אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
מי שהחשיך - פרק כד · דף קנג:
ברש"י ד"ה אפילו ברשות. דשליחות מהיכא אתרבי מגם לרבות שלוחכם ומה אתם וכו'. הכי מסקינן בקדושין (דף מ"א) דקאמר התם דמרבינן שליחות מאתם לרבות שלוחכם ופריך למה לי קרא בתרומה נילף מגרושין דכתיב ושלח ושלחה ומפסח דכתיב ושחטו כל קהל דאחד שוחט לכולם ומשני כי איצטריך קרא לכדר"י מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב. וק"ל למה לי קרא בתרומה למעט שליחות א"י הא ממילא הוי ממעטינן כיון דכל עיקר שליחות לא ידעינן אלא מגרושין ופסח והתם ליתנייהו במילתיה דהא א"י ליתנייהו בפסח וכה"ג פריך התם לר"ש דא"י ליתנייהו בתרומה דנפשיה ל"ל קרא למעט גבי תרומה שליחות א"י ע"ש ועי' בגיטין (דף כ"ג) בתוס' ד"ה מה אתם שהקשו לר"ש דמוקי לה למה אתם לדרשא אחריתא וא"כ מנ"ל הא דקיי"ל בכל דוכתא דלאו בר שליחות הוא לענין זכייה וריבית ותירצו כיון דמ"מ דרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומיניה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומיא דאתם עכ"ל וא"כ ה"נ לרבנן כיון דלא ידעינן אלא מפסח לא הוי ילפינן אלא דומיא דפסח ואכמ"ל:
בגמרא אמר רב אדא בר אהבה מניח עליה כשהיא מהלכת. ובש"ע (סי' רס"ו) דגם בחרש שוטה וקטן נותן כשהם מהלכים. ולע"ד לשיטת רש"י פ"ק גבי ידו לא נייח דאפי' כשידו וגופו ברשות א' לא הוי הנחה א"כ לא צריכין לזה דלא דמי לבהמה שנותן על גופה ועקירת גופה כעקירת חפץ ממקומו דמי אבל באדם שנותן בידו אפילו כשנותן כשהוא עומד לא הוי עקירת גופו עקירה:
שם אי הכי חברו נמי. עי' עירובין (דף צ"ז) דאיכא למ"ד דנותן לחברו וחברו לחברו עדיפא מלהביא פחות מד"א וע"ש בתוס' ד"ה ור"ש דהתם כל אחד מוליך פחות מד' אבל הכא דמוליך ד"א רק בלא עקירה גרע:
שם בחמורו מותר לכתחילה. עי' מ"ש לעיל (דף י"ח):
בגמרא דזריק כלאחר יד דהוי דרך שינוי. מכאן ק"ל אמ"ש המ"א (סי' של"א) גבי מילה אם שכח ולא הביא סמרטוט כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת אבל דרך רה"ר אסור אפילו ע"י שינוי ולכאורה לא גרע מילה מהפסד ממון דמותר ע"י שינוי ולפמ"ש בסמוך דהכא מה"ת מותר אפילו בלא זריקה כלאחר יד א"ש וכן לפמ"ש המהרש"א דכשזורק לאחר יד אפשר דמצי למעבד בלי שיעמוד שם פורתא ג"כ א"ש:
בתוס' ד"ה סוף סוף. תימא כדשרינן להוליכו פחות פחות מד' אמות תיקשי ליה נמי הכי ולולא דבריהם ז"ל דהנה המהרש"א הקשה דהך קושיא דפריך אמימרא דרב אדא הכא א"א דלא קאי פורתא וקמעייל וה"ל עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ה"ל למיפרך הכי אאוקימתא דרב אדא במתניתין דהאיך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה א"א דלא קאי פורתא וקמעייל וכו'. והמ"א כתב דבבהמה לא החמירו כ"כ. ואנכי תמה עוד בעיקר קושית הגמרא א"א דלא קאי פורתא. הא מ"מ לא גרע מעומד לכתף דפטור לעיל פ"ק דהא הך עמידה ודאי לא הוי לפוש. אולם לשון הגמרא סוף סוף כי מטי לביתיה א"א דלא קאי פורתא אינו אלא אהיתר דרץ תחתיו דלא התירו אלא ברץ אבל לאט לאט לא אע"ג דלא הוי עמידה כלל אפילו לכתף ואהא פריך דא"א לקיים עד סוף דמוכרח לעמוד פורתא ולפ"ז אין מקום לקושית המהרש"א בבהמה וקושית התוס' בפחות פחות מד"א דהתם מותר בעומד לכתף:
ברש"י ד"ה חדא לא עביד מעשה אלא דיבור בעלמא. אינו מדוקדק דהא אפילו בעושה מעשה ממש בידים פטור. כמ"ש לקמן (דף קנ"ד):
שם ומאי ניהו לאו דמחמר. עי' מ"ש ריש פ' במה בהמה: