אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) מי שהחשיך - פרק כד

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

מי שהחשיך - פרק כד

שואל - פרק כג

במשנה ושאינן ניטלין מתיר החבלים והשקין נופלין ואין להקשות לפ"מ דפריך בסוגיא והלא מחמר ומסיק דאינו מותר אלא כשנוטל מעליה כשהיא עומדת וכשהיא מהלכת חוזר ונותן עליה. הא מתני' מיירי אף בכלים שאינן ניטלין דאי אפשר לחזור וליתן עליה כשהיא מהלכת. דז"א אלא כשמגיע לחצר החיצונה אבל בדרך מותר לטלטל המוקצה כדתנן נותן כיסו וכו' כמ"ש הפוסקים ואפילו למאן דלא התיר מוקצה במקום הפסד היינו במקום דלא אפשר למיתי לידי איסור חמור אבל הכא ליטול מהבהמה ולחזור וליתן עליה בודאי מותר דלא ליתי בעצמו לטלטל ד"א ברה"ר:

ברש"י שבמשנה. מי שהחשיך נותן כיסו לעו"ג מבעוד יום. והרא"ש השיג ע"ז דמשמע בסוגיא דאפי' משחשיכה מותר ע"ש. ולע"ד מוכרחין דמיירי מבעוד יום דהא ד"ז הוא מי"ח גזירות וביח"ג אין מחלוקת כדמשמע לעיל (דף י"ז) דפריך ולרבי טרפון נמי בצרי להו ועוד פריך שם הניחא לר"מ אלא לר"י. ובתר הכי פריך אי הכי לר"מ נמי וכו' ועי' בתוס' (דף י"ד) ד"ה זימנין ובמכילתא פ' בא (פ"ט) לרבי יאשיה דאמירה לעו"ג בשבת הוא דאורייתא כמ"ש לעיל (דף י"ז) ע"ש. וא"כ בצרי להו וצ"ל לדידיה דהגזירה היתה מבעוד יום:

בגמרא מאי טעמא שרו ליה רבנן ליתן כיסו לאינו יהודי קים להו לרבנן וכו'. וק"ל הא יכול לעשות בהיתר שהא"י יטלטל פחות פחות מד' אמות או שיהא רץ כדלקמן גבי חבילה או בהוצאה כלאחר יד כדלעיל (דף צ"ב) וה"ל שבות דשבות במקום פסידא דמותר והא דבדליקה לא התירו לכבות ע"י א"י אף דהוי מלאכה שא"צ לגופה. היינו משום דבמלאכה שאצ"ל אין הכל בקיאין ע"ש וזה לא שייך הכא. ואפילו לשיטת הפוסקים שהביא המ"מ הל' שבת (פ"כ) דכל הני דיהיב להו היינו שנותן עליהן כשהן מהלכין ע"ש. ומסתמא בא"י ג"כ דינא הכי. מ"מ צ"ל דהוא אסור מדרבנן שהוא בעצמו עושה מקצת מלאכה מדלא התירו לו רק משום שלא יבא לידי איסור דאורייתא. אבל כשהא"י יטלטל פחות פחות מד"א בלא"ה מותר:

בגמרא איבעיא להו חרש וקטן מחי. צל"ע לפמ"ש לעיל (דף קכ"א) בשם הרא"ם דבקטן העושה על דעת אביו איכא איסורא דאורייתא משום לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וכן מצאתי כעת הכא בח"ר. א"כ מאי מיבעיא ליה הכא בחרש וקטן הא ודאי לחרש עדיף כיון דמוזהר על שביתת בנו כמו במחמר בבהמה כדקאמר לעיל בבהמה. ואולי מיירי בקטן דעלמא שאינו שלו דאינו מוזהר עליו אע"ג דבבהמה כתיב נמי בהמתך ושורך וחמורך ואפ"ה כתב הר"ן דבמחמר איכא נמי בבהמת חבירו מ"מ בקטן הא כתיב בנו ואחר לאו בן הוא:

שם אליבא דר"א לא תיבעי לך. ופירש"י דיהיב לקטן ולא לחרש. משמע דאי ליכא קטן יהיב לחרש. וקשה הא ה"ל ספיקא דאורייתא כדאמרינן יבמות (דף קי"ג) דלר"א חייבין על אשת חרש אשם תלוי ע"ש. ולשיטת התוספו' דנותן עליו כשהוא מהלך. א"ש דה"ל ספיקא דרבנן דגם בבר דעת כה"ג פטור:

דף קנג:

ברש"י ד"ה אפילו ברשות. דשליחות מהיכא אתרבי מגם לרבות שלוחכם ומה אתם וכו'. הכי מסקינן בקדושין (דף מ"א) דקאמר התם דמרבינן שליחות מאתם לרבות שלוחכם ופריך למה לי קרא בתרומה נילף מגרושין דכתיב ושלח ושלחה ומפסח דכתיב ושחטו כל קהל דאחד שוחט לכולם ומשני כי איצטריך קרא לכדר"י מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב. וק"ל למה לי קרא בתרומה למעט שליחות א"י הא ממילא הוי ממעטינן כיון דכל עיקר שליחות לא ידעינן אלא מגרושין ופסח והתם ליתנייהו במילתיה דהא א"י ליתנייהו בפסח וכה"ג פריך התם לר"ש דא"י ליתנייהו בתרומה דנפשיה ל"ל קרא למעט גבי תרומה שליחות א"י ע"ש ועי' בגיטין (דף כ"ג) בתוס' ד"ה מה אתם שהקשו לר"ש דמוקי לה למה אתם לדרשא אחריתא וא"כ מנ"ל הא דקיי"ל בכל דוכתא דלאו בר שליחות הוא לענין זכייה וריבית ותירצו כיון דמ"מ דרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומיניה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומיא דאתם עכ"ל וא"כ ה"נ לרבנן כיון דלא ידעינן אלא מפסח לא הוי ילפינן אלא דומיא דפסח ואכמ"ל:

בגמרא אמר רב אדא בר אהבה מניח עליה כשהיא מהלכת. ובש"ע (סי' רס"ו) דגם בחרש שוטה וקטן נותן כשהם מהלכים. ולע"ד לשיטת רש"י פ"ק גבי ידו לא נייח דאפי' כשידו וגופו ברשות א' לא הוי הנחה א"כ לא צריכין לזה דלא דמי לבהמה שנותן על גופה ועקירת גופה כעקירת חפץ ממקומו דמי אבל באדם שנותן בידו אפילו כשנותן כשהוא עומד לא הוי עקירת גופו עקירה:

שם אי הכי חברו נמי. עי' עירובין (דף צ"ז) דאיכא למ"ד דנותן לחברו וחברו לחברו עדיפא מלהביא פחות מד"א וע"ש בתוס' ד"ה ור"ש דהתם כל אחד מוליך פחות מד' אבל הכא דמוליך ד"א רק בלא עקירה גרע:

שם בחמורו מותר לכתחילה. עי' מ"ש לעיל (דף י"ח):

בגמרא דזריק כלאחר יד דהוי דרך שינוי. מכאן ק"ל אמ"ש המ"א (סי' של"א) גבי מילה אם שכח ולא הביא סמרטוט כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת אבל דרך רה"ר אסור אפילו ע"י שינוי ולכאורה לא גרע מילה מהפסד ממון דמותר ע"י שינוי ולפמ"ש בסמוך דהכא מה"ת מותר אפילו בלא זריקה כלאחר יד א"ש וכן לפמ"ש המהרש"א דכשזורק לאחר יד אפשר דמצי למעבד בלי שיעמוד שם פורתא ג"כ א"ש:

בתוס' ד"ה סוף סוף. תימא כדשרינן להוליכו פחות פחות מד' אמות תיקשי ליה נמי הכי ולולא דבריהם ז"ל דהנה המהרש"א הקשה דהך קושיא דפריך אמימרא דרב אדא הכא א"א דלא קאי פורתא וקמעייל וה"ל עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ה"ל למיפרך הכי אאוקימתא דרב אדא במתניתין דהאיך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה א"א דלא קאי פורתא וקמעייל וכו'. והמ"א כתב דבבהמה לא החמירו כ"כ. ואנכי תמה עוד בעיקר קושית הגמרא א"א דלא קאי פורתא. הא מ"מ לא גרע מעומד לכתף דפטור לעיל פ"ק דהא הך עמידה ודאי לא הוי לפוש. אולם לשון הגמרא סוף סוף כי מטי לביתיה א"א דלא קאי פורתא אינו אלא אהיתר דרץ תחתיו דלא התירו אלא ברץ אבל לאט לאט לא אע"ג דלא הוי עמידה כלל אפילו לכתף ואהא פריך דא"א לקיים עד סוף דמוכרח לעמוד פורתא ולפ"ז אין מקום לקושית המהרש"א בבהמה וקושית התוס' בפחות פחות מד"א דהתם מותר בעומד לכתף:

ברש"י ד"ה חדא לא עביד מעשה אלא דיבור בעלמא. אינו מדוקדק דהא אפילו בעושה מעשה ממש בידים פטור. כמ"ש לקמן (דף קנ"ד):

שם ומאי ניהו לאו דמחמר. עי' מ"ש ריש פ' במה בהמה:

דף קנד.

אמר ר' יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור דהוקשה כל התורה כולה לע"ג. והקשה בדרוש וחידוש הא ר"י לשיטתו בסנהדרין (דף ס"ד) דלר"ע לא בעי מעשה כלל ולרבנן מהני מעשה זוטא ומבואר שם בתוס' היכא דאיתא בקול ודיבורו מהני כמו הנהגה בקול בכלאים הוי מעשה לענין חטאת. וא"כ ה"נ דבקולו מנהיגה הבהמה הולכת על ידי זה הוי מעשה לחייב עליו חטאת והניח בצ"ע. ואני תמה לפי דבריו ז"ל דמצד שאין בו מעשה קאתינן עלה אם כן בסמוך דקאמר בלאו נמי לא מיחייב דה"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד בזה"ב. ת"ל הא ר"י לשיטתו בשבועות (דף כ"א) דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אבל באמת הא הכא בשבת אפילו במעשה גמור פטור ואינו ענין כלל ללאו שא"ב מעשה דהא מחלוקת דר"י ור"ל בהנהיגה בקול הא פירש"י ב"מ (דף צ'). היינו שאינו אוחז במרדע. ובשבת הא אפילו באוחז בבהמה ומנהיגה פטור. תדע דהא להמסקנא דממעט מאתה הוא ניהו דמחייב הא בבהמתו פטור היינו אפילו בכה"ג. וצריך לחלק דבכלאים זהו גופא עצמו של איסור שהוא מנהיג כלאים ונקרא עביד מעשה בגופיה כמו בע"ג אבל בשבת עיקר האיסור הוא עשיית מלאכה בעצמו בלא הבהמה ומלאכת הבהמה הוא ענין אחר מצד שביתת בהמתו תדע דהא הבהמה בעצמה בלא סיוע האדם איכא עשה כמ"ש התוס' לעיל (דף נ"א) וא"כ מה שמנהיגה לא נקרא מעשה בגופיה ואפילו לשיטת הר"ן בסוגיין (ופ"א דע"ג) דאפילו בבהמה שאינה שלו איכא לאו דמחמר ע"ש. מ"מ לא נקרא עביד מעשה בגופי' עד שיעשה המלאכה בעצמו:

דף קנד:

והא קא מבטל כלי מהיכנו. וק"ל לפמ"ש בש"ע (סי' ש"ח) דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל ע"י ככר ותינוק אפילו מחמה לצל והא קרני דאומנא בחול חזי רק בשבת מלאכתו לאיסור א"כ לא יהא גרוע הכרים והכסתות שתחתיו מכו"ת ויהא מותר לטלטל ע"י ואין כאן מבטל כלי מהיכנו כלל. ואין לומר דהכא גרוע דהכרים והכסתות גופייהו נעשו איסור שהם בסיס לדבר האסור. ז"א דא"כ מאי משני בשליפי זוטרי דיכול לנערם כיון דהכלי גופא נעשה איסור ועי' מ"ש בסמוך וי"ל דס"ל כשיטת בטל המאור הא דאין נוטלין לצורך הכרים אף שהוא לצורך מקומו כיון דלא חזי לצורך גופו לשום דבר דמוקצין מחמת מיאוס אף לצורך מקומן אינן ראויין לטלטל ע"ש וא"כ כיון דאסור אף לצורך מקומן לא מהני נמי ככר ותינוק (ולפ"ז צ"ל דס"ל דמדוכה דלעיל (דף כ"ד) דמותר לטלטל אגב השום שממנו הוציא הרא"ש דין זה דמהני כו"ת שמותר לטלטל לצורך מקומן ודלא כרש"י דמייחד להו מקום ואסור לגמרי) אבל להח"ר דקרני דאומנא מותרין לצורך מקומן רק כיון דמעיקרא אסור לטלטל אין לסבב ולגרום שיהא מותר לטלטל דמחזי כחוכא ואטלולא עיין שם. קשה דהא למאן דמתיר על ידי ככר ותינוק על כרחך דמותר לסבב ולגרום היתר כמו במת:

שם בשליפי זוטרי. עי' בתוס' רע"ק שהקשה דהכלי גופא נעשה בסיס לדבר האסור ולפמ"ש בח"ר דהכא לא התירו אלא משום הפסד לק"מ ולכאורה מוכרח כן דהא כתבו התוס' לעיל (דף מ"ג) לענין אין כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל דקאמר מ"ד להפסד מרובה חששו ומה חששו אם לא זה האיסור ע"ש וא"כ לדידן דכלי ניטל לצורך דבר שא"נ ע"כ דהתירו אף דנעשה בסיס לדבר האסור:

שם חמורו של ר"ג וכו' ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת למוצ"ש מתה. וק"ל להנך אמוראי לעיל פ' נוטל בשכח ארנקי בחצר מניח עליה ככר ותינוק ומטלטלו משום הפסד ממון. א"כ מי גרע הכא צער בעלי חיים וגם הפסד ממונו משכח ארנקי וה"ל להניח ככר ותינוק ולפורקה:

שם מאי לאו בחבר גוולקי דה"ל צדדין לא בחבר אגוולקי. לכאורה לפ"ז הוי מצי לשנויי לעיל בחמורו של ר"ג שלא רצה לפורקה דהיה חבר גוולקי ואנן קיי"ל דצדדין אסורין. רק דנא ניחא ליה לתרץ הכי דלא תיקשי למ"ד צדדין מותרין.

דף קנה.

למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב לכאורה הוא דלא כהלכתא דהא קיי"ל לעיל (דף ק"א) גבי נעץ קנה ובראשו טרסקל וזרק ונח ע"ג כחכמים דפטרי. ועוד ק"ל הא תניא בעירובין (דף י"ג) נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב ומפרש שם אפילו תימא ר' יוסי בר"י התם הדרן מחיצות הכא לא הדרן מחיצות. ובשלמא לשיטת רש"י שם דמחלק טעמא שאין הכלכלה רחב ד' אלא בהצטרפות האילן לא אמרינן גוד אחית ע"ש. י"ל דהכא מיירי שהכלכלה בעצמה רחב ד' אבל לשיטת התוס' דבקורה שאין לה היכר מחיצות מודה ר"י ע"ש קשה ואולי י"ל דכלכלה מקרי ג"כ היכר מחיצות. ולרבי ירמיה דקאמר שם שאני כלכלה הואיל שיכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה. צ"ל דמיירי באופן שאין יכול לנטותה. וכ"ז לר"י בר"י. אבל לרבנן קשה כנ"ל. ואולי י"ל דמיירי בכלכלה שמחזיק יותר מז' טפחים ושפתו התחתונה מגיע פחות מג' לארץ. דלכ"ע הוי רה"י. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר דרבנן דפטרי לא פליגי עליה דר"י בר"י. אלא לענין חיוב חטאת ככל פטורי דשבת. אבל אסור לכתחילה. ואף שכתבו התוס' לעיל (דף ל"ג) דאין הכלל רק במשנה אבל לא בברייתא מ"מ מוכרח דאפילו דרבנן אסור לכתחילה כדפריך לעיל (דף קל"ח) מי איכא מידי דלר"א מיחייב חטאת ולרבנן מותר לכתחילה. וההיא ברייתא דעירובין (ד' ל"ג) דאפי' למעלה מי' עירובו עירוב הא רבי קאמר לה דלא גזרו שבות ביה"ש וברייתא דהכא כרבנן דגזרו אבל לתירוץ הב' שבתוס' דהברייתא אתי כרבי א"א לתרץ הכי:

שם הכא בכלכלה דחוקה עסקינן דקמניד לאילן. ק"ק לפ"ז בעירובין (דף ל"ג) גבי נתנו בכלכלה ותלאו באילן דחכמים אוסרין ופריך לימא קסברי רבנן דצדדין אסורין אמאי לא משני דמיירי בכלכלה דחוקה דהא תלאו באילן גופא:

דף קנה:

מכלל דיוני שובך למשדי קמייהו נמי לא (בתמיה). לפ"ז הא דתנן במתניתין אין נותנין מים לפני דבורים ויוני שובך. היינו נמי למספי להו בידים ולשון לפני אינו מדוקדק. ובריש פ' אין צדין (דף כ"ג) גבי אין צדין דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהם מזונות הקשו בתוס' שם מהך דהכא דלמשדי קמייהו ש"ד ע"ש ולא ניחא להו לפרש דהתם נמי היינו למספי להו בידים משום דלא שייך בדגים שהמים מכסין אותן:

שם אלא שאני מיא דשכיחי באגמא. והקשה בק"נ בשם הב"ח על הפוסקים שלא חלקו בין מיא לחטי ושערי ע"ש. ולפמ"ש התוס' לעיל (דף ק"ו) דמזונות תליא בצידת האסורה מה"ת. א"כ אף חטי ושערי ג"כ אסור דהא קיי"ל ביצה (דף כ"ד) דיוני שובך חייבין עליהן משום צידה:

בגמרא כדתנן כמה ישהה אכילתו במעיו ויהא טמא בכלב ג' ימים מעת לעת. לע"ד הא דאינו טמא אחר העיכול מתורת רקב דקיי"ל במת מלא תרווד רקב טמא. הוא משום דקיי"ל נזיר (דף נ"א) דאינו טמא אלא א"כ נקבר ערום בארון של שיש בלא תערובת ד"א ע"ש וזה לא שייך הכא אולם יש לדחות דעיכול גרע טפי מרקב:

דף קנו.

והא אמרת אין גובלין. ק"ק הא אמרינן עלה והוא דמשני שנותן השתות ואח"כ החומץ. והא שינוי זה הוא בנתינת החומץ שלש בהן. א"כ דילמא כי היכי דלר' יוסי בר"י דהחיוב הוא בשעת לישה מהני מה שגובל בשינוי. אימא ה"נ לרבי דחיוב הנתינת המים מהני מה שנותן בשינוי:

דף קנו:

דלוי כי הוי מייתי ליה טריפתא לא הוי חזי אלא כי הוי יתיב אקלקילתא דדלמא לא מתכשרי ואפי' לכלבים לא חזי. צל"ע למ"ד יש מוקצה לחצי שבת א"כ אפילו אי אתכשרי נמי ליתסר לטלטל כדמוקי ביצה (דף כ"ו) לההיא דנולד ומומו עמו שהוא מן המוכן כגון דיתבי דייני התם וחזו ליה הא לא"ה כיון דאיקצי איקצי ע"ש ועוד היכי הוי חזי קודם שנתודע לו ההכשר ולא חייש דלמא מטרפי וקיי"ל ספק מוכן אסור וי"ל:

בתוס' ד"ה ר' יהודה אומר והר"ר פורת מפרש דממשנה יתירה דייק וכו'. מזה נראה לכאורה דגם הר"ר פורת בעצמו חזר ממ"ש לעיל פ' כירה (דף מ"ה) דאפרוח חי לא הוי מוקצה דחזי לשחק בו תינוק. דא"כ לא שייך בו כלל מיגו דאיתקצאי:

דף קנז.

בגמרא. בכל השבת כולה הלכה כר"ש. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דהוא לאו במוקצה לחוד אלא בכל מילי דשבת במלאכה שאין צריכה לגופה ובדבר שאינו מתכוין ע"ש. וק"ל דא"כ ה"ל למפסק נמי כר"ש ההיא דפ' כירה (דף ל"ט) לא ישתטף אדם כל גופו ור"ש מתיר ובפירוש מסיק התם הלכה כר"י ודריש פ' המוציא (דף ע"ו) רש"א כולן ברביעית. ודהמצניע (דף צ"ב) לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ור"ש פוטר. ושם (דף צ"ה) התולש מעציץ נקוב חייב ור"ש פוטר. ובפ' הבונה (דף ק"ג) רש"א עד שיכתוב כל השם ויארוג כל הבגד ומסיק דר"ש לקולא. ובפ' שמונה שרצים (דף קי"א) בני ישרים סכים בשמן ורד רש"א כל ישראל וכו' ומסיק שם הלכה כר"ש ולאו מטעמיה ולא מצינו הלכה כר' שמעון רק בפ' חבית (דף קמ"ז) רש"א מסתפג אדם באלונטית אחת ומביאה בידו:

ברש"י ד"ה כל הכלים ניטלין. ואפילו מלאכתן לאיסור ור"ש היא. לפמ"ש התוס' לעיל ס"פ במה מדליקין דלא פליגי בזה כלל ר"ש ור"י דלצורך גופו ומקומו לד"ה מותר ומחמה לצל לתרוייהו אסור. צ"ל דהוכחת הגמרא דר"ש היא דמשמע כל הכלים אפילו חצוצרות ומטה שיחדה למעות מותר ולר"י אסור כמבואר שם. ורש"י לשיטתו שפירש שם דשופר מלאכתו להיתר וע"ש. והנה לכאורה מפשטות הסוגיא משמע דדייק כל הכלים אפילו נר ישן דמוקצה מחמת מיאוס והדליקו באותו שבת דגם מוקצה מחמת איסור מותר וע"כ ר"ש היא אולם זה יש לדחות דהא מ"מ במנורה מודה ר"ש דאסור לעיל פ' כירה (דף מ"ד) ואפ"ה לא חשיב לה:

בגמרא איבעיא להו הפרה בין לצורך בין שלא לצור וכו' לישנא אחרינא לצורך אתרוייהו קאי אלמא הפרת נדרים מעת לעת וכו'. משמע דללישנא קמא לא תליא כלל בהפ"נ מעת לעת או מיום ליום וצ"ל כמ"ש הר"ן בנדרים (דף ע"ז) עוד טעם דבשאלה דצריך ג' נראה כדין משא"כ בהפרה אי נמי שאין זמנה עוברת. ולפ"ז פליגי הני תרי לישני בהני תרי טעמי ומיושב קושית התוס' רע"ק מה שתמה בזה על הר"ן ע"ש:

שם אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך אלמא הפר נדרים כל היום. לכאורה יש לעיין האיך פסיק ותני דמשום זה מפיר כל הנדרים שאם לא יפר עכשיו לא יפר עוד הא לפעמים יש לה למחר תקנה לפמ"ש בי"ד (סי' רל"ד) דאף אם הקים לה יכולה לשאול עליו ואפילו למאן דחלק ע"ז היינו בהקמה אבל בהחריש לה לכ"ע יש לה תקנה בשאלה א"כ אמאי מפיר שלא לצורך הא יש לה גם למחר תקנה בשאלה. וצ"ל דחיישינן שמא לא ימצא לה מחר פתח חרטה אבל לפ"ז קשה על הפוסקים מדוע לא העירו ביש לה פתח חרטה אינו יכול ואולי הוא כדי שלא תצטרך לבזות בב"ד ולשאול ועי' בגיטין (דף מ"ו):

סליק מסכת שבת. בעזרת ביום השביעי שבת. ואליו תפלתי להשכיל ולהבין. ולסיים גם על מסכת עירובין:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה