אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
רבי אליעזר - פרק יט
דף קל.
במשנה. כלל אמר ר"ע כל שאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה את השבת. מכאן הוכיח הש"ך בי"ד (סי' רס"ב) דמילה תוך ח' פסול דאי ס"ד כשר אמאי דוחה שבת וכה"ג דייק במנחות (דף ע"ב) בקצירת העומר דאס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת. והש"א (סי' נ"ב) השיג עליו דאין מזה ראיה דלדבריו יקשה נמי הא לאחר ח' כשר ואמאי דוחה ואין לחלק בין קודם זמנו לאחר זמנו דלא אמרינן לידחיה עד למחר דזריזין מקדימין למצות. הא ליתא דמשום זריזין מקדימין לא דחי שבת דהא מדמי התם בקצירת העומר להדדי דקאמר רבי סבר לה כאידך דר"ש דאמר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרין כל הלילה ולא ממתינן לה עד שתחשך עד דמסיק ש"ה דניתנה שבת לדחות. וא"כ במילה דלא ניתנה שב לדחות ה"ל למידחי למחר אלא ש"מ דלא אמרינן כיון דכשר שלא בזמנה אינו דוחה שבת אלא בעומר כמש"ש התוספות דמסתברא דדומיא דתמיד בעינן והיינו משום דילפינן עומר מתמיד אבל מילה דלא ילפינן מתמיד אע"ג דבדיעבד כשר שלא בזמנה מ"מ כיון דלכתחילה בעינן בזמנו דוחה שבת עכת"ד. ולע"ד דברי הש"ך ברורין ודברי הש"א תמוהין מ"ש לחלק בין מילה לקרבן. מלבד כי הסברא בעצמה דחוקה ובלא ראי' עוד לא משמע כן בסוגיא דכללא במילה דכל שאפשר לעשות מע"ש א"ד שבת ילפינן מקדשים מלא תותירו עד בקר ומעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. ולא מחלק כלל בין קדשים למילה. ובעיקר קושיתו דלהש"ך נמי הא לאחר ח' כשר ואמאי דוחה. איני רואה שום דמיון דמה ענין קודם זמנו כיון דאפשר להקדים אשר בדיעבד בהגיע זמנו מקיים מצותו למה ידחה שבת משום מצות לכתחילה אבל לאחר זמנו דבח' הוא ערל ואינו מוהל ועובר על מ"ע דמילה בח' במעוות שלא יוכל לתקון לעולם אף לבדיעבד והא דכשר בדיעבד לאחר זמנו אינו תקנה על לשעבר שאינו בידו אלא על להבא שלא יהא ערל ובודאי דוחה שבת. והא דמדמי במנחות (דף ע"ב) קודם זמנו לאח"ז. הא התם בהקטר חלבים ואברים דלכתחילה כשר אף בלילה רק משום חביבה מצוה בשעתה או זריזין מקדימין מדמי לה שפיר לקצירת העומר דבדיעבד כשר קודם זמנו. ומה שהוכיח לזה מדאיצטריך לקמן (דף קל"ב) שמיני למעוטי שביעי והא ידעינן מדכתיב ביום דדוחה שבת ואי ס"ד דכשר בשביעי אמאי דוחה אלא ש"מ אף דכשר בשביעי דוחה. לע"ד אינה שום הוכחה דהוכחת הש"ך הוא אליבא דאמת לדידן כיון דמילה בזמנה דוחה שבת ושלא בזמנה אינה דוחה ידעינן מזה גופא הכלל דכל שאפשר מע"ש א"ד. ומזה הוכיח גם בש"ס במנחות בקצירת העומר מדדחי שבת פסול שלא בזמנה כדחזינן במילה מקראי ומזה הוכיח הש"ך שפיר במילה אבל בגמרא הא לפי ה"א אי לא הוי כתיב קרא למעוטי שביעי ה"א אף דכשר בשביעי אפ"ה דחי שבת לא הוי אמרינן כלל האי כללא דכל שאפשר בע"ש א"ד שבת בין במילה בין בעומר. וכן הא דקאמר לעיל מזה גדול דכתיב ביה ברית לידחי שבת אף דאפשר בע"ש. היינו נמי כיון דמצינו דדחי אע"ג דאפשר בע"ש א"כ לא נימא האי כללא דכל שאפשר וכו'. ומש"ש הש"א עוד ממשניות דלקמן (דף קנ"ז) כתבתי שם בעז"ה:
בתוס' ד"ה ר"א אומר. וגם אמו שהיא מסוכנת לא תוכל לבוא אצל התינוק. לכאורה הא יכול להביאה במטה כפירקין דלעיל אמטיה ערסא בתריה דרבא. ובסוף פ"ק דר"ה מוליכין אותו אפילו במטה. ותנן לעיל בפ' המצניע המוציא את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו:
בגמרא במקומו של ר"א היו כורתין עצים. משמע דלאו דרך מקרה הוא אלא כן היה דרכם תמיד ולא היו מהדרין להכין מע"ש. ויתכן שעשו כן בכוונה שתהא בפרסום משום חביבה מצוה ומזה הוכחה למ"ש בסמוך בשם מורי זקני דלר"א הכשר מילה הותרה בשבת. ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה רבי אליעזר:
שם בגמרא. ועל אותה העיר לא גזרה. ויתכן כדי שיוכל להביא הסכין מגולה ולא יצטרכו בסכנה לכסהו ע"פ עדים:
שם בגמרא. כל מצוה שמסרו ישראל עצמם וכו'. עי' מ"ש לעיל פ' במה טומנין (דף מ"ט):
בתוס' ד"ה שלא ברצון. קשה לרשב"א הא אמרינן לקמן בפירקין כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים וכו'. וכתב המהרש"א לעיל דבתירוצם שכתבו כדי למהר המצוה לא ניחא להו לתרץ הך דר"ל דכיון דיכלו לקיים שניהם משום כדי למהר לא אמרינן ליה לעבור עברה ולולא דבריהם כיון דברגע זו בנו הוא ערל ואינו יכול למולו אין לך שאין יכול לקיים שניהם יותר מזה. ועוד לע"ד חמור בע"ז מילה משאר מצות. ד"מ לולב מצותו פעם אחת שחרית או בין הערבים וכ"ז שנוטל מקיים מצותו אבל מילה עד מילתו הוא ערל ומשעת מילה אינו מקיים אלא להבא אבל על לשעבר שהשהה ערל אינו יכול לתקן ואף דלא עבר במה ששהה דאינו אלא זריזין מקדימין. הא כלאים בציצית נמי לו אם ילך כל היום בלא טלית המחוייב בציצית אין בזה איסור אעפ"כ דוחה ל"ת דכלאים לקיים מצותה וה"נ כיון שבשעה שהוא מהול מקיים מצותה שאינו ערל דוחה ל"ת ולא דמי לכל הני מקומות דמייתי לר"ל כגון בכלאים בציצית ובנזיר בענין הקפת כל הראש וכיו"ב שיכול לקיים שניהם בשעה אחת אולם זה נדחה מהא דלקמן גבי אם צייץ טליתו חייב הואיל שבידו להפקירן אף שלא מהני זה לענין הלאו דכלאים וציצית דוחה אותה. אולם לע"ד יש להוכיח דבשיהוי לא נקרא אפשר מדפריך לקמן במילה שלא בזמנה דאינה דוחה י"ט מנה"מ וכן פריך לעיל פ' במה מדליקין גבי נותר ופירש"י דיבא עשה וידחה ל"ת אע"ג דיכול לדחותו עד למחר כמ"ש התו' בפ"ק דיבמות. ולא הוי רק שיהוי אפ"ה ה"א דדחי ועי' מ"ש לקמן מזה. ומורי זקני הגאון ר' חיים ברודא ז"ל בחיבורו תורה אור ודרך חיים בסוף ספרו כתב לתרץ קושיתם דדבר זה תליא אי שבת דחויה אצל מילה מהדרינן אהיתרא ואי שבת הותרה במילה לא מהדרינן. והנה הר"ן כתב (פ"ב דביצה) לענין ריבוי בשיעורא שהשבת דחויה אצל חולה ונא הותרה משא"כ אוכל נפש ביו"ט הותרה היא משום דאפילו אפשר מערב י"ט שרי ע"ש. וא"כ ר"א דס"ל במכשירי מילה דאפילו אפשר מע"ש שרי א"כ ממילא ס"ל דמילה הותרה בשבת ולא מהדרינן אהיתרא. משא"כ מילה בצרעת עכ"ד ז"ל ועוד האריך שם כחריפותו ובקיאותו ע"ש. וההכרח זה אינו אלא דלמאן דשרי באפשר מע"ש ע"כ ס"ל דהותרה אבל גם בהיפיך דכמה תנאים ס"ל פ"ק דיומא (דף ז') ועוד כ"ד דהותרה ואח"ה מכשירין שאפשר מע"ש אינו דוחה שבת:
בתוס' ד"ה ומי שרי דאי היתה מעורבת לא ה"ל למימר שכחו וכו' אבל כי ברצון ר"ש א"ש דפליגי רבנן עליה. וק"ל לפ"ז הא אפילו בחצר המעורבת שייך למימר שכחו דהא ע"כ ר"מ פליג עלה מגג לחצר דאפילו בבית אסור גזירה משום תל ברה"ר. ועי' במהר"ם שי"ף בסמוך בתוס' ד"ה ברצון ר"ש:
ברש"י ד"ה מותר לטלטל בכולה. שהוציאן מן הבית לתוכן דרך מלבוש פושטן ומטלטלן. והקשה בחידושי רע"ק אייגער מהא דאית' בעירובין (דף צ"א) בכומתא וסודרא דמבואר בהוציאן לחצירו דרך מלבוש אסור להוציאן משם לחצר חבירו דהוי כמוציא מביתו לחצר חבירו וא"כ ה"נ במכ"ש דאסורים לטלטל בחצירו שלא ע"י עירוב עכ"ל וטחו עיני מראות הדמיון טלטול בחצירו שלא עירבו להכנסת לחצר אחר. והגע עצמך אם הכניסן דרך מלבוש לחצר חבירו או לביתו האם נמי נימא דאסור לטלטל ד"א דהוי כמוציא מביתו לבית ולחצר חבירו. והוא מבואר הביטול דבטלטול דבחד רשות לא שייך כלל מוציא מרשות לרשות בין בחצר המעורב בין שאינו מעורב. וכן נראה שיטת המ"מ הל' שבת (פ' י"ט) בענין תכשיטי אשה שאסורין לצאת לחצר שאינו מעורב שכתב ואלו שהן דרך מלבוש בדין שיהיו מותרין שהרי אפי' בר"ה לא נאסרו אלא מפני חשש שמא יטלטלם ד"א בר"ה ובחצר אין בו אותו חשש עכ"ל. הרי דבחצר שאינו מעורב אין חשש טלטול ד"א בתכשיטין שהן כלי בית כשיטת רש"י. ולא דמי להא דאמרינן עירובין (דף צ"ד) בענין מחיצה שבין שתי חצירות שנפלה לרב דס"ל לא אמרינן שבת כיון שהותרה הותרה אין מטלטלין אלא ד"א ע"ש. כבר נזהר רש"י שם דפירש דהתם הי' שני רשויות האסורות זה עם זה ונמצאת נפרצה במלואה למקום האסור לה ע"ש. וזה לא שייך הכא:
דף קלא.
לא לכל אמר ר"א דמכשירי מילה דוחה שבת עד סה"ס. מכאן הוכחתי דקידוש על היין הוא דרבנן דלשיטת רש"י נזיר (דף ג') דהוא מה"ת ה"ל לאשמעינן הכא דין מכשירי יין של קידוש אם דחי שבת דאף יין מגיתו כשר כדאמר רבא ב"ב (דף צ"ז) סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קה"י. דהכא לא שייך סבר דבידו להפקירן וא"כ איכא למילף ממצה דגם קידוש נוהג בנשים ואכמ"ל:
שם מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר. וכתב המהר"ם שי"ף אין להקשות מנ"ל שאר מכשירין דדחו שבת בעומר דלמא דוקא קצירה שהיא בעצמה מצוה. דמה תועלת בקצירה אם לא יטחנו וירקדו. וק"ל הא תינח מכשירין דלאחר קצירה אבל מכשירין דקודם קצירה כגון לעשות ולהביא מגל לקצור אי אפילו שלאחר קצירה רק שיכול לעשות מאתמול כגון לעשות כלי טחינה והרקדה מנ"ל דדחי והא במילה דחי גם כה"ג לר"א. וכן במכשירי פסח קאמר פסחים (דף ס"ט) גבי הזאה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר פריך לר"א ניעבריה דהא אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין שבת ואין לומר דלקצירה עצמה אין צריכין קרא דבחריש וקציר תשבות דילפינן מקרא פסחים (דף ע"ז) דעומר והקרב עמו דחי שבת. וקצירה נמי היא בעצמה מצוה. ז"א דהא במנחות (דף ע"ב) מסיק דרבי דדריש התם קראי ס"ל דקצירה ביום כשר ואינו דוחה שבת ואפילו לר"א דכל שאפשר לעשות מע"ש אפ"ה דוחה מ"מ צריך קרא ועוד הא קרי לקצירה מכשירין וטעמא נ"ל משום דעדיין לא נתקדש בכלי כמ"ש בסמוך:
בגמרא מיום הביאכם למה לי ש"מ לאפנויי. וק"ל הא דרשינן מינה מנחות (דף ס"ו) יכול יקצור ויספור ויביא בלילה ת"ל מיום הביאכם קצירה וספירה בלילה והבאה ביום:
שם שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר"א. מ"מ מודה ר"א אף דא"ל במילה דמותר להביא הסכין דרך ר"ה אפילו במקום דיכול להביא דרך חצירות או שיכול להביא התינוק להסכין דהחי נושא את עצמו כמ"ש התוס' לעיל מ"מ אסור לילך עם השופר אצל בקי ללמוד כדמשמע בר"ה (דף כ"ט) דקאמר ר"א לא התקין ריב"ז דתקיעת שופר דוחה שבת אלא ביבנה ע"ש. והיינו כמ"ש התוס' לעיל היכא דיכול בדרך היתר גמור א"ד לר"א:
ברש"י ד"ה שמעינן לר"א ומשנינן אוזן אוזן מופנה. ואע"ג דרבי יוחנן דהוא מרא דשמעתין אמר שם ביבמות (דף י"ד) מוחלפת השיטה. מסתבר דההיא דרציעה מוחלפת שהיא ברייתא כדפירש"י עירובין (דף מ"ז) ד"ה אבל בברייתא לר' יוחנן גופא דאין לסמוך על ברייתא דדלמא איחליף רבי יוסי לר' יהודה:
בתוס' ד"ה לא לכל דמילה דין הוא וכו' דהיא עצמה דוחה שבת וכו'. וכתב המהרש"א והתלמודא לקמן דלא פריך הך פירכא אלא פריך מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות היינו משום דלא ליתו מינה עומר וב' הלחם דהן עצמן נמי דוחין שבת. ולא ידעתי היכן מצא בשתי הלחם דדוחין שבת זולת קראי דהכא דהבאה. דשתי הלחם ליכא בעצמן איסור שבת כלל דהקרב' אין בו ולישה בכלל מכשירין כדתנן מנחות (דף צ"ה) דלישתן בחוץ. וא"כ לא בעינן כלי שרת כדתנן שם מנחות (דף צ"ו) דאין מעשה כלי בחוץ. ולא נתקדשו קדושת הגוף. והאפיה לר"ש כשירות בבית פאגי שהיו חוץ לעזרה דתנור אינו מקדש ואפילו לת"ק דאפיתן בפנים מ"מ אינן דוחין את השבת והתוס' כתבו דתברא מי ששנה זו לא שנה זו. והרמב"ם (פ"ח) מהל' תמידין פסק לתרוייהו ועכ"פ להלכה אינו דוחה כסתם משנה מנחות (דף ק"א) ולר"א דדחי הוא משום דלדידיה גם מכשירין דחי וההיא דמנחות (דף ע"ב) גבי תקריב אפילו בשבת עומר והקרבה וש"ה לאפיה אינה הלכה כנ"ל:
בתוס' ד"ה תאמר. תימא דהיא גופא נילף וכו' אף שתי הלחם אם מצא קצור. לכאורה הא עיקר מצות קצירת העומר דהיא מתרת קצירה ונקרא ראשית קצירכם וזה לא שייך בשתי הלחם דגם תקרא ראשית דהא כבר נקצר העומר ותרי ראשית לא משכחת. ואולי כונתם שתהא נקראת ראשית קצירכם במקדש דתנן מנחות (דף ס"ח) העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ותהא אסור לקצור למקדש קודם עצרת ודוחק:
בגמרא אמר ליה אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתיה זמניה הוא. והכא לא שייך כדקאמר לקמן שכן אם עבר זמנה בטלה. ומילה אינה בטלה וה"נ בציצית ומזוזה אינה בטילה דהתם במילה אינה אלא פעם אחת בחייו ואם ימול היום לא ימול למחר אבל ציצית ומזוזה מצותה היום ומחר וציצית ומזוזה דהיום אם עבר זמנה בטלה:
דף קלא:
בגמרא הואיל ובידו להפקירן. המ"א הל' ציצית (סי' י"ג) הוכיח מכאן מדלא קאמר שבידו ליתן לאינו יהודי או לקטן דאסור ליתן מתנה בשבת ומותר להפקיר אולם השער המלך הל' לולב (פ"ח) הביא פוסקים דגם הפקר אסור מדרבנן כמתנה והא דקאמר הכא הואיל ובידו להפקירן הא מיירי לענין חטאת דאורייתא ע"ש. ולהמ"א צ"ל דניחא ליה למינקט טפי מילתא דשייך גם השתא. ולע"ד מבואר בהדיא עירובין (דף ע"א) כהמ"א דמתנה אסור והפקר מותר דתנן מאימתי נותנין רשות ב"ש אומרים מבע"י ובה"א משחשיכה. ומפרש בגמרא דב"ש סברי מקני רשות הוא ואסור וב"ה סברי אסתליקי רשות הוא. ובשבת ש"ד ע"ש והפקר הא סילוק רשות הוא. ואין לדחות דמהתם אין ראי' דהא מסקינן עירובין (דף ס"ה) דגם שוכרין בשבת והא שכירות ודאי אסור וצ"ל כמש"כ התוס' (דף ס"ו) ד"ה יפה ולא דמי למקח וממכר דלא הוי אלא כמתנה להתיר הטלטול ז"א דא"כ מ"ט דב"ש דאסרי משום דס"ל דמקני רשות הוא וע"כ צריך לחלק משום דאמרינן שם (דף ס"ב) דדירת א"י לא אסרי ושכירות רעועה בעינן ע"ש משא"כ בישראל בעינן קנין ממש דמתנה אסור והפקר מותר. אולם תמיהני הא המ"א (סי' ש"ו) כתב בעצמו דלצורך מצוה שרי ליתן מתנה ע"ש. ואין לך דבר מצוה יותר מזה להפקיע עצמן מאיסור ציצית ומזוזה דאורייתא. ובאמת לא ידעתי למה ליה להמ"א לדחוק כ"כ בשמעתין דמיירי במילי דרבנן מדלא קאמר שבידו ליתן וכו' דהא תינח בציצית שהוא בתלוש אבל במזוזה שהבית מחובר הא בלא"ה אסור ליתנן מה"ת כדתנן פ"ק דע"ג (דף י"ט) אין מוכרין במחובר ואף בתלוש משמע שם דמתנה אסור מה"ת ע"ש. וגם ליתן לקטן לא מהני דאם עד שלא הגיע לפעוטות הא לית ליה זכייה כלל ומשהגיע לפעוטות הא שיטת רש"י בגיטין (דף ס"ד) משמע דאין לו זכייה רק מדרבנן ע"ש. ולשיטת התוס' שם דבדעת אחרת מקנה אותו יש לו זכייה מה"ת הא משהגיע לחינוך חייב בציצית כמבואר סוכה (דף מ"ב). וכן לענין מזוזה תנן ברכות (דף כ"א) דחייבין ע"ש ברש"י ותוס' ואף שהוא מדרבנן מ"מ יותר טוב להפקיר שאין כאן חיוב כלל. ועכ"פ אין להוכיח מכאן לחלק בין מתנה להפקר:
שם אי מעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה. וק"ל ניסוך המים בחג שהוא צורך גבוה דר"א לשיטתו בזבחים (דף ק"ו) דניסוך המים מה"ת והמנסך מי חג בחוץ חייב. ובהדיא תנן סוכה (דף מ"ח) דבשבת היה ממלא בע"ש בחבית שאינה מקודשת נשפכה היה ממלא מן הכיור ובעי למימר בסוגיא דס"ל אין שיעור למים ע"ש. ושיטת התוס' בזבחים שם ומעילה (דף י"ג) דר"א הוא דא"ל אין שיעור למים:
שם סוכה וכל מכשיריה וכו' אי מלולב שכן טעון ארבע מינים. לכאורה לר"י דיליף מק"ו בסוכה (דף נ"ה) דאין סוכה נוהג אלא בד' מינים שבלולב ע"ש א"כ נילף ג"כ מהק"ו שיהא טעון ד' מינים דוקא וא"כ מאי קושיא דילמא ר"א ג"כ כר"י ס"ל. ואין לומר דפשיטא ליה דלא מסתבר שיהא סוכה טעון ד"מ א"כ קשה להיפוך האיך יליף ר"י שאין סוכה נוהג אלא במין לולב. הא איכא למדחי מה ללולב שכן טעון ד' מינים משא"כ בסוכה כדדחי הכא:
ברש"י ד"ה וניכתוב רחמנא בהדיא במצה וניתו הנך. וק"ל דזה הוי מצי למיפרך ג"כ בעומר ושתי הלחם דניכתוב בהדיא בשתי הלחם וניתי עומר מינה בק"ו ומה שה"ל שאם מצא קצור אינו קוצר דוחה עומר שאם מצא קצור קוצר א"ד שדוחה ולא נצטרך קרא דבחריש וקציר תשבות וג"ש המופנה ועי' במהרש"א:
דף קלב.
מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת ומה מילה שהיא אחת מאבריו של אדם וכו'. לכאורה הוי מצי למיעבד טפי ק"ו ומה פ"נ דוחה מילה כמבואר ביבמות (דף ע"ב) דארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא מלו וכן בפסחים (דף צ"ו) פירש"י הא דכל ערל לא יאכל בו דהיינו שמתו אחיו מחמת מילה. ומילה דוחה שבת כדיליף בסמוך מקרא אינו דין שפ"נ דוחה שבת וכה"ג קא עביד ביומא (דף פ"ה) ק"ו מעבודה:
שם ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מיקאתי. והקשה המהר"ם שי"ף דילמא ס"ל כר"א דיליף מכשירין מביום ויליף ק"ו ממכשירין. וכן קשה ארש"י בסמוך דלר"א מילה הלכה ולא יליף לפ"נ ק"ו ממילה ע"ש. ולק"מ דלר"א לא שייך כלל ומה מילה שהיא אחת מאבריו (וביומא (דף פ"ה) פירש"י הואיל שחייבין עליה כרת) ולר"א הא אפילו מכשירי מצה ולולב וסוכה ושופר דוחה שבת ואף ציצית ומזוזה היה דוחה לולא שבידו להפקירן. ואינו ענין כלל לפ"נ:
שם אלא היינו טעמא דרבי אליעזר וביום השמיני ואפילו בשבת. לכאורה נראה דנקט דרשה דר"י לקמן לרבנן מביום ולא נקט דרשה דר"א מאות אות משום דרשה דאות ליכא למימר אלא לרבנן דלא צריכי שיהא מופנה אבל לר"א ליכא למילף מאות דהא אינו מופנה דדרשינן מינה דשבת פטור מתפילין שהן גופן אות וכן ההיא דלעיל גבי לולב דרבנן צריכי ביום ולא בלילה. דסד"א נילף שבעת ימים מסוכה. היינו נמי דרבנן לשיטתם דלא צריכי מופנה ולר"א לא צריך ביום לאפוקי דלא נילף מסוכה דצריך מופנה. אולם שיטת התוס' בסמוך ד"ה תניא אינו כן:
שם בגמרא. האי נמי מביום צוותו נפקא. מכאן הקשה הש"א (סי' נ"ג) אמ"ש התוס' פ"ק דזבחים (דף י"ב) גבי קרבן דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו ומיום והנאה ירצה לילה לקדושה יום הרצאה. והקשו התוס' הא מביום צוותו נפקא. ותירצו דאי מביום צוותו. אם עלה לא היה יורד כשאר הלילות אבל השתא מיום השמיני ה"ל מחוסר זמן ואם עלה ירד. והקשה הש"א בשמעתין א"כ למה ליה לדחוקי כולי האי לישני דאי מביום צוותו ה"א אם עלה בליל ח' של מחוסר כפרה לא ירד. אבל השתא דכתיב וביום ה"ל ליל ח' מחוסר זמן ואם עלה ירד וסיים דזה בוודאי קושיא על התוספות ותמיהני איך לא זכר סוגיא דכריתות (דף ז') בענין המפלת אור לשמונים ואחד ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין אמרו להם ב"ה לב"ש מ"ש אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד א"ל ב"ש מה ליום שמונים ואחד שיצאה בשעה שראוי' לקרבן תאמר בליל פ' ואחד שאינה ראויה לקרבן א"ל ב"ה והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח שאינה ראויה לקרבן וחייבת ע"ש. הרי מבואר דליל שמונים ואחד שייך ליום שלאחריו. רק שהלילה לאו זמן קרבן הוא. דאל"כ מה מייתי ב"ה ראיתם מהמפלת בשבת הא התם הוא לאחר זמנו רק שהיום אינו ראוי. וכן בשאר מחוסרי כפרה מחלוקת היא שם בסוגיא (דף ח'). ור"י גופא דהוא מרא דשמעתין א"ל התם דלילה לאו מחוסר זמן דקאמר חזקיה בנזיר נטמא ביום מביא. בלילה אינו מביא ע"ש ואפ"ה אם עלה ירד דאי ס"ד לא ירד א"כ כיון דבדיעבד כשר בוודאי נקרא יציאה בשעה שראוי' לקרבן:
בגמרא דאי מחד ה"א שביעי הוא דלא מטי זמניה אבל משמיני ואילך זמניה הוא. לכאורה טפי ה"ל להיפוך דה"א דעד שמיני כל יומא זמניה דאימתי שירצה ימול אבל בשמיני זמניה דמחוייב למול ואסור לשהות עוד:
דף קלב:
בגמרא. הא תינח נגעים טמאין טהורין מאי איכא למימר. ופירש"י טהורין ממש כגון בוהק. והתוס' בשבועות (דף ד') פירשו כגון שעמד בזה ובזה או שכהה ע"ש. ובאמת גם נגעים טהורין פסולין לעבודה כדתנן בכורות (דף מ"ה) דבעלי נגעים טהורין פסולין ע"ש. אולם ק"ל מנלן באמת דנגעים טהורין דוחין עבודה דהא פירש"י לעיל דידעינן מדטומאת מצורעים לא הותרה בציבור. והא בפסחים (דף ס"ז) ילפינן לה מוישלחו כל צרוע וכי יש לך שעה שמצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין ע"ש. והא נגעים טהורין אין משתלחין כלל כדפירש"י שם בכורות חביבים עלי דברי דודי הרב וכו' מו"ה דוב בער ברודא נ"י מהוראדנא אשר שלח לי:
בסוגיא דמילה דוחה שבת במס' שבת (דף קל"ב). אשר היה לי פלפול בזה עם דודי הגאבד"ק לובלין. אשר השיבני באורך על אשר כתבתי בשולי מכתבי אליו. מלתא זוטרתא בסוגיא הנ"ל. וזה אשר כתבתי אליו שנית:
(א) אשר כתב כ' דודי מעכת"ה נ"י. ליישב קושית התוס' על רש"י בסתירת דברי רבא בהא דמילה בצרעת. וז"ל שם. דדוקא בתר דילפי' מקרא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת אע"ג דדוחה צרעת הוא דיליף רבא לעיל דשבת חמורה מצרעת וממילא מוכח דהא דצרעת דוחה עבודה ושבת נדחית מפני עבודה. לאו משום חומרא דצרעת הוא. רק משום גברא הוא דלא חזי. אבל אי לא הוה כתיב לבדו להורות דמשל"ב אינו דוחה שבת. היה מקום לומר כרב ספרא דמדדחי צרעת עבודה. מוכח דצרעת חמורה משבת. וממילא הוי אתיא בק"ו דמשל"ב דוחה שבת והניח בצ"ע על התוס' שדחו לגי' רש"י בשתי ידים. הנה לכאורה אין מקום לדברי מעכ"ת בזה כלל. דלפ"ז לא יתכנו דברי רבא לא בהא ולא בהא. דכיון דמזה ידעי' דשבת חמורה מצרעת. מהא דמשל"ב אינו דוחה שבת ודוחה צרעת. אבל לולא זה הייתי אומר דצרעת חמורה משבת. א"כ מאי קאמר רבא מילה בזמנה ל"צ קרא דאתיא בק"ו. וע"כ אתי קרא למשל"ב. הא אי לאו קרא לא היינו יכולין לידע ק"ו משבת. דה"א צרעת חמורה. ואפילו מילה בזמנה אינו דוחה אותה (ואי דהי' מיותר לבדו. ע"כ הוי מוקמי' לדרשא אחריתא. או להוא ולא מכשירין לבד) ויותר מזה תיקשי לקמן דמאי קאמר רבא לבדו ולא משל"ב דאתיא בק"ו. והיינו דאי לא הוה כתיב לבדו ה"א דמשל"ב תידחי שבת מק"ו מה צרעת דחמורה משל"ב דוחה אותה כו'. הא אי לא הוה כתיב לבדו ה"א כרב ספרא דצרעת חמורה משבת. ולא הוה ידעי' כלל דמשל"ב דוחה צרעת. ואיך הוה ילפי' מזה דמשל"ב תידחי שבת. ואולם ת"ח דאמר מילתא כו'. נ"ל ליישב דבריו בטוב. דזה ודאי לקושטא דמילתא דידעי' דמשל"ב דוחה צרעת ואינו דוחה שבת. ע"כ דשבת חמורה מצרעת. והא דקאמר רבא מילה בזמנה ל"צ קרא דאתיא בק"ו. היינו נמי דהא עכ"פ הוה ידעי' מקרא דמשל"ב דגדול דוחה צרעת. ובשבת הוה ידעי' מלבדו דאף בגדול משל"ב אינו דוחה (דשפיר הוה שייך למידרש יתורא דלבדו ע"ז. דלא נימא כסברא החיצונה דצרעת חמורה משבת. ועכ"ז משל"ב דגדול דוחה אותה. כ"ש שבת) וע"כ דשבת חמורה מצרעת. ומ"מ מילה בזמנה דוחה אותה כ"ש דתידחי צרעת. ולקמן נמי שפיר קאמר רבא דאי לאו לבדו ה"א דמשל"ב דגדול תידחי שבת דאתיא בק"ו מצרעת. דה"א דצרעת חמורה. ולכן איצטריך לבדו. והשתא דכתיב לבדו וידעי' דמשל"ב אף בגדול אינו דוחה שבת אף שדוחה צרעת ממילא מוכח דשבת חמורה. וקרא אתי למשנ"ב דקטן. וא"ש היטב. (אחר זמן רב שכתבתי זה.ראיתי להפ"י בשבת שם ונראה שכיון לדברינו הנ"ל). ומה שכתב מעכ"ת דעדיין תיקשי על דברי רש"י חולין (דף פ"ד) שכתב שם. דאתיא בק"ו מה צרעת שדוחה עבודה כו'. אלולי דמיסתפינא לחומר הקושיא שתמה הגרע"א ז"ל על דב' רש"י הנ"ל. שהוזכר בדב' מעכ"ת דזה נגד מסקנת הגמ' דילפי' מביום. הייתי אומר דדברי רש"י הנ"ל נדפסו שלא במקומם. והם שייכים למטה שם אחר שכתב דילפי' מלבדו דמשל"ב אינו דוחה שבת. בכאן שייכים דב' רש"י הנ"ל דאתיא בק"ו. ורש"י לטעמי' אזיל דגריס הכי בסוגיין וא"ש (וזה מקרוב אמרתי זה לא' מגדולי זמננו וקלסוה) וממילא ל"ק גם קושית מעכ"ת:
(ב) ולפי דברינו הנ"ל יתיישב על נכון קושית התוס' בפ' הדר שכתבו תימא דברייתא לעיל מסיק איפכא דלאו משום דצרעת חמירא אלא משום גברא לא חזי. ורבא גופי' סבירא לי' הכי לקמן. וכתבו בשם ר"י דצ"ל דגרסי' רבה הכא כו' ע"ש. ולפי הנ"ל י"ל דשפיר גרסי' רבא. דהא דקאמר רבא לקמן דשבת חמירא מצרעת. היינו אחר שידעי' מבשר דמשל"ב דגדול דוחה צרעת. ומלבדו ידעי' דאינו דוחה שבת. וגם הברייתא דלעיל הוא לפי האמת. ושפיר קאמר הברייתא כדברי רבא לקמן. משא"כ בברייתא השני' אמר רבא שפיר. האי תנא כו' מ"ט דאתיא בק"ו כפי שידעי' באמת דשבת חמורה מצרעת הדר אמר ממאי דשבת חמירא כו'. היינו הא השתא עדיין לא ידעי' כלל דמשל"ב בין דגדול בין דקטן דוחה צרעת. וע"ז אנו דנין. וא"כ ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמורה כסברא החיצונה. וכיון דכתיב בשר בגדול דמשל"ב דוחה אותה שפיר אמר רבא לקמן מילה בזמנה כו' וא"ש היטב:
ג ולפמ"ש יש ליישב קושית מעכת"ה באות ג' שהניח בצע"ג דלמה לא אמר רבא הק"ו בפשיטות ממשל"ב דגדול שדוחה צרעת ואינו דוחה שבת. מילה בזמנה שדוחה שבת לא כ"ש שתדחה צרעת. ולפ"מ שביארנו לעיל יש לומר דרבא לטעמי' אזיל כדאמר לעיל בפי' דברי הברייתא האי תנא כו' מ"ט דאתיא בק"ו. ואם הי' אומר כאן הק"ו ממשל"ב דגדול. הי' צריך לבדות הק"ו מלבו דזה לא נאמר בהברייתא כלל. ולזה לא אמר כאביי דיליף מבינייהו דהו"ל להברייתא לבאר זה. ולכן קאמר רבא מילה בזמנה ל"צ קרא דבאמת יש ק"ו כמו שאמר לעיל בביאור דב' הברייתא מילה דוחה צרעת מ"ט דאתיא בק"ו כו'. ואך אי לאו דכתיב בשר כלל לא הוה אמרי' הק"ו. ומביא מבשר דמשל"ב דוחה צרעת וממילא מילה בזמנה דדוחה אתיא בק"ו וא"ש על נכון:
ד ובזה יתיישב מה דקשה לי לכאורה לרבא דאמר מילה בזמנה ל"צ קרא וכו' וע"כ איצטריך קרא דימול בשר ערלתו דקטן למשל"ב. א"כ אמאי איצטריך לן בשר דכתיב בגדול נילף מק"ו ממשל"ב דקטן אף דאינו חייב כרת דוחה צרעת כ"ש בגדול. ובשלמא לאביי דיליף מבינייהו א"ש. אבל לרבא קשה כנ"ל. ודוחק לומר דאי לא הוה כתיב בגדול. ה"א דבשר דכתיב בקטן הוא באם אינו ענין לגדול. דזה דחוק דקרא איירי כאן בחיוב האב. וגם רק מ"ע ולא בחיוב כרת. ומסתבר יותר לומר לשלא בזמנו דקטן. וכעין דאמרי' בעלמא קאי בראי' כו'. ועוד היכי הוה אמרינן כן. הא א"כ למה לא כתיב בשר בגדול גופא. אבל לפמ"ש א"ש דאי לאו דכתיב קרא בגדול לא היינו יכולין לומר דאתיא בק"ו. וה"א דקרא אתי למילה בזמנה:
ה כ"ז ביארנו לשיטת רש"י ז"ל דעולה הסוגיא על נכון בלי שום קושיא. ועתה נדבר לפי שיטת הר"י פורת בתוס' (ד' כ"ה) שם שדחה לגירסת רש"י וכתב דל"ג דאתיא בק"ו. ונראה מזה דלא ס"ל ככל הדברים הנ"ל. ונשארו לפי שיטתו קושיות הנ"ל על מכונם ונראה לע"ד להצדיק גם שיטת הרי"ף בזה כאשר אבאר בעז"ה דהנה לכאורה קשה לי עוד לשיטת הר"י פורת דל"ג דאתיא בק"ו. א"כ מנ"ל לרבא ללמוד מלבדו. דמשל"ב אינו דוחה יו"ט לא דגדול ולא דקטן. דילמא הא דמיעט רחמנא ולא משל"ב. היינו דקטן דקיל דאינו בכרת. אבל משל"ב דגדול דחמור תדחה יו"ט. ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל א"ש. דלא מיבעיא לפמ"ש דכל מה שידעי' דמשל"ב דקטן דוחה צרעת. הוא רק אחר שידעי' דגדול דוחה צרעת ואין דוחה שבת ויו"ט בודאי א"ש. ואף בלא דברינו הנ"ל כיון דהא דאיצטריך לבדו הוא רק דלא נילף מק"ו. א"כ אף דנימא דקאי על משל"ב דקטן. הא ממילא בטל הק"ו. דמשל"ב דקטן יוכיח. וכן לפי שיטת הר"י ז"ל שכתבו התוס' שם דגריס דאתיא בק"ו ופי' מנדרים ונדבות ע"ש לק"מ מטעם הנ"ל דבטל הק"ו. אבל לשיטת הר"י פורת דל"ג דאתיא בק"ו קשה כנ"ל:
ו והנלע"ד בישוב קושייתנו הנ"ל הוא. בהקדם ליישב קושיית התוס' שם שהקשו לשיטת הרי"פ הנ"ל דלמה איצטריך לרבא ללמוד מלבדו. הא רבא בעצמו ס"ל בפ"ק דביצה דיו"ט עשה ול"ת הוא. וא"כ בלא לבדו לא הוה אמינא דתידחי משל"ב ליו"ט וכדרב אשי. וכן הקשו התוס' בפ"ק דביצה. ותירצו בדוחק ע"ש. ונלע"ד ליישב קושייתם הנ"ל ע"פ דב' התוס' בזבחים (דף ל"ג ע"ב) שכתבו שם וז"ל והקשה הר"ר חיים דאכתי איכא לאקשויי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כו' וי"ל דעשה שיש בו כרת חמיר ודחי להו כדאשכחן בפ' תמיד נשחט דעשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה אע"ג דבעלמא אין עשה דוחה עשה ובלמדי מס' זבחים הי' קשה לי בדבריהם דלמה להם להביא ממרחק דעשה שיש בו כרת דוחה עשה. הא בהך ברייתא דעסקי בה מבואר כן ע"ש וכעת ראיתי שיתכנו דבריהם ע"פ דב' התוס' שם (ל"ב ע"ב) ד"ה ור' יוחנן ע"ש] והקשו ע"ז מהא דמצורע דחמיר משום שלום בית ועכ"ז לא דחי עול"ת. ותירצו דשאני פסח דאיכא כרת ע"ש (ואולם לא כן כתבו התוס' בחולין (דף ע"ח) כמו שציין ע"ז הגרי"ב ז"ל ע"ש). ולכאורה קשה לי טובא על דב' תוס' הנ"ל מסוגיא דידן. חדא מהא דרב אשי דאמר דלכן אין משל"ב דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת. ותקשה התינח משל"ב דקטן דליכא כרת. אבל משל"ב דגדול דעשה שיש בו כר הוא. ותידחי עשה ול"ת. ועוד קשה מהלישנא אחרינא דלעיל דאמרי' ומאי או אינו כו' אימר דאמרי' דאתי עשה כו' ל"ת גרידא האי עשה ול"ת הוא ופרכי' תינח גדול כו' ולפ"ד התוס' דזבחים הנ"ל תיקשי ל"ל בשר דכתיב בגדול. הא עשה שיש בו כרת הוא. ובל"ז דוחה עשה ול"ת. ואין לחלק בזה ולומר דשם בפסח מצוה עוברת היא וזה לא הוי מצוה עוברת. חדא התינח לענין יו"ט י"ל דימול אחר יו"ט אבל בהא דצרעת מי יימר שיטהר. (ועי' בחי' מהרש"א בסוגיין) ועוד דא"כ למה לא תירצו התוס' כן על קושייתם מהא דמצורע. (והי' לתמי' בעיני. אשר לא מצאתי לא' מן המחברים שיעמדו בזה על דב' התוס' הנ"ל. ושוב אחר זמן הוגד לי שנמצא הקושיא הנ"ל בס' מעין החכמה ואינו ת"י גם אחר זמן רב מצאתי בס' שושנת העמקים להג' בעל פרמ"ג שהקשה כן והשאיר בצ"ע):
ז וצריך לומר לענ"ד בזה. דבאמת בהא פליגי הלישנא קמא והלישנא בתרא. דהלישנא קמא לא רצה לפרש כהלישנא בתרא דסובר כדב' התוס' דזבחים דעשה שיש בו כרת דוחה עול"ת. ותיקשי ל"ל בשר בגדול. ולכן קאמר דסד"א דצרעת חמורה שדוחה עבודה כו' וה"א דלא תידחי מילה אותה. והלישנא בתרא סובר כדב' התוס' דחולין. דאף עשה שיש בו כרת אינו דוחה עול"ת. והתוס' בזבחים שפיר כתבו לענין קושייתם שם. די"ל דריש לקיש סובר כן. ובחולין תפסו כהלישנא בתרא ובהא דרב אשי דאמר יו"ט עול"ת הוא. י"ל ג"כ דסברי התוס' דזבחים כשיטת הר"י פורת דל"ג דאתיא בק"ו. ובזה פליגי רבא ורב אשי. דרבא סובר דעשה שיש בו כרת דוחה עול"ת (ואם בעל הלישנא קמא דלעיל הוא רבא. אזיל בזה לטעמי' וזה יבואר לקמן) ורב אשי ס"ל דעשה שיש בו כרת אינו דוחה עול"ת. ושפיר קאמר רב אשי. עכ"פ מבואר מדברינו הנ"ל דל"ק קושיית התוס' שהקשו לגירסת הר"י פורת. דלמה לרבא לומר מלבדו. הא רבא בעצמו ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. דז"א דאיצטריך למשל"ב דגדול דעשה שיש בו כרת הוא וכמש"ל. וא"כ ל"ק גם קושייתנו דלעיל דמנ"ל לרבא ללמוד מלבדו דמשל"ב דגדול אינו דוחה יו"ט. דילמא אתי לבדו למשל"ב דקטן וכמש"ל באות ה' דז"א דלמשל"ב דקטן ל"צ קרא דבל"ז הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע"כ דאתי קרא לגדול:
ח אמנם לכאורה יש סתירה לדברינו בישוב הקושיות הנ"ל על הר"י פורת דהא מדנאיד הרי"פ מגירסת רש"י ז"ל וכתב דל"ג דאתיא בק"ו. נראה דלא ס"ל כדברינו שכתבנו לעיל באות ב' לפי שיטת רש"י דשפיר גרסי' בהל"ק רבא כ"א כדברי התוס' דע"כ גרסי' רבה ורבא דאמר מילה בזמנה ל"צ קרא דאתיא מק"ו כו' וחזי' דס"ל דשבת חמורה מצרעת. ע"כ מפרש הברייתא כהלישנא אחרינא וכמ"ש בתוס' ד"ה רבא וכפי אשר כתבנו לעיל הלישנא בתרא סובר דעשה שיש בו כרת אינו דוחה עול"ת ואיך יכול רבא להעמיד הברייתא כהלישנא בתרא הא רבא ס"ל לקמן דעשה שיש בו כרת דוחה עול"ת וכמש"ל. לכן נלע"ד לומר גם לשיטת הר"י פורת כמ"ש לעיל דשפיר גרסי' בהל"ק רבא. וא"ש טפי דלא אמר רבא כהלישנא אחרינא רבא לטעמי' אזיל דס"ל עשה שיש בו כרת דוחה עול"ת ואי דתיקשי למה נאיד הרי"פ מגירסת רש"י. הא לפי דברינו הנ"ל לא קשיא כלל בסתירת דב' רבא ועולה שפיר גירסת רש"י ז"ל. ז"א דהמעיין בדברי הרי"פ שהביאו התוס' לעיל מבואר דלא מחמת הקושיא דסתירת דב' רבא דחה לגירסת רש"י. שכתבו שם וז"ל והר"י פורת לא גריס דאתיא בק"ו דהא בלאו ק"ו נמי אתיא. דדחי עשה ודחי ל"ת. ורב אשי הוא דמשני דיו"ט עול"ת הוא עכ"ל והיינו דלמה לי' לרב להזכיר בכאן דאתיא בק"ו. כיון דלא בא רק לתרץ קושיית הגמרא דמנה"מ דמשל"ב אינה דוחה י"ט. וע"ז סגי התירוץ דידעי' זה מלבדו. והשתא לפי מה שביארנו גם לשיטת הר"י פורת לק"מ כל הקושיות שהזכרנו לעיל. וכמש"ל לפי שיטת רש"י. וא"ש הכל על נכון בס"ד:
וזה תשובתי לדודי הרב הנ"ל נ"י:
דודי שלח ידו וכו' מ"ש מעכ"ת באות ב' ליישב קושית התוס' מברייתא דלעיל דהברייתא דלעיל הוא לפי האמת. תמיהני א"כ האיך בעי למיעבד ק"ו למילה בזמנה תידחי שבת מדדחי צרעת הא איכא למימר משל"ב תוכיח שדוחה צרעת ואינו דוחה שבת. ודוחק לומר דזהו באמת כוונתו במאי דקאמר דילמא משום גברא דלא חזי ר"ל דהא משל"ב תוכיח דע"כ טעמא משום גברא דלא חזי דמסתמא בכ"מ דקאמר תוכיח איכא טעמא ולא מפרש לה ומה שהקשה באות ג' בשם דודנו הגאב"ד דק"ק לובלין נ"י דלמה לא קאמר רבא הק"ו בפשיטות ממשל"ב דגדול. תמיהני הא איכא למידחי מה למשל"ב דגדול שדוחה צרעת דאיכא כרת אף דלא מהני החומרא דכרת לגבי שבת מ"מ מצינו כה"ג בזבחים (דף י') דעביד ק"ו ומה במקום שאם אמר הריני שוחט חוץ לזמנו שהוא כשר וכו' ודחי מה לחוץ לזמנו שכן כרת ע"ש אף דלא מהני החומרא דכרת באומר הריני שוחט חוץ לזמנו ועי' בתוס' ב"ק (דף כ"ו) ומכתב דודנו לא ראיתי אולי ביאר יותר ואין להאריך יותר בפלפול לחדודי בעלמא:
דף קלג.
באומר לקוץ בהרתו הוא דקא מכוין. וא"ת מ"ש מההיא דכתובות (דף מ') גבי אשה שאינה ראויה לו דלא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי לא תעשה דאי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל. ופירש"י דמלמדין אותה לאמר שאינה רוצה א"כ מכ"ש הכא דה"ל ללמדו שלא יכוין לקוץ בהרתו. וי"ל דהכא לאו בידו דבאמת לאו באמירה תליא אלא בכוונה ורצונו והנאתו והא דקאמר באומר לקוץ. ר"ל דמודה לפנינו האמת דאין בידו שלא יכוין זה בעת מילה. ובזה א"ש דמחלק בין אביו לאחר דבאביו לאו בידו ואחר בידו. ועי' פסחים (דף כ"ה) דלר"ש לא אפשר וקמכוין אסור אפילו לאביי דסוגיין לכ"ע:
בגמרא ואי איכא אחר ליעבד אחר. לשיטת הערוך לעיל (דף ק"ג) דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. קאי אקושיא גם ארבא וע"ש בק"נ:
במשנה אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת. וכתב המ"א (סי' של"א) אבל דרך רה"ר אסור. והקשה בתוס' רע"ק מאי שנא משחיקת כמון דלועס בשיניו אף דהוי דאורייתא ולע"ד לא גרע לעיסת כמון בשיניו מלדייק פלפלין בקתא דסכינא דמסיק לקמן (דף קמ"א) כיון דמשני אפילו טובא נמי הרי דאפילו לדבר הרשות מותר ושיטת הפוסקים (סי' שכ"א) דמיירי בשבת וכתב שם הב"י בשם שבלי הלקט טעמא דהוי שינוי גמור ומותר לכתחילה כמו בבורר ביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחילה ע"ש. ולע"ד דה"ה בכמון מדתניא בגמרא דשוחקין כמון בי"ט דחזי לקדרה משמע אפילו כדרכו ודינו כפלפלין דמסיק ביצה (דף י"ג) דנדוכין כדרכן במדוך של אבן רק לא ברחיים וא"כ בשבת בעינן שינוי גדול כמו בבורר דבי"ט סגי בשינוי מעט ובשבת מותר ביד וה"ה בשחיקה בשינוי או בקתא דסכינא:
ומזה נ"ל הוכחה למ"ש לעול פ' כירה (דף מ"א) דשבות מותר לדבר מצוה אפילו ע"י ישראל דהא הכא בהוצאה כלאחר יד דרך רה"ר אסור ובחצר שאינו מעורב מותר ולקמן (דף קמ"ו) גבי בי סדיא דרב יתיב בכרמלית אייתי ליה בי סדיא דרך מלבוש ולא יתיב ע"ש הרי דאסור דרך מלבוש אפילו בכרמלית והכא מותר ע"כ דה"ל שבות דשבות במילה דהוא מצוה מותר ועי' מ"ש לקמן (דף קכ"ג) גבי דזריק לה כלאחר יד:
דף קלג:
פירש על ציצין המעכבין חוזר על שאינן מעכבין אינו חוזר. וכתב הטור י"ד (סי' רס"ד) דז"א אלא בשבת אבל בחול חוזר אף על שאינן מעכבין. והש"א (סי' נ') דחאו מהלכה דמסיק בסוגיא מאן תנא אמרי נהרדעי רבנן דר' יוסי היא דתנן ד' כהנים נכנסין וכו' ופירש"י דכיון דפי' אתחלתא אחריתא היא. ולכאורה קשה מדוע לא דחי ע"ז נמי ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כדדחי לר' ישמעאל אלא ע"כ דבפירש לא שייך כלל זה אלי וכו' אפילו בחול דאי ס"ד דבחול שייך בו זא"ו בשבת נמי היה צריך לחזור משום התנאה לפניו דאמרינן מנחות (דף ס"ד) גבי היו לפניו שתי חטאות אחת כחושה וא' שמנה שחט כחושה ואח"כ שמנה פטור ולא עוד אלא אומרים הבא שמנה ושחוט. אלא ע"כ דלאחר גמר מצוה בהתחלה אחריתא אין בו כלל משום התנאה עכת"ד ולע"ד לחלק דהתם ע"כ מיירי ששוחט השניה קודם זריקת דמים מהראשונה דומיא דדינא ר' אמי דחייב על השניה ופטור על הראשונה ואפילו נתכפר בשניה. וסברא גדולה לחלק בזה דנחזי אנן אלו היה נשפך דמי הראשונה בודאי מותר לכ"ע לשחוט השניה ולזאת אף אם רוצה לשפוך דמי הכחישה ולשחוט השמנה משום התנאה. הרשות בידו. אבל לאחר כפרה והקטרת אימורין ונאכל הבשר וכי לעולם ישחוט וייזיל ואין לדבר סוף והוא מבואר הביטול והא הכא במילה כלאחר כפרה דמי כיון דמה"ת כשר המילה רק דקודם שפירש לא נקרא חילול שבת כלל דחדא מילתא היא ואין חילוק בין רב למעט אבל לאחר שפירש נהי דבחול חוזר משום הידור מצוה אף בהתחלה אחריתא אבל בשבת אסור לחלל עבור זה. עוד הוכיח הש"א דבחול אינו חוזר דהרמב"ם פסק דמקלקל בחבורה פטור והא דאיצטריך קרא למישרי מילה הוא משום תיקוני גברא וא"כ בציצין שאינן מעכבין כיון דמה"ת א"צ לחזור ה"ל מקלקל ואינו תיקון אלא מדרבנן א"כ ליתי מצות הידור דרבנן ולידחי חילול שבת דרבנן כמו דדחי מילה דאורייתא ודחי שבת דאורייתא עכ"ד. ולע"ד לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דדיני התורה נמשכו כיוצא בזה אחר תקנת חכמים כמ"ש בחיבורי שם ישראל פיאה (פ"ה) ודאי לא ק"מ אלא אפילו הפוסקים החולקים ע"ז מ"מ הכא בשבת כ"ע מודים דמלאכת מחשבת אסרה תורה ותלוי בדעת האדם וכיון דרצונו לקיים מצות חכמים תיקון גמור אצלו דמתקן אצל רצונו וכי"ב כתבתי לקמן (דף קל"ד) ועוד לע"ד כיון דחזינן דהגמרא קראו התנאה לפניו אלמא דהענין בעצמו נאה יותר כשמסלק הציצין א"כ אף זולת המצוה שיש בה. תיקוני גברא הוא כמו בציצין וציפורן שפירשו דחייב לעיל (דף צ"ד) ומש"ה אסור לחזור עליהן בשבת אף דבחול צריך להחזיר:
בגמרא מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל. אין להקשות איך ס"ד דם מיפקד פקיד ואין בחבורה איסור דאורייתא א"כ למה לי קרא להתיר מילה בשבת דהא מזה ילפינן לעיל (דף ק"ו) דמקלקל בחבורה חייב. וי"ל דה"א משום חיתוך הערלה המחובר דהוא תולדה דגוזז כדלעיל (דף צ"ד) בציצין שפירשו בכלי חייב חטאת:
דף קלד.
בגמרא. מ"ש כמון בי"ט דחזי לקדרה וכו' מחוסר הביאור הא בי"ט מתוך שהותר לקדרה וכו'. וזה לא שייך בשבת. וטפי היה לו להקשות דמילה גופא לא גרע מחולה שאין בו סכנה ולישתרי:
דף קלד:
במשנה ור"י מתיר באנדרוגינוס. והקשה בתוס' רע"ק דמשמעיהא בספק בן ז' ספק ב"ח מודה ר"י דאסור ואמאי נימהליה ממ"נ דאם ב"ז שפיר הא דוחה שבת ואם ב"ח הוא ולא צריך לימהליה לא תיקן כלום ור"י הא ס"ל דמקלקל בחבורה פטור. ולע"ד אף אם באמת ב"ח הוא מ"מ כיון דלדידיה ה"ל ספק וצריך למולו מספיקא לא נקרא מקלקל דשבת תליא במלאכת מחשבת והגע עצמך אם לא היה מוצא מוהל היה צריך לשכור אף באלף דינרים ודבר השוה אלף דינרים האיך שייך לקרותו מקלקל ועי' מ"ש לעיל (דף קכ"א):
דף קלה.
בתוס' ד"ה ולא ספק דאסמכתא בעלמא היא ולא איצטריך קרא. לכאורה בלא"ה מוכרחין דהקרא אינו מיותר דהא אוקימנא לה לקמן כר"א לענין מכשירי מילה:
שם בתוס' ד"ה לא נחלקו. ודוקא בקטן דגלי גלי בגר בזה"ב דלא גלי לא גלי. והוא כאי נמי שכתבו לעיל בדיבור הקודם דעיקר קרא לנולד מהול. ואין להקשות הא בקרא לא נזכר המיעוט דקטן וא"כ ה"ל לאוקמי טפי במסתבר בערבי מהול. ולכאורה מוכרח כן לר"ש בן אלעזר דלא נחלקו בנולד כשהוא מהול שצריך להטיף וע"כ מוקי קרא לערבי מהול ואע"ג דממילה בשבת א"צ למעט דהא אינו נימול לשמונה דאף אם מטבילו קודם ח' אינו נימול לח' כדלקמן (ע"ב) מ"מ י"ל דממעט קרא דאף בחול א"צ למולו וי"ל דלא מסתבר לאוקמי קרא דערלתו ודאי ולא ספק לערבי מהול דאין בו צד ספק וע"כ אתי לנולד מהול דשייך בו צד ספק דערלה כבושה ואשמעינן קרא דלא חיישינן לזה:
בגמרא כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה. לע"ד לתת טעם לזה משום דאמרינן נדה (דף ל"א) למה אין נימול עד שמונה שלא יהיו כל העולם שמחין ואביו ואמו עצבין שהיא אסורה לו. ומש"ה תליא מילה בשמיני בטומאת לידה ובזה יובן קושית הגמרא דורות הראשונים יוכיחו. ולכאורה מה קשה הא סימנא בעלמא הוא וגזרת הכתוב דכל שטמאה לידה אחר מ"ת נימול לשמונה אף קודם מ"ת ולמה ליה לדחוק דניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ולפמ"ש דלא סימנא בעלמא הוא אלא דגם הסברא נותנת דתליא זה בזה א"ש. ואף דאברהם קיים כל התורה עד שלא ניתנה. מ"מ י"ל דכיון שלא היה דרך חיוב אין כאן דרך עצב:
שם ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ובחולין (דף ק') גבי גיד הנשה נוהג בטהורה ולא בטמאה אמר ר"י והלא בבני יעקב נאסר להם ועדיין טמאה מותרת להם. ולא משני ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. דהתם עיקר כוונתו דנאסר בכולל הואיל שאיסורו נוהג בב"נ כדקאמר שם בסוגיא:
דף קלה:
והא איתמר יוצא דופן וכו'. ולא ניחא ליה לשנויי דס"ל כר"ש בנדה (דף מ') דיוצא דופן טמאה לידה:
שם כתנאי וכו' ות"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח"כ ילדה אע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לח'. משמע דפשיטא ליה דפליגי גם ביוצא דופן. וק"ל דלמא לא פליגי רק ביליד בית ומקנת כסף דילפינן מקראי דבראשית אבל ביוצא דופן דיליף בנדה (דף מ') מקראי דתזריע שיהא ממקום זריעה. איכא למימר דממעט גם לענין מילה כדאשכחן ב"ב (דף קכ"ז) גבי טומטום שנקרע ונמצא זכר רב שיזבי אמר אינו נימול לשמונה דכתיב וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה ורב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה דכתיב וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה ע"ש כל הסוגיא דמאן דדריש זכר ודאי לענין לידה דריש גם לענין מילה ולאו משום דרב אסי דכל שאמו טמא' וכו' אלא דמיעוטא וילדה זכר קאי אתרוייהו. וה"ה מיעוטא דכי תזריע. ואולי לא מסתבר לגמרא למעוטי גם אמילה רק קרא דוילדה זכר דמיירי בולד הנולד אבל לא מיעוטא דתזריע דמיירי באשה. ולא תליא רק בכללא דר"א. והנה ראיתי בנ"ב מה"ת חלק י"ד (סי' קס"ג) שכתב כיון דנדחית הא דר"א משום דדורות הראשונות יוכיחו נדחית נמי ההיא דר"ש בטומטום דדורות הראשונות יוכיחו ע"ש. ותמיהני דלא שייך קושיא דדורות הראשונות רק בכללא דר"א דמילה תליא בלידה אבל בטומטום דממעט במילה גופא ולא תליא בלידה אטו אם ממעט גם בלידה מגרע גרע. ומי יאמר דגם בדורות הראשונות לא היה כן הדין. ואי משום דלא כתיב באברהם מיעוטא בטומטום א"כ הא דדרשינן ביום אפילו בשבת האם נמי נימא דלא דחי מילתו שבת מזמן מרה דנצטוו אשבת לעיל (דף פ"ו) ואף דבמדבר לא מלו כלל כמ"ש ביבמות (דף פ"ב) היינו משום סכנה אבל נצטוו אמילה. ועוד הא כתבו שם התוס' דמלו ולא פרעו ואף דמילה בלא פריעה אינו דוחה שבת הא אמרינן ביבמות (דף פ"א) דאברהם לא נצטוה אפריעה וא"כ מילתו לבד ג"כ דוחה שבת ועוד הא פרש"י בחומש דבני לוי מלו במדבר. שוב ראיתי לגדול אחד בזמננו שהקשה בפשיטות דמסוגיא דב"ב מוכח כר"א דמילה תלי אבלידה. ולע"ד אדרבה מוכח משם דלא כר"א דהא משמע דאף לרב שרביא דאין טמאה לידה אפ"ה צריך במילה מיעוטא דוילדה זכר ובזה א"ש גם שיטת הרי"ף דבסוגיין לא הכריע הלכה ובב"ב בטומטום העתיק דאין נימול לשמונה ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבסוגיין דתליא בלידה לא הכריע דדורות הראשונות יוכיחו אבל בטומטום דכתיב מיעוטא במילה גופא ליכא הוכחה דדורות הראשונות. ובלא"ה י"ל דהרי"ף לא העתיק שם רק לענין דחיית שבת כדמסיק שם בסוגיא דר"ש ספוקי מספקא ליה:
ובחדושי לב"ב (דף קכ"ז) הקשיתי גבי הא דפריך שם מהא דתנן בילדה טומטום דטמאה לידה לימא תהוי תיובתא גם לר"ש דאין נימול לשמונה דהא חזינן דלא דרשי וילדה זכר ע"ש מאי קושיא הא לענין לידה מרבה בנדה (דף מ') לרבנן מואם נקבה תלד לרבות הטומטום ולר"ש לבן ולבת לרבות הטומטום ע"ש וא"כ י"ל דאתי לאפוקי ממיעוטא דוילדה זכר. והריבויים הנ"ל לא שייך במילה ונשאר המיעוט דוילדה זכר. ואי הוי אמרינן דגם בטומטום תליא מילה בלידה הוי א"ש אבל לא משמע כן כנ"ל:
בגמרא אמר רב משרשיא בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה. וכתב המהרש"א דבמקנת כסף נמי ה"מ למימר כה"ג בלקח שפחה מעוברת ע"מ שלא להטבילה דלאו דומיא דלכם הוא ונימול לא' אלא די"ל דגבי מקנת כסף כיון דמצי לאשכוחי בכה"ג דהוי קודם מ"ת ניחא ליה טפי ולכאורה א"ז מספיק בשינויא דר' ירמיה בלוקח שפחה לעוברה דא"כ ה"מ לאשכחויי ג"כ במקנת כסף כה"ג שלקח שפחה מעוברת לעוברה. ולמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ירשה אליבא דאמת דהוי מצי לאוקמי כה"ג. ולפמ"ש דד"ז לא איצטריך לאשמעינן דידעינן מק"ו מיליד בית דנימול לא' כה"ג א"ש:
בתוס' ד"ה כתנאי יש. משום דבענין אחר אינה חשובה וכו'. וכתב המהרש"א דת"ק דלא תלי בטומאת לידה ה"נ לא תלינן בטבילה שתהא חשובה וכו' דהני קראי קודם מתן תורה כתיבי דלא שייך נמי טבילה שתהא וכו' וק"ל הא לפ"מ דמסיק בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה מודה ת"ק הרי אף דלת"ק צריכין שתהא חשובה וכו' דהא קודם מ"ת לא נפ"מ ג"כ בלוקח ע"מ שלא להטבילה ואין לתרץ נמי דת"ק ס"ל כמ"ד ביבמות דלא בעינן טבילה כלל דהא לפ"מ דמסיק בלוקח ע"מ שלא להטבילה מודה דבעינן טבילה ועוד הא בשפחה דליכא מילה ודאי דבעינן טבילה:
בתוס' ד"ה כגון. וקשה לר"י דא"כ ת"ק דלעיל ה"ל למינקט נמי הך רבותא. ולולא דבריהם י"ל דלא ניחא ליה למינקט הך רבותא אלא לרבי חמא דלדינא דלקח שפחה מעוברת וילדה ואח"כ הטבילה דנימול לא' לא צריך קרא דידעינן מק"ו מיליד בית דאפי' בנתעברה אצלו וילדה ואח"כ הטבילה נימול לא' לר"ח א"כ מכ"ש בלקח מעוברת דנימול לא'. ומש"ה לא ניחא ליה לאוקמי בלקח שפחה וולדה עמה דא"כ ילדה קודם טבילה היא כדפירש"י ור"ל דידעינן לה מיליד בית כנ"ל אבל לת"ק דלקח שפחה וולדה עמה לא ידעינן מיליד בית דלדידיה יליד בית הנימול לא' הוא בלוקח שלא להטבילה כלל א"כ צריך לאשמעינן דין דלקח שפחה וולדה עמה גופא. אע"ג דלת"ק הוא להיפוך דדין דיליד בית הנימול לשמונה דהיינו בנתעברה אצלו וילדה א"צ קרא דידעינן לה מק"ו ממקנת כסף דאפילו בלקח מעוברת וילדה דנימול לשמונה א"כ מכ"ש בנתעברה אצלו דנימול לשמונה. התם ליכא לאוקמי באופן אחר:
בגמרא הא לא שהה ספיקא הוי. עי' בכורות (דף מ"ט) דאפילו נתן לכהן יחזיר ה' סלעים ובתוס' שם דאפילו אם ידוע שכלו חדשיו דבבן חודש תלי רחמנא וצ"ע:
דף קלו.
מחתך בשר בעלמא הוא. ואע"ג דמ"מ מוקצה הוא. כדאמרינן לעיל דהוא כאבן ואסור לטלטל. אינו אלא מדרבנן וספק מילה דוחה ספק מוקצה:
בגמרא לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א. לכאורה לשיטת הרמב"ן שהביא הר"ן היכא דאישתפיך חמימי דלאחר מילה קודם המילה מלין אותו ואף שנצטרך לאח' כן לעשות המכשירין שהי' אפשר מאתמול הפיקוח נפש הוא דדחי ולא המילה ע"ש א"כ משכחת גם לדידן דהמכשירין דוחין את השבת דהיינו מכשירין שלאחר המילה ממילא בספק בן ז' אי אפשר למול דהא הרמב"ן לשיטתו שכתב המ"א בשמו (סי' ש"ל) דפיקוח נפש של נפלים אין דוחין את השבת ע"ש:
בתוס' ד"ה מימהל היכי. ועוד אמרינן לקמן נפל מן הגג וכו' ואי בודאי בן ח' איירי היכי תיסק אדעתיה לומר ד"ה חי. וכתב המהרש"א ואביי נמי דבעי למימר כתנאי כו' ומ"ד דשחיטתו מטהרתו בודאי בן ח' סבר דחי הוא אין רצונו דחי הוא ולא הוי בכלל נפל אלא דחי הוא להך מילתא דאינו כמחתך והוי חבורה כסברת המקשה דאע"ג דנפל הוא ה"ל עושה חבורה. וק"ל א"כ מאי פריך עלה א"ה אדמיפלגי לענין טומאה וטהרה ליפלגי לענין אכילה. הא לאכילה גם אביי מודה דלכ"ע אסור דנפל הוא ולא פליגי אלא אי שייך בו חבורה דהוא דומיא ממש אי שייך בו שחיטה לטהרו מידי נבלה:
בגמרא ת"ש עגל שנולד בי"ט שוחטין בי"ט. הוא להמסקנא דפליגי באכלו ארי אבל לפ"מ דבעי למימר דפליגי בפיהק ומת א"כ אין מכאן ראי':
שם לא ס"ל למר הא דאמר שמואל הלכה כרשב"ג. ק"ק הא בל"ז הלכה כדברי המיקל באבל ומשמע מ"ק (דף כ"א) דאפילו ביחיד נגד רבים הלכה כהמיקל. ומטעם זה קאמר בכורות (דף מ"ט) דאפילו ביום ל' גופא הכל מודים לענין אבל דהלכה כהמיקל:
ברש"י ד"ה מת הולד. ונולד לאחר מיתת אביו. ונ"ב וצ"ל וחי לאחר מיתת אביו. ועיין בערוך לנר יבמות (דף ל"ו) מה שכ' בכוונת רש"י. ולפ"ד א"צ להגיה:
דף קלו:
ואם אשת כהן אינה חולצת. דעבדו ליה רבנן תקנתא ביבמות (דף ל"ז). וק"ל למה להו לרבנן למיעבד תקנתא לפוטרו מחליצה שהוא דאורייתא ולסמוך שהוא בן קיימא. הלא מוטב שתחלוץ ולסמוך באיסור חליצה לכהן שהוא דרבנן אזה שהוא בן קיימא ולאו חליצה הוא כלל וכיוצא בזה נתקשיתי ביומא (דף פ"ג) גבי אחזו בולמוס בהאי דמשני שזרעו בעציץ שאינו נקוב וכתבתיו בחיבורי שם ישראל דמאי (פ"ג) ע"ש:
דף קלז.
במשנה. ושכח ומל של ע"ש בשבת ר"א מחייב ראיתי בתשו' באר יצחק (סי' י"א) שהקשה מזה לשיטת ה"ר יוסף בתוס' חולין (דף צ"ט) דאין לוקין בזה"ב על טעם כעיקר משום דכיון דילפינן מגיעולי מדין ולא הוי רק בעשה דתעבירו באש ולא אמרינן אהדרא קרא לאיסורא קמא. וא"כ ה"נ לרבא דאמר לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי מקל וחומר. וא"כ כיון דלולא קרא דלבדו הוי שרי מק"ו א"כ הוי רק בעשה דלבדו ע"ש שהאריך בזה. ולפי קוצר בינתי לא קרב זא"ז דהתם בטעם כעיקר לולא קרא דגיעולי מדין אין שם איסור כלל ומה שאסרה התורה בטעם ה"ה כאיסור חדש שלא נזכר בתורה ושני ענינים נינהו העיקר לחוד וטעם לחוד וא"כ מנ"ל לרבות ללאו שלא נזכר בו אבל במילה בשבת הא איסור שבת לא נעקר ממקומו רק שמילה דוחה אותה ובשלא בזמנה דאינו דוחה אותה ממילא נשאר באיסור סקילה בימים הקדמונים. וחילוק כזה הוא ממש בתוס' דביצה (דף י"ב) גבי השוחט עולת נדבה בי"ט דלב"ש בלאו ולב"ה בעשה משום מתוך והגאון נ"י הביאו בעצמו בסמוך. והיינו משום דלב"ה דא"ל מתוך ומותר אף שלא לצורך כלל א"כ אין שם איסור בעצם ואינו בכלל דלא תעשה מלאכה בי"ט רק מקרא דלכם ולא לגבוה דהוא בעשה אבל לב"ש דל"ל מתוך רק דצורך אוכל נפש דוחה י"ט וכיון דגלי קרא דלגבוה אינו דוחה ממילא נשאר באיסורה שהוא בלאו ומה שי"ל בזה מסוגיא דפסחים (דף מ"ב) דצריך קראי לחמץ בעינא בכרת ותערובות בלאו אכ"מ:
במשנה קטן נימול לשמונה לתשעה וכו' נולד בין השמשות לתשעה בה"ש של ע"ש מזה הקשה הש"א (סי' נ"ב) לשיטת הפוסקים בי"ד (סי' ס"ב) דבעבר ומל תוך ח' א"צ לחזור ולהטיף דם ברית והבין הש"ך דבדיעבד מילתו כשרה והקשה עליו הש"א א"כ שניהם שוין קודם יום ח' ואחר ח' שקיים מצות מילה רק שאינו מן המובחר של מילה בזמנו א"כ למה לן לשהויי ליום ט' מספק אדרבה ה"ל למולו בח' מספק דשיהוי מצוה לא משהינן. ועוד בנולד בה"ש של ע"ש דנימול לעשרה בודאי שלא בזמנו הא טפי ה"ל למולו בח' דאיתא עכ"פ ספק דלמא בזמנו הוא ואם הוא אפילו קודם זמנו מ"מ לא גרע מעשרה דהוא בודאי שלא בזמנו ועשאו להש"ך כטועה בד"מ. ואין אני רואה שום השגה דאף אם קודם זמנו ואחר זמנו שניהם כשרים בדיעבד ולא לכתחילה מ"מ רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דאחר זמנו אין בו שום שמץ פסול בגוף המילה אף לכתחילה רק דעשה שלא כהוגן לכתחילה דשהה עד הנה אבל קודם זמנו הפסול לכתחילה בגוף המילה דהא שיהוי מצוה לא שייך בה וא"כ בודאי עדיף לשהות המצוה ולעשותו כתיקונו מלהקדימו ולעשותו בדבר שהחורה פסלתו לכתחילה. עוד הוכיח הש"א דבתוך ח' אינה מילה כלל ממתניתין דשני תינוקות דלעיל דבמל של ע"ש בשבת פוטר ר"י דטעה בד"מ ועשה מצוה אבל במל של אחר השבת בשבת נם חייב דלא עשה מצוה וש"מ היכא דמל קודם זמנו לאו כלום הוא. ולע"ד י"ל הא דקרי לא עשה מצוה לאו משום דהמילה פסולה אלא דעיקר החילוק בין של אחר השבת לשל ע"ש דשל ערב שבת עשה מצוה דעיקר המילה מצוה היא בי נכתחילה דאלו בחול היה צריך למולו והמניעה הוא רק מצד שבת אבל של אחר השבת לח עשה מצוה דבעיקר המילה לא עשה מצוה דאלו היה שאיל ע"ז אף בחול אסרינן ליה ונמצא לא עשה מצוה. ולא דמי לההיא דפסחים (דף ע"א) בשאר הזבחים ששחטן לשם פסח דפוטר ר"י דטעה בד"מ ועשה מצוה דהזבח כשר אף דאם שאיל לשחוט שצא לשמה אסרינן ליה לכתחילה אף בחול כמבואר בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ב') התם שאני דהא החילול שבת הוא בהשחיטה והשחיטה עצמה מצוה היא והאיסור הוא רק המחשבה. תדע דבזבחים (דף כ"ט) פריך גבי מחשב בקדשים שהוא בלאו הא לאו שאין בו מעשה הוא ע"ש ואי ס"ד דהשחיטה הוא האיסו' א"כ לאו שיש בו מעשה דהשחיט' מעשה היא אלא ש"מ דעיקר האיסור נקרא המחשבה אבל השחיטה עצמה מצוה היא כיון שכשרה אבל הכא במילה קודם זמנו המילה גופא היא באיסור אף בחול ונקרא לא עשה מצוה אף שכשרה בדיעב' ולא כתבתי רק הנוגע לסוגיין וגוף הדין הדברי' ארוכי' ועת לקצר:
תולין פרק כ' בתוס' ד"ה דרבי אליעזר עדיפא. ונראה בדאורייתא לעשרה. מודה רבי אליעזר דמכשירין דאפשר אסורים. וק"ל דא"כ לרב יוסף דאמר בסמוך תלה חייב חטאת הדק"ל. אולם לשיטת רש"י ביצה (דף כ"ג) דאוכל נפש עצמו שאפשר מעיו"ט כגון צידה וקצירה אינו דוחה יו"ט ע"ש. וע"כ הא דקאמר כאן במכשירין שאפשר מעיו"ט הוא לאו דוקא אלא דהני תרי קראי הוא גם לאו"נ עצמו א"כ י"ל טפי דר"א לשיטתו במכשירי מילה דכ"מ שהמצוה דוחה כן המכשירין דוחין וכן באוכל נפש ביו"ט המכשירין דינן כאו"נ עצמו דבישול ואפיה שמותר ביו"ט גם המכשירין דוחין אף שהמכשירין היה יכול לעשות מאתמול דוחין יו"ט כאו"נ עצמו והתרי קראי הוא ולכם דריש ר"א לאו"נ עצמו דאו"נ שאפשר לעשות מעיו"ט כמו צידה וקצירה לא הוא ולא מכשירין דוחין יו"ט. וכן משמע קצת פסחים (דף ס"ו) במחלוקת ר"א ור"י בהרכבת פסח מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו דקאמר ר"י יו"ט יוכיח דאסור לעשות דבר שאפשר מאתמול א"ל ר"א מה ראיה רשות למצוה. והא התם בפסח פליגי בתיקון הפסח גופי' ומסתמא ה"ה ראיתו מיו"ט הוא ג"כ מאו"נ גופא. אבל לר' יהודה ליכא למימר הכא דהמכשירין לא תליא באו"נ עצמו. וא"כ אפי' מכשירין דבישול ואפיה דיכול לתקן בעיו"ט אינן דוחין:
דף קלח.
שימר חייב חטאת וכו' משמר משום מאי מתרינן רבה אמר משום בורר. וק"ל לשיטת הרשב"א שהביא המ"מ הל' יו"ט (פ"ג) לענין לברור לבו ביום דכל שחייבין בשבת אסור בי"ט. והא הכא במשמר חייבין בשבת ובי"ט נותנין לכתחלה:
בתוס' ד"ה אף כילה. וי"ל כדרמי בר יחזקאל הוי ולא ניחא ליה לשנויי דמותר בכילת חתנים כדשמואל בסמוך. דמשמע ליה דמיירי באהל טפח:
דף קלח:
כירה שנשמטה וכו' שתים אסור. ופירש בגליון דבטלה מתורת כלי. ולכאורה מי גרע משברי תנור ישן לעיל (דף קכ"ה) דאפילו בעושה מעשה טפקא לא נפיק מתורת כלי וי"ל בדוחק:
שם גזירה שמא יתקע. וק"ל מ"ש מדלת שידה תיבה ומגדל דגזרינן לעיל ודף קכ"ב) שמא יתקע ואפ"ה מותר לטלטלה כמבואר שם:
שם שרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה. וה"ה דהוי מצי לאשמעינן דאפילו בכזית מן המת ואם אין שם אהל טפח הפת שניה דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם וכן בתנור כדמשמע פרה (פ"י מ"ד) אלא לישנא דקרא פ נקט דמיירי בשרץ:
דף קלט.
בתוס' ד"ה ולישלח. מ"מ ולישלח כר"י דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. בחיבורי שם ישראל בדיני כלאים בח"ל כתבתי דהתוס' לא הקשו אלא לפי שיטתם בקדושין (דף ל"ט) דלרבי יאשיה מותר אפילו לכתחלה בארץ ע"ש. ואם כן הלכה כמותו בח"ל אבל שיטת הרמב"ם (פ"ה דכלאים) והר"ן בחולין (דף קל"ו) דר"י גופי' אינו מתיר אלא בח"ל אבל בארץ מודה דאסור מדרבנן ע"ש. א"כ לא קשה מידי דלא קאמר אלא דכל המיקל גם בארץ הלכה כמותו עכ"פ בח"ל אבל לא אם המיקל גופא אינו מתיר רק בח"ל. ע"ש שהארכתי קצת בזה:
בתוס' ד"ה רב עמרם הא אמרינן לעיל דהלכה כר"ט דמיקל. ולע"ד משמע להדיא בתוספתא (פ"ג) דלכתחלה מודה ר"ט דאסור דקאמר עלה אם כלאים בכרם תהא כלאים בזרעים ואם אינן כלאים בזרעים לא תהא כלאים בכרם דמיני זרעים אינן כלאים בכרם רק מיני ירקות ובמנחות (דף ט"ו) מבואר להדיא דשאר זרעים אסור מדרבנן ע"ש וכיון דהמיקל גופא אוסר לכתחלה בארץ אסור לדידן אף בח"ל כמ"ש לעיל ואדרבה לרב דמכריז דמותר לכתחלה לזרוע קשה מנ"ל ושאלה דבני בשכר י"ל דהיתה לענין איסור הנאה:
דף קלט:
ברש"י ד"ה הערמה מדרבנן. באיסורא דרבנן. עי' ביצה (דף י"א) גבי ר"א מערים ומלח גרמא גרמא. ולעיל (דף ע"ה) בתו' ד"ה אין עיבוד:
דף קמ.
במשנה. אבל נוטל הוא בכברה.וק"ק מדוע לא פריך מזה לעיל (דף קכ"ב) לר"י דאמר דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור ע"ש. דהא כברה בודאי מלאכתו לאיסור וע"ש בתוס' ד"ה רחת:
ברש"י ד"ה ואין שולין. מציף עליהן מים. לכאורה אינו מדוקדק דהא בשבת בלא"ה אסור כדתנן לעיל (דף י"ז) אין שורין כרשינין וכו'. משמע דבשבת אסור מה"ת דאל"כ לא הוי גזרי ב"ש בע"ש כמו בקורות בית הבד דמודו ב"ש ע"ש אלא ע"כ מיירי שהציף המים בע"ש וקמ"ל דבשבת אסור לשול אולם לפמ"ש המ"א (סי' של"ו) בדין לשרות חטין במים לחלק בין זמן מרובה למועט ע"ש. י"ל דהכא הא ע"כ אינו צריך רק לזמן מועט. וע"ש בקהלת יעקב:
דף קמ:
אמר רבא ואם כלי קיואי מותר. לפמ"ש התוס' לעיל (דף קכ"ב) ד"ה רחת דכלי קיואי מלאכתו לאיסור צ"ל דרבא לשיטתו דמלאכתו לאיסור לצורך מקומו מותר דמה שצריך לכיתינתא נקרא לצורך מקומו כדלקמן (דף קמ"א) גבי אימום לצורך המנעל. וז"פ אלא לפי שראיתי להקרבן נתנאל דדחק בזה דמאי קמ"ל דלצורך גופו מותר ע"ש ולא ידעתי אמאי קרי לה לצורך גופו:
בגמרא ואיבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי. ועי' בתוס' ד"ה אבל. ולכאורה הוי מצי לאוקמי ברצפה של אבנים דליכא למיחש לאשוויי גומות כדלעיל (דף צ"ד) דאמימר שרי זילחא במחוזא:
דף קמא.
ברש"י ד"ה מבפנים. ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים. והקשה בגליון הש"ס מהא דפירש"י לקמן (קמ"ז) המנער טליתו חייב חטאת ופירש"י מנער מן העפר והניח בצ"ע ובאמת כדברי רש"י דהכא מבואר להדיא במשנה לקמן) (דף קמ"ב) גבי הניחה עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט ובמים אסור כדפירש"י שם וע"כ צ"ל דההיא דמנער אינו אלא בחדתי ואוכמי ובדקפיד כמבואר שם ועוד משמע דהתם הוא דכל הבגד בעפר אבל בלא"ה מותר בלא מים:
דף קמא:
אלא לאביי דאמר לצורך מקומו אסור מאי איכא למימר. וק"ל דלמא מותר לטלטל האימום ע"י המנעל שעליו דלא גרע ממדוכה לעיל (דף קכ"ג) דאפילו למאן דאסר אם יש בה שום מטלטלין אותה. ומזה הוכיח הרא"ש בש"ע (סי' ש"ח) דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל מחמה צל ע"י ככר ותינוק. והפוסקים האוסרים חלקו דשאני מדוכה שהיא מיוחדת לשום ובטל אגבה. וכן כתב הביאורי הגר"א שם (סי' ש"ח) דאם מונח בתוכו דבר המיוחד לכך מותר לטלטל ע"ש. וה"נ הא האימום מיוחד להמנעל: