אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה בהמה - פרק חמישי · דף נג.
בתו' ד"ה אילימא שאינה קשורה. וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה וכו'. והקשה המהרש"א אימא נמי בסיפא איירי שאינה קשורה כלל ואיצטריך למתני לדיוקא דבקשורה אפילו בשבת שרי ולע"ד ודאי לא שייך דתני סיפא לדיוקא מה דתני ברישא בהדי' והתו' לא כתבו אלא דדרך התנא למתני בסיפא בהדיא מה דשמעינן מדיוקא דרישא אבל להיפוך לא:
ברש"י ד"ה וזה חומר. וסנדל משום דלמא מישתליף ואתי לאתויי. לכאורה צריכין להבין מדוע לא ניחא ליה נמי בסנדל משום משא כדפרכינן לקמן (דף נ"ט) גבי סנדל של בהמה טמא למאי חזי ופירש"י בעצמו דאין תכשיט לבהמה ע"ש. ובמרדעת דהוי מלבוש לשיטת רש"י לקמן בקשורה מע"ש טמא כדמשמע לקמן (דף קי"ד) דמייתי רבב על המרדעת חוצץ בטבילה ע"ש. אלמא דמרדעת הוי מלבוש וסנדל משא. אע"ג דבזוג נמי מסיק לקמן (דף נ"ח) דבשל אדם טמא אף בלא השמעת קול ובבהמה טהור ע"ש ואפ"ה קאמר לקמן (דף נ"ד) גבי ולא בזוג פקוק דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. אבל משום משא ליכא הא התם פירשו בתו' דבטיל אגב אפסר. והר"ן העומד בשיטת רש"י גבי שיר דלנוי נמי מותר פירש שם דנוי הרגיל בחול בשבת נמי שרי ע"ש. וסנדל הא אינו רגיל בחול. אולם במס' פרה (פ"ב) תנן עשה לה סנדל בשביל שלא תחלוק כשירה. ולעיל (דף נ"ב) גבי רצועה משמע דכל שבפרה אדומה כשירה בשבת ג"כ לא הוי משא אולם י"ל דהא תנן נמי התם פירש עליה טליתו מפני הזבובים כשירה. ובשבת לא מצינו דליהוי מלבוש בכה"ג אלא צ"ל דלא תליא דין שבת בדין עול שבפרה אלא בענין נטירותא יתירא דה"ל דבר שאינה צריכה אבל בדבר הנצרך לבהמה כגון סנדל וטלית י"ל דאף דלא הוי עול כיון דהוא לצורכה מ"מ בשבת אסור כיון דלאו אורחיה ה"ל משא והנלע"ד דלא ניחא ליה לפרש דהוא משא מדמסיק דזה חומר בבהמה מאדם קאי אסנדל ואי הוי משא לא שייך למקרי חומר דאיכא טובא כה"ג אלא אף אי לא הוי משא אסור:
בתוס' ד"ה מהו ליתן דבהמה חשיבא כדבר הניטל דיכול למושכה וכו'. ולכאורה יש להוכיח לזה מדנותנין מזונות לפני בהמה ואם היתה מוקצה לא היו נותנין לה מזונות כמ"ש בירושלמי הביאו הר"ן ביצה (דף כ"ג) אהא דאין נותנין מזונות לפני הדגים דאין עושין תקנה אלא לדבר המוכן ע"ש אולם ק"ל א"כ מאי פריך לעיל (דף מ"ג) לר"י דאין כלי ניטל וכו' מהא דכופין הסל לפני התרנגולין שיעלו. הא תרנגולין נמי יכול למושכם כדתנן לקמן (דף קמ"ח) תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. ועוד תניא בסוגיא אין עוקרין בהמה חיה ועוף אבל דוחין ע"ש. הרי דבהמה ותרנגולת דין אחד להם. ואין לומר דלא מהני טעמא דיכול למושכה אלא לענין שיהא ניטל כלי בשבילו אבל לענין ביטול כלי מהיכנו כיון שאין יכול לעוקרה ולהגביה ממקומה נקרא ביטול וכו' אבל הוא נגד הסברא כי הסברא נותנת להיפך דלענין ביטול כלי תליא בלהזיזה ממקומה ויכול לטלטל הכלי ולענין כלי ניטל וכו' צריך שיכול לטלטל המוקצה גופה ועי' לעיל (דף מ"ג) בתו' ד"ה בעודן. ואולי י"ל דתרנגולין לא מקרי דבר הניטל כמ"ש המהרש"א דדיכרי חשיבי דבר שאינו ניטל דאין דרך למושכם ממקום למקום. אף דפשוט דמותר ליתן להם מזונות ועי' לקמן (ד' ק"ו) בתו' ד"ה ואין אולם לקמן (ד' קי"ז) כתבו גבי פסח דקוד' שנשחטה הית' הבהמה מוקצה מטלטול ע"ש אף דפסח ודאי דעתו למושכה ולשוחטה וצ"ע בכ"ז:
בא"ד דגבי בהמה לא גזרינן כדתניא בזוג ומטיילת עמו בחצר לכאורה אינם מובנים דהא אדרבה משמע לקמן (דף ס"ד) דאדם ובהמה דין אחד להם דפריך שם לרב דאמר גם באשה דכל שאסור בר"ה מפני מראית העין אסור בחצר מהא דמטיילת בחצר ומשני תנאי היא ומאן דאסר באשה אסר נמי בבהמה ע"ש. ואפילו מאן דשרי בזוג י"ל דאינו אלא בדבר שאסור משום מראית העין אבל באיסור ממש י"ל דגזרו גם בחצר חוץ מכבול וי"ל דמסתבר לה דשו"ט דשם במראית העין בחדרי חדרים אינו אלא בח"ח גופא מקום דלא גזרינן משום רה"ר אבל בגזיר' דר"ה אין נפ"מ בין מראית העין לכל התכשיטין והוכיחו שפיר:
ובעיקר הדבר בשלמ' לשיטת הרמב"ם הל' שבת (פ' י"ט) דגבי אשה אינה אסו' אלא בחצר שאינה מעורבת ע"ש ובחצר שאינו מעורב הא קיי"ל לקמן (ד' ק"ל) דמותר לטלטל בכולו וע"כ צ"ל דעיקר האיסור הוא משום מאני דבתי דקיי"ל עירובין (ד' פ"ט) כר"ש דחצרות וכו' רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן ולא בכלים ששבתו בבית כמ"ש בפ' במה אשה. א"כ י"ל דלא גזרו אלא בבגדי אשה דשכיחי בבית אבל במאני בהמה דלא שכיחי בבית אלא בדיר וסהר לא גזרו. אבל לשיטת רש"י לקמן (דף ס"ד) דאפילו בבית ובחצר המעורב גזרו אטו ר"ה א"כ מה לי אדם או בהמה הא בשניהם הוא דאורייתא. אולם לשיטת רש"י ביבמות (דף קי"ט) דבהרחקה לדאורייתא יש לחלק בין כרת ללאו ע"ש נ"ל לפ"מ דקיי"ל לקמן (דף קנ"ד) דהמחמר אחר בהמתו פטור ע"ש. מש"ה לא גזרו כדאמרינן לקמן (דף קנ"ג) כל שבאדם פטור בבהמתו מותר לכתחילה: