אור ברסלב
אשר לשלמה סימן ט

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן ט

סימן ח

אור לששה ועשרים תמוז הת"ר ולשלשים ושש ליצי' שלח אחרינו כה"ר אברהם בהי' יצחק נ"ע המכו' אוג'ואילוס ומצאנוהו מוטל על ערש דוי ודעתו מיושבת עליו כא' הבריאים וייחיד אותנו לעדות וציוה בפנינו מחמת מיתה ואמר לנו זוהרא שמאשא בת יצחק בני תטול מנכסי ארבע מאות צ'ורו. ובתי סולטאנא תטול מנכסי מאה צ'ורו. ובתי מזל טוב יתייחדו לה מאה צ'ורו ותזכה בהם לפירותיהם דוקא וכאשר תפקד בזש"ק תזכה גם בקרן. ויתייחדו מנכסי ארבע מאה צ'ורו ולעקד וזלטיטא ולכלאכל ונוויווסאת הידועים לבני ביתי ואם זכתה בתי הבתולה מרים לחופה תזכה בהם לנדונייתה ואם ב"מ לא זכתה יזכה בהם יהודה בני. ואשתי זמול יפרעו לה כתובתה ויתנו לה נוסף על כתובתה ב' פעמים כסך כתו' ותשאר ניזונית עם יהודה בני בעיסה א' דוקא כל ימי מיגר אל'. ושאר כל נכסי קו"ט ומ"ב ושטרות אינהו ושעבודייהו וכו' אני נותן אותם ליהודה בני ויזכה בהם זכייה גמורה ימכור ויתן וכו' והוכחנוהו ע"ד אעבורי אחסנתא ונתן טעם וחיזק דבריו. בו ביום הנז' נכנסנו לבקרו ומצאנוהו עדיין חולה ודעתו מיושבת ואמ"ל שאם זכתה בתו הבתולה מהיום לחופה יעניק לה יהודה בנו בנדונייתה נוסף על הדבר האמור לעיל הבית הקטנה שבהאספלי שבחצר הנקרא מקדם ע"ש אברהם ן' סמחון והם קנו ושכללו אותה ונקרא ע"ש צ'אר ן' שמאש לחאיילא הסמו' מצ"א לצ'אר יפה. גם יעניק לה מדרבא וזרבייא שלו. ואם ב"מ לא זכתה יזכה בהם יהודה בנו כנז' בכלל כל נכסיו שיתן לו כנז'. גם בירר שאם זכתה בתו הבתולה מרים לחופה וזכתה בארבע מאות צ'ורו הנז' תזכה גם בפי' שיסגלו מיום פטירתו ע"ע כניסתה לחופה וצורכי החופה יעשה לה מהריוח הנז'. עוד ציוה שיודא בנו יזון בתו מרים הנזכ' ע"ע כניסתה לחופה. עוד צוה שלענין כסות אשתו זמול לא יכריח על יודא בנו הנז' כ"א לפי רצונו וכבודו. גם אמ"ל שאם יתן יודא בנו סך עשרה צ'ורו ללונא בת אחיו אין קפידא. ובירר שלא חזר בו משום דבר שנתן בצוואתו הראשונה הנז' זולתי פרטים הנז'. וידענו נאמנה שכל מתנותיו הנז' במתנת מצוה מ"מ כי כן פירש להדייא והיו אחר ג' ימים שנפל למשכב והכביד עליו החולי. גם ידענו כי מאותו חולי אשר צוה בו ונתן כל מתנותיו הנז' מת ולא ניתק מחולי אל חולי והכל כתחז"ל ולראיה על כל האמור ח"פ וקיים וחתומים הרב הגדול כמוהר"ר אבנר ישראל הצרפתי זלה"ה. וכה"ר מנחם מלכא נ"י:

נדרשתי לחוות דעתי קלה כמות שהיא בהאי תפקידתא. אי דייתיקי דא תהוי למיקם אליבא דהלכתא וזכה יהודה בכל נכסי מתנתא. ואף כי איני כדאי לפתוח ראשון רחמנא ליצילן מהאי דעתא. וכי יפתח איש בו'ר תמיהא מילתא. ואולם היותי נכוה בפושרין פעמים שלש דין גרמ'א לבוא עד הלום במילי דשמעתא. ואיידי דטריד טרדין עלי אדמה. ולא צילא דעתא. ושמעתתא בעיא צלותא. אז אמרתי לא אעלה ארוכה רק ללקוט אורו'ת הני מילי מעלייתא מדבריהם דרבנן ראשונים כמלאכים ובתראה שלים ומנייהו תסתיים שמעתתא. וזה החלי. וה' אלהים יעזור לי:

הנה לכאורה יש לפקפק בצוואה זו והוא דהנה מצינו פלוגתא דרבוותא קמאי הרשב"ם והרא"ש ז"ל באומר תנו ר' זוז לפלוני בני בין בבכור בין בפשוט בההיא דפרק י"ן ד' קל"ח דאמרינן התם תר' שכ"מ שאמר תנו וכו' דלהרא"ש מתנה נתן לו מלבד חלק פשיטותו וכמ"ש הב"ח דלמא יגרע בנו מאשתו ובע"ח. ושכן משמע מלשון הרא"ש בפסקיו שכ' אבל אם אמר לפ' בני סתמא או לפלונית אשתי מתנה נתן להם יותר על הראוי להם. ואפי' דהטור משם הרא"ש כ' מתנה נתן להם חוץ מהבכור וכו'. ל"ד בבכור אלא ה"ה בפשו' אלא כיון דקאי בבכור נקט בכורה וכ"כ הש"ך ס"ק י"א בשם הרא"ש. ונראה דלהכי דייק מר"ן לכתוב כלשון הרא"ש ולא כלשון הטור. אבל רשד"ם ז"ל ס"ל דידו על העליונה. והגם דרשב"ם איירי בבכור שהרי כ' וה"ה אם אמר תנו ר' זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה מ"מ מראייתו שהביא מדפרכין לקמן ודלמא כראוי לו בחובו קאמר ומשנינן ר"ע היא דדייק לישנא יתירה אם לא אמר כראוי לו הוה אמרינן דבחו' או בבכורתו קאמר דיטול מאתים. מההיא ראיה מוכח דבכלהו תלתא בכור ואשה ובע"ח איירי דבכולהו אמרי' דבראוי לו הוי לישנא יתירה. ובפרט דב"ח נקט רשב"ם להדייא. גם מר"ן סי' רנ"ג ס"ח כ' ואם לא אמר לה כראוי לו ולה בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו בכולם ידם עה"ע. ע"כ. והיא סברת רשב"ם. וא"כ הדרן לדברי הב"ח דלמא יגרע בנו מאשתו ובע"ח. וכ"כ הרב דרכי נועם חו"מ סי' מ"א וזל"ה דבר פשוט הוא דהאי דאמר רשב"ם וה"ה אם אמר תנו לבני ר' זוז סתמא אבכור ואפשוט קאי דידם עה"ע. אע"ג דרשב"ם מסיק למלתיה ולא אמר בבכורתו דמשמע דמילתיה לא קאי אלא אבכור לא היא אלא משום דבבכור קא עסיק קאמר הכי אבל אה"ן דה"ה גבי פשוט אי אמר סתמא הוי דינא הכי דידו עה"ע. וע"ש שכ' דהוי פלוגתא דרשב"ם והרא"ש וכמש"ל. וכ"כ הראד"ב בסי' ר"ה דהוי פלוגתא דהני רבנן ומר"ן הביא על שלחנו ב' הסברות בסי' הנז' וסברא ראשונה שכ' בסתם היא סברת רשב"ם. והסברא שכתב בשם י"ח היא ס' הרא"ש. וכללא הוא דסתם ויש הלכה כסתם. ובפרט דמור"ם ז"ל במפה כ' וסברא ראשונה נ"ל עיקר. אך באה"ע סי' ק"ט כ' מר"ן ב' הסברות בלישנא דיש ויש וס' הרא"ש ביש בתרא. וקי"ל דיש ויש הלכה כבתרא. וגם מור"ם לא הכריע שם. וצ"י. שו"ר להרב אחרון חביב שער אשר ח"מ סי' כ"ח שכ' וז"ל ראיתי בתשו' חק"ל ח"מ ח"ב סי' מ"ד דמר"ן בש"ע פסק בשני המקומות כדעת הרא"ש ודעמיה דנוטל את שתיהן באה"ע סי' ק"ט ובח"מ סי' רמ"ה נגד מה שסתם בח"מ סי' רנ"ג כדעת רשב"ם וסמי חדא מקמי תרתי לאפוקי מ"ש הרב זרע אברהם שם דחזר בו הש"ע ממה שפסק באה"ע כדעת הרא"ש ופסק שם בחו"מ כדעת רשב"ם לזה מר דאמר דהשתא דחזינן ליה דבשני מקומות פסק כדעת הרא"ש שפיר אמרינן סמי חדא מקמי תרי ועפ"ז אסיק ותני לבסוף דנפקא מינה למקומות שפוסקים כהוראת מר"ן בש"ע אין המוחזק יכול לומר קי"ל כדעת רשב"ם ודעמיה ושפיר אמרינן דנוטל את שתיהן כדעת הרא"ש וסיעתיה:

מעתה בצוואה זו שכתוב בה ואמ"ל זוהרא בת יצח' בני תטול מנכסי ת' צ'ורו להרא"ש נוטלתן מלבד חלקה בירושתה ולרשב"ם ידה על העליונה אם הסך ההוא יותר תטלנו ואם חלקה בירו' יותר תטלנו:

ואע"פ שכ' הטור וכתבו מור"ם סי' הנז' וז"ל אם אמר תנו ר' זוז לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו אין לו אלא ר' זוז. ע"כ. שאני התם דאמר בירושתו ולא דמי לבבכורתו דבכור וכמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ח וז"ל אין לו אלא ר' זוז הטעם דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתם כמ"ש והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן דדעתו היה שלא יטול אלא ר' זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הלשון דבירושתו. מה שא"כ בבנו בכור דכתיב ביה לא יבכר דלמדינן מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו. וכן לבע"ח ולאשתו לאו כל כמינה לגרוע חובו וכתו' אשתו ומש"ה אמרינן דדעתו היה שיהיה ידן עה"ע ע"כ. וכ"כ הב"ח וזל"ה והיינו דאומר תנו ר' זוז לפלוני בני בירושתו וכו' דכיון דאמר בירושתו ליכא למימר דמתנה נתן לו וכיון דאיכא למימר נמי שמא דעתו היה למעט לזה הילכך אין ידו עה"ע. ולעיל כתב וזל"ה השתא ניחא דבאומר תנו ר' זוז לפלוני בני בבכורתו דידו עה"ע ה"ט שהרי אינו יכול לגרוע מבכורתו כדנפקא לן מלא יוכל לבכר וכן פירש רשב"ם א"כ דעתו שתהא ידו עה"ע. אבל פשוט דהתורה נתנה רשות להרבות או למעט ביום הנחילו את בניו איכא למימר שמא דעתו היה למעט שלא יטול אלא ר' והמע"ה וכו' ע"כ:

מדבריהם דרבנן הב"ח והסמ"ע נלמוד דיכול האב לגרוע ולמעט ליורשיו מנחלתו אף שאינו מחלק שאר נכסיו כמו שיכול להרבות ולא מקרי עוקר נחלה רק באומר פלוני לא יירש או לא יירש אלא כו"ך. אבל באומר פלוני יירש כו"כ אף שהם פחותים מחלק העולה לו בנחלה לא מיקרי עוקר. ועי' בסמ"ע סי' רפ"א ס"ק ד'. ובזה ניחה דברי מר"ן סי' הנז' ס"ד שכ' וז"ל בד"א בפשוטים אבל בבכור אם אמר יירש כפשוט וכו'. ור"ל דאומר בכור יירש כפשוט הוי דומה לאומר פשוט יירש כו"כ שהם במשל לשליש ולרביע מהנוגע לו בירושה דפשוט מהני שיכול לגרוע ולא מקרי עוקר. ובבכור לא מהני מלא יוכל והוי כלא יטול או לא יירש

ולפ"ז צריכין אנו לחלק בין האומר מחמת ירושה לאומר בירושתו שהרי כתב הרשב"א ז"ל והביאה הב"י סי' רנ"ג ובסי' רפ"א הביאה באורך קצת וז"ל ראובן שכתב שטר לא' מבניו שהיא נותן לו ר' זוז לאחר פטירתו מחמת ירושה ומת ובא זה לחלוק בנכסי אביו וליטול הר' זוז יתירים על חלקו מה דינו. תשובה מסתב' שאין לזה אלא או ר' זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנם לו יתר על חלקו למה כ' לו מחמת ירושה ומ"מ כיון שלא נתן שאר הנכסים לבן הקטן לא איבד זה זכותו בשאר נכסים והרי זה כאלו פירש שיכנסו אלו בחלק ירושתו וכאותה שאמרו תנו לבני בכורי ר' זוז בבכורתו שאם רצה נוטלן או נוטל חלק בכורתו עכל"ה:

ולכאורה נראה דפליג אהטור דאלו הטור כתב דאם אמר בירושתו אף שלא חילק שאר נכסיו אין לו אלא הר' זוז ולא אמרינן דידו על העליונה ואלו הרשב"א כ' דאם אמר מחמת ירושה כיון דלא חילק שאר נכסיו ידו עה"ע. או צריכין לחלק בין האומר מחמת ירושה ובין האומר בירושתו. וכן מצאתי הדבר מבואר בדרכי נועם סי' מ"א וזל"ה וכוונתו בזה לומר דלשון מחמת ירושה אינו כלשון בירושתו דכשאמר תנו ר' זוז לבני פלוני בירושתו משמע בהדייא סילוק לגמרי שמסלקו מן הירושה ואין לו אלא ר' זוז בלבד אבל אומרו מחמת ירושה אינו משמע שמסלקו מירושתו אא"ך נתן שאר הנכסים לבן הקטן וכו' ולכן לא כתב מר"ן שהרשב"א חולק בזה עם הטור דלשון ירושתו לחוד ול' מחמת ירושה לחוד. בירושתו ר"ל בירושתו לגמרי ואין לו אלא אלו שצוה לתת לו. אבל מחמת ירושה הוא לאפוקי דלא נימא דמחמת מתנה נתן לו עוד'ף על ירושתו אלא רצה בזה ליפות כחו להיות ידו עה"ע זו היא כוונת הרשב"א לע"ד וכו' וע"ש שהרחיב הדברים וביאר שיכול לגרוע ואינו צריך לחלק שאר נכסיו והביא דברי הסמ"ע יעו"ש:

לעומת זה מצינו למהרא"ש ז"ל סי' קמ"ו שכתב וזל"ה דהא ודאי משמע דאין שום חילוק בין ב' אלא הלשונות וא"כ משמע דפליג הטור על דברי הרשב"א אלא שנראה לומר שמא שכ' הטור הוא כשחי' שאר נכסיו לשאר בניו ובהכי מודה הרשב"א שלא יטול אלא ר' זוז שכן כ' להדייא הרשב"א וז"ל ומ"מ כיון שלא נתן שאר הנכסים לבן הקטן לא איבד זה זכותו בשאר נכסים וכול'. הרי לך בהדייא שאם נתן שאר הנכסים לבן האחר איבד זכותו וכו' וא"כ אין סתירה ביניהם וכו' ע"ש דמסיק דהיכא שאו' לו שיטול ברשותו פחות ממה שיגיע לו בירושתו שאז הוא עוקר נחלה הנה אז צריך שיפרש השאר שהרי אינו יכול לעקור הירושה ולפיכך צריך שיורש השאר לאחרים שהרי בשאר הוא מרבה לאחרים ולהרבות הוא יכול ולפיכך כשאומר יטול ר' זוז במשל שהוא פחות ממה שנוגע אליו בירושתו אז צריך שיפרש השאר כמו שכתב הרשב"א וכולי יעו"ש:

ולע"ד לא חילק ידענא דאי איירי בחילק נכסיו. מלבד דהעיקר חסר מן הספר. עוד בה מאי אתא לאשמועינן והיינו ריבה לא' ומיעט וכו' ועיין בסי' רפ"א ס"ג. ואפשר לומ' בכוונת הרב היא דאין זה עיקר חסר מן הספר דאורחא דמילתא היא דכיון שנתן לא' ר' מסתמא מחלק שאר נכסיו לשאר היור' וסתמו כפי' דמי ואדרבא אי הוה מיירי בשלא חילק הו"ל למי' בהדייא בשלא חילק כיון דאין כך אורחא דמילתא ומדלא פי' ודאי בשחילק מיירי ולכך סתם הטור דבריו כדי לאוקומי בסתמא דמילתא דהיינו כשחילק משום דהו"ל בשאר מרבה ולהרבות הוא יכול אבל אם לא חילק אף דאמר בירושתו לא מהני דהוי ממעט ולמעט אינו יכול דהו"ל עוקר נחלה:

ומצאתי להרב נתיבות המשפט במשה"א סי' רנ"ג סק"ד דאזיל בשיטת מהרא"ש וז"ל ועי סמ"ע סקי"ח הטעם דלבניו הפשוטי' הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתן וכו' ולכאורה הוא תמוה מאד דהא זה הוי כאלו אמר לבנו הפשוט שלא יירש יותר מר' זהובים דאין בדבריו כלום לגרוע מחלק ירושתו ולא מהני רק כשמוריש לבניו האחרים בלשון ירושה וצ"ל דכאן מיירי ג"כ בהכי שחילק כל נכסיו ואמר שנותן לראובן ר' זהובים בירושתו והמו' יירשו היורשים וקמל"ן דלא אמרינן דהר' זהובים הן מתנה יותר על חלק ירושתו והמותר יחלקו כל היורשים רק דתלינן שכוונתו שהר' זהובים הן בעד חלק ירושתו והמותר שייך לשאר היורשים משא"כ בבכור שאינו יכול לגרוע חלק ירושתו ע"י מה שנתן בלשון ירושה לאחרים עד כאן:

ודבריו תמוהין מאד דמאי קאמר וקמל"ן דלא וכו' דהר' הן מתנה יותר על חלק ירושתו. והלא דבריו הן על דברי מור"ם שהכריע כסברא רשונה שהיא סברת רשב"ם דאפי' באומר תנו ר' זוז לפלוני בני סתמא לא אמרינן מתנה נתן לו אלא ידו עה"ע וא"כ מהי תיתי דתיסק אדעתן דאם אמר בירושתו דמגרעות נתן. ועוד בה שחילק שיטול הר' עודף על ירושתו דבר זה א"א לאומרו ולא יעלה על השכל. ואפי' לדברי הטור דודאי ס"ל כהרא"ש אביו דמתנה נתן לו יותר על הראוי לו אין נראה דאתא לאשמועינן כמ"ש הרב דא"כ יותר טוב הו"ל לאשמועינן האי דינא בדלא אמר בירושתו וחילק נכסיו דלא אמרינן מתנה נתן לו עודפת על חלקו בירושה כיון שחילק שאר נכסיו ולמה הוצרך לאשמועינן האי דינא בדאמר בירושתו. וע"ע מ"ש הרב הנז' בסימן רפ"א סק"ה ולטעמיה אזיל:

ונחזור לעניינינו שכתבנו דמ"ש המצווה זוהרא בת יצחק בני תטול מנכסי ת' צ'ורו דלהרא"ש מתנה נתן לה יתר על חלקה בירושה ולרשב"ם ידה על העליונה:

ומצאנו למור"ם במפה שכ' וכ"ז דלא אמר דנותן במתנה אבל אם אמר בפי' אני נותן במתנ' ר' זוז לפלוני בע"ח או לאשתי נוטלין מלבד מה שחייב להן. ודברי מור"ם הללו הם לקוחין מהב"י שכ' וז"ל וכ' הריב"ש ז"ל בסימן ת"פ שהסכימו הרמב"ן והרשב"א דדוקא באומר תנו מנה לפלוני בע"ח או לאשתי הוא דאמרינן רצה נוטלן רצה נוטל חובו אבל אם אמר בפי' אני נותן במתנה לאשתי מנה או לפ' בע"ח נוטלן ונוטל חובו ועיע"ש ע"כ:

והנה פשטן של דברים לכאורה נראה שצריך שיאמר בפי' אני נותן במתנה אבל אם אמר אני נותן לבד או יטול או יחזיק או יזכה או יקנה הגם שכולם ל' מתנה הם כמ"ש סי' רנ"ג ס"ב לא הוי אלא כאומר תנו ורצה נוטלן וכו' ולא אמרינן דנוטלן ונוטל חובו אלא באומר בפי' אני נותן במתנה. אבל לאו מילתא היא אלא אף באומר יטול או יזכה וכו' שהם לשון מתנה וכ"ש אני נותן דהוי כאומר אני נותן במתנה להדייא דדוקא באומר תנו וכו' הוא דאמרינן ידו עה"ע:

ומנא אמינא לא מההיא תשו' דהריב"ש עצמו שנשאל על שכ"מ שכ' בצוואתו בזה"ל אני מניח שתהי' אשתי נוזונית כל ימי מיגר אלמנותה. והשיב שלשון אני מניח בשכ"מ כת' הרא"ש שהוא לשון מתנה כמו יטול ויזכה יחזיק ויקנה ודמיא למאי דתניא בפי' י"ן שכ"מ שאמר תנו וכו' בנדון זה ג"כ כיון שנתן לה מזונות במת' ויש לה מזונות בתנאי ב"ד ידה על העליונה רצתה משום תנאי ב"ד אוכלת רצתה משום מתנה אוכלת וכו' ואם ישאל השואל הרי הרמב"ן והרשב"א הסכימו דדוקא באומר תנו מנה וכו' וא"כ בנד"ד ג"כ כיון שאנו דנין לשון צוואה זו שהיא מתנה נאמר יהיו לה מזונות משני צדדים אחד משום כתו' וא' משום מתנה. י"ל דהתם הוא במי שחייב מעות ונותן מעות די"ל כיון שפי' שבמתנה נותן אין הראשונים בכלל. אבל בנד"ז שהוא חייב כבר במזונותיה והמתנה היא המזונות ההם הרי הכל הוא על ענין א' וי"ל שגם החיוב הרא' נכלל במתנה זו וכו' ועי"ל שבלשון צוואה זו לא אמר בפי' אני נותן לאשתי במתנה מזונות עד זמן פ' שיהיה משמעות דבריו שכל מזונות הזמן ההוא יהיה מתנה אבל אמר שהוא נותן שתהיה ניזונית כל הזמן ההוא ואפשר שנכלל בזה החיוב הרא' עכ"ל בק"י מבוא' להדייא בדבריו דמדמי האומר אני מניח או יטול וכולהו לישני דהוו לשון מתנה לאומר בפי' אני נותן במתנה שהסכימו בו הרמב"ן והרשב"א דבכולהו נוטלן ונוטל את חובו ודוקא באומר תנו וכו' הוא דאמרי' ידו עה"ע. אלא דיצא הרב לידון בדבר חדש בחילוקים דשייכי לנדון דידיה כאשר עיניך תחזינה:

ומעתה בין תבין מ"ש מור"ם אח"כ וז"ל מי שאמר בתו תטול בנכסיו כו"כ ולא הזכיר לצורך נישואיה נוטלת המתנה מלבד עישור נכסים שלה. ב"י סי' ר"ן בשם הרשב"א ע"כ והט' דכיון שאמר לשון תטול דהוי לשון מתנה הוי כאומר אני נותן במתנה בפי' שכתבנו לעיל דלשון תטול לא הוי כאומר תנו. והרב משה"א סק"ו הבין דברים כפשטן דדוקא באומר אני נותן במתנה בפי' אבל לשון תטול ותחזיק וכיוצא לא הוי אלא כאומר תנו ולפיכך הקשה דמ"ש מאומם סתם לאשתי דאינו רק ידה עה"ע וכו' ע"ש. וליתא לע"ד דשאני התם באומר תנו אבל הכא דאמר תטול הוי כאומר אני נותן במתנה וכמ"ש:

ובזה יערב לך ותבין דברים כפשטן בשתי תשובות דהרשב"א דלכאורה פלגן בהדייהו חדא הא דכתבינן לעיל שכתב הב"י בסי' רנ"ג וסי' רפ"א שכתב מסתברא שאין לזה אלא או ר' זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנה לו יותר על חלקו למה כתב לו מחמת ירושה. מפשטן של דברים נראה דכוונת הרשב"א היא שאם כ' שהוא נותן לגדול ר' זוז ושתק ולא כ' מחמת ירושה הוה אמינא דנוטלה יותר על חלקו ולפ"ז ס"ל להרשב"א כהרא"ש דבאומר לבני סתמא מתנה נתן לו יותר מן הראוי לו. ואלו הה"מ הביא משמיה דהרשב"א להפך והביא לשונו הרב"י סמוך ונראה וזל"ה הרשב"א כ' וכו' ואפי' בבע"ח אם אמר תנו ר' זוז לפלוני וכו' וכן נמי אין אומרים דנוטלן ונוטל את חובו אלא נוטל את חובו מתוך המתנה ונוטל המותר משום מתנה עכ"ל וכ"כ ר"ש דכל היכא דלא אמר בראוי לו ולא אמר בבכור ידו עה"ע ועיקר עכ"ל הה"מ. הרי להדייא בדברי הה"מ שהרשב"א ס"ל כרשב"ם ולפ"ז דברי הרשב"א סתראי נינהו. וה' גד"ת בסוף שער נ"ט הקשה דברי הרשב"א אהדדי ולא בא לכלל ישוב. ולדברינו ניחא דההיא דהרשב"א באומר אני נותן. וההיא דהה"מ משם הרשב"א באומר תנו. ומן התימה על ה' גד"ת שסמוך ונראה זכר ש"ר את תשו' הריב"ש דסי' ת"פ ולא בא לכלל ישוב כמ"ש:

וראיתי להרב ד"ן סי' מ"א שכ' משם חכם אחד שהקשה דברי הרשב"א אהדדי ותירץ שמ"ש הרשב"א שאם רצה האב ליתנה לו יותר על חלקו למה כ' מחמת ירושה. אין הכוונה שכ' מחמת ירושה ולא כ' סתם אלא פירושו למה כתב לו מחמת ירושה ולא כתב לו בתורת מתנה להדייא. והביא לזה כעין ראיה ממ"ש הריב"ש בס' ת"פ וז"ל הרי הרמב"ן והרשב"א הסכימו דדוקא באומר וכו' עד נוטלן ונוטל את חובו. וקלסיה ה' ד"ן משום דחובה עלינו לפרש אפי' יהיה בפי' דחוק דלא תיקשי מדידיה אדידיה כ"ש שאינו דחוק כ"כ ושוב הקשה לפי' זה דאמאי מסיק הרשב"א למילתיה שאם רצה וכו' למה כ' לו מחמת ירושה. הול"ל שאם רצה היה כותב בפי' בתורת מתנה וכו' והמתיק דברי החכם הנז' ע"פ דרכו. ומן התימה על הרבנים הנז' דנחתי לישב דברי הרשב"א בדברי הריב"ש ואפ"ה הוצרכו לידחק שאין הכוונה שכ' מחמת ירושה ולא כ' סתם. וכמדומה לי שלא ראו דברי הריב"ש במקומם אלא בב"י ולכן סברי מרנן דדברים כפשטן. אבל על הרב גד"ת א"א לומר כן שהרי הביא משם תשו' הריב"ש דברים אשר לא זכר שר מר"ן בב"י ועי' להכנה"ג סי' רנ"ג בהגב"י אות כ"ז שהאריך ע"ש. ואין הזמן מסכים להאריך בזה. וכשאפנה אשנה פרק זה בע"ה:

אלא דלפ"ז קשייא לן טובא. דלמה הוצרכו הרמב"ן והרשב"א ומור"ם לומר אני נותן במתנה והלה באני נותן לבד סגי. אך באה"ע סי' ק"ט כ' מור"ם וז"ל ואם אמר בפי' תנו לה במתנה נוטלתן לכ"ע לבד מקו' ריב"ש סי' ת"פ ע"כ. עוד קשה דמ"ש יטול וכולהו לישני דהוו לשון מלשון תנו דהא אף תנו הוי לשון מתנה כמ"ש בפוסקים לך נא ראה. ואם נאמר דאף דהוי לשון מתנה הוא גרוע מיטול וכו' ניחא קצת:

שוב מצאתי שכיוונתי בדברי הריב"ש לדעת חכם א' הובאו דבריו בחוט המשולש בטור הב' סי' ל"ד אך ה' חלק עליו וס"ל דלשון יטול וכולהו לישני דהוו לשון מתנה לא עדיף מתנו ובכולהו צריך שיאמר במתנה כפשט דברי הרמב"ן והרשב"א ופי' דמ"ש הריב"ש ואם ישאל השואל וכו' לא אמר דברים אלו אלא כנגד מי שאינו יודע לשאול אך הריב"ש אינו מקשה שום קושייא שהוא ידע והבין שאין שום שייכות לדברי הרמב"ן עם הנדון שנשאל עליו. ואחר המח"ר פי' זה דחיק ורחיק ואם קבלה וכו'. והיה בדעתי לשאת ולתת בדברי ה' וכעת אין פנאי:

אך את זה חזיתי בעוברי בדברי ה' שכ' וז"ל וגם הרשב"א נראה מדבריו בתשו' דס"ל הכי שהרי בתשו' שכת' משמו נראה דס"ל כהרא"ש שהרי כתב שתטול הר' יותר על עישור נכסי ושם לא אמר אביה אלא תטול בתי ר' סתם ולא אמר שום מלה יתירה וכ' ה' שתטול הסך ההוא יותר על עישור נכסי וה"ז כמו שאמר תטול אשתי מנה ולא אמר בכתו' דס"ל להרא"ש והרמ"א דתטול את שתיהן ע"כ:

ואחר המח"ר שהרי תשו' שממנה הוכיח דרשב"א ס"ל כהרא"ש הביאה מור"ם סוס"ח ולפי דברי ה' דברי מור"ם סתרי נינהו וקשייא רישא אסיפא דאיך בתחילת דבריו הכריע כס' רא' שהיא ס' רשב"ם ואחר סמוך כ' תשו' רשב"א דלדברי ה' אזיל בשיטת הרא"ש:

ועי"ע מ"ש וז"ל ולכן נראה לי הדרך הישר והנכון שממנו נבוא לזכות את הבת בחצי הבית יותר על חלק ירושתה. ממה שאמר אביה בשביל שתנשא בו שזה לישנא יתירה וכו' והרי זה כאומר בראוי לו וכו' וכן פסק מוהר"י אדרבי בתשו' על נדון כיוצא בזה בראובן שהיו יורשיו שמעון ולוי ב' בני אחיו ויהודה אחיו וטה בשעת מיתה שיטול יהודה סך לכלכל את שיבתו ופסק ה' שיטול יהודה הסך ההוא יותר על חלק ירושתו בנכסו ראובן מאחר שהוסיף ואמר לכלכל את שיבתו דלישנא יתיר' לטפויי אתא. ע"כ:

ולדברי ה' מ"ש בצוואה ויתייחדו מנכסי ארבע מאות צ'ורו וכו' ואם זכתה בתי הבתולה מרים תזכה בהם לנדונייתה וכו' האי לנדונייתה הוי לישנא יתירה כמו בשביל שתנשא בו שבנדון ה' שכ' שזה לישנא יתירה הוא ובודאי לשם מתנה נתנו לה שאם כוונתו לחלק ירושתה למה אמר בשביל שתנשא בו וכו' ע"ש וא"כ דכוותה הכא בנ"ד:

ויש להעיר ע"ז שהרי הרשב"א בתשו' סי' ע"ר נשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל דלא צריך לטפויי מלתא. והשיב וז"ל בזה אין כח בידינו לדון בו בדמיונות אלא מקום שאמרו אמרו במקום שלא אמרו לא ידענו מה ואין כח בידינו לדון בו ולבסוף מסיק וז"ל הילכך אנן לא בקיאין במלתא שפיר ולא עבדינן עובדא אלא בהנך דאתפרשו בגמרא דאינון ההיא דחוץ מאלו' דבמשנת המוכר את הבית וההיא דבראוי לו דבריתא דפ' י"ן וכו' ע"ש ואם הכי לא שנאה רח' מנין לו. ועי' בתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' שט"ו ובש"ע סי' שט"ז ס"ג ועי' כנה"ג ח"מ סי' ס"א בהגב"י מאות מ"ט והלאה. ועיעו"ש בדברי הרב הנז' בד"ה עוד כ' באומר תנו וכו' ועי' מ"ש ה' מחנה אפרים הלכות מתנה סי' ל"ח:

אך כ"ז הוא להתלמד למקום אחר. אכן בצוואה זו שחילק כל נכסיו ונתן לכל א' מבנותיו מקצת מנכסיו ואח"כ צוה ואמר ושאר כל נכסי וכו' אני נותן אותם ליהודה ויזכה בהם וכו' הא ודאי דאין דעתו שיטולו הבנות כ"א הסך ההוא דוקא דאי אפשר לומר דדעתו שיטולו הסך ההוא יותר על חלקם להרא"ש או ידם עה"ע לרשב"ם דלפ"ז נתן ליהודה פחות מחלק ירושתו ולמה הוצרך לתת לו בלשון מתנה. וכעין ראיה לזה מצינו בתשו' הריב"ש הנז' שכ' וז"ל וא"א לומר שדעתו היא שתוכל בתנאי ב"ד דא"כ איך אמר לשון מתנה הרי לא נתן לה כלום. או' כיון שזיכה לה בלשון מתנה הרי היא ניזונית מכח המתנה ע"כ:

גם א"א לידחק ולומר דלעולם דעתו שתהיה ידם עה"ע ואסיק אדעתיה שמפני שהרשות בידם שיטולו הסך ההוא אף אם יהיה פחות מחלק ירושתן מאיזה סיבה אמטו להכי נתן השאר ליהודה אם יהיה כך אבל לעולם ידם עה"ע. דבר זה אי אפשר לאומרו ואין השכל מקבלו. דהא ודאי דלא תיסק אדעתיה שהוא יתן ידם עה"ע שיבחרו ביותר גדול והם יבחרו בקטון. או' דלא נתן להם כי אם הסך ההוא דוקא:

ואע"פ שאין צריך ראיה מ"מ מצינו ראיה לזה מההיא דהרשב"א שכתבנו למעלה שכתב ומ"מ כיון שלא נתן שאר הנכסים לבן הקטן לא איבד זה זכותו וכו'. הרי לך להדייא דכשלא נתן שאר הנכסים לבן האחר הוי ידו עה"ע ואם נתן אותם אין ידו עה"ע אלא אין לו אלא מה שכתוב. גם ראיה מההיא דמהרא"ש דסי' קמ"ו שכתבנו לך נא ראה. והראד"ב סי' ר"ה בנדון כזה תחילה הביא ההיא דפ' י"ן ואח"ך כ' מ"מ למדנו דהוי פלוגתא דרבוותא היכא דאמר דנותן לאשתו סתמא או לבנו כו"ך מעות אם הוא עודף על כתו' והירושה וא"כ נראה לכאורה דנ"ד דמי לההיא והיתו' היורשים שנתן להם אלף לבנים לכל א' סתמא לרשב"ם ידם עה"ע ולהרא"ש נוטלין ונוטלין הירושה. אבל הא ודאי לאו מילתא ודברים פשוטים אני רואה כאן דכיון שזאת האשה צותה שיתנו לכל יתום אלף לבנים מהשני יתומים והשאר לבני אחות אביה. אי איתא דכוונתיה שיחלקו ג"כ עם היתו' היורשים הנז' היה לה לומר והשאר יהיה להם ולבני אחות אביה כיון דבדידהו קא עסיק. או מדפתח בהו ושביק להו וכו' א"כ משמע דאין כוונתה אלא לתת לבד אלף לבנים. את"ד:

אתה הראת דלכאורה עלה בדעת הרב לדמות נדונו לההיא דהרשב"ם והרא"ש ושוב חזר בו דכיון דנתנה השאר לבני אחות אביה תו לא שייך לומר בזה פלוגתא דרשב"ם והרא"ש ומינה לנדון דידן שהוא כנדון הרב שהרי לכולם נתן סך מה והשאר נתן אותו ליהודה דלא שייך פלוגתא דרשב"ם והרא"ש ואין להם אלא הסך הכתו' ותו לא:

איברא דהרב מוהרש"ך ח"ב סי' קס"ד וחכם אחר עמו פליגי אהראד"ב בההוא נדון עצמו וס"ל שיזכו היתומים במתנות שהניחה להם נוסף על החלק המגיע להם בתו' ירושה. אך מהרש"ך כ' לאותו חכם שיראה לו לעשות הטוב והישר. והכנה"ג הביא דברי הראד"ב ז"ל ומהרש"ך סי' רנ"ג בהגה"ט אות נ"ג וסי' רפ"א הגה"ט אות יו"ד:

ואולם בנדון דידן גם הרש"ך יודה ופוק חזי מ"ש מתשובתו הרמתה ומדבריו אתה למד דע"כ לא פליגי אהראד"ב אלא התם משום דסבר לה מר דלא ידעה שהם יורשים דאפליג דרתא מדלא הזכירה בשם יורשים כ"א לבני אחות אביה ולא להם שהם בני בני אחות אביה וגם מדנתנה להם בלשון מתנה שאם היתה יודעת שהם יורשים היתה נותנת להם בלשון ירושה דהא קי"ל כריב"ב דריבה לא' ומיעט לא' אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וגם כן לא היתה כוונתה לרבות חלק היורשים שהזכירה שהרי צוותה שאם ימצא איזה יורש אחר שיחלקו ביניהם. או' לא ידעה שהם יורשים ובטעות הורישה לאותם יורשים שהזכירה. א"כ בנ"ד דליכא למימר שטעה שהרי הטענית שמהם טען א' לכשתדוק כולם ליכא בנ"ד. ואדרבא זיל לאידך גיסא דאיש נבון כזה ודאי ידע. ועוד הרי כ' בצוואה והוכחנו ע"ד אעבורי אחסנתא וכו' ואי איהו לא הוה ידע הרי הודיעו הרב המוכיח. ועי' אהע"ז סי' ק"ט ס"ג:

גם אין לפקפק בהאי צוואה ממאי דנקיט בה לישנא דנכסי דלשון זה יורה דאינו נותן כ"א בעודם שלו ולא לאחר מיתה שאינם שלו וכדאמרינן במתניתין בכתובות ד' פ"ג הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך ה"ז אוכל פי' בחייה ואם מתה יורשה א"כ למה כ' לה דו"ד אין לי בנכסייך שאם מכרה ונתנה קיים. ומקשה הש"ס ותימה ליה מכל מילי סליקת נפשך ומשני רב אשי אמר בנכסייך ולא בפי' בנכסייך ולא לאחר מיתה ופי' רש"י ר"א אמר אין לך אלא דקדוק הלשון מנכסייך אמר לה אבל לא בפי' ובעודה שלה קאמר לה דהא בנכסייך קאמר ולא לאחר מיתה שבטל שמה מעליהן ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין דאמר בנכסי דאמרינן שאינו נותן כי אם בחיים בעודן שלו וקי"ל דמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה ולפ"ז נמצאו דבריו בטלים:

וחזיתיה להרב הגדול אחרון חביב שער אשר ח"מ סי' כ"ב שכ' וז"ל אלא דלכאורה היה נר' לפקפק בזה במאי דאמר השכ"מ בלישנא וכו' דאיכא למימר שלא היו דבריו אלא כ"ז שעודנו בחיים שהוא ממונו וכיון דמת נפל הממון לפני היורשים ואין לו ליתן כלום. וכמש"ר בת' עדות ביעקב סי' ע' דקפ"ג שכתב כן ומייתי בידיה תשו' הרשב"א ח"ב סימן קכ"ח דמוכח מדבריו דלענין מתנת בריא מודה ליה מיהא לסברת ה' השואל דמדמי האי מילתא לההיא דנדרים דקונם לביתך שאני נכנס. מת או מכרו לאחר מותר. משום דתו לא מיקרי ביתו והרב עדות ביעקב מניר' החזיק הדבר בפשיטות מההיא דפ' הכותב דאמר רב אשי בנכסייך ולא לאחר מיתה. והגם דמדברי הריטב"א בחי' שם והריב"ש סי' ר"ז ומהריק"ו ס"ז מפורש יוצא מדבריהם דבשאר מתנות דעלמא לא דייקינן אלישנייהו ואסתמא דמילתא אזלי' שהיו דבריהם גם לאחר מיתה מכל מקום שפיר מצו מימר היורשין שהם מוחזקים קי"ל כסברת הרשב"א והרב השואל ומהריק"ו דשינה את טעמו בסי' י"ג ואף דהרשב"א בש"מ לא קאמר דבריו תמוהים כיון דהא קי"ל כל מילתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ כו' את"ד. וכן ראיתי שנמשכו אחריו בתשו' דב"מ ח"ב סי' ע"א מר ניהו הרב מהרמ"א ומהר"א גאטינו שם ובתשו' מלך של'ם סי' ל"ח ועד אחרן בתשו' אהל יצחק ז"ל הנד"מ סי' כ"ו דשפיר מצו למימר היורשין קי"ל כשיע"ש. והגם דבתו' הרב"ד סי' ק"ל התמרמר מאד ע"ז ומר ניהו הרבה להשיב אפו על ה' מהריד"ב ועמד ואמר לא ישתקע הדבר ולא יאמר. וכ"כ בתשו' ירך אברהם ח"ב ח"מ סי' ע"ב ובתשו' שבט בנימין הנד"מ סי' רע"ד. ומ"מ מאן ספין ומאן רקיע ובפרט אנן יתמי דיתמי לאפקועי ממונא מיד היורשים שהם מוחזקים מדין תורה ע"כ:

ושוב חזר בו הוא מותיב לה והוא מפרק לה נפק דק ואשכח לרבא בש"מ שכ' משם רש"י ורשב"א וריטב"א מפורש יוציא מפומייהו דארייותא סרכין תלתא אינון דס"ל דבשאר מתנות דעלמא לא דייקינן בלישנייהו ואזלינן בתר סתמייהו דאינשי דכי קאמרי נכסי אכולהו מילי נחתי ולחלק יצאו בההיא דסילוק הבעל מתרי טעמי הנאמרים באמת ושגם מהריד"ב דהחזיק כ"כ בפשי' לו' הפך זה אינו אלא משום שלא יצאו לאור עדיין באותו זמן שיטתן של ראשונים ולא הגיעו לידו כ"א חידושי הריטב"א כ"י אמטו"ל מר הוא דאמר דהגם דהריטב"א והריב"ש סוברים דלא דייקינן מ"מ לא פלטינן מדעת הרב השואל והרשב"א וגם מהריק"ו בשו' י"ג הסוברים דדייקינן בלישנייהו ושפיר מצי היורש שהוא המוחזק לו' קי"ל כוותייהו. ברם השתא דחזינן להרשב"א גופיה דגם איהו קאי בשיטת הריטב"א ממילא נתאמת הדבר דגם בתשו' הרשב"א שהשיב לשואל קושטא קאי בכוונת דבריו כדברי מהרי"ד וגם רש"י מגדולי הרא' קאי בשיטתייהו ולא חזינן כעת מי שיאמר הפך זה פשיטא ודאי דגם מהריד"ב אי הוה חזי הכי הוה משוי אנפשיה הדרנא וממילא ודאי דגם מגדולי האחרונים כמו מהרמ"א ומהרא"ג שתפסו בזה דגל הקי"ל אינו אלא מפני שנמשכו אחרי מהריד"ב ולא ראו דברי הרא' והרשב"א גופיה מכללם שבפי' איתמר בדבריהם להפך. אכן אנן בדידן דזכינו ובא לידינו תורתן של ראשונים פשיטא ודאי דתחת כפות רגליהם נלך ומאי דכתב מהריד"ב דמהריק"ו בסי' "ג שינה את טעמו אנא נפשאי לא חזינא וכו' ושגם הרב השואל דהרשב"א לא היו דבריו אלא גבי האפו' וכו' את"ד. והסכימו עמו תרי רבנן מרבני שאלוניקי כמ"ש:

אתה הראת דכולהו תלתא סברי מרנן דהגם דמהריד"ב החזיק הדבר בפשיטות ותרי רבנן מגדולי האחרונים מהרמ"א ומהרא"ג תפסו בזה רגל הקי"ל אין זה אלא בימיהם דלא נראה בעליל שיטות הרא' אכן לדידן דזכינו לאורם ומצאנו שהרשב"א אזיל בשיטת הריטב"א אין לתפוש בזה דגל הקי"ל:

ואף דהדוחה יכול לדחות את דבריהם דרבנן דאף דאנן זכינו לשיטת הרא' ומצאנו שהרשב"א ס"ל כהריטב"א מ"מ אכתי יש תרי רבוותא דסברי דדייקינן בלישנייהו ה"ה ה' השואל דהרשב"א ומוהריק"ו דשינה את טעמו בסי' י"ג ואף דהרב שער אשר פי' דברי מהריק"ו בדלא שינה את טעמו וגם הרב השואל לא אמרה אלא באפוט' מ"מ הרי דבר זה אינו תלוי במה שלא ראה דברי הרא' אלא בהבנת הלשון וא"כ לראשונים אנו שומעים ויש לתפוש בזה דגל הקי"ל:

וקשיא לי על ה' מהריד"ב שהחזיק הדבר בפשי' דהלה שס' ערוך בפ' מ"ש דמקשה הש"ס אדרב נחמן דאמר שכ"מ שכ' כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ומקשה הש"ס ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה ומשני אמר רבי חמאי באומר כל נכסי ופסקוה הפוסקים. ואין לומר דכוונת הש"ס והפוסקים שיאמר כל הנכסים שיש לי דזה מועיל כמ"ש הרשב"א בתשו' הנז' שהאומר הנכסים שלי כמפרש בעודם שלי אבל האומר הנכסים שיש לי כמפרש הנכסים שיש לי עכשיו ואע"פ שיצאו מתחת ידי למשר. ע"כ דזה דוחק גדול הוא לומר דלשון כל נכסי דנקטי' הש"ס והפוסקים הוא ל"ד. ואין סברת מהריד"ב אתי לעמוד על שרשן של דברים:

אך חזיתיה להרשב"א בתשו' הנז' שכ' וז"ל ועוד כי אפי' תמצי לומר כי לשון כל מה הוא כולל ושיש לי הוא פורט אין אנו תופסים את הפורט אלא את הכולל ולענין ההיא בנדרים וכו' ואף אנו נאמר ע"כ מה שיש לי ע"ש. מבואר מדבריו דאף דנימא דנכסי לא הוי אחר מיתה בכלל אם אמר כל נכסי כולל אף לאחר מיתה. ולפ"ז לא קשה מההיא דפ' מ"ש אמהריד"ב. וא"כ בנדון דידן שכ' בצוואה ושאר כל נכסי וכו' אני נותן ליהודה מלת כל אגוני מגנא מהדין פקפוקא. וכן מצאתי לה' משאת משה סי' י"ח בנדונו שהיה כ' ושאר כל נכסי נתונים לפלוני כ' וז"ל הרי קראן נכסי עצמו ויש לבע"ד לגמגם עלה דמאחר דמתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה מכי מיית הא נפקי ליהו נכסי מיניה דידיה ונפול קמי יתמי כדאמרינן התם בפ' השותפין קונם לביתך וכו' הכא נמי מכי מיית נותן והלא בא לזכות בנכסיו תו לא קרינן בהו נכסוהי דאיניש אך הרואה יוכל לראות דהרבה תשו' בדבר חדא דכל האומר נכסי נתונים בשגם אלאחר מיתה קאמר מ"מ קרי כאן נכסי אמאי דהוו בההיא שעתא מקמי נפילה ודוגמא לזו ההיא דפ' השולח מאי עבדי שהיה כבר אלמא משתעו אינשי הכי ועדיין זו שלפנינו עדיפא טפי. ותו דאשכחן ליה להרשב"א דהגם הלום הודה לדברי השואל במאי דאגמרא בדדמי אומר נכסי לפ' בהדי מתני' דנזיר הנז' מ"מ הדר דחאה לנ"ד משום דבנדונו כתיב בה כ"מ שיש לי או כל ממוני ומאמר כל כללא הוא אע"ג דאח"ך פרטם וכו' מ"מ כך היא דעת הרשב"א נוטה דבאומר כל נכסי מרבה רבי ואין דומה לההיא לביתך שאיני נכנס וכו' ולדבריו דאיכא בנ"ד זכות תולה שהרי אמר כל נכסי נתונים דמוציאנו מהדין ערעורא לדעתיה ע"כ יעו"ש:

ואנא נפשאי לדידי חזי לי דכ"ז הוא לדידהו דתפסי לעולם דגל הקי"ל אבל אנן דקיימו וקבלו רבותינו עליהם ועל זרעם הוראת מר"ן בב"י ובש"ע וסברת מור"ם במפה היכא דלא פלגא אמרן ולעולם לא אמרינן קי"ל נגד סברתם לא חיישינן להאי פקפוקא אפי' בלא מלת כל דמצינו למר"ן הש"ע סי' רנ"ג ש"כ וז"ל שכ"מ שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי או מקצת נכסי וכו' לשון מתנה הם ע"כ והוא לשון הרמב"ם וכן הוא לשון רשב"ם בגמרא והכי הוא כמבואר:

וגדולה מזה כ' בב"י וז"ל ומיהו בההיא עובדא דמהרי"ק מטעמא אחרינא נראה שיש לגמגם בה לומר דלא מהני ההיא מתנה לפי שהיתה כתו' בלשון הזה צוותה להניח ן' דוקאטי לר' מנחם ואלו היה כתוב אמרה אני מנחת ן' דוקאטי לר"מ ודאי היה מועיל כמ"ש בדברי הרשב"א והרא"ש ז"ל אבל צוותה להניח משמע צוותה לאחר להניח ה"ן דוקאטי ואפי' אם ברור לנו שאמרה היא באותו לשון ממש שכתוב בצוואה כיון דקי"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סתמא דמילתא שהיא המנחת אלא שלא דקדקה בלשונה ע"כ ועי' חוט המשולש טור הר"א סי' ל"ג וסי' נ"א אף אתה אמור דבאומר נכסי מסתמא הכל בכלל כי היכי דלא ליהוי מוציא דבריו לבטלה ותל"מ:

גם אין מקום לערער בהאי תפקידתא ממאי דכתיב בה ביום הנז' נכנסנו לבקרו וכו' ואמ"ל שאם זכתה בתו הבתולה מרים לחופה יעניק לה יודא בנו בנדונייתה נוסף על הדבר האמור לעיל הבית הקטנה וכו' ונמצא שחזר במקצת וקי"ל דחזרה במקצת הוייא חזרה בכולה כמ"ש בש"ע סי' ר"ן סי"ב ועיין כנה"ג בהגה"ט אות ס"ז שגם במצוה מ"מ הדין כן. שהרי כתב מור"ם בהגה מיהו אם פי' בהדייא דאינו חוזר רק במקצתן קנה הראשון הנשאר. ובצוואה זו הרי כתוב בזה"ל ובירר שלא חזר בו משום דבר שנתן בצוואה הראשונה הנז' זולתי פרטים הנז' ע"כ ואין לטעות ולומר דמ"ש מור"ם מיהו אם פי' בהדייא וכו' דלא קאי אלישנא דמר"ן כ"א אתחילת דבריו שכ' ואפי' נתן לב' בשטר א' וכו' דהא ודאי גם אדברי מר"ן קאי דהא היכא דלא פירש בהדייא שאינו חוזר דקי"ל דחזרה במקצת הוייא חזרה בכולה הוא דהוייא רבותא טפי בההיא דמור"ם מההיא דמר"ן אבל היכא דפירש להדייא שלא חזר רק במקצתן מאי שנא ההיא מההיא. וכן משמע גם מדברי מר"ן שכתב מסתמא חזר בכל דוק מינה דאם פירש שלא חזר כ"א במקצת מהני. ועוד שהרי דברי מור"ם הם לקוחים מהנ"י והביא דבריו הב"י שכ' הא דפסק תלמודא דהוייא חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפי' איני חוזר בי אלא ממקצתן דהא ודאי נשארו מקצתן לראשון וכו' ושוב כ' ואפילו נתן נכסיו לב' בני אדם וכו' ע"כ הרי מבואר להדיא כמ"ש

מעתה צריכין אנו לברר מאי דלכאורה מקום יש בראש להסתפק דכיון דקי"ל דייתיקי מבטל' דייתיקי א"כ כ"ז שאין העדים מעידים שלא זזה ידם מתוך ידו עד שמת ולא חזר בו ליחוש דילמא חזר בו ועל המקבל להביא ראיה שלא חזר בו דהמע"ה. אכן נראה דלאו מילתא היא דמסתמא אמרינן דלא הדר ביה שאין דרך ב"א לחזור מדבורם ומעין דוגמא מצינו לטור סי' קכ"ב והביאו הש"ך שם סק"ז שכ' שחזקת בע"ה עומד בדבורו ולכך לספיקא לא חיישינן דאין זה מקרי ספיקא כיון דאורחייהו דאינשי דקיימי בדבורייהו:

איברא דמצאתי להרב משכנות הרועים מע' צ' אות ז' בצוואה א' שטענו היורשים דדילמא הדר ביה הנותן ועמד הרב ותלאה בפלוגתא דרבוותא קמאי דהה"מ בפ' ח' מהלכות זכייה כ' ומ"מ נראה שאף בלא קנין אם מת זכה ואין היור' יכולין להוציא מידם שיאמרו הרי זו מתנת שכ"מ במקצת וכיון שאין בה קנין אינה מתנה עד שיבררו בראיה ברורה שיש לו בנכסים במקו' אחר שלא אמרו חיישינן אלא לתועלת המקבלים ע"כ. והביא כת החולקים על הה"מ וכת' אמור מעתה בנ"ד בחששא זו שטוענים היורשים שמא חזר במתנה זו דלדעת הה"מ דלא אמרינן חיישינן אלא לתועלת המקבלים הכא אי חיישינן הוי פסידא דמקבלים ולדעת הנך רבוותא דחיישינן דאוקי ממונא בחזקת הנותן א"כ שפיר חיישינן שמא חזר בו את"ד:

ואחר המח"ר לדידי חזי לי דלגבי החזרה כ"ז שלא יש ראיה ברורה לא חיישינן שחזקת אדם עומד בדיבורו ולא משוי נפשיה הדרנא וסתמיה דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב:

ואפי' לדברי הרב דספיקא הוי לא דמייא לההיא דהה"מ דמדי הוא טעמא דהה"מ שכ' דלא חיישינן אלא לתועלת המקבלים הוא משום דס"ל בתי' ק"ו הראב"ד כתי' הרא' שהביא רב תנא הוא מש"ל משם תשו' הרשב"א דטעמא דחיישינן להוציא מיד הנותן משום דכיון דקנו מידו מיירי הרי לא נהג במתנתו כדין מתנת שכ"מ שקונה בדיבור בעלמא משמע שי"ל נכסים אחרים ומקנה במתנת בריא ע"כ. ומ"ש הה"מ שלא אמרו חיישינן אלא לתועלת המקבלים כוונתו לומר משום שקנו מידו. ומזה למד להיכא שלא קנו דלא חיישינן מדנתן במתנת שכ"מ ולא נתן במתנת בריא דכמו שהקנין יגיד לנו שי"ל נכסים אחרים כך העדר הקנין יגיד לנו שאל' נכסים אחרים ולפיכך כ' הה"מ דאם לא קנו לא חיישינן. והמש"ל אחר שהביא דברי הרשב"א הנז' כ' ולפי טעם זה שכ' הרשב"א בשם הראב"ד משם הה"מ ז"ל דבלא קנין לא חיישינן שמא י"ל נכסים אחרים ולא קנו דלא אמרו כן אלא לתועלת המקבלים לדעת הרשב"א שכתבתי הכי הוי כיון דלית קנין ודו"ק ע"כ. ודוק בדבריו ותמצא כמ"ש. וא"כ לדעת ה' משה"ר דלגבי החזרה ספיקא הוי אף הה"מ יודה דחיישינן דשאני התם דלא חיישינן הט" דמדלא קנו מיניה ונתן במתנת שכ"מ ולא במתנת בריא משמע שאין לו נכסים אחרים ואין הטעם הוא משום דהוי פסידא דמקבלים דאי ספיקא הוי וטעמא דלא חיישינן משום פסידא דמקבלים אדרבא ניחוש לה דהנכסים בחזקת נותן קיימי. איך שיהיה כל לגבי דידי לא חיישינן לחזרה עד שיהיה בראיה ברורה ומה גם דלא אשתמיט שום אחד מהפוסקים ראשונים ואחרונים לומר לנו דחיישינן לשמא חזר. א"ו ליתא:

וגם המשה"ר כ' דלדידן דבתריה דמר"ן גרירנא לא חיישינן לספיקא דהיא מטעמא אחרינא. והוא דמצינו בנותן מתנה לחבירו מהיום ולאח"מ ולאח"ז מת הנותן וטענו היורשים כי נכסים הללו קנאם אחר שכ' לך המתנה ואין לך זכות בהם והמקבל אומר כי כבר היו לו בשעת המתנה כ' הבעה"ת שהורו הגאונים שהכל בחזקת מקבל המתנה וכן כ' הרשב"א משם הגאונים אבל הטור בסי' קי"ב פסק דבחזקת יורשים נכסי קיימי עד שיביאו ראיה ומר"ן בש"ע סס"י ר"ן פסק כדעת הגאונ' ובסי' קי"ב הביא דעת הגאונים בי"א בתרא דס"ל כותיה ע"פ הכלל המסור בידינו ואע"ג דהרשב"א פסק דבכל ספק שבשטר מתנה יד בעל השט' עה"ת כיון דבא להוציא מיד המוחזק וכ' מר"ן הב"י בסי' רמ"ו עלה וזה פשוט וכתבה בש"ע שם ס"ה. הא לא דמיא דהתם עיקר הספק אם נתכוון למתנה או לעשות אפוט' ואין כאן מתנה כלל משום הכי פסק הרשב"א דאין להוציא מיד המוחזק. משא"ך באידך דהמתנה קיימת אלא שטוענים שמא אח"ך קנאם בזה יפה כח המקבל וכיוצא בזה כ' ה' מהרלנ"ח בראשונות סי' ע"ה וז"ל ונראה דיד המקב' המתנה עה"ע דבשלמא אם היה הספק נופל על זכות המתנה מעיקרא י"ל דנכסים בחזקת יורשים קיימי. אבל כיון שהמתנה מפו' שהוא זוכה ומספק אתה בה לבטלה מצד התנאי עליו להביא ראיה ע"כ. ובנ"ד שהיורשים מודים בצוואה ועכשיו הם באים מכח ספק שמא חזר בו עליהם להביא ראיה דאנן בתריה דמר"ן גרירנא וכבר נתבאר דעתו לזכות למקבל והיינו ע"פ החילוק הנז' וגם הכנה"ג חילק כן ונסתייע מתשו' מהרלנ"ח הנז' עכ"ל בקי"ק:

ומ"ש ובסי' קי"ב הביא דעת הגאונים בי"א בתרא דס"ל כוותיה וכו'. אני שמעתי מגאון עוזינו פאר הרבנים הרב הגדול

אי"ש האלדי'ם כמוהר"ר אבנר ישראל הצרפתי זלה"ה דהגם דקי"ל יש ויש הלכה כבתרא היכא דהכריע מור"ם כי"א קמא פסקינן כוותיה ושכן קבלה בידו מהר"א נ"ן זיע"א. ושוב מצאתי משתמש בכלל זה ה' ויאמר יצחק ז"ל בתשו' לך נא ראה. ובכאן הרי מור"ם הכריע וכ' והסברא הא' עיקר ע"כ. אכן בכאן פשוט וברור הוא דלא אזלינן כהכרעת מור"ם דמאחר דבסוף סי' ר"ן נקט מר"ן לס' הגאונים כסתם ודאי דהכי נקטינן:

עוד צל"ד אם יש לפקפק בצוואה זו ממאי דקי"ל הכותב כל נכסיו לא' מבניו לא עשאו אלא אפוט' דהנה מצינו להרשב"א בתשו' שהביא הב"י סי' רמ"ו מחו"ד וז"ל שכ"מ שאמר אני נותן לבני כו"ך ושאר כל נכסי לאשתי כיון שנתן מקצת נכסיו לבנו ואין לו אלא אותו הבן זה ודאי מוכיח מצד עצמו שלא נתכוון בנתינת האשה לעשות אפוט' בשאר נכסים עליו שאם כן מ"ש אותו מקצת שלא עשאה אפוט' עליו כמו שעשאה על השאר וכו' ע"כ. מדכתב ואין לו אלא אותו הבן מוכח דאם יש לו בן אחר ולא נתן לו אמרינן דלא עשאה אלא אפוט':

אך תשו' הגאונים שהביא הב"י מחו"ה חולקת ע"ז וכ"כ הכנה"ג בהגב"י אות ע"ו וז"ל ואין לו אלא אותו הבן נ"ב מלשון זה נראה דאם יש לו בן אחר כיון דלגביה לא שייר כלום לא עשאה אלא אפוט' וכו' ולפ"ז אפילו היו לו בנים רבים כל שנתן להם מתנה ולא שייר לא' מהם שלא נתן לו מתנה הוי כמי שאין לו אלא בן אחד ונתן לו מתנה אבל מתשו' הגאונים שמביא רבינו המחבר נראה דאפי' יש לו בן אחר ולא נתן לו כלום לא עשאה אפוט' וכן ראיתי למהרש"ך ח"ב סי' קס"ח והראד"ב בסי' קצ"ז דקדקו מדברים אלו של הרשב"א דדוקא כשאין לו בן אחר ושתשו' הגאונים סוברים דאפי' יש לו בן אחר ולא הניח לו כלום לא עשאה אלא אפוט' עכ"ל בקי'. מעתה בצוואה זו שנתן לב' יורשיו האחרים סך מה לכל א' מהם ושאר כל נכסיו נתן ליהודה ודאי למתנה גמורה איכוון ולא לאפוט' ואף הרשב"א יודה:

ואולם מצאנו למהרש"ג סי' ל"ד שכ' וזל"ה כיון שכן בנ"ד שנתן לבתו הגדולה ב' אלפים לבנים ולבתו הקטנה כל מה שצריך לצורך נישואיה א"כ אין לך שיור גדול מזה ואמרינן דלמתנה נתכוון. אמנם נראה דאפ"ה אפשר לומר דלא עשאה אלא אפוט' והט' הוא דכיון דבעת פטירתו לא הניח כלום לבתו הקטנה עד שעת נישואיה והיורש מסור בידה עד שעת נשואיה א"כ ודאי י"ל דלכבדה נתכוון שיכבדו לה ולא עשאה אלא אפוט'. ויש להביא ראיה ע"ז ממ"ש בהגהות מרדכי בב"ב סי' תרס"ז על א' שנתן נכסיו לאשתו ואמ"ל ואחריך לילדי בנותי וז"ל ועוד נראה לי דאפי' הוה קי"ל כרבי דב' מוציא מיד הלקוחות אין לחושבו כשיור לבטל האפוט' מאשתו הואיל וכל ימי חייה היורשים בידה דהא טעמא דהכותב כל נכסיו לא עשאה אלא אפוט' הט' משום דאיכא למימר דלכבדה נתכוון והואיל וכל ימי חייה היור' בידה היינו אפוט' והמתנה בטלה הואיל והיורשים בידה כל ימי חייה וכו' א"כ ה"נ בנ"ד הואיל דעת שעת נישואיה היורש בידה א"כ ודאי די"ל דלכבדה נתכוון דאין לחלק ולומר דשאני התם הואיל וכל ימי חייה היורש בידה והכא בנ"ד אין היורש בידה אלא עד שעת נישואיה. דודאי דאין זה חילוק. אלא כיון שיש זמן מה שהיורש בידה ודאי דאין לחלק בדבר אלא דכמו שהתם כ' המרדכ"י הואיל וכל ימי חייה היורש בידה שלא עשאה אלא אפוט' ה"ן בנ"ד כיון שהיורש בידה עד שעת נישואיה ודאי דלה עשאה אלא אפוט' ע"כ:

וא"כ בנ"ד נמי שכתוב בצוואה ויתייחדו מנכסי ת' צ'ורוס וכו' ואם זכתה בתי הבתו' מרים לחופה תזכה בהם לנדונייתה וכו' כיון שעד שעת נישואיה לא שייר לה מידי אם כן לגבי מרים לא הוי שיור. והגם דלזוהרא בת יצחק שייר לה כבר כתבנו משמיה דהרשב"א דאם יש לו בן אחר ולא שייר לו לא הוי אלא אפוט':

אכן מצאנו להרמב"ם ז"ל בהל' זכייה ה"ג שכ' וז"ל בד"א שכ' לבן בן הבנים אבל אם כ' כל נכסיו לבן בן הבנות או לבת בין הבנות או לא' מן היורשים בין שאר היורשים אע"פ שלא שייר כלום מתנתו קיימת וכ' הה"מ חילוק זה מבואר בהלכות מהכריח השמועות לפי שיטת הגאונים ז"ל ושאלו מה טעם לחילוק זה ואמרו הא מילתא כהלכתא בלא טעמא היא כדאיתא במי שמת ולית בה אלא מאי דאמרי רבנן ע"כ ופסקו הש"ע ס"ו וא"כ בנד"ד אף דנימא לגבי מרים לא הוי שיור וכמ"ש מהרש"ג הא קי"ל דבן בין הבנות אע"פ שכי שלא שייר הוי מתנה. ואין לחלק ולומר דע"כ לא אמרי רבנן דבן בין הבנות הוי מתנה אלא לדידהו שאין להם הבת יורשת דאוקמוה אדאורייתא. אבל לדידן בני מערבא שהבת יורשת מתקנת אבותינו ורבותינו המוגרשים זיע"א א"כ נימא דדין בן בין הבנות כבן בין הבנים הא ליתא שהרי כתבנו משם הה"מ דטעם חילוק זה הוא משום דהוי הלכתא בלא טעמא ולית בה אלא מאי דאמרי רבנן א"כ אף לדידן שהבת יורשת הוי כמו שאינה יורשת ואין לך בו אלא חידושו:

אלא דראיתי לה' לחם משנה שכ' וז"ל עוד הקשה הרי"ף ז"ל דמה טעם לחילוק זה בן בין הבנים לשאר היורשים ותי' דהוי הלכתא בלא טעמא ואין לך אלא מאי דאמר רבנן. וקשה א"כ הרי רבנן הזכירו הכותב לבנו דעשאו אפוט' א"כ נימא ביהא דכל מקום אפוט' אפי' בין הבנות כיון דהזכירו בנו סתם ולא פירשו לגבי מי. וי"ל דסברא הוא דבן בין הבנות לא עשאו אפוט' דאין צריך לו שיכבדוהו כיון שהוא הבן היורש והם הבנות ודאי שיכבדוהו ע"כ. וא"כ לפי דבריו דטעמא דבן בין הבנות אינו משום דאין לך אלא מאי דאמרו רבנן. דרבנן אמרו סתם הכותב לבנו ולא פי' לגבי מי וא"כ אפי' בן בין הבנות אלא דמסברא חילקו חילוק זה דבן הבנות לא הוי אפוט' דאין צריך שיעשהו אפוט' כדי שיכבדוהו דבלא"ה יכבדוהו משום שהבן יורש ואין הבת יורשת. וטעם זה אינו אלא לדידהו שאין הבת יורשת. אבל לדידן שהבת יורשת נימא דלא עשאו אלא אפוט' כדי שיכבדוהו:

אמנם כד דייקינן שפיר נראה דלאו מילתא היא דהא דאמור רבנן הכותב נכסיו לאשתו או לבנו לא עשאו אלא אפוט' תקנתא דרבנן היא וכדפי' רש"י בפ' מ"ש בההיא דאמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא וחדא מנייהו ההיא דאמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו וכו' ופי' רש"י שיונהו רבנן הם תקנו את הדברים כך אע"פ שאינו ד"ת ע"כ וכיון דבימי תקנתם לא היתה הבת יורשת שהרי אינה יורשת אלא מתקנת האחרונים א"כ לא תקון עלה ואף דאח"ך בימי האחרונים חזרה להיות יורשת לא תחול עלה תקנת הרא' דלא תקון אלא על מי שהיה יורש בימיהם:

וראיה ממ"ש רבינו מוהריב"ץ ז"ל בענין החזקות שכ' דאף דהוי טלטל לא שייך בה תק"ה ושייך בה דין טירפא וז"ל עוד כתבתי טעם אחר דקי"ל דבר שאינו מפורש בתקנה נעמדהו על ד"ת וכ"ש דבר שלא היה בעולם כלל בשעת התקנה והנה כשתקנו תק"ה עדיין לא היו החזקות מצויות בעולם שהרי תק"ה מייתי לה הרא"ש וקאמר בה לישנא דנהגו בארץ הזאת דמשמע שקודם ממנו נהגו והחזקות לא נזכרו בדברי הרא"ש כלל ואיתא במהרשד"ם ז"ל שבימי מהרי"ן חביב הוא שנתקנו החזקות ולפיכך אף אם נעמיד דטלטל הן היאך יוכללו בתק' שנעשית בדורות שלפניהם וכשתקנו תק"ה לא תקנוה אלא על דבר שהיה מצוי אז ונק' טלטל לא על דבר שלא היה מצוי כלל ועתיד לימצא ויקרא טלטל ולפיכך יעמדו החזקות על ד"ת ויהיו נטרפין עכ"ל:

ומטעמא אחרינא נמי בנ"ד לא אמרינן דלא עשאו אלא אפוט'. שהרי כשנתן ליהודה כ' ויזכה בהם זכייה גמורה ימכור ויתן וכו' ומצינו למר"ן סי' הנז' ס"ד שכ' ואם פי' בשטר שמקנה לו הקנאה וכו' או שפי' בשטר שיהיה רשאי למכור ולתת לאחרים וכו' או שהקנה לו בקנין וכן כל שכתוב בשטר המתנה לשון שאפשר להוכיח ממנו דלמתנה גמו' נתכוון קנה ע"כ ואע"ג דלגבי קנין חזר מר"ן ושנאה בפלוגתא בס"ז בלישנא דיש ויש ויש בתרא ס"ל שאעפ"כ לא קנה. לישנא דהוכחה עדיפא ליה למר"ן מקנין. וכן היא דעת הטו"ר דבקנין לא קנה ובלישנא דהוכחה קנה. וכ"כ הכנה"ג סי' הנז' בהגב"י אות כ"ה וז"ל ב'קי בבא שנית היכא דיש הוכחה בשטר דמקנה הקנאה גמו' שדעת רבינו בעה"ט והרא"ש והה"מ בשם הרב ן' מיגש והרב הנמק"י שסוברים דכל שהשטר מוכח דלמתנה נתכוון לא אמרינן דלא עשאה אלא אפוט' ויראה ברור שכל אותם דסוברים דבקנין קנה וכ"ש דסוברים דבלישנא דהוכחה קנה שהרי הטו"ר והנמק"י ס"ל דבקנין לא קנה וס"ל דבהוכחה קנה וכן נראה בקצר לרבינו המחב'ר שכ' בסתם דכל שכתוב בשטר המתנה לשון שאפשר להוכיח ממנו דלמתנה גמו' נתכוון קנה ובהקנה בקנין כ' מחלוקת בדבר ובחלוקה זו כ"ע מודו חוץ מן החולק אפי' בבירר והוא יחיד בכותב כל נכסיו לבנו וכן נראה ברור מדברי מהרש"ך ח"א סי' ק"ח ומהרש"ח בסי' ל"א ע"כ:

ואע"ג שכ' הכנה"ג שם וז"ל אבל מהר"ש יונה כ' דכל שלא בירר אלא אנו באים לומר דלמתנה גמו' איכווין מכח הוכחה אין להוציא מהיורשים בטעם זה לבד מכיון שאיפשר לומר שגם מהר"י ן' מיגש לא אמרה אלא כשבירר דבריו אבל מכח הוכחה אינה אלא אפוט' וכך מוכחים דברי מהר"א מוטל ומוהר"ש גאון עיין שם שחלק עליהם. מ"מ אנן בתריה דמר"ן גרירנא ותל"מ:

פש גבן לברורי אם יש לערער על צוואה זו ממאי דכתוב בה זמן דאנן קי"ל כר"י דאמר זש"ש מוכיח עליו דהוי כאומר מהיום וכ' הב"י סי' ר"ן וז"ל וכ' עוד הרמב"ן נקיטינן מתנת שכ"מ שכתוב בה מהיום צריכה קנין כמתנת בריא ולא קניא אלא בקנין ואפי' כתוב בה מהיום ולאחר מיתה ע"כ. וכ' הכנה"ג בהגב"י אות ע"א כדברי הרמב"ן כ' מהריב"ל ז"ל בס"א סי' נ"א וס"ג והוכיח כן מדברי הרמב"ם וכ"כ הרשד"ם סי' שי"ו ומהרש"ך ח"א סי' ק"ח וח"ב סי' ץ'. וכ"כ הרבנים הגדולים רבני המערב מוהר"ח טוליטאנו ומוהר"ד טולידאנו ומוהר"ס אבן דנאן ומוהר"י עוזיאל. והכנה"ג בהגה"ט אות ס' כ' משם מהריב"ל ה"ה מצווה מחמת מיתה אם כ' כל נכסיו ומפרש שנתן הכל מעכשיו שדין מתנת בריא יש לה. וכן נראה מדברי הנמק"י בפ' מ"ש גבי עובדא דאחתיה דרב דימי בר יוסף וכו' ע"כ וכ"כ מהרש"ך ח"ב סי' ץ' וז"ל כי הנה הפסק המחוור הוא דאפי' במצוה מ"מ שכתב לשון מעכשיו הוי לשון מתנת בריא ואינו זוכה המקבל עד שיקנו מידו של נותן ע"כ וכ"כ מהרי"א סי' תי"ד וכ"כ הרשד"ם סי' שי"ו ומהר"ם אלמושנינו הובאו דבריו בתשו' רשד"ם הנז'. גם נדון רבני מערב הנז' היה בנוטה למות:

והרב שער אשר האריך הרחיב בענין זה והעלה דדבר זה מוסכם בין בשכ"מ בין במצווה מח"מ אי אמר מהיום לא סגי ליה בלא קנין וה' ב"ד ח"מ סי' קכ"ג וקכ"ח שיצא לידון בדבר חדש דדוקא היכא דכתב הכל מעכשיו וגם הקנה מחיים ב"ב לשונות הללו יחד דשמעת מינה דבעי קנין. אבל אי אמר מהיום והוא באחד לא בעי קנין כיון דהוי שכ"מ. וע"פ יסוד זה ייחס סברא זו גם להטור והש"ע סי' ר"ן ס"ט ובזה מצא מקום לפרש הגהת מור"ם על הש"ע בס' הנז' כי פי' הסמ"ע לא ערב אל לבו. אחד הרואה בתשו' דסי' קכ"ח מכלל דבריו מוכח למבין דהדר ביה מפני שלא ראה לשום אחד מהפוסקים שיכתוב כן לדעת הרמב"ם:

ובעיניך תראה בתשו' סי' קל"ב איך תפס להביא ראיה מדברי הרמב"ם באחת ועלתא לו במושלם דבעי קנין וממילא דהדר הוא שכן ראוי להיות חוזר. וממוצא דבר הרי הוא כמבואר ד"ה הגיד מרדכי סי' יו"ד דתפס סברת הב"ד דסי' קכ"ג וקכ"ח במושלם דהרמב"ם והטו"ר והש"ע סברי דבשכ"מ דאמר מהיום או מעכשיו לבד דלא בעי קנין. זוהי סיבה מפני שלא עיין יפה בתשו' דסי' קכ"ח וגם ראה ההיא דסי' קל"ב וכו' את"ד. ועי' מחנה אפרים ה"ל זכו"מ סי' מ"ו. ודון מינה ואוקי באתרין שהזמן גרמא דהוי כמהיום דלא סגי בלא קנין:

והן אמת שמצאתי להרבנים מהרמ"ע ומהרש"א ומוהריב"ם הובאו דבריהם בבאר מים חיים לרב אד'א ז"ל דף ל"א. וד' מלכים הללו בהסכמה עלו לדברי מהרש"ך שכתבו משמו שאם כתב לבסוף כל הדברים הנז' צוה המצוה מ"מ לשון זה מהני לבטל לשון מעכשיו והכל הולך אחר התחתון ולא נחלק אדם בדבר זה מעולם יעו"ש. ולפ"ז בנ"ד הגם דנימא דאף בכה"ג הוי הזמן כמהיום הרי הזמן נקיט ברישא ואחריו כתוב ב' פעמים לשון מצוה מ"מ:

אלא דאכתי לא פלטינן מפלוגתא דרבוותא דההיא דרשד"ם ומהר"ם אלמושנינו דסי' שי"ו מיירי בכותב לבסוף כל הנז' צוה מ"מ. והכנה"ג סי' רנ"א בהגה"ט אות ו' כ' מתנה שכתוב בה בתחילה מעכשיו ולבסוף כל הנז' צויתה מ"מ קיימוה מהריב"ל ס"א וס"ג ומהרש"ח ח"מ סי' ק"ח אבל הרשד"ם בטלה והראד"ב סי' ר"א ומהרש"ח בסי' ל"ד כתבו שדברי הרשד"ם נכוחים למבין ע"כ. ומן התימה על הרבנים הנזכר' שכתבו דדבר זה מוסכם ולא נחלק אדם וכו'. ובעיניך תראה החולקים על מהרשי"ך:

איברא דחזיתיה להנמק"י בפי' מ"ש שכ' וזל"ה אבל אם לא כ' בו מהיום בפ' אע"ג דכתב לו שטר ויש בו זמן ואע"ג דקי"ל כר"י דאמר זש"ש מוכיח עליו דהו"ל כאלו כתוב בו מהיום אע"ג דבעלמא אמרינן הכי. משום דהכא איכא למימר דזמן לא כתבו כדי להקנות לו מהיום אלא אדרבא כדי לגרוע כחו דאי כ' לאחר בתרא לקני והוא לא לקני ומשו"ה כ' בו זמן כדי שנדע שזה היה ראשון דהא קי"ל דייתיקי מבטלת דייתיקי הלכך אם לא כתב לאחר ואין בו קנין קונה לאח"מ ואם יש בו קנין לא קנה ע"כ. והביאו הב"י בק"י סי' ר"ן:

ונראה דאתיא ההיא דהנמק"י כההיא דהרמ"א שהביא הטור בסי' רנ"ח דדוקא בכותב נכסיו לאחר מותו כיון דהמיתה מבוררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר ע"כ להקנות לו מאותו זמן אבל בכותב נכסיו לבנו לאחר ל' יום דצריך לברר הזמן השטר לברר הני ל"י מאימתי מתחילין אין לומר זש"ש מוכיח עליו ע"ש ופסקו מור"ם בהגה שם:

ואם כנים הדברים הרי מר"ן בתשו' הישנות סי' י"א כ' שלא נמצא מי שסובר כאן אלא הרמ"א שהרי הרמב"ם חולק עליו וגם הרא"ש בתשו' וכן דעת כל הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך. את"ד ע"ש. אכן משמעות דברי מר"ן בב"י הם סותרים לדבריו בתו' שהרי כ' על דברי הרמ"א וז"ל נ"ל שאין זו טענה חדא דהא גם בכותב נכסיו לפלוני לאחר ל"י איכא למימר מה צריך לכתוב שום זמן בשטר דהו"מ לכתוב הכי נכסי נתונים לך ליום פ' והיה זמן הנתינה מבורר בלא כתי' זמן השטר ע"כ. משמע מדבריו דלא פליג אהרמ"א בעיקר החילוק דהיינו היכא שצריך לכתוב הזמן בהכרח לאיזה סיבה דלא אמרינן זש"ש וכו' ולא פליג עליו אלא במאי דקאמר הרמ"א בההיא דלאחר ל"י שהוא צריך כדי לברר הל"י ע"ז כתב מר"ן דגם בזה אינו צריך שהרי יכול לומר ליום פ':

ופוק חזי מ"ש הש"א סי' כ"ט וזל"ה ואתה תחזה למר"ן הכ"מ בפ"ח מהג' הא' כתב לחלק בהאי דינא בין דינא דהוי יתר להיכא דאצטריך לגופיה וכן מוכח דהכי ס"ל גם ממ"ש בב"י סי' רנ"ח במה שדחה דברי הה"מ וכמ"ש ה' בית דינו של שלמה ח"מ סי' ג' וכן מוכח גם מטענתו על דברי הרמ"א בב"י דהוא מודה בעיקר חילוק הרמ"א. ומ"ש הסמ"ע והכנה"ג אות י"א דמפני קושיית מר"ן בב"י השמיט בש"ע סברא זו היינו לומר סברת הרמ"א בההיא דלאחר ל"י דאהא הוא דקשיתיה. אבל עיקר החילוק הרי כבר אמור בש"ע במה שהעתיק דברי הרמב"ם דמשם ראיה דליכא למימר זש"ש מ"ע אלא כי הוי יתר וכמ"ש בכ"מ ובב"י וכנז'. את"ד:

ודבריו אמו"ץ דממ"ן אין כוונתם לומר דמר"ן השמיט עיקר החילוק אלא כוונתם אמאי דאמר הרמ"א בההיא דלאחר ל' יום שאם שלטה עיניהם דרבנן הסמ"ע והכנה"ג בתשו' מר"ן הנז' למה לא כתבו דלהכי השמיטה בש"ע משום דס"ל למר"ן בההיא תשו' דדעת הרמ"א יחידאה היא ואין כאן דעת כל הפוסקים ואם נעלמה מהם ולכך כתבו משום דקשיתיה בב"י השמיטה בש"ע. הרי מב"י מוכח דאעיקר הדין לא קשיא ליה ולא מידי. ובפרט שהכנה"ג הזכיר תשו' זו באות ח' ואפ"ה לא כ' דמשום תשו' זו השמיטה. א"ו דכוונתם דלא השמיט אלא ההיא דלאחר ל"י אבל עיקר החילוק הרי הוא כמבואר בדברי הרמב"ם שהביא בש"ע וכמו שהוכיח כן מדברי הרמב"ם מהר"י צייאח הובאו דבריו בתשו' מר"ן הנז'. ולפ"ז הכי נקיטינן דקבלת הקדמונים לא היתה כ"א על הכרעתו בב"י ובש"ע לבד כמש"ר לרבותינו מוהריב"ע ומוהריב"ץ ז"ל. שכ"כ. ובפרט דמור"ם דקבלנו הוראותיו היכא דלא פליג אמר"ן בב"י ובש"ע פסקה לההיא דהרמ"א. וא"כ בנ"ד דאיכא למימר דאצטריך לגופיה לידע אם חזר מהו דייתיקי קמא ומהו דייתיקי בתרא וכמ"ש הנמק"י ולא סגי בלא"ה לא אמרינן זש"ש מע':

עוד לכה נא אתי אל מקום אחר דהנה כ' הב"י. סי' רנ"ח מחו' א' כ' הרשב"א שלא אמר ר"י זש"ש וכו' עד וכן כתוב בתשו' להרמב"ן סי' ו' עי' במוהרי"ק שו' צד' ע"כ. והביאו מור"ם וז"ל והא דאמרינן זש"ש מ"ע היינו שצוה הנותן לכתוב זמן או שצוה לעדים לעשות שטר מעלייא. אבל צוואה שלא נכתב בה זמן רק לזכרון בעלמא א"א זש"ש מ"ע ע"כ. וכ"כ הנמק"י בפ' י"ן ושכן היא דעת הרא"ה בשם אחיו ורבו וכן אמר בשם ר"י וכן דעת הרשב"א וכו' ע"ש. ורבינו בצלאל בתשו' סי' ט"ו הביא דברי מהריק"ו שוצ"ד ודברי הרשב"א ואח"כ כ' שכן משמע מדברי הרמב"ם שהביא הש"ע בסי' רנ"ח וז"ל הא קמן דתלי ה' טעמא דמילתא משום שאלו היה בדעתו להקנות לו בשט"ז לאח"מ לא היה כותב בו זמן וכו' אלמא משום דאיהו כתב הזמן א"נ שצווה בפי' לכתוב הזמן הוא דמוכח הזמן משום יתורא דלמה ליה לכתוב אבל אם העדים כתבו הזמן מעצמם היאך דרשינן יתורא ודלמא דעתו היה להקנות לאח"מ בשט"ז ולא היה רוצה לכתוב בו זמן אלא שהעדים כתבו מעצמם עכל"ה. וגם מהר"י צייאח הובאו דבריו בתשו' מר"ן הנז' אזיל בשיטה זו:

איברא דגם בזה ראינו למר"ן בתשו' הנז' דפליג על מהר"י צייאח וכ' עליו שהרי הרשב"א הביא מהרי"ק בלשון אפשר אמרה ואע"פ שכ' שכך קבלה מרבו מאחר שהוא ז"ל כתבה בלשון אפשר משמע ודאי דאיהו ספוקי מספקא ליה וא"כ לא הו"ל להשמיט תיבת אפשר כי היכי דלשתמע דמפשט פשיטא ליה ואין הדבר כן אלא ספוקי מספקא ליה וכו' ועוד שהרמב"ם והרא"ש ושאר הפוסקים סתמו דבריהם ופסקו כר"י דאמר זש"ש מ"ע ולא חילקו בדבר חילוק זה. את"ד. ע"ש. והכנה"ג אות ח' כ' ורבינו המחבר בס' הקצר השמיט ס' הרשב"א ויראה דלטעמיה אזיל שכ' בתשו' וכו' ע"כ:

ואי לא מסתפינא הו"א דמר"ן בב"י הדר ביה מההיא. דתיוהא קא חזינא דאיך מר"ן הרעיש אח העולם על מהר"י צייאח שהשמיט תיבת אפשר. ואיהו גופיה בב"י השמיט תי' אפשר מדברי הרשב"א ועוד כשהזכיר דברי הרשב"א בב"י למה לא גילה לנו רז זה שאין כן דעת הרמב"ם והרא"ש ושאר הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו חילוק זה כמ"ש בתשובתו. אשר מזה נראה דהדר הוא. והא דלא העלה אותה על שלחנו משום דהכי משמע מדברי הרמב"ם שהזכיר וכמ"ש רבינו בצלאל כמש"ל. והא דהשמיט תי' אפשר. לזאת אגיד דזה ימים ראיתי לה' פרמ"א סי' ק"ו והביא דבריו קהלת יעקב לשון חכמים אות א' סי' נ"ט וז"ל כשכותבים הראשונים בדבריהם אפשר אין לחוש ולומר שמא ספוקי מספקא ליהו אלא דרך ענוה כותבין כן ע"כ. ואני העירותי עליהם מתשו' מר"ן הלזו. והשתא אם נאמר דגם מר"ן בב"י הכי ס"ל דדרך ענוה כותבין כן אתי שפיר שהשמיט תי' אפשר. ובזה ניחא לי נמי מ"ש הנמק"י וכן דעת הרשב"א ומהריק"ו כ' וכ"כ הרשב"א. והלא הרשב"א בדרך אפשר אמרה. ולצד שנאמר כהפרמ"א ניחא:

ואף לדעת הכנה"ג שמר"ן השמיט ההיא דהרשב"א משום דספוקי מספקא ליה וכו' וכמ"ש בתשו'. הנה מסגנון דברי הרשב"א נראה דמאי דמספיקא ליה הוא אם באמת הוא כאשר קבל מרבו שצריך שיצוה להם לכתוב זמן או אפי' אם יכתבו הם מעצמם ואח"ך כ' ואפ' את"ל וכו' ור"ל אפי' את"ל כאידך צד שאין צריך שיצוה להם לכתוב זמן מודה אני דדוקא בשטר אבל צוואה שאינה אלא מזכרת לא. ובמאי דפשיטא ליה להרשב"א לא פליג מר"ן בתשו' וכ"כ ה' שע"א סי' הנז' וזל"ה ואף דמר"ן בתשו' כ' דהרשב"א בלשון אפשר אמרה וכו' וכ' הכנה"ג דמטעם זה השמיטה בש"ע היינו דוקא להך דהרשב"א בשם רבו דמצריך לכתוב הזמן הוא בעצמו או שיצוה לאחרים בהא הוא דאמר לה בלשון אפשר. אכן לגבי הצואה שאינה אלא מזכרת בעלמא דלא אמרינן זש"ש מ"ע הא פשיטא ליה וכמתבאר שם בלשון הרשב"א גופיה ובתשו' מר"ן ע"ש. והדבר. פשוט. ע"כ:

ותא חזי מ"ש ה' מהרימ"ט חו"מ סי' צ"ו וז"ל ומה שפקפקו עוד בצוואה זו לפי שכתוב בה זמן והי"ז וכו' וקי"ל זש"ש מ"ע דמהיום קאמר כמ"ש הרשב"א הובא בח"מ סי' ר"ז שטר שיש בו זמן אין צריך לתנאי כפול שהרי הוא כמעכשיו וכל מעכשיו לא צריך כפולה. הא ליתא שזמנו ש"ש מוכיח לפרש את הסתום אבל לא לסתום את המפורש שכתוב בו מצוה מח"מ דמשמע דלא קני אלא לאח"מ. ועוד לא אמרו שהזמן מוכיח אלא לקים את השטר ולא לבטלו. ואלו היה כתוב בו מעכשיו היה השטר בטל דלא גמר להקנותו אלא מעכשיו ואין מתנת שכ"מ קונה אלא לאח"מ. אבל הזמן מוכיח שאם נתן לאחר קודם זה מבטל את הראשון ואף לאחר מכאן נתן יתבטל זה מפני האחרון שהרי אמרו דייתיקי מבטל דייתיקי כ"ש שלא אמרו דזש"ש מוכיח אלא בצוה לכתוב את השטר שכתוב ואמ"ל בו"ח וכו' אז תולין שגם צוה לכתוב את הזמן להוכיח. אבל צוואה שאין כתוב בה אלא ספור דברים מפי העדים מה ששמעו מה שכתוב וה"ז ביום פ' מוכיח על זמן שאמר השכ"מ את דבריו כדי שיבטלו דבריו האחרונים את הרא' ע"כ. גם בס' אבקת רוכל ובס' התקנות הלא היא כתו' צוואה שיש בה זמן ולא פקפקו בה כלל. וגם בספרי האחרונים איכא טובא אם תבקשן ימצאון לך ומעולם עוף לא צוח צפור לא צפצף:

כלל העולה כי חזרתי ע"כ הצדדין וצדי צדדין עד מקום שידי מגעת ולא מצאתי שום דבר סותר הצוואה הנז'. ומעתה זכה יהודה בכל מתנתו ליכול וליחדי. ואל אלד'ים צבאות. יצילינו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. כ"ד החו"פ

פאס יע"א בס' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק מש'

לראו'ת טו'ב ליצירה וקיים:

ע"ה

שלמה אבן דנאן הי"ו

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה