אור ברסלב
אשר לשלמה סימן כב

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן כב

סימן כא

ע"ע הנז'.

הדין דין אמת כמ"ש הרבנים עליונים למעלה. והם ברוח מבינתם האריכו למעניתם. במלתא דלא שכיחא שטרות וכתי' ומטבע וכו'. כי הנה כעת לא נמצא מט"ל ולא שטרות וכו' רק קרקעות ותל"מ. כי היורשים והמחזיקים בקרקעות מכח המתנה והמכר הלא המה דור שלישי להר"ח הזקן הנותן ולכן לא ידעו אם היו או לא היו. לא נשאר לפנינו לדון רק על הקרקעות אם המתנה קיימת. ועל הקרקעות הדבר פשוט כמ"ש הרבנים הנז' בראיות נכוחות שזכתה הבת. וטעמם ונימוקם עמם הע"י כי"ר. וסבה היתה כי לא גליתי דעתי דעת הדיוט בזה בתחלה:

האמנם מה שהיה נראה לכאורה לדון במתנה זו. אם יהיה האופן ויתברר שנלב"ע הבת מקבלת המתנה בחיי הנותן הרח"ף הזקן ואח"כ מת הנותן אם זכו יורשי הבת בהאי מתנה. אם נאמר דלא נתן לה המתנה אלא לה ליהנות ממנה אם יפטר הוא בחייה. אבל אם תפטר היא בחיי הנותן כי לא באו לידה ולא נהנת ממנה אדעתא דהכי לא נתן לה. והגם שכ' בשטר המתנה תזכה בו אסתר לעצמה וכו' ולעצם כב"ך. הנה הזכייה מן האב לבת לא היה כ"א לה דוקא וכשתזכה היא יהיה לה ולעצם ב"ך. וכיון שמתה בחיי האב לא זכתה היא לשיזכה ב"ך אחריה. ועוד בלאו אומדן דעתיה דנותן אית לן למימר דכיון דלא זכתה היא שלא באה לידה המתנה לא יזכו יורשיה. או נאמר דכיון דנתן לה גופה מהיום כבר זכתה בו מאותו יום שכ' והקנה לה. ואף אם מתה בחיי הנותן ואח"ך מת הנותן כבר זכו יורשיה בגוף ויזכו אחר מיתת הנותן בהפירות ממילא

האמנם נראה דאין מקום לספק זה ודינו פשוט בפוס'. דאף אם מת המקבל בחיי הנותן ואח"ך מת הנותן יזכו יורשי המקבל. הרשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין ד' קל"ו על מ"ש במשנה שם הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור וכו' והבן אינו יכול וכו' שהם ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות וכו'. וכ' רשב"ם שם אבל לכשימות האב יטול הבן גם הגוף גם הפי' או הוא או הבא מכחו. לש' מת האב בחיי הבן לש' מת הבן בחיי האב. שהפי' מכר האב אבל הגוף קנוי לגמרי לבן וכו'. ע"כ. וכ"כ רב'י הטור ז"ל בסי' נז"ר ומר"ן ז"ל בב"י ובש"ע שם. עוד שם בגמ' מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב פלוגתא דר"י ור"ל לר"י לא קנה לוקח דקנין פי' כקנין הגוף ולר"ל קנה לוקח קנין פי' לאו כקנין הגוף דמי. וכתב שם רשב"ם ז"ל על מ"ש ר"י דלא קנה לוקח ז"ל אפי' לכשימות האב אח"ך שמעולם לא היו ראוים לבא ליד הבן אלא יחזרו לשאר יורשי האב [אבל התו' ז"ל כ' שם דיחזרו ליורשי הבן וטעמם ז"ל דבמיתת הבן נפלו הנכסים לפני בניו וכשמת זקנו קנאם הבן בקבר ממילא ואח"ך ירשם בן הבן וכו' יעו"ש] ומיהו היכא דלא מכרם הבן בחיי האב היה מודה ר"י שאע"פ שמת הבן ואח"ך מת האב אפ"ה יורשי הבן יורשים את מתנתו יעו"ש טעמא דמלתא. ואפסיקא הלכתא כר"ל דקנין פי' לאו כקנין הגוף דמי וקנה לוקח וכן פסקו הפוס' ז"ל והרמב"ם בפי"ב מהל' זכייה ומתנה ורבינו הטור ז"ל שם ומר"ן ז"ל שם ובסי' רי"א יעו"ש. המורם מן האמור דאף אם מת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב דזכו יורשי הבן ואף לר"י דפליג אר"ל במכר הבן ומת בחיי אביו דלא קנה לוקח וכו' מודה בהא דאם לא מכר הבן ומת בחיי האב דזכו יורשים. ובמכר הבן בחיי אביו הרי קי"ל כר"ל דקנה לוקח וכמ"ש הפוסקים ז"ל:

ואולם לכאורה יש להבין דאף לס' ר"ל דקנין פי' לאו כקנין הגוף וקונה לוקח כשימות האב הנותן דזה ניחא לגבי הגוף שקנאו הבן בחייו ואף דנשאר לאב הפי' קנין פי' לאו כקנין הגוף דמי. אבל לגבי הפי' דלא זכה בהם הבן בחייו רק אחר מיתת האב אף אם נאמר דהבן יורש אותם בקבר. בשלמא היכא דלא מכר הבן אית לן למימר דהוא ירשם בקבר והורישם לבן. אבל במכר הבן לית לן למימר שהורישם ללוקח דהלוקח לאו בר ירושה הוא. ומ"ש התו' ז"ל במכר הבן וכו' שירשם בקבר והורישם לבנו היינו לס' ר"י דלא קנה לוקח דכשמת הבן חוזר הגוף ליורשיו וכשמת האב יורש הבן הפי' בקבר ומורישם לבן וזה פשוט. אבל לס' ר"ל קשה:

שוב מצינו לה' מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ח"י שדקדק כן. ובא לכלל ישוב. והן קדם הביא מחלוקת הרמב"ן ז"ל ורבינו אפרים ז"ל בכותב נכסיו לבתו מהיום ולאח"מ ומתה הבת בחיי האב אי הוי ראוי לגבי הבעל. דהרמב"ן ס"ל דלא הוי ראוי וירית לה בעל. ולרבינו אפרים ז"ל הוי ראוי ולא ירית לה בעל. והאריך ה' בראיות לס' הרמב"ן ז"ל. ושוב כ' דיש לדקדק לס' הרמב"ן דאה"נ דהוי מוחזק מעכשיו בגוף אבל פירי לא ירית ליה אלא לאחר מיתה. וכד מיית ברישה עדיין לא הוריש לה אביה הפי' והוי ראוי וכו'. וסיים ה' וכ' דק"ו זו קשה נמי לר"ל דקנה לוקח. דהא אין הבן שמת קודם לאב יורש הפי' אלא בקבר ואין מוריש את הלוקח. דלא שייכה ירושה בקבר אלא לראוי ליורשו. לא ללוקח כלל. ותירץ ז"ל בקיצור דהמקנה קרקע מהיום ופי' לאח"מ משייר לנפשיה כח מהקרקע ליניקת הפי' מידי דהוה למוכר קרקע ומשייר אילנות וכו' ומ"ה קאמר ר"י דכקנין הגוף דמי וכו'. ומ"ה קאמר דלא קנה לוקח משום דאינו יורש הבן אותו שיור מהאב אלא בקבר ואז אינו יכול לזכות ללוקח וכו'. אבל לר"ל לאו כקנין הגוף דמי וכאלו לא נשאר לאב שום כח בגוף. וא"כ לא נשאר לו מה שיצטרך להוריש במותו כדי לומר שיורשו בקבר וכו' ומ"ה בהסתלק האב ממילא אוכל פי' הלוקח וכו'. והביא עוד מ"ש רשב"ם ז"ל שכ' שאם מת הבן בחיי האב שבן הבן יורשו. וקאמר בפי' הטעם שמשנתן האב הגוף מהיום קנה הבן לגמרי משעה שכ' והוריש לבנו כל כחו. הרי בפירוש שלא משום לתא שמוריש את בנו בקבר כשמת האב קאמר. אלא משום דמע' זכה הבן לגמרי וכו'. וכן התו' שלא הוצרכו לדחוק ולו' שבן הב'ן יורש את אביו בקבר אלא לדעת ר"י דאמר דלא קנה לוקח וכו' ע"כ. יעו"ש שהאריך וישב בזה סוגיית הש"ס:

והנה שם בפ' יש נוחלין דקל"ה ב' ובמציעה די"ט איתא. איזוהי מתנת בריא שהיא כמש"מ דלא קני אלא לאח"מ כל שכ' בה מהיום ולאח"מ ע"כ. ופי' רשב"ם ז"ל דלא קני פי' אלא לאח"מ דומיא דמש"מ שאינו קונה אלא לאח"מ. ומיהו בהכי עדיפא מש"מ דמש"מ יכול לחזור בו אבל מ"ב מהיום ולאח"מ אינו יכול למכור הגוף כל ימי חייו אלא פי' ע"כ. והרמב"ם ז"ל דין י"ב כ' מ"ב שכתוב בו מהיום ולאח"מ הרי היא כמש"מ שאינו קונה אלא לאח"מ. שמשמע דברים אלו שאע"פ שקונה הגוף מהיום אינו זוכה בו ואוכל פי' אלא לאח"מ. וכ' שם הה"מ ז"ל ברייתא בפ' יש נוחלין. ופירש"י והרמב"ן בדברי רב"י לו' שאינו כמש"מ שיכול לחזור בו וכו' אלא שדומה לה שאינו אוכל פי' מעתה וכו'. ע"כ. ונר' פשוט דמ"ש הרמב"ם ז"ל שאינו זוכה בו. פי' שאינו זוכה בגוף להיותו נהנה בפי' אלא לאח"מ. אבל הגוף קנוי לו לגמרי לכל מילי. ואם מת הבן בחיי יורשיו יורשים מתנתו. וכן אם מכר הבן בחיי האב ואח"כ מת האב קנה לוקח. וכדר"ל וכמש"ל מדברי הפוסקים ז"ל והרמב"ם עצמו בדין י"ג. ומ"ש הרמב"ם ז"ל דבהא עדיפא מ"ב מהיום ולאח"מ דאינו יכול לחזור בו וכו' וכ"כ ה"ה ז"ל. לאו דוקא דאינו יכול לחזור בו אלא דלכל מילי עדיפא:

איברא דמצי' להרשב"ש ז"ל בתשו' סי' קל"ד באשה שנתנה חצי נדונייתה שימצא לה אחר מותה לבתה מהיום ולאח"מ וכו' ומתה הבת והניחה בן וכו'. והשיב הרב ז"ל הבן הזה אין לו זכות בנכסי הזקנה מג' טעמי. הא' מפני שכתב בו מהיום ולאח"מ ובפ"ק דמציעה אמרי' איזו היא מ"ב שהיא כמש"מ וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' זו"מ ובנדון זה כבר מתה הבת קודם הזקנה ולא זכתה כלל. עכל"ה. ובסי' ק"ץ דקדק כן מל' הרמב"ם ז"ל שכ' ואינו זוכה בו ואוכל פי' עד לאח"מ ולא כ' ולא זיכה בפי' עד אח"מ או שלא זכה בו לאכול פי' [כן העתיק רב"י הדור ז"ל ל' הרמב"ם ז"ל] שהיה במשמע מל' אלו שקנה הגוף מעכשיו קנין גמור. לא כ' אלא בל' זה וכו'. דמשמע שאף הגוף לא זכה בו עד לאח"מ א"כ הרי הוא כמש"מ ממש ולא כמ"ב וכו' יעו"ש:

והנה אמת כי לפי מיעוט דעתינו וחולשת שכלנו לא זכינו להשיג עומק שכלו ודעתו הרמה בזה כי נראה שדבריו אלו ז"ל הם הפך ס' כל הפוס' ז"ל שכ' דאף אם מת קודם זכו יורשיו שהגוף קנוי לו לגמרי וכו'. וכמ"ש רשב"ם ז"ל. ולא נשאר לאב רק אכי' פי' ולא הוי אלא כאלו התנה ע"ד שאין לו שייכות בקרקע וכו'. וכמ"ש ה' מהר"ם אלשיך כתבנו דבריו לעיל. ובהכי תריץ יתיב סי' ר"ל וסוגיית הגמ' וכמש"ל. ובלא"ה היכי מצינן למי' דלהרמב"ם ז"ל מתנה כזו היא ממ"ש כמש"ם ונמצא דאם מת הבן בחיי אביו הנותן דלא זכו יורשיו דא"כ כשמת הבן בטלה המתנה וחזרה לאב. וא"כ היכי אמר ר"ל דמכר הבן ומת בחיי האב בקנה לוקח דקניין פי' לאו כקנין הגוף דמי והפסיקא הלכתא הכי ופסקוה הפוסקים והרמב"ם ז"ל. דזה ניחה היכא דנשאר הגוף לבן. אבל היכא דמת הבן דהדרא ארעא למאריה האב הנותן. אי הוי כמש"מ ממש מהיכן יזכה הלוקח. וכל כחו הוי מכח הבן והשתא דמת הבן והופקע זכותו שהי"ל באותו קרקע לא יש לו שום זכות ללוקח דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. וכן מצינו לה' מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ח"ן להכריח דמ"ש בברייתא איזו היא מ"ב שהיא כמש"מ דפי' הוי לענין שלא יזכה בפי' עד אח"מ הנותן אבל לגבי הקרקע מ"ב אלימתא היא יעו"ש:

וכבר מצי' לה' מט"ש ז"ל בסי' נז"ר אות י"ג שהביא תשו' הרשב"ש ז"ל הנז' וכתב עליו ולא הבנתי ד"ק. דהא דלא זכי עד לאח"מ היינו לגבי פי'. אבל הגוף קנוי לו מעכשיו ע"כ. וחזר ושנאה באות ח"י עמ"ש רב"י הטור דאינו זוכה בו לאכול הפי' עד לאח"מ הביא דברי הרשב"ש וכ' עליו דזה ליתא אלא לגבי פי' וכו' ע"כ. הנה ה' מט"ש ז"ל כ' דבריו בקצר אמיץ דהא דלא זכי היינו לגבי פי' אבל הגוף קנוי לו מעכשיו. דזה שהגוף קנוי לו מעכשיו גם הרשב"ש ז"ל ס"ל כן שהגוף קנוי לו מעכשיו והיינו לענין שאינו יכול לחזור בו או ליתנו או למוכרו לאחר וכמ"ש הוא עצמו בסי' קל"ב יעו"ש. אלא דזה הוא בחיי המקבל אבל אם מת המקבל בחיי הנותן ס"ל להרשב"ש ז"ל דלא זכו יורשיו ואתי עלה מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל וכמש"ל:

ואפשר לומר דכוונת ה' מט"ש ז"ל. הוא כמ"ש אנן בעניותין מדברי הפוס' ז"ל דהגוף קנוי לבן קנין גמור ובכן אם מת בחיי האב יורשיו עומדים במקומו לזכות במתנה ומ"ש הרמב"ם הרי היא כמש"מ היינו דוקא הפי' דלא זכה בהם עד אח"מ הנותן. אבל למילי אחריני הוייא כמ"ב לגמרי. וזהו מ"ש ה' מט"ש ז"ל אבל הגוף קנוי לו מעכשיו ר"ל קנוי לגמרי לדידיה הוי ואם מת יורשיו יורשים אותו וזהו נמי מ"ש באות י"ח דזה ליתא אלא לגבי פי' ר"ל דלא דמייא למש"מ אלא לגבי פי' שלא יזכה בהם עד לאח"מ הנותן ותל"מ:

שוב מצינו להגאון מופת דורינו בסה"ק שער אשר ז"ל בחח"מ סי' כ"ו דל"ב שהביא תשו' הרשב"ש הנז' ומאי דה"ק עליו ה' מט"ש. וכ' על דברי ה' מט"ש ז"ל ולא ידעתי מאי קאמר דודאי הגוף קנוי לו מעכשיו וכמו שבא מפורש בדברי הרשב"ש ז"ל בסי' קל"ג. אך אינו אלא לענין שלא יוכל לחזור וליתנה לאחרים וכו' אבל זכות החלטית אפי' בגופו של קרקע אין לו כ"א לאח"מ. דלענין הזכייה דין מש"מ ממש יהבינן ליה וכו'. וכמו שדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל בסי' ק"ץ. ולכן מ'ר הוא דאמר בסי' קל"ה דמה"ט אין לבן כלום כיון דמעי' לא זכתה הבת ע"כ:

והנה אמת שדברי ה' מט"ש ז"ל באו בקיצור ואפשר שכוונתו כמ"ש. האמנם אחר בקשת המחילה מקדושת עצמותיו ז"ל אמינה דלא ריוה צמאוננו בזה להבין דברי הרשב"ש ז"ל דנראין הפך דעת כל הפוס' ז"ל דמוכח מנייהו דהזכייה היא זכייה החלטית ואין לאב רק אכי' פי' כל ימי חייו. והם אמרו שאם מת הבן בחיי האב יורשיו זוכים במתנתו וכמש"ל וצל"ע:

עוד כ' ה' ש"א שם וז"ל. ושוב ראיתי בס' מהריט"ץ ז"ל סי' נ"א שדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש הרשב"ש ז"ל ושני נביאים נתנבאו בסגנון א' רק ההפרש ביניהם דלמהריט"ץ בנותן מתנה לאיש זר הוא שאינו זוכה זכייה גמו' גם בגוף הקרקע כ"א לאח"מ. משא"כ בנותן מתנה לבנו. ולהרשב"ש גם בנותן לבנו דינא הכי. וכ' שם שה' חק"ל ז"ל ח"מ מ"ב סי' ד' הרעיש הרעשה גדולה שדברי מהריט"ץ ז"ל הם הפך תורה שלימה חבל ראשונים ואחרונים שאמרו גופא קני מהיום וכו'. וה' ש"א ז"ל תמה על החק"ל ז"ל דמה ראה על ככה ומה הגיע על עוצם שכלו ועיונו הזך שלא עלה על לבו לחלק ולומר שלא אמרו הפוס' דגופא קני מהיום אלא דוקא לענין חזרה וכו' וכן מפורש בהרמב"ם עצמו דקאמר אע"פ שקנה הגוף מהיום. ומפרש מהריט"ץ ז"ל דהיינו דליתיה בחזרה. אך לענין הזכייה עצמית אינו אלא לאח"מ כדין מש"מ ממש ונ"מ לענין מזונות האלמ' שקודמת וכו'. וכן דאמרינן ירושה אין לה הפסק כדברי הרשב"ש סי' ק"ץ. וגם שאם מת המקבל בחיי הנותן אינו יכול בנו של המקבל מתנה לאחר מיתתו של הנותן לבא ולזכות במתנתו של אביו באידך של הרשב"ש ז"ל בסי' קל"ה וכו' עכל"ה. וסי' חק"ל לא. נמצא אצלינו לראות דבריו הקדושים זלה"ה:

והאמנם הגם דדברי מהריט"ץ זלה"ה אינם צריכים סעד דמי כמוהו מורה וראויין הדברים למי שאמרן זיע"א. אולם הרואה יראה דהאי דינא דחדית לן ה' ז"ל מדקדוק דברי הרמב"ם ז"ל לחלק בין מתנה לאחר למתנה לבנו. דבמתנה לאחר אף בגוף לית ביה קנייא עצמית ולא אהני ליה רק לענין דאין יכול לחזור בו כמ"ש בדבריו ז"ל. לא נמצא בשום פוסק אחר. ואדרבא עין רואה לרשב"ם ז"ל שם שעל מ"ש במשנה הכותב נכסיו לבנו וכו' כ' הוא ז"ל דה"ה לאחר יעו"ש. ועלה קאי פלוגתא דר"י ור"ל אי קנה לוקח. ואפסיקא הלכתא כר"ל וכו' דקנין פי' של האב לא הוי כקנין הגוף וקנין הגוף של הבן הוי קנין גמור לגמרי וכמ"ש הפוס' ז"ל כתבנו דבריהם לעיל. וא"כ נראה דה"ה לאחר:

וכן מצינו הדבר מפורש לה' פמ"א ז"ל ח"ב סי' א' שנשאל על הנותן מתנה גוף מהיום וכו' אם מת בחיי הנותן אם זכו יורשיו. ואחר שהביא ה' ז"ל דברי רשב"ם ושאר פוס' דהגוף קנוי לגמרי לבן ואם מת הבן יורשיו יורשים את כחו. כ' וז"ל ואין לחלק ולומר דדוקא בנותן האב וכו' דדעתו של אדם קרובה אצל בניו אבל הנותן מתנה לאחר אין הגוף קנוי לו שירש אותו יורש המקבל וכו'. כי לא מצינו חילוק זה כ"א לענין פי' המחוברים לקרקע וכדפי' רשב"ם ז"ל דקל"ט וכו' וכיון שלא מצינו חלוק כ"א לענין הפי' איך נחלק לענין הקרקע. ועם שהוא פשוט וכו' יש להביא ראיה מאותה שאמרו מכר הבן וכו' ואפסקא הלכתא כר"ל. והא לוקח דומייא דאחר הוי דלא שייך לומר דעתו של אדם ואעפ"כ זכה הלוקח מכח הבן. כ"ש בן המקבל אע"פ שהוא אחר דזוכה בנכסים וכו' ע"כ יעו"ש:

ועיין עוד לה' מ"ץ ז"ל בח"ב סי' י"א שקיל וטרי עם ה' מהרח"ש ז"ל הביא דברי הרמב"ם ז"ל וה"ה ז"ל הנז' וכ' ז"ל והנה מה שלא כתב ה"ה שהיא כמ"ב רק לענין החזרה ולא כתב שהיא כמ"ב שלא תזון האלמ' ממנה. נאמר דה"ה אלא משום דבחזרה יש חולקין כמ"ש ה"ה הזכיר החלוקה דהיא וכו' יעו"ש. מבואר יוצא דמפרש דברי הרמב"ם כפשטן שהיא כמ"ב לגמרי ואין האלמנה ניזונית ממנה:

הן אמת דאנן יד עניי אנן להכריע בין הפוס' ז"ל לענין דינא. ואולם נראה דמר"ן ז"ל דאתכא דידיה סמכינן ס"ל דדברי הרמב"ם הם כפשטן. דלא דמייא האי מתנתא דגוף מהיום וכו' למש"מ כ"א דוקא לענין הפי' דלא זכי בהו עד לאח"מ אבל לכל מילי הרי היא כמש"מ ואין האלמנה ניזונית ממנה. שכ' בב"י אה"ע סי' קי"א ז"ל כ' הרמב"ם ז"ל בפי"ט שאם נתן כל נכסיו לאחרים במש"מ הואיל ומש"מ אינו קונה אלא לאח"מ הרי המתנה וחיוב התנאים באים כ"א ולפיכך בנים יורשין כתו' אמן שמתה בחיי בעלה. וסיים וכ' בבד"ה וז"ל ואם נתנה במ"ב מהיום ולאח"מ אע"פ שכ' הרמב"ם בפי"ב מהלכות זכייה שהיא כמש"מ היינו לענין הפי' אבל לענין הגוף דין מ"ב יש לה וכן מפו' בדברי הרמב"ם שם וכ"כ המרדכי בפ' יש נוחלין בשם תשו' הר"מ ע"כ. וכ"כ בש"ע שם. ואע"ג דבסי' צ"ג בענין מזונות האלמנה לא כ' מר"ן מזה. נראה דה"ה דכחדא הויין וכחדא שריין דטעם א' להם. וכבר בב"י ח"מ סי' רנ"ב הביא סי' הר"י בן הרא"ש ז"ל דמ"ב מהיום ולאח"מ הוי כמש"מ וכו' ואלמ' ניזונית ממנה. וסיים מר"ן ז"ל דרבים לוחמים לו וסברי דדינא כמ"ב ואינה ניזונית מהם והאריכו בראיות וכו' ע"כ. יעו"ש. נמצא דמר"ן ס"ל דהיא כמ"ב ואין אלמנה ניזונית ממנה:

ונלע"ד ואם דל הוא לומר דלענין דינא אף ה' מהריט"ץ ז"ל לא פסיקא ליה דאלמ' תזון ממנה כאשר יראה המעיין בתשו' הרמתה. וכל עצמו לא בא רק לאלומי כחה של מתנת האב לבן שהיא מתנה לגמרי כמ"ב ולא תזון האל' ממנה ושגם הרי בן הרא"ש יודה בה. וכן נראה מלשונו ז"ל שאחר שדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שמתנתו לאחר הוי ממש כמש"מ וכו' ולא יפה כחו כ"א לענין חזרה כ' בדרך אפשר שגם מזונות האלמ' יקדמו לו כס' הר"י בן הרא"ש ז"ל יעו"ש. ואפ"ל דהגם דמדקדוק לשון הרמב"ם יש להוכיח כן דשנייא מתנה לאחר ודינה כמש"מ לגמרי. עכ"ז למעבד עובדא לא פסיקא ליה:

וכל זה אינו ענין לנד"ד רק בא בדרך אגב. דנד"ד הוי מתנה לבת וכו' ובזה כולם שוין לטובה דיורשי הבת המקבלת זכו בהאי מתנה וכאמור. זולתי דברי הרשב"ש ז"ל כי מעומק מושגם לא זכינו להבינם. ואולם לענין דינא ודאי דעבדינן הלכתא ככל הפוס' ז"ל דזכו היורשים ובכן המתנה דנד"ד זכו בה יורשי הבת. והמכי' שמכרו היורשים להרי"ף נ"ע קיימת ע"פ הדין הגמור. ובניו הי"ו ליחדו וליכלו ירושת אביהם. ואנו לי'ה עינינו. מכל שגיאה יצילנו. ובמאור תורתו יאיר עינינו. להבין ולהשכיל עומק הדין ומצוי ההלכה כי"ר. הכ"ד איש צעיר חרגא דיומא לא שמיה הח"פ טאנכיר יע"א בע"א לטבת דהאי שתא טבתא

ששון ושמחה ישיגו לפ"ק:

אחרי כותבי נתתי אל לבי וראיתי בעין שכלי. כי אף אם ימצא שום פקפוק בשטר המתנה מאיזה צד שיהיה מה שאינו. כי נלע"ד ואם דל הוא שהמתנה קיימת אין בה שום פקפוק וכמ"ש. בלא"ה אית להו להני יורשים המחזיקים זכייה דאורייתא מכח החזקה שהחזיקו בקרקעות המה ואביהם וכבר יש בידם שטר קב"ע מב' עדים כשרים ה"ה כהר"י נהון וכהר"י איזאנקוט י"ץ אשר העידו בגודלן על חזקתם בקרקעות הנז'. הא' העיד שמיום שנלב"ע הרח"ף הזקן [הנה הוא נותן המתנה לבת] היה הרי"ף דר בחצר אשר בהא לכראזין [הנה הוא דקור"ח אשר אנו דנים עליה] והיה משכירה לאחרים. והב' העיד ג"כ כמ"ש דמיום שנלב"ע הרח"ף הנז' היה הרי"ף דר בחצר הנז' כאדם העושה בשלו ומעולם לא מיחא בו שום אדם. והנה אמת כי לדבר הזה אין אנו צריכים לשטרי עדויות כי הוא דבר ידוע ומפורסם לכל באי שער עירינו מקטנם ועד גדולם שהקרו"ח הנז' הוא ידוע להרי"ף וליורשיו אחריו. גם אנא זעירא נער הייתי גם זקנתי ולדעתי שהקרו"ח הוא להרי"ף וכו' שהיו תמיד דרים ומשתמשים בו בונים וסותרים כאדם העושה בשלו. גם החנות הידו' להם אית להו שטרי קב"ע מעד א' המעיד שהיתה שכורה בידו מאת הרי"ף כמה שנים. והיה פורע השכי' להרי"ף או לבניו. ובלא"ה כולי עלמא ידעי לה להאי מילתא שהחנות הנז' הנה היא של הרי"ף וליורשיו אחריו. והנה כי כן הקרקעות הנז' בחזקתייהו קיימי. וכדקי"ל דמי שהחזיק ג' שנים ולא מיחא בו שום אדם זכה בחזקתו. והגם דקי"ל ג"כ דחזקה שאין עמה טענה לא הויה חזקה היינו לגבי דידיה אבל לגבי יורשים לא בעי שום טענה וכמ"ש בסי' קמ"ו וזה פשוט:

והוא"ל כי יורשי הרח"פ הזקן אשר הניח אחריו. היו ד' בנים שלמה ויצחק נלב"ע בלי זרע. ושנים יעקב ויוסף נשאו נשים והניחו זרע. יעקב הניח אחריו חיים ומשה. משה היה במתא דנא כל ימי היותו על האדמה הוא וכל ב"ב. חיים היה במחז"ק עד שנת תרכ"ב כאשר נתברר לנו בראיה ברורה ובש' תרכ"ב הלך לו לערי בראזיל והניח את בניו וב"ב בעירום ובחוסר כל. והי"ל חלק בחצר אחרת שמשכנה בהיותו במחז"ק והיו בניו וב"ב ממשכנים אותו כפעם בפעם ותוס' על המש' בהסכמתינו. ומכלל בני חיים הנז' היה יעקב הבא לערער. יוסף הניח אחריו חיים ויאודא ובת אחת. חיים הלך לו לערי בראזיל בש' תרכ"א יאודא ואחותו הלכו להם לערי אפרי'ק והנה הנם עד היום:

והנה מה שהוכרחתי לבאר זה הוא כי הגם שפסקו ז"ל דאף אם החזיק שלא בפני המערער והוא במדינה אחרת חזקתו חזקה. היינו אם שיירות מציות ממקום שהחזיק בו למקום המערער וכמ"ש מר"ן ז"ל בסי' קמ"ג וקמ"ו. ובנד"ד שהיו בערי בראזיל יש להסתפק אם מהכא להתם מקרי שיירות מצויות. הגם כי לפעמים איכא עובר ושב מהתם להכא וכו' אינו אלא מזמן לזמן. ומה גם בימים החולפים כידוע. ועי' תוס' פ' חזקת דקל"ח ע"ב ד"ה דסתם יאודה וכו' שכתבו דלענין מחאה בעינן דשכיחא טובא יעו"ש. אך ע"פ האמור נתברר שהרי"ף החזיק בפני אביהם של המערערים יותר מג' שנים שהרח"ף הזקן נלב"ע בש' תר"י או תרי"א והם הלכו לערי בראזיל בש' תרכ"א או תרכ"ב. נמצא דמפטירת הרח"ף עד שהלכו לערי בראזיל הוי יותר מיו"ד שנים ועל הרוב שהיו עמו במדינה כל אותו זמן וכמ"ש המחזיקים וכו'. ואנן בדידן נתברר לנו בירור גמור כי חיים אבי יעקב המערער היה במתא דנא מש' תרי"ח עד ש' תרכ"ב דהוי יותר מג' שנים. ולגבי יאודא והבת ליכא לספוקי שהיו בערי אפריק ואיכא שיירות מצויות כידוע:

והנה אמת כי רוב מה שבא כתוב בזה שנתברר וכו' הוא ע"פ המחזיקים. ואולם הם גם הם אין החיוב לברר וכו'. רק לרוחא דמלתא טרחו לברר וכו' אבל לדינא על המערערים להביא ראיה וכמ"ש מר"ן ז"ל בסי' קמ"ג שאם אינו ידוע שלא היה המערער במדינה אין שומעין לו במה שאומר וכו'. והוא מדברי הרא"ש ז"ל. וטעמא טעים דכיון שזה החזיק בשופי ג' שנים. והחזקה נשמעת במדינה אחרת עליו להביא ראיה שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת וכו' יעו"ש:

ואין לדחות ולומר דזה ניחא אם היה המוריש קיים ובידו לברר אם לא היה במקום שאין מחאתו נשמעת. אבל לגבי הני יורשי המערערים דלא ידעי במלי דאבוהון אפשר שעל המחזיקים להביא ראיה. ודמי למאי דקי"ל בסי' ס"ב באחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית ושטרות עשויות על שמו וכו' דעליו להביא ראיה ואם מת על האחים להביא ראיה וכו' יעו"ש. זה אינו. דשאני התם כיון שהיו השטרות עשויות ע"ש סברא הוא דהוי ממונו אלא דבחייב אמרינן אם איתא דהוי שלו א"א דלא יוכל להביא ראיה וכו'. משא"כ לאחר מותו הבן לא ידע וכו' וכמ"ש הסמ"ע שם. אכן בנד"ד הסברא להפך שקרו"ח הוי של המוחזקים שהחזיקו בה יותר מג' שנים על המערער להביא ראיה אף שהוא יורש ולא אמרינן דלא ידע וכו' ועל המחזיק להביא ראיה. דלא אתמר הכי רק בהך דהתם שהסברא היא שהיא ממונו:

ונלע"ד ג"כ דאין לטעון בעד המערערים דאף שכבר אביהם מחה בזמן שהחזיק המחזיק וכתב לו שטר מחאתו כפי הדין והני יורשים לא ידעי במילי דאבוהון ושטר הי"ל ונאבד. דאנן לא טענינן ליורשים אלא דוקא להחזיק מה שבידם ולא להוציא מאחרים. וכמ"ש הרש"כ ז"ל בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב יעו"ש. וה' דברי גאונים ז"ל כ' דהרש"ך ז"ל כ"כ מדעתו כמבואר בל' וכו'. ולא זכר שר כי הדבר מבואר בתשו' מהר"ם וכו' וכ"כ הרשבא ז"ל בתשו' ח"ב סי' מ"ב ומהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קכ"א וכ"כ מהרשד"ם ז"ל סי' רצ"א ורצ"ג ורצ"ד וכו' יעו"ש איברא דנר' דמידי פלוגתא לא נפקא. הנה מדברי ה' בח' ז"ל שרמז הש"ך ז"ל בההיא דסי' ע"ב מוכח דס"ל דאף להוציא טענינן ליורשים יעו"ש. גם ה' כנה"ג ז"ל בסי' ק"ח הגה"ט אות מ"ב הביא מ"ש ה' מהרשד"ם ז"ל דלא טענינן ליורש אלא להחזיק וכו'. וסיים שה' מהרי"א ז"ל בסי' שכ"ח כ' דאף להוציא טענינן להו ושכ"כ הריב"ש ז"ל בסי' רי"א וכו' יעו"ש. ואולם בנד"ד דהוי יורש נגד יורש נראה דלכ"ע לא טענינן להו להוציא. ואדרבא מצינן דביורש נגד יורש אף להחזיק לא טענינן להו. וכמ"ש רב"י הטור ז"ל בסי' ק"ח דין י"ז ז"ל. וכן הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה וכו' כך יש להם עם יורשי הלוה וכו'. אלא שזה יש ביניהם שכשהטוענים עם הלוה וכו'. אבל כשטוענים עם יורשי הלוה צריכים גם הם לישבע שלא נפרעו הם עצמם מאביהם שאם היה אביהם קיים וכו'. וזהו לדעת הראב"ד ז"ל אבל בעהע"י ז"ל כ' שאין צריכים לישבע שלא נפרעו וכו'. שאין טוענין ליורש במקום שיש חוב ליורש אחר. ומסתבר כדברי הראב"ד ז"ל שלעולם טוענין להחזיק הממון במקומו עכל"ה:

והנה דרך אגב מצי' לה' כנה"ג בסי' קנ"ג הגה ב"י אות ל"ב שתפס על ה' מהרש"ג ז"ל שכתב דלא טענינן ללוקח נגד לוקח. וחיליה ממ"ש הטור ז"ל סי' ק"ח דין ד'. ותמה עליו ה' כנה"ג ז"ל שרבינו הטור ז"ל הביא מחלוקתו בצדו בשם הרמ"א ז"ל וכו' וגם בסי"ז הביא מחלוקת זה בשם הראב"ד ז"ל ובעהע"י ז"ל. וסיים הרב כנה"ג ז"ל דאף דרבי' המחבר שם בסי' הקצר סתם כדעת בעל העי' שאין טוענין ליורש במקום שיש יורש אחר. מן הנגלה במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא המע"ה וכו'. עכ"ל יעו"ש:

והנה מחמת קוצר המשיג לא זכיתי להבין דב"ק במ"ש כי מר"ן ז"ל בס' הקצר סתם כדעת בעהע"י ז"ל דנראה דאף כי לא באו דבריו בפי' דטענינן להו וכו' סתמו כפירושו דטענינן וכו'. שהרי בס"א במע"פ כ' בפי' דאפי' יורשי הלוה אינן טוענין כלל אנן טענינן להו שמא פרע אביהם והיא ס' הרמ"א ז"ל שהביא רבי' הטור ז"ל בס"ד ודלא כס' בעהע"י ז"ל. והיא הס' הראשונה שהביא הטור שם וכמ"ש מר"ן ז"ל שם בבד"ה זל"ה. ולקמן בסי' זה כ' רבינו הס' הא' כי היא ס' ה' בעהע"י ושהראב"ד והרמ"א פליגי עליה יעו"ש. וכ"כ הגאון מהר"ר לי'ב בהגהותיו דכוונת מר"ן ז"ל בבד"ה לציין דהס' הא' היא של בעהע"י ז"ל יעו"ש. והוא ז"ל פסק שם כס' הרמ"א ז"ל והיא כס' הראב"ד ז"ל בסי"ז ודלא כס' בעהע"י ומוכח בפשי' דלא שאני ליה בין מע"פ למלוה בשטר. וא"כ אף דלא פי' בס"ט על מלוה בשטר סתמו כפירושו דטענינן להו וכסברת הראב"ד ז"ל:

ואין לדחות ולומר דהגם דהאי דינא דמע"פ ומלוה בשטר ממקום אחד הוא פלוגתא דרבנן הרמ"א והראב"ד ז"ל עם בעהע"י ז"ל. עכ"ז מר"ן ז"ל בקצר נ"ל לפסק הלכה כהרמ"א והראב"ד ז"ל במע"פ וכ"ה בעהע"י במלוה בשטר. וטעמיה ז"ל דשאני מלוה ע"פ ממלוה בשטר דשבועה של המלוה קילא היא דאין פותחין בה אם לא ישאל הלוה וכו'. ודומה לזה מצי' לרבינו הטור בסי' פ"ב שהביא פלוגתא דרבוותא היכא שמת המלוה ויורשיו מוציאין השטר והלא טוען פרוע די"א כיון ששבועה זו קילא שהרי אין פותחין בה וכו' נוטלין היורשים בלא שבועה. וה' שר שלם כ' כיון שאין המלוה כאן לישבע נשבע הלוה ונפטר. ורב אלפס כ' שיורשים נשבעים ונוטלים יעו"ש. נקוט מיהא דמטעמא דשבועה זו קילא ס"ל להי"א דהיורשין נוטלין מהלוה בלי שבועה:

עוד זאת מצי' לה' כנה"ג ז"ל שם בסי' פ"ב אות כ"ד שכ' לישב מה שה"ק ה' מהרש"ך ז"ל לס' ה' שר של'ם מהא דאמרי' לא שאנו אלא כשמת מלוה בחיי לוה ואח"ך מת לוה וכו'. ולפי דבריו אמאי יגבו יורשי מלוה בשבועה. נטעון ליורשי לוה מאי דהוה מצי אבוהון למיטען פרוע הוא וכו' ונשבעין ונפטרין. וה' כנה"ג בא לכלל ישוב דה' שר שלם ס"ל דלפרוע אדם חובו ולהניח השטר ביד המלוה הוי מילתא דלא שכיחא. ואי טוען לה הלוה מהימן אבל לא טענינן להו ליתמי וכו'. דומיא דנאנסו דאי טעין לה הלוה גופיה בעצמו נאמן ונשבע ונפטר. ולא טענינן להו ליורשים משום דלא שכיח. כדכתבו התו' וכו' ע"כ יעו"ש. והגם דאנן לא קי"ל כהי"א הנז' ולא כס' ה' שר שלם ז"ל ואם טען הלוה ישבעו לי נשבעין ונוטלין וכמ"ש מר"ן ז"ל ס"ה עכ"ז נקוט מיהא פלגא דיש סברא לחלק בין מלוה ע"פ לבשטר דאע"ג דבמלוה ע"פ טענינן להו שמא פרע אביהם ופטור. במלוה בשטר לא טענינן להו לחייב יורשי המלוה לישבע מהני טעמי אי משום דקילא שבו' מלוה בשטר וכמ"ש הי"א הנז' אי משום מלתא דלא שכיחא וכמ"ש הכנה"ג ז"ל. ותהני לן האי סב' לו' דאע"ג דצריכין יורשי המלוה הבאים בשטר לישבע ה"ד אם טענו כן היורשים אבל אנן לא טענינן להו. והנה כי כן אפשר לומר דאף שפסק מר"ן ז"ל בס"א כדין מלוה ע"פ כס' הרמ"א דטעני' להו וכו' ודלא כס' ה' בעהע"י. בדין ט' דהוי מלוה בשטר סתם לן כדעת בעהע"י דאנן לא טענינן להו וכו':

אלא דזה הוא ניחא אם היה מבואר בפי' בס"ט דלא טעני' להו וכו' אזי הוה לן למשכוני נפשין לחלק מע"פ למלוה בש'. וכמ"ש. אמנם כיון שבאו דבריו בסתם אית לן למימר דילמד סתום מן המפורש בס"א כדין מע"פ. ועוד כי נראה פשוט מדבריו ז"ל בס"ט דפסק כס' הראב"ד ז"ל דסיים וכ' שאם טענו יתמי הלוה אמר לנו אבא פרעתי לאביהם אין להם שבועה שלא נפרעו הם בעצמם ע"כ. והוא ממ"ש הב"י זל"ה ונר' מדברי בעל התרו' ז"ל דהא דמצריך הראב"ד ליורשי מלוה לישבע שלא נפרעו בם עצמם היינו בדשתקו יתמי לוה הלכך טעני' להו כל מאי דאפשר למטען אבל כי טעני' יתמי לוה וכו' אין עליהם שבו' שלא נפרעו הם בעצמם ע"כ. מבואר יוצא דלא הוצרך לזה רק לס' הראב"ד ז"ל. והאמת כן הוא דלס' בעהע"י אף אם שתקו יתמי הלוה אנן לא טעני' להו. ויורשי המלוה נוטלין בלי שבו'. כ"ש היכא דטענו יורשי הלוה אמר לנו אבא פרעתי לאביהם שאין על יורשי המלוה שבועה שלא נפרעו הם. מוכח מזה דפשי' דמר"ן ז"ל סתם לן כס' הראב"ד גם במלוה בש' דטעני' להו ליורשי הלוה וע"ז הוצרך לסיים בהאי דינא שאם טענו היורשים אמר לנו אבא וכו' אין עליהם שבועה. ודברי הרב כנה"ג צל"ע:

איך שיהיה נקטינן דלס' בעהע"י ז"ל אפי' להחזיק ביד היורשים לא טענינן להו במקום שיש חוב ליורש אחיו. ולס' הראב"ד ז"ל וכן פסקו הטור ומר"ן ז"ל וכמ"ש להחזיק הממון בידם טענינן להו אף נגד יורש אחר. אבל להוציא כ"ע לא פליגי דלא טעני' להו נגד יורשים אחרים. ובכן בנד"ד דהני יורשים הם מוחזקים דאית להו חזקה גלויה ומפו' בידם מכמה שנים בחזקתייהו קיימי. ולא טעני' ליורשים המערערים הבאים להוציא שאביהם היה בידו שטר מחאה וכו'. או שהיה במקום רחוק שלא היתה נשמעת מחאתו וכו':

האמנם לכאורה היה נראה דכל מ"ש ניחא אם היו באים היורשים המחזקים בטענת ירושה מכח החזקה דוקא ולא היה בידם שטרי זכיות אשר סמכו עליהם שטר המתנה מן האב אל הבת ושטר קנייה מאביהם וכו'. אזי הדבר פשוט שהיו זוכים מכח חזקתם וכו' משא"כ הכא שבא לדון בשטרי זכיותם המתנה והקנייה אם יש לפקפק בהני שטרי ולבטלם. נראה דאין לדון עוד על החזקה דמוכח דחזקתם היתה מכח שטר המתנה וכו'. וכשיתבטל השטר נתבטלה החזקה. דשטר אין כאן. חזקה אין כאן. וכדקי"ל בסי' ק"ם ס"ד דהבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר. ואם טען אח"ך שנאבד השטר אינו נאמן. וכן אם הביא השטר ונמצא בטל נתבטלה החזקה. וכ' הסמ"ע ז"ל שם כגון שהיו העדים קרובים או פסולים וכו' יעו"ש. ונראה דה"ה אם נתבטל השטר מאיזה טעם שיהיה דנתבטלה החזקה דהחזקה מכח שטרא קאתייא. ושטרא אין כאן. חזקה אין כאן וכמ"ש. זה היה נראה לכאורה:

ואולם מצינו ראינו להפוס' ז"ל דסברי מרנן דלא אתמר האי מלתא דהבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר. אלא דוקא לגבי המחזיק הא' אשר קנה או נתן לו במתנה וכו' דבידו לברר וכו' וכשאינו מברר איגלאי מלתא דחזקתו באה לו מכח האי שטרא ריעא ואבד חזקתו. משא"כ לגבי יורשים כנד"ד דלא ידעי במילי דאבוהון ואין בידם לברר. נדונים בחזקה דאית להו. ואית לן למימר ולטעון בעדם כי אביהם המחזיק הא' היה בידו שטר מכר מהר"ח הזקן הנותן המתנה לבת מוקדם למתנה הנז' או נאמר כי אחר שנבל"ע הר"ח הנז' וזכתה הבת וקנה הרי"ף המחזיק הנז' מיורשיה חשש לאיזה פקפוק וטרח עם יורשי הר"ח במתן דמים והסכימו וקיימו המתנה או עשו לו שטר מכר להרי"ף ונאבד אותו שטר אחר שעברו שני חזקה. ואיך שיהיה כיון שחזקתם מבוררת יש לנו לטעון כ"מ דאפשר לטעון להעמידם על חזקתם:

וכן מצי' לה' מוהרימ"ט ז"ל ח"ג סי' כ"ח. בראובן שקנה מלוי ולוי מיהודה ויורש יעקב אשר לו היו ידועים חזקת הבתים בא לערער בטענה שהיה קטן בזמן פטירת אביו ולא היה יודע למחות. והשיב ה' ז"ל מאחר דראובן הוציא כל שטרותיו וכו' ונראה איך קנה משמעון וכו'. אם יתברר שחזקת יהודה היה בזמן שהיה המערער קטן נתבטלו כל החזקות הבאים מכחו. נהי דאם לא היה מוציא השטרות וכו' עכשיו שהוציא השטרות צריך לידון בהם כדאמרי' וכו' אלא דנראה דאע"ג דאמרי' וכו' ה"ד כשהיה בעצמו בעל השטר ונעשה ע"י בהא אמרינן צריך לברר ולקיים חזקתו מתוך שטרותיו וכו' אבל בכגון לוקח זה שהחזיק שני חזקה וכו' אע"פ שמתוכן ניכר שתחי' חזקתו של יהודה הלוקח הא' היתה בהיות המערער קטן עדיין אפשר לו' שהיה ביד הלוקח הא' שטרות וראויות שקנה מאביו בחיים וכו' ולא תימא וכו' טוענין ללוקח מדי דהמוכר הבא מכחו לא מצי למטען וכו'. הא ליתא דכיון דהוא מוחזק בחזקתו קיימי. וטעמא דאמרי' הבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר היינו משום דקי"ל כר' יוסי דצריך לברר טענתו. והיכא דלא מצי לברר דלאו עליה רמי לברור פטור מלברר וכו'. עכל"ה יעו"ש:

וכן מצי' ג"כ לה' פמ"א בח"א סי' ע"ג. בראובן שירש קרקע מיעקב אביו שהחזיק בו כמה שנים והראה שטר שקנה אביו מ"ש וש' מאל' לוי ולוי מיהודה. ויורשי לוי טוענין לראובן הביא ראיה דאל' לוי גבתה כתו' קרקע זה וכו'. והשיב ה' ז"ל כמ"ש דלא אמרי' הבא לידון בשטר וכו'. אלא בלוקח עצמו וכו'. ואפשר שהיה ביד ש"מ שטר גוביינא זה ולא ידע יעקב וכו'. והביא ראיה לזה דהא אפי' בלוקח עצמו מהמערער כ' הרי"ף והתו' ושאר פוס' דאף רבי דאמר דצריך לברר אם א"א לו לברר כגון שמתו עדיו וכו' נדון בחזקה. ה"נ כיון שאין ביד זה היורש לברר זכותו כי האלמנה גבתה הקרקע בכתו' וכו'. והביא נמי ההיא דמהרימ"ט ז"ל שכתבנו לעיל יעו"ש:

ולכאורה היה נראה דכמו זר נחשב לומר בכגון נד"ד אם יש לפקפק מדינא בשטרות אשר המציא והנם בטלים וכו' שהיה בידו שטרות אחרים ונאבדו ממנו אחר עבור שני חזקה וכו' וכמש"ל. דהא חזינן דהני שטרי ריעי נזהר בהם לשומרם וכו'. ואיך ולמה השטר העיקרי אשר בו סמך חזקתו לא נזהר בו. אתמהה. ואולם הא לאו מילתא היא. דאנן כיורשים קיימינן וכו' דלא ידעי במילי דאבוהון ויש לנו לומר שהאמת כן הוא דבהני שטרי ריעי לא נזהר בהם לשומרם ובדרך מקרה נמצאו אצל היורשים וחזקת אביהם היה על סמך השטר האחר שנאבד ממנו אחר עבור שני חזקה:

ונלע"ד דאף אם היה המוריש חי ובא לב"ד ובידו הני שטרי ריעי וטען ואמר שהיה בידו שטר מכר אחר כראוי אלא דלאחר עבור שני חזקה לא נזהר בו לשומרו ונאבד ממנו ואלו נמצאו לו בדרך מקרה די"ל שהוא נאמן וחזקתו חזקה. דאף דקי"ל הבא לדון בשטר וכו' ואינו נאמן וכו' ונתבטלה החזקה וכו'. ה"ד היכא דראינו ריעותא בפנינו דבתחי' אמר דאית ליה שטר וכשאמרו לו להביאו חזר ואמר שנאבד חזינן ריעותא בדבריו שאם האמת אתו שהיה לו שטר באותו פרק שאמר שי"ל שטר היה זהיר ביה או היה מביאו מתחילה. אבל היכא דלא חזינן ריעותא ואפשר לומר כי האמת כן הוא וכו' וחזקתו קיימת.

ודומה לזה מצי' להאורות ז"ל שכ' לישב מאי דק"ל לה' ב"ח ז"ל דמה יעשה זה שאבד שטרו. רמז דבריו הש"ך ז"ל יעו"ש. וכ' האורות ז"ל דלק"מ דפשיטא אם מתחי' בא לב"ד ואמר שאבד שטרו דמהימן וזה עיקר טעמא של החזקה. דאחר ג"ש לא מזדהר אינש וכו' משא"כ זה שבא ואמר ששטרו בידו ואח"כ כשאמרו לו הב"ד להביא השטר אמר שנאבד. בזה ריעותא לפנינו ולא שייך עוד ג"ש נזהר דהא הודה שהיה נזהר עד בואו לב"ד. וכיון שבא לב"ד הי"ל להזהר יותר דהא רואה שי"ל מעררין וכו' עכל"ה יעו"ש. ונראה דה"ה בהא דהביא השטר ריע בידו וטען שהיה בידו שטר כשר וכו' דליכא שום ריעותא לפנינו כי לפי דבריו דרך מקרה נמצא זה השטר ואפשר לו' שהאמת כן הוא. וזה פשוט דלא דמי למ"ש הפוס' ז"ל דאם נמצא בטל שהיו העדים קרובים או פסולים ומכ"ש אם היה מזוייף דנתבטלה החזקה. דהתם ודאי סמך חזקתו על האי שטרא הוי ושטרא אין כאן חזקה אין כאן. משא"כ כשבא ואמר דחזקתו היתה על סמך השטר כשר שהי"ל ונאבד ואלו בדרך מקרה נמצאו וכו'. וכמ"ש:

עוד טעמא אחרינא איכא להאמינו במה שאמר שהי"ל שטר כשר וכו' מכח מגו שאם היה רוצה היה בא בחזקתו חזקת ג"ש שי"ל ולא היה ממציא שום שטר רי"ע לפני ב"ד. ודומה למ"ש מר"ן ז"ל בס"ס קמ"ו. הביא המערער עדים וכו' וזה טוען לקחתיה ממך וכו' והרי שטרי מקויים. טען המערער שהוא מזויף והודה לו וכו'. אבל שטר כשר הי"ל ונאבד וכו' הואיל ואלו רצה היה עומד בשטרו שהרי מקויים הוא ה"ז נאמן וכו'. וכ' ה' הסמ"ע שם דמיירי שלא החזיק ג"ש ושכ"כ הטור בשם רשב"ם והרא"ש ז"ל לאפוקי רי"ב ז"ל שם שפי' דמיירי בהחזיק וכן מסיק הש"ך ז"ל דלא כהב"ח ז"ל שפסק כדעת רי"ב ז"ל יעו"ש. הרי התם מטעם מגו שהיה עומד בשטרו וכו' הוא נאמן לומר ששטר אחר הי"ל ואבד אף שלא הי"ל חזקת שנים אף אנן נמי נימא היכא דאית ליה חזקה דנאמן לומר שטר אחר כשר הי"ל וכו' במגו דאם היה רוצה לא היה ממציא זה בפני ב"ד והיה זוכה בחזקתו דוקא:

וכ"ז להתלמד במקום אחר. דבנד"ד דביורשים עסקי' טענינן להו שהאמת כן הוא שאביהם לא היה נזהר בהני שטרי ריעי רק בשטר העיקרי ואחר עבור ג"ש שוב לא נזהר בו ונאבד ממנו והני בדרך מקרה נמצאו אצל היורשים וכמש"ל. ואע"פ דהני יורשים אין בידם רק שטרי ריעי אמרינן כי אביהם היה בידו שטר אחר כשר וכו'. דומה למ"ש ה' מהרימ"ץ ז"ל דאע"פ שמתוכן ניכר שתחי' חזקתו של יהודה הלוקח הא' בהיות זה המערער קטן וכו'. מ"מ עדיין אפשר שהיה ביד הלוקח הא' שטרות וראיות מאביו בחיים וכו' יעו"ש. וסיים ה' וזל"ה דאע"פ שיש עדים שכשמת אביו היה דר בבתים ההם אכתי אפשר לו' שמכרם לו בתנאי שיהיה דר בבתים או בשכי' היה דר וכו' יעו"ש. והרואה יראה כמה מהדוחק י"ל כן ועכ"ז זיכה ה' ללוקח בזה. וכללא דמלתא הוי דכיון שהחזיק כדינו הן אמת שאם היה הא' דבידו לברר נדון בשטר. אבל לגבי יורש או לוקח דאין בידם לברר טעני' להו כ"מ דאפשר למטען ולהעמידם על חזקתם:

וכן מצי' לגאון ה' מהר"י ן' מיגש ז"ל בתשו' כי באה בתשו' הרמב"ם ז"ל סי' רי"ד רמז דבריו ה' מטה שמעון ז"ל זל"ה. ועוד כי לא אמרו בזה הבא לידון בשטר ובחזקה כי זה נאמר על מי שבא לערער מחמת עצמו. אמנם הבא מחמת מורישו אף שיש בשטר איזה חסרון לית לן בה. ונאמר שיש צד אחר בביאת בית זה לשמעון. כי לזה אמרו טוענין ליורש וליתו' וכו' ע"כ יעו"ש:

ועד אחרין ה' משה"ר ז"ל מע' יו"ד אות וי"ו זל"ה. אע"ג דקי"ל הבא לדון בשטר ובחזקה וכו' ואם נמצא השטר בטל בטלה החזקה. היינו דוקא במחזיק עצמו אבל לא ביורש ונדון בחזקה. ועי' בתשו' פמ"א סי' ע"ג שנשאל וכו' וזכהו ה' ז"ל ע"כ. היא התשו' אשר כתבנו לעיל:

קנצי למילין דלכל הדברות תורה יוצאה בהינומא דיורשי הרי"ף נ"ע אית להו זכייה דאורייתא ע"פ הדין הגמור. אי מכח השטרות אשר בידם. ואי מכח החזקה שהוחזקו האב ויורשיו וכאמור. וצי"מ וימ"ן כ"ד הצבי החו"פ טאנכיר יע"א בסיון דהאי שתא

וששון לפ"ג וקיים:

ע"ה מרדכי בן ג'ו סי"ט

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה