אור ברסלב
אשר לשלמה סימן ח

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן ח

סימן ז

ראיתי את השאלה על אודות תנאים שהתנו הר' חיים ב' יעקב הנק' הרו"ש נ"ע והאשה היא אסתר בת כה"ר מרדכי אפלאלו נ"ע שהיו כתובים בשולי הכתובה. ותכלית התנאים הנרצה הוא שהבעל סלק עצמו מסך גדול שהפרישה ושיירה אותם לעצמה בדין גמ' וכו' וכו'. אכן במיתת האשה בחיי בעלה כ"א יעמוד בשלו וכו'. או אם לא זכתה להשארת המין אחריה יטלו יורשיה סך נ' מת' בירוש' דוקא. והשאר הנ"ל תטול אותו אחותה מרים וכו'. את כל אלה התנאים התנית האשה אסתר על בעלה הר' חיים הנז'. קודם כניסתם לחופה. וכו' ואדעתא דכל הני תנאי נהיה הזיווג ביניהם. ונתחו"ג איש וביתו הנז' בשניהם בקש"מ בדל"ב ובשח"ך כ"א למ"ש ע"כ האמור מראש וע"ס והכל כתחז"ל דלא כאס' וטו"ד וכו' בקוש"ח עכמדו"ל בא"ה כפה"ד הברור ולא יורע כח וכו' וכו' ולראיה וכו' והשו"ב וקיים. וחתו' כמהר"ר רפאל אבן צור הי"ו. וכהה"ר יוסף הלוי הי"ו. וס"ל נמ"ך וז"ן אב"א תב"ת. עתה באנו להרחיב הדבור לפ' שיחתינו מ"ש בפנים אכן במיתת האשה בחיי בעלה יתנהגו עז"ה דהיי' כ"א יעמוד בשלו וכו' יטלו יורשיה סך ן' מת' מהירושה דוקא. והשאר הכ"ל תטול אותו אחותה מרים וכו' יובן הבעל בשלו דוקא ושאר כל הנכסים זיכו אותם הבעל והאשה לאחותה מרים ושניהם כ"א נתקשרו בקוש"ח על הדבר הזה. והיה התנאי מפו' ביניהם כנז'. ואדעתא דהכי נגמר ביניהם הזיווג. ואחר שברור לנו שהיה הענין ביניהם תנאי מתנאי הכתובה לא הוצרכנו לכתוב קנין כל דבר כקניינו. והם נתנו לנו רשות לכתוב בכל לשון של זכות ויפ"ך בכל אוה"מ ולא תגמר שליחותי' אפי' אחרי צאתו מתח"י עד יצא כנוגה כפטיש יפוצץ דבר הבא לעוקרו וכו' ע"ס השטר:

ועל זה השיב הרב הפוסק הי"ו והבי"ד הרמב"ם פכ"ג מה"א ה"ה התנה עמה שלא ירשנה וכו'. הכל קיים. בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו מתנה עליה שלא ירשנה קודם שתהא ראויה לו וכו' והבי"ד ה"ה ודברי מר"ן בב"י ובש"ע סי' צ"ב בא"ה ס"ז שהעתיק דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל התנה עמה שלא ירשנה ה"ז לא ירשנה וכו' וכן אם התנה עמה שירש מקצת הנכסים וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו הנכסים לבית אביה הכל קיים. בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא בעודה ארוסה. או בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה. אבל אם התנה עמה אחר שנשאה תנאו בטיל וירשנה. ובריש הסי' כתב מור"ם ז"ל בהגה וז"ל ול"מ סלוקו אלא לאחר אירוסין אבל קודם אירוסין ל"מ סלוק. ר"ן ר"פ הכותב ורשב"א סי' תתק"ס. וכבר מר"ן גופיה בש"ע לעיל סי' ס"ט ס"ז ביאר כן להדייא. וז"ל זה שאמרנו שאין התנאי מועיל להסתלק מירושתה היי' במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שאירסה. אבל במתנה עמה בעודה ארוסה מהני. באופן דלדידן פשי' דפסקי' כמר"ן ז"ל כ"ש דגם מור"ם פסק כוותיה דמור דקודם אירוסין ואחר נישואין ל"מ תנאי. והטעם כתב הרב ח"מ סקי"ב הטעם דכשם שאם אומר איני רוצה לירש את אבא דודאי דלא אמר כלום ואפי' קנו מידו לפי שאין אדם יכול להסתלק ממה שהוא ראוי לירש מעכשיו. אבל בעודה ארוסה שאינו ראוי לירש עדיין ואגידא ביה קצת מועיל סילוק. אבל קודם אירוסין אין לה שייכות עמו:

והנה הרב הפוסק נר"ו הביא עוד דברי ה' המבי"ט ח"ב סי' י"ז ומהרשד"ם בא"ה סי' ק"י שכתבו דכ"ז דמהני התנה עמה אחר אירוסין ואפי' בירושה לד' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן והרשב"א ופסקינן כוותייהו ודלא כר"ח וסי' היי' בנכסים שהכניסה האשה הנחלה הבאה לו לאדם וכו' מתנה עליה שלא ירשנה. אכן אם הבעל התנה שאשתו תירשנו בממון הבעל. ל"מ כלל. שאין בידו להפקיע הירושה מיורשיו:

ולפ"ז בקש טעם לתקנת רבותינו המגורשים שתקנו שאם מת האיש או האשה שיחלוקו עם הזרע הנשאר מהם כל אשר נמצא להם תכ"ה הנמצאים לו ולה. ואם יש זכרים ונקבות בלתי נשואות תטול הנקבה חלק כזכר. וכ"ז הפך הדין כי איך יכול להוריש בת בין הבנים ואיך יעביר הירושה מיורשיו ואיך יוריש יורשי אשתו. והלא קי"ל האומר בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום. וכן כיוצה כמ"ש בסי' רפ"א ואפילו בנכסי' שהכניסה לו בעו' ארוסה דוקא יכול להסתלק:

ואייתי לזה מ"ש התשב"ץ בח"ב סי' רצ"ב תקון ג' שכתב וז"ל בתקנה זו הופקעה ירושת הבעל שהיא דאורייתא ורשאים הם בכך שכן מצאנו חכמי ישר' שתקנו כתו' בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו לבנו. ור"ת ז"ל תקן שאם מתה האשה בתוך שנה ראשונ' לנישואין שירש אביה נדונייתה. כדי שלא תתקיים קללת ותם לריק כחכם וכו' ואע"פ וכו' שאין תנאי מועיל אא"כ התנה עמה בעודה ארוסה כדמו' בפ' הכותב ובפ' חזקת תקנת צבור עדיפא. כמ"ש בפי"ן בענין כתו' בנין דכרין שהוא לדשל"ב. ואמרו שם תנאי ב"ד שאני. וה"ה לתקנת צבור וכו'. וכ"כ הרשב"א בתשו' שדין תק' צבור כדין תנ' ב"ד וכו' ע"כ. ואייתי שכ"כ מהר"י הלוי סימן ט' שיש הפרש גדול בין כח וחיזוק תקנת טוליטולא לתנאי אשר עושה החתן עם הכלה. וזה כי בתק' טוליטולא עמדו ותקנו האשה ומנהיגיה תקנות ביניהם וסלקו ירות' הבעל שהתו' זיכתה לו והעמידוה ליורשי האשה. ובודאי דרשאי' בני העיר לתקן ולהסיע אפי' מד"ת ולתקן תקנות בכל דור ודור ולעשות כטוב בעיניהם כן יהיה עפה"ד והן יהיה שלה כדין דבכל דבר שבממון הרשות ביד ראשי העיר לתקן להוסיף ולגרוע מד"ת ע"כ:

והנני יוסיף כי כן כתב הרא"ש ז"ל בתשו' כלל נ"ה סי' יוד אחר שכתב דבמנהי איסור והיתר בדבר שנהגו איסור אין לשנות ובדבר שנהגו מנהג שיש בו איסור יש לבטל המנהג דאין ב"ד מתנים לעקור דבר מה"ת. וכתב אח"כ זהו מנהגים שהן בענין או"ה ובענין ממון יש כח ביד ב"ד לתקן תקנו' בענין ממון לפי הענין והצורך. אפילו להעביר מד"ת וליטול מזה וליתן לזה כדתניא בפ"ק דב"ב ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ולהסיע על קצתן. פירוש להסיעו להעביר אד"ת וכו'. ואמרינן ביבמות פ' האשה רבה דפ"ט ע"ב ארי"ץ מנין שהפקר ב"ד הפקר שנא' וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו. ר"א אמר מהכא אלא הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע ב"ן וראשי האבות למטות. וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לו"ל מה האבות מנחילים את ביניהם כ"מ שירצו אף שרים וכו' מנחילין כל מה שירצו וכו':

אשר מתבאר מסוגייא זו דתניא אשתו קטנה הבעל יורשה וקאמר התם. והא הכא דמדאורייתא אביה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל. ותי' הש"ס הפ' ב"ד הפקר. וע"ז מייתי דאמר רי"ץ מנין שהפקר ב"ד הפקר וכו' כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' וכנ"ל:

ואע"ג דהרי"ף ז"ל בהלכות לא הבי"ד הש"ס דיבמות אלא העתיק דברי רי"ץ לבד ואחריו דברי ר"א וכן הרא"ש בפסקיו. ומה"ט גם בתשו' הנז' התחיל ארי"ץ מנין שהפקר ב"ד הפקר. מ"מ הנמוקי ז"ל כתב מנין וכו' בממונא. וכן תנן [צ"ל תניא] מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה ואמרי בה משתכנס לחופה וכו' אבל כשנכנסה לחופה ואע"פ שהיא יתו' קטנה דמדאורייתא אין מעשה קטנה כלום נשואין מדרבנן. א"ל משום שלא נהגו בה מנהג הפקר וזכו לה להתקדש ע"י אמה ואחיה. ועכשיו ירושתה מדינא דאורייתא קרוביה מן האב ירתי לה. ומדרבנן בעל ירית לה ולא קרוביה. אלמא שיש כח בידם להפקיר ממון כרצונם. ומנין דאורייתא. וכל אשר לא יבא בס' עזרה כתיב. וראשי אבות למטות הול"ל וראשי מטות לבני ישר'. ופסק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכל מקום ובכל זמן וכדאמרינן במס' מ"ק ומנלן דמפקרי' וכתב הריטב"א ומכאן סמך להכרזות שנהגו במלכותי' כי מפני שיש בו תקון ללקוחות ולמוכסין מפקיעין זכותו לגמ' של מערער מפני שלא מיחא ע"כ:

וכן יש ללמוד מהסוגייא דגטין דל"ו ע"ב שהתקין הלל פרוזבול מפני תקון העולם. ה"ק בש"ס ומי איכא מידי דרחמנא אמר תשמט ואתא הלל ותקון דלא תשמט. אמר אביי בשביעית בזה"ז דרבנן. והדר פריך ומי איכא מידי דמדאו' לא משמט שביעית ותקנו רבנן דלשמט. אמר אביי שב וא"ת הוא. רבא אמר הפקר ב"ד הפקר וכו'. ופירשי' דכתי' זה של רבא אתי גם לקו' קמייתא אי אמרי דשביעית בזה"ז דאורייתא ועט"ר מוה"ר רב משה סוזין זצוק"ל בתשו' כי באה והיא ל'ו נדפס'ה בס' התקנו' מייתי דברי רבינו הרא"ש בתשו' הנז' וסוגייא זו ופרשי' ז"ל וכתב פי' הרשב"א והר"ן והריטב"א וכן דעת הריב"ש בסי' שצ"ט [והתשב"ץ ח"א סי' קל"ג וח"ב סי' ה'] וכתב הרשב"א בתשו' ומינה שמעי' דכח ב"ד יפה להפקר מזה ולזכותו לזה אף קודם שהגיע לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות דמה אבות מנחילין. דמה אבות מנחילי' ואומר שדה פ' לפ' וזכה לו מיד אף קודם שבא לידו. אף ראשים מנחילין ואו' ממון ראובן יהיה לשמעון וזוכה בו מעתה שמעון עכ"ל. והאריך בעוצם מבינתו העמיק הרחיב לקיים ההסכמות הידועות להרבנים גאוני עולם לקדושים אשר בארץ ראשונים כמלאכים זיע"א אשר עמדו ותקנו וגזרו והסכימו כי כל איש מישר' אשר יבא לשכן כבוד בארצנו בהר הק' ירושת"ו והגיע קצו ונלב"ע בעה"ק ואין לו יורש בעה"ק וי"ל יורשים בחו"ל. הנה כוללות עה"ק נכנסים במקום יורשים ויקחו פקידי ומשגיחי הזמן כל נכסי עזבונו להוצאות העיר משום ישוב הארץ והעבירו הנחלה מיורשיו וזיכו אותה לכוללות עה"ק. ועמד רב א' וכתב לבטל ההסכמות הנז'. ועט"ר גאון ירושלים הרב הגדול משה אמת שאגה לו כארי רובץ בין המשפטי'ם וברר וזיקק והעלה לפו"ד והרבה בראיות אשר כח בהם הרבנים הגדולים מאריות גברו המתקנים זיע"א ומשם באר'ה היא הבאר במכ"ש להרבנים המפורסמים רבני קשטילייא אשר עמדו ותקנו בתקנת הנישואין שאם מת האיש או האשה שיחלוקו עם הזרע הנשאר מהם כל אשר נשאר להם תכ"ה הנמצאים לו ולה. ואם יש זכרים ונקבות תטול הנקבה חלק כזכר וכו' כמבואר בתקנות המגורשים וכאשר העתיק הרב הפוסק נר"ו:

והדבר ברור מתוך כל הראיות שהביא רבינו משה סוזין זצוק"ל. כי מעשיהם של צדיקים רבני קשטילייא. שריר וקיים. ומה שנתעורר הרב הפוסק נר"ו מתשו' המבי"ט ח"א סי' ש"ט שכתב וז"ל אם מתנה אדם עם אשתו בין אירוסין לנישואין תנאי שיחזור הנדונייא קצתה או כולה ליורשים וכו' מהני ואפי' בלא תנאי אם יש תקנה באותו מקום וכיוצא בזה שהרי תקן ר"ת שאם תמות האשה תוך שנתה וכו'. וכן בתק' מליא'ה וטוליטול'א וכן בתקנות האלג'זאייר. ואע"פ שכתבו הפוס' שאין תנאי מועיל בזה כ"א בין ארוסין לנשואין וכו' תקנת צבור עדיפא ותנאי ב"ד שאני כדאמרי' בפי"ן וכמ"ש הרשב"א בתשו' דדין תק' צבור כדין תנאי ב"ד וכמו שהביא כ"ז הרשב"ץ בפי' תקנות של האלג'יר ונר' כי הטעם הוא כי על הסתם כוונת מתקני התק' הוא שתחול תנאי התק' בין אירוסין לנשואין בזמן הראוי לחול. נלמד מדבריו דאף דכתב דתק' צבור עדיפא ותנאי ב"ד שאני. הוא נותן טעם לשבח שכוונת מתקני התקנה שיחול תנאי התקנה בין אירוסין לנשואין שמועיל בו גם התנאי שבין האיש והאשה. ולפי"ז היכא דלא מהני ביה תנאי כגון שלא באה לו ע"י מעשה גם תנאי התק' ל"מ וא"כ יפה למד מהרשד"ם בא"ה סי' ק"י דין התנאי מדין התק'. ולדבריהם עדיין קשה לרבו' מתקני התק' שתקנו אף בדבר דל"מ ביה תנאי. ומדברי מוהריב"ץ ז"ל שאכתוב לקמן ומבואר דיש כח בתקנה לעקור דבר תורה. עכ"ל כעת:

ואני אומר דמלבד דדברי הרב המבי"ט צ"ל לדעתו דהאי טעמא דקא יהיב שיחול תנאי התק' בין אירוסין לנישואין שמועיל בו התנאי לצדדין קא יהיב טעם זה. וא"א לומר דבכל התקנות שהביא הוא ז"ל יהיב האי טעמא כ"א לתק' טוליטולא ותקנת ר"ת שהם בממון האשה שהבעל הוא היורש אתי שפיר. ובהא הוא דקאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממ"א מתנה עליה שלא ירשנה. אכן בתק' מליא"ה שכתב הרא"ש בכלל נ"ה סי' ו' וסי' ז' שכשתמות האשה בחיי הבעל שיחלוק הבעל עם יורשי האשה בכל נכסי הבעל. בזה לא אתי טעם המבי"ט וע"כ אנו צריכין אנו לומר דתקנת צבור שאני דהוי כתנאי בית דין שמזכה לנולדים:

ותו דתשו' זו של המבי"ט ז"ל הובאה בשו"ת מר"ן הישנות בא"ה בדיני כתובה סי' יו"ד ומרן ז"ל ראה תשו' חכמי מודונ"א ע"ז ותשו' המבי"ט ז"ל והוא ז"ל כתב בכלל תשובתו וז"ל. כתבו עוד וז"ל וכו' נר' מדבריהם שעל כל שטרי נדונייאות שעושים הלועזים לתקנות שירשו הבנים כתובת אמן ולא הבעל הם דנים לו' שאין תנאי זה קיים מאחר שאינם מתנים כן אלא לאחר נישואין ובכי הא לדברי הכל ל"מ. ואני אומר שלא צדקו דבריהם שלו הונח כדבריהם מאחר שבין אירוסין לנישואין הם מתפשרים בתנאי זה וע"מ כן הוא נושא אע"פ שלא נכתב אלא לאחר נישואין אין בכך כלום. דאפי' אם לא היה נכתב כלל היה קיים משום דנכתב אחר נישואין לא גרע דאין כתב זה מעלה ומוריד בענין קיום התנאי אלא כדי שלא ישכח הדבר:

ועוד דכיון שהוא מנהג פשוט ביניהם לנהוג כדת האימפירייאל אע"פ שלא התנו כלל ולא כתבו כלל כל הנושא ע"ד אותו מנהג הוא נושא וכו' ע"כ:

למדנו מזה. דהרב ז"ל ראה דברי הרב המבי"ט בתשו' הנז' ופנה לסובב מ"ט המנהג. ומ"ש הרב שבין ארוסין לנשואין הם מתפשרים בתנאי זה. לאו למימרא דאם היו עושין ארוסי' ונשואין בב"א והיו מתפשרים על התנאי קודם אירוסין דלא הוה מהני. דע"כ לא קאמרי הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דקודם ארוסין ל"מ אלא אם יסתלק הבעל. אבל תנאי מהני. וכמו שבאר הרב הפוסק נר"ו דאדרבא התנאי בעי' שיהיה קודם האירוסין. אלא דאחר נישואין פשי' דל"מ אפילו תנאי כלל. דכבר נשא ומאי דהוה הוה. אכן כשנתפשרו קודם אפי' נכתבו אחר הנשואין מהני. כמו שביאר מר"ן ז"ל:

ברם דא עקא דבשלמא בנדון דידהו של הרב המבי"ט ומר"ן ז"ל כך היה מנהגם בכל הכתובו' לא כן בנ"ד דהו"ל תנאי בין האשה ובעלה ואינו נהוג. א"כ יצאו אלו מגדר ההסכמה והו"ל ככל תנאי דעלמא. ובמה זכתה אחותה מרים בנכסי אחותה היא אסתר. כיון דלא הקנית לה בדרכי ההקנאות:

ואשר אנכי אחזה דכל מה שכתב הרב הגדול המלי"ץ בתשו' כי באה בס' קדושת יו"ט ס"ו בסלוק שנסתלקו כוללות עה"ק מנכסי ראובן וזיכו הנכסים ללוי בנו והניח בנו שמעון בחו"ל ועלה ונסתפק בעד לוי אי מהני הסילוק ההוא וביאר עליה דעיקר ספיקו מתשו' הר"ן סי' כ"ג שכתב דמחי' בדשב"ל דל"מ ועלה בדעתו דע' דטעם הדבר דמחי' הוי הקנאה כמבו' בפוס' ז"ל שהעתיק דבריהם. משו"ה שפיר קאמר הר"ן כיון דמחי' ה"ה כהקנאה אין אדם מקנה דשב"ל. משא"כ בסילוק שעבוד אימור דגם הר"ן יודה דמהני הסלוק בדשב"ל כיון דליכא הקנאה

וכתב וכיוצא בזה כתב הכנה"ג בא"ה סי' צ"ב בהגב"י אוא ז' עמ"ש הרב מעשה חייא בתשו' המרדכ"י שכת' על ראובן שחפץ לקנות בית ודאג פן יצטרך למכרו ותעכב עליו אשתו והתנה עם אשתו שלא תוכל לעכב על ידו וקבלה עליה. דהרי זו אינה יכולה לחזור בה אף דהוי דשב"ל. ותשו' זו נר' חולקת עם תשו' הר"ן הנז' דס"ל דמחי' אינו מועיל בדשב"ל. וכתב ע"ז נ"ל דאינו ענין לנדון המרדכי דהתם היי' מחי'. ומחי' אינה חלה קודם החיוב דלא שייך מחי' אלא לאחר החיוב. אבל סילוק שפיר חייל קודם החיוב שמסלק עצמו מהחיוב שיבא עכ"ל. וכ"כ הרב ט"ז בח"מ סי' ר"ט וכו':

שוב באו לידי תשו' הר"ן וראיתי דכ"ז דכתבנו איננו שוה. שהרי כתב הר"ן בתשו' וז"ל וכי תימא תרומה שאני אע"ג דבדבורא בעלמא חיילא. מ"מ אקני גופא הוא הלכך כי איתא בעולם לא חיילא אבל מחי' דאפקועי שעבודא בעלמא הוא ליתא. עכ"ל הרי דלהר"ן ס"ל דמחי' לא הוויא הקנאה אלא סלוק שעבוד וכו' והאריך לאתויי דברי הרא"ש והריב"ש בתשו' סי' ת"ד שכתב דמחילה בדשב"ל ל"מ. וההיא דר"פ הכותב שנייא היא דמיירי בכותב לה בעודה ארוסה דאית ליה זכות בגוה ע"כ. ומאי פריך מההיא דר"פ הכותב דהויא סילוק לנ"ד דקאי במחי'. אם לא דהריב"ש פשי' ליה דמחילה וסילוק כולהו סלוק שעבוד נינהו. וכן כתב הרשב"א בתשו' אלף לג' דמחי' הוי סילוק שעבוד וכו'. וכן מצאתי להרשב"א בתשו' סי' רמ"ג שכתב בפשי' דמחי' וסילוק כי הדדי נינהו. ונמצא דמ"ש לחלק בין מחי' לסילוק ליתא וממילא אזדא ליה חילוק הרב כנה"ג ודעימיה וכולי והאריך בזה:

ואני בעניי מזה זמן כתבתי ע"ד הסמ"ע בסי' ר"ט ס"ק כ"א וז"ל בגליון הסמ"ע. חילוק זה שכתב הסמ"ע וכו' שריר וקיים והוא עפ"י מ"ש מהראנ"ח הבי"ד נכדו הרב בעל פני משה ח"ב סי' ק"י והוא דהריב"ש סי' קמ"ו כתב וז"ל וא"ץ אלא בדברים בעלמא מתחייב שוכר למשכיר במה שנדר לו א"ץ לומר במה שאין בו חיוב אלא פיטור ומחי' מחובו דאפי' לא היה משכיר יכול אדם למחול חובו בדבור לבד בלא קנין כמו שהוכיחו כל המפ' ז"ל מההיא דפ"ק דקדושין זאת אומרת ע"ע גופא קנוי דא"א אין גופא קנוי לימא ליה באפי תרי זיל. אלמא שאע"פ שיש לו שעבוד עליו כל שמחל לו בדבור לבד הוא נמחל משעבודו עכל"ל. ומהראנ"ח ז"ל שו"ט לתת טעם לפטור המס לאיזה יחיד דאי טעם הפיטור דמהני הוא מטעם מחי' כמו שמתבאר מדברי הריב"ש הנז' יש לתמוה איך לא שת לבו הריב"ש דהוי כמוחל דשב"ל ול"מ כמ"ש הר"ן רבו בתשו' הר"ן הנז' והעלה וז"ל שנ"ל בזה שגוף האדם משתעבד מעכשיו לכל חיוב שישתעבד והחיוב ההוא חל מעכשיו ונמחל שעבודו וכו' וכו' וכן יש לנו לו' בענין המסים שגוף האדם משועבד מעכשיו ולכשיתחייב בהם ואותו שעבוד יוכל להמחל שפיר דלא חשיב דשב"ל וכו' עכ"ל. ובח"א מתשו' סי' מ"ט הנז' כתב וז"ל שאלה זו כבר נשאלה פעמים אחרו' וכו' אם מפני שהיה קודם שבא החיוב לעולם וכו' וכו' אך בטול כל הדברים והטענות האלה כולם חוזרים אל ענין א' והוא כי אין הפיטור ההוא על המסים והארנוניו' אבל הפיטור הוא על שעבוד הגוף או הממון המשועבד לישא בעול הקהל שהקהל פוטרין אותו ומפיקים ממנו השעבוד. והו"ל כשחרור עבד אי לאו משום דע"ע גופו קנוי כיון דאו' ליה באפי תרי זיל נפיק אבל הכא אין לקהל על היאודים אלא שעבוד בעלמא וכו'. וכלל דבריו הוא שהמחי' הוא על שעבו' הגו' הנמחל וממונו המשועבדי' למסים המתחדשים וגופו וממו' איתננו בעו' וכיון שמחלו לו שעבוד גופו ושעבוד ממונו ממילא נפטר מכל המסים ואע"פ שהמסים עדיין לא באו לעולם עד כאן לשונו. כעת יעו"ש:

והשתא היי' ממ"ש דברי הסמ"ע ז"ל והא דפסק מור"ם ס"ח דיכול אדם לסלק עצמו וכחו מדשב"ל שאני התם דקאי אאדם שי"ל שעבוד על נכסי חבירו וכיון דכבר נשתעבד לו משו"ה יכול לסלק אותו שעבוד אף מנכסים שעדיין לא קנה המתחייב כיון דמ"מ נשתעבד אז ונתחייב. ע"כ והוא כחי' מהראנ"ח דגופו ונכסיו הם משועבדים לצבור למסים. וכיון שכן יכולים לפטור אותו כיון שגופו ונכסיו איתנהו בעולם. גם האשה שבעלה גופו ונכסיו משוע' לכתובתה ובגרירתם משועבדי' כל הקרקעות שיקנה. אם כן כשנסתלקה היא משעבוד נכסיו אע"פ שעדיין לא קנה הקרקע. מהני הסלוק שמסתלקת אף מנכסים שעדיין לא קנה. הגם דמחי' ופיטו' וסילוק כי הדדי נינהו:

ואנכי עמדתי ע"ד הט"ז והעתקתי דברי ג' הרועים הרב חות יאיר בתשו' סי' מ"ז עוד אחת שאלתי וכו' בשטר סילוק שכותבים מהבעל לאשתו בזמנינו שאין לו אירוסין על מה סומכים אם על הקנין שקונים מהבעל לפני החופה הרי קי"ל דל"מ סילוק רק בעודה ארוסה לא קודם כמ"ש הר"ן וכו' דהא דקי"ל דאדם יכול להסתלק שפיר מדשב"ל. מיירי דעכ"פ השעבוד כבר חל. ולכך אפי' בלא קנין מהני. וכ"כ הסמ"ע. ובא רעהו הגאון בעל עבודת הגרשוני שם סי' ן' שכבר גם הוא עלה בדעתו לחלק תחי' דע"כ ל"ק הר"ן דקודם אירוסין ל"מ אלא דוקא בלא קנין. אבל בקנין שפיר מצי מסתלק. והא דאין אדם מקנה דשב"ל דוקא מקנה אבל שפיר יכול להסתלק מדשב"ל או שאינו ברשותו וכו' אבל במעט עיון ראיתי וכו'. אלא דהאמת יעשה דרכו. שהר"ן תמך יתדותיו עמ"ש בתשו' סי' כ"ג וכו' עי"ש ל' השאלה והשיב וז"ל נ"ל שהדין עם ראו' דהא קי"ל א"א מקנה דשב"ל. ואין לו' דמקנה שאני משום דצריך קנין וכו' אבל מחי' בדבור בעלמא חייל הלכך אפי' בדשב"ל נמי חייל ליתא דבפ' גט פשוט דשקילנא וטרי' טובא בתקנת התברא דשטרי מאוחר וכו' ואם איתא שיוכל על דשב"ל לכתוב תברא הכי שהוא מוחל שטר של סך פ' שהוא חייב וכל שעבוד של שטר שיתחייב לי מיום זה ואילך מזה הסך וכו' ע"ש כי האריך. ממילא על ראיה זו סמך הר"ן לפרש ג"כ מ"ש דוקא בעודה ארוסה לא קודם לכן. וא"כ אם איתא לו' דס"ל להר"ן שע"י הקנין מהני סלוק לדשב"ל. א"כ הדק"ל למה לא תקנו שובר גם על מה שיתחייב לו מאותו יום ואילך וע"י קנין דמהני. אלא ודאי לדעת הר"ן אפי' ע"י קנין לא יוכל אדם להסתלק מדשב"ל וז"ב עכ"ל. ולפי"ד ז"ל א"כ גם הרשב"א ז"ל קאי בסברת הר"ן. שהרי כתב מר"ן בב"י א"ה סי' צ"ב וז"ל וכתב הר"ן אהא דאר"י בכותב לה ועודה ארוסה דוקא בכותב לה ועו' ארוסה דשייך בה קצת. אבל קודם לכן כיון שאין לו שייכות בנכסים כלל. סלוקו לאו כלום הוא. וכתב מור"ם בד"מ על דבריו וז"ל וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תתק"ס. דשאל השואל. וז"ל ולפי שכתוב בגמ' בכותב לה ועו' ארוסה. אנו מסופקים אם דוקא בעודה ארוסה לפי שיש בה שייכות וקודם אירוסין לא. שהרי הוא כדשב"ל. או לאו דוקא. תשו' כן נראים הדברים. וכו' ארוסה שאמרו דוקא הוא. אבל קודם לכן ואח"ך אינו כלום בין במוכר בין במסתלק ע"כ. והשתא ודאי דקאי הרשב"א בשי' הר"ן שכבר ביאר לו השואל דקודם ארוסין אין לו שייכות בנכסים והו"ל כדשב"ל א"כ בחדא שיטה קיימי. וכן פסק מור"ם בהגה שם. ובאר דהוי מדברי הר"ן והרשב"א בתשו' הנז' וכ"כ מר"ן בבד"ה בא"ה סי' ס"ט דמייתי שם בב"י דברי הר"ן ובבד"ה כתב וז"ל ודברי רבינו בכאן באו בקיצור שכך ה"ל לכתוב וכן אם התנה עמה אחר שנשאה או קודם שארסה שלא ירשנה תנאו בטל וכו'. ועפ"ז פסק בש"ע ס"ז וז"ל זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירוש' היי' במתנה עמה אחר שנשאת או קו' שארסה. אבל במתנה עמה בעו' ארוסה מהני. ע"כ. וע"ש בח"מ ס"ק י"ב. ושו"ר שהרב ער"ג גופיה כתב להדייא דדעת הרשב"א בתשו' דסי' תתק"ס דק'א ארוסה שאמרו דוקא אבל קודם לכן וכו' אינו כלום בין במוכר בין במסתלק והדברים האלה עתיקים וכבר כתבתים בפ' הכותב ויותר מהמה בפי"ן. וכתב הרב דכוונת ראייתו מ"פ י"ן היא מדאמרינן התם בכור שנטל חלק כפשוט ויתר וכו' ור"פ אומר ויתר באותה שדה קסבר אין לבכור קודם חלוקה ומאי דאתי לידיה אחיל אידך לא אחיל. ופרשב"מ אידך לא מיחיל ל"מ מחיל דאין מקנה דשב"ל ע"כ. וכן ביאר הרמ"ה בשיטתו בפי' וז"ל ברם צריך את למדע דהא דמשני' הכא לא קא מחיל. לאו למימרא דאי מחיל דאומר מחילנא אי נמי קנו מניה דבן דמסתלק מירושת אביו בחיי אביו הויא מחילה. דהא גבי ירושת הבעל דאיכא למ"ד דרבנן היא. ואפי' תק' דרשב"ג לא קאמר דכי מסלק גפשיה מסתלק. אלא בכותב לה בעוד' ארוסה דאכתי לא חזי למרתה דכי זכי בירושה לא מכח ארוסין קא זכי. אלא מכח נשואין דקא זכי. וכיון דמקמי נישו' קא מתני דלא לירית. אשתכח דכי קא נסיב בתר הכי אדעתא דהכי קא נסיב. ואמטו"ל תנאו קיים. אבל כתב לה בעודה נשואה לא מסתלק. כדאיתא בהדייא ריש פ' הכותב. ואפי' קנו מניה לא מסתלק דדבר שב"ל הוא כדברירנא התם. וכל שכן גבי ירושת הבן דלא מסליק נפשיה וכו' ע"ש:

באופן כי לדברי ג' הרועים רשב"ם והרשב"א והרמ"ה. פי' לא מחיל ר"ל לא מצי מחיל ולא כמו שעלה ע"ד הגאון עה"ג לפי' דברי הש"ס לא מחיל ר"ל שמסתמא אינו מוחל. ואף הרב עצמו בטל דעתו מפני דעתם. ומ"ש הרב דחילוק הסמ"ע היא סברא קלישא. הא ודאי דכוונתו לומר כמ"ש הרב בני אהובה וז"ל ואף שהסמ"ע שם ס"ק כ"א חילק דדוקא בעובדא דמהר"ם דעכ"פ היה לאשה שעבוד על הבעל ואף שלא חל נכסיו שלא הי"ל עדיין מ"מ שעבוד היה לה עי"ש. לא הבנתי דבריו דמאי שנא סוף כל סוף על הך קרקע שיקנה אח"כ לא היה לה שום נדנוד שעבוד. ומה ענין סילוק מהקרקע למה שי"ל שעבוד על נכסים אחרים. ואי משום שנתקשה הסמ"ע בסתירה שיש לכאורה בדברי רמ"א דבס"ד פסק דאין מחי' חל על דשב"ל. ואח"ך בס"ח פסק דיכול לסלק עצמו מדשב"ל. נר' דלק"מ דודאי לשון סילוק מועיל כי יאמר הריני מסלק עצמי מכל חפץ לזכות בדבר ההוא. אבל אין יכול לומר הריני מוחל לך על מה שלא נתחייב לו אז כי על מה יחול ל' מחילה:

ומחי' קודם החיוב לא שייך. כי מה ימחול במה שלא נתחייב לו וז"ב ע"כ. וזהו חילוק הט"ז והכנה"ג כנ"ל. וכבר כתבנו כי דברי הסמ"ע ברורים. מיהו מאי דאסיקו הרבנים בשו"ת חוות יאיר והרב בני אהובה דמידי פלוגתא לא נפקא אי מהני סלוק קודם אירוסין או לא בהא מודינא. דהא קחזינא דאיכא פלוגתא וכבר גם הרב הפוסק הבי"ד הסמ"ע והט"ז הנז' ושו"ט ואסיק והבי"ד המשל"מ פכ"ג מה"א ה"א דאסיק ולדידי אין מי שיחלוק בדין זה דלכ"ע כל מה שמסתלק ומוחל בשעה שאין לו זכות כלל דל"מ. וסיים הרפ"ו וז"ל. נקטי' מן האמור דהא מלתא דהר"ן היא מחלו' בין האחרונים אם היא מוסכמת ולדידן דמר"ן ומור"ם פסקו כהר"ן כוותייהו נקטי' ולפי"ז לכאורה נר' דתנאי זה אינו מועיל וכו':

וחזה הוית להרב הגדול המלי"ץ ז"ל בתשו' הנז' וז"ל וא"ת דכפי"ה תו'. יוצאה בנ"ד להפך דל"מ הסילוק. שהרי כתבו הר"ן ור"י נתי' כג' והריב"ש סי' ק"ד דדוקא בעודה ארוסה הוא דמהני הסלוק הואיל וזכות אית ליה בגוה. אבל קודם לכן לא. וכ"כ הרשב"א בסי' תתק"ס על מה ששאלוהו אם הא דאמרי' בפ' הכותב בכותב לה ועודה ארוסה. אם הוא דוקא בעודה ארוסה לפי' שי"ל שייכות וקודם אירוסין לא שה"ה כדשב"ל. או לאו דוקא. והשיב וז"ל כן נראין הדברים דכל ששיירה לעצמה ואפי' לא התנית עם הבעל קודם האירוסין לא עשתה ולא כלום. לפי שבאותה שעה אין לבעל שום זכות וארוסה שאמרו דוקא הוא. אבל קודם כן ואח"ך אינו כלום בין במוכר בין במסתלק. עכ"ל הצ"ל. ונראה לפק"ד דתנאי דנקט הרשב"א בדבריו לאו תנאי גמור קאמר וכגון שתלה בו האירוסין. אלא תנאי דנקט לשון מושאל הוא. וסלוק הוא דקאמר אלא דנקטיה ל' תנאי. וכדחזינא להר"ן בסוגיין דלסלוק קארי ליה תנאי. והעד ע"ז דאח"כ בסו"ד כתב אבל קודם כן ואח"כ אינו כלום בין במוכר בין במסתלק. ואם תנאי דקאמר הרשב"א היי' תנאי ממש. בין במוכר בין במתנה הול"ל. ומה שהוצרכתי לזה הוא. יען ראיתי להרב מחנ"א בסי' יו"ד לה' זכייה שכתב דמדברי הרשב"א אלו מוכח דאפי' אם התנה תנאי גמור קודם האירוסין דל"מ. ודלא כמ"ש התוס' דכל שהתנה תנאי גמור אפי' קודם הארוסין דמהני. עכ"ד. ואני בעניי אחרי ניו"ק נ"ל דזה אינו שהרי מ"ש התוס' בסוגייאן דתנאי מועיל אפי' קודם האירוסין. לשיטתייהו דר"פ נערה אזלי שכתבו בד"ה ר"ש דאע"ג דאין אדם מקנה דשב"ל אדם מתנה בדשב"ל. וכאשר מפו' יוציא מתשו' הרשב"א גופיה שהביא מר"ן הב"י בח"מ סי' רנ"ג מחו' י"ג. וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין דכ"ג. וכ"פ הטור ח"מ סס"י הנז'. וכן מצאתי להרשב"א גופיה והבי"ד ע"ש. ואסיק הראת לדעת דהרשב"א ס"ל דאדם מתנה בדשב"ל. וא"כ היאך הפה יכולה לו' דהרשב"א פליג על התוס' ותנאי דנקט היינו תנאי ממ"ש דא"כ נמצא דדברי הרשב"א סתראי נינהו וכו' עכל"ל וכ"פ מר"ן בש"ע וביאר דבריו מור"ם בטעם הדבר דאדם יכול להתנות על דשב"ל כדברי הטור ע"ש. וכן ציין בקדשו מר"ן החבי"ב בהגה"ט אות ע"ד להקת הפוס' דס"ל כן ע"ש:

באופן דבנ"ד שהתנו תנאי גמור אף דהוי קודם ארוסין עביד ומהני. ולפ"ז צ"ל דמאי דנקטו רבינו הרמב"ם בפ"א מהא' ודעמיה האשה שהתנית על בעלה לבטל זכותו וכו'. ביאור הדברים הוא שהאשה היא אמרה מתקדשת אני לך בתנאי שתבטל זכותך בכו"ך שאתה זוכה והבעל קבל דבריה ואמר לה בלשון סלוק כדברי התנא ר"פ הכותב. אכן אם הבעל היה מתנה בתנאי גמור פשי' דעביד ומהני אפי' קודם ארוסין דהוי דשב"ל. מדי דהוה אשאר כסות [עונה] דקי"ל ברי' דבדבר שבממון תנאו קיים כמ"ש התוס'. ועיקר ההקפדה בתנאי גמור שיהיה התנאי קודם נשואין שעדיין לא זכה בירושתה אבל אחר נישו' ל"מ תנאי כמו שביאר כ"ז הרמ"א שם ודלא כהרב בני אהובה שרצה להבין בדברי הרמב"ם האשה שהתנית דהוי תנאי גמור וכו' ואמטו"ל אסיק בצ"ע. ולדידי לשון מושאל הוא ולסלוק קרי ליה התנה ואינו תנאי ממש. אכן אם מתנה בע"מ ודאי דס"ל דמהני. כיון דיכול אדם להתנות בדבר שלא בא לעולם וכנז"ל ודו"ק

וכן בקדש חזיתיה להרב הפוסק הי"ו דנכנס בזה וביאר דמהני אפי' קודם ארוסין בנ"ד וצדק במענהו. ואייתי ראיה מדברי הרב משל"מ פטו' מהא' ה"ל א' שכ"כ להדייא יעש"ב:

עוד אחרת היתה ראיה להרב הפו' מדברי הרב הגדול המליץ ז"ל אחר שהבי"ד תשו' מהרד"ך בבית ל' דשו"ט ואסיק כל שבשטר א' נתקנו תכ"ד מקרי אק"ד וכ"כ ג"כ מהרא"ש סי' קפ"ז דכל שעסוקים באותו ענין תכ"ד מקרי ע"כ. כתב ומ"מ דין הניין לי למה שלכאורה היה נר' לפקפק בשטרא דנא דהיאך זכה לוי הנז' מכיון שהכולל סלקו עצמן מכל זכות שי"ל בנכסים מן הירושה זכו היורשים בירושה זכי"ג. וא"כ כשאח"ך מעבירים זכותם ללוי במה כחם יפה לזכות ללוי. והלא זכותם משעה שנסתלקו כבר פקע חלף הלך לו. וכיוצא בזה כתב מהריב"ל בח"ב סי' כ"ד ועיין להרב דברי אמת בתשו' סי' ח':

אמנם ע"פ דברי מהרד"ך דכל שכתוב בשטר א' הוי תכ"ד. ניחא. דאיכ"ל דע"כ לא קאמר מהריב"ל ודעמיה. אלא כעין נדון דידהו דלאחר זמן שנסתלק הבעל רשאית האשה למחול. וע"כ הוא דאמרינן דכיון שנסתלק הרי פקע זכותיה וחזר ליורשים ושוב אינה יכולה האשה למחול. משא"כ בנ"ד שהכולל עצמם שסלקו הם אמרו שהירושה תהיה ללוי. ואע"פ שכתוב סלקנו את עצמנו וכו' הכ"ל מו"מ העברנו וכו' תכ"ד כדבור דמי והו"ל כאלו מתנים ואומרים שע"מ שיהיו הנכסים ללוי הם מסולקים ע"כ. ודבר זה כתבו גם הגאון מוה"ר מהריט"א ז"ל בהסכמתו ע"ד הרב הגדול המליץ ז"ל שם וז"ל אבל עכשיו שכתוב בשטר ג"כ סלקנו עצמנו וכו' ואח"ך כתבו העברנו והחלטנו וכו' אי אפשר לו' כן דכיון דמעקרא סלקו עצמם מהירושה הרי חזרה הירושה לשני ושוב אין בידם להקנות ללוי בדרך קנין אלא העיקר שהענין הוא בדרך תנאי שהתנו הכולל שמסלקים עצמם ע"מ שהירושה תהיה ללוי וכו' ואע"ג דלא כתבו לשון תנאי גמור. מ"מ הרי מצינו בפ"ב דביצה בד"כ בההוא דאמר לנסוב פ' ברתי והבו ליה ר' זוז דאי נסיב שקיל ואם לא נסיב לא שקיל. הרי דהוא תנאי אע"ג דלא אמרו כל תנאי מכ"ש בנ"ד וכו' יע"ש. א"כ גם בנ"ד אע"ג דהבעל נסתלק לגמרי כיון שכתוב לבסוף כי שניהם הבעל והאשה זיכו למרים אחותה וכ"ש שכתוב בל' תנאי גמור ועמ"כ נתהוה הזיווג ביניהם בודאי הגמור נפרש שמא שנסתלק הבעל מנכסיה ומפרותיהם ופ"פ הכל היה בתנאי וע"מ שתזכה מרים אחותה כאשר ביארו אח"ך והכל הוי תכ"ד וכדבר האמור:

וכן ביארו חו"ר טיטואן בהסכמתם עם הרב הפוסק. ותו ביארו דכיון דהוי בל' חיוב מהני. ועוד טעמא שכתב הרה"פ להחזיק ולקיים זכיית מרים אחותה. וכבר נתעורר הרה"פ מדברי הש"ך ז"ל בסו"ס ס"ו והבי"ד הרב ברית אבות סי' צ"ב בא"ה שחלק על חו"ר מראקיש שהבינו דברי מר"ן בש"ע א"ה סי' צ"ב ס"ז שכתב בד"א שהתנה עמו קודם שתנשא בעודה ארוסה או בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה דפשטן של דברים מורים דאפלו עשו כן קודם ארוסין וכמנהגינו דמארסין בשעת החופה. והבינו חו"ר מראקיש דמהני. וכבר הרב הפו' ביאר הדברים כל הצורך. א"כ הו"ל פלוגתא בין חו"ר מראקיש והש"ך וב"ש דהרב אות ז"ל כתב ע"ד הש"ך שאין להכריח מדברי מור"ם פה כן. ועיקר הדברים מבו' בשות' חוות יאיר סי' מ"ז ונו"ן ונ"א ובס' פתחי תשובה הבי"ד הרב ישועות יעקב שתמה על המנהג וכתב קצת לישב המנהג והבי"ד הרב כו"פ סי' צ' שכתב גם יש לשנות שמהני אפי' קודם ארוסין ואחר נשו' כמו שביאר בהגה שם ס"ז. עכ"פ איני כדאי לדחות פסק חו"ר מראקיש כמ"ש וכבר כתב הרה"פ מה שראוי לכתוב ע"ז:

וראיתי דברי חכמים הרבנים המובהקים דייני דנה'ר דעא מסכימים ומעריבים על האי פסקא דדינא שפסק הרב הכולל כמוהר"ש אבן דנאן הי"ו הסכימו חו"ר פאס וחו"ר צפרו וחו"ר טיטואן ומע' הרב כמהר"מ ן' ג'ו דעי"ת טאנגא וחו"ר מכנאס וחו"ר מראקי"ש וכלם נקובים בשמות. והם אמרו חכמים הזהר'ו כזוהר הרקיע מעידים בגדלם כי כך הוא המנהג להכשיר תנאים דאלו הכתובים בשולי הכתובה. וגם מוה"ר גאון ירושלם כמוהריט"א בהסכמתו ע"ד הרב הגדול המלי'ץ פתח דבריו יאיר כי כך הוא המנהג. באופן הנה אנכי בא כדל מסכי'ם ויסכ'ם משה ככל דברי הרב הפוסק שלמה בחכמתו. וה' עמו שהלכה כמותו. ובפרט כי גם חו"ר המערב הסכימו כן להלכה ולמעשה כי הזכייה שזיכו למרים אחות אסתר שרירא וקיימת. הכל כמו שכתבו והאריכו למעניתם. נפלאות מתורתם. ואף ידי תכון עמהם כיאודה ועוד לקרא הכותב וחותם בס' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. אתן שנת בשבטי ישראל הודעת"י נאמנ"ה פ"ק וציי"מ וימ"ן כי"ר:

בין כתיבה למסירה ראיתי דאתא לידי פסקא דדינא עכ"פ מא' מחו"ר המערב זה שמו הרב שמעיה ביטאג' נר"ו שכתב לקעקע כל הבירה השטר תנאים אשר כתבנו תחי' דברינו והעתיקו בשלימות. ואח"ז שקו"ט בדברי מור"ם אחרי הביאו דברי הר"ן והרשב"א הנ"ל וכתב דברי הב"ש וח"מ דקודם ארוסין ל"מ להסתלק אפי' בקנין. והק' דברי מור"ם אהדדי וחילק חי' הסמ"ע וכתב דא"כ בנ"ד ל"מ סלוק הבעל. וכתב ופשוט הוא שמ"ש מר"ן בש"ע התנה עמה וכו' או בכותב לה בכתו' בש' כניסה וכו' איירי כשקדמו הארוסין דאל"ה אפי' בש' כניסה לחופה וכו' ואייתי ע"ז מ"ש הש"ך בסס"י מ"ו שכתב כן בפי' ומ"ש בס' ברית אבות בא"ה סי' צ"ב הנ"ל. וסיים נקטי' מהכא דהסלוק שנסתלק אין לו קיום והעמדה מצד הקנין וכו':

והרואה יראה דגם ע"ז פקח עינו מע' הרב הפוסק נר"ו כאשר הבאנו דבריו לעיל וכבר כתבתי מה שראוי לכתוב ע"ז. ואח"ז נכנס בענין השבועה שנשבע והבי"ד הריב"ש סי' של"ה ושמר והאריך בזה. ואין לנו עסק בענין השבועה כיון דהרב הפוסק וכל קדושים לא נתעוררו מזה כלל זולת חו"ר צפרו שכתבו בקיצור שאינו יכול לחזור מפאת השבועה יעויין בדבריהם אהני מיהא דאסיק מר איהו גופיה בזה"ל. הרי מבואר מכל האמור דסלוק הבעל קיים מכח ש"ח שנשבע בעת הסלוק עכ"ל. אח"ך כתב פש גבן לברורי אם המתנה שנתנה לאחותה חלה מיום הנתינה ותתקיים בידה. או לא חלה משעת נתינה אלא לאח"מ ותתבטל המתנה שנתנה לאחותה הנז' משום דאין קנין לאח"מ. ושו"ט בזה ובירר דדעת מר"ן כיון דאיכא קנין וזמן א"כ זכתה מהיום גופא ופי' לאח"מ והדר ביה כיון דמוכח מתוך מעשיה שכוונתה להקנות לאח"מ דוקא. ודקדק כן מלשון השטר ויליף מדברי הרשב"ץ שהביא מר"ן בב"י סי' הנז' שטר מתנה שכתוב בו קנין מעצמו אע"פ שכתוב בו זמן כיון שכתוב בו בפי' והמתנה הזאת שנתתי היא לאח"מ אבל לא מהיום והלאה בעוד שאני בחיים לא אמרי' ביה זמנו ש"ש מוכיח עליו. וכתב עליו מר"ן ופשוט הוא. והעתיק תשו' מוהרימ"ט ח"א סי' ט"ל מפני שאינו מצוי כ"כ ודקדק בהם. ואסיק וז"ל מבואר יוצא מדברי הרב ז"ל תרתי. א' דאפי' בתנאי הכתו' אם תהיה המתנה לאחרים בעי קנין. ב' דאפי' אם יהיה קנין אם היה מוכח מתוך הענין שאין כוונתה להקנות כ"א לאח"מ קנין בטל הוא. והאריך לבאר כן מדהוצרכה להתנות שאם מתה אחותה בחייה. בזש"ק שיחזרו לה הנכסים לתתם למי שתרצה. הרי שפי' שאפי' לא תזכה מקבלת המתנה לא יירשם הבעל. ומה שביאר החכם כמהרה"פ בסו"ד וז"ל יובן הבעל יעמוד בשלו ושאר כל הנכסים זיכו אותם הבעל והאשה לאחותה מרים וכו' ושניהם כ"א נתקשרו וכו' בא לומר דלא נגמר הזיווג ביניהם אלא ע"ד הסלוק הנז' ושתזכה בהם אחותה ולפי שכך פסקו ביניהם הו"ל בכלל הדברים הנקנים באמירה ול"פ לא הוצרכו לכתוב כל דבר בקניינו. אבל לא בא לומר שאם לא תזכה בהם אחותה לא יסתלק מהם דא"כ הו"ל לפרש הנז' בתנאי מפורש. ומה גם שהסי' הוא מכח ש"ח וכל כי האי הי"ל לפרש ועוד זה אין לו שיעור דא"כ ה"ז סותר הקודם שהרי בפי"ד שאם מתה אחותה בלתי זש"ק שיחזרו הנכסים לידה לתתם למי שתרצה וכמ"ש וא"כ כיצד נאמר שעמ"ך נסתלק אם תזכה בהם אחותה דוקא והרי סלוק זה בין אם תזכה בהם אחותה. בין אם לא תזכה ורשאית האשה לתתם למי שתרצה. הן אמת שלשון זיכו אותם הבעל והאשה שכתב החכם הנז' אינו מדוקדק דמה כח י"ל בנכסים הנז' קודם ארוסין כדי לזכותם לאחרים. והרי סלוק עצמו שנסתלק מהנכסים אם לא היה נשבע ש"ח ל"מ כלל מכח שאין לו שייכות בנכסים ואיך יזכה לאחרים דבר שאינו שלו. עכל"ל:

ובכן הן נודע על מה אדני הפסק הלזה הטבעו. וכל מע' חו"ר המערב משם נסעו ואין צורך להעריך דבריהם עם דבריו. ודברי חכמים תורה שלימה תעמד אשוריו. ומלשון תטול שנסתבך הרב הפוסק הנז' לא תברא. כיון דמבואר אח"ך בלישנא דסהדי ושאר הנכסים זיכו אותם הבעל והאשה הנז' לאחותה מרים וכו' ודאם דזיכו כדינם קאמרי ולא בלשון תטול שכתבוהו דרך הודעה ול' מושאל ועיקר סמיכתם של העדים על מה שביארו שלא הוצרכו לכתוב כל דבר בקניינו וכו' וכבר מבואר באר היטב בדברי חו"ר המערב המסכימים כי כן נהגו מימי עולם לקיים כל התנאים שמתנים האיש והאשה בעת נשואיהם וכותבים התנאים בכתובה. א"כ מה דמות יערוך לדברי הפוס' שהביא הוא שהם המדברים לעקר הדין. ואפ' לתק' טוליטולא ומיליאה וכיוצא שאינם תקנות הרבנים המגורשים ושניין דא מן דא. גם ראיתי דברי הרב המסכים על דבריו ההולך בשיטתו ולא הוסיף ע"ד הרב הפוסק נר"ו שו"ד הלא זה הו"ד מע' הרב כמהר"ר בירדוגו נר"ו. ואני הוא המזכר ומזכר אני במקומם ואחד הרואה דברי חו"ר המערב עיניו משוטטות. בלבבו יבין האמת אתם אין דרך לנטות. תורה היא אחרי רבים להטות. הן בפרט כוללות ופרטות. וזו הלכה העלו בכל דברי הרב שלמה בחכמתו. שהלכה כמותו. דזכתה מרים אחותה בכל נכסי עזבונה. ויסכ"ם משה בהסכמ'ה עלה ככל אשר הסכימו מע' חו"ר המערב הע"י. וחזרתי וכתבתי בקיצור נמרץ דעתם והסכמתם כי לענ"ד נר' דזכתה האשה מרים בכל נכסי עזבון אחותה היא אסתר' תנצב"ה ככל אשר הסכימו מע' חו"ר פאס ומכנאס הנקובים בשמות על פסק הרב כמהר"ש אבן דנאן הי"ו וכן הסכימו מע' חו"ר טיטואן וצפרו וטאנגר. וכן הסכימו מע' חו"ר מראקש הי"ו ואף ידי תכון עמהם. ועד"א וצדק חזרתי וח"ש פה נא אמון יע"א. זהו מה שעלה במצודת שכלי. והצ"מ וימ"ן כיר"א. ע"ה

משה פארדו הי"ו

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה