אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
חבית שנשברה - פרק כב
דף קמג:
בגמ' חלב אשה מטמא. פירש"י מכשיר. וכן פי' התוס' ובכריתות (דף י"ג) מייתי לה לענין טומאה ממש ע"ש. וכן פירש"י בסמוך גבי חלב בהמה. וכן נראה מהאי מתני' במכשירין (פ"ו) שהוכיח שם ר"ש מי גשמים יוכיחו שאינן מטמאין אלא לרצון ע"ש. והתם הוא ג"כ טומאה ממש כדתני כריתות (דף ט"ו) זב וטמא שהיו מהלכין בדרך וירדו גשמים על ראשו טהורין יצאו מכולו הרי אלו מוכשרין וטהורין. כן היא הגי' בהתוספתא שהביא הר"ש במכשירין (פ"א) ובזה תבין מש"ש בסוגיא והוא שניתזין בכל כחן ע"ש. והוא לפי גירסת התוספתא מוכשרין וטהורין. מוכרח לומר והוא שניתזין דבשותתין הא בשעת פרישתן מתטמאין. [ומה דקשה מזה אר"ש במכשירין (פ"א) כבר הקדימני בזה בספר ערוך לנר בכריתות (דף ט"ו). ולכן מנעתי מלכותבו] והא דטהורין כ"ז שעליו פירש הרמב"ם בהל' טומאת אוכלין (פ' י"ב) שהרי אינן תלושין עליו לרצונו. אולם הראב"ד פירש שם הטעם שבטלין על גופו ע"ש. ולע"ד דהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתם דכתב הרמב"ם הל' טומאת אוכלין (פ' ט"ו) גבי מי בורות אינן מתטמאין אלא לרצון. והראב"ד השיג עליו כי לא מצאתי קבלת טומאה תלוי ברצון ע"ש. וכה"ג פליגי בהל' טומאת אוכלין (פ"א) דהרמב"ם כליל דכל משקה שאין מכשירין כך אינן מקבלין טומאה כלל והראב"ד השיג עליו גם בזה ע"ש. וכן הוא ממש מחלוקתם כאן במי גשמים דלהרמב"ם לשיטתו אין מכשירין ומקבלין טומאה שהם שלא לרצון. והראב"ד לשיטתו דטומאה אינה תליא ברצון ומש"ה פי' טעם אחר ועי' מ"ש לעיל (דף י"ז):
דף קמד.
בגמרא. שלא לרצון בסתמא. עיין תשובת פנים מאירות (סי' ק"ח) שפי' סוגיא זו:
ברש"י ד"ה שלא לרצון ואי רבנן קאמרי כל שכן שטהורין לר"י. וק"ק הא לקמן (דף קמ"ה) במשקין הבא לאוכלין ס"ל לר"י דחשיב טפי משקין מרבנן וכן במשקה הבא לאיבוד ולצחצחו מחמיר ר"י טפי וי"ל ועי' בתשו' פנים מאירות (סי' ק"ח):
דף קמד:
בטפה המלוכלכת ע"פ הדד. וק"ל א"כ הא דקאמר חולב אדם עז לתוך הקדרה מ"מ ליתסר משום הטפה ראשונה המלוכלכת ע"פ הדד דהיא משקה. ובאמת ק"ל מי עדיף טפה המלוכלכת ע"פ הדד מהמחליק בענבים דאיכא למ"ד בסמוך דלא הוכשר משום דהוי משקה העומד לאיבוד וה"נ בטפה וכו' הולך לאיבוד. או משום דהוי משקה העומד לצחצחו ולכאורה להחליק הדד לא עדיף מלהחליק הככר דעומד לצחצחו:
דף קמה.
והכא במשקה העומד לצחצחו קמיפלגי. וכן פי' הר"ש והרע"ב (פ"א דמעשרות) והקשה שם בתוס' רע"ק דהרי זה רק לאוקימתא דמשקה הבא נאוכל לאו כאוכל דמי אבל למאי דקיי"ל כר"ח חולב אדם עז לקדרה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי כמ"ש הרי"ף והרמב"ם (פ"א דשבת) ע"כ טעמא דת"ק דלא הוכשר משום דכאוכל דמי עכ"ל. ולע"ד משמע לכאורה בסוגיא כהר"ש דלכאורה צריך להבין למה ליה להמציא פלוגתא חדשה דפליגי בלצחצחו ולא ניחא ליה דאזני לשיטתם דפליגי במשקה העומד לאיבוד. וצ"ל דהאוקימתא הראשונה דמשקה בעומד לאיבוד הוא דלא כהלכתא כמ"ש התוס' דלא מצי למימר דכ"ע אוכל הוא א"כ מ"ט דמ"ד הוכשר. אבל אוקימתא בעומד לצחצחו מצי קאי אפילו אליבא דהלכתא דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי מ"מ בעומד לצחצחו חשיב טפי משקה. ואף שאין זה שיטת רש"י מ"מ אין מזה קושיא על הר"ש והרע"ב:
שם דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. והא דאסר לעיל (דף קמ"ג) במשקין שזבו אפילו בתותים ורמונים. ולא הוי גזירה לגזירה כבביצה (דף ג') צ"ל דכולה חדא גזירה היא. אולם לר"י דמחלק לעיל בין זיתים וענבים דאפילו לאוכלין אסור לתותים ורמונים דמותר לאוכלין אי אפשר לומר דחדא גזירה היא. ועי' בפ"י לעיל (דף י"ט):
שם אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וק"ל אמאי לא חשיב לה בתרומות (פ' י"א) בהדי כל הדברים שאינן אלא בזיתים וענבים כמו אין משנין מברייתן בתרומה ומע"ש ואין חייבין משום ערלה ועוד כ"ד שאינן אלא בזיתים וענבים:
דף קמו.
ברש"י שבמשנה ד"ה שובר דאין במקלקל שום איסור. והקשה בח"ר דהא מ"מ לכתחלה אסור. ולע"ד דמקלקל אינו אסור אלא בדבר שהוא מלאכה בעצם. כההיא דלעיל (דף ק"ה) בהקורע בחמתו דקריעה ע"מ לתפור וכן סותר ע"מ לבנות היתה במשכן וסותר שלא ע"מ לבנות וקורע שלא ע"מ לתפור פטורו משום מקלקל. אבל הכא בשבירת כלי אין עליו מלאכה כלל דהא אפיל בתיקון קיי"ל אין בנין בכלים רק דרך אומנות כמ"ש התוס' לעיל (דף ק"ב) ע"ש. וזה לא שייך בשבירה ועי' מ"ש לעיל (דף ע"ג):
בתוס' ד"ה שובר. והכא דשרי לשבר החבית דמיירי במוסתקי. וההיא דעירובין דפריך הוא במקום אחד ועירובו במ"א לא בעי לאוקמי ג"כ במוסתקי. דא"כ לא הוי פליג עלה שם ר"א דאמר אם אינו יודע שמפתח במקומו לא הוי עירוב. ובמוסתקי הא מודה ר"א כההיא דביצה. אולם שיטת הרמב"ם (פכ"ג) נראה דאפילו בכלי שלם מותר וכן הוא בח"ר דההיא דעירובין במגדל שאני דנקרא אהל ע"ש. ומש"ש התוס' עירובין (דף ל"ד) מההיא דעייל שופתא בקופינא דמרא לעיל (דף ק"ב) דחייב משום בונה ע"ש. כבר כתבתי בסוגיא לחלק בין בנין לשבירה דאין סתירה בכלים:
דף קמו:
בתוס' ד"ה דתניא. מסתמא יחידי היה. הרואה יראה כי דבריהן דחוקין מאוד. ולולא דבריהם הייתי אומר דאין עיקר החילוק בין רישא לסיפא דברישא ביחיד אסור וברבים מותר אלא דהעיקר תליא בין רחיצת פניו וידיו לכל גופו. דברישא בכל גופו אסור דכיון דבאלונטית אחת נפישי מיא אף באיש אחד דליכא מאן דלידכרי לא פלוג בין אלונטית אחת לעשר ובין איש אחד לרבים. אבל בסיפא בפניו ידיו ורגליו דביחיד לא נפישי מיא אף באלונטית אחת. ולא שייך למגזר כלל רק בעשרה בני אדם לא גזרו רבים מדכרי אהדדי. ולפ"ז מיושב מאוד ההוכחה מרבי שהיינו מעלין אף שהיו רבים כפשטות הלשון היינו מעלין. דלמאן דאסר כל גופו אסר אף ברבים. ועי' בט"ז בי"ד (סי' ק"ו) ובזה מיושב סוגיא דעירובין (דף ג') גבי מקצת קורה בתוך עשרים דאיכא מ"ד להיפוך בסוכה כשר במבוי פסול כיון דרבים נינהו סמכי אהדדי ולא מדכרי. והקשה שם הבאר אברהם מהך דהכא דהוא להיפוך ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהא מן המשנה עצמה אינו הכרח הסברא זו דרבים מדכרי אהדדי וי"ל דאותו המ"ד ס"ל דלא פלוג בין רבים ליחיד דבגופו אסור ופניו ידו"ר מותר. ויתכן עוד דס"ל דהכא תליא באיסור רחיצה דכל גופו אסור לכתחלה הרחיצה. אסור בדיעבד גם הסיפוג. אבל פניו ידו"ר דגם הרחיצה מותר לכתחלה התירו גם הסיפוג. ובלא"ה לא ידעתי הדמיון זל"ז. דהתם גבי תיקון הקורה שייך לומר דקדרה דשותפי לא חמימא וכו' דכל אחד יסמוך על חבירו שהוא יתקן אבל הכא לענין חשש עבירה בידים דמי ממש לההיא דלעיל (דף י"ב) גבי לא יקרא לאור הנר דבתרי ש"ד דמדכרי אהדדי. וכן הוא בעירובין (ד' כ"א) גבי פסי ביראות לא הותרו אלא לבאר הרבים דאי תיימי מיא מדכרי אהדדי: