אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
המצניע - פרק עשירי · דף צג.
בגמרא. תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא וכו' והקשו התוס' למה נקיט בברייתא בעשותה טפי מהנך. ועוד אמאי נקיט ר"ש יחיד שעשאה וכו'. ולא נקיט העושה את כולה וכו'. ועוד הקשו לעיל (דף ג') דהכא נפקא זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת והתם נ' מבעשותה. עוד דחקו שם על כפל לשון העושה את כולה וכו' יחיד שעשאה חייב וכו'. ונלע"ד ליישב הני תרי סוגיות דהנה בפסחים (דף פ"ה) גבי המוציא בשר פסח אינו חייב עד שינוח הוצאה כתיב בה כשבת ופירש"י דעד שינוח לא גמרה המלאכה וגבי שבת כתיב בעשותה העושה את כולה ולא בעושה מקצתה. והוא תמוה דמשמע מפירש"י דבעשותה בא למעט בחצי מלאכה שלא נגמרה כלל והוא נגד שני הסוגיות דבא למעט בנעשית ע"י שנים. ועי' בספר יד המלך (פ"א) דהל' שבת. והנלע"ד בזה דהדרש בעשותה העושה את כולה עם הנך שני מיעוטי נפש אחת תחטא הוא בדרך כלל ופרט דמיעוט בעשותה הוא בדרך כלל שיעשה מלאכה שלימה כמ"ש רש"י פסחים (דף פ"ה) ופרטי הדברים בזה וזה יכול או א"י וזה עוקר וז"מ ידעינן מהני שני מיעוטי נפש ותחטא לכל חד כדא"ל והם פירוש דמה נקרא מקצת מלאכה דממעט קרא בעשותה. וזה מבואר מאוד בשני הסוגיות דבסוגיין מתחיל בברייתא בהדרש בעשותה ולא עושה מקצתה ומבאר והולך כיצד כלומר מה נקרא מקצתה. ובסוף דמיירי בפרטי הדברים מסיים ר"ש יחיד שעשאה ולא שנים ומיושב שני קושיות התוס' דסוגיין. ולעיל (דף ג') נקיט תרתי בעשותה העושה את כולה וכו' יחיד שעשאה וכו' כלומר דעיקר הפטור הוא מבעשותה ולא עושה מקצתה ומבאר והולך שנים שעשאוהו פטורין דנקרא מקצתה דממעט מבעשותה והתם לא נחית לבאר פרטי הדרשות דלא מייתי אלא אגב גררא וסמך אסוגיין דמבואר יותר כי כאן מקומה. ומקום הניחו לי:
שם נפש תחטא אחת תחטא וכו' ור"י סבר חד למעוטי וכו'. ולכאורה משמע בתמורה (דף י"ג) דר"ש לא דייק לישנא דיחיד דתנן הציבור והשותפים אינן עושין תמורה דכתיב ואם המר ימיר יחיד עושה תמורה וכו' אמר ר"ש והלא מעשר בכלל ולמה יצאה מה מעשר קרבן יחיד וכו' משמע דלא ס"ל לישנא דימיר משמע יחיד ונראה דהכי דריש מנפש כדאמרינן מנחות (דף ק"ד) גבי אין שנים מתנדבים עשרון אחד מ"ט אילימא משום דכתיב יקריב הא גבי עולה נמי כתיב תקריב ומסיק משום דכתיב נפש. והנה ראיתי בס' ברכי יוסף חלק א"ח (סי' תקפ"ו) דפירש טעמא דסוגיין משום דדייק לישנא דיחיד ויישב בזה קושית מהרי"ט אלגאזי ביומא (דף י"ג) דפריך לר"י והא בית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים. מאי קושיא דלמא סבר ר"י כר"א דבכורות (דף י"ח) בעגלה ערופה דקרובה ואפי' קרובות. ותירץ דמסוגיא מוכח ע"כ דר"י דייק לישנא דיחיד. ולכאורה הוא נגד שני סוגיות הנ"ל דהכא טעמא משום דכתיב נפש ובעיקר קושית מהרי"ט נלע"ד ליישב דלכאורה י"ל לר"ש דהתם בתמורה לא דייק לישנא דיחיד. וביומא (דף ס"א) ס"ל לר"ש גופיה חיטוי אחד ולא שני חיטויין וכן ר"מ משמע הכא דלא דריש אפילו בנפש לישנא דיחיד דקאמר נפש אחת חד מעוטא והתם ביומא קאמר חטאת אחת ולא שני חטאות. ואשר אני אחזה בזה לחלק בין מדבר אל הפועל רצוני אל האדם המצווה בוודאי לא שייך לדייק לישנא דיחיד דכמעט כל התורה בלשון יחיד נאמרה דלכל חד וחד אזהר רחמנא אבל על הפעולה דהיינו מצוה הנעשית לכ"ע דייקינן כמו בר"ה (דף כ"ו) שופר אחד ולא שני שופרות דייקינן לכ"ע כיון דבתורה נזכר שופר אחד אי אפשר לשנות ולעשות שנים וכן בסוכה (דף נ"ה) פרי אחד וכו' ובגיטין (דף כ') ספר אחד וכו' וב"ק (דף מ') כופר אחד וההיא דיומא (דף ס"א) בחטאת וחיטוי בכל הני ליכא פלוגתא. ולא מצינו ספק ופלוגתא אלא בדבר הנכלל בו הפועל והפעולה כמו בנדרים (דף ע"ג) דבעי אם יכול להפר לשתי נשיו אי יניא אותה לבדה דהיא בעצמה מקבלת הפעולה מהבעל ופשיט מהא דאין משקין שתי סוטות דכתיב והשקה אותה לבדה דבסוטה נמי נכללין הפועל ופעולה דהפועל הוא הכהן והיא הנפעל המקבלת הפעולה. וכן ההיא דבכורות בפלוגתא דר"א וחכמים דקרובה ולא הקרובות ג"כ שייך בה הני תרתי פועל ופעולה דהתם תליא במדידה והמדידה תליא בב"ד והערים צריכין להביא העגלה. ולפ"ז אין מקום לקושית מהרי"ט בההיא דיומא בביתו ולא שני בתים דאשתו היא הנפעל בלא שום מעשה ודייקינן לשון יחיד לכ"ע ופריך שפיר וההיא דיבמות דבית אחד הוא בונה ולא שני בתים דהתם ג"כ לאו בדידה תליא דתנן הבא על יבמתו אפילו היא אנוסה קנה ועוד אמרינן בעלמא קרקע עולם היא והכתוב תלה הבעילה ביבם כדכתיב אשר לא יבנה ודייקינן לכ"ע. רק ההיא דתמורה דת"ק דר"ש דייק לשון יחיד דהמר ימיר אף שהוא הפועל ואולי דדריש יתורא דקרא דהמר ימיר וניחא הכל. וההיא דחולין (דף קל"ו) בכל הדרשות דבעי למעט שותפות מלשון יחיד אינו ענין להך דהכא דהתם לא מיירי במעשה ע"ג שנים רק ביחיד לבדו אם חייב בדבר שיש לו שותף. וגם לא מלשון יחיד אל מיתורא כמו גז צאנך דהוי מצי למכתב צאן. דגנך ולא כתיב דגן וכן בכולהו:
שם חד למעוטי זה יכול וז"י וחד למעוטי זה אינו יכול וזה א"י. וק"ל הא עיקר תליא בשבת במידי דאורחיה ולאו אורחיה כמ"ש בסמוך גבי רגלו אחת על הרצפה א"כ מנ"ל דזו"ז אינו יכול פטור וזה יכול וזה אינו יכול חייב אימא איפכא דקרא אתי למעוטי זה יכול וזה א"י דלאו אורחיה כיון דהיה אפשר ע"י היכול לבד וזה א"י וזא"י חייב דאורחיה:
בתוס' ד"ה חד וזה כתב אות אחת וכו'. דבריהם מחוסר ביאור איזה מקום לחלק ביניהם ולכאורה ה"ל לפרושי טפי לפמ"ש בעצמם לעיל (דף ג') דזה עוקר וז"מ היה במשכן מדאיצטריך קרא לפטורי ע"ש א"כ י"ל בפשוטו דזה כתב אות א' וכו' לא היתה במשכן ולא איצטריך קרא:
בתוס' ד"ה אמר מר זה יכול. נראה לר"י דהאי אינו יכול וכו'. וכתב המהרש"א דלעיל גבי זה אינו יכול וזה א"י לא פירש כן לר"ש דפוטר וכו' אבל תופסה בענין שאינו יכול ויכול הוא בכחו לא פטר קרא. ולא הבינותי דממנ"פ דאם נקרא ליה יכול במה שהוא יכול בכחו א"כ כ"ש דפטור דה"ל ז"י וז"י דפטור לר"ש. וטפי ה"ל לפרש לר"י דבזה וזה יכול פטור ובזו"ז א"י חייב. בתופסה בעינן שא"י אם מיקרי זו"ז יכול או זו"ז א"י:
בד"ה הי מינייהו אפילו זה שאינו יכול כמו לר"מ ור"י דאמרי זה אינו יכול וכו'. וכתב המהרש"א אע"ג דר"ש פוטר בזה אינו יכול וזה א"י וכו' אבל בזה יכול וזה א"י כיון דזה היכול ודאי חייב אימא דליחייב נמי זה שאינו יכול וק"ל לרב המנונא דפריך והא מסייע וס"ל מסייע יש בו ממש א"כ תיקשי ליה לר"ש מהיכן פשיטא ליה כ"כ דזה שיכול ודאי חייב דמיקרי יחיד העושה דילמא כיון דהיכול מסייע ליה א"כ גם היכול אינו עושה לבדו ועי' בח"ר: