אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
כל כתבי - פרק טז · דף קיא.
בגמרא. הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב. עי' מ"ש בריש מכילתין:
שם בגמרא. לא יגמע את החומץ ופולט אבל מגמע ובולע לכאורה יש לעיין הא מסקינן יומא (דף פ"א) דאין הלכה כרבי דחומץ משיב הנפש והשותה חומץ ביה"כ פטור דלאו בר אכילה הוא ע"ש. וא"כ מוכחא מילתא דלרפואה הוא. והנה בשמן תניא ברכות (דף ל"ז) החושש בגרונו לא יערענו בשמן ושיטת רש"י שם דלבלוע מותר והתוס' פירשו דאפי' לבלוע אסור. ושיטת הרמב"ם כרש"י. וראיתי בביאורי הגר"א הל' שבת (סי' שכ"ח) שהרמב"ם למד כן מחומץ דשמעתין. ולע"ד הוכחה זו אינה אלא לשיטת הרא"ש ברכות (סי' כ"ג) דעל חומץ בפ"ע אינו מברך כלל ע"ש וא"כ דינו כשמן אבל לשיטת תהר"י שם דעל חומץ בפ"ע מברכין ע"ש. א"כ מסתבר דדין שבת שוה לדין ברכה דמקרי אוכל. משא"כ בשמן דאין מברכין עליו י"ל דגם לענין שבת אסור:
בתוס' ד"ה לא ס"ד. תימא מנלן דמהא הדר ביה וכו' ולע"ד י"ל דלא ניחא ליה לומר דהדר מעצמו בלא שום הוכחה מסברתו אלא דהך דינא דטיבול בחומץ אמר ברישא ולא ידע עדיין מברייתא דטבילה מותר ביה"כ וכששמע ברייתא דטבילה מותר ביה"כ ע"כ היה מוכר לחזור מסברתו מהך דמדלפני טיבול שרי וכו':
בא"ד וא"ת ונוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ורבא כמ"ד לאו מצוה ואין להקשות א"כ ה"ל חזרה בשני דברים. א' בהואיל ועוד דמעיקרא היה סבור דטבילת מצוה לא מהני. והשתא ס"ל דמהני דגם מעיקרא ידע דמהני רק דמעיקרא סבר דאף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר מטעם הואיל ואחר דחזר מהואיל אסור למאן דטב"ז ל"מ וכן מ"ש המהרש"א דאימא רבא לא הדר אלא מטעמא דהואיל ומיהו ס"ל דטובלין אף ביוה"כ משום דטבילה בזמנה מצוה. היינו נמי דמעיקרא סבר דמתניתין אתיא ככ"ע ולא הוצרך לטעמא דהואיל אלא למ"ד טב"ז ל"מ ולאחר חזרה אתי מתניתין כמ"ד ל"מ והוי חד חזרה. ומ"ש הפ"י ביצה (דף י"ח) דלא אישתמיט בכולא תלמודא טבילה בזמנה מצוה בכלים. לע"ד מלבד דמלשון התוס' תיקוני מנא משמע דגם בכלים דינא הכי עוד מוכרח הוא למה הקשו הכא להס"ד דמשום טב"ז מצוה מותר לטבול א"כ קשה בסוגיא דביצה גופא דפריך אי הכי אדם נמי מאי קושיא דלמא באדם מותר משום מצוה משא"כ בכלים כמש"ש הפ"י לענין טבילת רגל:
בתוס' ד"ה האי מסוכרייתא. אבל גבי יין לא גזרינן משום סחיטה. וק"ל מסוגיא דלעיל (דף מ"ח) גבי פרונקא דלא קפיד. דמשמע הא קפיד אסור אף שהוא יין: