אור ברסלב
אשר לשלמה סימן יא

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן יא

סימן י

שאלה מעשה שהיה שיש רחבה ברחוב היהודים בתוך האלמלאח שבדובדו יע"א. והיא מוחזקת להם להניח שם המוכרים תבואה וקטנית ומיני ירקות ומיני פרקמטייא וסחורות למי שאין לו חנות קבועה ודרך כבושה לרבים מזה כמה וכמה דורות דור אחר דור. והן היום עמד יהודי אחד מבני מצר הרחבה ותלה את עצמו בחברת עכו"ם אשר פיהם דיבר שוא שהרחבה ההיא כתובה בערכאות לבית הת'פלה שלהם. וקנה הוא מהם חלק מה והוסיף אותו בבנין חצרו שמצד רה"ר הנז'. ע"ז יורו המורים יושבי כסאות למשפט אם מחוייב הוא לסתור בניינו ולהשיב את הגזילה אשר גזל להחזיר הרחבה לכמות שהיתה או לא. ויבא שכמ"ה:

ע"ה

אברהם אבן סוסאן הי"ו

תשובה הנה בפרק המוכר פירות ד' ק' אמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ופירש רשב"ם. החזיקו בו רבים. שהשווהו ותקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי לרבים מחל. וכ"ש מתני' שנתן להם ההוא דרך בידים הילכך מה שנתן נתן וכגון שהחזיקו. ע"כ. ולכאורה משמע דלא החזיקו אלא בהשווהו ותקנוהו להילוך אבל בהילוך לחוד לא החזיקו דתיקון המקום עדיף מהילוך. שכן מבואר ברשב"ם ז"ל במאי דפריש שם אדברי חכמים דפליגי ארבי אליעזר וסבירא להו דאין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק. כתב וז"ל עד שיחזיק להשוות קרקע לחרישה או נעל גדר ופרץ והא דאמרינן בפק' דב"ק אימת הוייא חזקה מכי דייש אמצרי. לאו בהילוך מיירי אלא בהגבהת המצר ודש הקרקע לתקן את המצר ולחזיקו דהיינו נעל גדר וכו' והט' דפירש במלתיה דרב יהודה שהשווהו ותקנוהו להילוך דבהילוך לחוד לא הוייא חזקה וכדעת חכמים:

ואולם חזיתיה לרב"א בש"מ בההיא סוגייא שכתב וז"ל הרשב"א ז"ל ורבי אליעזר רבים במאי קנו ליה בהילוכה. מסתברא דלרבי אליעזר דוקא קא פריך ומשום דאותו דרך שביררו להם לא מדעת הבעלים ביררו ולא נעשו להילוך. אבל בדרב יהודה ומתני' לא מבעייא ליה דכיון שהבעלים מדעת עצמן נתנו להילוכן של רבים הרי הוא כשביל של כרמים דמודו ליה רבנן לרבי אליעזר דנקנה בהילוך. ומהדרינן דלרבי אליעזר אפילו בכל קרקע נקנה בכל שהוא שכן זכה אברהם אבינו בהילוכו בארץ. ע"כ:

מבואר להדייא דלמתני' ולרב יהודה דאיירי בדהחזיקו מדעת הבעלים בהילוך לחוד הויא חזקה. ואף דרבנן ס"ל דאין הילוך מועיל כלום. הרי אמרינן אמר רבי יוסי ברבי חנינא מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך. והטעם דמקשה הש"ס לר"א ולא מקשי אמתני' ורב יהודה משום דלמתני' ורב יהודה דהוי ברשות הבעלים ומדעתם הוי כנעשה להילוך והוי כשביל של כרמים. אבל לר"א דאיירי התם ברבים שביררו דרך לעצמם דהוי שלא מדעת הבעלים לא נעשה להילוך. וע"ז מתרץ הש"ס דאליבא דר"א אפילו לא נעשה להילוך נקנה בהילוך דהילוך לר"א כנעל גדר ופרץ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשו' אלף קנ"ב שנשאל אהא דאמרינן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו בכמה הוייא חזקתם. והשיב לכאורה משמע משעה שהלכו בו רבים. והביא ההיא סוגייא דפ' המוכר פירות עד ור"א במאי קנו ליה. וכ' ע"ז משמע שהחיזקו בו בהילוך. ושוב כ' אלא דבשלהי חזקת הבתים משמע דאפי' קודם הילוך מכיון שפלשו המבוי לעבור בו הרבים ואי נמי שהרחיבו להם דרך לעבור בו קנו והחזיקו במעשה זה. והביא ההיא סוגייא דשלהי פ' חזקת ד' ס'. וכ' ע"ז אלמא משעה שכנסו שוב אינו מחזיר הכותלים למקומן. דאי לא לימא להחזיר כותלים לאחר שהחזיקו בו רבים. ושוב כ' ומשום דסתמא דמילתא הכי הוא דאין הרבים נמנעים מעבור בו מיד נקטי ליה סתמא. ודכוותה תנן סתמא נמי בעירובין וכו'. וסיים עלה אלמא דאע"ג דההיא דר"א דוקא כשביררו והחזיקו בו בהילוך לא נמנעו. מלשנות סתם חצר שנפרצה לר"ה ולא קתני והחזיקו בהילוך רבים. ע"כ:

וכתבתי סדר סגנון דברי הרשב"א דמצאתי לרבינו הכנה"ג ח"מ סי' תנ"ז בהגה"ט אות יו"ד דברים תמוהים שכ' וז"ל כ' הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף קנ"ב דמצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו לאו דוקא החזיקו בו בהילוך אלא כיון שפלשו המבוי לעבור בו רבים ואי נמי שהרחיבו להם דרך לעבור בו קנו גם מדברי רשב"ם ז"ל פ' המוכר פירות בפירושה דהאי מימרא מוכח דכל שתקנוהו להילוך אע"פ שלא הלכו אסור לקלקלו. ע"כ:

ואחרי נשיקת הרצפה. בעניותי לא הבינותי. דאיך כ' בפשוט לדעת הרשב"א. והלא מה שהעתיק הכנה"ג מדברי הרשב"א ז"ל. הם ממ"ש הרשב"א אלא דבשלהי חזקת הבתים משמע וכו'. ושם פירש הרשב"א דמשמע ליה כן מדלא אמרו להחזיר כותלים לאחר שהחזיקו בו רבים. ומשמעות זה הדר דחאה הרשב"א גופיה. דמשום דסתמא דמילתא הכי הוא דאין הרבים נמנעין מעבור בו מיד נקטי ליה סתמא ושכן תנן דכוותה בעירובין. באופן דמריהטת לשון הרשב"א וסגנון דבריו מורים דלא סגי ליה בלא הילוך:

ועוד לא ידענא מ"ש דמדברי רשב"ם מוכח דכל שתקנוהו להילוך אע"פ שלא הלכו. והא מדברי רשב"ם מוכח דהשווהו ותקנוהו להילוך הוא דמהני אבל הילוך לחוד לא מהני. וכמ"ש רשב"ם לדעת חכמים דס"ל דהילוך לא מהני. והשוו קרקע לחרישה מהני והיינו דאמרו מכי דיש אמצרי דהוי כנעל וכו'. אבל הרשב"א ז"ל לא איירי בהשוו הקרקע ותקנוהו כלל. אלא במה שהרחיבו את הדרך דלא תקון בגוף הקרקע מידי דזה ודאי גרע אף מן ההילוך. באופן דדברי רבינו הכנה"ג תמוהים הם בעיני. וצ"ע:

וחזיתיה להפרמ"א ח"א סי' פ"ד שכ' וז"ל ויש מי שרצה לומר דהא דאמרינן מצר שהחזיקו בו רבים וכו' לא מהני חזקה לרבים בהילוך בלבד אלא צריך שיחזיקו בקרקע וכיון שכן בנ"ד דלא היה שם כ"א הילוך בלבד לא מהני וראיתו ממ"ש רשב"ם בפ' המוכר פירות ד' ק' על מ"ש שם מצר שהחזיקו בו רבים פי' רשב"ם החזיקו בו רבים שהשווהו ותקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו בודאי לרבים מחל וכ"ש מתני' שנתן להם דרך בידים הילכך מה שנתן נתן וכגון שהחזיקו ע"כ והכי אמר התם לקמיה בברייתא דתניא הלך בה לאורכה ולרוחבה קנה מקום הילוכו דר"א וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום וכו' עד שיחזיק וכו' הרי דלדברי חכמים אין הילוך מועיל כלום ובודאי דהלכה כחכמים וא"כ בנ"ד לא מהני חזקתם כיון שלא היה שם אלא הילוך בלבד. ע"כ. והפרמ"א ז"ל דחה ראיתם לענין כונס בתוך שלו דבזה מהני ההילוך אף לדעת חכמים דלא אמרו חכמים דלא מהני אלא בדין קונה קרקע בחזקה אבל בכונס בתוך שלו דהרי זה כמפקיר רשותו זכו הרבים בהילוך לבד והט' דלא פירש רשב"ם התם בשלהי חזקת הבתים כדפי' בפ' המוכר דדוקא בההיא דהמוכר הוא דצריך השווהו ותקנוהו ולא מהני בהילוך משום דמוקמינן השתא טעמא דמתני' משום מצר שהחזיקו וכו' ואלו הוי בהילוך לבד לא מתוקמא שפיר מתני' דהא מתני' מיירי שהיתה דרך רבים עוברת דרך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד ואלו הוי החזקה באותו השדה בהילוך לבד לא מוכחא מילתא דהוי לקנין כיון שיש להם דרך שם באיזה מקום שירצו הולכים אבל כל שתקנוהו והשווהו לדרך שנתן להם מוכחא מילתא שהרבים רוצים לקנות אותו דרך ולהכי לא מצי למימר שקולו דידכו והבו לי דידי ע"כ תוכן דבריו בקיצור:

ואמה"ר דבריו דחוקים. דהגם דטעמא דמתניתין הוא מההיא דרב יהודה דמצר שהחזיקו וכו'. מ"מ רב יהודה איירי בכל אופן שיהיה. בין כאשר יהיה האופן כההיא דמתני' דהתם. או כההיא דכונס בתוך שלו דשלהי פ' חזקת וכיוצא בזה בכל אופן. וכבר העתקנו לשונו. שמתחילה כתב החזיקו בו רבים שהושווהו ותקנוהו להילוך וכו' ואח"ך כ' וכ"ש מתניתין וכו' שהחזיקו. ולדברי הפרמ"א לא היה לרשב"ם לכתוב שהושווהו וכו' בתחילת הדיבור דאכתי לא איירי בטעמא דמתני'. אלא בסוף דבריו אחר שכ' וכ"ש מתני' וכו' וכגון שהחזיקו. כאן היה לו לכתוב שהושווהו וכו'. כי היכי דלא נטעי דאיירי בכל מילי דאיירי בהו רב יהודה. גם מה שחילק דבכונס לתוך שלו יודו חכמים משום דהוי כמפקיר רשות וזכו הרבים בהילוך. אינו מוכרח דמאחר דס"ל לחכמים דאין ההילוך מועיל כלום בקונה קרקע בחזקה א"כ גם בהפקר לא יועיל דאין הפקרו של זה מוסיף כח בקניינו של זה. אלא מדאפקריה נסתלק זה וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול אך צריך קנין המועיל:

וכבר כתבנו תשובת הרשב"א דאלף קנ"ב דס"ל להדייא דהילוך מהני אף בההוא גוונא דמתני' דפ' המוכר. שהרי משם הביא ראיה כמש"ל. ושכ"כ גם בחידושיו וכמ"ש בשמו רב"א בש"מ ז"ל כמש"ל דלא כהפרמ"א ז"ל. וזו תשו' ג"כ להיש מי שכתב שהביא הפרמ"א ז"ל שהביאו ראיה מדברי חכמים דאין ההילוך מועיל. דאין זו ראיה. דזה הוא כשביל של כרמים דמודים בו חכמים וכמ"ש הרשב"א. ואולם מה שהביאו מדברי רשב"ם נראה לכאורה דראיה מוכרחת היא. ולפ"ז הוייא פלוגתא דרבוותא רשב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל:

אכן בתר ההשקפה פורתא נראה דל"פ וכחדא שריין. דכבר השרישונו רבותינו דאופשי פלוגתא לא מפשינן. דהנה הש"ס הקשה וטעמא מאי. ומשני משום דרב יהודה מצר וכו'. והדר הקשה ורבי אליעזר רבים במאי קנו ליה ומשני בהילוכא דתניא וכו'. ופ' רשב"ם הג' ולרבא בר רב הונא מתני' טעמא מאי וכו' החזיקו בו רבים שהשווהו וכו'. ולר"א אליבא דרבא בר רב הונא דאמר אין הלכה ומוקי וכו' ואפ"ה קאמר רבי אליעזר מה שביררו בבירור בעלמא בלא חזקה במאי קנו ליה וכו' בדיבורא קנו ליה. ומשני בהילוכא דהאי שביררו הוא ההילוך ובענין זה ביררו אותם שהלכו לשם. ע"כ. וקא קשיא ליה לרשב"ם ז"ל דמאי טעמא לא קשייא ליה לתלמודא לרבא בר רב הונא על מילתיה דרב יהודה ואמתני' דמוקמינן לה מטעמא דרב יהודה וקושיא זו קשיתיה להרשב"א בחידושיו כמש"ל. אלא דלפי תירוצו של הרשב"א לא פלטינן מדוחקא. דלהרשב"א ז"ל הט' דלא קשיא ליה ארב יהודה ואמתניתין. משום דאינהו איירי מדעת הבעלים והוי נעשה להילוך והרי הוא כשביל של כרמים דמודו ביה חכמים. וכדקאמר ריב"ח. ואולם לר"א דאיירי בביררו להם מעצמן שלא מדעת הבעלים ולא נעשה להילוך קא קשיא ליה במאי קנו דהילוך אינו מועיל ומהדרינן דלר"א אפי' בכל קרקע מהני הילוך דתניא וכו'. ולתירוץ זה מוכרחים אנו לידחק ולומר דהמקשה הוה ידע מילתא דריב"ח דהוא אמורא ולכך לא הקשה לרב יהודה. אבל הברייתא לא הוה ידע ולכך הקשה לר"א. וע"ז פי' רשב"ם בדרך אחרת דנוכל לומר דאף דהמקשה ידע לברייתא אפ"ה קשיא ליה לר"א דאמר מה שביררו ביררו בבירור בעלמא בלא חזקה. אבל לרב יהודה דנקט במילתיה האי לישנא דשהחזיקו לא קשיא ליה ואף דנאמר דהמק' לא ידע האי דינא דשביל של כרמים דאמר ריב"ח דמודו בו חכמים אפ"ה כיון דנקט לשון שהחזיקו אנו מפרשים האי שהחזיקו היינו שהשווהו ותקנוהו וכו' דהוי כנעל גדר ופרץ. ואולם אחר דהביא תלמודא מילתיה דריב"ח דמודו חכמים בשביל של כרמים. גם לשון שהחזיקו דנקט רב יהודה אנו מפרשים כן דהיינו דהחזיקו בהילוכו דהוה ליה כשביל של כרמים וכמ"ש הרשב"א כיון דרב יהודה איירי מדעת הבעלים:

וחזינא ליה למהרשד"ם ז"ל חח"מ סי' רל"ח שכתב וז"ל עוד כ' בפי' משנה שדרך הרבים דמתני' היינו מעמד שמתקבצים שם להספד ע"כ א"כ נראה שצריך תנאי שני ודוקא לענין כזה יש חזקה לרבים אבל במה שעוברים דרך שם לא איכפת ליה דלא הוי חזקה משום דלא הוו חזקה אלא היכא דאיכא חסרון לבעל הקרקע ולא מיחה דאז איכא למימר כיון שלא מיחה הוי ראיה שנתן או מחל ושוב א"י לחזור בו וכיוצא בזה מצאתי שאלה מהרשב"א ז"ל יציאה וביאה אם צריך חזקה ג"ש. תשובה דבר ברור הוא שצריך חזקה ג"ש שהרי יש בזה חסור קרקע שהרי משתמש בחצרו ממש ונכנס ויוצא בו ואם בא זה לבנות ולסתום חצרו בפניו הרי זה מוחה בידו כדי שלא יאבד דרך ביאתו ע"כ והיא בב"י ח"מ סי' קנ"ג וכו' למדנו מתשו' זו דהיכא דאיכא חסור קרקע אי הוה ג"ש מהני למהוי חזקה הלא"ה אלא דליכא חסרון קרקע אין ראיה משני חזקה משום דלא איכפת ליה משו"ה לא מיחא ועוד אני אומר שצריך טעם שיאמרו הרבים שנתנה להם הלא"ה לא זכו הרבים בדרך זה וכו' שלפי דעתי שאם המקום ההוא לא היה בו חסרון לבעל המצר במה שהיו עוברים ושבים באותו דרך אין חזקת הרבים כיון שלא היה יכול למחות בעל המצר וכל היכא דליכא מחאה ליכא חזקה וגם אפי' היה שם חסרון קרקע היה צריך ראיה שנתנה להם הלא"א יכול לסתום כל עוד שחצר א' מב' אלו הדברים חסרון קרקע ונתינה בידים עכ"ל:

ובעניותי אחר נשיקת הרצפה לא יכולתי להלום את דברי הרב ז"ל. והילך פירוש המשנה דהרמב"ם ז"ל. מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וכו' מעמד מקום שמתקבצים שם להספד וכבר ביארנו במה שקדם משיחת בית קב וטעם שמה שלו הגיעו ולא יוכל להסיר הדרך ממנו לפי שיש בידינו עיקר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ע"כ. וכוונת הרמב"ם ז"ל היא פשוטה. כי ברישא דמתני' קתני מי שהיתה דרך הרבים עוברת וכו' ואח"ך קתני שיעור כל הדרכים דרך היחיד ודרך הרבים ודרך הקבר לענין מקח וממכר ואח"ך קתני המעמד דייני צפורי אמרו בית ארבעה קבין. ובא הרמב"ם ז"ל לפרש פי' המעמד דקתני מתני'. עי' בש"ס ד' ק' ע"ב. וכדומה דעינא פקיחא דמהרשד"ם ז"ל לא שלטא בההיא שעתא בלישנא דמתני'. כ"א בפי' הרמב"ם ז"ל ולא זכר שר לשון מעמד דתנן בסיפא דמתני'. ואפ"ה לא ידעתי איך לא נרגש הרב ז"ל במה דהפסיק הענין לפירושו במ"ש וכבר ביארנו וכו' בית קב. ועוד בה כי דברי הרשב"א בתשו' דאלף קנ"ב הנז' המה תיובתיה. ויען כי לתמיהה זו קדמני הרב מוהר"ר ליב סרוואל ז"ל הוב"ד בתשו' מהר"י הלוי ז"ל סי' נ"ז. אציגה נא דבריו כדי שלא להאריך וז"ל ביותר יש לתמוה על הרב הלא תשו' אחרת מן הרשב"א סי' אלף קנ"ב על הא דאמר רב יהודה אמר רב מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו בכמה הוי חזקתיה ומשיב דלכאורה משמע משעה שהלכו בו וכו' עד אלא דבשלהי ח"ה משמע דאפי' קודם הילוך מכיון שפלשו המבוי לעבור בו רבים. הא קמן דלכל הפחות מכיון שהלכו בו החזיקו וא"כ דבריו אלו סותרים מה שכ' בתשו' שהביא מוהרי"ק משמו סי' קנ"ג אלא דיש לחלק בין יחיד לרבים דרבים החזיקו משעה שהלכו ויחיד צריך ג"ש וכו' ע"כ

עוד ראיתי למהרשד"ם שם שכתב וז"ל עוד ראיתי שכ' הרמב"ם הלכות נזקי ממון שלהי פי"ג וז"ל מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתנה להם מן הצד מה שנתן נתן וזכו בו וזה שנטל לא זכה בו וכמה רחב דרך הרבים אין פחות מששה עשר אמה ע"כ ואם דרך הרבים דאמרינן שאם החזיקו בו באיזה דרך שהיה שייך דין זה למה הוצרך הרמב"ם למימר בכמה וכו' יהיה מה שיהיה במה שהחזיקו החזיקו אלא שנראה מתוך דבריו דהאי דאמרינן מצר שהחזיקו בו רבים וכו' לא מיירי אלא כשהוא רחב י"ו אמה. הלא"ה לא הוי חזקה. ע"כ:

ובעניותי אפשר לומר ולפרש בכוונת הרמב"ם ז"ל כמ"ש התוס' בפ' לא יחפור ד' כ"ו ע"ב בד"ה עד דאמרי ליה וז"ל כי קאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ה"מ תוך י"ו אמה אבל חוץ לי"ו אמה מותר לקלקלו כיון שמניח י"ו אמה כדין ר"ה. ע"כ. וכ"כ הכנה"ג סי' תי"ז בהגה"ט אות י"ז בשם תשו' הרי"ף דכל שהניח י"ו אמה אין יכולין לעכב עליו. וכ"כ רבינו בצלאל במקובצת בפסק הלכה אמתני' דהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וכו'. והיינו דאמר הרמב"ם וכמה דרך הרבים וכו' ר"ל כמה הוא שיעור דרך הרבים שצריך שיניח להם ואינו רשאי לקלקל אין פחות מי"ו אמה ר"ל אינו מניח להם פחות מי"ו אמה. אבל היותר מי"ו אמה מותר לקלקל:

באופן דמדברי הרשב"א ז"ל מבואר דמצר שהחזיקו בו רבים בהילוך לחוד קנו מיד ואינו צריך ג"ש. ואולם בעינן דהחזיקו מדעתו וכמ"ש רשב"ם והבעלים ידעו ושתקו. והתוס' פ"ק דבתרא כתבו מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו היינו כשהחזיקו ברשות אבל אם באים להחזיק שלא ברשות יש למחות בידם ולנקוט פיזרא וליתיב ע"כ. וכ"פ מור"ם ח"מ סי' שע"ז וז"ל מצר שהחזיקו בו רבים ברשות אסור לקלקלו. ע"כ:

וזאת מצאתי באהלות פ' י"ח משנה ד' אהא דתנן התם שדה בוכין לא נטעת ולא נזרעת. פי' הרא"ש ז"ל וז"ל שדה בוכין מפרש בפ"ק דמ"ק שדה רחוק מבית הקברות ומושיבין שם המטה ובוכין ומספידים לא נטעת ולא נזרעת. מפרש התם מפני שכבר נתיאשו הבעלים והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו ודוקא נתיאשו אז הוי חזקה אבל לא נתיאשו אפי' החזיקו לא הוי חזקה ע"כ. וכ"כ ר"ש ז"ל ורבינו עובדיה ז"ל. ונראה דליכא מאן דפליג בזה דאי לא נתיאשו הוי שלא ברשות. וליכא מאן דאמר דאף שלא ברשות החזיקו אלא רבי אליעזר אליבא דרבא בר רב הונא וקאמר אין הלכה כר"א. עי' ד' ק':

וכי תימא איך קאמר הרשב"א בתשו' הנז' דמשעה שהלכו בו רבים קנו. וניחוש דילמא לא נתיאשו. דהא ודאי מסתמא אמרינן דנתיאשו דמכי ידע הו"ל למחות ומדלא מיחה הו"ל נתיאשו ומחל לרבים:

ורב"א בשם בפסק הלכה כ' דקי"ל כרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו כו' וכגון שהחזיקו להלוך ברשות בעל השדה כעין משנתינו שנתן להם דרך מן הצד וכגון מי שסותר כותל שיש לו ברה"ר והרחיב להם את הדרך כיון שהחזיקו להלוך בה אינו מחזיר כותלים למקומן כבראשונה. ע"כ:

ולכאורה נראה דכ"ז יצדק במצר דישראל דהחזיקו בו רבים דקנו אותו בחזקה. אבל כאשר יהיה האופן דהמצר ההוא היה של עכו"ם נימא דלא קנו אותו דבמאי קנו ליה. וכדפריך הש"ס התם ד' ק'. ומאי דמשני התם דקנו ליה בהילוך הוא דוקא במצר דישראל. אבל במצר דגוי לא. שהרי כ' מר"ן ח"מ סי' קצ"ד ס"א וז"ל הגוי אינו קונה בחזקה ולא בכסף אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וישראל הקונה מגוי הרי הוא כגוי ואינו קונה אלא בשטר ע"כ. מבואר דדעת מר"ן דגוי אינו מקנה לישראל בחזקה. ואם כן אי הוה המצר דגוי נימא דלא קנו ליה רבים דבמאי קנו ליה דאי בחזקה הא לא קניא בגוי:

ואולם כד דייקינן פורתא נראה דלאו מילתא היא. דהא אף במצר דישראל צריכין אנו לומר דטעמא דקנו ליה רבים בחזקה הוא דאמרינן דמשעה שכנס לתוך רשותו הרי זה שמפקיר רשותו אף דלא הפקיר בפירוש לגבי רבים חשבינן ליה כמפקירו וזכו הרבים בחזקה מן ההפקר. וכמ"ש הפרמ"א ח"א סי' פ"ד. העתקתי קצת מדבריו למעלה. וא"כ כ"ש לגבי מצר של גוי נימא הכי דמשעה שכנס לתוך רשותו ה"ז כמפקיר רשותו וזכו הרבים בחזקה מן ההפקר. וכההיא דכ' מר"ן שם ס"ב וז"ל מאחר שהגוי אינו קונה קרקע מישראל ולא מקנהו לישראל אלא בשטר. ישראל שלקח שדה מהגוי ונתן דמים וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקים בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים מפני שהגוי מעת שלקח הדמים סילק רשותו וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהם זכה ואחריותו על הגוי המוכר. ע"כ:

הרי מבואר דכשסלק העכו"ם רשותו הוה ליה כהפקר והמחזיק בהן זכה. ועדיפא מינה כ' מר"ן בב"י ובכ"מ דאף אם לא נתכוון לזכות מן ההפקר עלתה לו חזקה. שהרי עמ"ש הה"מ ז"ל דמשמע מדברי הרמב"ם שאם החזיק הראשון תחילה זכה. כתב וז"ל וא"ת הרי הרמב"ם כתב בפ"א מהל' מכירה שהעכו"ם אינו קונה בחזקה וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ומשמע דהיינו לומר שישראל הקונה מן העכו"ם אינו קונה בחזקה ובפ"א מהל' זכייה כ' שהעכו"ם אינו קונה קרקע מישראל אלא בשטר ואינו מקנה קרקע לישראל אלא בשטר. וא"כ היאך דקדק הה"מ בדבריו שאם נתן דמים והחזיר זכה. וי"ל כיון שהעכו"ם קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דעכו"ם אלא הפקר ואע"ג שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ"מ כיון שהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה. ע"כ. ואין להאריך בענין זה. ועי' שם בסי' קצ"ד בטור וב"י:

ומעתה נבוא לנ"ד שהרחבה ההיא מוחזקת להם למכור שם תבואה וכו' ודרך כבושה לרבים כמה וכמה דור אחר דור כמבואר בשאלה. דזכו בה הרבים מדרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו וכו'. ואף לצד שיתברר דשל עכו"ם היתה. מ"מ מכי ידעי ושתקי נסתלקה רשות העכו"ם והו"ל הפקר וזכו בו הרבים בחזקתם וכמש"ל דכיון דבישראל אמרינן דהו"ל כמפקיר רשותו כ"ש דאמרינן הכי בעכו"ם. ועיין בסמ"ע סי' שע"ז סק"ב שכתב דכל שרבים מוחזקים בו עתה לפנינו טוענין להם ואמרינן דבודאי ברשות החזיקו בו:

ועדיפא מינה מצינו אף ביחיד המוחזק בנכסי העכו"ם. כאשר נבאר להלן בס"ד. ותחילה נבאר. הנה הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהל' טוען הלכה א' וז"ל ואלו שאין מעמידין הקרקע בידן אע"פ שאכלם ג"ש וכו'. ובהלכה ב' כ' וכן ראשי גליות של אותו זמן והגזלן והעכו"ם אין אכילתן ראיה מפני שהן בעל זרוע וכו' וכן המחזיק בנכסיהן אין אכילתו ראיה ע"כ. והטור ח"מ סי' קמ"ט סט"ז כ' עכו"ם אין לו חזקה בשל ישראל אלא בשטר מפני זה הטעם בעצמו שהוא אלם ע"כ. ולא ידעתי אמאי לא פירש נמי דאין מחזיקין בנכסיו מהאי טעמא כמו שפי' בס' י"ב וז"ל דבי ריש גלותא אין מחזיקין בנכסי אחרים מפני שיריאין למחות בהן ואין אחרים מחזיקין בנכסיהן מפני שבוטחים בחילם ואינן חוששין למחות ע"כ. ובס' י"ד כ' הגזלן אין לו חזקה מפני שיריאין למחות בו וגם אין מחזיקין בנכסיו מפני שאינו חושש למחות ע"כ. וכן נמי יש לתמוה על מר"ן דבס' י"ג גבי גזלן העתיק דברי הרמב"ם דסוף פ' י"ג הל' י"א והוסיף וכן המחזיק בנכסיו אינה ראיה. ובס' י"ד גבי עכו"ם לא פירש דהמחזיק בנכסיו אינה ראיה. ויכולין אנו לומר דסמכי אמאי דפירשו בגזלן. דתרווייהו מחד טעמא נינהו. וכמ"ש הטור עצמו גבי עכו"ם מפני זה הטעם בעצמו שהוא אלם:

אלא דיש לדחות דאפשר דס"ל לרבינו הטור ומר"ן ז"ל דאנן מחזיקינן בנכסי העכו"ם. דהנה מצינו להרא"ש בתשו' כלל י"ח סי' ט"ו שכתב וז"ל וששאלת ראובן שי"ל בית אצל שכנו ע"א ופתח ראובן חלון מביתו על גגו של עכו"ם והחזיק בו כמה שנים לאחר זמן מכר העכו"ם ביתו לישראל ובא ישראל הקונה להגביה ביתו ולבנות בפני החלון של ראובן ובא ראובן וערער אתה מאפיל על אורות חלוני שהחזקת בו יותר משני חזקה. תשובה טענת ראובן אינה טענה דאמרינן בפ' חזקת הבתים הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואלו בעוד שהיה הבית של העכו"ם אם העכו"ם רוצה לבנות בפני חלונות של ראובן לא היה ראובן יכול למחות עליו בדיני העכו"ם כי אין חזקה לאורה אלא כך דיניהם שכל אחד פותח לרשות חבירו וכשחבירו רוצה סותם את אורו בבנין ואפי' החזיק בו כמה שנים ואפי' לקחו מאחר כך נהגו העכו"ם בארצנו ואני סבור שכך מנהגם בכל המקומות שאין דין חזקת אורה בין העכו"ם וכל כח וזכות שהיה לעכו"ם קנה הישראל מן העכו"ם ואין ראובן יכול למחות עליו. ע"כ. הבי"ד הטור סי' קנ"ד ס' כ"ט. ומדהוצרך להאי טעמא דהבא מכח העכו"ם ולא כתב בפשוט מטעמא דאין מחזיקין בנכסי העכו"ם שאינו חושש למחות. נוכל לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דמחזקינן בנכסי עכו"ם. ובמרדכי פ' חזקת הבתים משם מהר"ם כ' טעם זה להדייא וז"ל וגדולה מזו נ"ל דאם נודע הדבר בעדים שלא היה לראובן מתחילה חזקת אורה על העכו"ם ואחר זמן פתח חלונותיו לחצר העכו"ם והחזיק ג"ש ועתה טוען לקחתי מן העכו"ם אינה חזקה מדי דהוה אהני דבי ריש גלותא דלא מחזיקי בהו ולא מחזיקי להו לפי שהם עשירים ויש להם בתים ושדות הרבה ועוד שסומכין על זה שכל שעה שירצו יטלו בזרוע ובאלמות ואין חוששין למחות כ"ש הכא דלא חשש העכו"ם למחות שבדיניהם לא הוי חזקה וא"כ הו"ל לאיזדהורי בשטרו לעולם. ע"כ. ועי' בב"י שם מח"ו י"א. גם מתשו' הגאון שהביא שם הטור דפליגא אההיא בהרא"ש. משמע כן. שכן כתב וז"ל וראיתי תשובה לגאון שאסור לו לקונה לסתום שאין לו לעשות אלא ד"ת ולא אשכחן דקאי ישראל במקום עכו"ם אלא לגריעותא מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל אין לו חזקה אלא בשטר. ע"כ. ואי ס"ל לגאון דאין מחזיקין בנכסי עכו"ם א"כ מאי קאמר שאין לו לעשות אלא דין תורה והא ד"ת נמי הכי הוא. וכן יש להוכיח ג"כ מתשו' רב צמח גאון שהביא המרדכי שם ע"ש ומר"ן שם ס' י"ח פסק כדברי הגאון:

ואם כנים הדברים. א"כ הט' דהטור ומר"ן דלא כתבו דאין מחזיקין בנכסיהן. דהטור סבר כהרא"ש אביו ז"ל. ומר"ן משום דפסק כהגאון:

איברא דגם זה יש לדחות דהא אפי' אם נאמר דסברי הגאון והרא"ש ז"ל דמחזיקין בנכסי עכו"ם. אכתי איכא לאקשוי. כאשר הקשה הדרישה שם בשם י"מ והמט"ש שם הגה"ט אות ח"ן וז"ל מאחר דקי"ל חזקה מכח מחאה קא אתי וכל היכא דלא מצי למחות לא עלתא לו חזקה אם כן למה נתן טעם הרא"ש דהבא מכח עכו"ם כו' הא כיון דעכו"ם לא מצי למחות לא עלתא לו חזקה ול"ל בכחו אז וגם לדברי הגאון ק' שכתב שאין לו לעשות אלא ד"ת הא מד"ת הוי הכי דמצי לסתום כיון דלא עלתה לו חזקה:

והדרישה תירץ וז"ל ולענ"ד לא ק"מ דלא אמרו הרא"ש וסייעתו כל היכא דאין בו משום מחאה אין בו משום חזקה אלא היכא דבא להחזיק ישראל מישראל דבעינן חזקה שיש בה טענת קנייה או מתנה בפירוש דאמרינן כיון דלא מצי מחי הו"ל לאחזוקי בשטרא משא"כ כאן דמיירי דישראל זה לא טען שקנה החלון מהעכו"ם ולא היה בידו שטר קנין מעולם אלא טען שזכיתי בו כזוכה מההפקר כיון שהחזקתי בו לפני העכו"ם כמה שנים ואין הישראל הלוקח מעכו"ם יכול להאפל בדבר שכבר זכיתי בו וע"ז השיב הרא"ש דזכייתו לפני העכו"ם לא הוי זכייה גמורה שהרי עכו"ם היה לו כח לסתמו ולוקח ישראל זה יש לו כח כמוהו לסתום אותו בבניינו ומטעם זה כתב ג"כ הגאון דאין לו לעשות אלא בד"ת שג"כ מיירי שהישראל לא טען שקנהו מעכו"ם אלא שזכה בחלונו זה שהחזיק בו לפני העכו"ם כמה שנים וס"ל להגאון דאף דהעכו"ם היה בו כח להאפיל עליו מ"מ ישראל שקנה ממנו נקרא מזיק כשבא להאפיל באור שהיה לזה כמה שנים וכו' ע"כ:

ולפי דבריו אין להוכיח מדברי הגאון והרא"ש ז"ל דלעולם ס"ל דלא מחזיקינן בנכסי עכו"ם. והכא שאני דלא בא בטענה. אלא דהחזיק בזכות זה כמה שנים כזוכה מן ההפקר. דהרא"ש ז"ל ס"ל כיון דהעכו"ם יכול לבנות ולסתום גם לוקח זה יש לו רשות כמותו. והגאון ז"ל ס"ל דאף דהעכו"ם היה יכול לסתום בבניינו מ"מ ישראל שקנה ממנו אינו יכול. ועי' בפרישה:

ומ"מ נלמד. דאם לגבי יחיד עשו שאינו זוכה כזוכה דאף דכפי האמת אין כאן הפקר אפ"ה סבר הגאון ז"ל דחשבינן ליה מוחזק כזוכה מן ההפקר. וא"כ כ"ש דנד"ד דרבים הם המוחזקים דאם בדישראל חשבינן להו כזוכה מן ההפקר כמש"ל בשם הפרמ"א. כ"ש דבדעכו"ם דחשבינן ליה כהפקר וזכו בו רבים. ואף הרא"ש דפליג על הגאון. בנד"ד יודה. דע"כ לא פליג אלא התם לגבי יחיד אבל לגבי רבים דמצינו דחשו חכמים להפסידה דרבים דהא אמרו מצר שהחזיקו וכו' כמ"ש במרדכי סוף פרק לא יחפור:

איברא דהמט"ש ז"ל שם כתב וז"ל. והרואה יראה דאין בישובו מספיק להכרח הרא"ש מטעם דבא מכח עכו"ם וגם מ"ש לדברי הגאון דמדין תורה אינו יכול זה להאפיל הא סוף סוף כיון דזה אין לו חזקה אמאי לא יאפיל זה כיון דהוא ניזוק בראיה וכו' באופן דלא נתקררה דעתי בהבנת דברי הרא"ש והגאון ז"ל. ע"כ:

ולדידי חזי לי פירוש דברי הגאון ע"פ דברי הרב בעל העיטור הוב"ד בהגהות מיימוניות פ' י"ג מהל' טוען ונטען וז"ל וכתב ר"ח אי טעין ואמר יהיב לי ההוא עכו"ם שטרא דזבנא מינך ואזדהרי ביה תלת שנין ואירכס מהימן דכמאן דאמר קמי דידי זבניה דמי הילכך ישראל דזבין ארעא מעכו"ם איבעי ליה למחויי דילמא טעין הכי ומפרש הרי הוא כעכו"ם דקאמר בכל דוכתא כאילו אותו העכו"ם בא מישראל. דתניא פ' הגוזל בתרא ישראל ועכו"ם שבאו לפניך אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו בדין עכו"ם וכו' וא"ל באין עליו בעקיפין וש"מ ישראל שיש לו חלון בחצר עכו"ם ובא ישראל וקנה החצר מן העכו"ם אע"פ שבדיני העכו"ם היה יכול לסותמו כיון דישראל עם ישראל הוא וישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כאילו אותו העכו"ם בא עם ישראל שמזכין אותו בדין ישראל ואין לו לעכו"ם לסותמו כך ישראל הבא מכחו אין לו לסותמו דכי אתא לידיה אותו חלון בהיתר אתא לידיה דקי"ל גזל העכו"ם שרי ואפי' לרבי עקיבא דוקא גזל ממש אבל הפקעת הלואתו כיון דליכא חילול ה' שרי וכ"ש דדינא דאין לסתום לאו גזל הוא ואין לו להאפיל. ע"כ:

והרמב"ן ז"ל בתשו' סי' ט"ז הרבה להשיב על הרב בה"ע ובכלל דבריו כ' וז"ל ועוד שלא אמרו אלא לזכותו בדיני ישראל אם הדין מזכהו שלא בדיניהם אבל כאן הדין אחד בין בדינינו בין בדיניהם שכל החזקות מכח המחאה הם באים וכל שאין בה מחאה כגון המחזיק בנכסי קטן ואי נמי בדאיתיה בשכוניה גואי וכיוצא בו וכן נמי כשאין חושש למחות או שמתיירא למחות לא עלתה לו חזקה ואפי' בדינינו וכדאמרו בי ריש גלותא לא מחזיקי ולא מיחזקי בהו וכן גזלן אין לו חזקה דלא למטניהו לחמריה לשחוור וכן כל כיוצא באלו וכיון שכן הדין נותן בכל מקום שאין חוששין למחות שלא תעלה לו חזקה וכל שאינו נזהר בשטרו במקומו כאלו לא עלתה לו חזקה וכל שאין נזהר בשטרו ברמאה מחזיקינן ליה וכאותה שאמרו בעובדא דרבא בר שרשום לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עלה קלא דארעא דיתמי וכענין דאמר נמי פרק המקבל מלוה אומר חמשה ולוה אומר שלשה שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה וכיון שהדין כן אף בדיני ישראל בכל מי שאינו חושש למחות והעכו"ם אינו חושש למחות או מפני שהוא אלם כדינא דריש גלותא או מפני שבדיניהם אין לאיש חזקה שורת הדין נותן אפ' בדינינו שלא תהא לו חזקה ולמה נזכה זה ונחייב זה ואם ממדת העקיפין אין באין בעקיפין על ישראל בשביל ישראל. ע"כ:

ומהר"ש ן' חסון ז"ל במשפטים ישרים סי' כ"א כתב שצריכין אנו לומר שלא נעלמו מהרב בעה"ע כל אלו הקושיות שהקשה עליו הרמב"ן ז"ל והאריך הרב שם בפירוקן. ועל אותה קושיא שהעתקנו כ' וז"ל עוד הקשה עליו שהרי לא אמרו אלא לזכותו בדיני ישראל אם הדין מזכהו שלא בדיניהם אבל כאן הדין אחד בין בדינינו בין בדיניהם שכל החזקות מחמת מחאה הם באים וכו'. ונראה דגם לזה יש לתרץ דודאי אחר דקי"ל דהפקעת הלואתו מותרת היכא דליכא חילול ה' וא"כ בכאן שכבר זכה זה בחלון וגם בדיני ישראל אם שני ישראלים היה הדין דיש לו חזקה דודאי דליכא חילול כלל אם נאמר לו שכבר זכה הישראל בחלון ואנו דנין אותך כדין שני ישראלים דודאי עדיף מהפקעת הלואתו וכמ"ש הרב הנ"ז בלשונו ז"ל וכ"ש דבדינינו אין לסתום דלאו גזל הוא וכו' הכוונה אפי' היה גזל ממ"ש היינו אומרים דהוא שלו כל היכא דליכא חילול ה' כ"ש זה שמדעתו פתח דאינו גזל ממש שודאי אמרינן שקנה שעבודו בחצר העכו"ם שלא יאפיל עליו. ע"כ:

ודבריו מדוקדקים בדברי הרב בעה"ע. ובזה הוסרה קושיית הדרישה והמט"ש מעל הגאון והרא"ש ז"ל דהגם דהיכא דלא מצי מחי ליכא חזקה והכא העכו"ם לא מצי מחי אי משום דאינו חושש למחות מפני שהוא אלם כדינא דבי ריש גלותא או מפני שבדיניהם אינו יכול למחות וא"כ ליכא חזקה. אפ"ה סבר הגאון כיון דבדינינו בין שני ישראלים הויא חזקה. ליכא חילול ה' אי דיינינן לעכו"ם עם ישראל הכי. ועדיף מהפקעת הלואתו דשרי היכא דליכא חילול ה' אפי' גזל עכו"ם אסור. וזה הישראל הבא מכח העכו"ם הרי הוא כעכו"ם הבא עם ישראל לדין. אבל הרא"ש ז"ל ס"ל הבא מכח העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ויש לו כל כח העכו"ם וכיון דהעכו"ם בדיניהם יכול לסותמו בבניינו גם ישראל הבא מכחו כן. והטעם דהוצרך לטעם זה. דלולי האי טעמא הוה אמרינן דאינו יכול לסתום אף היכא דליכא חזקה מחמת דלא מצי מחי. מטעמא דעדיף מהפקעת הלואתו:

והרב חוט המשולש בטור הראשון סי' ז"ן הביא דברי הרב בעה"ע וכתב דבעה"ע כ' כן משם רב שרירא גאון בתשו' ושכן כתבו תלמידי רבינו יונה משמו והעיד דהרשב"ץ והרשב"ש ז"ל קיימו דברי הגאון ובעה"ע הלכה למעשה אף שהרא"ש חולק עליו. ועוד כתב וז"ל אבל הרשב"א ז"ל בתשו' עם היותו חלוק על ראיית הרב בעה"ע ודחה ראיותיו מ"מ הוא מודה בדינו שכך אמר בסוף אותה תשובה זה אני אומר לענין הלכה אבל מה אעשה והנה הרב בולם את פינו עם דברי הגאון ע"כ

וכבר כתבנו דדעת מר"ן כפסק הגאון וכ"כ הב"ח דהב"י פסק בש"ע כדעת הגאון:

והכנה"ג הגה"ט אות ס"ו כ' וז"ל מדברי רבינו בהעה"ט ז"ל מוכח שתופס בדברי הגאון ז"ל נגד אביו הרא"ש וכן סתם רבינו ב"י בספרו הקצר וכ"כ מהר"ם מטראני בח"ב סי' צ"ו. ובח"ג סי' נ"ג ובמהר"י הלוי סי' נ"ח גם מהר"ר בצלאל בתשובותיו סי' ל"ד כ' שדעת הראב"ד והרשב"א והגאונים וה' המאירי והרמב"ם והעיטור והרשב"ץ כדעת הגאון ואין לזוז מדבריהם ע"כ:

והמט"ש הגה"ט אות נ"ט כ' וז"ל לענין הלכה מדברי מר"ן ז"ל נראה דס"ל כהגאון והסכים להרשב"א דקאי כוותיה וכן פסק בס' הקצר סי"ח הגם שבסי"ט נראה דס"ל להיפך וסותר אדידיה וכמ"ש מהריק"ש והסמ"ע והכנה"ג בס"ק ס"ו מיהו נראה דלדעת מר"ן תרווייהו הויין הלכתא אחר דאיהו מסכים לס' הרשב"א עם הגאון ודין זה דסי"ט הוא תשו' הרשב"א א"כ ע"כ לא פליגי אדברי הגאון או כחילוק הסמ"ע או מטעם חילוק אחר דשניא ליה דא מן דא אחר דכבר גילה לנו דהרשב"א קאי בשיטת הגאון הגם דזה אינו כמ"ש בהגב"י מ"מ מדהביא דין הרשב"א לפסק הלכה סמוך ונראה לדין הקודם הא ודאי דצ"ל דיש חילוק ביניהם. ע"כ:

ומינה לנדון דידן. והט' דהא אם חורבה זו היתה מעיקרא דישראל והחזיקו בו רבים. הויא חזקה וקנו אותה אף מדינא. דמאחר שהחזיקו דור אחר דור מאן חשיב לאורועי חזקתם והלכה רווחת הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה. וא"כ אנן נמי טענינן לדור אחרון כי אבותיהם דור הראשון קנאוה מהבעלים באו"ה כפ"ה. דאם ליחיד טענינן כ"ש דטענינן לרבים. ועי' מהרשד"ם ח"מ סי' רס"ב שכ' וז"ל כלל הדברים שכפי הדין איני רואה טענה בה יוכל להסמך בן ראובן הטוען ותובע מן הקהל ואם כי הקהל לא טענו טענה אחרת כ"א שאינם יודעים דבר ושמעולם לא ידעו שר' יעקב השמש מכר לשום אדם טוענין ליורשים כי המוכרים הנז' בשטר המכירה הלכו לב"ע וכל מה שהם היו יכולים לטעון טענינן לבניהם ולדור אשר קמו אחריהם. ע"כ:

ואף דהתם מיירי בשאר טענות ולא בטענה שעם החזקה. מ"מ נילף מינה לנד"ד. שהרי הא מילתא דאמור רבנן הבא מחמת ירושה אין צריך טענה היא בנין אב למאי דאמרינן בכל דוכתא טענינן ליורשים עי' במס' בתרא ד' כ"ג. וכן הוא להדייא בתשו' הרא"ש ריש כלל פ"ו שאחר שהביא משנה דפ' חזקת דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה תני עלה ומהכא ילפינן בכל דוכתא דטענין ליורש כל מידי דמצי אבוהון למיטען:

ולפ"ז ילפינן חדא מחדא. והכא נמי טענינן להו. ואם כן אף אם יתברר דשל עכו"ם היתה ונימא דלא מחזיקינן בהו משום דהעכו"ם לא מחי משום דאינו חושש וכדינא דריש גלותא. אפ"ה דנין לעכו"ם כדין ישראל עם ישראל דכיון דליכא חילול ה' לא גרע מהפקעת הלואתו דשרי:

ואפשר דבנד"ד אף הרמב"ן ז"ל יודה. שהרי בתשובתו הנז' כ' וז"ל עוד חזק בעה"ע את דבריו משום דכי אתא לידיה החלון בדין אתא לידיה. דקי"ל גזלן לא הוחזק בגזילותיו שיוכל בגזילותיו לגזול אותו כל זמן וכל עת שירצה וישראל זה כשפתח חלונותיו על חצרו של עכו"ם מה גזלו לא גזלו אלא שמכניס יום יום אויר חצירו של עכו"ם בחלונותיו ומה שנהנה נהנה אבל לומר לו כמה שנהנתי עד היום מאויר חצירך החזקתי ליהנות לעולם זו אינה תורה דבשלמא הפותח בחצר חבירו ובא בטענת מכר או מתנה יש לו חזקה ומדין מחאה דכל שלא מיחא ראיה שמכר או נתן לחבירו שעבוד הרחקת ד' אמות אבל בטוען טענת גזילה ואומר כבר באה גזילה לידי וזכיתי מכח גזילתי מה שכבר לקח ונהנה נהנה. אבל מכאן ולהבא כשבא לגזול דבר יום ביומו אין שומעין לו ע"כ:

ומהר"ש ן' חסון ז"ל בתשו' הנ"ז כ' על זה וז"ל ונראה לע"ד שודאי שההכרח שהביא הרב ז"ל בדבריו לומר שודאי שבעל החצר הוא מוחוק באויר חצרו ובעל החלון הוא מוציא ממנו דודאי הרב באה"ע אינו חולק עליו אלא שסובר שבעת שפתח החלון ונהנה כבר קנה שעבוד ד' אמות בתוך החצר העכו"ם שהרי אם היה העכו"ם בא לפנינו היינו אומרים לו כן שלא עדיף מישראל אחר וא"כ ישראל הבא מכחו לא עדיף ממנו ועל כרחנו לומר שאותו פתיחת החלון חשוב כמשיכה במטלטלין או נעל וגדר בקרקע כן גם כן פתיחת החלון אחר שהוא נהנה מן הד' אמות חשוב חזקה בהם כאכילת הקרקע. דאי לא תימא הכי כשבא בטענת שנתן לו הזכות ההוא במה קנאו שלא יוכל לחזור בו אחר שלא עשה שום קנין בו ראוי הוא שיוכל לחזור דהכי קי"ל בכל ענייני ממון אלא ודאי פתיחת החלון והנאתו הוי כחזקה בקרקע וא"כ אחר שזה פתח החלון ונהנה כבר זכה בשעבוד ד' אמות בחצר העכו"ם. ע"כ:

ונראה דעד כאן לא פליג הרמב"ן ז"ל אלא התם משום דס"ל דהגזילה דפתיחת החלון כל יום מוסיף לגזול מחדש מה שלא גזל אתמול דהיינו שמכניס יום יום מאויר חצירו של עכו"ם. ומאחר דליכא טענת מכר או מתנה לא נקנה לו שעבוד ד' אמות. וא"כ מה שנהנה נהנה. אבל לגזול מחדש דבר יום ביומו אין שומעין לו. ואף ע"ז פליג הגאון וס"ל דפתיחת החלון והנאתו הו"ל כחזקה בקרקע וזכה בשעבוד ד' אמות בחצר העכו"ם ואין כאן גזילה מחדש דמאי דגזל גזל דכל הד' אמות שנכנס ממנה האויר מדי יום יום זכה בשעבודם מעיקרא כשפתח ונהנה. וא"כ בנד"ד דגזילה חדא היא. אפשר דכ"ע יודו דמשעה ראשונה לקחו מה שלקחו:

באופן דאם נאמר דדעת הגאון וכולהו רבוותא ומר"ן דסברי כוותיה ס"ל דאנן מחזיקינן בנכסי עכו"ם כאשר צדדנו מעיקרא. א"כ זכו הרבים בנד"ד מטעמא דאית להו חזקה דור הולך ודור בא וטענינן להו אנן. דטענינן ליורשים:

ואם נאמר דדעת הגאון היא כמ"ש הדרישה. וא"כ נוכל לומר דדעת הגאון והנך רבוותא ס"ל דאין מחזיקין בנכסי עכו"ם. דאפושי פלוגתא לא מפשינן. מ"מ מדברי הגאון נלמד לנד"ד במכ"ש דאם לגבי יחיד עשו שאינו זוכה כזוכה. כ"ש לגבי רבים:

ואם נאמר דאין תירוצו של ה' הדרישה מספיק וכמש"ל משם המט"ש ז"ל וא"כ צריכין למ"ש אנן בעניותין לפרש דברי הגאון ע"פ דברי הרב בעה"ע וכמאי דמפרש ליה מהר"ש חסון ז"ל א"כ זכו בנד"ד לדעת הגאון והנך רבוותא ומר"ן דסברי כוותיה. ואפשר דגם הרמב"ן ז"ל יודה וכמש"ל ובפרט בהצמדם עם טעמא קמא דמצר שהחזיקו בו רבים. דכל הני מילי דכתבינן יוסיפו תת כח בהך טעמא כאשר יראה הרואה:

וכ"ז הוא אף אם יתברר להם ע"פ שטר הכשר בדינינו דמימי קדם היתה הרחבה ההיא של העכו"ם ההם המוכרים לאותו יהודי הנז' בשאלה. אבל אם לא נתברר או אם נתברר ע"פ שטר הכתוב בערכאותיהם. הוי כאלו לא נתברר. ועי' מר"ן סי' ס"ח ס"א ועי' כנה"ג שם. וה' בית אברהם בקונטריס מאמר המלך קונט' א' שכתב וזל"ה אבל במלכות עכו"ם אע"ג שהמלכות מקפדת שלא יכתבו שטרות כ"א בערכאותיהם מ"מ סתם ערכאותיהם מקבלי שוחדא לאצלויי דינא ועדיהם המה כזבים לכל דבריהם בסעיף סלע ואין מקפידים כלל דליכא עלייהו אימתה דמלכותא כנודע לבקי בהם וכמה פעמים נראה בעליל שהעדים העידו בפני הערכאות עדות שקר ע"י שוחד בחיק וגם שופט אחד חתם בצוואה אחת מזוייפת ע"י שהשחיד לשופט ואח"ך נתברר הזיוף וכ"כ מוהרש"ך ח"ג סי' קי"א דערכאות שבעכו"ם כולהו מקבלי שוחדא וכ"כ ה' מהר"א ששון ז"ל סי' ק"ה וכו' ע"כ. יעו"ש ובשאר ספרן של צדיקים דאין להאריך בזה כי למפורסמות אין צריך ראיה ומעשים בכל יום דמקבלי שוחדא נינהו:

וכתב מהרשד"ם חח"מ סי' רכ"ג וזל"ה אם טענה זו טענה להוציא המערער החזקה מיד המחזיק עאכ"ו שתועיל להחזיק הקרקע במה שהוא בידו זה כמה שנים שאין הוא צריך טענה כלל וזה ברור אחר שאין זה המערער טוען שלקחה מאדם שאנו יודעים שהיה לו זכות בחזקה הנז' וכהא דאמרינן בגמרא ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנא מינך אמר לו את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינתא מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה ופירש רשב"ם וז"ל. ומסקנא דמילתא דמוקמי' ליה ביד המערער והיינו טעמא דכיון דמודה דשלו היה הקרקע מתחילה כו' עד זיל מקרקע שלי לאו בעל דברים דידי את ואני מוחזק יותר ממך שאתה לא החזקת שלש שנים ואפי' החזיק בה שלש שנים וכן הלכה. הרי שהספיק למערער להוציא למחזיק מן הקרקע לפי שהמחזיק לא היה טוען שלקחו ממי שברור לנו שהיה שלו אלא שטען שלקח הקרקע ממי שאין ידוע לנו שהיה שלו כ"ש וק"ו שלא נוציא לרבי שבתי מקרקע שידוע לנו שהחזיק בו כמה שנים בטענת מערער הטוען שלקח ממי שאין ידוע שהיה לו זכות מעולם וכו' ע"כ:

ומינה לנדון דידן. ולאפס הפנאי לא יכולתי להאריך בכל פרט כמצטרך כאשר היה עם לבבי ללקט אורות מספרן ש"ץ ולהשתעשע באמרי נעם דב"ק. ודברי הפ"ת דסי' שע"ז וסי' תי"ז לא זכרנום כי לא ראיתם עד אחרי כותבי את אשר השיגה ידי כפי קוצר השג יד. ואיידי דטרידנא לא מצינא לחזות בנועם שיח דב"ק:

מעתה אותו היהודי שתלה עצמו בחברת עכו"ם הארץ וקנה מהם חלק מה מהרחבה והוסיף אותו בבנין חצירו כמ"ש כ"ז בשאלה. איהו דאפסיד אנפשיה. כי נתן עיניו בו משום ריוח ביתא. עד אשר נטע שם אהלו בגזלנותא. אנא דאמרי שוא עמלו בוניו בו. שהצבור צריכים לו. ועליה רמי לנתוש ולנתוץ ולא יקום חילו. הכ"ד הח"פ פאס יע"א בשבט דהאי שתא

וז'ר ל'א יקר'ב אליכ'ם לפ"ק. וצויי"מ. וימ"ן זעירא דרבנן. ע"ה ב"ה

שלמה אבן דנאן הי"ו

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה