אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שואל - פרק כג
דף קמח.
בתוס' ד"ה שואל. וקשה לר"ח דסתם שאלה ל' יום. עי' בספר שער המשפט (סי' ע"ג) דהלואת יו"ט זמנה לאלתר דיכול לומר לא היתה כוונתי על זמן אלא לפרוע לאלתר רק שאין נפרעין בי"ט. ומיושב קושית התוס' אבל בסוגי' לא משמע כן ובל"ז דבריו אינן מדוקדקין ע"ש:
דף קמח:
ניפרוס סודרא עליה. לכאורה יש לעיין אף דאינו משא מ"מ הא מרבה הוא בשיעורא שלא לצורך וה"ל הוצאה שאינה צריכה ומשום מתוך שהותרה וכו' לא הותר רק בצורך קצת ולא דמי להא דחצבא רבא וחצבא זוטא. וכן ההיא דביצה (דף ל') דדרו בדוחקא לידרו בדיגלא. דהתם אינו מרבה בשיעורו. ואף דקיי"ל ביצה (דף י"ז) ממלאה אשה כל הקדרה בשר אע"פ שאינה צריכה רק לחתיכה אחת הא כתבו התוס' ביצה (דף כ"א) הטעם שיכול לאכול זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים וזה לא שייך הכא. ואף לשיטת הר"ן דבי"ט מותר להרבות בשיעור מ"מ לא שייך לעשות תקנה ע"ז:
בתוס' ד"ה לא מספקין. מאי איריא בי"ט אפי' בחול המועד אסור. לא הבנתי קושיתם הא במגילה (דף ג') אמרינן ע"ז אין מועד בפני ת"ח ע"ש. ובי"ט אפי' את"ח אסור:
שם בגמ'. בשבת הוא דאסור הא בחול ש"ד לימא מתניתין דלא כהלל. ובחידושי הרמב"ן והרשב"א הקשו מדוע לא פריך אמתניתין גופא דבלשון השאילני מותר לימא דלא כהלל. ולפמ"ש המ"א (סי' רמ"ב) דלוין בריבית לצורך שבת. אין מקום לקושיתם. והא דקאמר לקמן (דף נ') דבני חבורה המקפידין זע"ז עוברים משום מדה וכו' וכדברי ב"ה אף משום ריבית להמ"א צ"ל דמשום ריבית לא קאי איום טוב:
שם ואי ניתנה ליתבע מאי משמטו. ובחידושי הרמב"ן והרשב"א גרסי' אמאי משמט ופירשו דאם לא ניתנה ליתבע לא קרינן ביה לא יגוש וכל דלא קרינן לא יגוש לא משמט. והר"ש (פ"ט דשביעית) הקשה ע"ז משמע דלמ"ד ניתנה ליתבע א"ש הא ע"כ לא פליגי אלא לאחר יו"ט אבל ביו"ט לכ"ע לא ניתנה ליתבע ומה דניתנה ליתבע לאחר יו"ט לא קרינן לא יגוש מידי דהוה אמלוה לי' שנים בפ"ק דמכות עכ"ד. ולע"ד אינו מן הדמיון דלמ"ד לא ניתנה ליתבע אין ב"ד נזקקין כלל ויתכן עוד דאם עברו ודנו אין דיניהן דין ואינו נקרא משועבד אבל למ"ד ניתנה ליתבע הא מתחיל שעבודו מיד. רק שאסור לדון ביו"ט וארי' הוא דרביע עליה. ואם עברו ודנו דיניהן דין כמבואר בח"מ (סי' ה') ולא עדיף מאם התנה עמו שלא יתבענו בשביעית דמשמט כמבואר ברמב"ם הל' שמיטה (פ"ט) ועל מנת שלא אתבענו לעולם כתב האורים ותומים (סי' ס"ו) דאפשר דאינו בגדר החוב ואינו משמט ע"ש והוא ממש כהלואת יו"ט למ"ד לא ניתנה ליתבע. ויותר מזה הוכיח הב"ח ממתניתין דאפילו בסתם הלואה שהיא לשלשים יום אם הגיע שמיטה בתוך שלשים משמט וע"ש בא"ח. וזה כוונת הירושלמי בשביעית (פ"ט) כיון שראוי להאמינו כמו שראוי לתובעו דמי כלומר אף שאינו נתבע בב"ד מכל מקום קרוי משועבד:
שם הקדש עילוי דרבנן. וכה"ג מצינו היתר בי"ט גבי טבילת כלים דמטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה ביצה (דף י"ז) ע"ש:
ברש"י ד"ה וחגיגתו. כיון דהקרבתן דוחה קדושתן נמי דוחה. אין להקשות א"כ ה"ל למחשב בפסחים (דף ס"ה) בשבותין בפסח דדוחה שבת די"ל דהא דיחוי כזה מצינו אפילו בחגיגה דהקרבתן אינו דוחה שבת והתם לא חשיב רק השבותין דאינן דוחין אלא בפסח:
דף קמט.
גזירה שמא ימחוק. לכאורה נראה דהיינו שמא ימחוק ע"מ לכתוב אחר במקומו דאל"כ ה"ל גזירה לגזירה ומפירש"י לא משמע כן. וכן בסמוך דמדמי לה למראה של מתכות דעשוי להשיר בה נימין המדולדלין אף דה"ל מלאכה שא"צ לגופה כמ"ש התוספות פ' המצניע:
שם לעולם בכתב אכותל ומידלי ודרבה תנאי היא וא"ת א"כ ל"ל למהדר מהאוקימתא דסליק מינה דפליגי בחייק אטבלא ופינקס אי מחליף בשטרא דילמא ברייתא קא מייתי מכתב שע"ג כותל אבל לא מכתב שעל טבלא ופינקס מיירי דכתב מכתב ושמא ימחוק והא דמותר שע"ג כותל מיירי דמידלי ודלא כרבה. וי"ל דא"כ למה ליה לפלוגי בין כותל לטבלא ה"ל לפלוגי בכותל גופא בין מידלי למיתתי ועיינתי בח"ר וראיתי דפירש דבאמת פליגי בחייק אטבלא ופינקס כנ"ל. ולע"ד סיוע לדבריו דלכאורה קשה למה ליה למימר דרבה תנאי היא וכי בלא תנאי לא יוכל אביי ורב ביבי לחלק ארבה וגברא אגברא קרמית. ולשיטת הרשב"א א"ש דצ"ל דתנאי היא שלא תקשה ארבה מברייתא דלעיל:
בתוס' ד"ה לעולם וצריך לאוקמי השתא ברייתא דלעיל דחייק מיחק למאן דסבר גודא בשטרא מיחלף. והקשה המהרש"א מי הצרוכם לאוקמי לאביי דסבר גודא בשטרא מיחלף דלא מיתוקמא ברייתא אלא בדחייק מיחק הא מצי נמי לאוקמי דמכתב אכותל ומידלי אלא דאתיא כרב אחא. ולע"ד י"ל דמזה גופא יצא להגמרא הסברא שכתבו דבדחייק לא הוי אמרי רבנן דגודא בשטרא מיחלף (אשר לכאורה מנין לנו לפלוגי בהכי) והיינו כדי לאוקמי ברייתא דלעיל אפילו כרבנן ובדחייק מיחק ולפ"ז הוכרחו לאוקמי ברייתא דלעיל בחייק ומיושב קושית המהרש"א:
דף קמט:
אבל לא על המנות של חול ביו"ט פשיטא. ק"ל מהיכן פשיטא כ"כ מי גרע קדשים של אתמול מחולין דעלמא דהיה מותר אפילו לאחרים לולא טעמא דשמואל דעוברים משום מדה ומשקל. ובקדשים הא לא חיישינן לזה דבלא"ה אסור במשקל כמבואר בכורות (דף ל"א). ובאופן דמותר בקדשים כגון מנה כנגד מנה הא משמע ביצה (דף כ"ח) דקדשים ויו"ט דין אחד להם וביו"ט נמי מותר ע"ש וי"ל:
דף קנ.
בגמרא. ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר וטעמא דת"ק דאסר הרהור לע"ד י"ל לאו דס"ל הרהור כדיבור דמי אלא כדדריש במכילתא פרשת יתרו (פרשה ז') שבות ממחשבת עבודה ע"ש:
שם חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. מכאן נ"ל להתיר להמדפיסין ולמוכרי ספרים לחשוב חשבונותיהם בדבר דהוא בכלל חפצי שמים כדתניא בסוכה (דף כ"ו) כותבי ספרים ותגריהן ותגרי תגריהן פטורין מק"ש ותפילין ומכל המצות משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ע"ש. והא כתב הטור בי"ד (סי' ר"ע) בשם הרא"ש דבזמן הזה יוצאין מצות כתיבת ס"ת בגמרא ופירושיה. ואף להפוסקים דאין יוצאין מ"מ הוא בכלל חפצי שמים. רק שלא יזכיר סכום מקח כדלקמן (דף קנ"א) גבי עסקי כלה ומת. אולם בר"ן שם משמע דהיינו דוקא אם כוונתם לשם מצוה וצ"ע בזה:
בתוס' ד"ה ודיבור. פי' מה"ת. עי' מה שכתוב לעיל (דף נ"ד):
דף קנ:
מותר לומר לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך. וכן פסק בש"ע (סי' ש"ז). והקשה בתשו' פנים מאירות (סי' ל"ב) הא קיי"ל עירובין (דף כ"א) אין בורגנין בבבל ולא בשאר ארצות ע"ש. ולע"ד פשוט דלאו דוקא בורגנין דהא עיקר הדבר תליא דאיכא צד היתר בשבת ולא נקט בורגנין אלא במקום דבורגנין מהני וה"ה לדידן בתי דירות מעליא. וכן צ"ל בסמוך גבי להביא פירות לימא שאם יש מחיצות מביא. ולכאורה אף אם היו מחיצות אינו יכול להביא דה"ל יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דקיי"ל לעיל (דף ז') שאין מטלטלין אלא בד' אמות. אלא ע"כ דאין הכוונה מחיצות בעלמא אלא מחיצות המוקף לדירה. ולא חש לפרש וה"נ דכוותיה:
בתוס' ד"ה אבל מחשיך ואינו יודע מה קשיא וכו' דה"א דוקא לחבירו אסור וכו' וכי תלי אבא שאול ההחשכה ה"מ באמירה לחבירו וכו'. לא ידעתי מה יושיענו זה הא דרבה לפ"ז יקשה טפי מדמותר להחשיך מותר לומר לחבירו לך למחר כמ"ש התוס' בסמוך ומכ"ש דמותר לומר על עצמו וע"כ טעמא משום דיש בורגנין הולך והדק"ל ואם כוונתם דבלא שמואל לא הוי אמרינן טעמא משום בורגנין אלא בלא"ה מותר ולא תליא במחיצות ולא הוי קשה מפירות. דא"כ לא ה"ל לפלוגי בין חבירו לעצמו:
בגמרא אבל מחשיכין אע"ג דלא אבדיל והאמר ר"א אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל. וק"ל לפמ"ש הרא"ש ותהר"י פ"ד דברכות (דף כ"ז) גבי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס דהיינו בשיש לו איזה אונס כגון שצריך להחשיך על התחום ע"ש א"כ מאי פריך הכא דלמא מיירי שכבר התפלל והבדיל כדי להחשיך על התחום:
דף קנא.
אמאי הכא נמי ימתין בכדי שיעשו. והקשה בתוס' רע"ק אמאי לא פריך דליתסר לעולם כמו בחלילין. ולא ידעתי מה ק"ל הא פירש"י במרחץ דמותר בכדי שיעשו משום דאיכא ג"כ א"י וא"כ ה"נ בעשו לו וכו' הרי ע"כ איכא א"י לפנינו ומותר בכד"ש וכן פירש"י בהדיא בד"ה ימתין נהי דלאו מוכחא מילתא. וכוונתו הואיל דאיכא א"י. אבל בחלילין מיירי דליכא א"י וכן הא דבשביל ישראל לא יקבר עולמית מיירי ג"כ בדליכא א"י. עוד הקשה בדו"ח לשיטת רש"י דבחלילין אסור עולמית א"כ מאי קאמר תניא כוותיה דרב מההיא דמרחץ דילמא במרחץ מש"ה אסור מספק דהוי דבר שיש לו מתירין דהא לאחר שיעור כדי שיעשו יהי' שרי אבל בחלילין דהאיסור הוא לעולם י"ל דספיקו שרי כיון דלא הוי דבר שיל"מ והניח בצ"ע ולע"ד אפילו למאן דאסר חלילין בספק אינו אוסר בספק לעולם רק בכד"ש דהא עיקר הדבר דלעולם או בכדש"י תליא במוכחא מילתא וא"כ בספק ודאי לא מוכחא מילתא כי איך שייך לומר מוכחא וניכר לכל בדבר שהוא ספק לדידן ולא גרע מיש א"י לפנינו דלא מוכחא מילתא כנ"ל וא"כ אף אם נאסור בחלילין מספק הוי דבר שיש ל"מ כמו במרחץ ובנו הגאון הראה לעיין בתשובותיו ולא מצאתי:
שם בגמרא. אמר עולא בעומד בסרטי'. ערש"י אבל הר"ן פירש בשם הגאונים דקאי אסיפא דלא יקבר עולמית ולא סגי בכדי שיעשו ומשני בעומד בסרטי' דמפורסם וגנאי הוא ע"ש. ולע"ד קצת ראיה לזה דלא מצינו איסור עולמית דלא מהני בכדי שיעשו רק בבנין מחובר כמו הכא ובמ"ק (ד' י"ב) גבי מר זוטרא בנו לי' אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום וכו' וא"ד הוא נמי לא על בגויה ע"ש והתם עיקר האיסור הוא מצד פירסום ללישנא קמא דלא על דאדם חשוב שאני דהא בתלוש אין בו איסור כלל אפילו לאדם חשוב בקיבולת כמ"ש התוס' לעיל (דף י"ז) ד"ה אין ע"ש ואף במחובר אינו אסור רק בתוך התחום משום פירסום רק דמ"ז דאדם חשוב החמיר אפילו חוץ לתחום כמו בתוך התחום ולא מהני בכדי שיעשו וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא באיסור מצד עצמו מהני בכד"ש שלא יהנה מהאיסור אבל באיסור מצד פירסום הרואים מה מהני שאינו נהנה מ"מ החילול השם נשאר לעולם כשיכנס בה. והא דבארון במוטל על קברו אסור אף דתלוש הוא. הא התם בקיבולת נמי דינא הכי דבביתו בתלוש ג"כ אסור מפני הרואים. אולם לפ"ז לא היו צריכין לפרש הכא דאסור משום גנאי ת"ל דמן הדין אסור אפילו בחי:
דף קנא:
במשנה. שומטין את הכר מתחתיו לכאורה משמע דקמ"ל דזה לא מיקרי טלטול וק"ל דלישרי טלטול גמור ע"י הכר כמו ע"י ככר ותינוק דשרי במת וכן פסק בש"ע (סי' שי"א). דאם מונח עליו בגד א"צ ככר. וע"ש במג"א ועי' בדו"ח לעיל (דף מ"ג) וי"ל דאם היה נקרא טלטול היה אסור דלאחר שנשמט הכר מתחת המת נשאר המת בד נמצא מטלטלו בלא הכר:
בגמרא והאמר ר"י וכו' להדיח קרקע א"ל אין מדיחין לסוך א"ל אין סכין וכו' קרקע בקרקע מיחלף לפמ"ש התוס' לעיל (דף צ"ה) דבהדחה איכא אשוויי גומות טפי אפילו ברצפה ע"ש צריך לחלק בין הדחה לסיכה וקושית הגמרא הכא מסיכה:
בגמרא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה פי' שהולך בדרך בהמית שתאותו מושלת על רוחו. ובזה שמעתי לפרש הפסוק ומוראכם וחתכם יהיה על כל וכו' בידכם נתנו אשר לכאורה הא דסיים בידכם נתנו הוא למותר דהא כבר כתיב ומוראכם וחתכם יהי' וכו' אבל הרצון בזה כי הברירה אשר מוראכם יהיה וכו' הוא בידכם שאם תתנהגו בדרכי ד' ולא כבהמה אז יהיה מוראכם וח"ו אם תלכו בדרך בהמה לא יהיה: