אור ברסלב
אשר לשלמה סימן ה

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן ה

סימן ד

נוסח ש' צוואה

ראה ראינו בפנקס זכירת של השטרות של כהה"ר יצחק ן' מלכא נר"ו בכה"ר חיים נ"ע נוסח צוואה שציוה כהה"ר שמואל חיים ן' הרוס נר"ו בר החכם כמהר"ש זלה"ה וז"ן אב"א תב"ת. היום יום ששי בשבת בי"א שעות כ"ח לחדש אב רחמן שנת תרנ"ו נכנסנו אחו"מ לבקר את החולה כההרש"ח ן' הרוס ומצאנוהו מוטל ע"ע דוי ומיושב בדעתו כא' הבריאים משיב על הן וכו' ורצה לצוות בפנינו מ"מ. ותחילה ציוה שכל שטרי מתנות שעשה בחורף שעבר משנתינו לאשתו ולבניו וכיוצא שהם ב"ה כ"ד שטרות שחתום בהם כההר"ש ן' שטרית נר"ו וה' דוד ן' יבגי בר שלמה וחתום ג"כ עליהם כההרש"ח הנז' שכולם חזקים וקיימים. לית מלכות דתזעזעינהו אלא הרי הם חזקים וקיימים וכו' ומסרם כעת לפנינו ביד החה"ש כההר"ש ן' שטרית הנז' להיות שליח למוסרם ביד מקבלי המתנה. עוד ציוה שכההר"ש בן שטרית הנז' וכהה"ר אליהו דוד וואקראט וכה"ר אליהו נסים נחמני חתנו שלשתן יחד יהיו אפוט' גמור' על נכסיו מהיום וע"ס תשע שנים ונאמנים עכ"ע האפוט' בל"ל שו"א מיורשי שו"ש קו"ח זולתי חר"ס שצריכים לקבלו שכך ציוה בפירוש. עוד ציוה שאין רשות לשום בדי"ץ שבעולם ליזקק לנכסיו בשום אופן בעולם. אלא הכ"ל יהיה ע"י האפוט' הנז' דוקא וקבע להם שט"ו בשכי' דרהם בכל מתקאל. ונתן לנו רשו"ג לכתוב כ"ז באו"ה כפה"ד. זהו מה שציוה בפנינו ע"כ נמ"כ וחתום כמה"ר שמואל טולידאנו. וכההרי"ץ ן' מלכא יש"ץ. ונתקיימו לנו החתי' הנז' באמד"ה כראוי ולראיה ח"פ תמ"ת בראש חדש אלול המרוצה שהוא שלשים לאב רחמן שנה הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים. ע"כ נמ"ך וחתומים כהה"ר יוסף אלבאז. וכה"ר יעקב טולידאנו יש"ץ:

ז"נ השאלה שבאה מהתם להכא ע"ע הנז'

שאלה כה"ר שמואל חיים ן' הרוס ז"ל ציוה לפני מותו ומינה שלשה אפוט' ה"ה כהה"ר שלמה ן' שטרית נר"ו וכהה"ר דוד אליהו ואקראט נר"ו. וכה"ר אליהו נחמני בכהה"ר אלישע נר"ו. לפקח על עזבונו. ואחרי מות כהר"ש הנז' בעוד שלא החזיקו האפוט' הנז' בנכסים שעדיין הם תחת יד היורש הנז'. עמד א' מן האפוט' הנז' הוא כההר"ד הנז' וסילק עצמו מהאפוט' הנז' בקוש"ח ולא רצה להיות נמנה עם האפוט' הנז' מכמה טעמי שנגלו לעיניו כמשו"ח שטר סילוק הנז' במ"א. ושוב עמד הבן היורש של כהר"ש הנז' שהוא גדול בשנים יותר משלש עשרה שנה כמו שראינו אחו"מ קב"ע כו"ח משני ע"ך שהבן הנז' הוא גדול כנז' ואמר שאינו רוצה באפוט' שמינה אביו הנז' כי אין להם כח ולא לעמוד ולהשתדל בעזבון אביו וכתבי' שיש לאביו על הזולת. ושיש לזולת עליו. אדום ועכו"ם. וגם המציא לפנינו קב"ע כו"ח ומקו' כראוי מא' מבדי"ץ הוא ניהו החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמהר"ר יעקב בירדוגו יש"ץ וחד דעמיה. וז"ן אב"א תב"ת. זאת תהיה לעד'ה. איך ביום ששי בשבת שהוא כ"ח לחדש אב"ר שעבר אחרי סמוך לתפילת שחרית הלכנו לבקר את החולה הוא כהה"ר שמואל חיים ן' הרוש נ"ע ומצאנוהו מוטל ע"ע דוי. ובאמ"ץ בא לפנינו כה"ר יעקב אוחנא נר"ו והתחיל לדבר עמו ע"ע הצוואה. ויהי כמשיב תשובות מבולבלות ואז אמרתי לו שאינו ראוי לצוות. כי צריך המצווה להיות מיושב בדעתו להשיב על הן הן ועל לאו לאו וזה אין לו לב להבין. באופן שלא ציוה בפנינו כלום. ובאותו זמן לא היה ראוי לצוות. ולדרישת השואל שביקש ממנו לכתוב ולחתום מה שהיה לפנינו ח"פ באלול ש' כל משכבו הפכת בחלי'ו לפמ"ה. והשו"ב וקיים. ע"כ נמ"ך וחתום החכם כמוהרי"ע יש"ץ הנ"ל. וכ"ר מסעוד אצאייג. עוד ראינו קב"ע אחרת כו"ח ומקו' כראוי משם עדים כשרים שהעידו שהיו מצויים בעת צוואת אביו הנז'. וראוהו שהיה מבולבל אין לו פה להשיב כלל וכלל. ומפני כן וגם מכמה טעמים אחרים עמד הבן הנז' ונקש"מ בדל"ב וסילק לאפוט' הנז' שלא יהיו אפוט' על נכסיו. ועמד וחילה פני הגבירים כה"ר יעקב בן הרוש דודו נר"ו וכהרי"ע אוחנא נר"ו. ומינה אותם אפוט' ומו' גמורים על כל נכסיו שירש מאביו משך זמן מה בקוש"ח כמשו"ח שטר המינוי שמינה הבן הנז' לאפוט' הנז' במ"א ומצאת וכו' ונכנסו האפוט' הנז' לבית המוריש הנז' ונטלו העזבון הנז' והחזיקו בו. ובכן נדרשנו לחוות דעתינו בענין הסילוק והמינוי הנז' אם הוא קיים כפה"ד א"ל. ולנחיצת השואל לא היינו מבעלי תשובה. וסידרנו שאלה זו לפני הבדי"ץ יושבי כסאות למשפט לגלות דעתם גם הם בענין זה הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א ביום ר"ח חשון ש' מגי'ד דבריו ליעקב לפמ"ה ע"כ

רפאל דוד בירדוגו יש"ץ

נדרשתי לחוות דעתי קלה כמות שהיא. בהאי תפקידתא. דאפקיד בה כולהו תלתא. דאשכחו בה ריעותא. דבעייא צילותא דדעתא. דאיכא תרי סהדי לקבל סהדותא. דיתובי דעתא. ואם לבנו אף הוא ביטל. ובנחלתו התעבר. מיצוח קא צוח לא בעינא. אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינא. ולמאן די יצבא יתננה. ואיש אחר יקחנה. ואי משום דפריש אחד מהם. כמבואר בדבריהם. ואף כי מה מני יהלוך לדבר דבר. דבר דבור על אופנו. הלמד מעניינו כהלכת גוברין. לתרוצי סוגיין ומשרא קטרין. רבו הפוצרין. לא נתנו דבריהם לשעורין. אז אמרתי משום יקרא. אערכה לפניו משפט פעמים בא בקצרה. ללקט אורות מספרן של צדיקים די השב כפי קוצר השג יד. וזה החלי. וה' אלהים יעזור לי ונובין ונדון. על אחרון ראשון:

הנה דבר זה נפתח בראשונים. הרב מהריב"ל ז"ל בשלישי סי' י"ז נשאל במת א' מהאפוט' והקהל טוענים ואומרים שאחר שמת האפוט' האחד. שהם רוצים להשגיח ולמנות אפוט' בחצי אותו הממון או למנות אפוט' אחר בחברת האפוט' הנשאר בחיים. והאפוט' טוען מאחר שמת חבירו. שהוא לבדו יהיה אפוט'. וע"ז השיב לכאורה נראה דהדין הוא עם האפוט' דליהוי איהו לחוד אפוט'. ממאי דכתב הרשב"א בתשו' שאלה וז"ל ראובן שמינה את בנו חנוך אפוט' על נכסיו והשביעו שלא ילוה לשום אדם מממונו. יותר מסך פלוני כי אם ברשות ראובן ושמעון ועכשיו מת שמעון. היוכל חנוך בנו להלוות ברשות ראובן. תשובה פלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה כל מקום שנאמר פלוני ופלוני כגון אביו ואמו אם משמע שניהם כאחד דוקא או אפי' כל א' וא' בפני עצמו ואנן קי"ל כרבי יונתן דקאמר דמשמע שניהם ומשמע כל א' וא' בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט לך הכתוב בשור ובחמור יחדו ואף זה כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה כ"א ברשות שניהם או ברשות א' מהם עכ"ל ופירש רש"י בההיא פלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה וז"ל אע"ג דוא"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט לך הכתוב בכלאים שכתוב בו לא תחרש בשור ובחמור יחדו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו ע"כ וכו'. נמצינו למדין שהאפוט' הנשאר בחיים הוא לבדו יהיה אפוט' על ההקדש ומתשו' הרא"ש בדיני גיטין היה נראה לכאורה דפליג עליה דהרשב"א כתב במי שאמר אם אבוא ואתראה בפני האשה ובפני עדים דתרתי בעינן ולא סגי בחד מנייהו משמע דס"ל דלא אמרינן או קאמר ואע"ג דהלכה כרבי יונתן וכדמשמע בפ' השואל מדרבה סבר לה כרבי יונתן ומתרץ לקראי כרבי יונתן ואביי סבר לה כרבי יאשיה וכו' אפ"ה אפשר לומר דס"ל דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד כי היכי דאמרינן דבנדרים הלך אחר לשון ב"א וכו'. ע"ש דספוקי מספקא ליה להרב לדעת הרא"ש אי אמרינן לשון מקרא לחוד ולשון בני אדם לחוד. ואולם לדעת הרשב"א פשיטא ליה דאין חילוק בין לשון תורה ללשון בני אדם ושוב כתב הרב וז"ל וכי היכי דבלשון תורה היכא דלא אמר יחדו אמרינן דלא נתכוון אלא לאחד מהם דהרי הלכה כרבי יונתן הכי נמי אמרינן בלשון בני אדם ואם היינו אומרים דלשון תורה לחוד ולשון ב"א לחוד או דהוה הלכה כר' יאשיה בנדון דידן היינו אומרים דנתכוון לשניהם וכיון שמת א' מהם נתבטלה האפוט' כי לא סמכא דעתיה אלא על שניהם יחדו ומעתה הרשות נתונה ביד הב"ד למנות אפוט' או אפוטרופוסין או להניח אחד במקום אותו שמת ולעשות כרצונם כי כבר האפוט' שמינה הנפטר נתבטלו וכו' ע"כ:

מתורתו של ה' מהריב"ל למדנו. דאי אמרינן לשון תורה לחוד ולשון ב"א לחוד אז אחרינן וא"ו להוסיף ולא נתכוון אלא על שניהם וכשמת א' מהם נתבטלה כל האפוט' דלא סמכא דעתיה אלא על כולם:

ומהרשד"ם חא"ה סי' מ"ח כתב בפשוט דלשון תורה לחוד ולשון ב"א לחוד. יעו"ש שהביא ראיות לדבריו ושכן היא דעת הרא"ש ז"ל ודעת מהררי"ק שרש יו"ד והר"ן והרא"ם ז"ל. ושהרב מהריב"ל שלח אליו כתב ורמז לו תשובת הרשב"א הנז' חולק על הרא"ש ז"ל. והוא ז"ל הקשה עליו מכמה מקומות דאמרו וא"ו להוסיף ועוד אתמהה שלא נמצא בזמנינו בלשון בני אדם וא"ו לחלק יעו"ש:

.

הרי מאי דמספקא ליה למהריב"ל בדעת הרא"ש פשיטא ליה למהרשד"ם. והרב משפט צדק ח"א סי' מ"ב הקשה דברי הרשב"א אהדדי והניח דבריו בצ"ע דסתראי נינהו. וכתב אנדון דידיה דלא יוכל לומר קי"ל כהרשב"א מאחר דפליג דידיה אדידיה ונקטינן כס' הרשד"ם וכס' הרא"ש שהביא שם לסיועו וכן הרה"ג הרא"ם ז"ל ע"כ:

ומהרימ"ט ח"א סי' קל"ד הביא ראיות דאף בלשו' ב"א או או קתני מאיזה מקומות בש"ס יעו"ש ועי' קהלת יעקב לשון חכמים אות ואו סי' ר"י שציין לספרן של צדיקים. ועל אותה ששנינו אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. כתב שהש"ך יו"ד סי' רע"ב כתב בשם הג"א פ"ק דע"ז דאו או קאמר חכמה או מנין. אבל מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' ממרים נראה דס"ל דבעינן תרתי גדול בחכמה ובמנין וכן דעת הרשב"א ז"ל תשובה רנ"ג ע"כ. ואתיא ההיא דהרשב"א כההיא דאייתי ה' משפט צדק ז"ל. ופליגא אההיא דהרשב"א דאייתי ה' מהריב"ל ז"ל:

באופן דדבר זה מדי פלוגתא לא נפיק. איכא רבוותא דסברי לשון תורה לחוד ולשון ב"א לחוד. דע"כ לא פליגי רבי יונתן ורבי יאשיה אלא בלישנא דקרא. אבל בלישנא דעלמא כ"ע מודו דא"ו להוסיף אתי ולא לחלק. ולדידהו בנדון דאנן קיימין ביה אמרינן דלכולהו תלתא נתכוון וכיון שנסתלק אחד ברצונו הטוב בקוש"ח בטלה כל האפוט' דלא סמכא דעתיה אלא בתלת כחדא ואיכא רבנן דסברי דאין לחלק בין לשון בני אדם ללשו' תורה. ולדידהו. בנ"ד לס' ר' יונתן דקי"ל כוותיה לא בטלה האפוט' מהנשארים. וכמ"ש ה' מהריב"ל בתשובה שהצגנו למעלה:

וחזיתיה להרב מהרא"ש ז"ל סי' נ"ב שכתב וזל"ה דנ"ל דמאי דפליגי ר' יונתן ורבי יאשיה היינו היכא דכתיב בלשוננו הקדוש וי"ו שהוי"ו הנזכר פעם תהיה כוונתה חבור ופעם פירוד כאומר או בו'. אמנם בלשון לעז תיבת א"י היא לעולם מחברת ומדבקת הענינים הנז' וא"כ אין כאן שום מקום וראיה מפלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה לאומר בלשון לע"ז א"י וזה נ"ל חלוק ברור. אלא שלא ראיתי לרב הגדול הנז' שכתב כלל מזה החלוק רק חלק החלוק האחר אשר הוא עולה ג"כ בלב כל מעיין והוא דשמא יש חלוק בין לשון תורה ללשון בני אדם וכמו שהאריך הרב הגדול הנז' ז"ל שם וכתב דנר' דלהרשב"א אין לחלק בין לשון תורה ללשון בני אדם אמנם לדעת התוספות ז"ל דיש לחלק וכו' והביא ראיה מנדרים וכו' יעו"ש. והנה החילוק הזה שחילק הרב הנז' ז"ל מל' תורה ללשון ב"א הנה הוא אף בהנחה שיהיה הכל בלשו' הקדש. אבל החילוק אשר אני מחלק הוא מכח ל' הלעז שבלשון לעז תיבת א"י משמעותה חיבור ודיבוק ואה"נ שאם בלשון הקדש היתה כתובה תיבה כמו תיבת א"י הכתובה בלשון לעז דלא הוו פליגי רבי יונתן ור' יאשיה סוף דבר איני רואה לרב הנז' שכתב החילוק הזה שכתבתי. הן אמת שכפי החילוק הזה שאני מחלק צריכין אנו לומר שמה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פלוני כ"א ברשות שמעון ולוי וכו' שדמה אותו הענין לההיא פלוגתא דרבי יונתן ור' יאשיה וכו'. צריכין אנו לומר שהרשב"א מיירי כשאמר בלשון הקדש או בל' שלא היה בלשון לעז כמו תיבת א"י המחברת ומדבקת הענינים ולכן דמה אותו לההיא פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן כו' ע"כ:

ומאי דתריץ הרב איהו גופיה בדברי הרשב"א. אנן נמי נוכל לתרץ כן בדברי מהריב"ל ז"ל:

והנה ידוע דגם בלשון ערבי תיבת א"ו מחברת השנים כמו תיבת א"י בלשון לעז. וא"כ בנ"ד שהמצווה ציוה בלשון ערבי אלא שהסופרים העתיקוה ללשון הקדש. הוי ודאי חיבור לכ"ע לדעת הרב מהרא"ש ז"ל

אלא דבנד"ד אין אנו צריכין לכל זה. דהא להדיא כתוב שלשתן יחד. וא"כ אפי' נימא דלשון ב"א כלשון תורה ואפי' יהיה בלשון לעז או בלשון ערבי וקי"ל כרבי יונתן. מ"מ הרי רבי יונתן אמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. ובנ"ד הרי אמר שלשתן יחד. וכיון דנסתלק אחד מהם נתבטלה כל האפוט' וכמ"ש מהריב"ל ז"ל דאי אמרינן נתכוון לשניהם כיון שמת א' מהם נתבטל כל האפוט' כי לא סמכה דעתיה אלא על שניהם יחד ע"ש:

תו איכא למילף. מההיא דהרשב"א במיוחסות הב"ד רבינו הב"י חו"מ סי' ר"ץ מח"ו ט"ו וז"ל עוד כתוב שם יש דרך אחרת לסלק האפוט' אפי' תוך זמן שעשאו אפוט' אבי היתו' הואיל ומת א' מהיורשים בטל אפוטרופא ממה שכתב הרמב"ם האחים או שאר יורשים שלא חלקו ירושת מורישן אלא כולם משתמשים בה יחד הרי הם כשותפין לכל דבר וכתב בהלכות שותפין אחד מהשות' או מהמתעסקים שמת בטלה השות' או העסק אע"פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות יורשים עכ"ל:

ואף דרבינו הב"י סיים עלה ואין דבריו נראין כי מה שהביא ראיה מדברי הרמב"ם יש לדחות. והסכימו עמו הד"מ. מ"מ נראה דלא פליגי אלא במת אחד מהיו' אבל במת א' מהאפוט' גם הם יודו דבטלה. והיינו טעמא דהוי כמת א' מהמתעסקים. ועי' כנה"ג סי' קע"ו הגה"ט אות קצ"ז דשם מבואר דהמתעסקים היינו שלא הטילו כולם מעות לכיס אלא אחד מהם הוציא הקרן והשני מתעס' או שיש לו חלק בריוח או שנותן שכר טורחו ע"ש וא"כ האי אפוטרופא דמיא למתעסק:

וכן מצאתי למהר"ד דיאינא ז"ל הוב"ד בס' פחד יצחק אות אף וז"ל ישים מעכ"ת עינו הטהורה על תשו' רמב"ן סי' קי"ח בסופה ז"ל עוד יש דרך אחרת שיכולין לסלק האפוטרופוס אפי' תוך הזמן שעשאו אפוט' אבי יתומים הואיל ומת א' מהיורשים בטלה האפוט' ממ"ש הרמב"ם האחים או שאר יורשים וכו' עד וכתב במקום אחר א' מהשות' או מהמתעסקים שמת בטלה שות' או עסק כו' עד סוף הסימן. וגם אם יראה מעכ"ת שהמהר"י קארו הביאה בב"י במחו' סי' ט"ו וכתב עלה אין דבריו נראין כי מה שהביא ראיה מדברי הרמב"ם יש לדחות ע"כ. אף היא לא תברא מתרי טעמי. חדא שלא סיים בה מה שיש לדחות. ועוד דתיובתא לא חזינא גברי רברבי חזינא. שכפי הנראה בתשובה היא מהרב הגדול הרשב"א ואין בעלי חיים שכמותו נדחים אפי' ביד חזקה שכן בסוף תשובת הרמב"ן הנ"ל בדפוס יש אחריה סיום ז"ל סליקו תשובות דיני ממונות מהרב הרשב"א. ועוד בה שלישיה לחלק שאם לדעתו יש לדחות כשמת אחד מן היתומים שאין לדמותם כשות'. לענין זה המורה גם הוא יורה שכשמת א' מהאפוט' שהם אחד מהמתעסקים ממש ואין לחלק ביניהם כלל ועיקר שלדברי הכל בטלה האפוט'. ע"כ:

ולכאורה בהשקפה ראשונה. הוקשה אלי על הרב מהריב"ל בההיא תשובה דסימ' י"ז הנ"ל דיליף מההיא דחנוך דהרשב"א דכיון דס"ל דאין לחלק בין לשון תורה ללשון בני אדם וקי"ל כרבי יונתן. לא בטלה האפוט'. והא תיפוק ליה דבטלה מאידך דכתב הרשב"א דהוי כמת א' מהשות' או מהמתעסקים דכתב הרמב"ם דבטלה השות' או העסק וידוע דתשובות אלו הם מהרשב"א אלא דמיוחסות להרמב"ן וכמש"ל. גם ה' משפט צדק הביא תשובה זו ושמה דמרה עלה הרשב"א בתשובה מהמיוחסות להרמב"ן:

ואולם בתר השקפה קמייתא נראה דלא קשה כלל. דהא דאמרינן דמת א' מהמתעסקים בטל העסק ויכול הנותן לחזור. היינו דווקא היכא דמעיקרא לא היה בדעתו ליתן ממונו ביד אחד לבד ואדעתא דכולהו קסמיך דלא סמכא דעתיה להניח ממונו ביד אחד מהם אבל בכה"ג דקאי ביה הרב מהריב"ל ז"ל אליבא דהרשב"א לדעת רבי יונתן דקי"ל כוותיה דאמרינן וא"ו לחלק בין בלשון תורה בין בלשון בני אדם. צריך לפרש כוונת המצווה כמ"ש הרב שם וזל"ה שהכוונה היא שאם ירצו שניהם לקבל האפוט' יהיו שניהם יחדו. ואם לא ירצה האחד יהיה השני לבדו. או אפשר נמי לומר דהכוונה היא שרצונה שלא יהיה אפוטרופוס על ההקדש שום אדם מהקהל כי אם אחד מאלו השנים כי לא סמכא דעתה אחרים והיתה מנחת הברירה ביד הבית דין איזה מהם שיכשר בעיניהם. או אפשר לומר שכוונתה היתה שאם ירצה אחיה יהיה הוא קודם ואם לאו שתהיה שניה. ע"כ. ועל זה כתב דלכל הדרכים הללו. לסברת רבי יונתן דקי"ל כוותיה דאפוטרופוסות החי קיימת. דמעיקרא אחד מנהון סמכא דעתה. ואין לענין זה שייכות עם ההיא דהרשב"א ז"ל. ואולם לשיטת הסוברים דלשון תורה לחוד ולשון ב"א לחוד דקאמר ה' מהריב"ל דהיכא דמת אחד מהם נתבטלה האפוטרופוסות. אז סברת הרשב"א הנז' תוסיף תת כחה כדי לבטלה. ומהריב"ל ז"ל משום דפשיטא ליה מילתא דלדיעה זו בטלה האפוט'. לא הוצרך לאלומי כחה מההיא דהרשב"א:

והנה לכאורה דברי הרשב"א ז"ל סתרי אהדדי. הא דאייתינא לעיל שכתב הרב"י בסי' ר"ץ ואידך דהרשב"א הוב"ד בב"י סי' ר"ן מחו' יו"ד וז"ל. וכתב עוד שנשאל על שכיב מרע שאמר אני ממנה את פלוני אפוטרופוס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו והבן הראשון נפטר והנער הנולד לאחר מיתת האב הוא שהאפוט' משתדל בנכסיו אם יש לו דין אפוטרופא. והשיב נ"ל שהאפוטרופו' קיים על היולד לפי שדעת האב קרובה אצל בנו ואע"פ שלא נולד עדיין דעתו למנות עליו אפוט' שהרי הוא ידע שאשתו מעוברת וכשציוה ומינה אפוט' על הכל צוה עכ"ל:

ומהראד"ב ז"ל סי' רי"ב כתב וזל"ה. ולכאורה קשו דברי הרשב"א אהדדי שכאן כתב דאע"ג דנפטר א' כיון שהיה דעתו על הכל נשאר האפוט' קיים על הבן הילוד. ובתשובה שהבאתי למעלה נראה דכיון שמת האחד האפוט' בטלה. א"כ נמצאו דבריו סותרי' זה את זה. לכך נראה לתרץ דהרשב"א ז"ל לא כתב בסי' קי"ח עוד יש דרך אחרת וכו' משום דאית ליה דעל טעם זה סמכינן. אלא משום שכבר כתב עוד שם טעמים אחרים לסלק האפוט'. עשה טעם זה סניף להם ולכך כתב עוד יש דרך אחרת וכו' כלומר סניף אחר יש לזה אבל אין זה עיקר הטעם ואין ראוי לסמוך על זה ולכך בתשובה האחרת לא סמך על זה הטעם לחוד וכתב האפוט' קיים על הבן הילוד ע"כ:

עין רואה. דתירוצו של מהראד"ב דחיק ורחיק. כאשר ראיתי להכנה"ג סי' ר"ן הגהב"י אות פ"ו דכתב עליו ואין זה נכון:

גם ממה שהשיגו עליו הרב"י והד"מ וכתבו ואין דבריו נראים. משמע דס"ל דלא עשאה לסניף אלא דסמיך עלה להלכה. דאי משמע להו דלא סמיך עלה. מה זו השגה. והא לא עשאה אלא סניף בהצמדה עם טעם כעיקר:

וה' משפט צדק ח"א סי' מ"ב תירץ דההיא דהביא הרב"י בסי' ר"ן ביתומים קטנים. וההיא דסי' ר"ץ ביתומים גדולים. [יתבאר להלן] וכתב עלה הכנה"ג שם ולא נהירא וכתב וז"ל ונראה דשניא דא מן דא. דבתשובה שכתב רבינו המחב"ר ז"ל לא נהגו האפוט' אפוטרופוסתו על שני הבנים כאחד אלא כל אחד בפ"ע שאחר מיתת האב נהג אפוטרופוסותו על הבן שהניח האב וקודם לידת הבן האחר נפטר הבן הגדול לבית עולמו וכיון שלא נהג אפוטרופוסותו על שניהם כאחד לא שייך בו דין הרמב"ם ז"ל דא' מן השותפין שמת בטלה השות' או העסק. אי נמי דבתשו' להרמב"ן סי' קי"ח שהביא רבינו המחב"ר ז"ל בסי' ר"ץ מטו' בשעת מינוי האפוט' שני בניו היו ילודים והרי הם כשני שותפין שנשתתפו לאפוטרופוסות זה דאם מת א' מהם נתבטל השות' אבל בתשו' שהביא רבינו המחב"ר ז"ל כאן בשעת מינוי האפוט' לא היה הבן השני ילוד ולא שייך כאן דין דמת אחד מן השות'. וזה מצאתי להר"ש הלוי ז"ל חח"מ סי' י"א וכתב שם שלזה הסכים מהרח"ש ז"ל עכ"ל. ועי' להרב שיו"ט סי' כ"ג:

באופן דהיכא דמת אם מהיורשים. אי בטלה האפוט' או לא. מידי פלוגתא לא נפקא ואולם למאי דכתבינן אנן בעניותין לחלק בין היכא דמת א' מהיורשים להיכא דמת א' מהאפוט' דבזה אף החולקים יודו ושכן היא דעת מהר"ד דיאינא כמש"ל ולא מצינו כעת בספרן של צדיקים הפך מדבריו. וא"כ בנדון דאנן קיימין ביה דא' מהאפוט' סילק עצמו מהאפוט' ונקוש"ח על זה כמ"ש בשאלה. בטלה כל האפוטרופוסות:

ואין לחלק בין נפרד בעודנו חי לנפרד מת. דמה לי נפרד חי מה לי נפרד מת. וכן דעת מהרשד"ם ח"מ סי' קנ"ג. וכ"כ ה' ד"ן ח"מ סי' ל"ז וז"ל ויש ללמוד דה"ה והוא הטעם כשאחד מן השות' נפרד מן השיתוף דאיכא למימר נמי נתפרדה החבילה דמה לי מת א' מהם מה לי אם סילק עצמו מן השות' ע"כ:

וכן פסק ה' כנה"ג סי' קע"ו הגה"ט אות קפ"ו. יעו"ש שהביא ראייה לדבריו וכתב דאף דהרב משפט צדק ח"ב סי' כ"ב חלק על מהרשד"ם שרצה ללמוד דין נתפרד כשהוא חי מכשהוא מת. אין סתירה לדברי הרב שדבר בנפרד שלא כדין. אבל ביכול להתפרד כדין אפי' שהוא חי מה לי חי מה לי מת. וכ"כ שם אות קצ"ו ובתשובה ח"מ ח"ב סי' ן':

והמט"ש סי' קע"ו בהגה"ט אות קע"ו כתב וז"ל. אין חילוק בין היכא דמת א' מן השותפ' להיכא דנפרד א' מן השות' בעודנו חי דכה"ג נמי מתבטל השות'. והיינו דוקא כשהדין נותן שיכול להתפרד האחד אבל אם נתפרד שלא כדין אין השות' מתבטל לגבי השאר. הכנה"ג ס"ק קפ"ו וקצ"ו ובתשו' ח"א ח"מ סי' קל"ב ועי' בח"ב סי' ן' ומהר"ש אשכנזי סי' ד' ועי' בני אברהם ח"מ סי' ט"ו עכ"ל:

ואם כן בכה"ג דאנן קיימין ביה האפוטפורוסים לא החזיקו בנכסים כמפורש בשאלה. והדין נותן שיכולים לחזור בהם. כמ"ש מר"ן סי' ר"ץ סכ"ג וז"ל אפוט' בין מינהו אבי היתומ' בין מינוהו ב"ד עד שלא החזיק בנכסי היתו' יכול לחזור בו משהחזיק בנכסי היתו' אינו יכול לחזור בו ע"כ. א"כ כיון שהאחד נפרד וסילק עצמו בקוש"ח כמ"ש בשאלה. בטלה כל האפוטרופוסות:

והגם דמצינו למהרשד"ם חח"מ סי' קנ"ג דס"ל דהא דמת א' מהשות' בטלה השות' הני מילי לגבי היורשים אבל לגבי שותפין הנשארים לא נתבטל השות' כגון אם הם ג' או ד'. ומהרש"ך ח"ב סי' ס"ב לא פסיקא ליה מילתא וס"ל דהיכא דאיכא שבועה לא נתפר' החבילה לגבי הנשארים. וכ"כ ה' משפט צדק ח"ב סי' כ"ב כאשר ראיתי כל זה בהכנה"ג סי' קע"ו אות קצ"ד בהגה"ט. וה' נאמן שמואל תפס בפשיטות כס' מהרשד"ם גם ה' ד"ן ח"מ סי' ל"ז:

מ"מ הרי מצינו להכנה"ג שם שכתב אבל בעל משא מלך בח"ב ש"א משפט ג' כתב דמתבטל השות' ושכן דעת הריטב"א בתשובה שהביא רבינו הבית יוסף מחודש מ"ו:

והמשה"ר מע' שין אות פ"ו כתב וז"ל ולענין דינא דעת הריטב"א ורבותיו לומר דבטלה לגמרי ושכן היא דעת מהריק"ש בהגהותיו ובתשו' סי' ע"ד והעיד שכן דן רבו הרדב"ז וכן הוא בתשו' הרדב"ז החדשות סי' קל"ב ותמה על מהרשד"ם איך לא שלטו מאורות עיניו בדברי הריטב"א שהביא הב"י ושגם הפרמ"א ח"ב סוס"י מ"ד תמה אמהרשד"ם מתשו' הריטב"א וכבר עמד בזה ה' קרית מלך וכן דעת מהר"י אלבעלי בקהלת יעקב ושכן היה מעשה לפני הרב קהר"ש אלפאסי ודן כהריטב"א ושגם הרה"ג אביו כך היה דן ולעולם כך דנים. יעו"ש כ"ז במשה"ר וע"ע שתמה ג"כ על הרב ד"ן ז"ל ועל ה' נאמן שמואל ז"ל. ועי' מט"ש או' קס"ג:

ומור"ם ז"ל סי' קע"ו סי"ט כתב וז"ל שלשה שקבלו עיסקא מאחד ומת אחד מהם נתבטל הענין ויכולין לחזור בהן. ע"כ. [עי' סכ"ג ועי' ברית אבות ועי' שיו"ט סימן כ"ג דף פ"ח ע"ד ומשה"ר מערכת שין אות פ"ג]:

אתה הראת חבל נביאים ואמבוהא דרבנן כולהו ס' כהריטב"א ז"ל ודחו דברי מהרשד"ם ובפרט מור"ם דאנן גרירן בתריה היכא דלא פליג אדברי מר"ן הכי סבירא ליה:

ואולם מדברי מור"ם אין להוכיח כ"כ דהכי ס"ל במת א' מהשות'. דדילמא לא אמרה אלא במת א' מהמתעסקים ומנא אמינא לה. מדברי ה' שיו"ט סי' כ"ג שהאריך בענין זה וכתב וז"ל וחזיתיה להרדב"ז בחדשות ח"א סי' קל"ב דפשיטא ליה כדעת המשא מלך דאף מכל השותפין מתבטל השותפות ומתבאר מדבריו שם עוד דיותר פשוט לומר דין זה לגבי עיסקא דאם נתן ראובן לשמעון ולוי מעות להתעסק ומת שמעון דיכול לומר ראובן לשניהם הייתי מאמין אבל עכשיו אין רצוני שיהא ממוני ביד אחד לבדו אבל בג' שותפין ומת אחד מהם אינו כל כך פשוט לומר דנתבטל השות' לגמרי כיון דהשותפין כולם מתעסקין יחד וכל אחד משגיח בממון השותפות וכ"כ ליכא למימר דאותו שמת היה יותר נאמן אצל כל אחד ואחד אלא דעכ"ז עלתה הסכמת הרב שם דה"ה גבי שותפים יכול כל אחד לומר מזלה דבי תלתא עדיף או שמא אותו שמת היה משתדל יותר או נאמן יותר אצלי והביא ראיה מלשון הרמב"ם שכלל דין העסקא עם דין השותפות יחד יעו"ש וכו' וע"פ קוטב דברי הרב יש לתרץ עוד ס' מהרשד"ם דלא תיקשי ליה מתשו' הריטב"א דהתם מיירי בעיס' דמסתבר יותר דנתבטל העסק לגמרי משא"כ בשותפות ושפיר י"ל דאף מהרשד"ם לא אמרה אלא בשותפין אך בעסקא אזיל ומודה וכמו שמפו' בדברי הריטב"א לדעת המ"מ דבהכי ניחא נמי דלא תקשי על מוהרשד"ם מלשון הרמב"ם דנקט הדין בשני מתעסקין דאה"נ דבעסקא מודה מוהרשד"ם ע"כ:

וא"כ להאי סברא דאסברן הרב שיו"ט ז"ל דגמיר לה מדברי הרדב"ז. הא ודאי דאין להוכיח מדברי מור"ם דאיירי במתעסקין למת אחד מהשותפים. ואולם סברא זו תוסיף תת כח לנדון דאנן קיימין ביה דנפרד אחד מהאפוט'. דאף מהרשד"ם יודה דבטלה דלא דמיא אלא למת אחד מהמתעסקים דכיון שאין היורשים מתעסקים עמהם יכולין לומר אין אנו מאמינים אלא לכולם:

והכנה"ג סי' ר"ץ הגה"ט אות קמ"ו כתב משם הרב תומת ישרים סי' מ"ו מינה אפוט' הרבה ומת אחד מהם אין האחרים יכולים להסתלק ע"כ. ואין ספרו מצוי אצלי לראות שרשן של דברים אי ס"ל דהיורשים יכולים לסלקם מטעם המלך מהריב"ל ז"ל אם לאו. ועי"ש הגה"ט אות י"ט:

באופן דבנ"ד דכתוב בצוואה שלשתן יחד. דלכ"ע לכולהו תלתא נתכוון. וכבר למדנו מתורתו של מהריב"ל בשלישי סי' י"ז דאם נתכוון לשניהם אם מת א' נתבטלה כל האפוט' כי לא סמכא דעתיה אלא על שניהם וכמש"ל. וא"כ גם בנ"ד נתבטלה מהאי טעמא וגם מההיא דהרשב"א שהביא הרב"י סי' ר"ץ. ואף דהב"י חלק עליו. כבר כתבנו דבמת אחד מן האפוט' יודה וכמש"ל ושכן היא דעת מהר"ד דיאינא ז"ל דהאי אפוטרופא דמיא למתעסקים דנקיט הרמב"ם ומר"ן ומור"ם ז"ל:

אלא דאכתי לא איפרק. שהרי כתב ה' מהריב"ל בשלישי סי' י"ז וז"ל ואחר שכתבתי כל זה מצאתי תשובה מהרשב"א כתב וז"ל שאלתם ראובן חלה וצוה על נכסיו ומנה שני אפוטרופוסין על בניו ועכשיו נפטר אחד מן האפוטרופין ורצו הקהל למנות אפוטרופא אחר תחת אותו שנפטר שיהיה אפוט' על ההקדש עם אפוטרופוס החי וכו' והאריך הרשב"א בתשובה ובסוף כתב וז"ל ומכל מקום אני רואה בכל המקומות שכל שהיחיד ממנה אפוטרופין או אפי' הקהל ממנים גזברים או גבאים אם ימות אחד מהם אין המינוי והאפוטרופוס בטל אלא הנשארים מהם נוהגים מינויים ואפוטרופוסותם והדין נותן שאלוני כן אם הלך הא' לדרכו קצת ימים לעסקיו המנוי בטל עד שוב חבירו ואין זה דעת הצבור ולא דעת היחיד המצווה. ע"כ:

הרי דהרשב"א ס"ל דבמת א' מהאפוט' לא בטלה האפוטרופוסות. והובאה תשו' זו בב"י יו"ד הל' צדקה סי' רנ"ט ופסקה מור"ם שם סי' רנ"ח ס"ה וז"ל ואפי' היו האפוט' שנים ומת א' מהם אין הקהל יכולים למנות אחר אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן. ע"כ:

ואף דהט"ז סק"ה הביא את דברי הרשב"א וכתב וז"ל ותמוה הוא דכיון דהמצווה מינה שנים אפשר שלא האמין לאחד מהם אם לא בצירוף חבירו ולמה יהיה נאמן עכשיו לבדו הרי בטל המינוי ולפי הנראה שהרשב"א לא החליט לומר שלא ימנו אחר עמו אלא שאמר שאם נאמר שלא יהיה האחד נאמן מכל מקום אין להקל עסק בזה אלא נשאר הדבר לבניו וכמו שציוה וכתב אח"כ שמ"מ אין המינוי בטל לגמרי בשום פעם שלא לחלק לעניים כיון שאין כאן אלא אחד זהו אינו אבל לא החליט שלא ימנו הקהל אחר עמו וישאר זה לעולם לבדו ואיך שיהיה נראה שאין להעמיד הממון תחת יד אחד מהם אם מת חבירו שהרי כתב הרשב"א דאף במינוי הקהל הוה כך ואנו רואים מנהג הקהלות כשממנים שני גבאים על זמן מה ומת א' מהם שמושיבין אחר במקומו וכן בשאר מינויים א"כ כ"ש מממון שאין להאמין לאחד מהם וכ"ש דמה שאנו רואים שברבות השנים הנאמנים מעוטים וכמה וכמה יתומים שנתמוטטו נכסים שלהן על ידי האפוטרופוסין אע"פ שהיו בחזקת כשרות ודאי ראוי להקהל לפקח בזה וכבר נהגו בקהלות קדושות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפוטרופוסין ע"כ גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד אחד מהם. ע"כ:

מ"מ מדברי מור"ם הנ"ל שכתב אין הקהל יכולין למנות אחר משמע דהחליט הענין:

אכן מצאתי למהר"ד דיאינא ז"ל הוב"ד בפחד יצחק אות א"פ שכתב וז"ל מצאתי הגהת מהרמ"א בהל' צדקה י"ד סי' רנ"ח על סעיף ה' כתב וז"ל ואפי' היו האפוט' שנים ומת אחד מהם אין הקהל יכולין למנות אחר אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שציוה הנותן ולכאורה הוקשה על מ"ש הרשב"א בשתי תשובות הביאם הב"י טח"ם סי' י"ג שכל שקבלו עליהם הקהל או יחידים דעות אנשים ד' ה' או יותר לדיינים או פשרנים אין הולכין אחר הרוב אלא שיסכימו כולם ואם נסתלק אפי' האחד בטל דינא ולבתר פריקנא לה דשאני התם לענין צדקה משום לתא דממון שאין לו תובעים דעלה התם קאי אבל באפוטרופוסות של יתומים בין שנתמנו מאביהן בין מב"ד הכל לפי מנויים בדקדוק ואפי' בסתם כשנתמנו שנים או שלשה או יותר ונסתלק אחד מהם בטל כל האפוטרופוסות מכח תשובת הרשב"א דלעילא ומדין שלוחים ושותפים שאין לשנות מדעת המשלח והשותף שעמ"כ המנינהו ולא באופן אחר. ע"כ:

ואף דמשמעות דברי הט"ז לא משמע הכי כאשר יראה הרואה. מ"מ מדברי מהריב"ל דסי' י"ז הנ"ל אין להוכיח הפך מדבריו. דאפשר דלא פסק כן אלא בנדון דידיה דהתם הרב קאי באפוטרופוס על ההקדש שעשתה אותם האשה המצווה שיתנו ההנאה באיזה מקום שירצו ברצון שלהם. דהוי ממון שאין לו תובעים וסגנון דברי מור"ם משמע כדבריו. שהרי בתחלת דבריו איירי בממון שאין לו תובעים. וע"ז סיים ואמר ואפי' היו וכו'. ואח"כ ציין וכתב ועי' בח"א סי' ש"א. ושם סעיף ה' מבואר האי דינא דממון שאין לו תובעים. ואף דמדברי ה' משפט צדק ח"א סי' מ"ב משמע להיפך דהא לא איירי באותה תשובה בממון שאין לו תובעים. ואפ"ה הביא דברי הרשב"א הללו ומהריב"ל ז"ל דמסכים לסברתו וכתב דמי יוכל להוציא ממון מן המוחזק נגד סברתם. ע"ש:

מ"מ הרי שלא החליט הענין. ולא פסק כן אלא מטעם דאין להוציא ממון מן המוחזק:

ובמאי דאנן קיימין לא צריכנן לכ"ז. דע"כ לא קאמר הרשב"א ז"ל שאין זה דעת הצבור ולא דעת היחיד. אלא בדאמר סתם פלוני ופלוני. אבל היכא דפריש דבריו ואמר פלוני ופלוני. שניהם יחד דגילה דעתו להדייא מזה לא איירי הרשב"א. שהרי כתב באותה תשובה כמו שהביא דבריו רבינו הב"י ביו"ד סי' רל"ט וז"ל וכן אין להקל למנות אפוטרופא אחר עמו שההקדש הזה אינו מתחלק אלא ע"י האפוטרופוסין שמינו או ע"י בניו אחריהם ואם דעת דעת המצווה שיהיו האפוטרופוסין השנים או אפי' האחד מהם מחלק ההקדש הא' הנשאר יחלק כבראשונה ואם אין דעתו שיחלק האחד אלא שיהיו השנים קיימים א"כ יחזור החלוקה אצל הבנים ולא אצל גזבר אחר שימנו הקהל ע"כ. וע"ז כתב ומ"מ אני רואה וכו'. הרי דבתחילת דבריו מצדד בדעת המצווה. אם דעתו דסגי ליה אפי' בחד. או לא. ושוב פשיט ליה דדעת המצווה היא דאפי' בחד סגי ממה שרואה בכל המקומות וכו'. וא"כ מזה מוכח דלא איירי הרשב"א אלא במי שדבריו סתומים כגון דאמר פלוני ופלוני סתם. אבל לא במי שפירש דבריו כה"ג דאנן קיימין ביה דפירש ואמר שלשתן יחד. דליכא שום ספיקא בכוונת דבריו. דמסתברא דבזה יודה דבעינן כולן יחד:

תו איכא לאורועי כחא דהאי אפוטרופא מצד אחר. והוא ממה שמבואר בשאלה וז"ל ושוב עמד הבן היורש של כהר"ש הנז' שהוא גדול בשנים יותר משלש עשרה שנה כמו שראינו אחו"מ קב"ע כו"ח משע"כ שהבן הנז' הוא גדול כנז' וכו':

הנה בזמן החולף משנת ולהורו"ת ליצירה כתבנו על רזא דנא בתשו' שאלה לעיר צפרו וזה לשונינו הצריך לעניינינו. ועוד דהגם שנאמר דכוונת המצווה גם על חלק הבת הגדולה אפ"ה יכולה הבת הנשואה לומר אי איפשי באפוט' שהרי כתב מר"ן הב"י סי' ר"ץ וז"ל כתוב במישרים בנתיב כ"ו ח"א וז"ל כתבו הפוסקים דאם מינה האב אפוט' לגדולים שיכולין לומר אין אנו צריכין לאפוט' ומוציאין מתחת ידו זולתי אם השליש בידו ממון על דעת לעשות כו"כ משום דמלד"ה כדאמרינן גבי המשליש מעות לבתו בפ' מציאת האשה ד' ס"ט עכ"ל ופסקה מור"ם בהגה סי' הנז' סכ"ו. והנה לכאורה דברי רי"ו ז"ל קשים להולמם עם מ"ש הרמב"ם ז"ל ופסקו מר"ן סי' הנז' וז"ל קטן שהגדיל אפי' היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד והולך בדרך רעה אין ב"ד מונעין ממנו ממונו ואין מעמידין לו אפוט' אא"כ צוה מורישו שלא יתנו אלא אם יהיה כשר ומצליח או שלא יתנו עד זמן מרובה ע"כ. הרי להדייא דהאב יכול לעשות אפוט' לבניו הגדולים. וכן מצאתי להרב המבי"ט ח"א סי' של"ה וזל"ה ואע"ג דב"ד אפוט' לדקנני לא מוקמינן ואבי יתומים נמי אינו צריך למנות אפוט' אלא על בניו הקטנים אפ"ה אם נראה לו למנות אפי' על הגדולים ג"כ לזמן ידוע מפני שנראה לו שלא היו ראויים עדיין בממון או לסיבה אחרת שנראה לו רשאי הוא ומצוה עליהם לקיים דברו וכמו שנראה מדברי הרמב"ם שכתב קטן שהגדיל וכו' עד זמן מרובה ע"כ. ולשונו זה הביא בח"מ סי' ר"ץ ובסמ"ג וכן בצרור הכסף משמע דאב או מוריש רשאי למנות אפוט' על היורש הגדול ומונעין אותו ב"ד מלהחזיק בממונו עד זמן שציוה המוריש מדכתב קודם אין ב"ד מונעין ממנו ממונו ע"כ. ובסוף התשובה כתב ומה שנמצא במישרים נתיב כ"ו שכתב כתבו הפוסקים דאם מינה האב אפוט' לגדולים וכו' לא נמצא כתוב בשום פוסק המצוי אצלנו והרי הרמב"ם וסמ"ג וח"מ וצרור הכסף שמשמע מדבריהם הפך זה כמו שהבאתי למעלה ע"כ יעוש"ב. ולפ"ז יש לתמוה על מר"ן הב"י שלא העיר על דברי רי"ו שהרמב"ם ז"ל חולק ויותר תימה על מור"ם שקירב את הרחוקים וכתב על דברי הרמב"ם ז"ל דברי רי"ו כאלו כחדא שריין. וגבה טורא בינ'ן. וע"כ צריכין למשכוני נפשין כדי שיהיה זווגן עולה יפה בג' פנים. הפן הא' דהרמב"ם ז"ל מיירי היכא דיש בו משום מלד"ה. והפן הב' דרי"ו ז"ל מיירי בשאינו הולך בדרך רעה. ואל השלשה ל'ו בא דע"כ לא ס"ל להרמב"ם שהאב יכול למנות אפוט' לגדולים אלא דווקא כשמינה להם אפוט' בעודם קטנים אז יכול להרחיב זמן מרובה אף לאחר שיגדילו דמגו דחיילא זמן הקטנות חיילא נמי זמן הגדולות אבל אם מינה להם אפוט' בהיותם גדולים יכולים למחות ובהכי מיירי רי"ו ז"ל. שוב מצאנו להכנה"ג סי' הנז' בהגהב"י אות קס"ז וז"ל ממ"ש הרמב"ם. ז"ל ורבינו בעה"ט ז"ל אא"כ צוה המוריש וכו' הוכיח מהר"מ מטראני ז"ל בח"א סי' של"ה דס"ל ביש כח ביד האב למנות אפוט' אפי' לבניו הגדולים וכו' ומהרי"ק ז"ל הביא דברי רי"ו ז"ל בסי' זה סכ"ו ולא ביאר שהפוסקים חולקים עליו נראה דס"ל דדברי הרמב"ם ורי"ו ז"ל יש להם ישיבה אחת בעולם. וכן נראה מספר המפה שעל מ"ש הרב ז"ל לשון הרמב"ם ז"ל הגיה וכתב עליו לשון רי"ו ז"ל ונראה שהם ז"ל סוברים שהרמב"ם ז"ל מיירי כשהשליש המעות בידו לעשות כו"כ דבהא אפי' רי"ו ז"ל מודה דמלד"ה. ועוד אפשר לומר דהרמב"ם מיירי כשיודע שהוא אוכל יותר מדאי ומפסיד ממונו בדרך רעה שאז ביד האב למנות אפוט' עליו שלא יפסיד ממונו דהוי כקטן אבל רי"ו מיירי בגדולים בני דעת שיכולים לומר אין אנו צריכין לאפוט' א"נ דהרמב"ם מיירי בשמינהו המוריש כשהבן קטן וצוה שלא יתנו לו עד זמן פלוני או עד שיהא כשר ומצליח אבל רי"ו מיירי בממנה אפוט' לבניו והם גדולים בעת המינוי. ע"כ. גם בתשובתו ח"מ סי' רי"ו כתב וזל"ה אבל ממה שהרב בב"י הביא דברי רי"ו ולא ביאר שהפוסקים חולקים עליו נראה דס"ל דהרמב"ם ז"ל ורי"ו ז"ל יש להם ישיבה אחת בעולם וכן נראה מהרב בעל המפה שעל מ"ש הרב דברי הרמב"ם ז"ל בספר הקצר הגיה עליו לשון רי"ו ע"כ. עד כאן לשונינו שם הצריך לעניינינו:

גם ה' משפט צדק ח"א סי' מ"ב כתב וזל"ה אלא יראה לענ"ד דאליבא דכ"ע בנ"ד שנתבטל האפוטרופוסו' שכ' רי"ו נתיב כו' ח"א וז"ל כתבו הפוסקים וכו' והביא מהרי"ק לשון זה מרבינו ירוחם בלתי שום חולק והתימה על הרשב"א [שהביא הב"י סי' ר"ץ מח"ו ט"ו] למה לא כתב דרך זה לסלק האפוט' אפי' בתוך הזמן ואפי' שלא מת א' מהיורשים וכגון שהגדילו מה תאמר שהרשב"א מיירי ביתומים קטנים זה א"א דא"כ כשמת א' מהם למה מסתלק האפוטרופוס שהנה להיותם קטנים יצטרכו לאפוטרופוס ואפי' לא מנה האב היה צריך הב"ד למנות שהב"ד אביהם של יתומים ולמה להו לב"ד לשום אפוט' אחר דאטרוחי ב"ד בכדי לא מטריחינן וכו' אלא שי"ל דשאני התם נדון הרשב"א ז"ל שאפשר שכשצוה היה יתום קטן וא"כ מאחר שהתחיל לנהוג אפוטרופוסות בצוואת האב ובאו לידו הנכסים בזמן אשר לא יוכל הקטן לסרב כשהגדיל נמי לא יוכל למאן עד הזמן שהגביל אביו והוי כאלו הושלשו מאחר שבאו לידו של האפוט' בהיות הבן קטן אשר לא יוכל לסרב לא כן כשהוא גדול בשעת מינוי האפוטרופוס ולא הושלשו בידו לשום כך שיכול לסרב מאחר שבעת ההיא הוא גדול ולכן הרשב"א ז"ל שם לא כתב דרך זה ואפי' אם נאמר שהרשב"א פליג על הפוס' ההם מ"מ בנדון דידן נסתלק האפוט' לדעת הרשב"א מאחר שמת האח הראשון וגם לדעת שאר הפוס' נסתלק מטעם שאינם רוצים בו האחים להיותם גדולים עכ"ל:

מעתה בנדון דידן כפי שמבואר בשאלה שהיורש הוא גדול הא ודאי דהרשות בידו לעכב על אותם אפוטרופוסים:

והגם דהיורש לא הניח הממון בידו אלא נתנם לאפוט' אחרים אין בכך כלום. דמאחר דיכול להוציאם מהאפוט' מי יכול לעכב בידו שלא ליתנם לאחרים שירצה:

והגם דמצינו לרבינו הכנה"ג בתשו' ח"מ סי' רי"ו אמאי דקי"ל כל שגדלו היתומים הזכר מבן י"ג שנה ויום א' והביא שתי שערות והנקבה מבת י"ב ויום א' יכולים להוציא הנכסים מיד האפוט' בין מינהו אבי יתומים בין מינוהו ב"ד אפי' שאינם בקיאים בטיב משו"מ כמ"ש הריב"ש סי' תס"ח. כתב וז"ל אפשר לי לומר דיש חילוק בין כשהקטן דורש דמים ונכסים שהניח מיד האפו' להיותם בידו לכשדורש אותם ליתנם ביד האפוט' אחר. דכששואל נכסיו להיותם בידו הרשות בידו לעשות כן דאפוט' לדקנני וכו' והיתום הזה אינו רוצה באפוטרופוס שהוא ישגיח בנכסיו כי אין לאיש נכבד מנפשו אבל כשהקטן רוצה להוציאם מאפוט' זה וליתנם ביד אפוט' אחר דמאחר דגלי דעתיה דניחא ליה באפוטרופוס אלא שרוצה להוציאם מזה וליתנם ביד אחר חוששין לכבודן של ראשונים ואין כח ביד היתום להוציאם מידו וליתנם ביד אפוט' אחר וכן מצאתי למהר"י אדרבי ז"ל בסימן תי"א אחר שהסכים שיכול היורש כשהוא גדול להוציא המעות מיד האפוט' כתב אבל אם אינם רוצים אלא להחליף האפוט' אין הדין עמהם כיון שנתמנה האפוט' ע"י הקהל אין ראוי להעבירו אלא בטעם מספיק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כו' וכ"ש בנ"ד כיון שנתמנה האפוט' ע"י ב"ד הקהל אין יכולין היתומים להחליפו ולסלקו אם לא מטעם מספיק שיראה בעיני הב"ד ע"כ:

מ"מ אחד הרואה ולבבו יבין דטעמא קלישא הוא. דמפני כבודן של ראשונים יניח ממונו בידם בע"כ אתמהא. אלא מעתה המפקיד ממונו ביד אחד לשמרו אינו יכול להוציאו מידו. וליתנו ביד אחר מפני כבודו של ראשון. ואף אם קבלה נקבל מפני כבודן של ראשונים כמלאכים הבו דלא לוסיף עלה. ודוקא בשכבר התחילו לנהוג האפוט'. ואולם כאשר יהיה האופן כה"ג דאנן קיימין ביה דלא התחילו לנהוג האפוט'. דיכו' היורש כשהוא איש להוציאם מידם וליתנם למי שיר'. והו"ל כשא' אינשי דעלמא דמוציאין מזה ונותנין לזה. ובפרט דמצינו לרבינו הכנה"ג סי' ר"ץ הגה"ט אות צ"ו דמחליפא שיטתיה ודבריו סתראי נינהו וז"ל רצה היתום הזה להוציא המעות מיד האפוט' זה שמינהו ב"ד וליתן מעותיו ביד אחר אינו יכול. מהר"י אדרבי ז"ל סי' תי"א. ואיני הולמו דכיון דנתנה רשות ליתום להוציא המעות מיד האפוט' מי יעכב על ידו אם רוצה ליטלם מיד האפוט' וליתנם ביד אחר ומה שהביא ממ"ש הרמב"ם ז"ל שאין מסלקין האפוט' בלא טעם מספיק מה ענין זה לזה התם הוא בעוד שהיתום הוא קטן וצריך לאפוטרופוס אין מסלקין אותו בלא טעם מספיק אבל לאחר שגדל היתום ופקע אפוטרופוסותו ממילא למה לא יהא היתום נוטל מעותיו ממנו ונותנם לאחר כגדול שנתן מעותיו לראובן לשמרם וכשירצה נוטלם מראו' ונותנו לשמ' ומי מוחה בידו עכ"ל:

האמנם. דא עקא. נפל פתקא. דאיכא ספיקא. דאיכא סהדי. דסתרי אהדדי. שויוה למילתייהו כחוכא. מתוך ההפכה. עזוז אש מלחמה. די'ן גרמ'א. להטה מסביב ותאכל פרי הצדק. ואנחנו לא נדע הישר הולך לחזק את בדקו. למען צדקו. יתנו עדיהן ויצדקו. באופן דאנן לא איתברר לנא. היורש. כשהוא איש. ואי צילא דעתיה דמוריש:

מעתה נדעה נרדפה לדעת מהו הדין כאשר יהיה האופן בפלוגתא דרבוותא. או ספיקא דדינא או ספיקא דתרי ותרי. אם האפוט' קיימת א"ל:

והנה. ה' מהריב"ל ז"ל. בשניות סי' ע"ו כתב וזל"ה דברי זאת הצוואה הם סתומים וחתומים כי זה האיש ראובן צוה שאשתו תתעסק ותסתחר בכל נכסיו כל ימי חייה ואחר פטירתה יכנס שמעון אחיה במקומה. ואח"כ צוה שיתנו בתו בת יחידאה לבנו של שמעון אחיה כשתגיע לפרקה. ואם הבת היורשת תקח כל הנכסים בנדונייתה כי אין לה אח במה תתעסק ותסתחר כל ימי חייה וא"כ יש לנו לפרש ולומר שכוונת ראובן במה שתתעסק ותסתחר כל ימי חייה בכל נכסיו היינו עד שתגיע הבת לפרקה וכוונתו היא לומר שאם תמות האשה קודם שתגיע הבת לפרקה שיכנס שמעון במקומה אבל בעודה בחיים חייתה ולא הגיעה הבת לפרקה תתעסק ותסתחר האלמנה בכל נכסיו ושמעון אחיה לא יהיה לו עסק בהם או אפשר לפרש ולומר דזה האיש ראובן לא רצה שיתנו הנכסים למי שתנשא בתו אליו בנדונייא בתורת נצ"ב שאם פיחתו וכו' אלא שהיו הנכסים נ"מ ושיהיו ביד אשתו כל ימי חייה. ואחר מיתתה ביד אחיו שמעון ואיברא דאם לכוונה ראשונה נתכוון ראובן. אם היא אינה שוטה כיון שהגיעה לפרקה בת י"ב שנים ויום א' והביאה שתי שערו' יתנו לה כל נכסיה. וכמ"ש הריב"ש ואם היא שוטה כיו' דסתם אפוט' אינו אלא עד שיגדלו. וזאת הנערה כבר הגדילה נסתלקה האלמנה מהאפוט'. והב"ד ממנין לה אפוט' ואם נפשך לומר דדילמא לכוונה שניה נתכוון ראובן שתהיה אפוט' כל ימי חייה אף לאחר שתנשא הבת וכיון דכן הוא דהוייא ספיקא אם נתכוון ראובן לכוונה ראשונה או לכוונה שניה לא מסלקינן לה מספיקא מהאפו' הא ודאי לאו מלתא היא דמסתברא דכיון דאמרינן דאין ב"ד ממנים נשים לאפוט' וכיון דהוייא ספיקא א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי וכבר היה אפשר לומר דמהאי טעמא אפי' היכא דנפל ספק בכל האפוט' אע"ג דלאו הוא אשה אלא גברא מסלקינן ליה עכת"ד:

עין רואה. דס"ל למהריב"ל ז"ל דהיכא דאיכא ספיקא באפוט' איש או אשה שוין ומסלקינן ליה:

ואולם אשכחנא דמחליפא שיטתיה דהרב שם בשניות בתשו' מ"ח וזל"ה הכלל העולה מהדברים דיראה לדעתי הקצרה דזאת הצוואה היא בטלה ולי' בה ממש במה שצוה שלא תטול כי אם עשרה שולטאניש אם לא תלך לדור עם זקנתה בצפת. ועל מה שמנה אשתו אפוט' וצוה שלא יצאו הנכסים מתחת ידה עד שתנשא היתומה ותבא לדור בצפת יראה דדבריו קיימין ואע"ג דלכאורה היה נראה דאפשר לדון ולומר דדילמא הא בהא תליא דכוונתו למנות אפוט' אם תשב בת בנו עמה אבל אם הבת תשב בארץ והנכסים בצפת מה יעשו ביום שידובר בה ואמדינן דעתה דבכה"ג לא היה ממנה אותה אפוט' ולא יהא אלא ספק חזר אפוט' לאביהם של היתו' שהם הב"ד ימנו אפוט' למי שיראה בעיניהם גברא דמהימן וראוי לכך ואיברא דהנך מילי לאו מילי דסמכא נינהו להוציא האפוט' מחזקתה ומשום הכי יראה לי דבמה שצוה שתהיה אפוט' עד שתנשא הבת דבריו קיימין ובמה שצוה שלא תטול כי אם עשרה שולטאניש אם לא תלך הבת לצפת דבריו בטילין וכדאמרן. עכ"ל:

הרי מבואר דמספיקא לא מפקינן אפוטרופא מחזקתו ואפי' אשה. ואלו באידך תשובה דסי' ע"ו סבר דמסלקינן ליה אפי' כשהוא איש:

וחזיתיה לה' משאת משה סי' י"ד באיש שהקדיש מנכסיו אלף כסף וצוה שראובן יהיה אפו' על ההקדש לחלק פירותיו לת"ח אשר יחפוץ ונתן לו רשו' מספיק למנות במקומו אפוט' אחר ואותו אפוטרופו' יכול למנות אחר עד כמה ומסר הכח והשלטנות לו ולהעתידים להתמנות מתחת ידו לעשות בהם כאדם העושה בשלו. ואחרי כעשר שנים הרשה ראובן את שמעון אחיו בתורת אפוט' וכאשר נפטר ראובן קמו פרנסי הקהל לסלק את שמעון ולמנות אפוט' אחר ובאים בטענה דלא השליטו המקדיש לראובן אלא בעודנו ראובן חי במה שלא פירש המקדיש שיהא כח ראובן יפה בממנה אחרים אף לאחר מיתתו דמן הסתם כל זמן שהוא חי משמע. ושמעון צווח כנגדם דהרשות נתונה לגמרי משמע בחיים ובמות. ופליגי שם ה' משאת משה ומהרש"א ז"ל כאשר יראה הרואה שם בסי' ט"ו שהביא את דברי מהרש"א ז"ל והשיג עליו וז"ל שוב חזיתיה להרב ה"י דאתי עלה בנ"ד מטעמא דמי יימר שהרי כתב דמ"ש המקדיש שכל מה שיעשה הבא מכחו יחשב כאלו הוא עשאו מנ"ל שנתכוון בחיים ובמות עד מ"ש דמאן לימא לן דבתר דשכיב לא יהיו רשאין ב"ד לעשות וכו' זהו ת"ד. ואני אומר דהא דפשיטא ליה למני"ר דמספקא דמי יימר שלא כיון דעתו לכך מדחי גברא מקמי גברא. לע"ד מבעייא לן וצריכה רבא למדחי גברא ממינוייו מחמת טענת ספק. אדרבא הרואה יראה להרב הגדול מוהריב"ל בשניות סי' מ"ח עלה ונסתפק אכיוצא בדבר וז"ל שהיה מקום לפום ריהטא לומר דכוו' האב היתה למנותה אפוט' אם תשב בת בנו עמה אבל שתהא היא בארץ כו' אדעתא דהכי לא היה ממנה אותה ולא יהא אלא ספק תחזור האפוט' לאביהם של יתומים הב"ד והמה ימנו הטוב בעיניהם. והדר אסיק עלה דכל הני מילי לאו מילי דסמכא נינהו להוציא את האפוט' מחזקתה והנ' לו ודאי דמה שצוה שתהא אפוט' דבריו קיימים ע"כ. הנה בהדייא חזינן ליה להרב ז"ל דלא עצר כח למדחי גברא ואפי' אשה דלא חזיא לאפוט' לא מצא עזר למדחייה מחמת ספיקא דלמא כיוון דעתו המצווה לכך וכך אע"ג דאמידניה כמו שיעו"ש. והלום הרב ז"ל נראה לכאורה דמחליפא שיטתיה ממ"ש בסימן ע"ו באותו חלק. הנה כבר עמדו עלה דהא אחרוני הפו' לפי מה שאני זכור ורצו לזווגם ואיך שיהיה לא יהא אלא ספק מאן חשיב ורקיע למדחי גברא דאמני מקדיש מספי' בעלמא דשמא ושמא כיוון מקדיש בשעת מינוייו לא' מכל אלא כ"ש דנ"ד לית ביה ס' מטעמי דכתי' לא נצרכה אלא לאפוקי מאי דפסיק ותני מר ש"י לרחק המקורבין מפאת טענת ספיקא דליתא עכ"ל:

תו חזיתיה להכנה"ג סי' ר"ץ הגה"ט אות ל"ד שכתב וז"ל אפוט' שמנהו אבי יתומים וי"ל שלא מינהו אלא על מנת כך לא מסלקינן ליה אפי' אשה. מהריב"ל ס"ב סי' מ"ח. בסי' ע"ו כתב בהפך דאם הוא ספק אם נתכוון המצוה לכוונה ראשונה ולא הוי' אפוט' אחר שגדלה הבת או שנתכוון לכוונה שניה והויא אפוט' עד שתנשא הבת אע"פ שיהיה האפוט' איש ולא אשה מסלקינן ליה וכ"ש בהיות האפוט' אשה ואמרינן בפרק הניזקין אין ב"ד ממנין אפוט' לא נשים וכו'. ונראה לחלק דבשלמא בסי' מ"ח הבת היא צריכה לאפוט' אלא שיש ספק אם צוה לאשתו שתהיה אפוט' כשתבוא הבת לצפת וע"ז כתב הרב ז"ל דמספיקא לא מסלקינן אבל בסי' ע"ו שהנדון היה שהבת הגדילה והיתה שוטה בגדלות הבת נסתלק האם מאפוט' מאליה אלא שצריכה הבת אפוט' מטעם שהיא ודאי שלא נתכוון האב לעשות אפוט' עד שתנשא הבת אפי' שתהיה שוטה דדבר דלא שכיח הוא שתנשא השוטה כשתגיע לפרקה. אי נמי בנדון מ"ח לספק הא' האפוט' הוא מכח האב אבל בנ"ד דסי' ע"ו אפוט' הבת אחר שהגדילה אלא שהיא שוטה הוא מוטל על הב"ד למנות אפוט' על נכסי השוטה ואם אנו אומרים שתשאר האשה אפוט' עד שתנשא הרי הוא כמי שבית דין ממנין לה עכשיו ואין ממנין ב"ד אשה לאפוט' עכ"ל:

ובעניותי אחר נשיקת הרצפה. לא ידענא מאי קא' דמ"ש או שנתכוון לכוונה ב' דהויא אפוט' עד שתנשא הבת וכו'. מהריב"ל ז"ל לא כתב כן בכוונה שניה. אלא כל ימי חייה ואפי' תנשא הבת יהיו הנכסים נ"מ ושיהיו ביד אשתו. וכן מבואר בסוף דבריו ג"כ ואם נפשך וכו' דדילמא לכוונה שניה שתהיה אשתו אפוט' כל ימי חייה אף לאחר שתנשא הבת וכו'. גם מאי דחילק הכנה"ג בחילוק א'. לא ידענא מאי קאמר. דלכאורה נראה בכוונת דבריו שכתב אבל בסי' ע"ו וכו' שהבת הגדילה והיתה שוטה וכו' נסתלק הבת מאפוט' מאליה. דר"ל בין לכוונה ראשונה בין לכוונה שניה. וה"ט דלפי כוונה ראשונה הרי הגיעה לפרקה ולא נשארה להאשה אפוט' מכח מינוי האב ואפי' לכוונה שניה דעד שתנשא אפ"ה משהגדילה והיא שוטה פקע האפוט'. וה"ט דודאי לא נתכוון האב לעשות אפוט' עד שתנשא אפילו שתהיה שוטה דלא שכיח שתנשא השוטה. ואינם מובנים לי. דלפי זה לא יש חילוק בין הכוונות דלכל הכוונות אין כאן אפוט' כשגדלה והיא שוטה ואין כאן ספק. ואין כאן מבואר בדברי מהריב"ל ז"ל אלא דאפי' הויא ספיקא מסלקינן לה. וד"ק בדבריו שכתב מסתברא דכיון וכו' וכבר היה אפשר וכו'. ועוד לא יצדק חילוקו של הכנה"ג לפי מה שנתבאר בדברי מהריב"ל בכוונה שניה שתהיה אפוט' כל ימי חייה אפי' תנשא הבת דלכוונה זו האפוט' קיימת אפי' תנשא הבת בין שתהיה הבת בת דעת או שוטה דאין כוונה זו תלויה בנישואי הבת לשנאמר כמ"ש הכנה"ג דלא נתכוון משום דלא שכיח:

גם החילוק השני של הכנה"ג דחוק הרבה כאשר יראה הרואה:

ולדבריהם דרבנן הכנה"ג וה' משאת משה ז"ל תו קשייא לי ממ"ש הטור ח"מ סי' רמ"ו ס"ז ואם אמר כתבו ותנו לו כל נכסי ואינו מייפה את כחו אפי' אפוט' לא עשאו שהרי זה בא לעשותו אפוט' בדרך הקנאה וחיישינן שמא לא גמר לעשותו אפוט' אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ע"כ. וכתב הרב"י זה נלמד ממאי דאמרינן בפ' אעפ"י דנ"ה ע"א ובפ' מי שמת ד' קכ"ב ע"א גבי מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין ע"כ. ושם נאמר דשמואל אמר לא ידענא מאי אדון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וכ"פ מר"ן בש"ע סי' רמ"ו ס"ה וז"ל אם אמר כתבו ותנו לו כל נכסי ולא ייפה את כחו לומר תנו לו כל נכסי ואף כתבו אפי' אפוט' לא עשאו ע"כ. מבואר להדייא דהיכא דאיכא ספיקא אין כאן אפוט':

איברא דמצינו להרשב"א דפליג ע"ז והב"ד בב"י סי' ר"ן מח"ו ח' וכ"פ מור"ם בהגה סי' ר"ן וז"ל ש"מ שצוה להיות פו"פ אפוט' על נכסיו וקנו מידו דבריו קיימים ואין בזה ייפוי כח ע"כ ודבריו הללו הם נגד דברי מר"ן דסי' רמ"ו. ועי' כנה"ג סי' רמ"ו הגה"ט אות כ"ה שתמה שהרשב"א סותר את עצמו מתשו' לתשו' ותמה ביותר על הרב בהג"ה שבסי' רמ"ו לא הגיה כלום ובסי' ר"ן כ' להיפך ע"ש:

מ"מ הרי הרשב"א בתשו' הלזו ביאר הטעם כמ"ש בב"י ומסתברא שלא אמרו אלא לענין מתנותיו אבל לענין אפוט' אינו כן דמה הוא נותן להם שנאמר דלא גמר להקנותו להם אלא בשטר והלא השטר אינו אלא לראיה שהוא ממנה אותם אפוט' ע"כ. וא"כ מהתימה על רבינו מהריב"ל ז"ל בסי' מ"ח איך עינא דשפיר חזי לא שלטא בס' רבינו הטור והפוסקים הנז'. גם הדבר תמוה מצד עצמו דאיך נאמר דאף דאיכא ספיקא האפוט' קיימת. דלא עדיף האי אפוט' ממקבל מתנה דקי"ל דכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה אם נתכוון למתנה גמורה על המקבל להביא ראיה וכדפסק מר"ן הש"ע סי' רמ"ו ס"ד. וצא ולמד מדברי מר"ן הב"י שהצגנו לפניך שכתב עמ"ש הטור אפי' אפוט' לא עשאו שנלמד ממתנת שכ"מ שכתוב בה קנין:

ואולם אם נאמר דמהריב"ל ז"ל איירי בשכבר התחיל לנהוג אפוט' והויא מוחזקת אפי' נגד היורשים אתי שפיר הכל. ולא רחוקה היא. דהכי אשכחן למהרא"ש ז"ל סי' קפ"ח דהתם ה' קאי באשה שנתנה במתנה כל נכסיה לאפוט' דלאחר מיתת הבנות היורשות יזכה בהן האפוט' שמניתה עליהן. וע"ז קאמר מ'ר דלכאורה נראה דכיון דמדי פלוגתא לא נפקא אי זכה האפוטרו' במתנתו או לא. דלא זכה שהרי כתב הריב"ש סי' תס"ח אין מוציאין מחזקת היורש על הספק ושוב הדר ביה דהא ודאי ליתא דבכה"ג גם הריב"ש יודה כיון דהמקבל מתנה הוא אפוט' הרי הוא מוחזק בנכסים ובודאי דכיון לתפוס לענין מה שנוגע אליו ותפוס מיקרי וכו' ע"ש. ונמשכו אחריו מהר"א אלפאנדארי ומוהריק"ו בגבעות עולם סי' ל"ד ול"ה. וכבר למדנו מתורתו של מר"ן דנלמוד דין אפוט' מדין מתנה. וא"כ אף אנן נמי נימא דכי היכי דלענין מתנה קרו ליה סרכין תלתא מוחזק אחר שהוא תפוס. אף לענין מינוי אפוט' נימא הכי:

הן אמת כי הפרמ"א השיג על מהרא"ש ז"ל הוב"ד בגבעות עולם סי' ל"ז יעו"ש. ועי' שע"א ח"ב סי' כ"ו ד' מ"ח שהאריך בזה:

באופן דלפ"ז צריכין אנו לומר דמהריב"ל ז"ל בסי' מ"ח איירי בשהתחיל באפוטרופוסות והוא תפוס. ולכך כתב דהנך מילי לאו מילי דסמכא נינהו להוציא האפוט' מחזקתה. ואולם ההיא דרבינו בעה"ט ומרן בב"י ובש"ע סי' רמ"ו איירי בדלא התחיל כיון דאינו תפוס הוא המוציא ועליו להביא ראיה ומספקא אין כאן אפוט':

אלא דאכתי דברי מהריב"ל סתראי נינהו. ההיא דסי' מ"ח עם ההיא דסי' ע"ו. וכבר כתבנו מאי דחילק רבינו הכנה"ג ושדבריו אינם מובנים:

והנלע"ד בדברי מהריב"ל הוא. דלא פלגן אהדדי ובתרוייהו ס"ל דמספקא אין כאן אפוטרו' דהנה מתחילה יש לתמוה דמאי דקאמר הרב דדילמא הא בהא תליא וכו' ואמדינן דעתא דבכה"ג לא היה ממנה אותה אפוט' והדר כתב ולא יהא אלא ספק. העתקנו דבריו למעלה. לך נא ראה. והלא אם באנו לדון באומדנא היה הדבר להיפך. דהתם הרב קאי שהמצווה צוה שתירש בת בנו חלק הראוי לאביה בתנאי שתבוא מקושטאנדינא לדור בצפת ואם לא תבוא לא תטול מנכסיו רק עשרה שולטאניש. והחלק המגיע ליתומה הזאת עם חלק המגיע ליתומי הר"ש בנו על שני החלקים הללו תהיה רחל אשתו אפוט' ולא יצאו הנכסים הללו מתחת ידיה עד שיגדלו היתומים ועד שתנשא היתומה ותבא לדור פה כמו שהותנה למעלה. הנה מצוואתו נבעו מצפוניו כי חפץ הוא בבת בנו שתדור בצפת עד אשר נתאכזר עליה אם לא תבוא וקא עקר לירושה דאורייתא. וא"כ הוא. ודאי דמה שמינה אשתו אפוט' על הבת הוא אפי' לא תבא לדור עם זקנתה. והראיה מדחזינן ליה דעקר ירושה דאורייתא אם לא תבוא. ואומדנא דאמיד ה' מהריב"ל ז"ל תצדק באיניש דעלמא דמעשיו סתומים. אז אמדינן דעתיה דלא מינה אותה אפוט' אלא אם תבוא לדור עמה הלא"ה אין כאן אפוט'. ואולם בכה"ג דקאי ביה הרב דמעשיו מוכיחין אין כאן אומדנא כדאמיד הרב ואין כאן אפי' ספק. ואדרבא האומדנא היא להיפך וכמ"ש:

ומעתה נבוא לכוונת הרב דבתחילה עשה האומדנא כדאמידנא למי שמעשיו סתומים. ואף זה היה בדרך לכאורה היה נראה דאפשר וכו'. ואח"ך כתב ולא יהא אלא ספק דבטלה האפוט' ואח"ך כתב ואיברא דהנך מילי לאו דסמכא נינהו להוציא האפוט' מחזקתה ורוצה לומר דהנך מילי דקאמר הרב דאמדינן דעתיה או לפחות הוי ספק דלפי הנך מילי בטלה האפוט' לאו מילי דסמכא נינהו וכו' ור"ל דבנ"ד לא שייכי דהא מעשיו מוכיחים ואין כאן אפי' ספק אלא אדרבא האומדנא היא להיפך מדחזינן דעקר ממנה הירושה אם לא תבא. וקיצר הרב קצת בלשונו מטעם שכתב שם בהיותו חולה כמשלש חדשים. אבל לעולם כאשר יהיה האופן דאיכא ספיקא בטלה האפוט' וכמ"ש איהו גופיה בסי' ע"ו:

מאחר עלות. כל האמור. אמינא במאי דאנן קיימין. דבטלה האפוטרופוסות שמינה האב מכמה טעמי. חדא משום דפריש חד מנהון. והיינו טעמא מההיא דמהריב"ל בשלישי סי' י"ז דלמ"ד לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד והיינו אומרים דנתכוון לכולם. אז אמרינן דלא סמכא דעתיה אלא על כולם. ואף דמדי דפלוגתא לא נפקא ואיכא מ"ד דאין חילוק בין לשון תורה ללשון בני אדם. מ"מ בנ"ד שהצוואה היתה בלשון ערבי. ובלשון ערבי תיבת א"ו מחברת השנים כמו תיבת א"י בלשון לעז שכתב מהרא"ש ז"ל סי' נ"ב. ולא מצינו חולק עליו להדייא. ואף אם המצא ימצא איזה חולק. הרי כתוב בצוואה שלשתן יחד דאתיא ככ"ע וכמש"ל. ואי מההיא דהרשב"א דהביא הב"י בסי' ר"ץ וכמ"ש מהר"ד דיאינא ז"ל. ומההיא דהרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סי' רנ"ט שהסכים עליה מהריב"ל. אין תברא לנ"ד. דהתם איירי בממון שאין לו תובעים וכמ"ש מהר"ד דיאינא ז"ל. ושכן משמע מסגנון דברי מור"ם יו"ד סי' רנ"ח ס"ה. וגם מדלא הביאה גם בח"מ סי' ר"ץ. ועוד בדאמר לשון יחדיו לא איירי הרשב"א כמ"ש כ"ז בדברינו לעיל למעיין שם:

ואף אם אחר החיפוש בספרן של צדיקים ישתכח מאן דפליג ע"ש. מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא וכבר כתבנו דהיכא דאיכא ספיקא אי האפוט' קיימת אם לאו דאין כאן אפוט'. ושכן היא דעת רבינו הטור ומרן בסי' רמ"ו ס"ו. ובפרט בנ"ד דאכתי לא החזיקו כמבואר בשאלה. דאז לכ"ע בטלה מספק. דלא עדיף ממקבל מתנה דסי' רמ"ו ס"ה. ומינה נמי להנך ספיקי אחריני דאתו מחמת שתי כתי עדים המכחשות זו את זו. דלדידן מדי ספיקא לא יצאנו. חדא הא דאסהדו על היורש שהוא גדול בשנים יותר מי"ג כמבואר בשאלה דהגם דמפי השמועה שמענו דאיכא סהדי אחריני דאכחישו לאידך. אנן מיהא מידי ספיקא לא נפקא. ואולם להאי טעמא. צריך בדיקת ב' שערות כמבואר בהריב"ש ז"ל סי' תס"ח. ואידך הך ספיקא דתרי ותרי דיתובי דעתא כמבואר בשאלה בזה"ל עוד ראינו קב"ע וכו' משע"כ וכו' שהיו מצויים בעת צוואת אביו וראוהו שהוא מבולבל וכו'. דגם זה מידי ספיקא לא נפקא. ובחדא ספיקא מהני הוה סגי וכ"ש בהצמדם יחד דאיכא כמה ספיקי:

ואף דה' משאת משה בתשו' הנז' פליג על מהרש"א ז"ל וכתב דמאי דפשיטא ליה למהרש"א ז"ל דמספיקא דמי יימר שלא כיוון דעתו לכך מדחי גברא מקמי גברא. לדידיה מבעיא ליה וצריכא רבא למדחי גברא מקמי גברא:

מ"מ במאי דאנן קיימין נראה דיודה. דע"כ לא קא מבעיא ליה אלא בנדון דידיה דהאפוט' ההוא היה מוחזק כאשר יראה הרואה בתשובתו שם. אלא דהפרנסים הגיעו לשאול ורצו לסלקו ולמנות אחר. דבקיומו של ראשון אין דיחוי לשני. דאכתי לא מינוהו ולא נראה כדי שנאמר נדחה. אבל בביטולו במינוי אחר נמצא שהוא דנראה נדחה אע"פ שהוא מוחזק אבל בנד"ד דהראשונים שמינה האב לא החזיקו והאחרונים שמינה היורש החזיקו כמבואר בשאלה. שבקיום א' מהם. ראשונים או אחרונים. נמשך דיחוי לאחרים. שהרי נראו כבר כל כת מצד אחד. והספק נופל בשניהם. יודה דשבקינן לאחרונים המוחזקים. ואף דנידחו הראשונים לא איכפת. מאחר שאינם מוחזקים. דלא שבקינן לראשונים שאינן מוחזקים. ודחינן לאחרונים המוחזקים. מספיקא:

ובפרט דכל חיליה דה' משאת משה דמבעייא ליה הוא מההיא דמהריב"ל. דלדידיה הוי מחליפא שיטתיה דמהריב"ל. וכבר כתבנו בעניותין כוונת מהריב"ל ז"ל דלא פלגן בהדייהו וכחדא שריין. ומה גם דהרואה בתשובתו יראה דס"ל דבנדון דידיה ליכא ספיקא. וע"ז קא סמיך שם. וכ"ז הוא לרוחא דמילתא. שכבר כתבנו דעת מר"ן בזה. ותל"מ. וצויי"מ וימ"ן אכי"ר הכ"ד החו"פ פאס יע"א בשלהי כסליו דהאי שתא והגידו ל"ך א"ת דב"ר המשפט לפ"ק וקיים. ע"ה

שלמה אבן דנאן הי"ו.

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה