אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה מדליקין - פרק שני · דף כו.
בתוס' ד"ה ולימא מר. תימא דהל"ל אפי' בחול נמי ליתסר. לכאורה טפי ה"ל לאקשויי אברייתא דקתני כיוצא בו אין מדליקין בנפט לבן בחול. אמאי לא קתני גם צרי ובפרט לשון כי"ב משמע דתו ליכא. ויותר מזה משמע ברמב"ם (פ"ה) שכתב אין מדליקין בצרי מפני שריחו נודף וכו' ועוד שהוא עף ולא בנפט לבן אפי' בחול שהוא עף. משמע להדיא בצרי מותר בחול ויש אתי מקום לומר דבצרי מותר בחול ע"פ מ"ש בחידושי הר"ן בנפט לבן דאין צ"ל בשבת מפני שריחו רע וחיישינן שמא יניחנו ויצא כמו בעטרן. אבל התו' כתבו לעיל דנפט אין ריחו כעטרן ולע"ד להמתיק הדבר לפמ"ש המ"א (סי' רע"ג) גבי דאם מצטער בבית מותר לצאת מהנר דהיינו דוקא אם מצטער הרבה ולפ"ז י"ל הא דחיישינן שיניחנו ויצא אין הכוונה שיעבור ויצא אפילו במקום שאסור לצאת אלא בנפט דאינו מצטער הרבה לא חיישינן שיניחנו ויצא דאסור לצאת ובעטרן דמצטער הרבה מותר והנה לדעתי דצרי ונפט שהוא עף אין סבר שלא תועיל להו שמירה כלל דלא עדיף הדלקתן בנר מאש ממש שדרכו לילך ולהזיק ואמרינן ב"ק (דף נ"ה) דהתורה מיעטה בשמירתן. אלא חיישינן שמא כשיצא לחוץ יארע אונס בזה ויזיק ולפ"ז בנפט לבן חיישינן בחול מתוך שריחו רע שמא יצא לחוץ ויעזוב שמירתן (אבל בשבת שאסור לצאת לא יצא כנ"ל) אבל בצרי דלא שייך בו חששא דשמא יצא מותר בחול דמסתמא ישמרנו כראוי אבל בשבת דמה יכול לעשו' בשמירתן כיון דאסור בכיבוי חיישינן לחששא דעף ודוחק:
בתוס' ד"ה חדא התניא בסמוך הצרי אינו אלא שרף וכו'. ותמיהני א"כ במאי פליגי רשב"א ורבי ישמעאל וכן בתוספתא (פ"ב) לא קתני כלל הא דצרי הוא שרף הנוטף אלא רשב"א אומר אין מדליקין בצרי רי"א כל היוצא מן העץ אין מדליקין ופליג על רשב"א:
בגמרא אין מדליקין בטבל טמא בחול ואצ"ל בשבת. לא ידעתי לפרשו במאי חמור בשבת מבחול הא טעמא דאין שורפין קדשים בשבת לא שייך במדליק בע"ש. וגם מתוך שמצוה לבערו ושמא יטה לא שייך בטבל טמא דאדרבה מצוה להפרישו וליתנו לכהן. ולשיטת הירושלמי שכתבתי לעיל (ד' כ"ד) דגזירת הכתוב הוא דאף מבעוד יום אסור לשרוף את הקדשים שיהיו דולקין מאליהן בשבת י"ל קצת:
שם ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ול"כ אלא נפט. משמע דלת"ק אין מדליקין בנפט. וק"ל לשיטת רש"י פ"ק (דף י"ב) דבנפט שריחו רע לא חיישינן שמא יטה ע"ש א"כ מ"ט דת"ק [ועי' עיטור ביכורים על התוספתא (פ"ב)] ולפמ"ש בחידושי הר"ן גבי נפט לבן משום דריחו רע חיישינן שמא יניחנו ויצא כבעטרן א"ש וכן לפמ"ש הרמב"ם בנפט שעף שהוא עץ ושמא יברח ויצא. וכן לפמ"ש בחי' לעיל (דף כ"א) גבי חלב שאינו מהותך דחיישינן שמא יכבה וליכא שלום בית ע"ש א"ש. אולם צ"ע דמשמע מלשון שאין להם אלא וכו'. דלת"ק אף באין לו שמן אחר לא ידליק כלל ואיזו סברא היא דנימא לו שישב עכשיו בודאי בחושך משום גזירה ספק שמא יניחנו ויצא או שיכבה וישב בחושך [ויש להמתיק בזה הא דבנפט פירש יותר שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט ובשומשמין ואגוזים וצנונות לא פירש כ"כ ואולי אנשי מדי ובבל יש להם גם נפט רק דשמן אגוזים ואינך חשובין יותר מנפט דאית בו ריח רע ועוד שהוא עף ופירש הרמב"ם בפירושו וחיישינן שיברח ויצא וזהו דקאמר שאין להם תחבולה להשיג שמן אחר חוץ מנפט האם מוטב שלא להדליק כלל משום גזירה דשמא יכבה] ובחידושי לביצה (דף ט"ו) חקרתי דמצינו הרבה כזה גבי עירובי תבשילין דמפרש שם רבא משום כבוד שבת שיברור מנה יפה לשבת. והקשה הפ"י א"כ מ"ט בדיעבד אם לא הניח ע"ת לא יבשל כלל לשבת וכתבתי שם דמצינו עוד כי"ב בשמעתא קמייתא דברכות כתבו התהר"י דאם לא קרא עד חצות שוב לא יקרא כלל משום סייג ע"ש. ועי' בש"א (סי' ד') וכה"ג בתענית (דף ט"ו) דאנשי משמר אסורין לספר ולכבס שלא יכנסו כשהן מנוולין ע"ש ואם לא ספרו וכבסו קודם הן מנוולין כל השבוע משום תיקון שארי משמרות. וכן במועד קטן ודף ט"ו) לענין גילוח ברגל ושם הארכתי בזה. אולם כ"ז אינו ענין להך דהכא דהתם הוא בפשיעה ובמקרה אבל הכא שאין להם כלל אין סברא שיאסרו להם כנ"ל ואולי י"ל דהכא איכא חששא מצד איסור אחר שיעבור בקום ועשה דאם יכבה או יניחנו ויצא יהיה ברכה לבטלה כמבואר (בסי' רס"ג) וכה"ג כתבתי בחיבורי שם ישראל בשמעתא קמייתא בברכות ע"ש. אולם זה נסתר מסוגיא דלעיל גבי עטרן דפריך ויצא עד דמסיק הדלקת נר חובה אבל לע"ד האמת יורה דרכו דלא מצינו דלא חיישינן בנפט להטייה רק בבדיקת כוסות וקערות ונראה שיחוס על הכוס והקערה שלא יטנפו אבל בעלמא דין נפט שוה לכל השמנים:
בתוס' ד"ה רבי ישמעאל והכא משמע כל היוצא מן העץ אינו נמשך אחר הפתילה. וכן הקשו לעי' בצרי. לא ידעתי מהיכן פשיטא ליה כ"כ להקשות הא לא קתני רק דכל היוצא מהעץ אין מדליקין ואיכא למימר הא כדאיתא והא כדאיתא דש"ד משום שאינו נמשך ובעטרן וצרי משום ריחן:
בגמרא כל היוצא מן העץ אין בו משום ג' על ג' ומסככין בו. לכאורה הוי מצי למיחשב ההיא דנדה (דף ס"ו) דכל שאינו מקבל טומאה אינו מטמא משום כתמים ואמרינן שם דמטהר ר"נ גם במטלית שאין בו ג' וע"ש (דף נ"ח) בתוס' ד"ה כרבי נחמיה וי"ל:
בתוס' ד"ה אין בו והכא מיירי כשיש בדעתו לארוג יותר וכו'. וק"ל הא מ"מ באריג עם החוטין שעדיין לא נארג ודעתו לאורגן איכא ג' וא"כ מטמאין בנגעים דשתי וערב טמא בהן ואין מסככין כמבואר לקמן בסוף הסוגיא:
ובאמת ק"ל מדוע לא פירשו כפשוטו הא דפחות מג' מסככין משכחת בשתי וערב שאינו אריג כלל אפילו כ"ש דבג' אין מסככין ובפחות מג' מסככין ובזה היה מרוח מה שדחקו בסמוך דפשיטא ליה לאביי דבטווי נמי איירי מדלא קאמר חוץ מבגד פשתן ולפי הנ"ל א"ש כפשוטו דפשיטא לאביי דמיירי גם בשו"ע מדמסככין בפחות מג' וע"כ באינו אריג כ"ש וי"ל [ולכאורה דרש"י הלך בד"ז שכתב בד"ה חוץ מפשתן הלכך אין מסככין באונין. אולם ממ"ש לקמן בסוף הסוגיא ד"ה הא דאמרן מדלא קאמר חוץ מבגד פשתן לא משמע הכי] והנה ראיתי בפ"י שתירץ קושית התוס' לפמ"ש התוס' לקמן (דף ס"ג) דהתם מיירי בראוי לקבל. וא"כ מתורת כלי קיבול הוא וסגי בכ"ש והכא בתורת בגד ע"ש שהאריך בזה:
ולא נראה לע"ד דפשוט דגם הכא מיירי בראוי לקבל דבלא"ה אפילו מאה אמה טהור ואפילו בראוי לקפל ולקבל לא שייך תורת כלי קיבול רק בנעשה עבור כלי קיבול אבל בנעשה לשם בגד לא מהני מה שראוי לקבל ותורת בגד עליו דבעי שיעור וגם שיהא ראוי לקפל ולקבל כמ"ש לקמן (דף ס"ג) ע"ש: