אור ברסלב
אשר לשלמה סימן טו

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן טו

סימן יד

בתלת כחדא הוינא ואסהד קדמנא כה"ר יהודה הרוס החתום בפנים אין פוסט אצוואה די יונה הנ"ב קאל לר' אליהו הרוס הנ"ב סחאל נעמל דליזארא לר' אליהו אלבאז. וואזבו ר' אליהו הרוס הנז' וקאללו יזארתו יעמלוהאלו לחכמים. זא ר' אליהו אלבאז הנז' וקאללו פאס נקבד האד ליזארא. וואזבו יונה הנז' וקאללו כלסי יכון פידך. ועאווד קאלהום יונה הנז' לבניתא דייאלי מא נעטיהא גיר לשלמה ן' כאי דוקא. ועאווד קאלהום יונה הנז' ותלמוד די ווצית יסריוו יכון פייד ר' אליהו אלבאז הנז'. עכס"ע, וקבלנוה כדחזי מן דינא וחת' הכא תמ"ת וקיים וחתו' אני ע"ה החותם כאן ראשון והר' מכלוף אדהאן. וס"ל נמ"כ וז"ן אב"א תב"ת בלי תו"מ. על פי העדאת העד הנז' שהוא א' מעידי הצוואה שהעיד כי שאול שאל האיש המנוח הזה כמה יקצוב לר' אליהו אלבאז בשט"ו ותשו' א' חכם כי שכר טרחו לפי ראות עיני בדי"א. ואח"ך אמר המצוה כלסי יכון פידך. מוכח להדייא שהוא ממנה לר' אליהו אלבאז הנז' להיות אפוט' על נכסיו ויהיה הוא המוציא והמביא פקיד ומשגיח ככל האפוט' ואין דובר אליו דבר. ואף ידינו תכון עמו ומסכימים אנחנו על מינוי החכם הנז' כי הוא גברא דשפיר חזי. ויראת ה' על פניו. וראוי הוא לשמור נכסי יתומים ולפקח בעדם ולרחק הנזק ולקרב התועלת. ולראיה בידו ח"פ בחדש סיון ש"ש ואתה אל תירא לפ"ק וקיים. וחתומים חו"ר העיר כמוהר"ר רחמים יוסף יש"ץ ה"ן אג'ייני. וכמהר"ר רפאל משה יש"ץ ה"ן אלבאז. ונתקיימו כל החתי' בא' מדרכי הקיום. וחת' הכא תמ"ת ולראיה ח"פ וקיים. וחתומים כהה"ר ישועה אג'ייני. וכהה"ר מסעוד עובדיה הי"ו:

עינינו ל'ו ראו בקב"ע הנז' ובמאי דאמור עלה רבני צפרו יע"א. והן אמת כי לא היה ברצוני לעמוד על ענין זה כי אין בלשוני מלה. ותבט עיני בשו'רי שורות לוכסן. כבד פה וכבד לשון. לא כתב ולא לשון. גם זו שהזמן גרמא. טרד'ין על'י. אדמה. איידי דטריד רבו משערות. ושמעתתא בעיא צלותא להבין ולהורות. אבל מה אעשה ההכרח נצחני. לא ישובח ולא יגונה. להיותי נכוה בפוצרין. לא נתנו דבריהם לשיעורין זאת היתה לי לעמוד ע"פ נגמר הדין כפי ערך השג יד כהה ואלקטה באומ'רים בקציר'ת האו'מר. והנה בעתה אגידה ואדברה כי המנוח הנז' הניח אחריו שתי בנות האחת קטנה והאחת גדולה נשואה להר"פ זכרי הי"ו ועד א' העיד שהמנו'ח הנז' צוה ואמר בזה"ל לידידינו הח' הש' והותיק כהה"ר אליהו אלבאז הי"ו כולסי יכון פידך. וחזינן לרבנן קשישי שכתבו דלשון זה מוכח דמינהו אפוט' על נכסיו וגם הם סמכו את ידיהם עליו. ומאהבת הקיצור באו דבריהם סתומים וחתומים כחזיון הסתום. וכמשי"ת בע"ה. וזה החלי. וה' אלד'ים יעזור לי:

קדמה אל אר"ש נדעה נרדפה לדעת כוונת המצוה במ"ש. כלסי יכון פידך. דלכאורה נראה דכוונתו על כל נכסיו וגם על חלק הבת הגדולה. אלא שאין הסכל והסברא מורים כן כי אין האב שם אל לבו למנות אפוט' לגדולים שהם בני דעת וא"כ הוא הא ודאי שאין כוונתו כ"א על חלק הקטנה. ולשון כלסי וכו' יסבול זה דר"ל כל חלק הקטנה הצריך לאפוט' יהיה בידו. ועי' הרשב"ש ז"ל סי' שמ"ד וזל"ה. ועוד שדברי המצוה שאמר בני בל' רבים יכולים להתפרש שלא אמרן אלא על הקטן שצריך לאפוט' שעשוי אדם לקרות בן אחד בלשון רבים כדאמרינן בפ' מי שמת ההוא דאמר להו נכסי לבני וכו'. וכשם דבמקום שיש בן ובת ואמר בלשו' רבים אמרינן שאין דבריו אמורים אלא על הבן הראוי ליורשו ואפ"ה הזכירו בלשון רבים אע"פ שהוא אחד. ה"ה נמי היכא שיש בן ראוי לאפוט' ובן שאינו ראוי לאפוט' ואמר האב שיהיה פלוני אפוט' על בני שלא אמר אלא על הראוי אע"פ שהזכירו בלשון רבים והוא אחד. ע"כ:

גם מהרשד"ם ח"מ סי' תל"ב כ' וזל"ה ומ"ש ואמו תהיה אפוט' כל ימי חייה יש לפרש שכל זמן שיהיה הנער צריך לאפוט' לא יוכל שום ב"ד ולא אדם אחר לומר אין אנו רוצים שתהיה את אפוט' דפשיטא דלא מסתבר כלל לומר שאפי' יהיה הנער גדול ונשוי אשה ויהיה לו בנים שתהיה האם אפוט' דהא ודאי אפוט' לדקנני לא מוקמינן. וכן האב ג"כ לא היה משים לבנו בהיותו גדול כ"כ כנז' אפוט' וא"כ יש לך לומר שהכוונה היא מה שאמרנו שכל זמן שנצטרך הנער אפוט' תהיה היא כל ימי חייה אבל אם תמות אז ב"ד יראו הטוב והישר איש אחר שיהיה אפוט' שלא רצה הוא לפרש ולומר שאם תמות היא יהיה פ' אלא הניח הדבר סתם כי אז יפקחו לראות הב"ד הטוב בעיניהם ועם שזה מוכח מכח הסברא ואין הלשון מכחישו מ"מ אפי' לא היה מוכח כ"כ יש לדון כן משום דכל היכא דאיכא ספקא כל דהוא איכא לאוקומי ממונא בחזקתו וממון בחזקת היורשים קאי. ע"כ:

מדבריהם יש ללמוד לנ"ד דאחר דלא מסתבר כלל לומר שהאב ימנה אפוט' על הגדולים א"כ נימא דמ"ש כלסי וכו' דלא היתה כוונתו כ"א על כל הנכסים הראוים לבת הקטנה שהיא צריכה אפוט':

ועוד דהגם שנאמר דכוונת המצוה גם על חלק הבת הגדולה אפ"ה יכולה הבת הנשואה לומר אי אפשי באפוט'. שהרי כ' מר"ן הב"י סי' ר"ץ וז"ל כתוב במישרים בנתיב כ"ו ח"א וז"ל כתבו הפוסקים דאם מינה האב אפוט' לגדולים שיכולים לומר אין אנו צריכים לאפוט' ומוציאין מתחת ידו זולתי אם השליש בידו ממון על דעת לעשות כך וכך משום דמלד"ה כדאמרינן גבי המשליש מעות לבתו בפ' מציאת האשה ד' ס"ט עכ"ל. ופסקה מור"ם בהגה סי' הנז' סכ"ו. והנה לכאורה דברי רי"ו ז"ל קשים להולמם עם מ"ש הרמב"ם ז"ל ופסקו מר"ן סי' הנז' וז"ל קטן שהגדיל אפי' היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד והולך בדרך רעה אין ב"ד מונעין ממנו ממונו ואין מעמידין לו אפוט' אא"כ צוה מורישו שלא יתנו אלא אם יהיה כשר ומצליח או שלא יתנו עד זמן מרובה ע"כ. הרי להדייא דהאב יכול לעשות אפוט' לבניו הגדולים וכן מצאתי לה' המבי"ט ח"א סי' של"ה וזל"ה ואע"ג דב"ד אפוטרו' לדקנני לא מוקמינן ואבי יתומים נמי אינו צריך למנות אפוט' אלא על בניו הקטנים. אפ"ה אם נראה לו למנות אפי' על הגדולים ג"כ לזמן ידוע מפני שנראה לו שלא היו ראוים עדיין בממון או לסיבה אחרת שנראה לו רשאי הוא ומצוה עליהם לקיים דברו וכמו שנראה מדברי הרמב"ם שכ' קטן שהגדיל וכו' עד זמן מרובה ע"כ. ולשונו זה הביא בח"מ סי' ר"ץ ובסמ"ג וכן בצרור הכסף משמע דאב או מוריש רשאי למנות אפוט' על היורש הגדול ומונעין אותו ב"ד מלהחזיק בממונו עד זמן שצוה המוריש מדכ' קודם אין ב"ד מונעין ממנו ממונו ע"כ. ובסוף התשו' כ' ומה שנמצא במישרים נתיב כו' שכ' כתבו הפוס' דאם מינה האב אפוט' לגדולים וכו' לא נמצא זה כתוב בשום פוסק המצוי אצלינו והרי הרמב"ם וסמ"ג וח"מ וצרור הכסף שמשמע מדבריהם הפך זה כמו שהבאתי למעלה. ע"כ. יעוש"ב:

ולפ"ז יש לתמוה על מר"ן הב"י שלא העיר על דברי רי"ו שהרמב"ם ז"ל חולק. ויותר תימא על מור"ם שקירב את הרחוקים וכתב על דברי הרמב"ם ז"ל דברי רי"ו כאלו כחדא שריין. וגבה טורא בינן:

וע"כ צריכין למשכוני נפשין כדי שיהיה זיווגן עולה יפה בג' פנים. הפן הא' דהרמב"ם ז"ל מיירי היכא דיש בו משום מצוה לד"ה. והפן הב' דרי"ו ז"ל מיירי בשאינו הולך בדרך רעה. ואל השלשה לו בא דע"כ לא ס"ל להרמב"ם שהאב יכול למנות אפוט' לגדולים אלא דוקא כשמינה להם אפוט' בעודם קטנים. אז יכול להרחיב זמן מרובה אף לאחר שיגדילו דמגו דחיילא זמן הקטנות חיילא נמי זמן הגדלות אבל אם מינה להם אפוט' בהיותם גדולים יכולים למחות ובהכי מיירי רי"ו ז"ל:

שוב מצאנו להכנה"ג סי' הנז' בהגב"י אות קס"ז וז"ל ממ"ש הרמב"ם ז"ל ורבינו בעה"ט ז"ל אא"כ צוה המוריש וכו' הוכיח מהר"מ מטראני ז"ל בח"א סי' של"ה דס"ל דיש כח ביד האב למנות אפוט' אפי' לבנו גדול וכו' ומהרי"ל ז"ל הביא דברי רי"ו ז"ל בסי' זה סכ"ו ולא ביאר שהפוסקים חולקים עליו נראה דס"ל דדברי הרמב"ם ורי"ו ז"ל יש להם ישיבה אחת בעולם. וכן נראה מספר המפה שעל מ"ש הרב ז"ל לשון הרמב"ם ז"ל הגיה וכתב עליו לשון רי"ו ז"ל. ונראה שהם ז"ל סוברים שהרמב"ם ז"ל מיירי כשהליש המעות בידו לעשות כו"ך דבהא אפי' רי"ו ז"ל מודה מלד"ה. ועוד אפשר לומר דהרמב"ם מיירי כשיודע שהוא אוכל יותר מדאי ומפסי' ממונו בדרך רעה. שאז ביד האב למנות אפוט' עליו שלא יפסיד ממונו דהוי כקטן. אבל רי"ו מיירי בגדולים בני דעת שיכולים לומר אין אנו צריכין לאפוט'. א"נ דהרמב"ם מיירי כשמינהו המוריש כשהוא קטן וצוה שלא יתנו לו עד זמן פ' או עד שיהא כשר ומצליח. אבל רי"ו מיירי בממנה אפוט' לבניו והם גדולים בעת המינוי ע"כ:

גם בתשובתו ח"מ סי' רי"ו כתב וזל"ה אבל ממה שהרב בב"י הביא דברי רי"ו ולא ביאר שהפוסקים חולקים עליו נראה דס"ל דהרמב"ם ז"ל ורי"ו ז"ל יש להם ישיבה אחת בעולם. וכן נראה מהרב בעל המפה שעל מ"ש הרב דברי הרמב"ם ז"ל בספר הקצר הגיה עליו לשון רי"ו. ע"כ. ע"ש. ותלי"ת שנתכוונו לדעתו דעת עליון:

הן אמת דיש לתמוה מההיא דכ' מר"ן סי' רו"מ ס"ד הכותב כל נכסיו מתנה לא' מבניו וכו' אפי' הוא קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוט'. וכתב הב"י ז"ל וז"ל וכתב הר"ן אהא דמסקי' בבנו אפילו קטן ומוטל בעריסה אפוט' שווייה כתב הרז"ה דדוקא בצריכין אפוט' כגון קטן בין הבנים הקטנים או דליתנהו הכא. הא בגדולים ואיתנהו הכא מתנה גמורה היא והרשב"א ז"ל מסתפק בדבר עכ"ל ואני מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה שאין דברי הרז"ה מחוורים והביא ראיה לדבר לסתור דברי הרז"ה. וה"ה בפו' מהלכות זכייה כ' על סברת הרז"ה וליתא וכן הסכימו ז"ל דבכל גווני לא קנה. עכ"ל. והסמ"ע בסק"ו כ' וז"ל אפילו היה בן קטן המוטל בעריסה ואפי' אם שאר אחיו הם גדולים והם כאן דאיכא תרתי לריעותא הבן גדול א"ץ לאפוט' וגם זה הקטן אינו ראוי לאפוט' ואפ"ה לא חלקו רז"ל. כ"כ ב"י וד"מ בשם הפוסקים ודלא כהרז"ה ע"כ והכנה"ג סי' הנז' בהגב"י אות י"ב כ' וז"ל נ"ב וכן כתב הריטב"א ז"ל מורה צדק וכן הלכה וכמו שנראה מדברי רבינו המחב"ר בספר הקצר וכמ"ש הסמ"ע עכל"ה. וא"כ מ"ש מר"ן הכותב וכו' לא עשאה אלא אפוט' מיירי אף אם שאר אחיו גדולים וכמ"ש הסמ"ע והכנה"ג ושכן מוכח מהב"י וע"ז פסיק ותני לא עשאה אלא אפוט'. ומשמעות לשון זה יורה יורה דאפוט' מיהא הוי אלמא יש כח ביד האב למנות אפוטרופוס גם על בניו הגדולים:

אכן יש להשיב ולומר דלעולם אם שאר האחים גדולים אף אפוט' לא הוי אלא שהוא נתכוון לאפוט' ולא למתנה. ומשום דלא מיירי בסי' רמ"ו כ"א בדיני המתנה ולא בדיני האפוט' לכך לא ביאר מר"ן ז"ל דין האפוט' אי הוי באחים גדולים א"ל. וכי תימא הרי בס"ח כ' וז"ל אם אמר וכו' ולא ייפה כחו וכו' אפי' אפוט' לא עשאו ע"כ. ואי ס"ל דבאחים גדולים לא הוי אפוט'. מ"ט לא ביאר הדבר להדייא כיון דבגדולים נמי מיירי כמו שביאר בס"ח ההיא דלא ייפה כחו אלא סתם וכתב לא עשאו אלא אפוט' דמשמעותו אפוט' מיהא הוי. אפשר לתרץ דהא דשאר אחים גדולים לא שנאה מר"ן להדייא לשלול דעת הרז"ה לעניין מתנה אלא מכללא אתמר ולכך לא השמיענו דין זה דגם אפוט' לא הוי אחר שעיקר הדין לא בא בכתוב להדייא אבל ההיא דלא ייפה כחו דס"ח קאי אכולא מילתא דלא עשאו אלא אפוט':

אי נמי אפשר לומר אחר דדין זה שהאב אינו יכול למנות אפוט' על בניו הגדולים לא זכר שר' מר"ן הש"ע גם בסי' ר"ץ דמיירי בהל' אפוט' ואדרבא כתב לשון הרמב"ם דמשתמע לאידך גיסא וכמ"ש המבי"ט ז"ל אלא דמצינו לרבי' הרמ"ה במפ"ה הגיה על דברי הרמב"ם את דברי רי"ו אלמא ס"ל דלא פליגי. גם הרב"י הביא לשון רי"ו בסתמא ולא כתב שהפוס' חולקים עליו אלמא ס"ל דלא פליגי וכמש"ל משם הרב החבי"ב בכנסת ותשובה. ולכאורה היה ראוי שיפרש הענין כדי שלא נאמר בדעת הרמב"ם כמ"ש המבי"ט. אלא ודאי לפי רוב פשיטותו לא הוצרך לבארו. ואם בסי' ר"ץ לא הוצרך לבארו לרוב הפשיטות כ"ש בס' רמ"ו דלא מיירי בהכי בדין האפוט' כ"א בדין המתנה ושאני ההיא דס"ח שחידוש גדול הוא שהרי אפוט' אינו צריך יפוי כח כמ"ש מור"ם בסי' ר"ן סי"ז בהג"ה. ועי' נתיבות המשפט סי' רמ"ו סק"ב. ועי' מש"ל פ"ו מהל' זכייה הל' ד':

וכשאני לעצמי אומר אני דשנייא אפוט' דא דאפקה בלשון מתנה נימא דאלימא טפי ובלשון מתנה יכול האב למנות אפוט' על בניו הגדולים לא כן מינוי אפוט' שהוא בלשון אפוט' אין כח ביד האב למנות על הגדולים ובזה ניחא לן טפי הא דלא הביא המבי"ט שדחה דברי רי"ו ז"ל ראיה מההיא דהכותב כל נכסיו וכו' לשיטת הרשב"א וסיעתו דמיירי אף בגדולים. והדבר צריך תלמוד:

והרב חלקת מחוקק א"ה סי' ק"ז סק"ב כתב וז"ל לא עשאה אלא אפוט'. אם יש יורשים קטנים או שאין יורשים כאן ניחא דמינה אותם לאפוט'. אבל אם היורשים גדולים יכולין לומר אין צריכין לאפוט' כמבו' בח"מ סי' ר"ץ סכ"ו בהגה. דאפשר דמ"מ כל זמן שלא חלקו צריכין לקבל אותה לאפוט'. ודוחק לומר דאם הרשו' בידם לחלוק. הרשות ג"כ בידם שלא לקבל אותה אפי' לאפוט'. ע"כ. והביא דבריו הב"ש:

נראה דקשיתיה לשון חכמים לא עשאה אלא אפוט' דמשמעותו אפוט' מיהא הוי ולכך תירץ דקודם חלוקה צריכין לקבל אותה לאפוט':

איך שיהיה הדרן לקמייתא אנן בדידן בתרייהו דמרן ומור"ם גרירנא וגברא רבא קא מסהיד עלה הרב החביב ז"ל דסברי מרנן מר"ן ומור"ם ז"ל דהרמב"ם ורי"ו לא פליגי ופסקה מור"ם להדייא הכי נקטינן. וא"כ בנ"ד אשר שמענו מפי המגיד שהבת הנשואה היא גדולה בעת המינוי ואינה הולכת בדרך רעה וגם לא השליש המעות בידו לשם כך. גם הרמב"ם יודה דאין האב יכול למנות אפוט':

זאת ע' שע"א ח"מ סי' כ"ג] ועוד בנ"ד גם המבי"ט יודה דאין כאן אפוט' דהנה מצינו להרשב"ש ז"ל סי' שמ"ד בראובן שהניח ג' בנים הא' קטן והא' נשוי. והא' בחור בן י"ח ובשעת פטירתו אמר שהוא מניח בניו ביד אחיו האח הגדול ובא הבן הבחור לב"ד ותבע נכסיו והבן הגדול מעכב על ידו שאביו מינהו אפוט' עליו. ותשובתו הרמתה. אלא ציוה אביו שישארו נכסיו ביד אחיו הגדול ממנו עד זמן קצוב מצוה לקיים דבריו אבל האב לא קצב לא זמן ולהשאר ביד האפוט' לעולם זה לא עלתה על לב דעת האמת וכשם שאי אפשר לומר עשרים שנה או שלשים שנה כך אי אפשר לומר לא שנה ולא שנתים לא יום ולא יומים יעו"ש. והכא נמי בנ"ד שאמר המצוה כולסי יכון פידך ולא קצב זמן דלא הוי אפוט' על בת הגדולה וכמ"ש הרשב"ש ז"ל:

וצריכין אנו למודעי אם הב"ד יכולין למנות אפוט' על הגדולים א"ל. והנה מצינו שכ' הרמב"ם בפ' יוד מהלכות נחלות ופסקו מר"ן בסי' ר"ץ סכ"ו וז"ל קטן שהגדיל. וכו' אין ב"ד מונעין ממנו ממונו ואין מעמידין לא אפוט' אא"כ צוה וכו' ע"כ. הרי בהדייא דאין ב"ד ממנין אפוט' לגדולים:

אלא דעדיין יש לפקפק שהרי מאור דין זה הוא גבי נכסי שבוי בפ' המפקיד וכמ"ש הד"מ וז"ל קטן שהגדיל וכו' מבואר בהמפקיד דף ט"ל אפוט' לדקנני לא מוקמינן ע"כ. ושם נאמר שבוי שנשבה והניח קמא וכו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוט' וקוצר וכו' ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו. ולוקים אפוט' לעולם. אפוט' לדקנני לא מוקמינן. ופירש"י אין ב"ד טורחין לבקש אפוט' לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמע להו והוי אפוט' לדבר מצוה אבל לדקנני לא שמעי להו. ע"כ. משמע דאם רצו לטרוח או בא מעצמו בלא טירחא רשאין. והרמב"ם פ"ז מהל' הנז' הלכה ה' כ' ולמה לא יעמידו ב"ד אפוט' לעולם וכו' לפי שאין ב"ד חייבים להעמיד אפוט' לגדולים שהם בני דעת. ע"כ. ופסקו מר"ן סי' רפ"ה ס"ב. וכתב הה"מ זוהי הקושיא שהקשו בגמרא ולוקי אפוט' וכו' הרי שהרמב"ם מפרש מאי דאמור רבנן בגמרא אפוט' לדקנני לא מוקמינן. ה"ל אינם חייבים וכמ"ש רש"י. דוק מינה דאם רצו רשאין. וא"כ מ"ש הרמב"ם בפ' יוד ואין מעמידין לו אפוט' וכ' הה"מ מבואר בהמפקיד אפוט' לדקנני לא מוקמינן. מוכרחין אנו לומר דלישנא דגמרא נקט וכבר הרמב"ם עצמו פירש כלישנא דשם אין ב"ד חייבים. וא"כ גם מ"ש הרמב"ם בפי' אין מעמידין וכו' שהוא לישנא דש"ס הכי פירושו שאין ב"ד חייבין אבל לעולם רשאין הם. והרדב"ז ז"ל בסי' קע"ג כ' וז"ל שאלת על הא דאמרין אפוט' לדקנני לא מוקמינן. הרי שהעמידוהו אי מצי למימר לא ניחא לי במאי דעבוד או לא תשובה זו מחלוקת בין הראשונים. כי לדעת הרא"ה ז"ל אם העמידוהו לאו כלום הוא. והרשב"א ז"ל כ' דנהי דאין ב"ד חייבים להעמיד לדקנני אפוט' אבל אם העמידוהו ונתרצה כל מה שעשה עשוי. והר"ן ז"ל כ' שתי הסברות ולא הכריע בהם. אבל מדברי רש"י ז"ל נ"ל שהוא סובר כדעת הרשב"א ז"ל שכתב בפ' המפקיד עלה דהא דפרכינן ולוקים אפוט' לעולם ומתרצי' אפוט' לדקנני לא מוקמינן. כ' אין ב"ד טורחין לבקש אפוט' לאנשים גדולים שנתמלה זקנם לפי שלא ימצאו דבשלמא דיתמי איכא דשמע להו והוי אפוט' לדבר מצוה אבל לדקנני לא שמעי להו. ע"כ. וטעמא דלא טרחו ב"ד אבל אם טרחו ומצאו מי שרצה לשמוע להם להיות אפוט' אפי' על הגדולים הרי הוא עשוי ודין אפוט' יש לו. וכן דקדקתי מל' הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' נחלות שאין ב"ד חייבים להעמיד אפוט' לגדולים שהם בני דעת ע"כ משמע דחיובא ליכא אבל אם עשו מה שעשה עשוי. וכן דעת בעל מ"מ בפי' הנז' ע"כ:

ולפ"ז בנ"ד אי נימא דכוונת הבית דין למנותו אפוטרופוס גם על חלק הבת הגדולה רשאים הם:

אלא דאכתי נראה דלא עשו ולא כלום. שהרי באם היורש מוחה כ' הטור סי' הנז' וז"ל אם יש מי שרוצה להיות אפוט' וכו' אבל דבר זה אינו מצוי שלא ימצאו מי שיעשה זה וכו' לפיכך אין ב"ד מצווין על זה כי לא ימצאו. ומיהו היה אומר א"א הרא"ש ז"ל אפי' אם יתרצה א' להיות אפוט' כיון שאינו מצוי ואין לב"ד לבקש עליו אפי' כשימצא יכול היורש למחות שלא למנותו ע"כ. ומ"ש הטור אבל דבר זה וכו' הם כדברי רש"י והרמב"ם. גם הרב"י הביא דברי רש"י והרמב"ם על דברי הטור. גם הרא"ש בפרק המפקיד כתב אפוט' דדקנא לא מוקמינן לפי שלא ימצאו ב"ד מי שירצה להשתדל ע"כ. והן הן דברי רש"י והרמב"ם ואפ"ה היה אומר כשימצא יכול היורש למחות. אלמא ס"ל דהא דדייקינן דרשאין. דוקא כשאין היורש מוחה. אבל כשהיורש מוחה אינן רשאין. ולפ"ז אפשר לומר דגם רש"י והרמב"ם ומר"ן ז"ל ס"ל כהרא"ש:

אלא דאינו מוכרח דאפשר דס"ל כדעת הרשב"א שהביא הה"מ והביאו הב"י דס"ל דגם דהיורש מוחה אם נמצא אפוט' מעמידין אותו יעו"ש וב"בח. גם משמעות לשון הרדב"ז הנז"ל מורה כן. מ"מ הרי מור"ם בסי' רפ"ה ס"ב הגיה על דברי מר"ן שהם דברי הרמב"ם מיהו אם היה כאן מי שרוצה להיות אפטרו' וכו' מיהו היורש יכול למחות שלא למנות אפוט' וי"א דאין היורש יכול למחות. ע"כ. וסברא הרא' שכ' בסתם היא סברת הרא"ש שהביא הטור. וסברא ב' שכתב בשם י"א היא סברת הרשב"א. ואחר דמור"ם דגרירנא בתריה במקום דלא גילה דעתו מר"ן סתמא לס' הרא"ש ומה גם דמדסתמה על מר"ן שהם דברי הרמב"ם נראה דסבר לה מר דהרמב"ם ומר"ן ז"ל סברי כהרא"ש ז"ל. הכי נקטינן:

והגם שהבת הנשואה תרצה במינוי האפוט'. מ"מ הבעל יכול לעכב דאינו רוצה ליתן שכר האפוט' וניכ'ה האיש מפירותיו. וגדולה מזו מצינו להכנה"ג א"ה סי' פ"ה בהגה"ט אות ז' עמ"ש הטור ואם אינו מקבל עליו באחריות אז נקראים נ"מ. כ' וז"ל נ"ב אם הם מעות עומדים ביד אחד להסתחר והבעל הגון וירא שמים ומקבל אחריותם יכול הוא עצמו לישא וליתן בהם ויאכל פירות. הר"מ גאלנטי ז"ל סי' ק"ג ע"כ:

ואתה תחזה מכתב עדות יעידון יגידון כי הגון הוא הלא הוא כמוס בידו:

כלל העולה דלגבי חלק הבת הנשואה אין כאן אפוט' מכמה טעמי. חדא דאין כאן אלא עד א'. ואף לפי עדותו יכילנא למימר דלא נתכוון על הגדולה. ואף דנימא דנתכוון גם עליה לא מהני. והגם דסמכו הב"ד נמי את ידיהם עליו אינו מועיל וכמש"ל. ולאפס הפנאי הלכנו בדרך קצרה כי עדיין צריך להרחיב הדברים בכל פרט ופרט מהפרטים הנז' ולדעתינו פשוט דגם רבני עירם הי"ו לא נתכוונו כ"א על הבת הקטנה. ותל"מ. זהו הנלע"ד בזה. וצויי"מ וימ"ן הכ"ד הח"פ פאס יע"א בחדש

אב הרחמן יה"ל דהאי שתא להבין

ולהורות ליצירה. וקיים. זעירא דרבנן:

ע"ה ב"ה שלמה אבן דנאן הי"ו

ראינו מ"ש עלי'ו למעלה והגינו בכל פעולם. ודעתינו כדעתם. והסכמתינו כהסכמתם. ומעתה יחזיק הבעל הנז' בנכסי אשתו וישא ויתן בהם ואין מוחה בידו. ולראיה ח"פ בזמן הנז'. ע"ה מתתיה סירירו הי"ו ע"ה יוסף סירירו הי"ו

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה