אור ברסלב
אשר לשלמה סימן י

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן י

סימן ט

בדורות הראשונים מימי קדם התקינו רבותינו הראשונים זיע"א תקנת החלוקה הלא היא כתובה בס' הקדוש ס' התקנות ותקנה זו נוהגים בה רוב ערי המערב פאס וטיטואן וכו'. ובזמן החולף שנת

ובחר'ת אתו רבנן בתראי ב"ד שלפנינו וחדשו והתקינו פה פאס יע"א שתהיה הבחירה ביד הבעל או זרעו או לחלוק כתקנת קדמונינו זיע"א או לפרוע כתובה אחר ניכוי שליש ושתות. ויהי בימים ההם ובזמן התקנה החדשה הנז' כאן נמצאו וכאן היו ראובן ואשתו דרים פה מחז"ק והם מתושבי טיטואן יע"א ושם נישאו. והנה. בע'תה נלב"ע אשת ראובן הנז' ונשאלנו משני הצדדים אם גם עליהם תעבור כוס התקנה החדשה אם לאו ולהשיב לשואלינו דבר צריך ידיעה בתחילה זו היא שימת עין בספרי הפוס' ולישא וליתן בהלכה מעט מזער כפי קוצר השג יד עומק המושג וקוצר המשיג ולפי העת והזמן שהזמן גרמא. טרדין עלי אדמה. מאלפות מרובבות. רבו משערות. וזה החלי וה' יעזור לי:.

ואען ואומר שהדין הוא בהולך לארץ אחרת לדור שם שהוא כבני העיר שהלך לשם. ועי' חומ"ש סי' קס"ג ס"ב ומוהריק"ש בתשובה סי' ס"א דאיכא דיני דתלו בזמן שבתו בעיר ואיכא דתלו בדעתו לחזור דמילי דאיסורה תלו בדעתו לחזור ומילי דממונא שהם מעולי העיר תלו בזמן ומילי דממונא שאינם מעולי העיר כגון הקנסות וכיוצא תלו בדעתו לחזור כמילי דאיסורא. ושכ"כ מהרש"ך ע"ש בארוכה:

איברא דלגבי מנהגי הכתובה לא הוי כבני העיר שהלך לשם ובתר מקום נישואיהם אזלינן דאזלינן בתר שעבודה שכ"כ מור"ם באה"ע ס"ס קי"ח וז"ל ואפי' הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהלות הולכין אחר מקום שנשאה שם ע"כ. והיא מתשו' הריב"ש ז"ל סי' ק"ה. וכ"כ הכנה"ג סי' הנז' בהגה"ט אות חית וז"ל הנושא אשה במקום שנוהגים לדון כתקנת טוליטולא יש לדון במקום הנישואין שיצא משם כן העלתי בתשו' וכן יש ללמוד מתשו' הרשב"א ז"ל הביאה הרב"י בס' זה ובסי' ע"ה. ומתשו' הר"מ מטראני ס"א סי' ק"ד. והרשד"ם חא"ה סי' מ"ז ע"כ. ותשו' הרמתה הלא היא כתובה ב"ח חו"מ סי' קפ"ד ושם כתב משם מהרש"ך וז"ל מי שנשא אשה במקום שנוהגים בכתב ידו שהוא בשטר גמור שאינו יכול לומר פרעתי ולא היו עדים חתומים בכתובה אלא הבעל חתום בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי אפי' במקום שנאמן לטעון פרעתי ע"ך. ולא ידענא מדוע לא זכר שר תנא דמסייע לה הריב"ש ז"ל ופסקו מור"ם כמ"ש. איך שיהיה נמצינו למדים שההולך לארץ אחרת לגור שם הרי הוא כבני העיר שהלך לשם בין למילי דאיסורא בין למילי דממונא שהם מעולי העיר וגם למילי דממונא שאינם מעולי העיר כגון קנסות וכיוצא אלא דלמילי דכתובה אזלינן בתר מקום הנישואין דלא פקעה זכותם שיש להם מקודם במה שקבעו דירתם במקום אחר דתנאי שיש בין אדם לחבירו לא פקע זכותו בקביעות דירה במקום שאין דנים כפי אותו תנאי ולא דמי להנך ונמצא דלפרט זה לא הוי כבני העיר שהלך לשם:

מעתה נכנסנו לבית הספק בנדון דידן שראובן ואשתו הנז' מתושבי טיטוואן יע"א ושם נשאו ובאו וקבעו דירתם פה מחז"ק וכאן נמצאו וכאן היו בזמן התק' החדשה הנז' והתק' הנז' היא בענייני הכתובה ונימא כיון דבאיזה פרטים שאין אנחנו אלא פה מתא פאס יע"א שוין עם טיטוואן יע"א אכתי הם נגררים בתר טיטוואן שהוא מקום נישואיהם וכמש"ל דבמנהגי הכתובה אזלינן בתר מקום הנישואין א"ך נימא דחכמי התק' לא תקנו עליהם אחר דהתקנה הנז' היא מענייני הכתו' ואכתי בעניינים שמנהגי המקומות חלוקים אזלינן בתר מקום הנישואין. ועל פרטי כתובה זו עצמה אנו דנין אותם כפי מנהג מקום נישואיהם. וא"ך נימא דלא תקנו עליהם התק' החדשה הנז' אחרי שבכתובה זו עצמה אכתי הם נגררין אל עירם ואל שער מקומם. ולא תקנו התק' הנז' כ"א למי שהוא בן עיר לכל מילי דאסורא וכו' הרי הם כבני העיר א"ך גם עליהם היתה דעת חכמי התקנה והדבר צריך הכרע ולהלן בע"ה נבאר מהו הדין באשר איננו מוכרע:

והנה חזינא להו לרבנן חכמי התק' שכתבו שהבחירה בידם לפרוע הכתובה אחר ניכוי שליש ושתות. ולשון זה לא יצדק כי אם למנכין בגירושין שליש ושתות כמנהגנו פה מתא פאס יע"א שכותבין בכתובה עיקר ותוספת ומתנה ונדונייא על רביעים ולכך במגרש מנכין שו"ש. ולזה חכמי התקנה התקינו הבחירה במיתת איש או אשה או יחלוקו כפי תקנת רבותינו הראשונים זיע"א או לפרוע הכתובה אחר ניכוי שו"ש כי כן הוא המנהג במגרש אבל אלו שכותבין בכתובותיהם סך מסויים. ואת רבע לא זכרו. וכן אלו הבאים מטיטוואן שמנהגם לכתוב בכתובה סך מסויים ח"י מאות וכו' דלא שייך בהם במגרש ניכוי שו"ש א"כ לא יצדק שיאמר עליהם במיתת אחד מהם לפרוע כתובה בניכוי שו"ש. דליכא למימר דבתקנה זו הוסיפו תת כח לבעל או זרעו שבמיתת א' מהם האיש או האשה לפרוע הכתובה בניכוי שו"ש גם לאלו שכותבין סך מסווים דלא שייך בהו במגרש ניכוי שו"ש. דהמצעת דבריהם נראה וניכר החושה אל העין דלא באו אלא לתקן שתהיה הבחירה ביד הבעל או זרעו לפרוע הכתובה כמו במגרש וזה פשוט. באופן כי מלשון התקנה מוכח להדייא דלא דברו חכמי התקנה באלו שכותבין בכתובותיהם סך מסויים ולא תקנו כי אם לאלו שכותבין בכתובה עיקר ותוס' ומתו"ן על רביעים. ולפ"ז בנדון דידן שראובן ואשתו הנז' שהם מתושבי טיטוואן יע"א שמנהגם לכתוב סך מסויים ח"י מאות וכו' הגם שיהיו דרים פה מחז"ק בזמן התקנה החדשה לא חלה עליהם התקנה:.

וכל זה הוא לצד שנאמר דבתקנות והסכמות אין אנו הולכים כי אם אחר משמעות הלשון ולא אחר הכוונה והאומדנא אבל לצד שנאמר דבתקנות והסכמות אזלינן בתר הכוונה והאומדנא. א"כ גם על אלו שכותבין סך מסויים תחול עליהם התקנה דמכדי שקולין הם והני מילי דאמור רבנן בטעמא הני בהני שייכי ומה נשתנו אלו מאלו ואומדנא דמוכחא היא דגם עליהם היתה כוונתם. והגם דלא משמע כן מהלשון נוכל להוסיף על הלשון מכח האומדנא:

והנה דבר זה אם אנו הולכים אחר האומדנא ונוסיף על הלשון אם לאו. הוא פלוגתא דרבוותא מהרדב"ץ ז"ל חדר ל"ב על הסכמת שאלוניקי שכל מי שישכור בית שלא יהיה רשאי שום יהודי אחר ליכנס באותו בית האריך בראיות וסבר דהגם דבלשון בני אדם משכנתא לא מיקרייא שכירות. מ"מ אחר דאיכא אומדנא דמוכח ודאי מתקני התקנה לטובת ישראל נתכוונו. לא אזלינן בתר לשון בני אדם. ולבסוף מסיק וכתב כללא דמילתא דבהסכמות ובתקנות אמדינן דעת מתקני התקנה בין להוציא ממשמעות ההסכמה והתקנה מה שיראה לנו. בין להכניס ולהוסיף בכלל התקנה מה שלא פורש בה והרי הוא כמותנה ועומד שם. עוד כתב כי רב אחד [מהר"י טיטאיצאק ז"ל] חולק וסבירא ליה היכא דהלשון כולל אזלינן בתר הכוונה להוציא כההיא דפ' הנודר דבלשון בני אדם בין טעינה בין לבישה משמע. אמנם כשהלשון קצר ופרטי אין להכניס שום דבר שאינו נכלל בלשון משום אומדנא וכוונה. דמה לנו ולכוונה אחר שלא הוציא מפיו דהא בעינן פיו ולבו שוין ואי אזלינן בתר אומדנא בדברים שאינם במשמעות. לבו איכא. פיו ליכא. ע"ש:

ומוהריב"ל ז"ל ח"ב סי' פ' כתב וז"ל ראיתי בס' הפסקים של הרב המובה"ק כמהר"ר דוד הכהן זלה"ה כתב בנדון דומה לזה ונשא ונתן ופלפל בשלשה תשובות. חדא דמהר"ם ז"ל. וחדא דהרא"ש ז"ל. וחדא במ"ש תלמידו של הר"ם ז"ל. ועם היות דברי הרב המובהק הנז' הם טובים ונכוחים כי חכם גדול ורב מובהק היה ויוכל המעיין לעיין בפסקיו. מ"מ אחוה דעי אף אני ממה שעיינתי באלו התשובות וכו' ולבסוף כתב והרב הנז' סבירא ליה דמהר"ם והרא"ש ותלמידו של הר"ם ז"ל כולם שוים לומר דמהנייא האומדנות להוסיף על התקנה מאי דלא משמע כלל מהלשון. ולפי מה שכתבתי הם סברות חלוקות. עיין שם שהאריך ולא הכריע:

גם מהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' רכ"ח הביא סברת מהרדב"ץ ז"ל ומהר"י טיטאיצאק ז"ל. וכתב שהרשב"ץ ז"ל בההיא תשובה שהביא הב"י ביו"ד סי' רי"ח על מי שנשבע שלא יעשה יין וכו' ס"ל כהרד"ך ז"ל ושהר' רבינו ישראל ז"ל בעל תרומת הדשן והרב הגדול מוהר"י בי רב ז"ל ס"ל כמוהרי"ט ז"ל ומי יכניס ראשו להכריע בין גדולי עולם ע"ש:

ומהר"י הלוי ז"ל סי' כ"ח כתב וזל"ה ונחזור לנדון דידן דכיון דאיכא אומדנא רבה ועצומה שכל זאת התק' לא נתקנה אלא בעבור תיקון וקיום הבית הכנסת. א"כ הכל בכלל ואפי' שלא בא מפורש בהסכמה וכו' והר"ש בר צמח כתב בתשו' והביאה מוהר"י קארו בטור יו"ד סי' רי"ח וז"ל כתב הר"ש בר צמח על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לעכו"ם ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע. נראה שאסור למוכרו אע"פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי. משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת העלילה. וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי וכו' ר' יהודה אומר וכו'. ע"כ. דמשמע דאזלינן בתר הכוונה מהנודר ואפי' בענין שהוא נגד הבנת הלשון שהרי הבנת הלשון שנשבע הוא שלא יעשה יין דמשמע מכאן והלאה ואפ"ה כתב שיש להוסיף אפי' במה שהיה עשוי כבר דאזלינן בתר דעת הנודר. והרב הגדול מוהר"ר דוד הכהן ז"ל האריך בבית לב' בראיות להוכיח נגד רב אחד שהיה חולק עליו בזה והעלה בסוף התשובה וז"ל כללא דמילתא דבהסכמות וכו' [העתקתיו למעלה] עכ"ל ואע"ג שמתוך דברי הרב ז"ל יראה שרב א' גדול חולק בזה דדוקא היכא שהלשון הוא כולל ומשמע הכי ומשמע הכי אז יש לנו ללכת בתר הכוונה והאומדנא. אמנם מה שהוא נגד הלשון אין להוסיף מכח האומדנא. מ"מ תשו' הר"ש בר צמח מוכח בהדייא כדברי הרב הרד"ך דאמדינן דעת הנודר ואף בדבר שהוא נגד הלשון וכן דברי תלמידו של הר"ם ז"ל שהביא שם הרב ז"ל מוכיחים להדייא כדבריו ז"ל שאע"ג שהתק' היא בעד הבנות מ"מ מכח האומדנא הוסיף אף נדוניית הבנים אע"פ שלא הוזכר בתקנה. גם דברי הריב"ש ז"ל משמע קצת כדברי הרד"ך ז"ל. עכ"ל מהר"י הלוי ז"ל:

ותשובת הר"ש בר צמח ז"ל הנז' היא העולה על שלחן מלכים מר"ן ומור"ם סי' הנז' ס"ב. ולפ"ז מוכח להדייא דס"ל דמוסיפין מכח האומדנא מאי דלא משמע מן הלשון וכמו שהוכיחו מהרשד"ם ומוהר"י הלוי ז"ל מתשובת הרשב"ץ הנז':

אלא דקשייא לן טובא על ההיא תשו' דהרשב"ץ שהביא הב"י. ממ"ש הרשב"ץ עצמו בתשב"ץ ח"ב סי' ס"א וזל"ה הדין עם המקילין לפי שלא נזכר בהסכמה שלא יהיה רשות ביד אחד מבני הקהל לשכור מקום חבירו שהוא שכור לאחר אלא שלא יוסיף על חבירו בשכירות. וזה לא הוסיף. והבא לחייבו צריך להביא ראי' לטענתו מלשון ההסכמה ואין בלשון ההסכמה רמז בזה ומ"ש המערערים כי אע"פ שלשון ההסכמה אינו אומר אלא שלא להוסיף. אפ"ה כוונת הענין אינו אלא שלא יוכל איש מהקהל לגרש חבירו מדירתו אפי' שלא ע"י תוספת או בנתינה או באיזה צד שיהיה בעולם ואע"פ שלא נכתב ולא נתבאר ככה בהסכמה הרי הוא כאלו נכתב. זאת היא טענתם ואינה כלום. דע"כ לא אמרינן דהכל לפי הנודר. אלא באומדנא דמוכח שכן הוא דעתו דנודר. אבל באומדנא דלא מוכח לא אמרינן ביה הכל לפי הנודר. ואומדנא דמוכח הוי כגון ההיא דפ' הנודר מן הירק דתנן התם אמר קונם צמר וכו' ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר וכו'. היו מסרבין בו לישא בת אחותו וכו' היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו וכל הני אומדנא דמוכחא נינהו. אבל בהסכמה זו אינה אומדנא דמוכח יש בה שעל השכי' בלי תוספת נתכוונו שאם עי' מעשה שהוציא אדם אחד לחבירו מדירתו בלי תוספת שכירות היתה הסכמתן היה בזה אומדנא דמוכח דומה לכל אלו שהם בגמרא אבל בכאן אין שם אומדנא כלל שנוסיף על ההסכמה מה שלא נזכר בה וכו' ולבסוף מסיק וז"ל ואני אומר עוד דלא אמרינן הכל לפי הנודר אלא לגרוע מדבריו ולהקל עליו. והכי איתנהו לכל הני דלעיל. אבל להוסיף על דבריו מטעם הכל לפי הנודר לא מצינו דהא קי"ל בפ' שבועות שתים בתרא דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכו' ומזה כתב הרא"ש ז"ל בההיא דטיפת צונן שאני טועם לך שאפי' באכילה מותר אע"פ שהיה לבו באכילה מפני שלא הוציא בשפתיו. וכו'. בנדון הזה שהוציא בשפתיו שלא יוסיף שכירות על חבירו. אפי' היה בלבו שלא ישכור בלי תוספת. לא אזלינן בזה לפי הנודר להוסיף על מה שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו דאנן פיו ולבו בעינן. ויצא לנו מכל זה שאין השוכר עובר על הסכמת הקהל. עכ"ל בקיצור:

אתה תחזה דלבסוף מסיק ותני דאין כח באומדנא להוסיף מאי דלא משמע מהלשון. שהרי לבו איכא. פיו ליכא. אלא להוציא וכההיא דפ' הנודר דבין טעינה בין לבישה משמע ובכח האומדנא אנו מוציאין א' מהם דפיו איכא. לבו ליכא. והיה הנשאר פיו ולבו שוין. והביא ראיה עוד ממ"ש הרא"ש ז"ל בההיא דטיפת צונן שאפי' באכילה מותר אע"פ שהיה לבו באכילה מפני שלא הוציא בשפתיו. הרי דס"ל בההיא תשו' דאין מוסיפין מכח האומדנא. ואלו מתשו' הרשב"ץ שהביא הב"י מוכח להדייא דס"ל דמוסיפין וכמ"ש מהרשד"ם ומוהר"י הלוי ז"ל. ונמצאו תשובות הרשב"ץ פלגן בהדייהו:

ולכאורה היה נראה לתרץ דהרשב"ץ ז"ל לא פשיטא ליה כ"ך דאין מוסיפין. אלא עדיין היה חושש דלמא מוסיפין מכח האומדנא. וכשיש בהסכמה חרם או שבועה ואיכא אומדנא יש להחמיר ולחוש דלמא מוסיפין מכח האומדנא. ובההיא דח"ב הגם שיש בהסכמה חרם אפ"ה הקי"ל על השוכר ועיקר סמיכתו על מ"ש בתחילה כיון דליכא אומדנא אין מוסיפין. והוסיף נופך לחזק את הדין שדעתו נטויה שאין כח באומדנא להוסיף אבל על סברא זו לבד לא היה סומך אחר שהוזכר חרם בהסכמה. ולכך בההיא תשו' שהביא הב"י דאיכא שבועה ואיכא אומדנא דמוכח חשש להחמיר להוסיף מכח האומדנא. והגם דמהרשד"ם ומוהר"י הלוי כתבו בפשוט דכך היא סברת הרשב"ץ. המה לא ראו ספר התשב"ץ. כי בימיהם עדיין לא נראה בעליל ס' התשב"ץ וגם מר"ן ז"ל לא הגיעו לידו מתשובותיו כ"א מעט מזער שהעתיק הרב הגדול מוהר"י בי רב ז"ל כאשר נסע מפאס יע"א והלך אל עיר אלג'יר וליקק ממנו קצת תשובות נפרדים ומסרם לתלמידו מר"ן ז"ל כאשר עיניך תחזינה בהסכמת רבני אלג'יר שבספר התשב"ץ. ואנחנו תלי"ת לאורו זכינו ומוכרחים אנו לישב כמ"ש כי הכי דלא ליהוו תשובות הרשב"ץ סתראי נינהו. ועיין בכללי הפוס' להרב כנה"ג אות נ"ח:

והאמת יורה דרכו כי מ"ש הב"י כתב הר"ש בר צמח. אין כוונתו על הרשב"ץ בעל התשב"ץ שהוא רב שמעון בן הרב צמח. אלא כוונתו על תשובת הרשב"ש בשי"ן שהוא הרב שלמה בן הרב שמעון והרב שלמה הנז' הוא בן לאותו צדיק הרשב"ץ בצד"י בעל תשובות התשב"ץ. וגם להרב שלמה קרי ליה הב"י בר צמח. ובהסכמות שבספר הרשב"ץ בן התשב"ץ איכא דקרו ליה הרב שלמה צמח. ואיכא דקרו ליה הרב שלמה בר צמח. גם הרב מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ז' הביא תשובה הלזו וכתב השיב הרב שלמה בר צמח. [אכתבנא לקמן בע"ה] וא"כ גם הב"י להכי נתכוון והכרח לא יגונה. שהרי בדקנו בנרות החיפוש ולא מצאנו תשו' זו בס' התשב"ץ כ"א בתשובות הרשב"ש הלא היא כתובה בתשובות הנז' ס' ק"ע. ובתשובות מהרשד"ם הנז' שכתב להדייא משם הב"י הרב שמעון בר צמח הוא ט"ס:

ותימא איך לא זכר שר את תשובת הרב אביו ז"ל דסבר לה איפכא. ומה יעשה הבן בחכמה בראיות והוכחות אשר הוכיח הרב אביו וסבר לה מר דאין מוסיפין על הלשון מכח האומדנא:

גם הרב מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ז' הביא תשו' הר"ש בר צמח הנז' וסיים עלה ודבריו תמוהים כי מה הוכחה יש מהא דקונם צמר וכו' והיו מסרבין בו וכו' דודאי בעינן שיכוון בלבו מה שמוציא בשפתיו והכי נמי בעינן שיוציא בשפתיו מה שמכוון בלבו דלבטא בשפתים אמר רחמנא. ובעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכל שחסר א' מהם או פיו או לבו לאו כלום הוא וזה שנשבע שלא יעשה. גם כי בלבו היה גס על העשוי כבר אין בדבר כלום. שהרי לא הוציא בשפתיו ודמייא לנתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים. ואדרבא משם ראיה מההיא דהיו מסרבין וכו' דתני סיפא קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאוכל לך נכנס לביתו ואוכל טיפת צונן. וכתב הרא"ש ז"ל שהוא מותר גם באכילה ושתיה שהרי לא הוציא אכילה בשפתיו וכו' ע"ש. אתה הראת כי דבר ה' בפיהו אמת ונתכוון בכל דבריו לדברי התשב"ץ ז"ל::

ואפשר לישב ולומר דהנה מצינו לרבותינו בעלי התוספות שבועות ד' כו' ע"ב דמקשו על מאי דאמרינן התם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא. מהא דאמרינן בפ' ד' נדרים ד' כז' ע"ב תנן נודרין להרגין וכו' שהן תרומה וכו'. ומפרש בגמרא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך. ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ואע"ג דס"ל דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים אפשר. משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואע"פ שאומר בלבו היום. והכא נמי ליתסר אע"פ שאומר בלבו חטים. ותירצו לחד תירוצא וז"ל ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחטים להכי שרי אפי' שלא במקום אונס. ע"ך. ומדבריהם למדנו דס"ל להאי תירוצא דאם גמר בלבו שעורים והוציא פת סתם דאסור בכל מיני הפת וכן לגבי מוכס דאמר יאסרו כל פירות שבעולם. אי לאו אונסא היה אסור לעולם דדוקא בגמר בלבו פת חטים והוציא פת סתם הוא דאינו אסור אלא בפת חטים. ושרי בשאר מינים. משום דסתם פת הוי דחטים.

וקשיא לן טובא דהא בעינן פיו ולבו שוין. ומהאי טעמא אמרינן דאם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו אסור לא בפת חטים ולא בפת שעורים. אינו אסור בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ואינו אסור בשעורים שהרי לא נתכוון לומר שעורים דתנן בפ' ג' דתרומות המתכוון לומר עולה ואמר שלמים וכו' שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין וא"כ הכא נמי בגמר להוציא פת שעורים והוציא פת סתם וכמ"ש הרי"ף ז"ל וסיעתו יעו"ש:

ואחר החיפוש זאת מצאנו להרב מהריב"ל ח"ב סי' קי"ז שהקשה קושיא הנז' ותירץ וז"ל ואפשר לתרץ ולמימר להך תירוצא דדוקא היכא דמכחישין הפה והלב לגמרי כההיא דנתכוון לפת חטים והוציא פת שעורים הוא דאמרינן דפטור בשניהם. אבל היכא דנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם. וכן באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי וכו' אי לאו אונסא כיון דהלב אינו מכחיש למה שהוציא בפה לגמרי דהרי בכלל פת סתם איכא פת שעורים. אזלינן בתר פומא. והרי הוא אסור בכל מיני הפת וא"ת אדרבא הוה לן למימר דאינו אסור אלא בפת שעורים לבד דהרי שוין בו הפה והלב תריץ דפומא עיקר כיון דהלב אינו מכחש מה שהוציא בפיו לגמרי דהרי בפת שעורים הם שוין אזלינן בתר פומא לגמרי ואף במה שהלב מכחיש את פיו. וזאת הסברא אע"פ שהיא דחוקה ע"כ אין לן למימר דהכי ס"ל להך תירוצא ע"כ ע"ש.

וכיון דאנהירינהו לעיינין רבותינו התוספות וס"ל להאי תירוצא דדוקא היכא דמכחישין הפה והלב לגמרי כההיא דגמר להוציא פת חטים והוציא פת שעורים הוא דבעינן פיו ולבו שוין. אבל היכא דהפה והלב אינם מכחישין לגמרי אלא שוין במקצת לא בעינן פיו ולבו שוין ואף במה שהם מכחישין זא"ז אסור. אדברה וירוח לי ותאורנה עינינו בדעת הרשב"ש וסיעתו ז"ל דכי היכי דנתכוון להוציא פת שעורים והוציא בפיו פת סתם. וכן באומר יאסרו כל פירות שבעולם וגמר בלבו היום. דאין אנו עושים מהכללי חלקי ואסור אף במה שאינן שוין הפה והלב אחר שאינן מכחישין לגמרי ושוין במקצת. הכא נמי להפך היכא דגמר בלבו סתם שבועה שלא אוכל והוציא בפיו מין אחד וכיוצא דאזלינן בתר לבא ואסור בכל המינים. ולא נעשה מן הסתמי הכולל חלקי. אחר דאינם מכחישין לגמרי ושוין במקצת במין אחד לא בעינן פיו ולבו שוין שהרי הפה והלב שקולין הם וכל אחד מצי מיעכב אאידך היכא דמכחישין לגמרי ואין לאחד יתרון על חבירו. א"כ כמו שאין אנו עושים מהכללי שבמוצאות הפה חלקי. כך לא נעשה מהכללי שבלב חלקי אחר שאינם מכחישין לגמרי דלא בעינן פיו ולבו שוין. ודין הוא טעמא להרשב"ש ז"ל דפסיק ותני דגם העשוי כבר אסור למוכרו משום דאזלינן בתר דעת הנודר אע"פ שלא הוציא בפיו אלא שלא יעשה יין למכור. וא"כ הו"ל למימר דאינו אסור אלא שלא יעשה למכור משעת השבועה ואילך שבזה פיו ולבו שוין. אבל בעשוי כבר שאין פיו ולבו שוין הו"ל לומר דשרי. אפ"ה ס"ל דאסור דכיון דאין הפה והלב מכחישין לגמרי כההיא דגמר בלבו פת חטים והוציא פת שעורים. שהרי שוין בעתיד לא בעינן פיו ולבו שוין. ולכך אזלינן בתר לבא. ואין אנו עושים מהכללי שבלב חלקי:

גם מההיא דטיפת צונן שהתיר הרא"ש ז"ל גם באכילה לא קשה ולא מידי להרשב"ש דשאני ההיא דטיפת צונן דלא אמרינן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה. וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וגם באכילה ושתיה מותר שהרי לא הוציא בפיו. ולא דמי לרישא. דאישות בכלל הנאה היא ע"כ. ולפ"ז. אכילה לאו בכלל טעימא היא ולא אסר בפיו אלא טעימא. ואלו בלבו לא נתכוון לאסור אלא אכילה מרובה. ולא טעימא. ומה שאסר הלב התיר הפה. ומה שהתיר הלב אסר הפה. ונמצא שהם מכחישין לגמרי וכההיא דנתכוון לפת חטים והוציא פת שעורים. ולכך התיר הרא"ש ז"ל בשתיהן משום דבעינן פיו ולבו שוין היכא דמכחישין לגמרי. ושאני ההיא דהרשב"ש ז"ל שאינם מכחישין לגמרי:

ובהכי ניחא לן דברי התוס' שבועות ד' כ"ג ע"א בד"ה דלמא למפטר נפשיה. שכתבו דאפילו אמר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני אע"ג דבעלמא דברים שבלב אינם דברים. היינו היכא דבלב סותר מה שמוציא בפיו. אבל היכא דאין סותר הויין דברים. ומשטחות דבריהם נראה דהיכא דהלב סותר מה שמוציא בפיו אמרינן דברים שבלב אינם דברים גם לגבי שבועה כמו בעלמא. שהרי לא חילקו בין שבועה לבעלמא. אלא בין הלב סותר לשאינו סותר. אלמא מדמינן דין השבועה לבעלמא. דאלת"ה בקיצור הו"ל למימר דאע"ג דבעלמא דברים שבלב אינם דברים שבועה שאני דבעינן פיו ולבו שוין. אלא ודאי דהתוס' מדמין השבועה לבעלמא. וכשהלב סותר מה שמוציא בפיו אמרינן גם לגבי שבועה דברים שבלב אינם דברים. וא"כ היכא דגמר בלבו חטים והוציא שעורים שהלב סותר מה שמוציא בפיו אמרינן דברים שבלב אינם דברים ואסור בשעורים. וממתניתין דתרומות מוכח דלא אמר כלום דבעינן פיו ולבו שוין וכמ"ש הרי"ף והפוסקים ז"ל אלא ודאי ס"ל להתוספות דהיכא דהלב סותר מה שמוציא בפיו. הוא דבעינן פיו ולבו שוין דבזה מיירי מתניתין דתרומות. ודין השבועה בזה לא דמי לבעלמא דאע"ג דבעלמא דברים שבלב אינם דברים. שבועה שאני דבעינן פיו ולבו שוין. אבל היכא דאינו סותר דבזה מיירי סוגיין שהרי שוין במקצת באותו המין שגמר בלבו לא בעינן פיו ולבו שוין. וא"כ דין השבועה בזה שוה לבעלמא ולפיכך כתבו אע"ג דבעלמא דברים שבלב אינם דברים וא"כ גם בשבועה נימא הכי ובעי למיפטר מאחריניתא. ולזה חילקו בין היכא דהלב סותר לשאינו סותר. וכשאינו סותר הויין דברים ולא בעי למיפטר נפשיה:

וכן בדף כו' בד"ה גמר שכתבו הא דלא מיתסר אלא בפת חטים דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש ולא כתבו משום דבעינן פיו ולבו שוין וכמ"ש הרי"ף והר"ן ז"ל אזלי לטעמ' דס"ל דהיכא דאינו מכחיש לא בעינן פיו ולבו שוין. וזהו מה שכתבו בד"ה דילמא וכן משמע קצת לקמן:

ודע כי דבריהם הללו לא אתו כתירוץ שלישי לקושייתם מההיא דנדרים שבד"ה גמר שתירצו דסתם פת הוי דחטים. גם לא כתירוץ ראשון. אלא כתירוץ שני. וכן כתב הרב משמרות כהונא בחידושיו על הש"ס בד"ה גמר. ואפשר שיצדקו דבריהם גם לתירוץ ראשון. דאיכא למידק דמאי מקשו התוספות הא לא בעי למיפטר נפשיה וכו'. דאין זה קושייא. דאיכא למימר דהא דמקשי הש"ס ודילמא למיפטר נפשיה מאחריניתא לא משום שהדין כך הוא. אלא דילמא טעה. ועי' הר"ן ובמפרשים. לכן נראה דהתוס' ס"ל דלא חיישינן לטעות אלא בעם הארץ. אבל בתלמיד חכם לא. ודוחק לומר דהש"ס מיירי דוקא בע"ה ולפיכך מקשי דילמא למיפטר משום דילמא טעה. ובפרט לתירוץ ראשון דסוגיין דשבועות מיירי בת"ח. וא"כ קושיית הש"ס הוא משום דהדין כך הוא:

ונמצינו למדים דלכל התירוצים ס"ל להתוספות דהיכא דהלב אינו סותר לא בעינן פיו ולבו שוין אלא דלשני התירוצים הראשונים אזלינן בתר דברים שבלב ושרי בשאר מינים. אבל לתירוץ שלישי לא אזלינן בתר דברים שבלב ואסור בשאר מינים. ודוקא בגמר בלבו חטים והוציא פת סתם הוא דשרי משום דסתם פת הוי חטים:

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ותירץ הרמב"ן דשני התם שאין טעות בדבריו שכיון בלבו לומר בפיו לעולם. אלא שמחשב בלבו היום הילכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים. אבל הכא דהוצאות פיו הוא טעות דבלבו היה לומר פת חטים הילכך הוצאת פיו אינה כלום. ע"כ. וכן תירץ הר"ן והמרדכ"י בשם ראבי"ה ולתירוץ זה בעינן פיו ולבו שוין אף היכא דאינו סותר:

והטו"ר יו"ד סי' ר"י כתב וז"ל אבל אם היה בלבו פת חטים והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטים לבד שהוא נקרא פת סתם. וי"א דהיינו דוקא ת"ח אבל ע"ה אסור בכל וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן ע"כ. ומדכתב שהוא נקרא פת סתם נראה דס"ל כתירוץ ג' של התוס' וכן כתב מוהריב"ל ח"ג סי' קי"ז. ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור וא"א לא כתב כן קאי גם עמ"ש שהוא נקרא פת סתם. והט"ז סק"ג לא הבין כן:

ומדברי מר"ן בב"י מוכח דלא ס"ל לא כתירוץ ג' של התוס' ולא כתירוץ הרמב"ן שהרי כתב אבל לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל שהרי לא נתנו טעם משום דסתם פת דחטים הוא אלא משום דפת חטים פת שמיה. גם על דברי ראבי"ה שהוא כתירוץ הרמב"ן ז"ל כתב ואינו נראה כן מפשטה דגמרא:

גם מור"ם בהגה שכתב דאם נתכוון לפת שעורים והוציא בפיו פת סתם אסור בשל שעורים לבד לא ס"ל כתירוץ ג' של התוס'. וגם לדידהו לא קשה מאי דפסקו בסי' רי"ח כדברי הרשב"ץ. דאפשר דס"ל כמ"ש התוס' בד"ה דילמא דלא בעינן פיו ולבו שוין היכא דאינו סותר אלא דשרי בשאר מינים משום דאזלינן בתר דברים שבלב וס"ל דכמו דאזלינן בתר דברים שבלב להוציא כך אזלינן בתר דברים שבלב להוסיף דאזלינן בכל אתר כוונת הנודר דהא לא בעינן פיו ולבו שוין בשאינו סותר:

ועוד אפשר לומר דס"ל להרשב"ש ז"ל דאחר דמצינו דס"ל להתוס' להאי תירוצא דהיכא דאינו סותר לגמרי לא בעינן פיו ולבו שוין אף הפוסקים דפליגי אהאי סברא יודו היכא דאיכא אומדנא דדוקא היכא דליכא אומדנא הוא דבעינן פיו ולבו שוין. אבל היכא דאיכא אומדנא דיינינן ליה כאלו הוציא מפיו אחר דמינכרא מילתא. שהרי גם לסברת התוס' בהאי תי' מוכרח לחלק כן. דאלת"ה קשה מההיא דפ' הנודר מן הירק דאר"י הכל לפי הנודר היה לבוש וכו'. וכן ההיא דסוף פ' קונם יין היה מסרב בו לישא בת אחותו וכו' דאנו עושים מהכללי חלקי. ואמאי והא אין הפה והלב מכחישין לגמרי דהא שוין בחד צד דבההיא דפ' הנודר דאמר קונם עולה בין טעינה בין לבישה משמע וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועי' האומדנא אמרינן דלא נתכוון אלא לא' מהם ושרי באידך ובמאי דנתכוון שוין בו הפה והלב. וכן ההיא דפ' קונם יין דאמר קונם אשתי נהנית לי לעולם דאמרינן הרי אלו מותרות ליהנות ממנו שאר הנאה שלא נתכוון זה אלא לשום אישות דבהנאת האישות שוין הפה והלב וכיון שאין הלב סותר לגמרי אזלינן בתר פומא ולא נעשה מן הסתמי הכוללי חלקי דבכגון זה לא בעינן פיו ולבו שוין. דבשלמא למ"ש הרי"ף ז"ל אבל אם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים דפת חטים פת שמה והנה פיו ולבו שוין. ע"כ. ור"ל אבל בשאר מיני הפת אע"פ שמשמעות דבריו שיהא אסור בכולן. מ"מ לא נתכוון בלבו אלא לפת חטים ואנן בעינן פיו ולבו שוין. וא"כ ה"ה בההיא דפ' הנודר וההיא דפ' קונם הגם דמשמעות לשונו דאסור בכולן מ"מ אינו אסור אלא במאי דנתכוון דפיו ולבו שוין אבל במה שלא נתכוון שרי דפיו איכא לבו ליכא. אבל לס' התוס' דס"ל להאי תי' דהיכא דאינו סותר לגמרי לא בעינן פיו ולבו שוין קשיא. אלא ודאי דס"ל להתוס' דשאני לגבי אומדנא דמינכרא מילתא כ"כ דיינינן ליה כאלו הוציא בפיו ואנו עושים מהסתמי הכולל חלקי מכח האומדנא. ולדידהו ה"ה וצד כ"ש הוא היכא דהאומדנא באה להוסיף על הלשון כההיא דהרשב"ש ז"ל דדיינינן ליה כאלו הוציא בפיו ואנו עושים מהחלקי כולל דלדידהו ליכא למיפרך דדוקא להוציא אבל להוסיף לא משום דבעינן פיו ולבו שוין דהא לית ליהו האי סברא כשאינו סותר לגמרי וא"כ לקרב הדיעות והסברות קצת דאפושי פלוגתא לא מפשינן נימא דהרי"ף וסיעתו הגם דפליגי על סברת התוס' וס"ל דאע"פ שאינו סותר לגמרי בעינן פיו ולבו שוין. יודו בהיכא דאיכא אומדנא דמינכרא מילתא דלא בעינן פיו ולבו שוין ודיינינן ליה כאלו הוציא בפיו מה שנתכוון:

והילך מ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל ח"ב סי' פ' וז"ל ואיברא דלא מצינו דבר זה מפורש בשום מקום שנוכל להוסיף על ההסכמה מחמת האומדנא מאי דלא משמע כלל מהלשון דאם מצינו דאזלינן בתר הכוונה היינו לעשות מהלשון הכללי פרטי כההיא דאר"י בפ' הנודר וכו' וכן נמי הא דאמרינן בשבועות וכו' גמר בלבו וכו' התם נמי לא מהני הכוונה אלא למעוטי הלשון הכללי. אבל גמר בלבו להוציא פת סתם ולאסור עצמו בכל מיני הפת לא מהני הכוונה וכו' ומכל הני הוה משמע דכי היכי דלא מהנייא כוונת הלב להוסיף על מה שהוציא בשפתיו דבעינן בשפתים ולא שגמר בלבו הכי נמי לא מהנייא האומדנא בעין דנ"ד דאומדנא דמוכחא דלש' שכ"י ל"ש קנייה. ומסתברא דלא דמי דאע"ג דלא מהנייא מאי דגמר בלבו להוסיף על מה שהוציא בשפתיו מאי דלא משמע כלל מהלשון היינו משום דבעינן לבטא בשפתים. אבל בנ"ד אע"ג שלא כתבו מתקני ההסכמה אלא שכירות הו"ל כאלו הוציאו מפיהם קנייה נמי כיון דשקולים נינהו וטעמא דשייך בשכי' שייך נמי בקנייה ואין חילוק ביניהם לא הוי גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו דממעטינן מן לבטא בשפתים אלא הוציא מפיו קרינן ליה דהשומע מבין דחדא מינייהו נקט. אבל כשגמר בלבו פת סתם לאסור עצמו בכל מיני הפת והוציא פת חטים אין במשמעות פת חטים כל מיני הפת. אבל במאי דתקנו וכתבו ששום יהודי לא ישכור בית שמחזיק בו יהודי. יש במשמע קנייה נמי דחד טעמא אית ליהו ושקולים הם וכדכתיבנא. ע"כ. הרי לך להדייא דלא מדמינן האומדנא לכוונה לבד. ועי' מהרד"ך בית לב' שכתב כן:

והט"ז יו"ד סי' רי"ח סק"ג כתב וז"ל דברים אלו הם דברי הרשב"ץ הביאן ב"י. ולא די שקשה עליו מדברי התלמוד דהא קי"ל דבעינן פיו ולבו שוין. אלא שקשה עליו שסותר דברי עצמו שבסוף סי' ר"ח מביא ב"י דברי רשב"ץ באומר שלא ישא אשה תוך ג' שנים אם אמר לשון שמשמעותו שלא יעשה נישואין עמה והוא עבר ונשאה הו"ל כנשבע על הפת ואכלו דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעותו שלא תהיה לו לאשה תוך ג' שנים. אין מתירין לו. ופסקו בש"ע שם. הרי לפנינו דבתר משמעות הלשון אזלינן ולא אמרינן דמה שאמר שלא יעשה נישואין ר"ל שלא תהיה לו לאשה. ה"ן כן הוא באומרו לא יעשה יין אינו מכוון שלא יהיה לו יין דחד מילתא היא וכו' ע"ש:

והנה מאי דקשה מן התלמוד כבר כתבנו הנלע"ד בזה. ומאי דקשה עליו מדברי עצמו. הגם כי נניח דחד מילתא היא כדברי הט"ז לא קשה להרשב"ץ כי ההיא דס' רי"ח היא להרשב"ש בשין כמש"ל וההיא דסי' ר"ח היא להרשב"ץ בצדי בעל התשב"ץ והיא בתשובתו ח"א סי' קנ"ה. ואפשר לדחוק דכוונת הט"ז במ"ש סותר דברי עצמו הוא על מר"ן הש"ע. אלא דנראה דגם על מר"ן לא קשה ולא מידי ופוק חזי מאי דכתב התשב"ץ ח"ב סי' ס"א בתחילת התשובה שרצה להוסיף על הלשון מכח האומדנה כתב וז"ל אבל בהסכמה זו איזה אומדנה דמוכח יש בה שעל השכירות בלי תוספת נתכוונו. שאם עי' מעשה שהוציא אדם אחד לחבירו מדירתו בלי תוספת שכירות היתה הסכמתן. היה בזה אומדנא דמוכח דומה לכל אלו שהם בגמרה. אבל בכאן אין שם אומדנה כלל שנוסיף על ההסכמה מה שלא נזכר בה וכו' ע"ש. וה"ן ההיא דסי' רי"ח שנדר ע"י מעשה שהעלילו עליו אומדנה דמוכח יש שנשבע גם על העשוי כבר ויפסיד גם הקרן כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ולא כמ"ש הט"ז דבשביל מורה הסכנה לא נתכוון להפסיד הקרן כ"א מניעת הריוח. אבל ההיא דסי' ר"י איזה אומדנא דמוכח יש בה דמ"ש שלא יעשה נישואין ר"ל שלא תהיה לו לאשה:

שוב מצאנו למהרשד"ם עצמו ז"ל חיו"ד סי' צ"א שכתב שלא להוסיף על הלשון מכח האומדנה. והביא ההיא דהרשב"ץ שהביא הב"י סי' רי"ח ותמה על ראיותיו ובא לכלל ישוב וז"ל. אלא שאני אומר שגם בכאן הלשון סובל הכוונה שלא למכור וההוכחה גדולה עד מאד עד שמוכרח לפרש כי כן נשבע שלא יעשה יין למוכרו כו' ולשון עצמו מושך עצמו ואחר עמו כמו לא לנצח ישכח אביון וכו' וכן הכא שלא לעשות ולא למוכרו ליין אלא שקצר ואע"פ שאין דרך ב"א לדבר כן כיון שמוכרח מכמה צדדים יש לנו לפרש כן. וא"ת א"כ שפירוש דבריו שלא לעשות יין ולא למוכרו ליין א"כ היה אסור לעשות יין אפי' לשתות. לזה מספיק הוכחה שכוין שלא נשבע אלא מחמת העלילה והעלילה לא היתה אלא לפי שהיה מוכר אמרינן שלא כיון שלא לעשות יין למכור ושלא למכור שום יין אפי' שלא עשהו וכו'. יע"ש:

גם הרב ש"ך בנקודות הכסף השיג על הט"ז וז"ל הקשה על הרשב"ץ והמחב"ר ולא קשה מידי דלא קי"ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוין אלא בגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים. אבל הכא הא קאמר שלא יעשה למכור א"כ קא חזינן דאפי' בדיבור קפיד אמכירה וא"כ אזלינן בתר הכוונה. ויעשה הוא לאו דוקא. ע"ך:

מעתה דעת מר"ן לא מיכריעה אי ס"ל דמוסיפין על הלשון מכח האומדנה דאע"ג דפסקיה לדיניה של הרשב"ץ ומצאנו לרשד"ם חו"מ ומהר"י הלוי שכתבו בפשוט דדעת הרשב"ץ דמוסיפין על הלשון מכח האומדנא וכמש"ל משמם. לעומת זה מצאנו רשד"ם עצמו יו"ד ונקודות הכסף שכתבו דשאני ההיא דהרשב"ץ דהלשון סובל על צד הדוחק ולכך מכח האומדנא אנו דוחקים את הלשון:

ואם כנים אנחנו בנ"ד שחכמי התק' שפתותיהם דובבות ניכוי שו"ש וכבר כתבנו דלשון זה יורה דלא דברו חו"ר התק' כ"א על מי שכותבין עיקר ותוס' ומתון על רביעים ולא ע' מי שכותבין סך מסויים. אם כן נדון דידן שראובן ואשתו שהם מתושבי טיטואן שכותבין ח"י מאות סך מסויים הוי פלוגתא דרבוותא דלמ"ד דמוסיפין על הלשון מכח האומדנא א"כ גם על אלו שכותבין סך מסויים תקנו הגם דלא משמע מהלשון ונכנסו ראובן ואשתו הנז' תחת כנפי התקנה החדשה הנז' יען שכאן נמצאו וכאן היו דרים פה בזמן התק' הנז'. והבחירה ביד ראובן או לחלוק או לפרוע הכתובה לצד שצדדנו כיון דלמילי דאיסורא וכו' וכמש"ל בתחי' דברינו] ולמ"ד אין מוסיפין הרי ראובן הנז' אחוז בחבלי תקנת רבותינו הראשונים זיע"א:

וכד דייקינן נראה דחכמי התקנה לא תקנו על אלו שכותבין סך מסויים. ואף הסוברים דמוסיפין על הלשון מכח האומדנא. בנ"ד יודו. והיינו טעמא. דכתובות שהם כהאי גוונא הם לא שכיחי כ"כ פה מחז"ק דמעט מזער הם הכותבין סך מסויים. שהרי בבחור ובתולה ולא אחד בהם שכותב סך מסויים. ובאלמון וגרוש ואלמנה וגרושה יש ויש ורובם על רביעים וכבר מילתייהו אמורי בכולי תלמודא מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן. מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן:

והגם שהרד"ך כתב דלא מיקרי מילתא דלא שכיחא אלא שיהיה הדבר פלא ולא יכול להעלות על לב לשערו. הרי מהר"י טאיטאצאק ומהר"י בי רב ז"ל חולקים עליו וכמ"ש מהרשד"ם חו"מ סי' רכ"ח שמהריט"ט כתב למוהר"י בי רב והסכים לדעתו. גם הכנה"ג ח"מ סי' רכ"ה בהגה"ט אות ט"ל כתב וז"ל דמהר"י אשכנזי בתשו' כ"י כתב דמהר"י קולון בשורש ז' חולק עליו וסובר דאע"פ שלא יהיה הדבר פלא אלא דלא שכיח טובא אמרינן מילתא דלא שכיח לא אתנו עלה ואין דברי הרד"ך עומדות בפני מהריק"ו ע"כ. ונראין דבריו עכ"ל. גם הרב שער אפרים סי' ס"ח כתב וז"ל והנה פליאה בעיני דבר זה הפלא אשר כתב הרב מהרד"ך כי במחי' מקדושת תורתו לא זו הדרך כי לפי דבריו בעצמו קשה שכתב דלא נקרא מילתא דלא שכיחא אלא דבר הפלא שלא יוכל להעלות על הלב לשערו וכו' א"כ לפ"ז קשה הגמרא שמביא לפני מהא דמצא בתוך התרנגולת בצים גמורות דמיקרי מילתא דלא שכיחא לא גזרו וכו'. ושם אינו דבר פלא שלא יוכל להעלות על לב ואדרבא זהו כמעט מצוי אף שבודאי אינו מצוי כ"כ דעכ"פ מיקרי מילתא דלא שכיחא. אבל מ"מ אינו שם דבר הפלא ופלא כלל אלא ודאי שיש חילוק בין מילתא דלא שכיחא לאונסא דלא שכיח. כי מילתא דלא שכיח מיקרי אף שאינו דבר פלא ואפ"ה לא גזרו וכו' וה"ה משכנתא וכו' ומשא"כ אונסא דלא שכיח הוא דבר פלא דוקא שלא יוכל להעלות על הלב כי בעצמו הוא לא שכיח וזהו גבי שומרים דחייבים בפשיעה ובגניבה ואבידה שיכול לשמור עצמו. ומשא"כ באונס דלא שכיח. וא"כ מ"ש בגמרא גבי עובדא דשומשמי דרבה פטרי קשה למה הלא קבל עליו כל אונסא דמתייליד מאי אמרת לפי דלא שכיח קשה הלא כל אונס לא שכיח לכן מפרש הרמב"ם שזה האונס הוא דבר פלא ולא יוכל להעלות על הלב לשערו דבר זה הפלא וזהו מיקרי אונס דלא שכיח. ומשא"כ מילתא דלא שכיחא הוא לענין אחר וזהו ברור לענ"ד. ועי' במהרשד"ם חו"מ סי' ש"ן שכ' גבי שטרי ערכאות שפסולים מן התורה ולא הוכשרו אלא מתק' דרבנן ואיכא מאן דאמר דלא תקנו אלא בשטר מכר אבל בשטר צוואה והודאה ומחילה וכיוצא לא תקנו בהם דאפ"ג דנראה שאין חילוק בין שטר מכר לשטר אחר כיון דזה וזה אינו אלא לראיה. אפ"ה י"ל ששטר מכר מצוי מאד וצריך ראיה ביד הלוקח לעולם ומפני תיקון העולם תיקנו שיועיל שטר מכר העשוי בערכאותיהם. אמנם בשאר שטרות דלא שכיחי כולי האי לא תיקון ויש כיוצא בזה הרבה. ע"כ. ועי' מהרשד"ם חו"מ סי' רכ"ח:

הרי לפניך חבל נביאים כולם מתנבאים בסגנון אחד דלא כהרד"ך ז"ל דאונסא דלא שכיח לחוד. ומילתא דלא שכיח לחוד ולא ראי זה כראי זה. כי טעם אונסא דלא שכיח הוא משום דאמרינן דאונס כזה לא אסיק אדעתיה ולהכי צריך שיהיה הדבר פלא ולא יוכל להעלותו על לב לשערו. אבל מילתא דלא שכיח לאו היינו טעמא משום דלא אסיק אדעתייהו דרבנן. אלא דדרך החכמים היא שלא לחוש לתקן במילתא דלא שכיחא הגם דאסיקו אדעתייהו האי מילתא ולא מתקני כ"א במילתא דשכיחא טובא. וא"כ למ"ש דכתובות שיש בהם סך מסויים ואת רבע לא זכרו לא שכיחי טובא פה מחז"ק. א"כ נימא דלא תקנו עליהם ובפרט דמשמעות הלשון הכי מוכח:

ולפ"ז נוכל לומר ולחזק הצד הא' שכתבנו בתחילת דברינו שחכמי התק'. לא התקינו על הנשואות במקום אחר שהיו דרים פה בזמן התק יען כי במילי דכתובה אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ואכתי הם נגררים בעקבות מנהג עירם אשר שם נישאו ותקנה זו היא במילי דכתובה. בדברינו אלה יתחזק יותר והוא כי לענ"ד נראה דזה הוי מילתא דלא שכיח טובא שהנשואות בעירם יעקרו דירתם למתא אחריתי וקצת יש להסתייע ממ"ש הרב מחנה אפרים ז"ל סי' א' ביעקב שהשביע את בניו לקיים את כל הנמצא כתוב בספר מבלי שידעו מה היה כתוב שם וימצא כתוב ששלשת בניו לא ידורו בעיר הזאת אלא כל א' ילך וידור בעיר אחרת. והשיב הרב דהאי מילתא לא אסיקו אדעתייהו דלא עביד איניש דטב ליה בארץ מולדתו למיעקר דירתיה משם ולמיזל באתרא אחריני. אי משום יקרא דנפשיה. אי משום בני חיי ומזוני דתליין במזלא. ואי משום סכנת דרכים. והוי אונס דלא שכיח. ע"ש. והסכים עמו רב תנא הוא המש"ל ז"ל. והגם דהרב לא מיירי כ"א במאן דטב ליה בארץ מולדתו הוא משום דמדמי ליה לאונסא דלא שכיח שהוא פלא דטעמא דידיה הוא משום דלא אסיק אדעתיה. ואנן מיירי במילתא דלא שכיחא דלא היינו טעמא משום דלא אסיקו אדעתייהו. אלא משום שאין דרך חכמים לחוש לתקן במילתא דלא שכיחא ואע"ג דאסיק אדעתייהו. ולפ"ז נוכל לומר דגם בכאן דביש ליה בארץ מולדתו שהוא מן הצועקים ואינם נענים אי לא אזיל למתא אחריתי. מ"מ הרי ריחיים בצווארו. זוהי אשתו והוא מושבע ועומד שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחריתי ככתוב בשטר הכתובה וחן מקום על יושביו ואף אם היא נשמעת לו קרוביה מעכבים ודעת נשים קלה נשמעת להם עד שכמעט תתגרש ולא תלך עמו ויש שהבעל מצד עצמו אינו רוצה לעקור דירתו מארץ מולדתו הגם כי ביש ליה במתיה ואל קשה. ואלה קשה מאל. באופן דמדברי הרמ"א למדנו דמאן דטב ליה במתיה הוי פלא ולא יוכל להעלות על לב לשערו. ולענד"ן דמאן דביש ליה במתיה הגם שאיננו פלא מ"מ הוי מילתא דלא שכיחא טובא אחרי שהוא מושבע ועומד שלא יוציאנה וכו' וכל אחד מצי מיעכב אאידך וצא ולמד מאהלי קדר שהם לחורב ביום ולקרח בלילה שאינם הולכים לדור במדינות מכמה סיבות ומיעוטא דמיעוטא הם העוזבים ארץ מולדתם והולכים אל ארץ אחרת לגור שם:

הדרן למ"ש לעיל דבנ"ד גם רבנן דס"ל דמוסיפין על הלשון מכח האומדנא יודו דאדרבה זיל לאידך גיסא דאיכא אומדנא להפך. דהלא אורחייהו דרבנן דלא מתקני במילתא דלא שכיחא. וא"כ לא תקנו אלא בכתובות המרובעות דשכיחי ולא בכתובות המסויימות דלא שכיחי:

וכן מצינו להרב הגדול מהר"י טיטאיצאק ז"ל הביא דבריו מהרדכ"ץ ז"ל בית לב' וז"ל בנ"ד אין להכניס משכנתא בכלל השכי' משום אומדנא כיון שבלשון שכירות לא שייך משכנתא כלל כ"ש שהאומדנא היא בהפך בשכירות דשכיחא גזרו. במשכנתא דלא שכיחא לא גזרו ולא תקנו כדאמרינן בכולי תלמודא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ע"כ. ומינה לנ"ד דכמו דהתם בתקנת החזקה פסק הרב דאין מוסיפין על הלשון מכח האומדנא והוסיף לומר דכ"ש הוא שהאומדנה היא להפך דבמשכנתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן אף אנן נמי נימא בנ"ד בתקנת הבחירה שהאומדנא היא להפך דבכתובות שיש בהם סך מסויים דלא שכיחי טובא לא תקון ולא גרע ממשכנתא:

ומהר"א ששון סי' קמ"ז כתב וזל"ה הטעם השני הוא שהרי המאורע הזה אינו כתוב בפירוש בהסכמה רק אנו רוצים לדמות מה שאירע עתה בנדון זה שנטל המלך הקרקעות בסיבת המרד למה שכתוב בהסכמה שכל איש ישראל שימכור קרקעו לעכו"ם שישאר לו החזקה וכו'. ע"ש שהביא דברי מהרשד"ם סי' רכ"ח שנפל מחלוקת בזה והרבני דורו מהר"י בי רב ומהרימ"ט ז"ל עם מהרד"ך ז"ל ושפליגי בפלוגתא דא ג"כ הרב בעל תרומת הדשן ורשב"ץ ז"ל ולא הכריע אלא דמסיק וז"ל הנה יש לומר דמאי דקאמרי הרב ז"ל וגם הרד"ך ז"ל וגם הרשב"ץ ז"ל שדעתו בפירוש להוסיף אפי' בדבר שהלשון מורה הפך ממה שאנו רוצים לאסור הנה מאי דקאמרי כל הנך רבוותא היינו משום שהאומדנא ההיה היא טובה וחזקה. אבל בנ"ד אדרבא האומדנא היא שמעולם לא תקנו בעלי התקנה למי שדינו דין מורד במלכות דאדרבא אומדנא דמוכח הוא שהיו מתקנים שלא ישאר לו שום זכות וכח וזה אצלי ברור. עכ"ל:

גם הרב דברי יוסף אירגאם ז"ל סי' מ"ג הביא פלוגתא דרבוותא הנז'. ודברי מהר"א ששון ז"ל הנז' וכתב וז"ל הרי דאפי' מאן דאזיל בתר האומדנא להוסיף בהסכמה. אין זה אלא כשהאומדנא היא טובה וחזקה וא"כ אפילו תימא דכוונת תקנה זו היתה משום שלא יחסרו מזונות האשה הא'. מ"מ אין כאן אומדנא דמוכח להוסיף בתקנה זו מי שנשתטית אשתו דאע"ג דהפקחת והשוטה שוות הן לחשש זה שמא יחסרו מזונותיהן מ"מ אין להם ערך ויחס ולא ראי זה כראי זה. דבשלמא באשה פקחת שהיא ראויה לו וכו' ראוי לחוש לתיקונה וכו' אבל באשה שוטה שאינה ראויה לו וכו' אין סברא שיתקנו וכו' ע"ש. ועי' התשב"ץ ח"ב סי' ס"א. והכא נמי בנ"ד דאיכא אומדנא להפך כמ"ש נימא דלא תקון משום דהוי מילתא דלא שכיחא

איברא דמצינו שהרב מהרדכ"ץ ז"ל חלק על הרב מהר"י טיטאיצאק ז"ל וז"ל ובמחילה לענ"ד נראה דאין הנדון דומה לראיה שהרי כל היכא דאמרינן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן לא משתמע אלא בדבר חומרא וגדר שהחמירו וגדרו על התורה ולפיכך אמרינן כשגדרו והחמירו לא גדרו אלא על מילתא דשכיחא ודי לנו להחמיר ולגדור בזה דשכיח וכו' אבל בנ"ד אינו גזירה שאין הענין לגדור גדר לתורה ולאו היינו חומרא אלא מילתא באנפי נפשה שראו לזכות את ישראל ואיש על מקומו יבוא בשל'ם פשיטא שעל כל צד זכייה ותועלת תקנו ע"כ:

ואנן בעניותין קשיא לן טובא על הרב מהרדכ"ץ ז"ל מש"ס ערוך פ' הזהב ד' מ"ו דאמרינן התם יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור מאי טעמה דרב נחמן סבר לה כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה ומילתא דשכיחא גזרו בה רבנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ובדף מ"ו אמרינן דרב הונא דאמר מכור לי באלו קנה סבר לה כר"י דאמר דבר תורה וכו' ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. וכן פסקו רבנן. ועי' ס' קצ"ט ס' א' ב' והרי כל הני אינם גדר וחומרא אלא תקנה בעלמא ודמיא לתקנה דמהרדכ"ץ ז"ל ואפ"ה אמרי' מילתא דלא שכיחא לא גזרו ולא תקנו. וצע"ג:

וזאת מצאנו להרב כנה"ג חומ"ש סי' רכ"ה בהגה"ט אות מ' שכתב וז"ל לא אמרינן מילתא דלא שכיחא לא אתנו עלה אלא בדבר חומרא וגדר אבל בדבר שאינו חומרא וגדר לא. הרד"ך בית לב'. ומוהר"י אשכנזי בתשו' הקשה עליו מדברי הגמרא ומדברי מהריק"ו והסכים דאפילו בדבר דלא הוי חומרא וגדר אמרינן מילתא דלא שכיחא לא אתנו עלה ע"כ. ואולי שקושיית מוהר"י אשכנזי היא קושייתינו כי הספרים הנז' אינם מצויים אצלינו:

שוב אחר החיפוש מצאנו להרב שער אפרים סי' ס"ח שהביא דברי הרד"ך ז"ל וכתב עליו ואני שמעתי ולא אבן לפי דבריו מה יענה בסוגייא דהזהב ובקידושין דאין מטבע נעשה חליפין ומקשה שם בגמרא הניחה וכו' אלא לרב נחמן מאי איכא למימר. ומשני סבר כר"י דאמר ד"ת מעות קונות וכו' ומילתא דלא שכיחא וכו'. והתם מאי חומרא וגדר איכא רק מפני תיקון העולם וא"כ ה"ה במשכנתא ושכירות כמו בנדון של מהרד"ך אינו אלא מפני תיקון העולם וג"כ שייך מילתא דלא שכיחא וכו' ע"כ:

גם הרב חכם צבי סי' ס"א הקשה על מהרד"ך מסוגייא דהזהב ומסוגייא דשבועות יעו"ש וסיים וז"ל וכבר הר' ז"ל בסוף דבריו תבריה לגזיזיה כנראה מתשובה זו דלא בעא למשכוני נפשיה בהחליט למימר דבממונא אף במילי דלא שכיח גזרו ביה וכו' ע"ש שהאריך ושכן מצא להרב הגדול מוהריב"ל ח"א סי' ע"ו שכתב בפי' שאף בתקנת חכמים אמרינן מילתא דלא שכיחה לא גזרו בה רבנן והביא ההיא דהזהב ע"כ:

והמש"ל ה"ל מלוה ולוה פ"ד ה' י"ד דה' כתב מהריב"ל הביא פלוגתא דרבוותא הנז' ותמה על מהרדכ"ץ ז"ל ממ"ש הרשב"א ז"ל דהא דאמרנן ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה היינו דוקא בנכסי אביו אבל בנכסי שאר מורישם לא ואע"ג דטעמא דנכסי אביו שייך בנכסי שאר מורישם מ"מ כיון דההיא מילתא דלא שכיח לא תקינו לה רבנן. והא התם לא הוי משום גדר אלא משום דבאו לו בירושה דלא טרח ביהו וממילא אתי ליה לא קפיד עלייהו ומזבין ליהו לכולהו משום דתינוק מיקרבא דעתיה לגבי זוזי וטעם זה שייך ג"כ בנכסי שאר מורישם וכת' וכו' אלא ודאי מדלא כתב כן משמע דלא ס"ל חילוק זה וא"כ הדרא קושיין לדוכתה מדברי הרשב"א וצ"ע:

עוד כתב וז"ל והא דאמרינן בנזיר פ' כהן גדול דהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור משום דהוי מילתא דלא שכיח ולא גזרו בה רבנן אע"פ דלטעמא דמשום אוירא גזירה הוי גדר ולא יצא מהארץ לחו"ל. והאי טעמא שייך ג"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל. הא לא קשיא משום דרכי דטעמא דסבר דאע"ג דלא שכיחא גזרו בה רבנן הוי מטעמא דהרדב"ץ דהכא לא שייך לחלק בין שכיחא ללא שכיחא כיון דטעמא שוה בתרווייהו ואדרבא מהכא הוי סייעתא משום דלא מצינו מחלוקת במילתא דלא שכיח אי גזרו בה רבנן או לאו אלא ודאי דשאני ההיא דארץ העמים דדמי לתקנה דהרדב"ץ ופליגי רבי ורבי יוסי בר יהודה בפלוגתא דמהרי"ט ומהרדכ"ץ ועי' בפסקים וכתבים סי' רס"ו שכתב דבתקנות רבינו תם אין לחלק בין מילתא דשכיח ללא שכיח והיינו משום דהתקנה היתה משום ותם לריק וכל היכא דשייך האי טעמא תיקנו ואפי' בדבר דלא שכיח וכמ"ש מהרדכ"ץ. עכ"ל:

ומהתימה על הרב תנא דכולי תלמודא כמאן דמניח בכיסתיה דמי ושקיל וטרי בדברי מהרידכ"ץ איך לא הרגיש בקושיין:

עוד יש לתמוה על הרב שכתב ואדרבא מהכא הוי סייעתא משום דלא מצינו מחלוקת וכו'. דהא אמרינן בפ' הדר על מאי דתנן במתניתין הדר עם העכו"ם בחצר הרי זה אוסר עליו. ראב"י אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה. ואמרינן בגמרא בגזירה שמא ילמוד ממעשיו קמפלגי. ראב"י סבר כיון דעכו"ם חשודי אשפיכות דמים. תרי דשכיחי דדיירי גזרו ביהו. חד דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. ורבי אמר סבר זמנין דמקרי ודייר. והרי גזרה זו היא חומרא וגדר על התורה שמא ילמוד ממעשיו ופליגי בה ראב"י ור"מ והיאך כתב הרב דלא מצינו מחלוקת בזה. ושמא י"ל דהרב לא חשיב לפלוגתא דרבי מאיר פלוגתא דכיון דר"מ הוא דס"ל דאע"ג דחד לא שכיח גזרו דזמנין דמקרי ודייר. דר"מ לטעמיה דבעלמא חייש למיעוטא. והא דכתב הרב דלא מצינו מחלוקת בזה. הוא למאן דלא חייש למיעוטא:

והרב מה"רא ששון ז"ל סי' קמ"ז הביא פלוגתא דהרד"ך ומהרי"ט ז"ל. וכתב הנה המעיין שם יראה שלא. כתב הרב הרד"ך ז"ל שם בפישטות באופן שאין לנו לדחות דברי הרב הגדול מהרי"ט שהם ודאות אצלו ובעיני הרב הגדול מהר"י בי רב ג"כ מפני ספיקו של הרד"ך וכ"ש שמהרשד"ם ז"ל שם בתשובה הנז' שכתבתי למעלה יראה המעיין שם שעושה עיקר מהך טעמא דמילתא דלא שכיח וכו'. גם הרב מהריב"ל ז"ל בא בראש כלל ז' סמך בתקנת החזקות על זאת הטענה וכו' ע"ש. גם הרב דברי יוסף אירגאס ז"ל סי' מ"ג הביא דברי הרבנים הנז' ומסיק וז"ל ונמצינו למדין בפישטות דכל מילתא דלא שכיחא אינו נכנס בכלל הסכמה או השבועה או התנאי זולת כי היכא שפירשו שהם כוללין אותו אף דלא שכיח אבל אם כתבו סתם ולא פירשוהו צריכין אנו לדון שלא עלא על לבם לתקן על דבר דלא שכיח ואינו נכנס בכלל ההסכמה ולפיכך גם בנדון דידן שהתקנה היא סתמית צריכין אנו לדון שלא נתכוונו לתקן שישלם הכתובה היכא שנשתטית אשתו מאחר שהוא דבר דלא שכיח. עכ"ל:

ועיין טור חומ"ש סי' ס' ס"ז וסוס"י קי"א ומר"ן הש"ע סי' ס' ס"א וז"ל ועכשיו אע"פ שנהגו לכתוב בכל השטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי נהגו שאינו טורף מהמטלטלים שמכר או נתן או משכן מפני תקנת השוק ואפי' למנהג זה אם היה ללוה שט"ח על אחר ומכרו בע"ח גובה ממנו דלא שייך בשטרות תק"ה דלא שכיח ע"ך. ולא ראינו מי שחולק בזה. אלא דמצינו להכנה"ג סי' ס' בהגה"ט אות כ"ג שכ' וז"ל. רבינו ב"י לא הביא בזה שום חולק גם בספרו הקצר פסק כן ולא הגיה עליו בעל המפה ז"ל כלום גם לגדולי האחרונים ז"ל בספריהם ראיתי כותבין כן בפשוט. ואנוכי הרואה שהרשב"א ז"ל בתשובה סי' תתקי"ד הביאה רב"י סי' ק"ד מחו' ד' סובר דאף בשטרות שייך תקנת השוק שכתב ואפי' עשאן אפותיקי ומכרן אין בע"ח חוזר וגובה מהם כ"ש כשגבה אותם ב"ח מאוחר ע"ך ויראה דהכי קאמר ועוד דאפי' נאמר דהשטרות גופן ממון ועשאן אפותי' ומכרן אין ב"ח חוזר וגובה מהם מפני תק"ה ולענין הלכה כיון דכל הבאים אחרי הרא"ש ז"ל החזיקו בסברתו הכי נקטינן. ע"ך:

ואנן בעניותין אחר המחילה מרבנותיה דרבינו הכנה"ג ז"ל דלענ"ד נראה דכוונת הרשב"א ז"ל במ"ש ואפי' עשאן אפותיקי וכו' הוא משום דס"ל דהשטרות אינם אלא שעבוד ואין גופם ממון ושעבוד לא משתע' באגב דבזה מיירי באותה תשובה ואינם אלא גמר דבריו למ"ש קודם וטעם א' הוא ולא יצא הרשב"א ז"ל לידון בדבר חדש שהרי העיקר חסר מן הספר ונמצא דלא פליגי הרשב"א והרא"ש ז"ל אלא אי משתעבדי שטרי באגב אם לאו דהרשב"א ז"ל ס"ל דלא משתעבדי ואם מכרן אין בע"ח גובה מהם מדינא ולהרא"ש ז"ל משתעבדי ובע"ח גובה מהם. אבל לענין תק"ה אי שייכי בשטרות או לאו לא פליגי. ועיין ש"כ סי' ס' סק"ט שתמה על הב"י שלא הביא מחלוקת בההיא דהרא"ש דס"ל דשטרי משתעבדי באגב שהרי הרשב"א בתשו' תתקי"ד הנז' חולק וס"ל שאין הב"ח יכול לגבות מן השט"ח שמכר אף לפי דינא דש"ס ושיש אף להרשב"א נ"מ בזה שכ' הרא"ש ז"ל דבשטרות לא שייך תק"ה לענין אם מכר מתחילה השט"ח בקנין המועיל וחזר ומכרו לאחר הלוקח הראשון מוציא מיד הלוקח הב' בחנם דלא שייך בשטרות תק"ה דלא שכיח. ע"כ. ומפשט דבריו נראה דס"ל להש"ך דגם הרשב"א יסבור כהרא"ש דלא שייך בשטרות תק"ה מדכתב הנ"מ במ"ש הרא"ש להרשב"א שלוקח א' מוציא מיד לוקח ב'. ואלו לדעת הכנה"ג בדברי הרשב"א לוקח אחד אינו מוציא מיד לוקח ב' שהרי שייך בהם תק"ה:

שוב מצאנו להכנה"ג עצמו סי' ק"ד בהגב"י אות כ"ג אההיא תשובה דהרשב"א הנז' שכ' וז"ל עשאו אפותיקי וכו'. נ"ב אמר המאסף משום דס"ל דשטרות אין גופן ממון אלא שעבוד ושעבוד אינו נקנה אגב קרקע אבל להרא"ש וכו' אם מכרן ב"ח גובה מהם וכו' ע"כ. הרי שהכנה"ג עצמו מפרש שמ"ש הרשב"א ואפי' עשאו אפותיקי וכו' הוא כמ"ש אנן בעניותין דטעמא הוי משום דשטרי לא משתעבדי באגב ולא כמ"ש הכנה"ג בסי' ס' הטעם דשייך בשטרו' תק"ה. והוא פלא איך לא זכר שר מ"ש הוא בעצמו:

איך שיהיה נלמוד מכאן דאף בתקנה דאינה גדר וחומרא לא תיקנו במילתא דלא שכיח. דהא תק"ה תקנה בעלמא היא לטובת ישראל שאין בה צד חומרא ואפ"ה בשטרות לא תיקנו משום דלא שכיחי ואין לומר דשאני תק"ה דלא תיקון בשטרות הוא משום דאין השוק מתקלקל אם בע"ח גובה משטרות שמכר דדבר דלא שכיח לא ימשך ממנו קלקול והכי דייק לישנא דלא שייך בשטרות תק"ה וכו' שכתבו הרא"ש והטור והש"ע ולא כתבו דלא עשו בשטרות וכו'. דליתא דאם אינו נמשך הקלקול לשאר מטלטלי יהיה נמשך לגבי שטרות מיהא דאין לך אדם שיקנה שטר מחבירו ושבקיה ללישנא דלא שייך דנקטי הרא"ש והטור והש"ע דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ור"ל דלא שייך שיעשו תק"ה בשטרות וכו'. והרב הלבוש כתב שלא עשו בשטרות וכו' ור"ל שלא עשו בשטרות תק"ה הגם שיתקלקל השוק דאין לך אדם שקונה שטר מחבירו. גם מ"ש הסמ"ע סי' קי"א ס"ק ל"ו אבל בנתינת שט"ח לא שייך האי טעמא דמילתא דלא שכיח הוא. ע"כ צריך לידחק ולפרש דלא שייך האי טעמא דלא יקנה וכו' שהגם שיהיה כן ולא יקנה שום אדם שטר וכו' לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא לא עשו בה רבנן תק"ה. וההכרח לא יגונה דמהיכא תיתי שלא יהיה נמשך קלקול דמ"ש משאר מטלטלין דנמשך מהם קלקול. וכת' משום דלא שכיחי בא' לא ירגישו. והא חברך חברא אית ליה ורוב שנים יודיעו שברוב השנים ודאי שיארע כן פעמים רבות ויודע הדבר. אלא ודאי דלא חששו לקלקול השוק שיהיה בשטרות משום דלא שכיחי:

ובפרק השולח ד' ל"ז אמרינן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. ופרש"י אם יש קרקע ללוה דלא תיקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שאין נגבין מן הקרקע דהוי מילתא דשכיחא כדאמרי' בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיח לא עבוד רבנן תקנתא ע"כ. וכן כתבו התוס' משום דמילתא דשכיחא היא שמלוה למי שיש לו קרקע לפי שאין יכול לכלותו. ע"כ. ועי' בב"י ובסמ"ע סימן ס"ז ס"ק מ"א:

גם בסי' קכ"ג ס"א כתב מר"ן אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה בין בשטר בין בעידי קנין אע"פ שכפר בה בב"ד כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת אבל על מלוה ע"פ שכפר לא תיקנו שיכתבו הרשאה ע"כ. וכתב הסמ"ע סק"ה אבל על מלוה ע"פ וכו' משום דלא שכיח שילוה אדם לחבירו בלא שטר מש"ה לא חששו בכה"ג שילוה לו ע"פ וילך למדינת הים דבדבר דלא שכיח לא תקנו וכמ"ש הטו"ר והמחב"ר בסי' ס"ז בתקנת פרוזבול דלא תקנוהו בלוה שאין קרקע. ע"כ ועי' פרישה וב"ח וש"ך. אלא דמר"ן בב"י תמה אמאי לא תקנו גם במלוה ע"פ ולא בא לכלל ישוב:

ומדברי סמ"ע הללו יש לתמוה על מ"ש הסמ"ע עצמו סי' סז' ס"ק ט"ל שתמה על מור"ם שכ' וה"ה שיוכל למסור בב"ד חובותיו שבע"פ. דלא הו"ל למור"ם לכתוב כן דמהיכא תיתי לחלק כיון דלא כתב המחב"ר דבשט"ח איירי. והלא לפי דבריו דבסי' קכ"ג דמלוה ע"פ לא שכיח ולא תיקון בה הגאונים ולפ"ז גם לגבי פרוזבול נימא דלא תיקון פרוזבול במלוה ע"פ דלא שכיח וא"כ טובא אתא לאשמועינן מור"ם ז"ל דאפ"ה תיקון:

והנה מוכרחין אנו לומר דמ"ש מור"ם וה"ה במלוה ע"פ לאו משום דס"ל דבממונא אף במילתא דלא שכיחא תקון וכהרד"ך. אלא דס"ל דהכי תקון בפי' דהא דאמרינן מילתא דלא שכיחא לא תקון היינו היכא דהתקנה היתה בסתם אמרינן דמילתא דל"ש לא תקון אבל לפעמים היו מתקנים אף במילתא דל"ש ואין למידין תקנות רז"ל זה מזה כמ"ש בפוס':

אלא דקשיא לן ממ"ש הטור סי' קז' גבי תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי שכתב וי"א שתק' הגאונים לא היתה אלא במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא תקנו שאין בה משום נעילת דלת דלא שכיח וכו' ולא נהגו כן אלא אף במלוה ע"פ גובין מהם. ע"כ. וכן פסק מר"ן בסי' קז' ס"א וז"ל. אבל הגאונים תקנו שיהא בע"ח גובה מהיורשים מטלטלים שהניח אביהם הילכך האידנא כופין אותם לפרוע חובות אביהם אפי' היא מע"פ ע"כ. והיא סברת הרי"פ ז"ל שכתב בפ' הגוזל ומאכיל והשתא דמטל' משתעבדי לבע"ח חייבין לשלם וכו' וקיי"ל השתא דמע"פ גובה מן היורשים בין מקרקע בין ממט' ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל שם. גם הרב הנמקי הביא דברי הרי"פ ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה"ל גזילה הלכה ה' וז"ל כבר תקנו הגאונים לגבות ב"ח מן המלטלים ואפי' במלוה ע"פ. ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל סי' שצ"ב ושגם הרשב"א בחידושיו הביא דברי הרב אלפסי ז"ל ושכן נראה דעת כל האחרונים ומלשון הרא"ה בשם רבו הרמב"ן ז"ל נראה כן וגם מלשון בעל העיטור נראה שכן דעתו עי"ש בריב"ש. וסברת י"א שהביא הטור כתבה בעל התרומות בשער ס"א וז"ל ואיכא מאן דאמר דוקא במלוה בשטר תקון לכוף יתמי למפרע ממטלטלי אבל מלוה ע"פ ליכא משום נעילת דלת בפני לוין דהא לא שכיח ולא תקון למיגבא ממטלטלי דשבק להון אבוהון ואוקמוה אדאורייתא וזה דעת ר"ת ורבינו אפרים ע"ש שהביא סמך וראיה לדבריהם מהש"ס ע"ש. והריב"ש ז"ל דקרי לה סברא יחידאה לא ראה כ"א בעל העיטור שהביאה משם ר"ת לב"ד וכמ"ש ה' גידולי תרומה:

וצל"ד מאי טעמייהו דרבנן שלשה עמודי הוראה וסיעתם דסברי מרנן דתקנת הגאונים היא אפי' במלוה ע"פ. והלא מלוה ע"פ היא מילתא דלא שכיחא ובמילתא דלא שכיחא לא תקון רבנן כדקי"ל בכולי תלמודא ודין הוא טעמא לר"ת ורבינו אפרים דלא ס"ל הכי. והכא אי אפשר לישב כמו שישבנו לדעת מור"ם הנ"ז דהכא א"א לומר דבהכי פליגי אם תקנו על מלוה ע"פ בפירוש דהאיך תהיה מחלוקית בזאת בין הפוסקים ובפרט בין הרי"פ ורבינו אפרים תלמידו דהאיך רבינו אפרים יחלוק על רבו בדברי קבלה. ובשלמא אי פליגי בסברא ניחא. וכי תימא דפליגי רבנן בפלוגתא דמהרד"ך ומהריט"ט. קשה מההיא דפ' המקבל וכמש"ל. עוד קשה על מהרד"ך איך לא נשען על עמודי הוראה וסיעתם. ועל מהריט"ט ומוהר"י בי רב ומהרשד"ם ודעמייהו דדחו סברת הרד"ך כמביא למעלה. איך לא הרגישו מסברת רוב הפוס' ועוד בה דממ"ש הריב"ש שהרשב"א בחידושיו הביא דברי הרי"ף יראה דס"ל כהרי"ף. והיה בהני'ח דהרי"ף ס"ל כהרד"ך א"כ גם הרשב"א ס"ל כהרד"ך. ואלו גבי קטן המוכר בנכסי שאר מורישם מצינו דס"ל כהרד"ך וכמש"ל משם המש"ל ונמצאו דברי הרשב"א ז"ל סתראי נינהו. גם דברי הרא"ש ז"ל קשיין אהדדי דכאן ס"ל כהרד"ף דס"ל כהרד"ך ואלו בפ' א' דמס' קמא ד' י"ד כתב וז"ל כתב רב אלפס ז"ל והשתא דתקינו רבנן לבע"ח לגבות מן המטלטלי גובה מיתמי בין מקרקעי בין ממטלטלי וכן הלכה וכתב עליו רבינו אפרים תלמידו ז"ל ליתא להאי סברא דניזקין מילתא דלא שכיחא היא וכי תקון רבנן לבע"ח משום נעילת דלת בפני לוין אי נמי לאשה משום פו"ר. אבל לניזקין לא תקון מידי. ונראה לי דבדורות הללו מטלטלי כמקרקעי לכל מילי שעבוד מדינה דגמרא אפי' בלא תקנה דהוי כגמלייא דערבייא ואשלי דקמחונייא דאמרינן בכתובות ד' ס"ז אשה גובא פורנא מהם ע"כ. והביאו הטור חו"מ סי' תי"ט. הרי דלא חלק הרא"ש ז"ל על רבינו אפרים אלא משום דבדורות הללו משתעבדי מדינא ולא מהתק'. אבל אי הוה ס"ל דלא משתעבדי מדינה כ"א מן התק' הוה אמרינן דבניזקין דלא שכיחי לא תקון וכרבינו אפרים. ולפ"ז הרי"ף ז"ל ורבינו אפרים תלמידו אזלו לטעמייהו דפליגי אי תקון במלוה ע"פ דלא שכיח אם לאו. דהרי"ף סבר לה כהרד"ך ורבינו אפרים סבר לה כמהרי"ט. אלא להרא"ש קשייא דהתם במלוה ע"פ סבר לה כהרד"ך וסבירא ליה דהגאונים תקנו אף במלוה ע"פ דלא שכיח. ואלו בניזקין ס"ל כרבינו אפרים דס"ל כמהרי"ט:

ולכאורה מקום יש בראש לישב ולומר והוא דיש לדקדק בל' הרא"ש במ"ש וכי תקון רבנן לבע"ח. משום נעילת דלת וכו' אי נמי לאשה משום פו"ר דלאו רישיה סיפיה דמתחילה בא בנותן טעם לרבינו אפרים דבניקין מילתא דלא שכיחא ולפ"ז אף אם היה טעמם בתקנת בע"ח או אשה שייך בניזקין לא היו מתקנים משום דלא שכיחי. ואח"כ כתב וכי תקון רבנן לבע"ח משום נעילת דלת בפני לוין אי נמי לאשה משום פו"ר דלשון זה יורה יורה דטעם רבינו אפרים הוא משום דלא שייך טעם בע"ח ואשה בניזקין ואפי' מאי דמסיים אבל לניזקין לא תיקון מידי הוא משום דלא שייך בהם הני תרי טעמי דבע"ח ואשה. ורבא' בש"מ לקמא כתב וז"ל כתב הרב המאר"י ז"ל מת המזיק קודם שישלם אין ב"ד נזקקין למטלטלים דיתומים והאידנא דתקון גאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי גובה אף ממטלטלי דיתמי להריא"ף ולהרמב"ם ז"ל ורבינו אפרים תלמיד הריא"ף ז"ל חולק לומר שאין אומרים כן אלא בבע"ח משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינה אבל לניזקי' אין כאן תקנה. ואין דבריו נראין דאף לזה יש תקנה שלא להרבות בניזקין. ע"כ. ומלשון זה נראה שהרב המאיר"י ז"ל ס"ל דטעמו דרבינו אפרים הוא משום דלא שייך בניזקין טעם בע"ח ואשה ולא משום דניזקין מילתא דלא שכיחא. גם בספרי הרי"ף שבידינו איתא להאי סברא בדברי הרי"ף ז"ל ולא כתב דנזיקין מילתא דל"ש וז"ל ואיכא מאן דפריך דכי תקינו רבנן לבע"ח משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל לניזקין לא תיקון מידי ע"כ. ונמצא דלפי דברי הרב המאיר"י ז"ל גם רבינו אפרים ז"ל ס"ל דאי הוה שייך טעמא דבע"ח ואשה בניזקין הוו מתקני ביהו אף דלא שכיחי. אלא דלהרא"ש ז"ל א"א לומר הכי שהרי כתב בפי' דניזקין מילתא דלא שכיחא. ואפשר לומר דמ"ש הרא"ש ז"ל וכי תיקון רבנן וכו' הוא כמו ועוד וכי וכו' ותרי טעמי קמ"ל ולפ"ז יתישבו דברי הרא"ש ז"ל ההיא דמלוה ע"פ עם ההיא דניזקין דלעולם ס"ל להרא"ש ז"ל דהיכא דשייך טעמא אף שהיא מילתא דלא שכיחא תקון בה רבנן ולכך כתב דבמלוה ע"פ תקינו הגאונים אף שהיא מילתא דלא שכיחא ומה שהוצרך לחלוק על רבינו אפרים בניזקין מטעמא דהאידנא משתעבדי מדינה והלא אף אם לא משתעבדי כ"א מהתק' היה חולק שהרי ס"ל אף בדלא שכיח תקנו. הוא משום טעם ב' שכתב הרא"ש לרבינו אפרים דטעם בע"א ואשה לא שייך בניזקין דמ"ש הרב המאירי שלא להרבות בניזקין לא ס"ל לרבינו אפרים ולהרא"ש ז"ל וא"כ אם האידנא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי כ"א מהתקנה דוקא לא הוו מתקני בניזקין דלא שייך בהו טעם תקנתם ולכך כתב הרא"ש דהאידנא משתעבדי מדינא וא"כ אף בניזקין משתע' מדינא דאין זה מהתק' כדי שנאמר כיון דלא שייך בהו טעם התקנה אינו גובה:

אלא דבדברי הטור א"א לפרש כן שהרי כתב וז"ל והר' אפרים כתב דלא תקנו זה אלא לבע"ח משום נעילת דלת ולשון זה הנמשך ממנו הוא. אבל לניזקין דלא שייך נעילת דלת וכו' והטור סיים בדבריו אבל לניזקין דלא שכיחי לא תקנו ולמאי דסיים צריך שיהיה פתח דבריו דלא תקנו אלא בבע"ח דשכיח ופתח בנד וכו' וא"א לישבו כמש"ל בל' הרא"ש וה' שלטי הגבורים כתב וז"ל ורבינו אפרים כתב והביא דבריו הרא"ש והטו"ר חו"מ סי' תי"ט דניזקין אינו גובה ממטלטלי דיתמי דכי תקון רבנן לגבות ממטלטלי דיתמי היינו דוקא לבע"ח משום נעילת דלת בפני לוין אי נמי לאשה משום פו"ר אבל לניזקין דמילתא דלא שכיחא היא לא תיקון מידי. ע"כ. והוא כלשון הטור. ולפ"ז צריך לישב דמ"ש הטו"ר דלא תקנו אלא לבע"ח משום נעילת דלת אי נמי לאשה משום פו"ר אין זה מעיקר החילוק. אלא עיקר החילוק הוא משום דבע"ח שכיח. ואגב אורחיה קמ"ל טעם התקנה. ושיעור דבריו כך הוא. דלא תקנו אלא בבע"ח דשכיח משום נעילת דלת. אבל לניזקין דלא שכיחי לא תקנו וכו'. וכי תימא אמאי הוצרך להאי טעמא דניזקין מילתא דלא שכיחא. ת"ל דלא שייך בהו לא נעילת דלת ולא פו"ר. י"ל דלא שייך בהו טעמא דשלא להרבות בניזקין וכדכתב הרב המאיר"י ז"ל ולכך הוצרך לומר דניזקין לא שכיחי. ונמצא לפ"ז דס"ל להרא"ש דמילתא דלא שכיחא לא תקון בה רבנן ולא חלק על רבינו אפרים אלא משום דהאידנא משתעבדי מדינא אבל אם לא היו משתעבדי כ"א מהתק' הוה אמרינן דבניזקין לא תקנו משום דלא שכיחי. וכן כתב בפרישה סי' תי"ט בפירוש דברי הרא"ש ז"ל וז"ל ונ"מ דאם היה גובה מכח א"כ בדבר דלא שכיח לא היה גובה משא"כ מדינה דגמרא. ע"כ. וכן כתב המש"ל ז"ל פ' כ"א מה"ל מלוה ולוה הל' א' עמ"ש מהר"ם מלובלין ז"ל דדמי קא"ן פאס"י לא שייך בהו תקנת הגאונים כלל. כתב וז"ל ויש להביא קצת סמך לסברא זו מההיא דכתב הרא"ש ז"ל סוף פ' קמא דקמא בשם רבינו אפרים דבניזקין לא תקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לניזקין משום דניזקין לא שכיחי. אף אנו נאמר דלא תקנו הגאונים אלא במטלטלי דשכיחי אבל קא"ן פאס"י לא שכיחו ולא תקנו. ואף הרא"ש שנחלק על רבינו אפרים הוא מטעם דבדורות אלו מטלטלי כמקרקעי דעלייהו סמכי דומייא דגמלייא דערבייא וכו' ע"ש. ומהר"י כולי ז"ל הרב המגיה כתב על דברי המש"ל ז"ל א"ה עי' מש"ל פ' ד' מהלכות אלו דין י"ד בשם מהרד"ך ע"כ. ונמצא דס"ל להרא"ש דבתק' מילתא דל"ש לא תקון וכמהרי"ט. וא"כ הדרא קושייא לדוכתה דהתם במלוה ע"פ ס"ל להרא"ש דתקון בה הגאונים אע"ג דלא שכיח אלמא ס"ל כהרד"ך. ובניזקין ס"ל כמהרי"ט:

זאת ועוד לפי הנאה זו דאמרינן דפליגי הרי"ף וסיעתו עם רבינו אפרים ור"ת בפלוגתא דהרד"ך ומהרי"ט יקשה על הפרישה והב"ח והסמ"ע והש"ך דמתרצי מאי דתמה הב"י סי' קכ"ג על הרמב"ם שכתב אבל על מלוה ע"פ שכתב לא תקנו שיכתבו הרשאה. שמאחר שתקנת הגאונים לכתוב הרשאה על מלוה לא היתה אלא מפני שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו אף במלוה ע"פ היה להם לתקן כן והניח הדבר בקושיא. ותירצו הם דכיון דמלוה ע"פ לא שכיח לא תקון בה הגאונים. ולפי הנחה זו דין הוא טעמא להב"י שלא תירץ הכי שהרי הרמב"ם הוא מן הסוברים דתק' הגאונים לגבי מטלטלי דיתמי איכא אף במלוה ע"פ דל"ש וכסברת הרד"ך דכל תקנה דהוי לתועלת ולא גדר וחומרא תקנו אף בדלא שכיח. אלא להפרישה והסמ"ע והב"ח והש"ך קשה אחר דהרמב"ם ס"ל דבמלוה ע"פ עצמה תקנו לגבי מטלטלי דיתמי הגם דלא שכיח דס"ל כהרד"ך גם בהרשאה הו"ל לתקן גם במלוה ע"פ הגם דלא שכיח:

ולמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמא ד' י"ד וז"ל וגם זה אינו מתישב בעיני דמטלטלי דיתמי לא משתעב' אינה תורה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אף הניזקין ובע"ח ד"ת גובין אף ממטלטלי דיתמי דמינא תיתי דלא. ולמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אינם נגבים לא בעל חוב ולא הניזקין אלא מן התק'. ע"כ. והיה בהני'ח דהרי"ף ודעמיה ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל ומצינו להרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דשעבודא דאורייתא ואפ' מן התורה מטלטלי דיתמי משתעבדי אלא דחכמים תקנו דלא משתעבדי ושוב הגאונים תקנו דמשתעבדי ונמצא שתקנת הגאונים באה לקיים דבר תורה. ולפ"ז היה אפשר לומר דבזה פליגי דהרי"ף ודעמיה ס"ל דהא דאמרינן בפ' המקבל דמילתא דלא שכיחא לא תקנו היינו דוקא היכא דהתק' באה לעקור דבר תורה כההיא דהתם דפ' המקבל דד"ת מעות קונות וחכמים תקנו דמשיכה קונה ולכך דיינו לעקור ד"ת במילתא דשכיחא לתועלתן של ישראל ולהניח דבר תורה מיהא במילתא דלא שכיחא שאין בה היזק כ"כ. אבל היכא דהתק' היא לקיים דבר תורה כההיא דתקנו הגאונים מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח דחזר הדין לסיני וכמ"ש הרשב"א. הלא טוב הוא שיתקנו אף במילתא דלא שכיח אחר דשייך בהו התועלת וגם התק' היא לקיים ד"ת. ובזה אתי שפיר מ"ש המש"ל משם הרשב"א ז"ל גבי קטן שיכול למכור בנכסי שאר מורישם דכיון דלא שכיח לא תקון בה רבנן. דהא דפחות מבן עשרים אינו יכול למכור קרקע שירש אינה תורה כ"א מהתק' ולכך במילתא דלא שכיחא אוקמוה אדאורייתא. אבל ר"ת ורבינו אפרים ז"ל ס"ל דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי דבר תורה ולא מן התק'. והכי דייק לישנא דבעל התרומות ז"ל שכתב בדעת ר"ת ורבינו אפרים אבל מלוה ע"פ וכו' לא שכיח וכו' ואוקמוה אדאורייתא ע"כ. ומדכתב ואוקמוה אדאורייתא אלמא ס"ל דכך הוא הדין מן התורה ולא מן התק' ולכך ס"ל דלא תקון במילתא דלא שכיח דדמיא לההיא דפ' המקבל דהיינו לעקור ד"ת במילתא דשכיחא ולהניח ד"ת במילתא דל"ש. ובזה אתי שפיר ג"כ דלא תיקשי למוהרי"ט ודעמיה מסברת רוב הפוס' דס"ל דבמלוה ע"פ תקנו הגם דלא שכיח. דשאני התם התק' היא לקיים דבר תורה. אבל תקנת החזקות התק' היא לעקור ד"ת ולכך במילתא דלא שכיחא לא תקון ואוקמוה אדאורייתא. ואפי' להאי תירוצה אכתי קשיין דברי הרא"ש אהדדי:

וכ"ז לא יגהה מזור שהרי מצינו להרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' מלוה ולוה הלכה ז' וז"ל אבל הבא ליפרע מן היורש וכו' לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלין אינם תחת שעבוד בע"ח מן התורה ע"כ. וכן כתב הטור בריש סי' ק"ז דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מן התורה. ע"כ ומן הטור נשמע להרא"ש דהכי ס"ל. ולפ"ז מאי דתקון הגאונים דמשתעבדי הוא לעקור ד"ת וא"כ דמייא לההיא דפ' המקבל והדרא קושיין לדוכתה. ועי' קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות שי"ן ש"ג. ובלא"ה למ"ש הש"ך סי' ט"ל דהרא"ש ס"ל שעבוד לאו דאורייתא לא אתי האי תירוצה:

עוד יש מקום לומר דהא דפליגי הפוסקים בתק' הגאונים שתקנו מטלטלי דיתמי משתעבדי אי גם במלוה ע"פ ובניזקין תקנו אם לאו. הוא משום דפליגי אי הם שכיחי אם לאו דהרי"פ והרמב"ם ז"ל ס"ל דשכיח. ואידך ס"ל דלא שכיח. ולהנחה זו ניחא מאי דקשה מפ' המקבל. וניחא דברי רשב"א אהדדי וגם דברי הרא"ש ז"ל. ולפ"ז ס"ל לכל הפוס' הנז' כמהרי"ט. אלא דעדיין קשה על הפרישא והסמ"ע והב"ח והש"ך ז"ל דסי' קכ"ג שהרי הרמב"ם ס"ל דמלוה ע"פ שכיחא. ולב"י ניחא זאת ועוד שהדבר בעצמו קשה לאומרו שהיאך תהיה מחלוקת כזאת בין הפוסקים דהוי כמחלוקת במציאות:

והנלע"ד לישב הוא במ"ש הריב"ש סי' שצ"ב וז"ל ועוד זיל בתר טעמא אף בלא תקנת הגאונים קי"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם אפי' ממטלטלי וכו' אלא שנחלקו המפרשים אין כופין אותם וכו' מ"מ לכ"ע מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם אפי' ממטלטלי בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ כל היכא דליכא למיחש לפירעון דבכולהו איכא משום כבוד אביהם וא"כ הגאונים שתקנו לגבות מהן ממטלטלי נראה שעשו כך אם מפני שראו מפני תיקון העולם שראוי לכופן במצוה זו אפי' בגביית מטלטלי בב"ד ואף בשאר יורשים שאינם בנים לא פלוג כיון שרוב היורשים הם בנים וכו' או מפני שראו שעתה נכסי רוב העולם אינם קרקעות אלא מטלטלין וסחורה והלוה סומך עליהם כמו בקרקעות דומיא דמאי דאמרינן בגמרא גמלים של ערבייא אשה גובה פורנא מהם. ואם מפני טעמים אלו מלוה ע"פ ומלוה בשטר שוין. ע"כ. וא"כ אנן נמי נימא דטעמייהו דרבנן הרי"ף ודעמיה דס"ל דתקון רבנן אף במלוה ע"פ וכן בניזקין אע"ג דלא שכיחא ואמרינן בפ' המקבל דבמילתא דלא שכיחא לא תקון רבנן אף שהתק' היא לתועלת ולא גדר וחומרא. דשאני הכא דבלא"ה מצוה על היתומים לפרוע אף ממטלטלין ויען הדבר דבר מצוה להכי תקנו אף במילתא דלא שכיחא אע"ג דהריב"ש ז"ל לא האיר עינינו בזה לומר דאע"ג דלא שכיחא תקון בה רבנן מהאי טעמא. שהרי לא זכר כ"א דברי בעל העיטור בשם ר"ת שלא נתן טעם לדבריו ואדרבא ממ"ש קודם לזה ועוד שכל הפוסקים פסקו דשעבודא דאורייתא וכו' ואפי' ראוי שתהיה תקנת הגאונים שוה בשניהם ע"כ. משמע דס"ל דהוי שכיחא דלאלת"ה מאי האי דקאמר ראוי שתהיה תקנת הגאונים שוה בשניהם. הא מלוה ע"פ לא שכיחא וא"כ אף דשעבודא דאורייתא ראוי לומר דלא תקון בה הגאונים. מ"מ נראה דטעם זה מספיק אף למ"ש דמלוה ע"פ לא שכיחא. ועוד נראה דאף הריב"ש ז"ל ס"ל דמלוה ע"פ לא שכיחא שהרי באמצע התשובה הביא דברי הטור שכתב מילתא בטעמא אבל מלוה ע"פ לא תקנו שאין בו משום נעילת דלת דלא שכיח. ואלו היה טעמו של הריב"ש משום דהוי שכיח לא הוה שתיק מינה. וא"כ מה שכתב ראוי שתהיה וכו' סמך על מ"ש אח"ך אחר סמוך ועוד זיל בתר טעמא וכו' וכמ"ש אנן בעניותין. אבל ר"ת ורבינו אפרים לא ס"ל לחלק בין היכא דאיכא מצוה לדליכא מצוה דבכולם אמרינן מילתא דלא שכיחא לא תקון. וגם לדרך זה ניחא בכל מאי דתמהנו לעיל זולתי דברי הרא"ש אם לא שנאמר דמה שהוצרך הרא"ש לומר דהוי שעבודא מדינה הוא לדברי רבינו אפרים. אבל לדידיה אף אי הוי מהתק' הוו מתקני בניזקין. וכמו שצ"ל במלוה ע"פ. ולמ"ש הרב מש"ל הנז' צריך לידחק דטעמו של הרא"ש במלוה ע"פ או משום דהוי שכיחא. או דקים ליה שכך היתה התק' בפירוש. וכן יש לדקדק קצת מדברי הריב"ש בסי' הנז' שכתב תקנת הגאונים ז"ל שיגבה בע"ח ממטלטלי דיתמי בכל ענין היא בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ. ומי לנו יודע ובקי בתקנת הגאונים גדול מן הרב אלפאסי ז"ל והוא כתב וכו' ע"כ. ולשון זה שכתב הריב"ש הכי משמע שהרי"ף ז"ל יודע ובקי שכך היתה התקנה בפירוש:

עולה מן המדב'ר דאף בממונה מילתא דלא שכיח לא תקון וכמש"ל משם כל הנך רבוותא ואף מהרדכ"ץ ז"ל לא אמרה בהחליט וכמ"ש מהר"א ששון ז"ל והרב חכם צבי כמביא למעלה. וא"כ כ"ש בנדון דידן דהלשון מוכיח דלא היתה התק' כ"א לכתובות שיש בהם עיקר ותוספת ומו"ן על רבעים דשייך ביהו ניכוי שו"ש ולא לכתובות שיש בהם סך מסויים דלא שייך ביהו ניכוי שו"ש. אפי' למ"ד דאזלינן בתר האומדנא להוסיף על הלשון. בנ"ד יודו דאין מוסיפין ואדרבא זיל לאידך גיסא. דהא איכא אומדנא אחיריתי דלא תקנו אלא לכתובות המרובעות הנז' דשכיחי ולא לכתו' המסויימות דלא שכיחי. ומש"ל דלא שכיחי טובא שהנשואות יעקרו דירתם למתא אחריתי. יצטרף דבר זה עם הצד הא' שכתבנו בתחי' דברינו:

איברא דמצינו להרב קהלת יעקב ח"ב רמ"ט שכתב וז"ל אע"ג דבעלמא בכל תקנות אמרינן מילתא דל"ש לא תקון בתקנת הכתובה גם מילתא דל"ש נכלל בכלל התק'. הראנ"ח ח"א סי' פ"ו. ע"כ. וספר הראנ"ח ז"ל אינו מצוי אצלינו לראות הדברים בשרשן אם הדברים כפשטן אם לאו. אלא דמ"מ מצינו לרב תנא ה"ל מלוה ולוה כשהביא מחלוקת מהרדכ"ץ ומהרי"ט סיים וז"ל ועיין בפסקים וכתבים סי' רס"ו שכתב דבתק' ר"ת אין לחלק בין מילתא דשכיח ללא שכיח והיינו משום דהתק' היתה משום ותם לריק וכל היכא דשייך האי טעמא תקנו אפי' בדבר דלא שכיח וכמ"ש מהרדכ"ץ ע"כ. ומדסיים הרב מש"ל על הפסקים וכתבים דמיירי בכתובה וכמ"ש מהרדכ"ץ אלמא לא שאני ליה להמש"ל בין כתובה לבעלמא ומש"ה כתב וכמ"ש מהרדכ"ץ דאלו למוהרי"ט וסיעתו אף בכתובה מילתא דל"ש לא תקון. גם הרב באר מיים חיים לרב אדא ז"ל סי' א' כתב וז"ל ותו מי איכא דמתקן כהאי גוונא והא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דל"ש לא מתקני בה רבנן מידי אפי' במידי דאיסורא כ"ש בממון הקל. ע"כ. והרב מיירי שם בתקנת החלוקה שתקנו רבותינו המגורשים זיע"א ואפ"ה כתב דמילתא דל"ש לא תקון רבנן אלמא לא שמיע ליה להא דהראנ"ח ז"ל:

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה