אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף יד.
בגמרא שותה משקין טמאים וכו' היינו הך. וק"ל הא טובא איצטריך דהא איכא למ"ד פסחים (דף ט"ו) דמשקין טומאת עצמן דאורייתא לטמא אחרים דרבנן ע"ש. וא"כ ברישא חיישינן דילמא מטמא משקין דתרומה דטומאתן מה"ת אבל בסיפא במשקין טמאים דלא מטמאי אוכלין דתרומה אלא מדרבנן ה"ל גזירה לגזירה ולפמ"ש המהרש"א לעיל (דף י"ג) בתוס' ד"ה והשותה דתלמוד לא נחית למעבד צריכותא על התנא אלא על עיקר הגזירה דחשיב י"ח ע"ש. י"ל דפריך למ"ד שם בפסחים דאין חילוק בין טומאת עצמן לטומאת אחרים וא"כ י"ח גזירות דהיינו הך:
שם הא שכיחא והא לא שכיחא. וכתב הרשב"א הא דלא חיישינן איפכא דלמא אכיל תרומה ושדי משקין טמאים לפומיה. דכיון שכבר נמאסה התרומה בפיו לא חששו כ"כ לגזור. אולם זה אינו מספיק אלא לפירש"י דהגזירה היא משום הפסד תרומה דכתיב ושמרתם את תרומותי. אבל הרמב"ם הל' אבות הטומאות (פ"ח) משמע דהגזירה היא בעבור האדם האוכלן שאסור לאכול תרומה טמאה. ועי' במהרש"א והנה ראיתי בקהלת יעקב שכתב כיון שלעסן בפיו שוב אינן ראוין לאכילה ואינן מקבלין טומאה ע"ש. אולם מצינו דגזרו אף בכה"ג בחגיגה (דף כ"ד) גבי אוכלין אוכלין נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקודש דדלמא יגע באוכל קודש שבפיו ע"ש. ואולם י"ל דמשום האי טעמא גופא לא גזרו שם בחגיגה בתרומה שמא יגע משום שכבר נמאסו ובקודש עשו מעלה:
אולם מזה גופא יש להוכיח קצת דעיקר הגזירה היתה משום שמירת האוכל וחששו טפי בקודש מבתרומה. אבל להטעם משום האדם האוכלן מה לי תרומה או קודש הא שניהם בלאו:
ברש"י ד"ה אלא אלו מטהרים וטובלין בשאובין והתורה אמרה אך מעין וכו'. ובחגיגה (דף י"א) פי' רש"י במים בפתח מים המיוחדין לאפוקי שאובין וע"ש בתו' ובט"א. ולכאורה נראה דרש"י לשיטתו ב"ק (דף ס"ז) דמה שהמקוה נפסל בג' לוגין הוא דרבנן משמע הא כולה שאוב הוא מה"ת כמ"ש בשמו הב"י הל' מקואות (סי' ר"א) דאל"כ ה"ל גזירה לגזירה. ולשיטת הפוסקים ביו"ד הל' מקואות (סי' ר"א) דכולה שאוב מדרבנן. י"ל דעיקר הגזירה היתה משום נפילת ג' לוגין כמ"ש התוס' לעיל ד"ה דבטהור לא גזרו אלא נפילה. והתוס' לשיטתם שכתבו ב"ב (דף ס"ו) דכולה שאוב דרבנן ע"ש. אולם לפ"ז לא היו צריכין לעיל לדחוק דלא גזרו אלא בנפילה כמעשה שהיה. ועוד י"ל דגזרינן בביאה משום כלים דפסול מה"ת לכ"ע. ועי' ברמב"ם הל' אבות הטומאה (פ"ח) דגזרו גם בטהור בביאה אף דפסק הל' מקואות (פ"ד) דכולה שאוב דרבנן ע"ש:
בתוס' ד"ה זימנין דביומא ס"ד דפסול גויה דאורייתא ובי"ח דבר כולם בקיאים. וק"ל הא כלים שנטמאו במשקין הבאים מחמת שרץ איכא למ"ד פסחים (דף י"ז) דהוא דאורייתא כמ"ש בסמוך. ואפ"ה חשיב לה בי"ח דבר. וטפי ה"ל לאקשויי דתנן בהדיא במשנה מקואות (פ"ב) לענין ספק בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאים ספיקו טהור דהוא ספק דרבנן ע"ש. ובמשנה כולם בקיאים אבל בי"ח דבר אדרבה מצינו מחלוקת ר"מ ור"י לקמן. וכן לעיל בעי אלו תנן דאמרן וכו' ועי' בתוס' חולין (דף ל"ד) ד"ה ואוכל ועי' בפ"י:
בגמרא מאי נפ"מ הא קטבלי בהנך. רבים נתקשו בזה הא איכא תקלה דעל טבילת מים כשרים לחוד ישרפו תרומה וקדשים ולדידי לק"מ דודאי אין סברא שיגזרו פסול אתרומה ולאבדו בידים בודאי משום חשש ספק שמא יארע לפעמים שיפסלו תרומה בחנם. ואף דלא גזרו רק פסול ולא שריפה והתם איכא חשש שריפה. י"ל דמ"מ מהיכן בטוחין שתקנת חכמים יהא קל בעיניהם ממנהג שטות שלהם רצוני שאם יוכלו לטעות לדונו בשריפה על מניעת מים מכונסין כן יוכלו לטעות ולשרוף על ביאה במים שאובין לאחר התקנה אלא ע"כ דאיכא חשש אחר שיאכלו תרומה בטומאת הגוף. ובמקום אחר הארכתי דמצינו הרבה כיו"ב ורבא גופא לשיטתו ביצה (דף ט"ו) גבי עירוב תבשילין דמשום כבוד שבת הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת. ואם אינו מניח ע"ת אינו מבשל כלל לשבת ומחלל שבת יותר וכן במ"ק (דף י"ד) גבי גילוח ברגל דאסור שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול ויגלח ערב הרגל ואם אינו מגלח ערב הרגל הרי הוא בנוולתו כל הרגל וע"ש בתוס' ד"ה ומנודה וכה"ג כתב התהר"י ברכות (פ"א) גבי ק"ש דתיקנו עד חצות שלא יפשע ואם לא קרא קודם חצות אינו קורא כלל ותמה עליו הש"א ועי' מ"ש ע"ז בחיבורי שם ישראל (ברכות פ"א):
שם תנא אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך. בתשובת פנים מאירות (סי' ע"ו) נשאל למה אין אנו נזהרין מליגע בספר אחר נטילה ותמה מאוד על הרמ"א בא"ח (סי' קמ"ו) דמחלק בין ס"ת דאסור מדינא לשאר ספרים דאינו אלא חומרא. גם בתשובת רע"ק אייגר (סי' נ"ח) קרא תגר על הנוהגין בצאתם מפתח ביתם להניח ידם על המזוזה והא כתבו התוס' דלאו דוקא ס"ת אלא כל כתבי קודש אסור. גם ברמב"ם פסק בהדיא דכל כתבי קודש מטמאין ידים אף לתרומה וא"כ משמע דבכולהו שייך דרבי פרנך. רק שתמה על הרמב"ם שהשמיט טעמא דרבי פרנך וכתב ט"א דמטמא את הידים כיון דגזרו לפסול את התרומה גזרו גם שיפסול הידים והניח בצ"ע. ולע"ד דלהכי לא ניחא ליה לרמב"ם לפרש טעמא משום דרבי פרנך דא"כ ה"ל טפי מי"ח כמ"ש התוס'. ועי' בתוס' יו"ט ידים (פ"ג) ולהכי מפרש הרמב"ם כל הסוגיא בע"א. דהנה התוס' הקשו בסמוך דפריך אי הא סתם ידים גזרו ברישא הא תו למה לי הא נ"מ לנוגע מיד אחר נטילה. ועוד הקשו לעיל ד"ה תנא מאי איריא ידים הבאים מחמת ספר אפילו מחמת כל פוסלי תרומה נמי כדתנן במס' ידים וכו'. ולולא דבריהם הייתי אומר דזהו גופא קושית הגמרא אי נימא סתם ידים גזרו ברישא. וממילא בכלל זה כל הפוסל את התרומה מטמא ידים כדתנן במס' ידים א"כ למה ליה למיגזר בידים הבאים מחמת ספר אפילו אם נגע אחר נטילה הא ספר נמי פוסל את התרומה ופוסל את הידים בנגיעתן. ומשני דידים הבאים מחמת ספר גזרו ברישא קודם הגזירה דהפוסל את התרומה מטמא ידים. ומ"ש התוס' דכל הפוסל התרומה מטמא ידים אינו אלא בקודש. עי' בתוס' יו"ט מסכת ידים (פ"ג) דשיטת הרמב"ם והרע"ב א"כ אלא דלר"י כל פוסלי תרומה מטמאין ידים לתרומה. וה"ה לדידן בכ"ק דהחמירו טפי:
ובזה מיושב ג"כ קושית המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה האוחז למה לן למיגזר על כתבי הקודש דמטמאין ידים לקודש הא כבר גזר שלמה על ידים לקדשים ע"ש. ולפמ"ש דקושית הגמ' אינה אלא מהא דספר יש בו טומאת עצמו לתרומה ולקודש אבל בשעה שגזרו דכ"ק מטמאין ידים לקודש עדיין לא היתה על כ"ק טומאת עצמן א"כ שפיר איצטריך למיגזר דכ"ק מטמאין ידים אחר נטילה וטבילה לקודש:
וכן משמע במסכת ידים (פ"ג) גבי מחלוקת רבי יהושע ורבנן דרי"א כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים וחכ"א אין שני עושה שני אמר להם והלא כתבי הקודש שניים מטמאין הידים א"ל אין דנין דברי סופרים מד"ס ע"ש. ואם נימא דהא דספר פוסל את התרומה והא דמטמא ידים תרי עניני נינהו משום דר"פ א"כ אין מקום להוכחת ר"י מספר לכל פוסלי תרומה. וצ"ל כמ"ש התוס' חגיגה (דף כ"ד) דהוכחת ר"י הוא מרצועות תפילין דלא שייך בהו ר"פ ומטמאות ידים דהם בכלל כל הפוסל תרומה מטמא ידים וא"כ לא איצטריך כלל לטעמא דר"פ ולשיטת הרמב"ם דהוכחת ר"י הוא משאר כ"ק דמטמאין ידים ולאו משום ר"פ אלא משום דפוסלין תרומה. ואף דאנן קיי"ל כרבנן דר"י דהפוסל תרומה אינו מטמא ידים לתרומה מ"מ בכ"ק מודי ליה דאי לא הא לא קיימא הא כמ"ש אין דנין דברי סופרים מדברי ס' ועי' בהגר"א א"ח (סי' קמ"ז). ובתשובות נודע ביהודה קמא חלק א"ח (סי' ז') [ומש"ש עוד הגאון רעק"א דענין זה להניח היד על המזוזה אין לו שורש בגמרא במכ"ת נעלם ממנו לפי שעה גמרא מפורשת ע"ג (דף י"א) גבי דחזי מזוזתא דמנח אפיתחא אנח ידיה עלה והביאה הגר"א ביו"ד (סי' רפ"ה)] העולה מכ"ז דלהרמב"ם אין ראיה מהאי דשאר כ"ק זולת ס"ת מטמאין ידים דאסורין ליגע כס"ת כר"פ אלא טעמא משום דפוסלין תרומה כנ"ל ושיטת הר"ש (פ"ג) דידים דשאר כ"ק אין מטמאין ידים אלא לקודש ולאו משום דר"פ. ומצורף לזה מ"ש התוס' בהדיא בחגיגה דרצועות תפילין מטמאין ידים אף דמותר ליגע. א"כ י"ל דה"ה שאר כ"ק ואפילו לשיטת רש"י מגילה (דף ז') דגם שאר כ"ק מטמאין לתרומה י"ל דקאי בשיטת הרמב"ם דלאו משום ר"פ אלא משום לתאי דפוסל תרומה כנ"ל ותו אין לתמוה על המקילין בשאר כ"ק ליגע: