אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) במה אשה - פרק שישי › דף ס.

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

במה אשה - פרק שישי · דף ס.

דף נט:

בתוס' ד"ה למאי חזיא. נהי שרגילה לנושאה בשביל שצריכה וכו' כיון דאינו מלבוש וק"ל מ"ש מדלקמן (דף ס"ב) בחילופיהן באיש דאם יצא בטבעת שיש עליה חותם פטור. אף דבעצם ע"כ אינו תכשיט כמו באשה רק שרגיל משום שצריך להחתימה נקרא דרך מלבוש אף בשבת שא"צ להחתימה דהא אסור לחתום בשבת. וכן להרי"ף שם במחט נקובה נקרא מלבוש אף בשבת שאסור לתפור והוא נגד כל דיבור התו' דשמעתין:

במשנה לא יצא איש בסנדל המסומר. לכאורה נראה דמלתאי דמלאכות שבת הוא דגזרו ועשאו בכלל הוצאה והוא ע"ד מאמרם ז"ל לקמן (דף קי"ג) האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל שקצים ורמשים שכל מתי מבול ננערו לשם ופריך והא איתמחויי איתמחו ומשני כיון דמלקו גזר ביה רבנן ע"ש הרי משום חשש סכנה גזרו עליו איסור שקצים השייך בו אף דמותר מצד הדין. וה"נ בשבת דאיכא כנופיא ואפשר לבא לידי דוחקא וסכנה גזרו עליו איסור הוצאה [ובחידושי לפסחי' הארכת דמצינו דמשום עילא גזרו איסור אחר כמו בגילוח בחול המועד דמשום שלא יכנסו למועד מנוולין עשאוהו כמלאכה וכן בריש פסחים בחמץ דמשום שלא יאכל נתנו עליו איסור בל יראה הכתוב בתורה ולא מהני ביטול] וה"נ משמע מדמסיים ע"ז ואם יצא אינו חייב חטאת. ואם היה משום חשש סכנה בעלמא ואינו נוגע לאיסור שבת לא שייך לאשמעינן דאינו חייב. אולם מהא דפריך בסוגיא בחול נמי ליתסר. ואם הוא בכלל מלאכות שבת לא הוי פריך מידי. ונפ"מ להלכה לענין ביטול רשות דקיי"ל עירובין (דף ס"ט) ובש"ע (סי' שפ"ה) דאפילו המחלל שבת בדרבנן אינו מבטל ואם איסו' סנדל נוגע לשבת החשוד לילך בסהמ"ס אינו מבטל רשו' ולפמ"ש בסמו' גבי יו"ט ושבת כהדדי נינהו דתנן כל שחייבין בשבת חייבין בי"ט ואין בין י"ט לשבת וכו' דהוא לענין איסור סנדל גופא ואף דהוצאה לא שייך בי"ט מ"מ בסנדל החמירו ועשאוהו כלא לצורך לגמרי דאסור בי"ט כמו דהחמירו לענין שילוח מנות כמ"ש התו' מוכרח דהוא נוגע לאיסור שבת אולם לכאורה לפ"ז לר' ענני ב"ר ששון דאמר הכל ככבול דבחצר מותר. א"כ ברייתא דסמוך דלא יטייל ממטה למטה היא דלא כר"ע ב"ש א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דהלכה כרעב"ש למה ליה למימר בסמוך דהלכה כת"ק דמותר לטלטל כיון דאפילו לנועלו מותר. אולם י"ל דגם בזה החמירו בסנדל טפי ובלא"ה צל"כ לפמ"ש לעיל (דף נ"ח) מהירושלמי דבאיש לא גזרו בחצר ולא באתי אלא לעורר לב המעיין תן לחכם ויחכם עוד:

עב בתו' ד"ה אין בין ואע"פ דבפ' משילין מוקמי' לה כב"ש. ולולא דבריהם הייתי אומר דאין הכוונה משום דהוי מעין המאורע לחוד דא"כ אכתי חלוק שבת מי"ט בהרבה מלאכו' ואין נפ"מ אלא בין רב למעט ודמיא ממש לחלוקת ירדן משאר נהרות בעומק ורוחב אלא עיקרא ארישא דמתניתין דביצה (דף ל"ו) קא סמך דתנן כל שחייבין משום שבות ורשות ומשום מצוה בשבת חייבין בי"ט וכל הני שבות דרבנן הן ומסיים דאין בין יו"ט לשבת וכו' וממילא דשבות של סנדל המסומר בכלל דגזרו בשבת נאסור גם ביו"ט. וכה"ג כתבו התוס' ביצה (דף י"ח) בענין גזירה י"ט אטו שבת ולא הוי גזירה לגזירה די"ט ושבת אחת היא ע"ש ולפ"ז אין הכוונה אההיא דתנן מגילה (דף ז') אין בין י"ט לשבת וכו' דהתם מיירי באיסורא דאורייתא כמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"ד) ואינו ענין לסנדל:

והנה בטורי אבן במגילה (דף ז') הקשה דמצינו ג"כ ביצה (דף י"ז) דשבת חמור מי"ט לענין מחלוקת ב"ש וב"ה בטבילת כלים ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין ובגמרא שם איכא מ"ד דבשבת השקה וטבילה אסורה ומתניתין בי"ט ואיכא למ"ד דבי"ט תרוייהו שרי ומתניתין בשבת. והניח בקושיא. ולע"ד דמהשקת המים ודאי לא ק"מ דהא הוא אוכל נפש ממש דהא מטבילין לשתיה וגם מטבילת כלי ע"ג מימיו נ"ל דהוא נקרא מכשירי א"נ ומכשירי א"נ במקו' שאינו תיקון גמור משמ' ביצ' (ד' כ"ח) דמות' לכ"ע גבי אין משחיזין הסכין בי"ט דקאמר בגמרא לא שנו אלא משחזת של אבן אבל של עץ מותר בענין שתהיה שמנוניתו קרוש על פניו שלא יהא ניכר כוונתו להשחזה שהרואה יאמר דלהעביר שמנוניתו קבעי והוכיח לזה מהא דאמר רבא להעביר שמנוניתיה בעינא. ובאמת לחדודי הוא דקבעי ע"ש. א"כ דמיא ממש לטבילת כליו ע"ג מימיו שהרואה יאמר דלהשקת מים הוא דבעי. עוד הקשה שם הט"א לב"ה מביצה (דף י"ט) דעולת ראיה באה בי"ט אבל לא בשבת ע"ש ולע"ד י"ל דהיא ג"כ בכלל א"נ דהא מסברא החיצונה בלא שום קרא הייתי מתיר כל הקרבנות בי"ט משום מתוך שהותרה לא"נ ורק בנדרים ונדבות גזירת הכתוב הוא מלכם ולא לגבוה דגרע משלא לצורך כלל כמ"ש התוס' ביצה (דף י"ב) תדע דהא אפי' שתי הלחם דהוא א"נ ממש לאדם ממעט לה בפסחים (דף מ"ו) מקרא דלכם ולא לגבוה. וא"כ בעולת ראיה אפקיה דאינו בכלל גזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה ואוקמיה אדינא דהוא בכלל א"נ [ומש"ש עוד מדלקמן (דף קל"ז) קדמני ישוב לזה במ"א ולזאת מנעתי מלכותבו] אולם מצינו דשבת חמור מי"ט לקמן (דף קכ"ח) אין מילדין את הבהמה בי"ט אבל מסעדין הא בשבת אסור לסעד כמבואר בש"ע (סי' של"ב) ואולי הוא בכלל משילין פירות דביצה (דף ל"ה) דהתירו טרחא משום הפסד ממון בי"ט אבל לא בשבת אבל יש לחלק דהתם טלטול והכא טרחא דלא שייך גזירה משום הוצאה. ועוד מצינו בעירובין (דף ק"ד) ממלאין מבאר הקר בי"ט ופירש"י אבל לא בשב' וכן ביצ')ד' (ד' ו') מת בי"ט יתעסקו בו עממין אבל לא בשבת:

בגמרא אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי. המ"א (סי' ש"ח) הקשה מזה על המ"מ בענין סנדל שנפסקה רצועה הפנימית דאסור לטלטלו דבטלה מתורת כלי והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי כלי דשרי ותירץ דלא חזי לכסות כלים משום דממאיס והקשה המ"א מהא דסנדל המסומר דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי ע"ש. ולא הבנתי מה ענין זל"ז דהא התם לא חזי לשום דבר אחר אף בחול וכיון דמאוס לפי טבע האנושי לכסות ה"ל שבר כלי שאינו ראוי מעין מלאכה ואף אם ימצא אדם אחד שדעתו יפה ואינו מאוס בעיניו בטלה דעתו ובטל מתורת כלי אבל הכא הא כלי שלם הוא וראוי לנעול בחול רק בשבת אסור וה"ל כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטל לצורך גופו ואם רוצה לכסות בו מי יאמר לו מה תעשה ולא גרע מנר שכתבו התוס' שילהי במה מדליקין (דף ל"ו) שהוא מלאכתו לאיסור ואפ"ה מותר לצורך גופו. ומבואר פ' כירה (דף מ"ד) דאפילו נר ישן דמאוס שרי ועוד שם (דף מ"ו) איכא למ"ד דאפילו דנפט שרי דחזי לכסויי מנא ע"ש ועי' מ"ש לקמן (דף קי"ב):

בגמרא לא קשיא כאן שנגממו כאן שנעקרו. לכאורה ללשון ראשון שברש"י דבנעקרו אינו מותר רק עד דו"ה א"כ לעיל כי פריך ר' יוחנן דאמר כמאן הוי מצי לשנויי דס"ל כהך תנא דיותר מה' אסור. וללשון ב' דבנגממו אינו מותר אלא דו"ה א"ש טפי דבעביד מתחילה דמי לנעקרו ולא לנגממו. וי"ל דהתם דעביד לכתחילה לנוי עדיף טפי אבל הכא הא עביד לכתחיל' לחזק רק שנשרו גרע:

בתוס' ד"ה השתא חמש. דא"כ התרת סנדל המסומר ק"ק הא בהא דקתני נשרו רוב מסמרותיו הוי בעי למימר אפי' טובא לולא רומיא דסיפא דנשתיירו דו"ה ועי' במהרש"א וי"ל:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה