אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן כ
השקפנו בשטר הצואה הנז' ובמ"ש רבני פאס יע"א ורבני מקנאס יע"א ועלתה הסכמתם שהצוואה הנז' בטילה אחר שאין בה תוכחת כפי תקנת אבותינו ורבותינו זיע"א. ולכאורה אכתי מקום יש בראש לפקפק דהנה בצואה הנז' שייר המצוה הנז' ליורשיו. ומצינו להרב קצות החושן ח"מ סי' רפ"ב סק"ג כתב וז"ל התשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז כתב וז"ל ובטופסי שטרות ראשונים יש שיור ד' זוזי וכ' גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחא הימנו כמ"ש בספר עיטור סופרים דמתנת ש"מ וכו' ע"כ. והרב פני משה ח"א סי' ע' כ' וזל"ה ע"פ סברת הרב בעל העיטור ואשר אתו דלא מיקרי אעא"ח היכא דשייר מידי ליורשיו מהנכסים. וע' ה' ט"ז אה"ע סי' קי"ג סק"א. ועי' ה' ברכ"י יו"ד סי' רמ"ט אות ט"ו שכתב דמדברי תלמידי רבינו יונה שהביא רב"א בש"מ כתובות מוכח דבהניח קצת ליורשיו תו ליכא משום אין רוח חנ"ה וכן משמע קצת מדברי ריב"ש ע"ש.
אתה הראת דסברי מרנן דהיכא דאיכא שיור לא הוי בכלל אין רוח חנ"ה. ולפ"ז היכא דאיכא שיור בזה לא תקנו רבותינו בעלי התקנות דבעי תוכחת. הוא משום אעא"ח. למה לי תוכחת. וסותר הקודם יוליד סותר הנמשך:
איברא דלעומת זה מצינו להר"ן ז"ל פ' מציאת האשה שכ' וז"ל ואני תמיה וכו' ומשמע ודאי דהכי קאמר עד כמה מחייב ושרי דליכא משום אעא"ח. ומהדרינן עד עישור נכסי אבל טפי מהכי לא. ובעובדא דרב פפא דאיעסק ליה לבריה בי אבא סוראה משמע להדייא דלרבות בפרנסה אסור. ע"כ ע"ש. והביאו מור"ם א"ה סי' קי"ג שכ' וז"ל י"א דאף האב בחיים אין לו להוסיף לבתו יותר מעישור נכסים ע"כ. וכ' ה' ח"מ סק"ה הטעם דהוי כאעא"ח מבניו ובמרדכי וברא"ש הביאו תשובת גאון שראוי לנדות למי שמרבה ליתן לנדן בתו. ע"כ הרי היא לפניך מערכה לקראת מערכה:
והנה מההיא דאבא סוראה דאייתי הר"ן מיניה ראיה וכ' דמיניה נשמע להדייא דלרבות בפרנסה אסור יש להקשות לבעל העיטור שהרי התם שייר ואפ"ה אמרינן דאסור. ואפשר לומר במ"ש הכנה"ג ח"מ סי' רפ"ב בהגה"ט אות ט' וז"ל אמר המאסף שלא אמרו אין רוח חנ"ה אלא דוקא בכותב נכסי' לאחרים והניח לבניו אבל בנותן נכסיו לא' מבניו כגון שריבה לא' ומיעיט לא' אע"ג דאמר שמואל לרב שילה לא תהוי באעא"ח אפי' מברא בישא לברא טבא. אינו בכלל דאין רוח חנ"ה אע"ג שאין ראוי לאדם להיות עד או דיין לאעא"ח אפי' מברא בישא וכו' ע"כ. ולפ"ז נוכל לומר דדיעה זו ס"ל כמ"ש הכנה"ג דהא דשמואל לא משום רוח חנ"ה אלא משום אעא"ח אין ראוי להיות עד או דיין. ומינה להיכא דשייר דהגם דאין בה משום אין רוח חנ"ה. מ"מ אין ראוי להיות עד או דיין והוי דומייה לההיא דשמואל ולכך לא רצה יהודה בר מרימור
אלא דאכתי יש להעיר על מ"ש הכנה"ג אחר סמוך אות יו"ד וז"ל עוד אני אומר דאפי' אעא"ח מברא בישא לברא טבא היינו דוקא בלשון ירושה ובשעת מיתה. אבל בלשון מתנה ובהיותו בריא אין שום קפידא. ע"כ. והרי בעובדא דאבא סוראה הוה בלשון מתנה ובהיותו בריא ואפ"ה לא רצה יהודה בר מרימור ליכנס עמו. והנלע"ד הוא דדיעה זו גם הכנה"ג סברי דדעת יהודה בר מרימור הוא משום חומרא וחסידות וכמ"ש הט"ז אה"ע סי' קי"ג ע"ע:
ומההיא דאמרינן בכתובות דס"ו מר עוקבא כי הוה נח נפשיה קם בזבזיה לפלגא דממוניה ומותיב הש"ס מההיא דאר"א באושא התקינו המבזבז וכו' ומשני ה"מ מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה. יש להקשות להר"ן ודעימיה אמאי לא מותיב הש"ס ממשנה שלימה הכותב נכסיו לאחרים אין רוח חנ"ה. וכבר הוכיחו מההיא דיוסי ן' יועזר דלא שאני לן בין כותב לאחרים למקדיש. ובפרט למ"ש הכנה"ג סי' הנז' אות ג' משם הרנ"ח אין רוח חנ"ה נ"ב ואיסורא נמי איכא ויש לב"ד למנוע הדבר הזה ולקרותו עבריינא ע"כ. ואף לפירוקא דש"ס קושייתיינו במקומה עומדת. ובשלמא לבעל העיטור וסיעתו לא קשה מהאי משנה שהרי מר עוקבא בזבז פלגא ושייר פלגא ותו ליכא משום אין רוח חנ"ה. אלא להר"ן וסיעתו הגם דשייר פלגא הוי בכלל אין רוח חנ"ה. קושייא:
והרב זרע אמת חיו"ד סי' ק"י סבר לה מ"ר דלדיעה זו צריכים אנו לומר דמר עוקבה לגרמיה הוא דעבד ואין למידין ממנו לכ"ע דדוקא מר עוקבא שהיה עשיר גדול דפלגא שהניח לבניו הניחם עשירים שלא יצטרכו לבריות הוא דשרי ואין בו משום רוח חנ"ה. ע"ש שהוכרח לזה מכח קושיין. וכתב עוד דמטעם זה השמיט הרמב"ם חילוק זה בין מחיים לאחר מיתה וגם מר"ן הב"י הגם שכ' בב"י י"ד סי' רמ"ט וז"ל אבל לאחר מיתה יכול לבזבז כל מה שירצה כדיעב' מר עוקבא שבשעת מיתתו בזבזיה לפלגא דממוניה. ע"כ. מ"מ השמיטו בש"ע והוא מטעם הנז' משום דס"ל דאף דשייר אין רוח חנ"ה ושאני מר עוקבא לגרמיה הוא דיעבד משום דעשיר גדול היה ולזה השמיטו כדין שלא יתן דבריו לשיעורין. ע"כ. ועי' להרב יד מלאכי כלל הש"ע אות ד' שכ' וז"ל דרכו של מוהריק"א בספר הקצר להשמיט כמה דינים שהביאם בב"י מפני שלא מצאם בשאר הפוסקים ומ"מ בב"י הביאם כי הוא מאסף לכל המחנות שזה משפטו ומעשהו. כנה"ג יו"ד סי' ל"א הגב"י אות ע"ד. והרב יד אליהו סי' קמ"ו והרב זרע אברהם חח"מ סי' י"ג כתבו דכיון דהשמיטו מהלכה נראה שחזר בו מפני שראה חולקים בדבר ע"ש ד' קכ"ה