אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן ו
טופס תנאים שהתנו ביניהם איש וביתו הר' חיים בהר' יעקב ה"ן הרוס נ"ע והאשה אסתר בת כה"ר מרדכי אפלאלו נ"ע שהיו כתובים בשפולי הכתובה. וז"ן או"ב תב"ת.
האשה אסתר הנז' הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים הנז' שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפירותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאוה נפשה ולא יכנסו לכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום אופן אלא תטלם היא או יורשיה נוספים על סדר חלוקה וגביית כתובה בגירושין שיתבאר לקמן:
עוד התנית עליו שאם מת הבעל הנז' בחייה והניח אחריו זרע ממנה. יתנהגו ע"ז האופן דהיינו אם השאיר אחריו הבעל הנז' נכסים מועטים. הבחירה ביד האשה הנז' או כל אחד יעמוד בשלו. או יחלוקו כל הנכסים הנמצאים לו ולה שהכניסה לו בנדונייתה. חוץ משאר נכסים ששיירה לעצמה שלא יכנסו בכלל חלוקה אלא תטלם היא שכבר נסתלק מהם הבעל הנז' כנז'. ואם השאיר אחריו נכסים מרובים תיטול סכי כתובתה עספ"א ואם לא הניח אחריו זרע ממנה אפי' בנכסים מועטים תיטול סכי כתובתה עספ"א:
כל זה הוא במיתת הבעל בחיי אשתו הנז'. אכן במיתת האשה הנז' בחיי בעלה הנז' יתנהגו ע"ז האופן. דהיינו כל אחד יעמוד בשלו. והוא שאם האשה הנז' השאירה אחריה זרע יטול זרעה כל נכסיה. מה שהכניסה לו בנדונייא עם שאר נכסים שלא הכניסתם כלל בתנאי אם יזכה אותו הזרע שיניח אחריו זרע. אכן אם זרעה לא יזכה להניח אחריו זרע. או אם לא זכתה האשה עצמה להשארת המין אחריה. יטלו יורשיה סך חמשים מתקאלים כ"ט דוקא והשאר הכ"ל תיטול אותו אחותה מרים או זרעה אם מתה מרים ב"מ בחיי אחותה והניחה אחריה זרע. ואם מרים הנז' לא הניחה אחריה זרע במותה בחיי אחותה אסתר הנז'. תחזור הזכייה ההיא למי שתרצה לתת האשה אסתר הנז' בצוואתה. והוכחנו אותה בתוכחות על עון אעבורי אחסנתא ולא קבלה. והשיבה דבהכי ניחא לה. ובכל החלוקות שאמרנו כ"א יעמוד בשלו. האמין הר' חיים הנז' לאשתו אסתר הנו' ולב"ך נא"ג ומפ"ו כשע"ך על כל חפץ וחפץ לומר שלה מנדונייתה או מנכסי מלוג בלתי תתחייב היא האשה אסתר הנז' או ב"ך שו"ש ואחס"ל בכח הש"ח שיבא זכרונה בסמוך:
עוד התנית עליו תנאי זה. והוא שלא יהיה שום כח במתנה שתתן האשה אסתר הנז' לבעלה הנז' שום חפץ מהנדונייא או מהסבלונות או מנכסי מלוג כ"א בהסכמת ובהמלכת אמה יאקות. ומהשתא רפה כח מתנה שתתן שלא בהסכמת אמה ויכולת לה לחזור. והיא ואמה יכולין להוציא בולעו מפיו. והאמין הבעל הנז' לחמותו הנז' נא"ג ומפורשת כשע"כ לומר שחפץ זה נטל שלא מרצונה וחייב להחזיר אותו חפץ בעצמו או דמיו או חליפיו בלתי תתחייב שו"ש ואחרס"ל בהש"ח שיבא זכרונה לקמן:
עוד התנית עליו שהסבלונות שהעניק לה גם החפצים שיעשה לה בזמן נישואיהן תטלם האשה הנז' בשומא לעת הגירושין בעל כרחו ועליהם ישלים סכי כתובתה:
את כל אלו התנאים התנית האשה אסתר הנז' על בעלה הר' חיים הנז' קודם כניסתם לחופה להיותם מוחזקים ומקויימים עליהם ועל זרעם אחריהם. ואדעתא דכל הנהו תנאי נהיה הזיווג הלזה ביניהם. ונתחו"ג איש וביתו הנז' בשניהם בקש"מ בדל"ב ובשח"כ כ"א למ"ש על כל האמור מראש וע"ס. והכל כתחז"ל דלא כא"ס וטו"ד ונ"ה בקוש"ח עכמדו"ל באופן המועיל כפי הדין הברור. ולא יורע כח שטר תנאים זה מחמת חסירות ויתירות או לישנא דמשתמע לתרי אנפי אלא הכל יהיה נדרש לתועלת האש"ה. ומינו אותנו איש וביתו הנז' שלוחים גמורים לכתוב ולחתום שטר תנאים הנ"ב חזק כראי מוצק דלית נגד דיפרקיניה. ולראיה על כל הכתוב פנים ואחור שכך קיימו וקבלו איש וביתו עליהם ועל זרעם להיות עושים ומתנהגים ע"פ התנאים לבלתי ידח מהם נידח שום פרט. היה זה סמוך לכניסתם ח"פ להרים דגל האמת והשו"ב וקיים. וחתום כמוהר"ר רפאל אבן צור הי"ו. וכהה"ר יוסף הלוי הי"ו. וס"ל נמ"ך וז"ן תב"ת. עתה באנו להרחיב הדיבור לפרש שיחתינו מה שכתוב בפנים אכן במיתת האשה בחיי בעלה יתנהגו ע"ז האופן דהיינו כ"א יעמוד בשלו וכו'. יטלו יורשיה סך חמשים מתקאלים מכ"ט דוקא. והשאר הכ"ל תטול אותו אחותה מרים וכו' יובן הבעל יעמוד בשלו דוקא. ושאר כל הנכסים זיכו אותם הבעל והאשה לאחותה מרים וכו'. ושניהם כאחד נתקשרו בקושח"ך על הדבר הזה. והיה התנאי ביניהם מפורש כנז' ואדעתא דהכי נגמר ביניהם הזיווג. ואחר שברור לנו שהיה הענין ביניהם תנאי מתנאי הכתובה. לא הוצרכנו לכתוב קנין כל דבר בקניינו. והם נתנו לנו רשות לכתוב בכל לשון של זכות ויפוי כח בכל אפ"ה כפ"ה. ולא תגמר שליחותינו אפי' אחר צאתו מתחת ידינו עד יצא כנוגה כפטיש יפוצץ דבר הבא לעקרו. וכך אמרו לנו אתם שלוחינו כתו"ח כטוב בעיניכם בכל לישני שפירי אשר ידעתם ואשר שמעתם עד אשר יצא מתחת ידכם מתוקן בא"ה כפ"ה. ובפי' אתמר שאפי' לאחר צאתו מתחת ידינו ונכנס לרשות האשה ובעלה הנז' ונמצא שכתוב בו לישני גריעי. בידינו לחסר אותם הלשונות ועדיין יש רשות בידינו לתקן ולהוסיף כל לישני שפירי שיצטרך לקיום תנאים אלו. כללו של דבר כל פרט ופרט מהתנאים המפורשים היה היה פרט אחד עיקרי מתנאי הכתובה. וע"מ שיתקיימו בפרטותן נעשה הזיווג הלזה בהרחבת פה ולשון יותר מהמצטרך. וע"ד אמת וצדק הנעשה חזרנו שנית להרחיב הביאור רח'ב ח"פ וקיים:
הנה הרמב"ם ז"ל הלכות אישות. הלכה ה'. כתב וז"ל התנה עמה שלא ירשנה ה"ז לא ירשנה וכו' וכן אם התנה עמה שירש מקצת נכסים. וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו נכסים לבית אביה. הכל קיים. בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא. שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו מתנה עליה שלא ירשנה קודם שתהיה ראויה לו. אבל אם התנה עמה אחר שנשאת תנאו בטל כמו שביארנו. ע"ך. וכתב הרב המגיד וז"ל במשנה מחלוקת בדין הירושה ת"ק ורשב"ג. ורשב"ג אמר מתה ירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה. ובגמרא אמר רב הלכה כרשב"ג. וב"ה ולית הלכתא כוותיה דקי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים. ובירושלמי אר"י אלין דכתבין וכו' תנאו קיים. וכן הכריעו הרמב"ן והרשב"א. ודוקא במתנה בעודה ארוסה וכההיא דאמר נחלה הבאה לו וכו' אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום. דכיון שהירושה ראויה לו אם תמות עתה הו"ל כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום. ואפי' קנו מידו. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א וכדעת רבינו. והירושלמי הנז' בברכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה. אי נמי בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה. אבל לאחר נישואין לא אמר כלום וכו' ע"ש. והרא"ש כתב ור"ח פסק כרשב"ג וכ"פ ר"י וכ"פ בעל הלכות וכו' וכיון דליכא ראיה ברורה אית לן למימר כל תנאי שבממון קיים עכ"ל ע"ש:
וכתב הב"י כיון דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו שאם קודם אירושין מתנה שלא ירשנה תנאו קיים פשיטא דהכי נקיטינן וכן פירש בקצר סי' ס"ט וצ"ב ס"ז. הרי הדבר שנוי במחלו' ולפיכך תמצא בספרי האחרונים הדין משתנה בענין זה כי גדול כח המוחזק. ולכן תמצא למהרשד"ם חא"ה סי' ק"י כ' וז"ל אבל ראינו בתקנת הנישואין מק"ק טוליטולא תנאי זה שהיו מתנים שירשו או יחלקו אותו זרע שישאר אחר פטירת האשה עם הבעל. ואם כן נר' שי"ל לומר שאע"פ שהמזכה לזרע שתלד אשתו לא הוי כלום. היינו שלא בזמן הנישואין. אבל בזמן הנישואין מהני תנאי וכו' דמטעם אחר נראה דלא מהני תנאי זה כלל דקי"ל שאם אמר ירש על מי שאינו ראוי ליורשו לא אמר כלום. והכ' נמי הבעל הוא שראוי לירש במקום זרע הנשאר מן האשה וכו'. הא ודאי ליתא דכל שהוא תנאי בין האשה והבעל מועיל התנאי. דלא אמרינן התם אלא כשהמוריש הוא לבדו אמר כן וכו'. אבל בנ"ד שהבעל והאשה התנו כן הו"ל כאלו הוא בעצמו מוריש זכותו לבנו ול"ש מתנה ול"ש ירושה הכל שוה שאין היא המורשת אלא הוא שמסלק כחו ומוותר זכותו לזרע שיוולד משניהם. עש"ב. והנדון היה שראובן נשא את לאה והתנו שאם תמות היא ירשו נדונייתה ותוספת הבנים שיהיו לה ממנו. הרי כאן פסק כהרי"ף וסייעתו. ובסי' רל"א כתב וז"ל ראובן נשא את לאה לאשה והיה לה בן משמעון בעלה הא' והתנתה עם ראובן בתנאי הכתובה שאם תפטר היא בחייו ותניח אחריה זש"ק ממנו שירש בנה הגדול שנשאר לה משמעון סך אלפים לבנים מסכי כתובתה. וז"ל התנאי' והתנו ביניהם החתן והכלה שאם תפטר הכלה קודם החתן שירש בנה שבתי עשרה אלפים וכו' מהנדו' שהכניס' לבעלה. והעשרת אלפים וכו' נתנתם הכלה לבנה במת"ג וכו'. והגם שזה היה תנאי בין החתן והכלה. ליותר בטחון לנער שבתי נשבע החתן בפנינו וכו' שיתנו לשבתי וכו'. והשיב ע"ז עוד טעם אחר לומר שהמתנה זו בטל' שכתב שירש בנה וירושה לא שייך אלא לאחר מיתה וקיי"ל שאם אמר על מי שמן הדין אין לו ירושה שירש לא אמר כלום. וקי"ל הבעל יורש את אשתו. נמצא שמה שאמרה שבנה ירש היו דברים בטלים. וכ"ת כבר כתב אח"ך לשון מתנה מפורשת ותנן כתב לשון מתנה בין בתחילה וכו'. נראה דמשום הא נמי לא זכה הבן במתנה דקי"ל דמתנת בריא צריכה קנין ומטבע אינו נקנה בחליפין וכו' עש"ב. הרי בכאן פסק כס' ר"ח וסייעתו. הפך ממה שפסק בסי' ק"י. והטעם שבכאן אחר שמתה האשה נשארו הנכסים בחזקת הבעל והוא המוחזק ויכול לומר קי"ל. אבל בסי' ק"י כשמת הבעל נכנסו הנכסים בחזקת הבן והוא המוחזק והאשה הבאה להוציא עליה להביא ראיה. ועי' כנה"ג סי' צ"ב חא"ה בהגה"ט אות ו':
וכל זה לדידהו דלא קבלו עליהם הוראת מר"ן. אבל אנן כבר אבותינו ורבותינו קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם פסק מר"ן בב"י ובש"ע. ומאחר דפסק כהרי"ף וסייעתו הכי נקטינן:
נמצינו למדין דלא מהני תנאם אלא בעודה ארוסה אבל אחר שנשאת לא מהני. ואף בעודה ארו' דוקא במה שהכניסה לו דזיל בתר טעמא. דהטעם הוא כדרב כהנא נחלה הבאה לו לאדם וכו'. מתנה עליה שלא ירשנה קודם שתהיה ראויה לו. וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' י"ז והנדון היה באיש ובאשתו שהתנו שאם יפטר הו' בחייה האשה תירש את בעלה. והשיב מה שכתוב בכתוב' שהאשה תירש את בעלה אינו כלום. ולא תימא כיון שהי' התנאי בעת הנישואין מועיל כמי שהתנה על אשתו שלא ירשנה דקודם שתנשא תנאו קיים ואחר שנשאת תנאו בטל כמ"ש הרמב"ם פי"ב ופכ"ג והכא נמי יוכל להתנות בשעת נישואין שתירשנו. דל"ד דדוקא התם הוי טעמא משום דנחלה הבאה. אבל בנ"ד שהתנה שתירש היא אותו ולא יורשיו הוי מתנה עמש"ב ואינו כלום. והוי כמי שהתנה עמה לאחר שנשאת שלא ירש אותה דתנאו בטל כיון שהירושה ראויה לו עתה אם תמות. וכ"ש בנ"ד שהירושה ראויה לעולם ליורשיו וא"י להתנות שתירשנו אשתו כמו שאינו יכול להתנות שירש אותו אחר שאינו יורשיו. וא"כ אין תנאי הכתוב בכתובה זו כלום כיון שאין בה איזה לשון מתנה ע"כ עש"ב:
וכן כתב הרשד"ם בההיא דסי' ק"י הנז' וז"ל דוקא לענין הנדונייא זכה שמעון אבל לא לענין התוס' וכו'. והביא מחלוקת הפוסקים הנ"ל. ולבסוף כתב שמעינן מהכא דע"כ לא פליגי הרי"ף והנמשכים אחריו אר"ח אלא בעיקר הנדונייא שהוא ממון שבא לאדם ממקום אחר אבל התוס' שהוא ממון הבעל לא מהני האי תנאי ע"כ:
ולפ"ז צל"ד טעם לתקנת רבותינו ואבותינו שתקנו שאם מת האיש או האשה שיחלקו עם הזרע הנשאר מהם כל אשר נמצא להם תחת כפ"ה הנמצאים לו ולה. ואם יש זכרים ונקבות בלתי נשואות תטול הנקבה חלק כזכר. וכל זה נראה הפך ממה שהד"ן דהיאך יוכל להוריש בת בין הבנים. והיאך יוכל להפקיע יורשיו מנכסיו ולהורי' יורשי אשתו. ואפי' בנדונייתה שהכניסה לו בעודה ארוסה אמרו דוקא. והלא קי"ל האומר בתי תירשני במקום שיש לה בן לא אמר כלום. וכן כל כיוצא בזה. וכמו שכתב סי' רפ"א ס"א:
ומצאתי להתשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב תקון ג' כתב וז"ל. בתקנה זו הופקעה ירושת הבעל שהיא דאורייתא. ורשאין הם בכך. שכן מצינו חכמי ישר' שתקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו ולבנו. וכן ר"ת ז"ל תקן שאם מתה האשה בתוך שנה הא' לנישואין שירש אביה נדונייתה וכו'. ואע"פ שכתבו הראשונים שאם התנה אדם עם אשתו שלא ירשנה אינו מועיל תנאי זה אא"כ התנה עמה ועודה ארוסה. תקנת צבור עדיפא. כמ"ש בפ' יש נוחלין בענין כתו' בנין דכרין שהוא מקנה לדשב"ל. ואמרו שם תנאי ב"ד שאני. וה"ה והוא הטעם לתקנת צבור. וכ"כ הרשב"א בתשובה שדין תקנת צבור כדין תקנת ב"ד ע"כ. וכ"כ מהר"י לבית הלוי סי' ט"ו וז"ל הכלל השני הפרש גדול יש בין כח וחוזק תקנ' טוליטולא לתנאי אשר עושה החתן עם הכלה וזה כי בתקנת טוליטולא עמדו ותקנו ראשיה ומנהיגיה תקנות ביניהם וסלקו ירושת הבעל שהתורה זכתה לו והעמדוה ליורשי האשה. ובודאי דרשאין בני העיר לתקן ולהסיע אפי' מד"ת ולתקן תקנות בכל דור ודור ולעשות כטוב בעיניהם בין יהיה עפה"ד ובין יהיה שלא כדין. דבכל דבר ממון הרשות ביד ראשי בני העיר לתקן להוסיף ולגרוע מד"ת. ואמנם בתנאי שעושה החתן עם הכלה מאליו ולא מטעם התקנה. בודאי דאין לתנאי ההוא הכח והחוזק שיש לתקנה. שאם התנאי נעשה שלא כמשפטו דאין לתנאי שום שיווי כלל וכמאן דליתיה דמי וכו'. ואח"כ כתב ואיך שיהיה אין ספק דהתנאי שעשה ראובן החתן בשעת הנישואין וכו' אין לו דין תקנת טוליטולא רק דין כל תנאי שמתנה איש את רעהו וכו' וא"כ באנו לידי פלוגתא דרבוותא דר"ח ור"י ובה"ג ובעל המאור פסקו כרשב"ג וכו'. ואע"ג דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן סברי בהפך. כבר הקדמנו שראובן הוא המוחזק ויכול לומר קי"ל כנודע בכל פלוגתא דרבוותא. ע"כ עש"ב עי' מ"ש הרא"ש וכיון דליכא ראיה וכו' כמש"ל וכו':
מעתה לא יש מקום לתמוה על תקנת רבותינו נ"ן שהרי יש להם יכולת מספקת לעשות כטוב בעיניהם אף שהוא נגד הדין וההלכה בענייני הממון. ונמצינו למדין דאין למדין תנאי שבין איש ואשה מן התקנה:
וזוהי שקשה על הרב מהרשד"ם בסי' ק"י הנ"ל אחר שכתב דלכאורה היה נראה שהדין עם ראובן שאין בתנאי הכתובה של לאה ממשות מטעם שאין אדם מק' למי שלא ב"ל. כתב אבל ראינו בתק' טוליטולא שהיו מתנים שירשו וכו' וכמש"ל. הרי דלמד הרב ז"ל תנאי שבין איש לאשתו מתקנ' טוליטולא. ולדברי הפוסקים הנ"ל עליונים למעלה לא ראי זה כראי זה ואין למדין מן התקנות:
וראיתי להרב המבי"ט ח"א סי' ש"ט שכתב וז"ל אם מתנה אדם עם אשתו בין אירוסין לנישואין תנאי שיחזור הנדונייא קצתה או כולה ליורשים וכו' מהני ואפי' בלא תנאי אם יש תקנה באותו מקום וכיוצא בזה. שהרי תקן ר"ת שאם תמות האשה תוך שנתה וכו' וכן בתקנת מולינא וטוליטולא וכו. וכן בתק' האלגזאייר. ואע"פ שכתבו הפוסקים שאין מועיל תנאי בזה כ"א בין אירוסין לנישואין וכו' תקנת צבור עדיפא. ותנאי ב"ד שאני כדאמרינן בפ' יש נוחלין וכמ"ש הרשב"א בתשו' דדין תקנת צבור כדין תנאי ב"ד וכמו שהביא כל ה הרשב"ץ בפי' התקנות של האלגזאייר. ועי' כי הטע' הוא כי על הסתם כוונת מתקני התקנה הוא שתחול תנאי התק' בזמן הראוי לחול. והוא בין אירו' לנישואין ע"כ:
נלמוד מדבריו דאף דכתב תקנת צבור עדיפא ותנאי ב"ד שאני. הוא נותן טעם לשבח שכוונת מתקני התקנה שיחול תנאי התקנה בין אירוסין לנישואין. שמועיל בו גם התנאי שבין האיש והאשה. ולפ"ז היכא דלא מהני התנאי כגון שלא באה לו ע"י מעשה גם תנאי התקנה לא מהני. וא"כ יפה למד הרב מהרשד"ם דין התנאי מדין התקנה. ולדבריהם עדיין קשה לרבותינו מתקני התקנה שתקנו אף בדבר דלא מהני ביה תנאי ומדברי הרב מוהריב"ץ ז"ל שאכתוב לקמן מבואר דיש כח בתקנה לעקור דבר תורה. ולפ"ז אין למדין דין התנאי מדין התקנה:
וא"כ בנד"ד דאינו אלא תנאי יש להסתפק במ"ש בשטר תנאים. אכן במיתת האשה וכו' אם נאמר שתנאי זה הוא בזה האופן שמדין התק' יש חצי לכ"א מהם. ולפ"ז כ"א מהם התנה על חבירו בחצי שלו הזוכה בו מכח התקנה שתזכה בו מרים אחותה וא"כ הוא החצי שלו תזכה בו מרים מכח התנאי. אבל החצי שלה לא תזכה בו מרים. דדוקא נחלה הבאה וכו' היא שמועיל בה התנאי. כמו החצי שלו שבא לו ע"י מעשה. אבל החצי שלה שהוא ראוי ליורשיה לעולם. אין מועיל בו תנאי. והתנאי כמאן דליתיה דמי. או נאמר. כלך לדרך זו. דלפי תנאם התנו שכל א' יעמוד בשלו. וכל נכסיה ברשותה קיימי. והוא מתנה עליה שאחר מיתתה תירשנה אחותה מרים ולא אחיה. ולדרך זו לא זכתה מרים כלל ולא אהני תנאי זה כלל לעקור ירושה דאורייתא הראוייה לעולם ליורשיה. או נאמר דיש מקום לומר והוא הנראה עיקר דהתקנה היא בין במיתת האיש בין במיתת האשה יתחלקו הנכסים בין הנשאר חי ליורשים. ואלו מעקרא התנו ביניהם תנאים אחרים הפך התקנה. וא"כ יצאו מתחת כנפי התקנה וכאלו יש להם כתובה כדת והנכסים כולם ברשות הבעל קיימי. וכאשר יהיה האופן כן זכתה מרים בנחלתה וכמ"ש. וצד זה לדעתי עיקר. עי' בס' ויאמר יצחק ד' קנ"ו ע"ב שכתב וז"ל משא"כ בנ"ד שמתה בחיי הבעל וכו'. ומי שרוצה להתעקש יתיצב על דרך לא טוב ויתהלך לצדדין חדל להשכיל להטיב. ובפרט שכתוב בשטר תנאים דלא כאס' וכו' ובזה קי"ל דיד בעל השטר על העליונה. כמ"ש מר"ן חומ"ש סי' מ"ב וכת' דעד כאן לא קאמרינן דאדם מתנה עליה שלא ירשנה. אלא שלא ירשנה הוא ותחזור ליורשיה. אבל שלא ירשנה ויזכה בה אחר שאינו יורש כה"ג אימא לא. גם זה הבל ורעות רוח. דמ"ש דכמו שמריקין כחו וזכותו ליורשיה. כך מריקין זכותו לאיש נכרי. ואע"פ שהדבר מוכרע מעצמו ואינו צריך ראיה. מ"מ מצינו ראיה ממ"ש מהרשד"ם חא"ה סי' קכ"א. והנדון היה איש ואשה עשו ביניהם חידוש תנאים ומכלל התנאים התנו שאם תפטר האשה בחיי בעלה. כ"מ שימצא בעת ההיא מנכסיהם החצי ירש בעלה. ומאה לבנים ליורשיה ממשפחת בית אביה. והשאר הם לר"ש מושקט [איש נכרי] וע"ז השיב דל"מ לדעת בה"ג ור"ח ור"י שכל אלו פסקו כרשב"ג וכו' ואין אדם יכול להתנות עם אשתו שלא ירשנה. שאם כן אין לר"ש מושקט טעם לחייב לר' ברוך. [הבע"ל]:
אלא אפי' לדעת הפוסקים דסברי דכל תנאי שבממון קיים. היינו בכותב לה ועודה ארוסה. אבל משנשאת וכו' ע"כ. הרי דלא אתי עלה הרב דלא מהני תנאי זה כדי שיזכה הר"ש מושקט אלא משום שהיה התנאי אחר הנשואין. דוק מינה דאם התנו בעודה ארוסה דמהני תנאי. וזה פשוט. ועי' הר"מ פרק י"ב מהא"י:
איברא דעדיין יש לערער ולפקפק ממ"ש הב"י א"ה סי' צ"ב וז"ל. וכתב הר"ן אהא דאמר רבי בכותב לה ועודה ארוסה. דוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת. אבל קודם לכן כיון דאין לו שייכות בנכסים כלל סילוקו לאו כלום הוא ע"כ. וכ"כ בסוף הסי' משם הרשב"א וז"ל וכתו' בתשו' הרשב"א סי' תתק"ס דארוסה שאמרו דוקא הוא לפי שי"ל בה שייכות. אבל קודם אירוסין אינו כלום. ע"כ. וכ"פ בקצר סי' ס"ט וז"ל זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירושתה היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שארסה. אבל במתנה עמה בעודה ארוסה מהני. ע"כ. וכ"פ מור"ם סי' צ"ב ס"א וז"ל ולא מהני סלוקו אלא לאחר אירוסין אבל קודם אירוסין לא מהני סילוק ע"כ. והמרדכי פ' הכותב כתב וז"ל וששאלת ראובן חפץ לקנות בית ודואג פן יצטרך למכרו ומעכבת אשתו עליו. היכול להתנות עם אשתו בשעת קנייה עמ"כ אקנה לנו בית שבכל עת שאני צריך למכרו שלא תוכל לעכב על ידי והיא מקבלת עליה כן. ונכתב השטר. התוכל לחזור ולעכב היא כיון דבשעת התנאי הו"ל דשב"ל שעדיין לא לקחו נ"ל דלא מצי לאהדורי נהי דאין אדם מקנה דשב"ל. מסתלק אדם בטוב מדשב"ל וכו' ע"ש. ופסקו מור"ם חומ"ש סי' הנז' ס"ח וז"ל וכן לסלק עצמו וכחו מדשב"ל הואיל ועדיין לא זכה בו ע"כ. פשטן של דברים נראין דהמרדכי חולק על סברת הרשב"א והר"ן הנ"ל שהרי בשעת סלוקה עדיין לא קנה הקרקע ואין לה שייכות בו. ואפ"ה כתב דסלוק מהני ולפ"ז דברי מור"ם סתראי נינהו:
ומצאתי לסמ"ע סי' הנז' סקכ"א עמ"ש מור"ם וכשם שאין אדם יכול להקנות דשב"ל. כתב והא דפסק מור"ם בסמוך ס"ח דיכול אדם לסלק עצמו וכחו מדשב"ל. שאני התם דקאי אאדם שי"ל שעבו' על נכסי חבירו וכיון דכבר נשתעבד לו משו"ה יכול לסלק אותו השעבוד אפי' מנכסים שעדיין לא קנה המתחייב כיון דמ"מ כבר נשתעבד לו המתחייב ע"ך. כוונתו דמאחר שמשועבד לה הבעל הרי יש לה שייכות ומהני סילוקה אף מנכסים שעדיין לא קנה הבעל דהוי כמו ארוסה דמהני סילוקו בירושה כיון שיש לו שייכות אף דעדיין לא זכה. אבל קודם אירוסין דאין לו שייכות בה כלל לא מהני סילוק. וממילא רוחא דברי מור"ם אהדדי. ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
והט"ז כתב וז"ל כך אינו יכול למחול. הטעם משום דעדיין לא נתחייב לו דבר שתחול עליו מחילה. ואח"ך מתחיל החיוב אין המחילה הקודמת מפקיעתה. כ"כ שם הר"ן. ואין להקשות ממ"ש הרמ"א בס"ח שיכול לסלק עצמו דשאני סילוק שהוא אינו רוצה לזכות באותו דבר כלל וזה י"ל החיוב. וסמ"ע סקכ"א תירץ דשאני התם שי"ל כבר שעבוד וכו' ואשתומם על המראה. דמ"ש מדבריו דאם לא נשתעבד לו תחילה כלל לא יועיל הסילוק במה שקונה המתחייב. וכמה סוגיות מלאות נגד זה דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממ"א מתנה עליה שלא ירשנה וכו' והיינו מקודם נישואי אשתו כדמשמע שם ועוד יש להקשות בדבריו ממ"ש בא"ה וז"ל הכותב לאשתו בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפי' וכו' וא"ך בעודה ארוסה לא חל השעבוד ואפ"ה קיים. ובאמת קושייא זו מעיקרא ליתא כמ"ש. ולא ירדתי לסוף דעת הרב"י הנז' בזה מה דחקו לזה עכ"ל:
ולענ"ד אחר ההתאבקות בעפרות זהב לו ונטילת רשות כראוי ומחילה רבה. דכוונת הסמ"ע כמ"ש והוא דאם לא נשתעבד לו כלל לא יועיל הסילוק במה שקונה המתחייב מאחר דאין להם שייכות כלל. ולה"ט דומה לסילוק הירושה קודם אירוסין. וכמ"ש הר"ן והרשב"א ומר"ן ומור"ם כנז' דמאחר שאין להם שייכות כלל לא מהני סילוקו. אבל אם י"ל שעבוד עליו יועיל הסילוק אף בנכסים שעדיין לא קנה מאחר שיש לו שייכות בסילוק הירושה שמהני בעודה ארוסה כיון שיש לו שייכות. ועל הסוגיות שהביא הט"ז כתב הר"ן והרשב"א חילוק זה שיש חילוק בין קודם אירוסין בין לאחר אירוסין:
ועוד לפי דבריו דאף דלא נשתעבד לו תחילה כלל יועיל הסילוק אף דאין להם שייכות. לפ"ז המרדכ"י חולק על הר"ן. דהמרדכ"י ס"ל אף דאין לו שייכות כלל מועיל הסילוק. והר"ן ס"ל דהיכא דאין להם שייכות אינו מועיל. ולפ"ז מור"ם סותר את עצמו. דבחומ"ש פסק כהמרדכ"י. ובא"ה פסק כהר"ן וכן מצאתי להרב קצות החושן סי' הנ"ל סקי"ג שהביא דברי הסמ"ע והט"ז וכתב ע"ז וז"ל ודברי הסמ"ע נראין דהא התם בפ' הכותב נמי דווקא בעודה ארוסה. אבל קודם אירוסין לא. וכמ"ש הר"ן משום דבעודה ארוסה י"ל קצת שייכות וקודם אירוסין דלית ליה שייכות כלל אינו מועיל הסילוק ע"ש. וכאן קודם שנתחייב אין לו שייכות כלל. והו"ל כמו קודם אירוסין. וזה ברור ע"כ:
ומה שיש לתמוה על הסמ"ע הוא מן הקצה אל הקצה מסברת הט"ז דאף שיש לו שעבוד על נכסים אחרים מאחר דעל הקרקע שיקנה אין לה שייכות כלל ואין לה שייכות בו למה יועיל הסילוק ותמיהא זו תמה הרב בני אהובה אחר שהביא לשון הסמ"ע כתב וז"ל לא הבנתי דבריו דמאי שנא סוף סוף על הך קרקע שיקנה אח"ך לא הי"ל שום נדנוד שעבוד. ומה ענין סילוק מהך קרקע למה שי"ל שעבוד על נכסים אחרים. ואי משום דנתקשה הסמ"ע בסתירה שיש לכאורה בדברי רמ"א מסעיף ה' לסעיף ח' נראה דל"ק מידי דודאי לשון סילוק מועיל כי אמר הריני מסלק עצמי מכל חפץ לזכות בדבר ההוא אבל אין יכול לומר הריני מוחל לך במה שנתחייב לו אז. על מה יפול לשון מחילה ומחילה קודם החיוב לא שייך. כי מה ימחול במה שלא נתחייב לו. וזה ברור. לכן נראה דהך דינא דסילוק קודם אירוסין במחלוקת שנויה ע"כ. ע"ש. ודוחק לומר דנדחק הסמ"ע לחלק בזה מההיא דמור"ם בא"ה. מאחר דלא זכר ש'ר דברי מור"ם הנז' אפי' ברמז. ועי' לרב תנא הלכות אישות פכ"ג הל' א' ד"ה והנה בדין וכו' עש"ב. ועי' עוד להרב הנז' שם שזכר דברי מור"ם שכתב המרדכ"י והביא דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל וכתב ולדידי אין מי שיחלוק בדין זה דלכ"ע כל שמסתלק ומוחל בשעה שאין לו זכות כלל. דלא מהני:
נקטינן מהאמור דהא מלתא דהר"ן היא מחלוקת בין האחרונים אם היא מוסכמת או לא ואיך שיהיה מר"ן ומור"ם דגרירנא בתרייהו פסקו כהר"ן ולפ"ז לכאו' נראה דתנאי זה אינו מועיל וכדבר שא"ב ממש:
אכן נראה לקיים תנאי זה משום דהתנאי היה סמוך לכניסה כמ"ש בשטר תנאים הכתוב בשולי הכתובה ומהני אפי' קודם אירוסין שכן משמע ממ"ש הש"ע סי' צ"ב ס"ז וז"ל. בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא בעודה ארוסה. או בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה. פשט דבריו מוכחין דבכותב לה בכתובה בשעת כניסה. אפי' קודם אירוסין מהני. ממ"ש בעודה ארוסה או בכותב וכו'. ומלת או מורה דבכותב וכו' אפי' קודם אירוסין מהני. ואין לפרש דמלת או קאי אמ"ש בד"א שהתנה. ור"ל דבכותב לה וכו' אינו צריך תנאי. אבל צריך אחר אירוסין. דהא לשון זה שנשתמש בו קדש מר"ן מלכא לקוח מדברי המגיד וז"ל והירושלמי הנז' בכותב לה ועודה ארוסה. א"נ בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה. ע"כ. הרי שלא הזכיר לשון התנה. זאת ועוד דבהניח דמלת או קאי אהתנה. מוכרח לומר דבשלא כתוב בכתובתה בשעת כניסה אפי' אחר אירוסין צריך תנאי ולא סגי בכתיבה לחוד. וזה אינו. דאפי' בסילוק בעלמא מהני. כמ"ש בע"ה אלא ודאי כדכתיבנא:
ומצאתי להש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק קל"ד עמ"ש מור"ם ולכן בעל שסילק עצמו מנכסי אשתו וכו'. כתב דוקא בשעת חופה. וכן מיירי מהרי"ק שם. וכ"כ הריב"ש סי' ס"ד וק"ב. והה"מ פכ"ג מהל' אישות הביאו הרב"י בא"ה סס"י ס"ט וז"ל בכותב לה ועודה וכו' אי נמי וכו' בשעת כניסה אבל אחר נישואין לא מהני סילוק וכו'. ומ"ש בשעת כניסה לחופה. מיירי בעודה ארוסה. ולאפוקי לדידן דמארסין בשעת החופה וכמ"ש הרשב"א והר"ן ורמ"ח והרב"י בא"ה דסימן צ"ב דקודם אירוסין לא מהני סילוק וכו'. ולפ"ז גם דברי הרב בכאן צריך לפרש דכתב לה בעודה ארוסה. ולדידן דמארסין בשעת החופה לא מהני סילוק. ודו"ק. עכ"ל. וצ"ל שהש"ך מפרש דכוונת הרב המגיד ומר"ן במ"ש או בשעת כניסה. דל"ת דשעת כניסה הוי כלאחר נישואין דלא מהני. קמ"ל דשעת כניסה כקודם נישואין דמי. ומלת או קאי אמ"ש ברישא קודם שתנשא:
וכן מצאתי להרב ברית אבות סי' צ"ב חא"ה והנדון היה שיורשי האשה הוציאו שטר סילוק א' שסלק עצמו הבעל מנכסיה ומירושתה וזמנו בשעת כניסה לחופה. והשיב ועל הסילוק שהוציאו וכו' והוציהו פס"ד א' מחכמי מראקיש יע"א שזה פשוט שהסילוק מועיל כיון שהיה בשעת כניסתה לחופה וכמ"ש מר"ן בא"ה סי' צ"ב. אמת שכ"כ אבל אח"ה שגו ברואה דפי' דברי מר"ן הוא אם היא כבר מקודשת אבל בשעת כניסת החופה שלנו שעדיין. לא נתקדשה. מאין הרגלים לומר דמהני שעת כניסת החופה וכי איזו רבותא בשעה זו. ולמה בתחי' הסימן בדין טו'. לא יועיל שעת כניסה לחופה וכאן יועיל. אלא ודאי דאיירי דכבר מקודשת ושעת החופה רבותא קאמר דלא נימא דהוי כאחר נישואין. וכן מצאתי הדבר מפורש באר היטיב בלשון הש"ך ח"מ סס"י ס"ו ע"ש וזה פשוט עכ"ל:
הרי הדבר במחלוקת שנוי בהבנת דברי הש"ע. הש"ך והרב ברית אבות עם חו"ר מראקיש. ובודאי שחו"ר מראקיש מבינים בהבנת הש"ע כמ"ש. ואפשר שהטעם הוא שלפי פי' הש"ך והרב ברית אבות הו"ל להר"מ ולמר"ן הש"ע לשנות בדרך קצרה וכך הי"ל לכתוב. או בשעת כניסה. ודי בכך ואנחנו נדע דשעת כניסה לא הוי כלאחר נישואין. ולמה האריכו לכתוב או בכותב לה בשעת כניסה. ובפרט שהר"מ והש"ע דרכם לשנות בדרך קצרה. לכך פירשו חו"ר מראקיש דשיכתוב בכתובה בשעת כניסה אפי' יהיה קודם אירוסין אמרינן אדעתא דהכי נתקדשה ונכנסה עמו לחופה. ושנייא שעתא דא מקודם. ולפ"ז יכולין להשתמש בדגל הקי"ל. ואף דלכאורה נראה שהיורש הוא המוחזק ויטעון קי"ל. בנ"ד שהנכסים מונחים ביד שליש. אין היורש יכול לטעון קי"ל. שהרי מצינו להכנה"ג בכללי הקי"ל אות י"ז שכתב נכסים ביד שליש. לא מצי בעל הנכסים למימר קי"ל. משפט צדק סי' ע"ט וכן מתברר מדברי משפטי שמואל סי' צ"ו וכו' ע"כ. אבל השליש יכול לומר קי"ל שכ"כ הרב הנז' שם אות י"ד וז"ל לאו דוקא התופס עצמו שיכול לומר קי"ל להחזיק בידו. אלא אפי' להחזיק מה שבידו לאחר יכול לומר קי"ל הר"א ששון סי' ס"ז. וכ"כ הרב הנז' בתשו' חח"מ סי' קס"ו ברחל שאמרה לשמעון כבר ידעת וכו' ובעד תכשיטיה ושע"ר הפרשתי לה ג' מאות גסים שהם אותם אשר בידך כדי להרויחם בעד הנערה [בת היתה לו מבעלה הא'] ומתה רחל ובא יהודה בנה ולקח את כל אשר לרחל וגם לקח הג' מאות גסים אשר היו ביד שמעון. ושמעון לא עכבם בעד הנערה וכו'. אבל יהודה לא רצה לתת לאחותו כלום. באמרו שהיא ירושת אמו ואין לאחותו חלק בה. והשיב ע"ז אך אמנם אם לשון כבר הפרשתי וכו' הבא בשאלה אי הוי כזכי. או כתן פחות מתן וכו' ואפי' לומר דלא הוי כזכי אלא כתן נראה לע"ד דזכתה בהם הנערה וכו' דאע"ג דהויא פלוגתא דרבוותא. שמעון המוחזק בנכסים יכול לומר קי"ל כהרמב"ם והרמ"א שסוברים דבמתנה תן כזכי דמי וזכתה הנערה ואע"פ שאין הנערה מוחזקת בנכסים כמ"ש מהר"א ששון סי' ס"ז דיכול האדם להחזיק מה שבידו לאחר מחמת קי"ל ולא מצינו חולק עליו ע"ש. וכן כתב הרב משכנות הרועים מע' ק' אות ל"ו וז"ל. קי"ל מי מצי טעין להחזיק מה שבידו לזולתו. הרב תורת חסד ז"ל כתב דיכול זבולון להחזיק מה שבידו ללוי. ע"כ. ועיין עוד בתשובת הכנה"ג סי' הנז' שמבואר שאפי' לא השלישם לשם כך אלא שהיו ביד השליש מקודם. יכול השליש להחזיק מה שבידו מטעם קי"ל. יעו"ש. ועי' לה' ויאמר יצחק לה' מהר"י ן' וואליד ז"ל סי' קצ"ו דף קע"ט אחר שהביא דברי הכנה"ג הנז' כתב וז"ל באופן דהכא בנ"ד האפוטרופוסים הם המוחזקים בעד מקבלי המתנות. ע"כ:
ולפ"ז בנ"ד שהנכסים הם ביד אפוטרופוס. ומה גם שהאפוט' ראה וידע שרצון האשה הנפטרת שתטול מרים אחותה כל נכסיה אחרי מותה וירד לסוף דעתה בפשיטות ואף בשעת מותה צותה בכך ומפני כך רוצה בקיום דבריה. יכול לטעון קי"ל כחו"ר מראקיש בהבנת הש"ע:
עוד נראה לומר דתנאי זה שריר וקיים חזק כראי מוצק. והוא דיש לחלק ולומר. דהא דסברי מרנן הרשב"א והר"ן ודעמייהו דאין הסילוק מועיל קודם אירוסין. דוקא בשלא יהיה בלשון תנאי אלא אמר לה דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' וכיוצא בזה. אבל כאשר יהיה האופן בדרך תנאי ואדעתא דהכי נהיה הזיווג ביניהם למה לא יועיל:
ואמת אגיד כי עמד לנגדי לשון מר"ן בש"ע סי' ס"ט ס"ז שכתב וז"ל זה שאמרנו וכו' היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שארסה. הרי דנקט רבינו הש"ע לשון תנאי ואפילו הכי כתב שאינו מועיל קודם שארסה:
אכן נראה דלשון מתנה דקאמר לאו דוקא אלא סילוק בעלמא. ומצינו כיוצא בזה בתוס' בר"פ הכותב בד"ה כדרב כהנא שכתבו דמאי דנקט רשב"ג מפני שמתנה וכו' וכל המתנה וכו' וכן רב כהנא אדם מתנה עליהם וכו' לאו דוקא אלא סילוק בעלמא מהני דבהכי איירי כולה מתניתין. ועי' מהרש"א שם:
ונראה שממקומו הוא מוכרע לומר כן. דמה טיבו של תנאי זה אחר אירוסין. והרי היא אגידא ביה. בשלמא בשעת אירוסין יתכן לומר לשון תנאי דאינה רוצה להתקדש לבעל כ"א אדעתא דתנאי זה. אבל אחר אירוסין איך יתכן לומר שאינה רוצה להנשא לו כ"א אדעתא דהאי תנאי. וה"ה מקודשת לו כבר ובעל כרחה תנשא לו. אלא ודאי דלשון מתנה דנקט לאו דוקא אלא סילוק בעלמא אלא דנקט לישנא דגמרא ולאו דוקא. וכדברים האלה דבר הרב בני אהובה הל"א פכ"ג וזל"ה. והנה רבינו הרמב"ם פתיחת לשונו האשה שהתנית על בעלה. הרי דס"ל באמת האשה מתנה ונקט נמי מלת התנית דהא לשון תנאי וכו'. וצ"ל דלאחר אירוסין במה יחול תנאו בשלמא בשעת קידושין ומתנה. אמרינן אדעתא דהכי מתקדשת לו. אבל כשהיא כבר מקודשת ועומדת מה יועיל תנאו והיא אגידא ביה ועל כרחה היא מוכרעת להכנס לו כיון שהוא ארסה. ולכך אין זה מגדר התנאי רק מגדר הסילוק שהבעל מסלק עצמו מנכסים. וכן בתנאי דשאר כסות ועונה אם הוא לאחר אירוסין. באמת אינו מכח תנאי רק מכח מחילת אשתו:
גם החילוק שחלקנו בין התנאי לסילוק. חלקו הרב הנז' ז"ל וז"ל ולפ"ז בהתנה קודם אירוסין בזה פשיטא דמועיל דהא הוי תנאי גמור ואדעתא דהכי נתקדשה לו. ולפ"ז יש לפרש לשון. רמ"א דבסי' צ"ב ס"א העתיק דברי הר"ן דדוקא בעודה ארוסה מהני סילוק ולא קודם דלפי מ"ש זהו דוקא בכותב לה. אבל אם היא התנית עמו כלישנא דהרמב"ם ואדעתא דהכי נתקדשה לו פשיטא דמועיל דכל תנאי שבממון קיים וכו'. ע"כ:
עוד כתב אח"ך לכן נראה דהך דינא דסילוק קודם אירוסין במחלוקת שנויה. ובפרט במ"ש לעיל אם התנאי והסילוק נכתב בתנאים האחרונים כדין התנאים. א"כ נאמר אדעתא דהכי נתקדשה ונכנסה לחופה עמו וזה ודאי דמועיל. ע"כ. וגם בנ"ד הרי תנאי זה כתוב עם שאר התנאים. ופשוט דמהני. והשכל והסברא מורים כן. כל בעל שכל לא יכחידנה תחת לשונו. ולאסברא מילין אלין יהיבנא בהון תבלין. והוא כשיהיה תנאי גמור הכוונה היא אדעתא שיסתלק לאחר האירוסין ואז יש לו שייכות. ותנאי זה ודאי דמהני. דהא קי"ל בח"מ סי' הנז' אדם מתנה בדשב"ל ואף שיהיה התנאי בסתם. אפ"ה הכוונה כך היא. שבודאי כוונתה שיהיה התנאי בא"ה שיתקיימו דבריה. וכמ"ש מר"ן הש"ע ח"מ סי' ס"א סט"ז וז"ל. יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה:
ודבר זה מצאתיו מפורש בדברי הרב תנא פטו' מה"א ה"א על מ"ש הרמב"ם האשה שהרשיתה את בעלה אחר הנישו' שימנע עונתה ה"ז מותר. ע"כ כתב וז"ל. וכת' אף דנימא דמדין מחילה נגעו בה אמאי לא מהני קודם נישואין בעודה ארוסה הרי בר"פ הכותב אוקימנא למתניתין בעודה ארוסה. וכתבו הר"ן והרשב"א דדוקא בעודה ארוסה מהני סילוק וכו'. הא ל"ק משום דדוקא בנכסי אשתו מהני סילוק בעודה ארוסה משום דשייך קצת בנכסים וכו'. אבל עונה אין לו שום שייכות בעודה ארוסה ומשו"ה לא מהני כ"א אחר נישואין שחל עליו החיוב. וכ"ת אם הדברים כן דמחי' לא מהני קודם שיבא החיוב ומשו"ה דקדק רבינו לומר אחר הנישואין א"כ היכי אמרינן דהמתנה ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה דתנאו קיים אי לאו מטעמא דהוי מתנה עמש"ב. וכבר כתבנו דפירושו הוא ע"מ שתמחילי שאר כסות ועו' והיכי מהני. והא אין אדם מוחל דשב"ל וכו' הא ל"ק כלל דהאומר ע"מ שתמחילי לי שאר כסות ועונה. הכוונה היא שתמחול לאחר שיחול החיוב דהיינו אחר הנישואין. ותנאי זה מהני. משום דאע"ג דקי"ל דאין אדם מקנה דשב"ל. מ"מ אדם מתנה בדשב"ל. וכמ"ש הטו"ר ח"מ סי' ר"ט ס"ב וזה פשוט ע"כ עש"ב:
מבואר מדבריו להדייא דהא דמחי' בעונה לא מהנייא בעודה ארוסה. משום דלגבי עונה אין לו בה שייכות וכסלוק הירושה דלא מהני קודם אירוסין משום דאין לו שייכות כלל. וכבר העתקתי דבריו דהכי ס"ל ולדידיה ליכא מאן דפליג. ואפ"ה כתב דאם אמר ע"מ שתמחילי לי בעונה הכוונה שמתנה עמה בעו' ארוסה שאין לו שייכות בה שתמחול לאחר שיחול החיוב דהיינו אחר הנישואין. אף אנן נמי נימא בנ"ד שכתוב בשטר תנאים שאדעתא דהכי נהיה הזיווג הלזה ביניהם. הכוונה היא שיחול התנאי אחר אירוסין וירקן כחו ויוותר זכותו למרים אחותה. וכ"ש בנ"ד שכתוב ונ"ה בא"ה כפה"ד דאמרינן דכך היא הכוונה. ואפי' אם המצא ימצא איזה חולק וס"ל דלא יש חילוק בין סילוק לתנאי. יכול האפוט' לומר קי"ל כהרב תנא וכהרב בני אהובה וכמש"ל:
זאת ועוד שהרי מנהג פשוט איש כי יקח אשה ואינם רוצים להנשא ע"פ התק'. מתנים ביניהם שבמית' א' מהם כ"א יעמוד בשלו וכיוצא בזה קודם אירוסין. ועוף לא צווח. צפור לא צפצף. ונמצא שכבר פשט המנהג כן ואין לשום אדם לערער על המנהג:
והילך מ"ש מוהריב"ץ ז"ל וז"ל מצאתי פס"ד של רבותינו חכמי פאס יע"א הקדמונים זלה"ה שהקשו למה כותבין בשטרי הכתובות והכל כפי המנהג והתקנה שנהגו ושהתקינו ק"ק וכו' והיה די לכתוב והכל כפי התקנה שתקנו וכו' דהא קי"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה וכו' ולמה האריכו לכפול המנהג והתקנה וכן ג"כ שנהגו ושתקנו והיינו הך. ותירצו משום דקי"ל דדבר שאינו מפורש בתקנה נעמדנו על ד"ת. לפיכך באו להודיע דלא אמרינן הכי אלא בדבר שלא הוקבע בו המנהג. אבל אם הוקבע בו המנהג שלא כד"ת אע"פ שלא נתבאר בתקנה. הרי המנהג מוכיח על התקנה שכך היתה אלא שקצרו בלשון התקנה ולפיכך הרי המנהג והתקנה שקולים הם. ויבואו שניהם וזה יגלה ע"ז. ולפיכך כותבין המנהג והתק' שנהגו ושתקנו להורו' ששניהם כאחד טובים ואית לן למסמך על כל חד מנייהו הא כדאיתא והא כדאיתא ע"כ:
וכשאני לעצמי אני אומר דמטעם אחר תנאי זה יציב ונכון. דמאחר דהיה התנאי הלזה סמוך לכניסה. וקידושין היו ג"כ בשעת הכניסה הו"ל תנאי זה כתנאי הכתובה וכשטרי פסיקתא וכדקי"ל עמדו וקדשו ונשאו כמ"ש סי' ס"ו ס"א הן הן הדברים הנקנים באמי' ואע"ג דפסק הרמב"ם ופסקו מר"ן א"ה סי' נ"א וז"ל והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותם שאין אדם מקנה דשב"ל. ע"כ דסילוק הירושה דלא מהני אירוסין לא משום דשב"ל אלא משום שאין לו שייכות בו דהא בעודה ארוסה דיש לו שייכות בו מהני אע"ג דהוי דשב"ל ומאחר דדבר שאין לו שייכות בו אינו אלא חדוש מהר"ן והרשב"א וגם יש מהאחרונים שכתבו שהמרדכ"י חולק. אין לדמותו לדשב"ל. וכדרך שכתב הריב"ש סימן שמ"ו לחלק לדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' דס"ל בדבר שאינו ברשותו אפי' בשעת נישואין לא מהני. בדבר שאינו קצוב מהני. ע"ש:
והרב שלחנו של אברהם ז"ל סי' נ"א נסתפק בדבר שא"ב ממש כגון דירת חצר או בקנין דברים אי מהני בשעת נישואין. אי דמי לדשב"ל. או לדבר שאינו קצוב. ופשיט לה דמהני ודמי לדבר שאינו קצוב ממ"ש הרמ"א דס"ל מר כהרמב"ם דדשב"ל לא מהני בשעת נישואין. אפ"ה סבר קנין דברים ודבר שאב"מ מהני עש"ב. ואם כן נראה דלא גרע קנין זה דאין לו שייכות מדבר שאב"מ שהוא מוסכם מן הגאונים. וכמ"ש הה"מ פכ"ג מהל' מכירה הל' י"ג:
ומדברי הרמ"א יש לתמוה על הרב כנה"ג סימן נ"א בהגב"י אות א' שהביא דברי הריב"ש וכ' אלא כשנתבונן דמאיזה טענה לחלק בין דבר שאינו קצוב לדבר שאינו ברשותו. אלא כשנאמר דדבר שאינו ברשותו שהוא מוסכם אליבא דכ"ע דלא קנה. אפילו בשעת נישואין לא קנה. אבל בדבר שאינו קצוב לכ"ע קנה זולת לדעת הרמב"ם ורבותיו. לא גרע מקנין דבש' נישואין קנה בלא קנין ואף דבר שאינו קצוב קנה בשעת נישואין. מעתה דשב"ל וכל דדמי ליה. לדעת הרמב"ם וסייעתו דדבר שאינו ברשותו וכל דדמי ליה ע"כ:
ולא ידעתי מה יענה ה' כנה"ג בדברי הרמ"א שהשוה דבר שא"ב ממש שהוא מוסכם לדבר שאין לו קצבה:
איך שיהיה נראה דאפי' לחילוק של הכנה"ג. דבר שאין לו שייכות שהוא דין מחודש. ולק' מהאחרו' שנוי במחלוקת. לא גרע מדבר שאין לו קצבה. ואם נניח הנחה זו צ"ל דמ"ש הר"ן והרשב"א דסילוק קודם אירוסין לא מהני. מיירי בקדשו לאחר זמן וס"ל כמאן דאמר בעינן עמדו וקדשו מיד. ואת"ל דמיירי אפי' בשע' קידושין שהרי הר"ן והרשב"א דברו בסתם דקודם אירו' לא מהני. ולא חילקו בין קדשו לאחר זמן בין קדשו מיד דלמס"ל כהריב"ש והעיטור ופסקו מור"ם דבעי' דהתנו כן אבל אם עשו בלא תנאי אלא כ"א אומר מעצמו אינו נקנה באמירה. ע"כ ולא זכר הרב"י חולק ע"ש ומ"ש הר"ן דלא מהני קודם אירוסין היינו בסילוק בעלמא בלא תנאי. אבל כאשר יהיה האופן בדרך תנאי מהני. דהו"ל כשטרי פסיקתא:
וא"כ בנ"ד מהני תנאי זה שהוא תנאי מתנאי הכתובה. וזכתה מרים אחותה בכל נכסי הנפטרת:
ותסגי לן יקר סהדותא מגאון עוזינו האי'ש אדוני ארץ הרב הגדול א'ב בחכמה נ'ר ישראל. במעשה שהיה איש וביתו אחר הנשואין עשו חידושי תנאים והתנו שבמיתת א' מהם והיה הנשאר חי איש או אשה יזכה בנכסים הנמצאים לו ולה מתנה גמורה. אלא שלא היה כל דבר לפי קנינו. וכל חכמי המערב הסכימו שתנאי זה שריר וקיים. והאחד המיוחד הנז' נר"ו קרא ערער על הסכמתם מאחר שהתנאי הוא נגד הדין. עד שפשפש ומצא מציאה פס"ד מהרבנים הקדמונים נ"ן כיוצא בזה. וכל חו"ר המערב חתומים בו. ושום א' מהרבנים לא ערער מטעם המלך. ואז הודה להסכמתם. ובקש למצא דברי חפץ טעם לשבח ולא מצא כ"א שהוא תנאי מתנאי הכתובה. וכן נעשה מעשה. ושמע מינה תלת. שיכול להתנות אפי' מנחלה הראויה לעולם ליורשיו. ושאינו צריך כל דבר לפי קנינו כסברת הגאונים ובעל העיטור. עיין בית יוסף וכנה"ג. ושחידושי תנאים דינם כתנאי הכתובה:
כלל העולה מכל הני מילי דכתיבנא. דתנאי זה נכון וקיים חזק כראי מוצק. שהבעל הנז' ריקן כחו וזכותו להאשה מרים אחות אסתר אשתו אחרי מות אשתו הנז'. וכשמתה אסתר הנז' זכתה מרים אחותה בכל הנכסים הנמצאים לה תחת כפ"ה קו"ט וכ"מ דמתק' נכסי לעשות בהם חו"ר ככל אשר תאוה נפשה. והמערער עליה דבריו מהבל ימעטו. ובדבר שא"ב ממש. ולא יעשו שום רושם כלל. זהו מה שנלע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן. הח"פ פאס יע"א בס' אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה והי"ז ח"י לח' אלול המרוצה מש'
תר"ם ידך לפ"ק. ע"ה
שלמה אבן דנאן הי"ו הסכמת חכמי ורבני פאס יע"א