להעלות על לב סתירה לנדון דידן אלא שמשם ראיה לנדון דידן דבשאין יכולים היורשים המחזיקים להביא ראיה מוקמינן להו אחזקתייהו כי התם וכמו שהביא ראיה זו מהרימ"ט ז"ל בנ"ד [אין הס' הנז' אתנו] שרמזו הרב הפוסק הי"ו והבי"ד הרב פמ"א ז"ל ח"א סי' ע"ג בסוף התשובה והיא התשובה שציין מע' ה' הפוסק הי"ו ג"כ:
וגם מה שצדד הרב הפוסק הי"ו כי אולי אבי המערערים כבר וכו' וכתב לו שטר מחאתו כדינו אלא דהני וכו' וע"ז העמיק הרחיב בעומק שכלו כרוב גדלו באו"ב. ולבסוף אסיק דלא טענינן להו לא טענה זו ולא הקודמת. אנא דאמרי אין זה כ"א רוח'ב לב משום יגדיל תורה ולהתלמד במקום אחר כרמוז בדברי ה' הפוסק הי"ו באיזה מקומות. וע"כ לא זכיתי לעיין בדב"ק כי טובים דודיו ולהתלמד אף אני כמוהו לחסרון הפנאי מאחר שלנדון שלנו אין ספק כי אין אנחנו יכולים לטעון כנז' מה דלא מצי אבוהון למטען ודוקא בפרוזבול אמרינן פרוזבול היה לי ואבד ועי' הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' שמטה ויובל מ"ה כ"ד עד ה' כ'ח או דאית ליה מגו וכההיא דסוס"י קמ"ו. או אחר שני חזקה. הא לא"ה לא דא"כ כל אדם יאמר שט"ח היה לי וכיוצא ואבד להוציא מיד המוחזק. ואף אם יצוייר שטוען אמת שכן היה איהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לשמרו לעולם. ואם אבד אבד זכותו. ודוקא אחר שהחזיק ג"ש במקנתו ושום אדם לא מחה בו שאז נחה דעתו אינו נזהר עוד לשמור שטרו. אבל שטרי תביעות צריך לשמרם לעולם ולהודיע לבניו ולפרסם הדבר. ואם לא עשה כן יפסידו זכותם. משא"כ במחזיק והוא עומד בתוך שלו ואין אומר אליו השב. ועי' הריב"ש ז"ל סי' קס"ט עמ"ש שנשבעה בב"ד ואבדה שטר הכתו' מפני אונס הגזרה וכו' ע"ש. [עי' בתו' ר"פ ז"ב דר"ג ע"ב דה' ורבנן:
ואולם זו היא שקשה לענ"ד להבין כוונת הרב הפוסק הי"ו. דאף אלו יוכח שיש להסתפק בזה ויותר מזה שאף אם אמת היה הדבר שאבי המערער עשה שטר מחאה כפי הדין ולא אבד והביאוהו המערערים לפניו ומקויים. והמחזיקים מודים בו שנכתב כפי הדין. מה יועיל להפסיד טענת חזקה או טענת ירושה. כיון שלא עשה כן בסוף כל "ש כ"ז שהיה חי. ואף כי לאחרי מותו היה למערערים לעשות כן ועי' סי' קמ"ו ס"ה ומלבד הטעם שכתב סמ"ע יכול לטעון שפייס אותם בדמים בן מחאה למחאה וקיימו בידם שטר המקנה. כ"ש וק"ו כשאין שם אפי' מחאה א' וכ"ש שכבר נתקיימה החזקה מדי היותו בעיר עד שנסע בשנת תרכ"ב כמתבאר מדברי הרב הפוסק הי"ו ששום אדם לא מחה בו. עם היותם סובלים דוחק הפרנסה. והמה רואים עם שאר היורשים את המחזיקים סותרים ובונים למעלה מ"מ שנים בקרקע מורישם ושותקים. א"כ מה מקום למחאה. וז"פ ואין ספק כי עיקר כוונת הרב הפוסק הי"ו משום יגדיל וכו' ולהתלמד וכו' ע"כ הכניס פרט זה ולתוס' נופך אע"פ שאין צורך:
אתאן לעיקר הדין מה שהכריע הרב הפוסק הי"ו וזכה את המחזיקים מכח טענת ירושה אף אלו יונח מה שאינו דהנך שטרי חספא בעלמא נינהו. מ"מ טענינן ליורש ככל הבא כתוב בפסק הרב הי"ו וחילק ידע מההיא דקי"ל בסי' ק"מ ס"ד דנדון בשטר דהיינו דוקא לגבי המחזיק עצמו דיכול לברר. לא כן למי שבא מחמת ירושה והביא ראיות מתשובת רבינו מהר"י הלוי ן' מיגש ז"ל לא זכינו לאורו] בתשובות הרמב"ם ז"ל עם היות כי הלשון מגומגם עכ"פ כוונתו מבוארת כמ"ש ה' הפוסק הי"ו. וכן הביא גם משו"ת מהרימ"ט ופמ"א ז"ל ועד אחרן הרב משה"ר ז"ל שרמז דברי ה' פמ"א ז"ל הנז' בה' פסוקא:
אומר אני כי עם היות דברי הרב הפוסק הי"ו נאמנו מאד וראיותיו מכריעות מצד עצמן. ומה מני יהלוך דבר מסייע אין בו ממ"ש. מ"מ כדי שלא תהיה ביאה ריקנית הנני בא להרחיב דבר הרבנים הגאונים ז"ל הנז' דממקומו הוא מוכרע ומכרח חילוקה דרבנן זיע"א. שהרי עיקרא דדינא דהבא לדון בשטר ובחזקה דנדון בשטר במחלוקת הוא שנוי בב"ב קס"ט ע"ב ולרשב"ג נדון בחזקה ומסקינן בדף ק"ע ע"א דבלברר הוא דפליגי ולר' יצחק נפחא הלכתא כרבי דצריך לברר. ורב גדל א"ר פסק הלכתא בהדייא. אלא דיש חלופי גרסאות אי פסק כרבי או כרשב"ג עי' רשב"ם והרי"ף שלפנינו ועי' בחדושי אנש"ש ובני' ז"ל ובתו' ז"ל והסברא נותנת דפ' כרשב"ג דאי כרבי ל"ל למפסק הלכתא בהדייא עי' רשב"ם וני' ז"ל ובפירוש דעת רבי דצריך לברר פליגי דלרש"י ז"ל בר"פ ז"ב וכן דעת רשב"ם בפרק ג"פ שם דאם לא בירר הפסיד. ולדעת ר"ת ז"ל דוקא לכתחילה ואם לא בירר לא הפסיד ובשבועות דמ"א בד"ה כל מלתא הביאו ראיה לפי' ר"ת מהירושלמי [עד שאני תמה מה ראו על ככה החולקים לעשות מחלוקת בין התלמודים וי"ל] ורשב"ם ודעמיה פסקו כרשב"ג. והרמב"ם ז"ל [ולדעת הה"מ ז"ל וחידושי אנשי שם כן הוא דעת הרי"ף ז"ל ועי' בב"י סי' ע' ס"ג] והרא"ש ז"ל והטור ז"ל והש"ע יחד כולם פסקו כרבי דצריך לברר ומ"מ אם אי אפשר לברר כגון שמתו העדים או הלכו למד"ה לא הפסיד ונדון בחזקה גם לרבי. וכתב הרא"ש ז"ל בפ' ג"פ בסי' כ"ז וז"ל משמע ודוקה וכו' אבל ישנן לעדים צריך לברר וכ"כ ר"ח שאם טען ואמר אבד שטרי אינו נאמן לדברי רבי ובס' המקח נמי כתב שאם לא הביא השטר או שהביא ונמצא בטל נתבטלה נמי החזקה והכי משמע בפ' ז"ב שאם נמצאו קרובים או פסולים לא ברר ע"ש שרמז לגירסא אחרת שגורס רשב"ם ז"ל וכתב שהגאונים ז"ל כתבו כמו כמ"ש הוא ז"ל. וכן הוא פסק הש"ע אלמא דוקא לרבי הוא דאמרינן שאם לא הביא או הביא ונמצא בטל שנתבטלה החזקה מכלל דלרשב"ג דאין צריך לברר אפי' אם נמצא השטר בטל לא נתבטלה החזקה אפי' כל לגבי המחזיק עצמו. ואפי' אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והביאם ואמרו להד"מ כתבו התוס' דלרשב"ג לא הפסיד לפי' רשב"ם. ואפי' לרבי נמי בכה"ג לא הפסיד לפי' ר"ת ז"ל ע"ש בתוס' ז"ל בפי' ג"פ דק"ע ע"ב ד"ה אלא. וכ"כ התוס' ז"ל בשבועות דמ"א ע"ב בד"ה כל מלתא ובתוס' ר"פ ז"ב דכ"ג ד"ה ורבנן:
והוצרכתי לכל זה שלא תאמר דלרשב"ג נהי דאין צריך להביא השטר אבל אם עבר והביא ונמצא בטל דבטלה נמי חזקה וכמ"ס התוס' ז"ל שם בב"ב בסוף הדיבור הנז' למ"ד הוחזק כפרן ע"ש. דלא כתבו זה אלא לישב כי היכי דלא תהוי מלתא דסבר רב ששת למימר כתנאי ע"כ נדחקו לומר דלא פליגי רשב"ג אלא לכתחילה. אבל לפום מאי דקי"ל כרבא דלא הפסיד פליגי גם בדיעבד וכמ"ש הם ז"ל בין לרשב"ם בין לר"ת ז"ל וכדמוכח מדברי הרא"ש ז"ל הנז' בהדייא ודו"ק. ועי' הרב הנמק"י ז"ל שם בפ' ג"פ דפריש מלתיה דרשב"ג בעבר והביא דאומרים לו קיים שטרך וכו' ע"ש ודו"ק:
איכו השתא נהדר אנפין לנדון דידן דל"מ לרשב"ם ז"ל ודעימיה דפסקו כרשב"ג דאפי' במחזיק עצמו הבא בשטר ובחזקה. ונמצא השטר בטל. אפ"ה נדון בחזקה ולא הפסיד. ול"מ נמי לפי' ר"ת ז"ל אליבא דנפשיה וכ"ש אליבא דרבא דאפי' לרבי אם לא ברר לא הפסיד ואפי' אם באו עדים ואמרו להד"מ לא הפסיד אלא אפי' להרא"ש ז"ל ודעמיה דס"ל דאם נתבטל השטר נתבטלה החזקה:
מ"מ הרי כתבו דאם טען המערער טענת מזוייף. וא"א לברר כגון שמתו העדים או הלכו למד"ה וכו' נדון בחזקה גם לרבי גם לגבי המחיזק הראשון עצמו אע"פ שבטענת מזוייף קי"ל דהשטר פסול כ"ז שלא נתקיים ומוציאין מידו כמ"ש בסי' ק"מ ס"ג. ולא אמרינן דכיון דה"ש פסול א"כ נתבטלה החזקה כיון דחזקה מכח שטר קאתייא וכדמסקינן בר"פ ז"ב דכ"ג ע"ב אלא מוקמינן ליה אחזקתיה ומהימן בשבועה שקנאה אע"ג דאיפסיל שטרא. משום דהשתא אי אפשר לברורי וממילא דלאו דוקא כי טוען מזוייף ומתו וכו' דיינין ליה בחזקה. אלא ה"ה נמי כל טענות במשמע דלא אפשר לברורי דינא הכי מעין מ"ש הרב פמ"א ז"ל שם בנדונו:
ואפשר דבנ"ד גם אלו היה המחזיק הראשון הקונה מיורשי הבת ממציא השטרות בב"ד אחר שהחזיק ונמצא בשטר המתנה גמגום וכיוצא איהו גופיה היה יכול לידון בחזקה גרידא דטענינן ללוקח כי אולי מקבלת המתנה היה לה שטר אחר יותר מתוקן ויורשיה נתנו לי זה ואנכי לא ידעתי כי יש זולתו וכ"ש כי לא הבנתי כי יש בו גמגום זה דלאו כ"ע דינא גמירי וכמ"ס הפמ"א ז"ל שם דלא אמרו לברר אלא בקונה עצמו מן המערער לא בקונה מאמצעי שהרי אין בידו לברר. ואפי' אם יאמרו יורשי הבת כי לא היה להם אחר אינם נאמנים וכמ"ש שם ופשוט:
וממילא הרי אתה דן במלתא דאתיא בקל וחומר בנדון שלפנינו דביורשים עסקינן:
ובלא זה הדבר מבואר מאליו דנד"ד לא נכנס מעולם במחלוקת רבי ורבנן. שהרי הם נחלקו בשטר ובחזקה ובנ"ד איננו כן וקורא לו שם חדש בשטר ובירושה. ואי אפשר לומר דאידי ואידי חד שיעורא דדוקא הבא בחזקה צריך טענא והיינו שקנאה ויש לו שטר וחזקה מכח שטר קאתיא כדמסיק בפ' ז"ב לרבנן דקי"ל כוותייהו. וכיון שנתבטל השטר בטלה החזקה הבאה מכחו אמטו להכי סבר רבי דנדון בשטר נ"מ לבטול הא מקמי הא לפי' רשב"ם ז"ל בדעת רבי:
ברם טענת ירושה אינה צריכה טענה וכיון שכן לאו מכח שטרא קא אתיא ואף אי בטלה שטר לא בטלה טענת ירושה. משא"ך בחזקה גרידתא לא קני אלא מכח שטרא. אלא דכי ליתיה אמרינן דטפי מתלת שנין וכו' וסמכינן עלה בסתמא כי ליתיה מהט'. הלכך כי איתיה סבר רבי דצריך לאתויי ולברורי מילתיה דאי לא חזי בטלה לה חזקה ופשוט:
משא"ך בשטר וירושה ואין ספק כי רבי אזיל ומודה לרשב"ג בה דאין צריך לברר כלל וכי היכי דלרשב"ג בשטר ובחזקה אפי' נמצא השטר בטל לא בטלה חזקה. הכא נמי דכוותה לרבי בירושה והא דידן עדיפא דאלו התם בשטר ובחזקה נהי דנדון בחזקה לרשב"ג אף כי מפסיל שטרא. מ"מ רמי שבועה עליה שלקחה לחזק הטענה שלקחה ממנו וכמ"ש הנמק"י ז"ל כיון דחזקה גרידתה מגן שויא והשטר נפסל. מוקמינן ליה אדיניה כשלא הביא השטר וכמ"ש בסי' ק"מ ס"א:
אכן בנדון שלפנינו שא"ץ טענה כלל. אף אם יפסיל השטר ונדון בירושה בלבד די בזה ואין צריך שבועה כלל. כיון דגם לרבי נדון בטענות ירושה גרידתה:
ואע"פ שמא שכתבנו דבכה"ג גם רבי מודה הוא סברה ברורה ואינה צריך ראיה. בכל זאת שפר קדמי להביא ראיה ממאי דקי"ל דהמלוה את חבירו בעדים א"צ וכו' דנאמן לומר פרעתי. ואפ"ה כי קאמר פרעתיך בפני פ' ופ' צריך להביאם לדעת ר' יצחק נפחא אליבא דרבי. ואם לא הביאם הפסיד לדעת רשב"ם ורוב הראשונים זולת ר"ת ז"ל וכ"ש אם באו אותם עדים ואמרו להד"מ דתו לא מהימן לדעת רבי דקי"ל כוותיה
ואפ"ה קי"ל בח"מ סי' ע' ס"ב דאפילו באו העדים ואמרו להד"מ דנאמן. והטעם כ' שם בב"י בשם הרשב"א והר"ן והה"מ ז"ל וז"ל דדוקא הבא לידון בשטר ובחזקה אמר רבי צריך לברר משום דאסיקנא ר"פ ז"ב דחזקה מכח שטר קא אתיא שאם נמצא השטר פסול גם חזקתו בטלה אבל בטוען פרעתי וכו' טענת הפירעון אינה באה מכח העדים אלא מילתא יתרתא הוא. דאמר ולכך אפי' באו עדים ואמרו להד"מ נאמן ואפי' רבי מודה בהא. ור' יצחק נפחא ס"ל וכו' דאפי' בהכי פליגי וכיון דאסיקנא דלא כוותיה בפ' ז"ב [דחזקה מכח שטר קאתיא] וכו' ההיא דרבי יצחק נפחא אדחיא לה וכו' יע"ש אף אנו נאמר ככל החזיון הלז כל לגבי טענת ירושה דלאו מכח שטר קאתיא וכנז"ל:
ואע"ג דבהך דאומר פרעתיך בפני וכו' ובאו ואמרו להד"מ דנאמן היינו בשבועה וכמ"ש שם בב"י ובש"ע. היינו משום דמעיקרא נמי כי לא אמר רק פרעתי ולא אמר בפני פ' ופ' לא מהימן אלא בשבו'. לא כן בנ"ד וכמוחש ופו"ב:
וכ"ת מה נענה לדעת רש"י דלא מחלק וס"ל דגם באמר בפני פ' ופ' גם באמר יש לי כתי עדים צריך לברר כמו הבא לידון בשטר ובחזקה ואם לא ברר הפסיד אפי' בהנך דלש' בהו הך טעמא דמכח שטר קא אתיא וכמ"ש בהג"א בפ' ז"ב אליבא דרש"י ז"ל. וא"כ אפשר דגם בשטר וירושה יסבור כן אע"ג דלאו מכח ש' קאתיא:
לזאת אשיב דמלבד דאנן אתכא דמר"ן ז"ל בש"ע סמכינן. ומר"ן ז"ל חלק משטר וחזקה כחילוק הרשב"א ז"ל ודעמיה והוא דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטו הך דרבי יצחק נפחא גם הה"מ ז"ל כתב שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ומצינו למר"ן ז"ל חלק ביניהם כמתבאר בסי' ק"מ ס"ב למ"ש בש"ע סי' ע' ס"ב:
בר מן דין ומן דין אומר אני דגם רש"י ז"ל מודה בנ"ד דדוקא באומר יש לי שתי כתי עדים ובאומר בפני פ' ופ' נהי דאם אמר פרעתי לא היה צריך כלום. מ"מ השתא דאמר הא שעביד נפשיה כיון דבידו לברר אחר שהוא הפורע הוא היודע ועד ע"כ דין הוא שאם לא הביאם שיפסיד וכ"ש אם אמרו להד"מ. משא"כ בנ"ד שהוא מחמת ירושה וא"א לו לברר. אע"פ שאמר יש לי שטרות. אף אם תאמר צריך לברר ולאמת דבריו. דיו להביאם לב"ד. אבל אינו חייב לברר אם כשרים הם או פסולים דאטו הוא הקונה מיד המערער שבידו לברר. הוא חשב כי הם אלו השטרות הכשרים. ואם אין בם מועיל הרי אמת דבריו. ודי בזה:
וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל גופיה בר"פ ז"ב דאפי' באומר יש לו שתי כתי עדים שהוא עצמו האומר ובכ"ז כל שהביא השתי כתי עדים אע"פ שנפסלה הראשונה לא הפסיד ללישנא קמא שכתב רש"י ז"ל לפי הגרסא שהיתה לפניו וז"ל בד"ה מחלוקת ואם בקש ומצא כת אחרת אע"פ שהראשונה נפסלה הרי ברר דבריו שאמר להביאם והביא והוא לא דק דסבור דכשרים היו. ע"כ:
ואפי' להגרסא השנית שהגיה רש"י ז"ל וקרי ליה התם לישנא בתרא [הרי"ף גריס בגרסא ראשונה וכן הרשב"א ז"ל ודעמיה הנז"ל ודוק היטב] ומר סבר דלרבי אם אמר יש לי שתי כתי עדים צריך להיותם כלם כשרים ואם נפסלה כת א' הפסיד. היינו משום דהוא הוא הממציא העדים להעיד על ההלואה. והגיד בב"ד שיש לו שתי כתי עדים במאמר א' נעשה כאומר שלא יתחייב הלוה כ"א ע"פ שני כתות כשרים לרבי. והה"ן כי אמר בפני פ' ופ' הוי כאלו אמר שלא יפטר רק בעדות הנז' לרש"י אליבא דרבי. וכן הדין בשטר ובחזקה לדעת רש"י ז"ל אליבא דרבי ורבנן. ולאו משום דחזקה מכח שטרא קא אתיא דלא מסיק הכי אלא לר"מ דהתם להך לישנא בתרא ע"ש. מש"ה אי לא אייתי השתי כתות. או הך פ' ופ'. או השטר. הפסיד יען הוא המעיד העדים נגד הלוה והוא הפורע בפניהם והוא הקונה בשטר וחייב עצמו להביאם דבלא"ה לא יהיה נדון ויפסיד. ע"כ אם לא הביאם או הביאם ונמצאו פסולים יפסיד דעליו היה לברור את כלם שיהיו כשרים ולא יוכל לישמט ולומר דמייתי שהם כשרים דעליו היה מוטל לדקדק ולבררם. משא"כ בנ"ד שלא היה מוטל עליו כתיבת השטר. ומצי אמר דמייתי שהוא כשר ודי אם יביאנו או יהיה נאמן באומרו שאבד וז"ב ומוכרח:
דאלת"ה אדמפלגי רבי ורשב"ג בשטר ובחזקה. ליפליגו בשטר וירושה להודיעך כחו דרבי דהלכתא כוותיה דאפ"ה אם לא ברר הפסיד. וכ"ש בשטר ובחזקה דאיכא למימר חזקה מכח שטר קא אתיא. ואפי' ללישנא בתרא דרש"י ז"ל דס"ל דכי אמרינן הכי הוא לר"מ לדעת רבי. אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אפי' באומר יש לי שתי כתי עדים צריך שיברר שיהיו כלם כשרים אע"ג דלא תלו עדים בעדים וכנז"ל:
מ"מ איכא רבוותא אי הוו פליגי בשטר וירושה דאע"ג דאין בידו לברר אפ"ה אם לא ברר הפסיד. ועוד אי הוו פליגי בשטר וירושה לא הוה מצי מוקים תלמודא מלתיה דר"מ כרבי דהרי גם בשטר וירושה דלאו מכח שטר קאתיא אפ"ה צריך לברר ודו"ק. ומדלא פליגי בשטר וירושה וכנז' מוכח מלתא דלכ"ע נדון בחזקת הירושה בלבד:
הכלל העולה הוא דבנ"ד אפי' לדעת הפוסקים ז"ל בשטר ובחזקה כרבי ודלא כרשב"ג ומפרשים דכל דלא ברר הפסיד היינו במלתא דאפשר לברורי ולאפוקי במתו העדים או הלכו להם למד"ה וה"ה כל מלתא דאי אפשר לברר וכנז"ל דלא הפסיד:
ואפי' לדעת המחמירים ז"ל הנז' לומר דאם לא ברר הפסיד היינו אם נמצא הפסול בשטר המקנה עצמו שמכחו באה החזקה דעליה קיימא פלוגתא דרבי ורשב"ג. דעל הקונה היה מוטל לברר מקנתו אם השטר עשוי כדין. אבל אם הפסול נפל בשטר זכות המוכר דעל המוכר היה מוטל הבירור. תו לא איכפת ליה ללוקח דטענינן ללוקח דכיון דהמוכר דר בה אפי' יום אחד ואח"ך מכר לזה בשטר יש לו קול והו"ל למערער למחות וטוענין להם שודאי אותו מוכר קנאה כדין וכהלכה מהמערער. ומפני זה מכרה לזה כמבואר כ"ז בפוסקים ז"ל עי' סי' קמ"ד בבאה"ט סק"ב בשם סמ"ע מהטור ז"ל:
ואע"פ שהמוכר נתן ללוקח שטר הזכות שבידו וזה המציאו לפני ב"ד ונמצא פסול לא איכפת ליה ללוקח לברר מה שהי"ל לברר המוכר. ושטר זה מעולם לא נכנס במחלוקת רבי ורשב"ג דאין חזקת הלוקח באה אלא מכח שטר המקנה שבידו שקנה ממי שדר יום א' באותו קרקע ועל אותו שטר הוא שנחלקו וכיון שאותו שטר נמצא כשר. אף אם שטר המוכר נפסל למה יפסיד חזקתו. יכול לומר בשופי דל מהכא שטר זכות המוכר. ואדון בחזקה ושטר מקנתי עם דירת המוכר יום א'. כי אני בראותי אותו דר קניתי ממנו כפי הדין ולא חששתי לראות זכותו. ואולי נתן לי זכות אחר ואבד. או הוא לא חשש לתת לי העיקרי. שכתב המוריש. או שקנה מהמערער עצמו. וכאלה טענות כי נתן גם את הכל בידי וברוב הימים אבדו ונשכחו ממני. והרי המצאתי מה שמוטל עלי שטר מקנתי ועדי חזקתי כאשר אמרתי:
וכל זה היה יכול לומר גם המחזיק הראשון הבא לידון בשטר ובחזקה ממש. כ"ש יורשיו הבאים לדון בשטר ובירושה. כי אז אפי' נמצא פסול גמור ברור גם בשטר המקנה וגם אלו אביהם לא החזיק אלא דר יום א' מאחר שהם החזיקו אחריו כדין. ידונו בחזקת הירושה בלבד לכ"ע. גם לדעת רש"י בלב' וכנז"ל. כ"ש היכא דגם הקונה החזיק כדין דאז אפי' הם לא דרו כלל דטענינן ללוקח וליורש. גם יחד. כ"ש בהחזיקו שניהם ועוד רבות בשנים למעלה מ"מ וכו' וכו'. וכבר נתבאר שגם אם ימציא המערער שטר מחאה שעשה אביהם בזמנו כדינו לאו כלום הוא וכנז"ל. וזכו היורשים במה שירשו מאביהם בלי חיוב שבועה וכנז"ל והדין דין אמת כמ"ש הרב הפוסק הי"ו בראיותיו המעריכות אף אלו יצוייר כי שטר המתנה בטל ומבוטל כאפס וכאין. כ"ש לפי מסקנת הרב הפוסק הי"ו בפסק שטר המתנה כי הוא עשוי באמת ויושר אליבא דהלכתה ומי כמוהו מורה אמת לאמתו:
ועם היות בראש אמי'ר אמרתי אני שלא לעיין באותו פסק וגם בכל משא ומתן טובים השנים מחסרון הפנאי והעדר הצורך למבוקש:
בכ"ז יען חביבים עלי דברי פי ח"ח ושלא להניח הנייר חלק לגמרי. ע"כ אמרתי ויהי מה ארוצה אעברה נא ואראה בדרך העברה בעיקר מה שנסתפק ותבט עיני בשור'י דמספ"ל למ'ר אם הבת מתה בחיי הנותן וכו' משום אומדנא וכו' והדר פשטה כיון דלרוב ככל הפוס' ז"ל גופא קנתה מהיום לגמרי. זולתי הרשב"ש ז"ל העומד מנגד והרב מוה"ר שער אשר ז"ל שקיים דבריו וסו"ד החליט הרב דלא כהרשב"ש ז"ל וכו' ובפרט דדעת הש"ע נראה דסבר דלאו כוותיה זת"ד קדשו הי"ו ומשם בארה:
וכשאני לעצמי לא ידעתי נפשי מה ראה על ככה להסתפק בזה אעיקרא דדינא. דאי משום אומדנא. אין ספק בדבר דבכגו"ד אין שום אומדנא דמוכח כלל. דבלא"ה אפי' במתנה דקי"ל אומדין דעת הנותן היינו דוקא באומדנא דמוכח מעין ההיא דר"ש ן' מנסיא וכיוצא כנודע. ועוד דאם איתא א"כ מה הועיל ידידינו הרב הפוסק הי"ו במה שהוכח הוכיח דגופא קני מהיום לגמרי דס"ס הרי לא זכתה ליהנות היא אסתר מהפירות שהוא התכלית העיקרי.. כי מה יתן ומה יוסיף לה כ"ז שלא זכתה בפירות. ואם נפשיך לומר שהיתה יכולה למכור הקרן וליהנות בדמים. יש להשיב חדא שהרי לא מכרה ולא נהנית. ועוד א"כ מאי קשיתיה מהרשב"ש ז"ל. דאטו להרשב"ש ז"ל מי לא היתה יכולה למכור הקרן וליהנות בטובת הנאה כדרך מכירת כתובת אשה ודו"ק. דאטו הרשב"ש ז"ל יחלוק אמאי דאפסיקא הלכתא כר"ל וממילא דאם מכרה על הספק אם ימות וכו' כמו כתובה דממכרה קיים שהרי גם להרשב"ש ז"ל עכ"ל שהוא מודה למאי דקי"ל דגופא קני מהיום דהיינו לומר לפחות דאין האב יכול לחזור בו. וא"כ למה לא יהיה ממכרה קיים וכנז' ככתובה מיהא. שאם מת האב יזכה לוקח ואם מתה היא קודם יפסיד. וס"ס גם להרשב"ש ז"ל איכא מציאות הנאה ואין לחלק בין רב למעט ודו"ק:
ואם כוונת האומדנא היא שתהיה היא נהנית בפועל ממש שתוכל הפירות היא תחילה הרי מתה ולא זכתה לזה ומה הנאה היה לה בקנית הגוף לגמרי. ואם מפני שהיא צהלה ושמחה על התקוה שהיתה מיחלת ליהנות. גם לרשב"ם ז"ל כיון שאינו יכול לחזור בה היתה לו שמחה ותקוה ממש כי אז בעת המתנה בודאי לא עלה על לבה שהיא תמות בחיי אביה. ועוד שאם אתה אומר דהנאה כזו חשיבא להאב הנותן ובהכי מקיים אומדן דעתיה אף שלא נהנית בפועל. כיון שנהנית היא בתקוה לבד. ומפני כן נתרצה להחליט גופא מהיום לגמרי. לדעת הסוברים כן. כ"ש שיתרצה להחליט המתנה גם ליורשיה שהרי הדבר ידוע שזו הנאה לה יותר מהנאת עצמה. באופן כי איני רואה שום אומדנא לומר דלא כיון להקנות לה רק אם היא תזכה ותהנה היא בעצמה וז"ב לכל מי שיעמיק מעט בדבר. דמאחר שאנו רואים דעת האב להעביר הנחלה מבניו הזכרים ולתתם לבתו בודאי דדעתיה קריבא גבה טובא ונפשו אותה למעבד ניחא לה. והוא היודע אהבתה לבניה ודניחא לה בהם יותר מעצמה ושמחה שלימה היא לה בודאי כיון לעשות לה רצונה בכל אופן שיהיה ומכוין מסתמא להקנות גם ליורשיה גרידא וז"פ:
קושטא קאי דקי"ל דכי כתב בשטר סתמא לה ולא הזכיר יורשי' ולא ב"כ. דאמרינן לו ולא ליורשיו לו ולא לב"כ. היינו משום דכיון דדרשינן לשון הדיוט והוא כתב לה ולא זכר שם יורשים וב"כ אמרינן דגלי דעתיה דדוקא קאמר ולא משום אומדנא כלל. שהרי קי"ל דאע"ג דקי"ל הכי דלו ולא ליורשיו. היינו דוקא אי אכתי לא מטא ליד מקבל. אבל אם זכה אפי' שעה א' המקבל זכו יורשיו נמי ופשוט:
וע"כ כותבים לו ולב"כ לצאת מחששא זו דהיינו לו אם יהיה חי או לב"כ אם ימות הוא. דאי אפשר לומר דלשניהם ביחד קאמר שהוא נותן לו ולב"כ ביחד שיזכו בו בבת אחת. גם אי אפשר לומר שיזכה בו הוא תחלה ואח"ך באי כחו. דאם זכה בו הוא תחילה והרי הוא שלו מה מקום לומר שיזכו בו ב"כ. דמלתא דפשי' היא דרשאי האדם לעשות כרצונו בשלו למכור וכו'. וכ"ש אם מת דיזכו יורשיו. דאל"כ אמאן תרמיה אטו חלק ובלק אכלי להו. א"ו דמאי דכתבינן הכי. הוא לומר או לו או לב"כ וכנז' וברור. וכיון שכן אף אלו יונח דהכא בנ"ד איכא אומדנא. הרי כשכתב בשטר המתנה לעצמה ולעצם כב"כ ע"ש א"כ הרי בטל האומדנא ואמר שתזכה היא או לעצם כב"כ וכמו שפירשנו. וראיתי שגם הרב הפוסק הי"ו נרגש מזה שכ' גם ב"כ ע"ש. אלא שבכ"ז כתב לדחות זה והחזיק בספקו ע"ש. ולא ירדתי לסוף כוונת דב"ק אולי השמיט בה הסופר איזה דברים איך שיהיה איני רואה מקום להסתפק. ואם מפני שהקדים בשטר וכ' תזכה בו אסתר וכו' לעצמה וכו'. מה בכך והרי מוכח להקדימה כי מצד אהבתה הוא שנתעורר לעשות זה ואי לאו לא היה מעביר הנחלה ואחר שהחליט לתת לה החליט שגם כל הבאים מכחה יזכו אם תמות היא קודם מכחה לשמחה שלימה. וע"כ כתב ולכל עצם ב"כ ואו או קאמר ומוכרח כנז':
ואם מפני שהאריך הסופר לכתוב לעצמה ולזכותה. דריש הרב הפוסק הי"ו הך לישנא יתירה לומר דודאי הסופר ידע דהנותן לא רצה לזכות ליורשים רק אחר שתזכה היא. הרי אין משם ראיה דמלבד דאין יתרון הדברים הנ"ז מוכיח זה כלל. ואולי כן מנהג סופרי המערב לכתוב. ואם איתא דהאב קפיד להכי היה לו לסופר לכתוב לשון מבואר כלשון הש"ס ואחריך לפלוני וכיוצא. לא ברמז ובפרט אחר שעתיד להזכיר ב"כ בהדייא שמורה ההפך ודו"ק:
ואעיקרא דדינא אולי אין שום יתרון כי כן נהגו לכתוב וכנ"ז. ואף אם אינו כן שבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה. דאל"כ צא ופרוס לי כל אותם כפלים ויתרון דברים הכתובים באותו שטר. כי אנכי הרואה למוד אותו השבט עט סופר עם היותו חכם לארוך שלחן במדבר ועוד שגם בב"כ כתב ולעצם כב"כ. לאפוקי מאי כתב עצם. ולאתויי מאי כתב כל לרבות:
ובלא"ה אין בלשון הנ"ז שום משמעות רק שב"כ יזכו מחמתה בין בחייה אם תמכור אחר שתזכה בין אם תמות קודם יזכו יורשיה וב"כ מחמתה ופשוט ועי' משה"ר מע' הב' אות ב' וג' ע"ש. וכיון שאין כאן בנדון דידן שום אומדנא ואפי' אם היתה הרי נתבטלה באומרו לה עצמה ולעצם כל ב"כ שכוונתו לומר לה לעצמה אם תחיה. או לעצם כב"ך אם תמות קודם א"כ כשקנה האב גופא מהיום ופירי לאח"מ לא לה לבדה הקנה. כ"א גם לכל ב"כ הקנה. ונ"מ שאם מכרה או נתנה קודם ואח"כ מתה אע"פ שמתה בחיי אביה הנותן ולא אתה לידה הרי נכנס הקונה תחתיה לקנות גם הפירות דהא או או קאמר וכ"ש שיורשיה זוכים בכל וכנ"ז שהרי הם בכלל ב"כ כנודע ולכלם כיון להקנות רצוני למי שיהיה שייך לו מב"כ בעת שיפטר הנותן. או היא או הקונה ממנה או יורשיה ופשוט וברור:
וא"ך בנ"ד אף אם נאמר דלדעת הרשב"ש ז"ל בסי' קל"ה דאסתר לא קנתה גם הגוף כיון שמתה קודם אביה. מ"מ הרי יורשיה שהיו חיים וקיימים אז קנו הכל ביחד הגוף מיום שמתה אמם שאז חל קנינם שהקנה להם עצמם הנותן מכי אמר לעצמה או לעצם כב"ך. והפירות קנו אחר מות הנותן:
ומ"ש הרשב"ש ז"ל שה בין אינו זוכה בנכסי הזקנה מפני שאמו מתה בחיי הזקנה הנותנת שהוא כנד"ד היינו משום שהזקנה לא נתנה רק לבתה. וע"כ דוקא אלו זכתה הבת היה זוכה הבן אחריה מדין ירושה. אבל כיון שמתה והיא לא זכתה כלל לדעת הרב ז"ל שם א"כ מאין יזכה בנה לא כן בנד"ד שכך זיכה הנותן ליורשיה באמירת ב"כ כמו שזיכה לאמם. ואם אמם לא זכתה הרי היורשים זכו מצד עצמם. ופשוט דגם הרשב"ש ז"ל אינו מנגד לנדון כלל. וגם הוא מודה דאחר מות הזקן זכו היורשים במתנת אמם אף שהיא לא זכתה:
וגם בנדון הרשב"ש ז"ל אלו כתבה הזקנה שתזכה בתה וב"כ או יורשיה מהיום ולאח"מ. אין ספק שהיה מודה הרב ז"ל בה דזכה בנה מצד עצמה:
וכ"ת הרי הרשב"ש ז"ל כתב דמשלשה טעמים אין זכות לבן. הא' מפני שאמו לא זכתה. והב' משום שהיא לא נתנה אלא לה ולא לבנה וכו' ולפי דברינו אין כאן שני טעמים שהרי אלו נתנה לה ולב"כ דהיינו בנה היתה זוכה לבנה לגמרי מצד וכנז'. וא"כ אין כאן אלא טעם א' והיכי פלגינהו בתרתי:
הא ודאי בורכא היא כי אין ספק כי הם שני טעמים נפרדים. הא' הוא דאף אי לא הוה דרשינן לה ולא לבנה. דהך לישנא משמע דאתא לאפוקי בנה. אלא דהוה אמרינן דחשיב כאלו אמר לה ואחריה לבנה או שכתב כן בהדייא לבתה ואחריה לבנה אפ"ה לטעם הראשון לא זכה בנה דהא אין הבן זוכה אלא לאחר שתזכה היא וכיון שהיא לא זכתה ממילא דהוא נמי לא זכה וכדקי"ל בח"מ סי' רמ"ח ס"ג דמת ב' בחיי א' לא זכה ג' ויחזרו ליורשי א'. וזה לפי דעת הרב ז"ל דהבת לא זכתה בגוף לגמרי. לא כן לדעת רוב בכל הפוס' ז"ל דזכתה בחייה בגוף לגמרי ופשוט דזכו היורשים אע"ג דלא אתא ליד אמם:
ברם לטעם השני שכתב הרשב"ש ז"ל דדרשינן לה ולא לבנה דקפידא הוי. א"כ אפי' אלו האם זכתה זכייה גמורה כדת וכהלכה וכדעת החולקים עליו הנז'. עכ"ז אם לא הספיקא לזכות וליהנות מהפירות אפי' שעה שהרי מתה קודם אביה. אזי לא יזכה בנה שהרי הזקנה הקפידה לה ולא לבנה. עד שתגיע לידה ותהנה היא תחלה ואז יירשנה בנה. וכ"ז הוא בכתב. ל'ה. סתמא. או. לה ולאחריה וכנז"ל. אבל אם כ' לה ולב"ך. כנד"ד זו היא חלוקה שלישית שהרי הקנה מאז בפירוש גם לב"כ. שאף אם היא לא תזכה. יזכו יורשיה שנשארו אחרי מות הזקן בגוף ובפירות גם לדעת הרשב"ש ז"ל וק"ל. ואחר ששערתי כן בכוונת הרב ז"ל מצאתי ראיתי תשובת הרשב"ש ז"ל עצמו בסי' רע"ו בתוך התשו' ע"ש ממ"ש וז"ל ואף במה שכ' שיתן לבנה לא נכתב כראוי וכו' ואפי' נכתב כראוי וכו' וכו' עד שבמתנה אומדים וכו' ע"ש ותמצא נחת:
איברא דעיקר דברי מהריט"ץ ז"ל וכ"ש דברי הרשב"ש ז"ל קשים מאד שסמכו עצמם על דקדוק קטן מלשון הרמב"ם ז"ל והניחו פשטי הסוגיות והפוס' ז"ל והרמב"ם ז"ל עצמו וכדברי החק"ל ז"ל [בקשתיה הרבה בישיבה האחרת ולא מצאתיהו רק שו"ת הרשב"ש ז"ל מצאתי שם] וכדברי הרב הפוסק הי"ו. גם ודאי המט"ש ז"ל [איננו פה עמנו] כיון למ"ש הפוסק הי"ו. גם דברי הגאון ז"ל שם קשים וכמ"ש הרי"ף הי"ו. ולפום ריהטא נראה דברי הרשב"ש ז"ל דלא כמאן ודלא כר' יוחנן נמי דהרי אף לרי"ו נמי דקנין פי' כקנין הגוף דמי אפ"ה אם מת הבן בחיי האב נהי דלא קנה לוקח אבל יורשי הבן יורשים וכ"ש לר"ל וזה דלא כהרשב"ש ז"ל. עי' ב"ב ד' קל"ו ריש ע"ב לא קנה לוקח ע"ש בדברי רשב"ם ז"ל בד"ה לא קנה לוקח וע"ש בתוס' וצע"ג:
איך שיהיה לענ"ד המתנה קיימת אליבא דכ"ע ואפי' לדעת הרשב"ש ז"ל ואכמ"ל יותר. וא"כ חזר הדין דהמחזיקים זכו זכייה מעליא בכל מכל הצדדים הן מצד השטרות הן מצד החזקה הן מצד הירושה וכדברי הרב הפוסק הי"ו. דברי החו"פ כיבראלטאר היום חמישי לחדש תמוז יה"ל דהאי שתא תרנ"ז הישר בעיני ה' לפ"ק וצור ישראל יצילינו משגיאות ויאיר לנו לעינים:
ע"ה רפאל חיים משה ן' נאיים סי"ט
וזאת תשובתי ע"ע הנז'