ב' וכן מצאתי להרב מנחת כהן בס' התערובות ח"א ספ"י. אך שם בח"ג פ"ז כתב דכמה דברים שהביא בב"י השמיט בש"ע אף שהם אליבא דהלכתא ע"ש ובדף קל"ח ב' ע"כ. ומסתברא דבהשמטה זו כ"ע יודו דכיון דחילוק זה הוא שנוי להדייא בגמרא לא הוה ליה למר"ן להשמיטו. ונמצא לפ"ז דדעת מר"ן היא אף היכא דשייר אין רוח חנ"ה. אכן מור"ם בהגה שם כתב וז"ל ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו אדם יכול ליתן לצדקה כל מה שירצה. ע"כ. ולפ"ז דעתו כס' בעל העיטור ודעימיה דע"י שיור לא הוי בכלל אין רוח חנ"ה. דאי ס"ל כהר"ן ודעמיה דאף ע"י שיור הוי בכלל אין רוח חנ"ה. הא לדידהו דין זה לא קאי לכ"ע דשאני מר עקבא דעשיר גדול היה ואין למדין ממנו לאדם אחר ומדפסקה בהגה משמע דלמידין דין זה אף לשאר ב"א. אלא ודאי דס"ל כבעל העיטור ודעימיה. ולפ"ז קשיא לן שהרי מור"ם גופיה באה"ע סי' קי"ג שכתבנו למעלה כתבה לההיא דהר"ן דאוסר להוסיף לבתו יותר מעישור נכסי משום אעא"ח ואף למאי דמסיים מור"ם באה"ע ואין נוהגים כן וא"כ נוכל לומר דטעם המנהג הוא כיון דיש שיור לא הוי אעא"ח ולכך ביו"ד פסק כס' בעה"ט והוא ע"פ המנהג שכ' באה"ע. מ"מ לא הו"ל למור"ם לכתוב בסתם והו"ל לכתוב דעת החולקים כמ"ש בא"ה. ולולא דמסתפינא היינו צריכים לידחק הרבה ולומר דמ"ש מור"ם ביו"ד לאו למיגמר מיניה לכ"ע קאמר אלא לעשירים גדולים כמו מ"ר עוקבא דוקא. ולפ"ז צריכים אנו לומר דמ"ש בא"ה ואין נוהגים כן הוא מטעם דס"ל דבבריא ובלשון מתנה אין בו משום אעא"ח. עוד אפשר לומר בדוחק דמור"ם ביו"ד לא נחית לדין זה דאין רוח חנ"ה אלא לענין תקנת המבזבז אבל לעולם אסור משום אין רוח חנ"ה. וכיוצא בזה מצינו להרב ט"ז יו"ד סי' צ"ה סק"ג שכ' וז"ל ואין להקשות דמשמע כאן דדוקא עם חלב אסור הדג אבל בפ"ע שרי הא יש בו איסור משום סכנה כמ"ש סי' קנ"ו שיש סכנה אם נתבשל דג עם בשר. דכאן לא נחית לדין זה אלא לענין מה שנוגע לענין נ"ט בר נ"ט. ואע"ג דלא דמי ממש מ"מ על צד מדוחק יש לדמות קצת ואם כנים הדברים נמצא דגם מור"ם ס"ל דאפילו עי' שיור אין רוח חנ"ה:
ועיין להרב פתחי תשובה ח"מ סי' רפ"ב מ"ש בשם הרב חתם סופר. וכ' עליו וז"ל ומשמע מדבריו דדוקא מי שאין לו בנים אבל אם יש לו דל"ש טעם והעברתם איכא קפידא אפי' במקדיש מקצת נכסיו. ולענ"ד איני יודע מנ"ל הא. ולכאורה מ"ש הגאון ז"ל דמבואר בסוגייא דב"ב דה"ה מקדיש לשמים הוא נכון. וכן מ"ש דמוכח בכתובות יג' דה"ה מקצת נכסיו ג"כ הוא נכון. אבל זהו כל חדא באפי נפשה. דהיינו במקדיש דוקא כל נכסיו. ובמקצת נכסיו הוא דוקא להדיוט. אבל שניהם כ"א דהיינו מקדיש ורק מקצת נכסיו. זה לא מוכח בשום מקום. כי בב"ב הוה עובדא שהקדיש כל נכסיו. ובכתובות הוה עובדא שרצה ליתן נדונייא לבתו. י"ל דבכה"ג דוקא הוי קפידא. אבל במקדיש רק מקצת נכסים י"ל דאין קפידא וכדמשמע נמי בכתובות ס"ז ע"ב גבי מ"ר עוקבא. ע"כ:
ועיין מרדכי פ' מי שמת סי' תרכ"ד שכ' נשאל לרבינו מאיר וכו' ומה שצוותה לר' יצחק על מה שהיה לו בידו לעשות בו המוטב י"ל היינו שיש לו ליתן כל הממון שבידו ליורשים שלה ולא לצדקה כדמוכח פ' י"ן גבי יוסי ן' יועיזר ומוכח התם דלאו שפיר עביד ואין לחלק בין בניו לשאר יורשים דאידי ואידי דאורייתא ע"כ. ע"ש דמבואר התם דלא היו ביד ר' יצחק הנז' כ"א שמנה זקוקים והיו לה נכסים אחרים בחדרה ולא היו לה בנים ואפ"ה כ' המרדכי בשם מהר"ם דיש בה משום אעא"ח וכההיא דיוסי ן' יועיזר דהקדיש כל נכסיו. ומתשו' זו הוכיח הרב זרע אמת דס"ל להמרדכי דאף בהניח קצת נכסים ליורשים הוי בכלל אעא"ח. וזה מבו' להדייא דלא כהרב פתחי תשובה:
גם מה שישב המנהג הרב חתם סופר דמעשים בכל יום דמי שאין לו בנים מצווה לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים הם משום דאמרינן פי"ן והעברתם מי שאין לו. הקב"ה מתמלא עליו עברה ואין עברה אלא גהנם וא"כ רצה להציל עצמו מגהנם בצדקה זו והוא קודם לעצמו מיורשיו. ע"כ אינו מתישב לדברי המרדכי שהרי התם מיירי באין לו בנים ואפ"ה כ' ינתנו ליורשים ולא לצדקה. ותשובה זו ג"כ היא תיובתיה דהרב ב"ד דכתב בשאר יורשים ואף בבת אין בו משום אעא"ח. שהרי המרדכי כ' בהדייא ואין לחלק בין בניו לשאר יורשים. דאידי ואידי דאורייתא. גם הרב חתם סופר שהביא הרב פתחי תשובה ס"ל בהדייא דלא כהרב"ד וס"ל ואע"ג דבש"ס איתא והניח את בניו לאו דוקא בניו אלא יורשיו וכ"כ רמב"ם וש"ע יורשיו דזיל בתר טעמא דילמא נפיק מיניה בנין דמעלו וזה שייך בכל יורשיו וכן מבואר בסמ"ע שכ' דמ"ש שאין נוהגים בו כשורה פי' אע"ג דנוהג כשורה במילי דשמיא וכו' ואי ס"ד דבנו ממש הוא ולא נהג באביו כשורה למרוד בו א"כ מה טוב נשאר לו כו' מבואר מכל זה שאפילו להקדיש רק קצת נכסיו אפי' לא הניח יוצאי חלציו אין לתח' להזדקק לזה. ע"כ:
ונחזור למש"ל דמדהשמיט מר"ן ז"ל האי חילוקה דש"ס דבין מחיים לאחר מיתה ואינו עולה על שלחן מלכים. ס"ל דאף היכא דשייר הוי בכלל אין רוח חנ"ה. ושגם מור"ם ז"ל יש לצדד דהכי ס"ל. ולפ"ז צוואה הנז'. הגם שיש בה שיור יש בה משום אעא"ח ומאחר שלא הוכיחוהו על עון אעא"ח הרי היא בטילה כפי תקנת רבותינו זיע"א. ואין לפקפק בה מההיא דהרב"ד וכמ"ש הרבנים הי"ו למעלה ראש ואנן בעניותין חבל נביאים כולם מתנבאים בסגנון אחד דלא כהרב"ד ז"ל כמביא למעלה:
וכן מצינו להרב מוהריב"ץ ז"ל שביטל צוואה אחת משום שלא היה בה תוכחת הגם שהיה בה שיור וזל"ה ראובן שצוה מחמת מיתה שלא יטלו בנותיו מנכסיו כ"א ה' אוקיות לכל א' והשאר קו"ט וכמד"ן תטלנו אשתו ואחרי מותו הלכה והיתה לאיש אחר וכו' אך ראיתי שהמתנה בטילה בין מין הדין בין מן התק'. הא' מצד התק' שתקנו ז"ל שכל צוואה של אעא"ח צריך שיהיה בה חכם מדייני העיר או מחכמי המעמד וא"ל לא תועיל. ובתק' האחרונה הוסיפו שאף אם לא יהיה מצוי בפועל אלא שהסופרים ילכו וימליכו עם הח' ויבואו ויוכיחו את המצוה תוכחת מגולה בשם החכם סגי. והכא לא עשו כן אלא שעידי הצוואה מעידים שהיה ת"ח אחד עמהם והוכיחוהו כולם ובלי ספק אין אדם מתפעל מתוכחת הת"ח והסופרים כשמוכיחין אוחו מעצמן כמו שמוכיחין אותו בשם חכם ודיין שהתוכחת משמו עושה רושם גדול ואפי' אם יהיה הת"ח רשום ורישומו ניכר לעיני חכמי הדור הגדולים אין תוכחתו עושה רושם כתוכחת אחד מבדי"א וכבר ת"ל היינו רשומים ואפ"ה היינו צריכים למלך עם אחד מב"ד אשר היו בימים ההם והיינו מוכיחין משמו ולא מעצמינו ופוק חזי מעשה רב ואף שבתק' כתוב דייני העיר וחכמי המעמד בזמן הזה אין לנו חכמי המעמד ואין לנו אלא בדי"א. ע"כ. ואנהרינהו לעיינין הרב בתשו' זו ואשמועינן טובא. חדא דליתא להא דהרב"ד דבנדון דידיה לא היו כ"א בנות ואפ"ה כ' דיש בה משום אעא"ח. ותו שמעינן מינה דהגם דאיכא שיור איכא משום אעא"ח שהרי בנדון הרב שייר הנותן לכל א' מבנותיו ה' אוקיות וזה ודאי הוי שיור. ואע"ג דהרב זרע אמת בסי' הנ"ל כ' שיעור השיור הוי פלגא מ"מ הרי אסיק דשיעור השיור הוי שוה דינר ולמדה מכתובת בנין דכרין דלא תקנוהו אלא היכא דיש שם מותר דינר וכדאמרינן כתובות ד' נ"ב והביא ראיה לזה ממהרימ"ט ח"מ ח"ב סי' ו' דלמד הרב ז"ל איסור אעא"ח מדין כתובת בנין דכרין וממילא נראה דכי הכי דהתם סגי דתתקיים הירושה במותר דינר הכא נמי נימא לענין איסור אעא"ח. ע"ש. ואנן בעניותין זכינו לדברי התשב"ץ משם גאון דבשיור ד' זוזי שהם ד' דינרים רוח חנ"ה כמביא למעלה. ובודאי דהגאון מכתובת בנין דכרין יליף לה דסגי במותר דינר אלא לרווחא היו מוסיפין עוד שלש. וא"כ בנדון הרב מוהריב"ץ דשייר ה' אוקיות לכל א' מבנותיו הוי שיור שהרי הדינר יש בו ששה מעין והמעה היא משקל י"ו שעורות ומשקלה פחות מהאלמוזונא עד"ה שמשקלה י"ו חטים ובימי הרב שהיה הכסף בזול למרבה היתה שוה האלמוזונא עד"ה יו"ד פרוטות שלנו של נחשת דוק ותשכח ותמצא שה' אוקיות הם שני דינרין ויותר מעט ההפרש שבין משקל החטים לשיעורים ואפי' תימא שדברי התשב"ץ הם בדוקא וצריך ד' דינרים אפ"ה הרי בנדון הרב שייר לכל א' מבנותיו ה' אוקיות ומיעוט רבים שנים וא"כ הוו יותר מד' דינרים ואפ"ה כ' הרב מוהריב"ץ ז"ל דמתנה בטילה כיון שאין בה תוכחת. ומי לנו גדול יודע ובקי בתקנות אבותינו ורבותינו הנסתרות והנגלות בפרטי פרטים ואפי' בחדרי חדרים כהרב מוהריב"ץ ז"ל אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת ומינה לא ניזוע:
גם הרב באר מים חיים לרב אד"א ז"ל ד' לב' ע"ד כ' וז"ל גם ראיתי למי שערער על מתנה זו שלא נעשית בחבר עיר ונמצא בתקנות דצוואה או מתנה שלא תהיה במעמד חבר עיר המתנה בטילה. והנה אם פשטה אותה תקנה באותם המקומות הרי טוב ואם לא פשטה חזר הדין לסיני וכו' ע"ש. ובנדון הרב היה שיור שהרי בדף הקודם באמצעי התשובה כ' נוסח הצוואה וז"ל לבני ולבנותי אני נותן מהיום ומעכשיו לכל א' עשרה אוקיות מתנה גמורה והנשאר הן קרקע הן טלטל הן כמד"ן אני נותן במתנה גמורה לפלונית אשתי שתזכה בו זכייה גמורה ככל המתנות הכשירות והנהוגות דנהיגי בישראל ע"כ. מבואר להדייא דבמקום שפשטה תקנת רבותינו היכא דאיכא צוואה בלי תוכחת אף דאיכא שיור הצוואה בטילה. גם הרב ויאמר יצחק חח"מ סי' פ"ו בצוואה שהיה בה שיור ולא היה בה תוכחת ורצה לבטלה אלא דמספקא ליה אם נתפשטה תקנה זו בכל ערי המערב. עי"ש ובסי' פ"ט וקצ"א:
מעתה עליונים למעלה הטיבו אשר דברו שכן מעשים בכל יום. גם הרב מ'ר גאון עוזינו מאריה דאתרין א'ב בחכמה נ'ר ישראל ודעמיה רב הו'ד יוסף נר"ו מופלא הסמוך לאי'ש כתבו ולא חילק ידענא. ולא חשו להא דשייר ולא לס' הרב"ד והכל הבליעו בנעימה מועט מחזיק את המרובה ולהפצרת החכם השואל הי"ו הניפו את ידם להביא להקת הפוסקים דלא שמיע להו להא דהרב"ד:
והילך מ"ש מוהריב"ץ בענין אחר וז"ל ושמא יהיה לב האדם נוקפו לומר שכל הפרטים הללו לא באו מפורשים להדייא בלשון התק' וכו' לכן אומר אני דלפי האמת הכל בא בכתב מפרש כגלוף דעזקא אלא שהסופרים שהיו כותבים התקנות היו כותבים בלשון קצרה ונותנים לב"ד ז"ל לחתום וכשהיו ב"ד קובעין המנהג ע"פ התקנה היו קובעין המנהג ע"פ כל הפרטים שהיו בדעתם בשעת התקנה. ע"כ:
אמור מעתה הצוואה הנז' שלא היה בה תוכחת הרי היא בטילה ומבוטלת נפלה לא תוסיף קום והרי היא כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. וצויי"מ וימ"ן הכ"ד הח"פ פאס יע"א דהאי שתא טבתא והשיב
לב אבות על בנים לפר"ק. וקיים. זעירא דרבנן:
ע"ה שלמה אבן דנאן יצ"ו אכי"ר