אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה טומנין - פרק רביעי · דף נ.
ד"ה בגמרא דוקא בית המשתה ובית האבל דטרידי ולא ניחא ליה למימר דבית המשתה ובית האבל שהוא מצוה התירו אבל בעלמא לא [כההיא דעירובין (דף פ"ד) גבי דאין מערבין אלא לדבר מצוה מי שילך לבית האבל או בית המשתה] דא"כ בשילהי מסכתין (דף נ"ז) גבי שפקקו המאור בטפיח ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת ומשמע ליה דקאי אפלוגתא דר"א וחכמים בפקק החלון לקמן פ' כל הכלים (דף קכ"ה) ומדבריהם למדנו כחכמים דלא בעינן קשור. וכן משמע בסוגיא שם (דף קכ"ו) דפריך אמ"ד הלכה כר"א ממתניתין ומדבריהם למדנו שפוקקין ע"ש. ושיטת התוס' לקמן דפלוגתא דר"א וחכמים הוא לענין טילטול ע"ש. ואי ס"ד דיש לחלק בזה בין מצוה לרשות א"כ מה ראיה מהא דפקקו את המאור לחכמים דר"א דלמא שאני התם שהיא של מצוה כדקאמר לקמן (דף קנ"ז) גבי מדידה אימר דאמרי רבנן מדידה של מצוה. אלא ש"מ דבפקיקה אין לחלק כמש"ש התוס'. אולם שיטת רש"י שם דמחלוקת ר"א ורבנן הוא באיסור בנין. א"כ הדק"ל דיש מקום לחלק דוקא באיסור בנין שהוא דאורייתא אין סברא לחלק בין מצוה לרשות כמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"ו) אבל בטילטול דרבנן יש לחלק כמו במדידה. ולע"ד י"ל עוד לשיטת רש"י דגם הכא לא התיר אלא לצורך מצוה כפשטות הלשון בית האבל ובית המשתה. ובאמת יצא לו כן ממתניתין דלקמן ומדבריהם למדנו שפוקקין וכו' דסגי במחשבה בעלמא ועובדא דהתם היה של מצוה כדקאמר שם גבי מדידה ולקמן (דף קכ"ו) משמע דחריות של דקל דינו כפקק החלון ע"ש. וא"כ בחריות של דקל נמי אינו מותר אלא במצוה והא דקאמר דטרידי ה"ק דטרידי ואין שהות לקשור ואם לא היה מתיר יבטל המצוה ולכן הקיל להתיר במחשבה לצורך מצוה. אבל לולא טרדתם למה יתיר בחנם משום מצוה כיון שבידו לקיים המצוה בהיתר פשוט לכ"ע בקשירה בע"ש. וההיא שפקקו המאור בטפיח שהתיר בלא קשירה. דהתם היה בשבת שאי אפשר ליתן והתיר בלא קשירה לצורך מצוה ועי' מ"ש לקמן (דף קכ"ו):
שם בגמרא אימא סיפא אבל לא יחוף בהן שערו ואי ר"ש מישרי קשרי. וא"ת דלמא אתי כרבי ישמעאל דאסר בנזיר באדמה דהיינו בנתר כמ"ש התוס'. וי"ל דרבי ישמעאל. ס"ל כרבי יהודה דדבר שא"מ אסור וא"כ לא אתי ברייתא כוותיה אולם ק"ל דהרמב"ם פסק הל' נזירות (פ"ה) כר"י דאסור לחוף באדמה. אף דקיי"ל כר"ש וצ"ל דהוי פסיק רישא דאסור כמ"ש הל"מ הל' שבת (פ"א) דהרמב"ם פסק דנתר וחול אסור כרבי ישמעאל ע"ש א"כ מאי פריך דלמא אתי כרבי ישמעאל:
ונלע"ד דגם הרמב"ם ס"ל דנתר וחול מותר כר"ש דהנה הכ"מ כם הל' נזירות תמה על הרמב"ם דפסק כרבי ישמעאל דיחידאה הוא וגם בל"מ הל' שבת (פ"א) הקשה מסוגיין דלר"ש נתר וחול מותר. ואני תמה יותר דהרמב"ם לא הזכיר כלל דין דנתר וחול לא בהל' נזירות ולא בשבת לא (בפ"א) ולא (בפ' כ"ב) ולא הזכיר רק עפר לבינה ואינך דבסמוך. גם צריך ביאור בסוגיא דפשוט בענין דמתניתין דנזיר חופף ומפספס הוא בנתר וחול ולא הוצרך להביא ראיה ע"ז. מכ"ז נראה לפרש דנתר וחול לא הוצרך להזכיר כלל כי אדרבה הקיל שבכולהו הוא נתר וחול דינו כמו ביד ובצפרניו ממש דמותר כר"ש וכל האמוראים דבסמוך כל אחד מוסיף על נתר וחול ואשמעינן רבותא דגם עפר פלפלין דהוא חריף ג"כ מותר וכן בכולהו. ואדמה לא היינו נתר וחול והוא חמור אפילו מעפר פילפלין ואינך. ולזאת פריך בפשיטות דלר"ש נתר וחול שרי מדתנן נזיר חופף ומפספס. ומסתמא הוא בנו"ח דאי בנו"ח אסור במה מותר. והשתא מיושב מאוד פסק הרמב"ם דנו"ח לא הזכיר כלל דהוא בכלל עפר לבינתא ואינך. ובאדמה פסק כרבי ישמעאל דאפשר גם הת"ק מודה לו בזה ואדרבה מדלא הזכיר אדמה להתיר מכלל דמודה דאסור. וכן כל האמוראים לא התירו רק עפר לבינתא ואינך דהוא קיל מאדמה משמע דבאדמה אסור:
ברש"י ד"ה מאי לאו ומאן דאסר קסבר בעינן מעשה וזה לא יכול. וק"ל כיון דאינו יכול לא גרע מבית האבל ומשתה דטרידי ולא היה יכול מאתמול דמותר אפילו לת"ק דרשב"ג ולפמ"ש לעיל דהתם אינו מותר רק לדבר מצוה י"ל קצת: