אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שבת - פרק ראשון › דף יב.

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שבת - פרק ראשון · דף יב.

דף יא:

בגמרא והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו. והקשה הש"א (סי' ל"ח) על הפוסקים שהביאו להלכה הא ביומא (דף ז') פליגי בזה תנאי דתניא ציץ בין שיש על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש רי"א אין עודנו על מצחו אינו מרצה ומפרש טעמא בגמרא דר"ש דכתיב תמיד מאי תמיד וכו' אלא תמיד מרצה ופריך לר"י נמי הא כתיב תמיד כדרבה בר"ה דחייב למשמש וכו' ומשמע דלר"ש דדריש תמיד מרצה אע"פ שאינו על מצחו לית ליה שלא יסיח דעתו ממנו וכיון דפסק הרמב"ם הל' ביאת מקדש (פ"ד) שאינו מרצה אלא על מצחו א"כ ל"ל דרשא דהיסח הדעת עכ"ד. ולע"ד יש להוכיח דגם ר"ש גופיה ס"ל דהסה"ד אסור בתפילין דטעמא דאיסור שינה בתפילין כתבו התוס' לקמן (דף מ"ט) שני טעמים משום הסה"ד ושמא יפיח. והנה אי טעמא דשמא יפיח ודאי אינה רק גזירה דרבנן כמ"ש התוס' סוכה (דף כ"ו) דלהכי לא חייש לגוף נקי שלא יישן בהן דשינה גופה אינה רק גזירה דרבנן כמ"ש התוס' סוכה (דף כ"ו) דלהכי לא חייש לגוף נקי שלא יישן בהן דשינה גופה אינה רק גזירה דשמא יניח ולפ"ז ביומא (דף ז') דמפרש טעמא דר"ש דאף באינו ע מ מרצה דכתיב תמיד מאי תמיד וכי משכחת לה ומי לא בכי לבית הכסא ומי לא בעינן ניים אלא תמיד מרצה. הרי מבואר דלר"ש גופא איסור שינה מה"ת דהא קאי אקרא וע"כ משום הסה"ד. אולם שיטת רש"י אינו כן דפירש לקמן (דף י"ט) ובסוכה (דף כ"ד) טעמא דאיסור שינה משום שמא יפיח. והקשה הש"א (סי' מ') מדוע לא פירש משום הסה"ד והוכיח מזה דהס"ה אינו רק מדרבנן ע"ש. ולא הבנתי דדברי רש"י ברורין דהא ביומא (דף ז') הוכיח מאיסור שינה גופא איסור הסה"ד דבל"ז לא משכחת תמיד דמי לא בעי ניים. וע"כ דאיכא איסור בשינה מט"א זולת הסה"ד. ובחידושי ליומא כתבתי דקושית הגמ' מי לא בעי ניים אינה אלא לפי הס"ד דתמיד הוא ממש שהוא תמיד ע"מ אבל לפי האמת לק"מ לפמ"ש הרמב"ם הל' כלי המקדש (פ"א) דכהן גדול היה חולץ בגדיו בלילה ומשמע דגם הציץ אינו זמנו אלא ביום. והא קיי"ל בסוכה (דף כ"ו) דאיסור שינה ביום ושינה בתפילין דין אחד להם דמותר בעראי אבל לא בקבע ע"ש. ואף אם נימא דאיסור שינת קבע ביום אינו מה"ת מ"מ לא שייך להקשות מי לא בעי ניים דהא חזינן דיכול למיקם על עצמו מלישן קבע ביום. אולם הרמב"ם לשיטתו הל' תפילין (פ"ד) דגם שינת עראי אסור בתפילין ועי' בתוס' קדושין (דף ס"ו) וביומא (דף ס"ט) ומש"ש הש"א עוד בענין טומאה דחויה בציבור יבואר אי"ה בחידושי ליומא כי שם מקומה] והנה הרא"ש הקשה בסוכה (דף כ"ו) גבי הא דתניא הנכנס לישון רצה לחלוץ רצה מניח. האיך מותר לישון בהן הא אסור להסיח דעת ובשעה שמתנמנם הא מסיח דעת ע"ש. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דרך חדש דעיקר איסור הסה"ד הוא לאו משום ביזוי תפילין אלא משום חיוב מצות הנחת תפילין (כמ"ש התהר"י ברכות (דף ח') שבתפילין משעבד גופו ונשמתו להבורא) ואם מסיח דעתו אינו מקיים בשעת מעשה מצות תפילין דהנה בסוכה (דף מ"ו) גבי רבנן דר"א כל היכא דממשמשי משום הסה"ד מברכי דחקו בתו' אם הוא להניח תפילין או לשמור חוקיו ומסקי דמסתבר לשמור חוקיו כמו במערבא בתר דמסלקי ע"ש. והוא תמוה דהא לא קיי"ל כבני מערבא אף במסלקי ועוד משמע שם בסוגיא דהוא מצות תפילין כמו שם כל אימת דמנח מברך. ועוד שם כי הוי צריך לבית הכסא וכו' וכי הדר מנח מברך ולא מברך בשעת חליצה. אבל לפמ"ש דבשעת הסה"ד אינו מקיים מצות תפילין ובשעת משמוש ה"ל כשעת הנחתן מחדש א"כ צריך לברך להניח דלא גרע מהישן בטלית בלילה צריך לברך בבוקר על הציצית דמתחיל זמן חיובן וה"נ מתחיל מצותן. ולפ"ז מיושב קושית הרא"ש דכשם שמותר לבטל עיקר מצות עשה דתפילין בכלל עבור צרכי אדם כמו שינה וכיוצא בו כדקאמר רצה לחלוץ כך אין חוששין לפרטי דיניו ר"ל ההסה"ד דלא גרע הסה"ד מאלו אין מניחין כלל:

ובזה מדוקדק מ"ש שם רצה חולץ רצה מניח. ולכאורה ממנ"פ אם מותר לישן בתפילין א"כ האיך רשאי לחלוץ ולבטלה ואם אסור האיך מניח. ולפמ"ש דבשעת שינה מבטל מצותה אף בהנחתו לזאת הברירה בידו דהכל אחד ומצאתי סיוע לסברא זו ממ"ש הש"א (סי' מ"א) בשבת למ"ד שבת לאו זמן תפילין אינן אסורין בהיסח הדעת ע"ש. ובזה מיושב גם מ"ש הש"א האיך מותר ללמוד כל היום ולעסוק במלאכתו הא ה"ל הסה"ד וכן לקמן פ' מפנין גבי חלץ תפיליו שלא יכנסו למקום טומאה. הא משום הסה"ד לא חייש ע"ש. ולפמ"ש מלמוד תורה בלא"ה לא קשה לשיטת האומרים דהלומד תורה פטור מתפילין א"כ לא גרע ההסה"ד מחליצתן וגם ההיא דמטרוניתא נמי א"ש דכיון דהיה מותר לחולצן גם לההסה"ד ג"כ לא חייש כנ"ל רק שלא יכנסו למקום טומאה דאסור משום ביזוי. אבל בתוס' לקמן (דף מ"ט) לא משמע כן ע"ש אולם הק"ו של ציץ לא יתיישב כ"כ לפ"ז. אולם התוס' ביומא כתבו בל"ז דאינו ק"ו גמור ע"ש והדברים צריכים שיקול בפלס:

והנה הב"י (סי' רנ"ב) כתב דגם באוחזן בידו אסורין בהיסח הדעת. וכבר תמה עליו הט"ז הא ילפינן מציץ ואינו אלא בראשו. ואני הנני מוסיף הפלא מי חמיר היסח הדעת מקלות ראש דתניא ברכות (דף כ"ג) הנכנס לבית הכסא קבוע חולצן ואוחזן בידו ונכנס ע"ש ובסוכה (דף כ"ו) תניא היה ישן בתפילין וראה קרי אוחזן ברצועה ואינו אוחז בקציצה ע"ש והא דאסור בקציצה פירש הב"י בעצמו בהל' תפילין (סי' מ') דחיישינן שמא נגע במקום הטינופת אבל משום קרי שעליו אין לחוש. ומ"ש ת"ל דה"ל גזירה לגזירה דתנן לקמן (דף ס') דהיוצא בתפילין אינו חייב. עי' בח"ר ובקהלת יעקב לקמן (דף ס"א) ובנחל איתן (פי"ט) ובביאורי הגר"א (סי' רנ"ב) ובתוספתא (פ"א) ובעיטור ביכורים ד"ה וקורין:

שם בגמרא לא יפלה אדם את כליו ביום שמא יהרוג ור' אליעזר היא. ק"ל למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור א"כ אפילו אם יהרוג פטור כדלעיל (דף ג') בצידת נחש ולקמן פ' כל כתבי (דף קכ"א) בהריגת מזיקין ע"ש. וא"כ ה"ל גזירה לגזירה. וי"ל דמצינו דגזרו כה"ג לקמן (דף קי"ז) גבי הצלה מדליקה דאי שרית ליה אתי לכבויי ע"ש. אע"ג דהכיבוי א"צ לגופיה. וצ"ל כמ"ש התוס' לקמן פרק כירה (דף מ"ז) גבי כיבוי ניצוצות דקים להו לרבנן דהכא שייך למיגזר טפי ע"ש. וכה"ג כתב הר"ן פ' חבית דלא התירו מלאכה שאצ"ל משום הפסד ממון אף דהתירו שאר שבותים דאין הכל בקיאין בזה ע"ש. והנה ראיתי בתשובת חוות יאיר (סי' קס"ד) שנסתפק בענין השלכת פרעושים למיסך ור"ל דה"ל צער גדול שמעכבים השינה ובמקום צערא דגופא לא גזרו ע"ש. ולע"ד לא הוי צער שינה גדול מצער רעבו שכתבו התוס' כתובות (דף ס') גבי שבות דלאחר יד דלא הותר רק ביו"ט ולא בשבת ע"ש. וכן כתבתי לקמן (דף צ"ד) גבי ציפורן וציצין שפירשו ע"ש. ועוד הא אפילו בחולה שאין בו סכנה אסרינן לקמן (דף ל') כיבוי הנר אף דה"ל מלאכה שאצ"ל. ועי' בשער המלך:

שם בגמרא לא אמרן אלא לבני מחוזא. ופירש"י שבגדיהן רחבין כשל אשה. והרי"ף פירש שהן לובשין לבנים משמע שהנשים ג"כ לובשין לבנים. וקצת צ"ע דבנדה (דף ס"א) פליגי בזה תנאי גבי בגדי צבעונין אם מטמא משום כתמים ואיכא מ"ד דהא עדיפא שתלבש בגדי צבעונין כדי להקל על כתמיהן. וכן פסק הרמב"ם (פ"ט) בהל' איסורי ביאה וע"ש במ"מ ובכ"מ. וכן כתב הרמ"א בהל' נדה (סי' ק"צ):

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה