אור ברסלב
אש קודש שנת תש"ב

אש קודש· רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה

שנת תש"ב

שנת תש"א

ראש השנה

קולי שמעת אל תעלם אזנך וכו' וכו', שע"פ פשוט צ״ל אם כתיב שמעת שכבר שמע א״כ מה הבקשה אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.

אבל נודע המדרש (פ׳ תולדות) עה׳׳פ הקול קול יעקב וכו' בשעה שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטות ע"ש, כי התורה ומצוות הם חיינו ואורך ימינו, ואפילו על התפילה איתא בפסוק מסיר אזנו משמוע תורה וכו, וכשאנו מזכירים עצמנו את עליית תפילותנו למרום בימים טובים הקודמים קולות התורה של בתי מדרשות, ישיבות הדרים ות״ת, שבכל השנה היו עוטרים להן מסביב, גם התורה אשר כ״א למד בביתו בכל השנה ובפרט בימי אלול, היתה מקיפה את תפילותנו של ימים הקדושים אלו, ויחד בקעו קולות הקדושה אלו של התורה ותפילה, את כל הרקיעים ועלו לפני כסא הכבוד, ולא רק אותנו קדשו בכל פעם יותר, ולא רק לנו המשיכו ישועה, רק גם את מלכות שמים תקנו, כי ד' אמר אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מאמ״צ, התגלות שם הוי' היתה כשיצאו ישראל מעבדות לחירות ומיגון לשמחה, כשישראל בצרה גם שם הוי' נסתר ונקרא אלקים כמ״ש בזוה״ק, ורק כשישראל בישועה ועי"ז גם עובדים את ד' אז גם מלכות שמים נתגלה, אנכי הוי' אלוקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ, שאז נתגלה האנכי והוי'.

וזה שמתפללים קולי שמעת לשון עבר, בעבר שמעת קולי של התפילה ושל התקיעות שופר מפני שגם קול התורה הי' מקיף אותי, והי' קול הזה בוקע רקיעים, לכן עתה אף שאינו עולה כ״כ ונשמע רק כמו מרחוק כמו שצריכים להטות האוזן לקול קטן הבא מרחוק מ״מ אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי, כי לא לנו לבד הדבר נוגע רק גם לך כביכול, כי ראש דברך אמת, ודרשו חז״ל ראש דברך קאי על אנכי שבקבה״ת, ולהנ״ל שאמרת אנכי ד׳ אלקיך אשר הוצאתיך מאמ״צ, שהתגלות אלקית היא כשישראל בישועה ועבודת ד', לכן ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים, כי לא מאתנו הסבה שכל התורה והעבודה כעת נחרבה רק וכו', לכן רחם נא וערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים ונחדש אז בעזהשי״ת את התורה ותפילה ועבודה עוד ביתר שאת.

תקעו בחודש שופר בכסא לי״ח וכו׳ משפט לאלקי יעקב, כי זהו החג שהלבנה בו נתכסה, כדי שלא ימצאו ב׳ עדים נגד ישראל בשעת המשפט כנודע, (רעיא מהימנא שופטים דף ער״ה) אבל הלא אומרים עליו ית׳ הוא היודע ועד, א׳׳כ גם הוא ית׳ יכול להעיד, וע״ז אומר הפסוק משפט לאלקי יעקב, המשפט שאנו נשפטים ביום זה אינו לישראל לבדו רק גם לו ית', כי כיון שישראל שבים בתשובה ומקבלים עול מלכותו ית׳ עלינו בשופר, כנודע שהיא קבלת עומ״ש והתחדשות מלכותו ית׳, אז כל מה שנוגע לישראל נוגע לו ית׳.

וזה תקעו וכו׳ ותשובו בתשובה ובקבלת עומ׳׳ש, בכסא ליום חגנו שהלבנה בו מתכסה ולא יהי׳ ב׳ עדים נגדכם, וא״ת הלא הוא ית׳ היודע ועד, אבל כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חוק הזה הוא לישראל שהמשפט אינו לישראל לבדו רק גם לאלקי יעקב, ואין הוא ית' יכול להעיד ע״ע, וצריכים עדים אחרים, וכיון שהלבנה מתכסה ואין עדים אחרים, בטוחים אנו בד׳ שנזכה בדין.

אם עונות תשמור י״ק אדני מי יעמוד, להבין הרמז תשמור י״ק, למה דוקא י״ק, וכן למה לא אמר י״ק מי יעמוד רק אדנ', אבל איתא בגמרא מנחות (כ״ט ע״ב)ם עה״פ כי בי״ק ד׳ צור עולמים עוה״ב נברא בי׳ ועוה״ז בה׳, והגם שאין אנו משיגים ענינים גבוהים כאלו מ״מ הנוגע לעבודה נבין נא לפי מצבנו למה רק בי״ק נבראו ולא בו"ק.

אבל ו"ק בישראל תלוים והם בוראים בהם, כי בל מה שברא הקב׳׳ה לכבודו בראו, נמצא עוה״ז ועוה״ב שברא הקב״ה בי״ק, התגלות כבודו ברא, וכשישראל עובדים אותו ית׳ במדות שהם בחי׳ ו׳ ועומ״ש שהיא בחי׳ ה׳ תתאא כנודע, אז גם הם בוראים חלק כבודו ית', ועיין הקדמת זוה״ק שכשאיש ישראל מחדש מה בתורה, נברא עי״ז שמים חדשים, היינו שעבודת ישראל ג״כ בריאה היא, שנברא ונתגלה חלק כבודו ית׳ עד שבמרום נברא שמים חדשים.

בי״ק ברא ד׳ עולם האצילות ואח״כ בריאה שהיא התגלות כבודו ית', ואח״כ ברא יצירה יותר התגלות ואח״כ עשי', וישראל בוראים בעבודתם בבחי׳ ו״ק שהיא התגלות יתירה שבעשי', שבפועל ממש יתגלה אורו וקדושתו גם בגופנית העשי׳ במצוות מעשיות שבגופו ממש בבשרו דמו וכחו, אף במדותיו של האיש הבאים מנפש הבהמי׳ שהיא חיות הגופניות יעשה [תימשך] קדושת אלקית והתורה.

וזהו הענין שבמחשבה רוצה כל איש לעבוד את ד', ורק בפועל ממש קשה לו מפני שבמחשבה היינו בי״ק כבר נברא התגלותו כי ד׳ בראה, משא״כ בפועל ממש בו"ק צריך האיש עתה לברא בריאה חדשה וקשה לו.

ובזה אפ״ל מעט לפי מצבנו המדרש בראשית רבה י״ז, אר״א בשעה שבא הקב״ה לבראות את האדם נמלך במה״ש וכו׳ א״ל חכמתו מרובה משלכם וכו', א״ל זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם א׳׳ל זה מה שמו, אמר זה שור וכו', ואני מה שמי א׳׳ל אדנ' וכו', ע״ש. שעפ״פ ק״ל למה באמת יקרא האדם את שמות דברי העולם, ולא עוד אלא גם את שם אדנ׳ של הקב׳׳ה הוא יקרא, ולמה דוקא זאת תהא הוכחה נגד המלאכים, לברא את האדם.

אבל נודע ששם כל דבר הוא חיותו כמ״ש נפש חי׳ הוא שמו, ששמו הוא נפש החיות שלו, ויש קריאת השם לאחר שהחיות כבר נברא, כמו ויקרא אלקים לאור יום, שקרא שמו לאחר שכבר ברא את היום, ויש קריאת השם שע״י הקריאה נעשה הדבר ונברא החיות, כגון ראה קראתי בשם בצלאל וכו׳ ואמלא אותו רוח אלקים, היינו שע״י שקראהו ד׳ ית׳ בשם, מילא אותו בחכמה וכו', וכן ויקרא משה להושע ב״נ יהושע ופרש״י י׳׳ק יושיעך וכו׳ שע״י קריאת שמו פעל ליתן בו קדושה יתירה להצילו וכו', וכיון שהמלאכיט קטרגו שלא לברא את האדם לכן אמר להם הקב״ה חכמתו מרובה משלכם, כי בראשית ברא וכו׳ איתא בתרגום ירושלמי בחוכמא ברא, חכמתו מרובה משלכם שגם הוא ע״י עבודתו את ד׳ בורא, והראי׳ שיכול לקרא שמות שהוא ג״כ ענין בריאה של נפש חיות שבהם, ואיזה בריאה בורא והא כבר נבראו, אלא שעמהם היינו עם כל דברי העולם קורא את שם ד׳, שממליכו ית׳ על כלם והוא השם אדנ׳ שקרא, כמ״ש שהוא אדון לכל, שהאדם ע״י שעובד את ד׳ בכלם, ממליך אותו ית׳.

לכן זמן התשובה הוא בר"ה זמן בריאת העולם, מפני שגם התשובה שעיקרה היא עבודת ד׳ מעתה, בריאה היא, חדשו מעשיכם בחי׳ המחדש בכי״ת מעשה בראשית.

והנה בבריאת העולם הי׳ בונה עולמות והחריבן כמ״ש במדרש (פרשת בראשית) שהיא שבירת הכלים ומהם עשה עולמות אלו עולם התיקון כנודע, ונודע מהאר״י זצוק״ל שענין עשרה הרוגי מלכות יהי׳ מפני שאז נתרבו קליפות שהי׳ עומד להיות חורבן העולמות כבשעת שבירת הכלים ונתתקן בעשרה הר״מ, וממילא כשאנו רואים צרות אלו שעוברים עלינו וכ״כ נפשות מישראל והרבה ת״ח צדיקים ועובדי ד׳ שנעדרו ר"ל וכל איש ישראל הסובל כ״כ עתה ובפרט מי שנעדר ר״ל, צדיק הוא ד׳, ירחם ויאמר די לצרותינו וצרות עמו בית ישראל, אז יודעים שגם עתה זמן של בחי׳ שבירת הכלים הוא, לכן צריכים להתחזק יותר בתשובה ולחדשו מעשיכם ולבריאה חדשה.

וראשית כל שנתחדש אנחנו בתשובה, לא בלבד שלא נעשה את אשר עשינו עד כה, ורק טוב נעשה, רק גם שנעשה בכל עצמנו בריות חדשות טובות, עובדי ועבדי ד׳, ואז גם כל העולמות יתתקנו כנ״ל, שאיש הישראלי בורא בבתי׳ ו״ק וקורא בשמות כלם, ועי״ז גם בשם אדנ׳ ית׳ קורא, שמגלה מלכותו ית׳, וזה אם עונות תשמור י״ק, מפני שהשם י״ק הוא ית׳ בעצמו ברא ולא בישראל, ואפילו אם ישארו העונות, שם הזה י״ק ישאר, אבל אדנ׳ מי יעמוד, כי שם הזה ישראל קוראים אותו כנ״ל במדרש שאדה״ר קרא אותו ובגמרא איתא שאברהם אבינו קרא אותו.

קויתי הוי׳ קותה נפשי, תקותי היא שכל דווי׳ היא רק עם ישראל לכן יחל ישראל אל ד׳ וכו׳ והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו.

מן המצר קראתי י״ק ענני במרחב י״ק, כי נודע הא דאיתא בת״ז הק׳ (תיקונא שתיתאה) על אותם שמתפללים בר״ה על צרכי עצמם צווחין ככלבין הב לן חיי הב לן מזונא, אבל בשעה שהאיש מוכה בייסורים קשים, קשה שלא יצעק על כאביו, זולת הצדיקים הגדולים המופשטים מגופם וכל עצמותם, לכן לאנשים בערכינו ובפרט בצרות מרות כאלו, א״א שלא נצעק ונתפלל לד׳ גם בר״ה ויוה"כ על יסורינו וכאבינו, אבל גם על זה בעצמנו נפשנו מר תבכה, שגם בימים קדושים אלו אנו צריכים להתפלל הב לן חיי הב לן מזונא, ולא תפילות עילאות צרכי שמים, וכמו שכבר אמרנו עה״פ ויאנחו בנ״י מן העבודה, שישראל צעקו רק על העבודה והצרות, אבל ויזעקו שתעל תפילתם [שועתם] אל האלקים מן העבודה, ע״ז בעצמו התפללו, שתפילתם מן העבודה תתעלה אל האלקים, שיתפללו צרכי שמים, לא צרכי עבודה.

וזה מן המצר קראתי י״ק, עתה אני קורא מן המצר על צרותי אבל ענני במרחב י״ק שאקרא אותך במרחב מתוך הרחבה וג״כ להתפלל תפילה טובה ועילאה, רק לשם י״ק.

שבת שובה

שובה ישראל עד ד׳ אלקיך וכו׳ קחו עמכם דברים.

להבין מעט הא שפתח הפסוק בלשון יחיד שובה וכו׳ אלקיך, ומסיים בלשון רבים קחו עמכם, וכן בתשובת הקב״ה ארפא משובתם וכו׳ בלשון רבים, כי שב אפי ממנו, לשון יחיד.

כי איתא בגמרא חולין דף ז׳ ברפב״י כשהלך לפדיון שבוים שאמר לגנאי נהרא חלוק לי מימך, א״ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה וכו׳ ואני ודאי עושה, א״ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק לי׳ וכו' אר״י כמה נפיש האי גברא כמשה ושתין רבורן, שע״פ פשוט צ״ל ומה התשובה על דברי הנהר, הלא לכאורה טענה חזקה טען אתה וכו׳ ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק וכו', ועיין מהרש״א ז״ל שמדייק בזה, וחוץ מדבריו ז״ל אפ״ל כיון שרפב״י הלך בשביל ישראל כי הלך לפדיון שבוים, ולהציל נפש הוא ית׳ מבטל כביכול את רצונו, ואפילו על ספק פקוח נפש צריכים לחלל את השבת, (יומא דף פז) לכן אפילו אם גם הנהר הולך לעשות רצון קונו ואפילו הוא ודאי ושל רפב״י ספק גם על ספק להציל נפש מישראל הי' צריך הנהר לבטל את מעשיו, ולחלוק, כי לא עדיפים מעשיו לעשות רצון קונו מרצון ד׳ בשמירת שבת, ואפילו הכי מחללים גם על ספק.

ואפשר הא שאנו מתפללים בסליחות, תורה הקדושה התחנני בבקשה, חוץ מן הפשוט, התפילה היא שכיון שהוא ית׳ מקיים את כל התורה, יקיים גם את דין התורה הזה, כי כמה גדולה היא נפש מישראל עד שע״פ דין התורה גם על ספק פקוח נפש צריכין לבטל דיני תורה, ועתה חלק גדול מישראל כ״כ בצרה וסכנה ר״ל, וזה תורה הק׳ התחנני שכך דין תורה להציל ישראל.

נחזור להנ״ל כי צריכים לדעת מה מסיים ר״י כמה נפיש האי גברא כמשה ושתין רבוון, הא לכאורה הוא דבר פשוט, כיון שלצרכו בלבד נקרע הנהר כמו בקי״ס למשה וכל ישראל, אבל בכלל יש לדקדק, דעל קי״ס איתא בגמרא עה״פ וישב הים לאתנו לתנאו הראשון וכו', ועיין בתוי"ט על אבות פ״ה עה״מ עשרה דברים נבראו בע"ש וכו׳ בשם הרמב״ם ז״ל שלכן אמרה הגמרא שהתנה עם הים בשעת הבריאה כדי שלא תהא השתנות ברצונו ודעתו ית', רק מאז ראה הוא ית׳ שיצטרך לקרוע את הים ע״ש, ולפי״ז גם על נהר גינאי ע״כ התנה ד׳ שיחלוק מימיו, וא״כ למה טען נגד רפב״י ולא רצה לחלוק הא ידע שהתנה ד׳ עמו.

ואפשר שזה הי׳ טענתו של הנהר, שחשב שרק כל הכלל ישראל חשובים ויקרים לפניו ית׳ ולא היחיד, וכמו שעם הים התנה ד׳ שלפני מש״ר וס"ר יקרע, כן גם הוא רק כשיבואו לפניו כל ישראל יחלוק, ולפני היחיד אינו צריך לבטל את הליכתו שהולך לעשות רצון קונו, אבל כנ"ל טעות הוא, כי גם בשביל ספק נפש אחת מישראל צריכים לחלל השבת, וזה שמסיים ר״י כמה נפיש האי גברא כמשה וס"ר, היינו שזה הי׳ ויכוחם, ובזה נצחו רפב״י שהאי גברא נפש אחת מישראל ומכש״כ איזה נפשות יקרים הם לפניו ית׳ לא הכלל כלו לבד.

והענין הוא פשוט גם לדעתנו הקטנה כי כיון שישראל נטריקון יש ששים רבוא אותיות לתורה, יש ששים רבוא אנשים לישראל, וכשחסרה גם אות אחת, כל ספר התורה פסול, ונודע משערי אורה עה׳׳פ פקודי ד׳ שהתורה נארגת כולה, על שם הוי׳ אם בנוטריקון גמטריאות וכו', לכן כשחייו איש אחד נחסר נפסלה התורה ונוגע הפגם בשמו ית׳ שהתורה נארגת עליו, ואפשר זה הרמז שאנו מתפללים לא לנו ד׳ לא לנו, כי לשמך תן כבוד, כי כשתעשה לנו, אז אפשר תעשה רק בשביל הכלל ישראל, לכן לא לנו ד׳ כלומר לא לנו לשון רבים בשביל הרבים לבד, רק לשמך תן כבוד, ואז בשביל שמך גם למען היחיד תעשה שלא יהא פגם בשמך.

והנה כמו שאנו מתחננים ומבקשים מד׳ שגם על הפרט יחוס ואת כל איש ישראלי יציל ויושיע, כן גם צריך כל איש פרטי מאתנו לשוב בתשובה, ולא לסמוך עצמו על הכלל לומר שהכלל ישראל טובים ושבים אל ד', וחוץ מזה, הלא לכל אחד ישנם חסרונות לעצמו ומדות נפגמות לעצמן שצריך לתקנן, ולא רק משום תיקון הפגמים, רק איתא בע״ח שע״ג פ״ב שאין צדיק דומה לחבירו ואין ברי׳ דומה לחברתה, וכשאיש ישראלי עובד ד׳ מתגלה מכ״א אור וקדושה, מה שאין מתגלה מחבירו, ואפילו עתה בשעת הצרה והריסת ישראל יכול להיות שיתגלה מהם מה שלא הי׳ מתגלה מהם בשעת הרווחה, וכמו שכבר אמרנו עה״ג ברכות (דף ג׳) בר״י ששמע ב״ק בחורבה, ולמה לא שמע עד עתה, דהא אלי׳ אמר לו שבכ״י כשישראל נכנסין וכו׳ ואמרנו שאפשר מפני שהי׳ בחורבה מחורבות ירושלים והי׳ לבו נשבר בקרבו יותר, שמע יותר הב״ק, לכן הגם שאח״כ מדבר הנביא אל הרבים מ״מ מתחיל שובה ישראל בלשון יחיד שגם היחיד ישוב אל ד׳ כ״א כפי פרטיות עצמותו, וכן גם תשובת ד׳ ארפא משובתם לשון רבים ומסיים כי שב אפי ממנו גם את היחיד אציל ואושיע.

אמרנו בשב״ק אצל הקידוש. חשבתי שבצרות כאלו כשיבא ר״ה אז תפילות ישראל תהיינה ברעש ושפיכת הלב כזרם מים, אבל הן בטוחים אנו בד' שפעלו התפילות, מ׳׳מ את אשר ראו עינינו, אז קודם המלחמה יותר רעשו והתלהבו, גם ביותר שפיכת הלב התפללו תפילות ר״ה מאשר שנה זו, פשוט הוא מפני חולשת הגוף שאין כח לישראל, אבל מ״מ גם חוץ מזה רואים שבכלל גם הר״ה וגם השבת תשובה אינו בהיראה וההתלהבות כמו מאז, [עתה בשעה שאני כותב זה אוכל להוסיף שגם אנשים אחרים אמרו לי כן], ואיזה סיבות ישנן לזה, א׳ כי דוד המלך אמר ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עוז, כשאיש ישראל מתפלל ונענה בתפילתו אז מתחזק ומתלהב אח״כ בשאר תפילותיו, משא״כ כשרואים שמתפללים, ולא די שלא נענים רק עוד הצרות יותר מתרבות ר״ל נופל לב האדם ואינו מתעורר בתפילותיו, סיבה ב׳ היא כמו שכבר דיברנו (בפ׳ שופטים שנת תש״א) שלכל דבר גם לאמונה וגם לשמחה צריכים איש שהוא יאמין והוא ישמח, משא״כ כשכל האיש נרצץ ונרמס, אין מי שישמח.

וזה הדבר גם בענין התעוררות בתפילה, איש הישראלי עתה נופל שוכב ונרמס ואין מי שיתעורר בתפילה, אבל דוד המלך אמר ממעמקים קראתיך ד', לא מעומק אחד בלבד רק גם ממעמקים ב׳ עמקים, שאף שלאחר נפילתי בעומק הראשון קראתיך, ולא בלבד שלא נענתי ולא נושעתי, רק עוד נפלתי לעומק ב', עומק בתוך עומק מ״מ הנני מתחזק ושוב קורא אותך.

סוכות

יום ב' דסוכות הילולא של הקדוש בני הרב החסיד ר׳ אלימלך בנציון זצ״ל

דוד המלך אמר (תהלים ט״ז) אמרת לד׳ אדנ׳ אתה טובתי בל עליך, ואיתא ע״ז בגמרא (מנחות נ״ג) אמרה כנס"י לפני הקב״ה רבש״ע החזק לי טובה שהודעתיך בעולם, אמר לה טובתי בל עליך, אין אני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני בעולם תחילה, שנאמר לקדושים

כי איתא בגמרא (ברכות ז׳) מיום שברא הקב״ה את עולמו לא הי׳ אדם שקרא להקב״ה אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון שנאמר ויאמר אדנ׳ במה אדע כי אירשנה עכ"ל, וצ״ל הא בב״ר פי"ז איתא שאדה״ר כשקרא שמות לכל בהמה וחי׳ שאל אותו הקב״ה ואני מה שמי, א״ל לך נאה להקראות אדנ׳ שאתה אדון לכל בריותיך, אר״א אני ד׳ הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדה״ר ע״ש, א״כ קדם אדה״ד [לקרוא] את השם אדנ׳ קודם שקרא א״א.

ואפשר כי באותו ענין שקרא א״א השם אדנ׳ נאמר לו הגלות שיגלו בניו כמ״ש שם והנה אימה חשכה גדולה וכו׳ כי גר יהי׳ זרעך וכו׳, ובגמרא איתא שמפני שאמר אדנ׳ במה אדע נענש בגלות בניו, וזה שהוסיף א״א על אדה״ר, כי אדה״ר אמר שנאה לקרא את השם אדנ׳ בזמן שניכר לכל שהוא ית׳ אדון לכל, כמו שאמר לך נאה וכו׳ שאתה אדון לכל בריותיך, וא״א הוסיף שגם בזמן הגלות והחשכה והצרות, הוא ית׳ אדנ׳ ואת שמו ית׳ אדנ׳ יקרא, ולא בלבד שגם אז יקראו ישראל את שמו ית׳ ויהיו דבוקים ואחוזים בו ית׳ רק גם עבודה לעצמה היא וקבלת עומ״ש ואדנותו ית׳ שבזמן ההתגלות והטובה אינה מתגלה כ״כ.

רבים הם דרכי העבודה והתגלות מלכותו ית׳, ישנה התגלות מלכותו שהיא דוקא בעת ההתגלות וטוב לישראל, וישנה שהיא בזמן ההסתר והגלות דוקא, שכלם רואים איך בני ישראל סובלים כ״כ צרות למען שמו ית׳ ומקבלים עליהם עול מלכותו במס״נ. וחוץ מזה איתא מהאר״י הקדוש זצוק״ל שבפטירת הצדיקים נשמותיהם הקדושות שעולות למרום נעשות בחי׳ מ״נ ממלכות לזעיר, ומזו״נ לאו״א, ועי״ז נעשה שלימות היחודים, והיא בחי׳ מיכאל עומד ומקריב את נשמותיהם של צדיקים כנודע (מנחות דף ק״י ובתוס' שם) והגם ששם איתא רק בפטירתם ובמס"נ בפועל ממש מ״מ פשוט שכן הוא בכל היסורים שסובלים ישראל ונחסר חלקים מכחם, כי גם בתענית איתא בגמרא (ברכות י״ז) שמיעוט חלבו ודמו שע״י התענית נחשב כקרבן כש״כ מיעוט חלבם ודמם כחם ומוחם שע״י היסורים המרים הרבה יותר מתענית, שהיא בחי׳ קרבן שמעלה מיכאל לד׳ וגורם היחודים והתגלות אורו קדושתו וישועתו, ולא יכנף עוד מוריך.

ובזה אפ״ל למה השם אדנ׳ שקרא א״א כתיב בתורה שבכתב כמ״ש אדנ׳ במה אדע וכו', והשם אדנ׳ שקרא אדה״ר לא נכתב בתורה שבכתב, כי נודע שישראל נטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה, יש ששים ריבוא אנשים לישראל, לכן א״א שקרא את השם גם מתוך צרות ישראל שמעלים חלקי עצמותם, אז עצמותם אותיות התורה נותנים בזה עד שמחלקי אותיות אלו נכתב השם בתורה, משא״כ אדה״ר שקרא השם שלא מתוך גלות וצרות, לא העלה אותיות ולא נכתב בתורה.

וזה רמז הגמרא הנ״ל עה״פ אמרת לד׳ אדנ׳ אתה, השם אדנ׳ הנחיל א״א לכנס"י לקרא גם מתוך צרות וע״ז אמרה כנס"י להקב״ה החזק לי טובה שהודעתיך בעולם, החזק לי טובה כי את נפשי לבי כחי ומוחי אף את כל ימי חיי אני נותן להודיעך בעולם, פשוט שעי״ז כל העולם מתפלאים עלינו שכ״כ מוסרים אנו את נפשנו עליך ית׳ ושמך מתגדל בעולם, וגם כנ״ל שעי״ז נעשה' שלימות היהודים, וההסתר חולף ואורו ית' מתגלה. ואמר הקב״ה הן עבודת כל איש ישראלי יקרה לד׳ ובפרט עבודה של מס"נ, מ״מ טובה אין אני מחזיק אלא לאברהם יצחק ויעקב שהם הודיעוני תחילה כי הם התחילו בעבודת מס"נ.

ואפשר שהם הודיעוני תחילה, לא שאין שום איש ישראל יכול להיות בחי׳ תחילה בעבודה לגמרי, רק שגם זאת פעלו האבות שיוכל איש הישראלי להיות בחי' תחילה בעבודה, והרי זה כמו בתורה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני (מדרש רבה ויקרא פכ״ב), שהגם שניתן למשה, מ״מ התלמיד מחדש הוא, רק שאילולא שניתן למשה לא הי׳ הוא יכול לחדש, כך הוא בחי׳ עניני דרכי העבודה, רשב״י הי׳ תחילה בדרך קדשו והאר״י זצוק״ל והבעש״ט זצוק״ל בדרכי קדשם, והכל בכח האבות שפעלו שיוכל העובד להיות תחילה, בדרך עבודתו.

ואפשר זהו גם נרמז בדברי רשב״ג בעשרה הרוגי מלכות הרגני נא תחילה ואל אראה במיתת חברי, חוץ מן הפשוט מרמז שהוא נעשה תחילה בדרך עבודה זה שפתח עתה. והיא שכ״כ תהא אהבת ישראל גדולה אצלו עד שירצה למות תחילה בשביל שלא יראה במיתת חבריו, שאף שלא יצא לחבריו שום טובה מזה, וכל איש טבעו שאפילו איזה שעות רוצה להאריך בחייו, וגם ע״פ דין אפילו על חיי שעה מחללין את השבת (יומא דף פ״ה), וגם אפשר כשיחי׳ עוד איזה שעות יהי׳ נס ולא יהרגוהו עוד, מ״מ ביקש הרגני תחילה ואל אראה וכו׳, ובמס"נ זו לאהבת ישראל הי׳ ר״ש תחילה, כי לא לבד מי שמפרש את בקשתו זו, רק גם בין הנהרגים והנפטרים בשנים אלו וגם בההריגות שקדמו ד׳ ירחם ויאמר די, הי׳ ביניהם צדיקים שהיתה להם אהבת ישראל מרובה ובפנימיותם היו מוכנים ליתן כל חייהם שלא לראות בצער ישראל וסבבו מן השמים שהם יפטרו תחילה, ואהבת ישראל זו באה מאהבת ד׳ אהבה רבה במס"נ, לכן יצחק אבינו שפשט את צוארו לד׳ לעתיד יהי׳ המליץ טוב לישראל עד לקבל עליו גם לכפר את עונותיהם, ולמשוך להם ישועה, לכן באושפיזת יצחק מתחילת שמחה, שמחת בית השואבה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.

הושענא רבה

בהושענא רבה מבקשים הושענא יחידה ליחדך, הושענא כבושה בגולה, כי כדי ליחד את שמו ית׳, ישראל עובדים את ד׳ וסובלים יסורים וגם מוסרים נפשם בפועל ממש ע״ז, ומה עושה הוא ית׳ כדי ליחד את שמו ית׳, בזמן שבהמ״ק הי׳ קיים וישראל היו במעלה העליונה, והוא ית׳ שידד המערכות ועשה נסים ונפלאות בשבילם, אז בזה יחד הקב״ה את שמו והראה לכל כי ד׳ אחד, אבל עתה כשכבושה כנס"י בגולה אז היא יחידה המיחדך, לבן הושענא ועשה גם אתה ד׳ למען יחוד שמך ית׳ וגלה כבוד מלכותך עלינו.

שמיני עצרת

ביום השמיני עצרת תהי׳ לכם וכו', ופרש״י בשם המדרש לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע׳ אומות וכו׳ אמר המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, ונבין נא למה באמת סעודה קטנה, והלא אם הי׳ מצוה ד׳ להקריב קרבנות מרובין היו מקריבין, וכן למה הסעודה הקטנה דוקא בשמ״ע אחר הקרבת הע' פרים, ולא בחג אחר.

אבל לפי מצבנו מרמז כי נודע שהע׳ פרים שהיו מקריבים נגד הע' אומות הי', ליתן שפע גם להם, כי כל שפע אלוקי נשפע ע״י ישראל, אבל כשח״ו יתגברו העונות והם יקבלו כ״כ שפע עד שיצירו אותנו ח"ו כ״כ, ולא תהא לנו בלתי סעודה קטנה, בכל המובנים, קטנות בגופניות וקטנות ברוחניות, גם אז לא יפול לבנו רק נתאמץ גם אז להקריב לו ית׳ עכ״פ סעודה קטנה, ומזה יהנה הוא ית', וכן גם עתה כשמזכירים א״ע את הר״ה יוה״כ וסוכות, וכן את השמ״ע ושמחת תורה אשר לפני שנים, ודומה לנו במה נחשבו הימים טובים של עתה, לא יפול לבנו רק נתאמץ לעשות סעודה קטנה כפי מצבנו, ולא בשמ״ע ושמחת תורה בלבד, רק גם בראשית הזמן הבע"ל נעשה לנו שעורים כפי מצבנו בדחקות ויסורים עכ״פ, וד׳ ירחם ויושיענו תיכף ומיד.

לשבת בראשית

הנה נודע שהתורה נעוץ סופה בתחילתה ותחילתה בסופה, ואיתא בספה״ק הסמיכות לעיני כל ישראל עם בראשית, ולפי מצבנו עתה אפ״ל הרמז, כי חסדים נגלים, היינו כשד' משפיע חסד לפי צרכי ישראל, אז הוא חסד לעיני כל ישראל, משא״כ כשהוא חסד נסתר, אז מתחילה הוא חסד רק לעיני ד׳ כביכול, אך אח״כ כשד׳ מושיע להם אז נעשה חסד גם לעיניהם שרואים החסד שהי׳ בו, אבל הלא אין לנו כח לסבול חסד כזה, לכן פעל מש״ר לכל האותות והמופתים וכו׳ ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית, שגם בראשית ומתחילה ומיד יהי׳ חסד לעיני כל ישראל היינו בחסדים טובים ונגלים.

עוד אפשר כי איתא בגמ׳ שבת פ״ח ע״ב אר״ש ב״נ אר״י וכו׳ לבבתני באחת מעיניך בתחילה באחת מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך, ופרש״י בתחילה בקבלה וכו', והנה על כפיית ההר מקשים התוס' בדף פ״ח ד״ה כפה, הא כבר הקדימו נל״נ ומתרצים אפשר יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה, נמצא שכיון שהראה להם אש לכן לא היו בטוחים שישארו בקבלתם של נו״נ, ורק בימי אחשורוש כשהושיע ד׳ להם אז קיימו וקבלה שמאהבת הנס והישועה קבלו גם מעצמם לקיימה.

זאת אומרת שכאשר ד׳ מדריך את ישראל בעוני ופחד אין בטוחים בהקבלה שיקיימו כמ״ש התוס' שמא יהיו חוזרין כשיראו האש הגדולה, פשוט מפני שבצרות קשה לקיים הכל, וגם כי יותר מתדבקת נפש הישראלי בד׳ כשמדריכה באהבה ובישועות טובות, ואז בטוחים יותר שיקיימו כי מקבלים ע״ע מעצמם באהבה כמו בקיימו וקבלו, נמצא שבהדרכה בעונש אז מתחילה רק באחת מעיניך כפרש״י בקבלה, ורק אח״כ כשתעשו בב׳ עיניך, משא״כ כשמדריך ד׳ את ישראל באהבה שאז בהקבלה בטוחים שיקיימו, אז מתחילה היא בב׳ עינים, וזה לכל האותות וכו׳ לעיני כל ישראל בראשית, שבראשית גם מתחילה יהי׳ לעיני, לשון רבים ב׳ עינים.

תולדות

לאחר שריחם ד' וריפא אותי ואת חתני הרר״י הכהן שליט"א (הי"ד) ממחלתנו המסוכנת ר״ל

ויתן לך האלקים וכו׳ ופרש״י יתן ויחזור ויתן, ונודע הדיוק מה ויחזור ויתן, הא יתן משמע תמידיות שתמיד יתן, וכן גם ברוך יהי׳, מה הלשון גם, ולא ברוך יהי׳ לבד.

אמנם חזקי׳ המלך כשחלה ונתרפא אמר שירה כמ״ש הכ׳ (ישעיהו ל״ח) מכתם לחזקי׳ וכו׳ בחלותו ויחי מחליו, ובסוף שירתו אמר חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמיתך, כי דוד המלך אמר (תהלים ג׳) רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה, ונבין מה הפי׳ של תיבת סל״ה כאן, שהוא לשון ועד׳ והי׳ די רבים וכו' אין ישועתה לו באלקים, ואתה ד׳ מגן בעדי וכו׳, לד׳ הישועה על עמך ברכתך סלה, וגם כאן כתיב סלה.

אבל בצרותינו אלו גם הפסוקים הללו מובנים לנו, כי כעת כשרבים מישראל נפלו כ״כ חללים בין ע"י מאורעות שונות בין ע׳׳י תחלואים קשים ר״ל, אז גם האיש שד׳ הושיע לו ויחי מצרתו ונתרפא ממחלתו אין לו לב לשמוח בישועתו, כי הגם שיהודי הוא, ולמה זה לא ישמח על שניצל יהודי ממות, מ״מ אינו מעיז לשמוח, וחושב בלבו הלא אם אשמח בחייתי, הריני בבחי׳ אני ואפסי עוד, ואיני משים לב לכל חורבן ישראל, ולכל המוני אנשים נשים וטף שהי׳ להם לחיות עוד שנים רבות ועתה ממלאים כ׳׳כ את קברי אדמות, כאילו ירדו חיים שאול, ואפילו חוץ מחשבון הנפש הזה על שבר בת עמנו, גם לעצמו קשה לו להאיש לשמוח בישועתו בי כשהתחילו הצרות לפני איזה שנים במצור ויריות, ורבים מאחינו ומקרובינו נפלו חללים ר״ל, אז אח׳׳כ אותם שנצולו שמחו, אבל רבים מהם לא היתה שמחתם שלימה, כי כמה מהם שנעדרו אח״כ ע׳׳י מחלת טיפוס הבטן ר׳׳ל ומשאר צרות שהיו מהלכות ר״ל אז, ואותם שנתרפאו ממחלה זו, ואותם שניצלו משאר הצרות של אז שמחו, אבל גם בהם היו רבים שלא היתה שמחתם שלימה, כי נעדרו אח״כ מרעב ר״ל, וכן בכל צרה וצרה, עד שכאשר ד׳ מושיע לאיש מצרה ומחלה, אינו יודע אם יש לו לשמוח בישועתו.

וזה רמז הפסוק צרי וכו׳ רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה, ששונאי ישראל שרוצים ח״ו להשמידנו, אומרים שכלם ח״ו יפלו בידיהם, וגם אותם האנשים מישראל שנושעים מאיזה צרה אין הישועה סלה ועד, וח״ו יפלו בצרה אחרת, ואתה ד׳ מגן בעדי ואתה יכול להצילנו על תמיד, סלה ועד, לד׳ הישועה על עמך ברכתך סלה אתה סלה וישועתך סלה, והעצה היא על עמך ברכתך סלה שנודה לך סלה, כי על כל ישועה צריכים להודות לד', ולומד שירה לפניו ית׳, והשירה וההודי׳ ממשכת שוב ישועה כנודע. אבל עיקר השירה היא שמלבד דברי השירה שאומרים נקבל ע״ע תוספת בעבודת ד', כמ״ש ישראל אז ישיר וכו׳ זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצוות.

לכן מי שמקבל ע״ע תוספת עבודה רק בענין אחד, אז ממשיך לו ישועה ג״כ בענין אחד והצלה מצרה אחת, אבל האיש שניצל מצרה ובפרט שנתרפא מחולי שיש בה סכנה צריך לתת אל לבו, הלא לולא ישועת ד׳ לא הי׳ ח״ו חי, א״כ בתודה ושירה לא די לו לקבל ע״ע תוספת עבודה בענין אחד רק את כל חייו חייב הוא לד', ובכל חייו צריך הוא לעבוד אותו ית', ולדעת שגם השעות אשר בהם אוכל שותה ישן וכו׳ גוזל הוא משעות הקודש של עבודת ד׳ לכן גם הם תהיינה בקדושה ועבודה כדי שיתחזק כחו לעבודתו ית׳ כמ״ש הרמב״ם ז״ל, וממילא כשאת כל חייו נותן לד׳ בשירה ותוספת עבודה, אז הישועה ששירתו ממשכת, גם כן לא ישועה בענין אחד שיש אחרי׳ צרה ח״ו היא רק ישועה בכל, ישועה שאין אחרי׳ צרה.

וזה רבים אומרים וכו׳ סלה כנ״ל, ואתה ד׳ מגן בעדי וכו׳ לד׳ הישועה על עמך ברכתך סלה, הברכה שאנו מברכים אותך היא סלה, וגם הישועה היא סלה, וזה שאמר חזקי׳ חי חי הוא יודך כמוני היום, לא עם דבר אחד רק עם כל חיותו, לכן גם הישועה לא רק לפי שעה היא רק שאב לבנים יודיע אל אמיתך, ישועה תמידית עד שגם לבנים נמשכת, וממילא גם מותר לו לשמוח ואין זה בחי׳ אני ואפסי עוד, כיון שלד׳ נתן את חייו ושמחת ד׳ הוא שמח.

ויתן לך האלקים. יצחק אבינו בירך את יעקב שכשח״ו מדת הדין בחי׳ אלקים שולטת וישנן צרות שונות ח"ו אז יתן ד׳ ויחזור ויתן את הישועות, ולא תהא צרה אחר הישועה, ועשו כששמע שבירך יצחק את יעקב, ביקש שאחר ישועתו של יעקב שוב הוא יתחיל לענות ח״ו, והקדים יצחק ואמר גם ברוך יהי׳, זאת העצה שלא רק יברך ויודה לשמו ית׳ על צרותיו, רק גם כל האיש בעצמו ברוך יהי׳ בחי׳ חי חי יודך, שכל עצמו יתן בשירה ועבודה לד׳ והישועה תהא תמידית.

וישלח

וישלח יעקב מלאכים לפניו וכו׳. ונודע הדיוק למה הוצרך לשלוח לו מלאכים ממש, וכן פן יבוא והכני אם על בנים למה הוצרך לבאר מה יכול עשו לעשות לו ולא די כי ירא אנכי אותו, או כי ירא וכו׳ והכני, מה לו לפרוט הכל.

אמנם איתא בגמרא חולין (דף ז׳) במעשה דרפב״י כשהלך לפדיון שבוים שרצו ליתן לחמורו שעורים שאינם מעושרים ולא אכלה ואמר רפב״י עני׳ זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים ע"ש, ואיתא גם בגמרא אם הראשונים וכו׳ כאנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רפב״י היינו שחמורו של רפב״י כיון שרכב עלי׳ למצוה היתה במדרגה גדולה, וצ״ל א״כ למה דרשה הגמרא (קדושין דף ס״ח) על הפ׳ שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, הא גם החמור הלז הלך לעשות רצון קונו שרכב עליו א״א לעקדה, ולמה כ״כ הי׳ פחות ערכו עד שדמו את העם הדומה לחמור דעלמא לחמור הזה.

עפ״פ אפ״ל שבחמורו דפב"י כיון שכבר עשה המצוה, כי לאחר ששב מהפדיון שבוים היתה המעשה הזאת, לכן נתקדש בהמצוה, משא״כ שבו לכם וכו׳ קודם העקדה אמר א״א, שלא עשה אברהם עוד המצוה לכן רמז להם עם הדומה לחמור, והא ראי׳ לזה כי אחר העקדה נתעלה גם החמור הזה והמשיח יבוא עליו כנודע, עני ורוכב על החמור.

והענין למה באמת הי׳ זה סימנו של א״א שאינם רואים את הענן מרחוק על ההר כמו שהוא ראה, לכן אמר להם הואיל והחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים שבו לכם וכו׳ עם הדומה לחמור כמ״ש במדרש. אפשר כי צ״ל למה רק ביום השלישי ראה א״א את הענן ולא מקודם, בשלמא אם היתה ראיה טבעית שפיר שממרחק יותר לא ראה, אבל כיון שהיתה ראי׳ של קדושה בלתי טבעית שהנערים והחמור לא ראו רק אברהם ויצחק א״כ גם קודם יום הג׳ יותר מרחוק למה לא ראה.

הן אפ״ל כדי שיתנסה הנסיונות בדרך כמ״ש במדרש, אבל חוץ מזה אפשר כיון שד׳ אמר לו אל אחד ההרים אשר אומר אליך, ועדיין לא אמר לו איזה הר, לכן עוד הי׳ המקום הקדוש הזה במחשבתו ית׳ לבדה, ולא נתגלה לא לדיבור כש״כ לעשי׳ ולגוש ההר, ועוד לא שרה אור הקדושה על ההר בפועל, ורק כשנתעלה א״א ונתקרב יותר אל מחשבתו ית׳ הרגיש את קדושת המקום, ועי״ז גם פעל להמשיך על ידו הקדושה בפועל אל עולם העשי׳ ועל ההר, עד שראה את הענן עליו ממש, ובמה נתקרב א״א יותר אל מחשבתו ית׳, בהתקרבו יותר אל המצוה, ובמעשה ההליכה שהלך ועשה בהמצוה, כנודע שכיון שכל ענין שהמצות מצוה היא מפני שד׳ רוצה אותה וכך עלתה במחשבתו ית', לכן כשאיש הישראלי עושה המצוה, מתדבק בו, בהמצוה ית׳ במחשבתו וברצונו. ובמדה שנתקרב ועלה אל מחשבתו נתגלה מחשבתו ית׳ גם למטה, לכן רק אברהם ויצחק שעשו בבחירתם ורצונם נתעלו בזה לרצון ד׳ וראו את הענן, משא״כ להבדיל החמור אפילו חלק המצוה שעשה. כמו שאמר רפב"י שהולכת לעשות רצון קונה, מ״מ כיון שלא בבחירתו ורצונו עשה, לא נתקרב אל רצונו ית׳ ולא נתגלה לו ולא ראה.

וזהו גם אחד מעניני תפילה וגם תורה הצריכה לתפילה כמשה״כ מסיר אזנו משמוע וכו', כי באמת כל הצרות במחשבתו ית׳ הן חסד, וצריך איש הישראלי לעלות ולהתקרב אל מחשבתו ית׳ ולהמשיכה אל הדיבור והעשי', כדי שיתגלה החסד גם למטה ולא יהי׳ דין והסתרת החסד, לכן ע״י שהאיש מדבר את פרטיות דברי בקשותיו כרפואה פרנסה בתפילה ברעותא דלבא, וגם לומד תורה שהיא רצון ומחשבתו ית׳ עולה עי״ז אל רצונו ית׳ ומחשבתו שלא התגלו היינו להחסד שבהם וממשיך אותם אל הדיבור דיבורי התורה והתפילה ועי״ז מתגלה החסד למטה גם בעשי׳.

וזה שאמרו תלמידי ר״ע לר׳׳ע רבינו עד כאן, כי הי׳ מאריך באחד היינו במס"נ ועליות מחשבה, ולא אמר גם הדבורים הלאה ואהבת וכו׳ להמשיך מחשבתו ית׳ אל הדיבורים [שאז] מתגלה החסד גם למטה, ושאלו אותו עד כאן ואינו אומר הלאה ואהבת, וזהו שענה ד׳ למש״ר על ר״ע שתוק כך עלה במחשבה לפני (מנחות דף כ״ט ע״ב), שהוא ר״ע עלה במחשבה ולא רצה להמשיך לדיבור לכן לא נתגלה החסד למטה ונשאר הסתר ודין.

נחזור להנ״ל ע"י שפורטים פרטיות הבקשות בתפילה ממשיכים הבקשות והחסד גם לדיבור ועשי׳ ונתגלה החסדים הישועות והרפואות גם למטה, וזהו גם הענין שכשאומרים תורה בעת צרה אז מכניסים מעט מן עניני הצרות והבקשות וישועות בדברי תורה, כי זה הוא כמו שמכניסים אותן בדברי התפילה כדי לגלות החסדים לדיבור כנ״ל, וגם יעקב אבינו הכניס בתפילתו את כל הצרות שיכול עשו לעשות לו, והמשיך את הישועה גם לעשי׳ וד׳ הושיע לו.

לחנוכה

בימי מתתי׳ וכו׳ כשעמדו וכו' להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, וכו', ונבין נא הא להשכיחם תורתך וכו׳ לא צרתם בלבד היא רק גם של מעלה כביכול ולמה אומרים בעת צרתם.

הנה אצל א״א כתיב והאמין בד׳ ויחשבה לו צדקה, ונבין עכ״פ מעט לפי שכלנו הקטן למה לא״א נחשבה האמונה לצדקה, ובישראל כשהיו במצרים דכתיב ויאמן העם לא כתיב שנחשבה להם לצדקה, כי עפ״פ האמונה שהאמינו במצרים היתה יותר קשה מאמונת אברהם כיון שד׳ לא דיבר עמהם בעצמם ולא ידעו בשמו, כמ״ש משה רבינו והי׳ כי יאמרו אלי מה שמו, והיו בצרות ויסורים עד שאח״כ לא שמעו מקוצר רוח וכו'.

לפי השגתנו הקטנה היא כי נודע מספה״ק שאמונה אינה רק מפני שאינו יודע מאמין, רק מפני שאור ד׳ וקדושתו נמצאת בקרב איש הישראלי והיא הרואה את קדושת הארתו ית׳ נאחזת וקשורה בו, והיא האמונה, ואור קדושה זו נמצאת בנו מהאבות, לכן אנו אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו אלקי אברהם יצחק ויעקב, שמה שהוא אלקינו ומאמינים בו לא משום איזה טעם ושכל, רק מה שאנו מקושרים בו היא מאבותינו, לכן רק בא״א שהי׳ ראש המאמינים כתיב בו צדקה, משא״כ ישראל במצרים לא כתיב בהם צדקה, מפני שכבר נמצאה האמונה בקרבם בירושה, וגם בא״א רואים שעל האמונה כתיב צדקה ועל העקדה לא כתיב צדקה, אף שהעקדה נסיון יותר גדול הוא, היא מפני שכל העבודה בהאמונה תלוי׳ ולפי ערך אמונתו, אם אמונתו יותר חזקה עובד יותר וגם מוסר נפשו לד', לכן רק על אמונתו שייך צדקה, ואם מאמין כבר העלה בחיוב את יצחק לעקדה.

וכיון שכן, צריכה גם האמונה להיות במס״נ כיון שכל כח המס״נ שיש בישראל ממנה היא, ואם האמונה לא תהא במס"נ איך תפעל בו מס״נ, וענין מס"נ באמונה היא שגם בעת ההסתר יאמין בו ית׳ ושהכל ממנו ית׳ לטובה והכל בצדק, וכל היסורים הם מלאים אהבת ד׳ לישראל, ולדאבוננו רואים כעת גם בין אלו שהיו תמיד מאמינים שלמים, אחדים פרטים מהם נפגמה האמונה אצלם, ומקשים לאמור, למה עזבתנו, ואם כדי לקרב אותנו לתורה ועבודה מיסרים אותנו, הא אדרבה התורה וכל קודש נהרס וכו', והנה אם מדבר איש הישראלי זאת בלשון תפילה ותחנונים, בשפיכת לבו לפני ד', טובה היא, אבל אם ח״ו מקשה קושיות, ואפילו אם אינו מקשה רק אמונתו בפנימיות לבו נפגמה ח״ו, אז השם ישמרנו.

האמונה היא יסוד הכל, כשהיא ח״ו נפגמה אצלו אז ח"ו נקרע הוא ונתרחק ממנו ית', הנשמות שנדונות בגיהנם שבות בתשובה, וכשעולות מגיהנם עולות טהורות ומזוככות, ומקוים אנו לד׳ שגם אותם המתיסרים ביסורים אלו יעלם ד׳ מזוככים וקרובים אליו ית', אבל מי שאמונתו נפגמה דומה לנשמה שנתיסרה בגיהנם ר״ל ועוד הוסיפה שם חטא על פשע, ואחר איזה זמן כשהיא רואה א״ע באותן החטאים, שואלת עצמה, מה הועלתי בכל יסורי אם כל הזוהמא בי כבתחילה.

ובאמת מה מקום לקושיות ח״ו ולשאלות, הן אמת שיסורים כמו אלו שאנו סובלים עתה באות רק אחת לכמה מאות שנים, אבל מ״מ איך זה נרצה להבין את מעשי ד׳ אלו, ולהפגם ח״ו כשלא נבין אותם. אם גם קלח אחד של עשב שעשה ד׳ לא נבין, ומכש״כ שנפש לא נשיג וכש״כ את מלאך וכש״כ את דעתו ית׳, ואיך זה נרצה בדעתנו להבין מה שהוא ית׳ ויתעלה יודע ומבין, ולמה זה נפגם איש כזה מיסורים אלו כעת יותר מכל היסורים שעברו על ישראל מאז, למה כשלמד בפסוק גמרא ומדרש ושמע מצרות ישראל מאז ועד עתה לא נפגמה אמונתו ועתה נפגמה, כי אלו האנשים שאומרים שיסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם, בחורבן ביהמ״ק בביתר וכו׳ היו כמו אלו*, ד׳ ירחם ויאמר די לצרותנו ויושיענו תיכף ומיד מעתה ועד עולם, הטעם שאיש כזה נפגם באמונתו מיסורים של זמננו יותר, הוא משום שעצמותו ויסוריו נוגעים לו יותר, הן אומר האיש שרק מפני שרואה אנשים מזולתו מעונים כ״כ נרתע, והאמת הוא שדואג ומצטער על יסורי אנשים זולתו מישראל אבל מ״מ בתוך תוכיותו התפעלותו היתירה עד כדי להפגם ח״ו ולהקשות קושיות הוא מפני שמתירא שגם הוא ח״ו לא יגיע אל המצב הנורא שרואה בזולתו, וזהו הדבר שאמרנו שצריכים למסור את נפשו ועצמותו ונגיעותיו, ואז לא תפגם אמונתו ויאמין באמונה שלימה שהכל בצדק ובאהבת ד׳ לישראל.

ולפי מצבנו הקטן אפשר זהו רמז הענין שתלמידי ר״ע שאלו אותו רבינו עד כאן והשיב להם כ״י הייתי וכו׳ בכל נפשך וכו', שעפ״פ נודעת קושית העולם וכי שייך שתלמידיו הק' ישאלוהו עד כאן, והא כל איש ישראל מוכן למסור נפשו לד', וכן נבין נא למה השיב להם מעצמו כל ימי הייתי מצטער וכו׳ ולא ענה להם את הפסוק בלבד, בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נשמתך, ולהנ״ל אפשר מרמז למצבנו שתלמידיו שבאמת הצטערו כ״כ על מיתת רבם המרה, עלה בלבם שאלת משה רבינו זו תורה וזו שכרה, ויראו שח״ו לא יהרהרו ולא תפגם אמונתם מזה, ורצו שרבם החזק באמונתו הגדולה ידבר עמהם איזה דיבורים ועי״ז ישפיע בהם אמונה, ושאלוהו רבינו ע״כ, ר״ל רבינו יבוא עד כאן למצב של הריגה ובאופן מר כזה, ואפשר שלכן לא פירשו את שאלתם באר היטב רק ברמז רבנו ע״כ. מפני שכבר אמר ד׳ למש״ר על זה שתוק, ור״ע הבין שכונתם שישפיע בהם מאמונתו, לכן דיבר להם מעצמו ומדרגותיו כל ימי הייתי וכו', ועכשיו שבא לידי וכו'.

והנה אז שלא היתה הגזרה רק על עשרה הר״מ בלבד, לכן בקשו התחזקות אמונה ע״י שידבר עמם ר״ע, משא״כ עתה שהגזרות רעות הם על כל ישראל ח״ו, אז מהן בעצמן צריכה אמונתנו להתחזק, כי נודע מהרב זצוק״ל שלכן גם איש הפחות מישראל מוכן למסור נפשו לד׳ בעת נסיון, אף שלהתחזק על יצרו קשה לו, מפני שבאים אז לכבות את ניצוץ נשמתו בכפירה ר״ל ועי״ז מתחזקת ומתגברת כנודע, לכן אילו הי׳ כ״א נותן אל לבו שלא על שגזלנו ולא על שעשינו רע לשום אדם אנו נרדפים, רק על שאנו ישראלים, דבוקים באלקינו ובתודתו ית', ולא די להם לשונאינו לכבות ניצוץ האלקית לבד אשר בתוכינו, רק את שניהם יחד רוצים לכלות, את גוף ונפש איש הישראלי, כי אז אדרבה היתה אמונתנו ואדיקתנו בו ובתורתו מתחזקת, אבל כיון שרק את צרותינו הגופניות אנו מרגישים, וכי תכלית כל הצרות הוא ד׳ והתורה אינם נותנים אל לב, לכן עוד נחלשת אצל פרטים האמונה.

והנה גם היונים רצו להשכיחם תורתיך ולהעבירם מעל חקי רצוניך ועשו זאת ע״י צרות ויסורים שגרמו לישראל כמ״ש ביוסיפון, וגם ע״י חכמת יונית שהתפשטה בין ישראל, עד שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל כנודע ממדרש (תנחומא סוף פ׳ תזריע), אבל ישראל ידעו אז שתכלית כל יסורי הגוף שגרמו להם, תכליתם הוא להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חקי רצוניך וע״ז דאגו והיא היתה עיקר צרתם, לכן עי״ז נתחזקה אמונתם יותר והושיעם ד׳ בזכות האמונה, וזה כשעמדה עליהם וכו' להשכיחם תורתך וכו׳ ואתה וכו׳ עמדת להם בעת צרתם, מפני שאצל ישראל הלהשכיחם וכו, הי' עיקר צרתם לכן עמדת להם והושעת אותם.

ויגש

ויגש אליו יהודה וגו׳, באזני אדוני וגו׳, אפך בעבדך וגו׳, אדני שאל וגו׳ ותאמר אל עבדיך וגו', ונאמר אל אדוני וגו׳, ועתה כבאי אל עבדך אבי וגו', ונבין למה לא כתיב אל יוסף, רק אליו, והגם שזה קאי על הפרשה דלעיל שדיבר אל יוסף, אבל א״כ מה ענין ויגש הא דיבר אליו, וכן מהו הענין שכמה פעמים שינה דיבורו מלשון נסתר ללשון נוכח ומנוכח לנסתר עד שלבסוף דיבר רק בלשון נוכח.

אבל איתא מהה״ק איש אלוקי הרבי ר׳ דוב זצוק״ל עה״פ ואתה כהן לעולם, כהן הוא בחי׳ חסד, שזהו חסד ד׳ שאיש הישראלי יכול לאמר לד׳ אתה, עכ״ל הק',

לפי מצבנו הקטן הוא, כי לאמור למי לשון נוכח יכולים רק כשהאיש שמדברים אליו הוא לפני המדבר, וגם המדבר הוא נגדו ולא פנו עורף זה לזה, לכן כשסדרו לנו אנשכה״ג לאמור אליו ית׳ אתה לשון נוכח, הוא מפני שהוא ית׳ נמצא נוכח איש הישראלי פנים אל פנים והיא בחי׳ חסד אל שמתגלה אל איש הישראלי כ״כ עד שיוכל לאמור לו אתה, אבל גם האיש המתפלל צריך שלא לפנות עורף רק להמציא א״ע במחשבה רצון ולב אליו ית׳ שיוכל לאמור אתה אליו ית׳, ואפילו אם לא בכל התפילה יכול האיש להמציא א״ע לפני ד', רק באיזה מקומות בתפילה יש שמרגיש איך כאילו נתכווץ כלו אל מקום אחד אליו ית׳ ולשם נמש כלו עתה, או אפילו כשמרגיש רק רצון להיות נמשך אליו, ואומר ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך ואינו מרגיש עוד כ״כ אהבה ויראה אליו ית׳ רק שעכ״פ יש לו תשוקה שיחי׳ לו אהו״י חזקים אליו ית׳ עד שמגודל תשוקה זו מרגיש שוב כנ״ל שנמשך כלו אליו ית׳ ומשתוקק שיתקרב אליו באהו״י, אז גם זו היא דבקות עכ״פ ברגע זו, והנה איתא בספה״ק ב״א שזה הנס מה שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, כתיב מקודם בפיך ואח״כ בלבבך, כי אילו הי׳ נכתב מקודם בלבבך שיתחיל מיד בלב מי הוא אשר הי׳ יכול לזכות לזה, אבל כיון שכתיב מקודם בפיך, אז אפילו אם התחלת תפילתו אינה בלב, מ״מ ידבר בפיו בלבד, ועי״ז גם לבו יתעורר.

וזה שמרמז לנו כאן ויגש אליו יהודה, כי איתא במדרש תפוחי זהב במשכיות כסף וכו׳ שדברי יהודה מרמזים לכמה פנים, ולהנ״ל, מרמז לנו את סדר התפלה כי יש הגשה לתפלה, והגם שיש לפעמים שאין האיש יכול לדבר בראשית תפלתו בלשון נוכח אליו ית׳ רק בבחי׳ ״אליו״ בחי׳ הסתר גם אז כשמתפלל באים לו באמצע תפילתו רגעים של התגלות והתקרבות בחי׳ נוכח, ואל יחר אפך בעבדך לשון נוכח, ושוב נסתר ממנו ומדבר שוב בלשון נסתר אדני שאל וכו', ושוב נוכח, אבל לבסוף בא אל התקרבות והתגלות בחי׳ אתה ונוכח, אבל זה הכל רק כאשר ויגש, כשאינו מתפלל באקראי או משום רגילות בלבד, רק גש ומתקרב אליו, וקודם התפלה נותן לב שהתפלה היא התדבקות אליו ית׳ ועכ״פ כמו שנגש והולך אל מלך בו״ד כן במחשבתו גש אל התפילה שהיא הגשה אליו ית׳ ואז סוף שבא אל התגלות בחי׳ נוכח ומתדבק וממשיך גם ישועות טובות לו ולכלל ישראל אמן.

שמות

מי אנכי וגו׳ וכי אוציא את בנ״י וגו׳ כי אהי׳ עמך וגו׳ תעבדון וגו׳ על ההר הזה. ונבין נא הלא כשאמר ד׳ למש״ר שילך, ע״כ הוא ית׳ יהי׳ עמו ולמה אמר מי אנכי, עד שהוצרך ד׳ לאמור לו כי אהי׳ עמך, ומה הדיוק על ההר הזה, ולא סתם תעבדון את אלקים.

אמנם איתא במנחות ק״י אר״ל מאי דכ׳ זאת התורה לעולה למנחה וכו׳ כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם וכו׳, אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה וכו׳ ופרש״י דתלמוד תורה מכפר עונותיו. וצריכים להבין א״כ מה הוסיף רבא על ר״ל כיון שלדרשות שניהם הכונה היא שהתורה מכפרת,

ע״פ פשוט החילוק ביניהם רק במשמעות הלשון של דרש הפסוק אבל חוץ מזה אפ״ל דכאילו הקריב עולה משמע ששהה בחטא עד שהביא הקרבן, ככל חוטא ומביא קרבן, ורבא הוסיף שאינו צריך עולה, וכו׳ משמע שברגע זו שחטא מיד נתכפר ולא שהה בחטא כלל, כי נודע שכל ששוהה האיש יותר בחטא עד ששב, אפילו אם לא בא דבר עבירה לידו יותר מ״מ משתרש יותר בחטא, וצריך אח״כ יותר לעבוד בתשובתו, וביבמות מ״ח ע״ב איתא מפני מה גרים בזה״ז מעונים וכו׳ אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכניס תחת כנפי השכינה ע״ש, אף שהכנסו וגיירו א״ע מ״מ מפני ששהו בחטא צריכים לסבול יסורים, משל לבגד שנפל עליו רבב אם מכבסים אותו מיד אינו צריך כבוס רב, ואם שוהה הרבב עליו צריך אח״כ כבוס רב ושפשוף וגיהוץ, והן המה היסורים של הגרים על ששהו וצריכים כבוס ושפשוף וכו׳.

והנה כדי שלא ישהה האדם את עונותיו עליו מקטן ועד גדול, צריך הוא להיות ירא חטא, היינו שגם כשלא בא דבר עבירה לידו יכנס מורך בלבבו שלא יחטא ח״ו, ובכלל לא יהי׳ בטוח בעצמו אם אינו חוטא במחשבה דו״מ, כי לא רק עבירה המפורשת בתורה או בדברי חז"ל היא עבירה, ולא רק עלי׳ בלבד צריכים לשוב, רק במדה שהאיש רוצה להתקרב לרצונו ית׳, במדה זו כל דבר קל במדו״מ שהוא נגד רצונו ית' חטא בעיניו ושב עליו, אבל לא די שיהי׳ הדבר רע בעיניו, רק צריך להכניס גם מורא בלבו על עצמו שהוא לא יחטא או שמא כבר חטא.

כי יש לך אדם שיודע את מר העונש בשביל כל חטא ר״ל, ויש לך אדם יותר גדול שהחטא בעצמו נגדו ית׳ רע מאוד בעיניו ולא חטא מפורש רק גם כל דבר נגד רצונו, ומ״מ אינו מוצא בקרבו חטא ולא יעלה מורך בלבבו שלא יחטא, ותמיד מקשה לבו שהוא טוב ומעשיו טובים, אבל ישנו איש שמפחד תמיד שלא יחטא ולבו נשבר בקרבו, מי יודע אם גם עתה איני מורד בו ית', וכשלבו רך, ותמיד מפחד, אז באמת מוצא תמיד בקרבו פגמים. החילוק ביניהם הוא שהראשון אף שיודע את דעת החטא מ״מ בקרבו לא הכניס את היראה, ואין לבו מפרכס שלא יחטא, והאחרון הכניס את היראה גם בקרבו, וגופו מוחו ולבו נתרככו ומפרכסים מיראה שלא יחטא, ומוצא בקרבו פגמים ומתירא ודואג עליהם ומיד שב ולא שוהה ולא משתרש בהם, וכיון שהקדים את היראת חטא והרהורי תשובה עוד קודם החטא, לכן בכל פגם ח״ו התשובה ממהרת לבוא, ועוד כי באמת היראה שיש לאדם היא המשכת יראה שבספירת גבורה ויראת המלאכים, רק שנמשכה וירדה ונתלבשה בשק וביראה מעבירה שעשה, שלא יענש או שלא יתרחק מד׳ כ״א לפי מצבו, משא״כ מי שתמיד ירא גם קודם שחטא, אז יראתו טהורה יראת עוה״ע, ונתעלה ומתקדש מן היראה עצמה, עד שנפשו וגופו לא יוכלו לסבול שום פגם ומיד שב בתשובה.

ובשביל זה גם עתה שכל ראש לחלי וכל לבב דוי ודומה לאדם שאין לדבר מעניני חסידות ותשובה מיראה זו או זו, כי די לנו אם נעמוד במצוות מעשיות פשוטות, טועה הוא, א׳ כי צריכים גם עתה לעבוד בכל מיני עבודה, והב׳ אדרבה, מי שהולך במחשבות הרהורי יראה כזו אף שבשעת מעשה דואג ע״ע שמא כך ושמא כך ורואה בקרבו פגם זה וזה, מ״מ אחרי זמני מחשבה כאלו מרגיש התרוממות וגם שמחה, מפני שיראה טהורה היא, מין נועם יראתך שאומרים בזמר י״ק אכסוף, יראה עילאה המרוממת את האיש.

ובזה אפשר להבין הא דאיתא בזוה״ק אחרי ס״ט ע״ב שקודם בריאת העולם אמרה התורה לפני הקב״ה הלא האיש שאתה בא לברוא עתיד לחטוא לך ואם תעשה לו כפי מעשיו לא יוכל להתקיים, והשיב לה הקב״ה וכי לחנם נקראתי אל רחום וחנון ארך אפים, שע׳׳פ פשוט קשה להבין הא התורה בעצמה ידעה שכתיב בה ושבת עד ד׳ אלקיך, אבל להנ״ל לא התשובה לבדה הוצרכה להתקדם קודם בריאת העולם רק גם היראה אולי יחטא, וזה נעשה בהדיבורים שאמרה התורה אז שעתיד האדם לחטוא, וע״י שהאיש הישראל אוחז עצמו בתורה יכול להגיע אל מדרגה זו להכניס מורך בלבו תמיד אולי יחטא זדו ועי״ז כשח״ו נפגם באיזה פגם לפי ערכו אינו משתרש בחטא ח״ו רק שב תיכף ומיה וזה שאמרה הגמרא הנ״ל שכל העוסק בתורה אינו צריך עולה וכו' שאינו שוהה בחטא, מפני שמקדים יראה והרהורי תשובה להחטא, וכ״כ למה מפני שהתורה כבר הקדימה היראה מחטא וההרהורי תשובה קודם לעולם והוא עוסק בתורה, וכל העוסק בתורה אינו צריך לעולה וכו׳, ומש״ר רמז לישראל .אחר קבה״ת כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהי׳ יראתו ע״פ לבלתי תחטאו, ופרש״י נסות מלשון הרמה, שע״פ פשוט הם ב׳ דברים להרימם וגם לבעבור תהי׳ יראתו וכו'. והיראה היא רק אמצעי שע״י לא יחטאו, ולהנ״ל הכל דבר אחד, שישיגו יראה לבלתי תחטאו, יראה תמידית שלא יחטאו, ועי״ז יתרוממו, נסות וכו', כיון שהיא בחי׳ נועם יראתך, וכיון שיתרוממו במצב עבודתם אז גם נגד אוה״ע יתרוממו ולא יוכלו להם.

וזה הרמז שאמר מש״ר מי אנכי וכו׳ וכי אוציא וכו', שכיון שהי׳ עניו מכל האדם לכן הלך במחשבות כאלו מי אנכי וכי אוציא, והשיב לו ד׳ לא שבאמת אין אתה ראוי ולא שבאמת ח״ו חסרונים בך רק מין עבודה היא, עבודה המאירה ומשתלשלת מבחי׳ השם אהי', שלע״ע אין האיש רואה בקרבו כלום ואומר בלבו, עתה אין אני כלום רק מעתה אהי', העבודה של בחי׳ אהי׳ עמך, וזה לד האות וכו' על ההר הזה, הזה דייקא, כי כתיב ויבא אל הר האלקים חרבה ואיתא בגמרא שבת שירדה שנאה לאוה״ע על ההר הזה, היינו כיון שעבודה זו היא בחי' לנסות ולהרים אותם שישטמו ויבושו השונאים ומקטריגים ונושע אנחנו כל ישראל בישועות טובות.

וארא

וידבר אלקים וכו', אני הוי', וארא אל אברהם וכו', לכן אמוד לבנ״י אני הוי', והוצאתי וכו'.

כי איתא בגמ׳ ערכין (י׳ ע״ב) אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל מגריפה היתה בבהמ״ק וכו׳ י׳ נקבים היו בה וכ״א ואחד מוציא ק׳ מיני זמר נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר. ופרש״י מגריפה שבה גורפין את דשן המזבח, וצריכין להבין למה הוצרכה כלי הדשן לזמר, ודוקא זמר רב של אלף בנ״א יותר מכל כלי השיר, עד שאיתא במס' תמיד שביריחו היו שומעין את קול המגריפה, והתוס' פירשו בשביל זה פי׳ אחר, וצריכים להבין לפי׳ רש״י מה ענינו לפי מצבנו, והנה במס' תמיד פ״ב בענין הרמת הדשן איתא וברגל לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח, היינו שניכר שהקריבו עליו הרבה קרבנות, ונבין מה זה מרמז שהראו על ריבוי הקרבנות דוקא בהדשן, כי בטח הכל בכוונה הי׳.

אבל כל הקרבנות שהיו מקריבין היו בחי׳ תחת בנו שנאמר בא״א, שהחוטא וכן המביא דורון לעולה היה צדיך ליתן את נפשו קרבן לד', ונתנה התורה עצה שיקריב קרבן בהמה. לכן קרבנות של בהמות מראות לנו רמז שאחר שהקריבו ונעשו דשן רואים יותר מה רבו הקרבנות שהקריבו, וכשאנשים מישראל נעדרים מפני רצונו ית׳ שכך עלה במחשבה לפניו ית׳ שהם יעלו לקרבן אליו ית', אז רק אחר שנעדרו רואים יותר כי רב הוא. רב בכמות ורב באיכות, מתחילה כשהיו עמנו, עד כמה שהיו יקרים לנו כבבת עיננו ורוח אפנו ונשמתנו, ועד במה ששמחנו והשתעשענו בהם, מ״מ לא ידענו כ״כ להעריך את אשר היה לנו ולא ידענו מה טוב הי׳ לנו כשהיו עמנו, ואחר שנחסרו ר״ל רואים יותר מה מאוד חסרים הם לנו, הלב מתגעגע וכואב ואין במה להתנחם בלתי בדברי הקב״ה למש׳׳ר כך עלה במחשבה לפני (מנחות דף כ״ט).

והמגריפה הגעשה לאפר הקרבנות, היתה מוציאה קול זמר כ״כ גדול, כי כל מיני זמר בבהמ״ק היו להשמיע במרום קולם כמ״ש הכתוב ותקעתם וכו׳ ונזכרתם לפני ד׳ אלקיכם, לכן הרמז הוא שלא לנו בלבד מעורר כ״כ דשן הקרבנות אחר שעלו למרום, יותר מבתחילה, רק כן גם במרום, ואת אשר לא יכלו לפעל בחיותם, פועלים הם עתה במרום לעורר רחמים רבים וישועת ישראל תיכף ומיד, וזהו הענין שר״י כשהתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים כמ׳׳ש בריש מס' ברכות שמע ב״ק אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו׳, ולמה לא שמע עד עתה, דהא אליהו אמר לו שבכל יום כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולב״מ אומר הקב״ה וכו', אבל כנ״ל בחורבה כשנראה הדשן, כביכול גם במרום הצער והרחמנות יותר גדול, ושמע ר״י מה שלא שמע עד עתה.

ולענין עבודה מרמז לנו, דנודע משעה״ק להרח״ו זצוק״ל שמן הד׳ יסודות שבאדם נמשך היצה״ר, מן יסוד האש כעס, מיסוד הרוח גאות וכו', ומן יסוד העפר עצלות, ובספה״ק אמרי אלימלך [פ׳ תולדות] איתא, שיצה״ר של חמימות לעבירה יכולים להכניס לקדושה ולשמש בו להתעורר בחמימות למצוה, משא״כ יצה״ר של קרירות עמלק א״א להכניס לקדושה ע״ש, כי היצה״ר משמש בהד׳ יסודות לרע, וביסוד העפר משמש יצה״ר של עמלק בחי׳ והנחש עפר לחמו, ונאמר לו ארור אתה וכו', וצריכים להבין הא אפשר לשמש גם בו בעצלות לעבירה שלא יעשה׳ אבל הענין הוא כיון שהיצה״ר של קרירות פוגם גם באמונה לכן משמש בכל דבר לרע, כלומר, כל עוד שאין קליפת עמלק משמש בעצלות וכבדות לפגום האמוגה אז אפשר לשמש גם עם הד׳ יסודות גופניים לקדושה, אבל כיון שפוגם את האיש לקררו ח״ו באמונה אז אינו משמש את [עם] העצלות לעבירה, רק למצוה, ולהיפך את [עם] החמימות לעבירה ר״ל.

ולכאורה מה ענין עצלות ויסוד העפר לקרר באמונה ואיך זה משמש בו יצה״ר של עמלק לפגום אמונה ח"ו. אבל כבר דברנו שאמונה שבאיש ישראלי הוא מרוח של קדושה אשר בו שעי״ז מאמין למעלה מהשגתו ומשכלו, לכן ע״י העצלות וכבדות, הלב המוח וכל הגוף שמשמש בו היצה״ר, מכבידו וממשיכו למטה ואינו נותן אותו להתרומם ולהתעלה ולהתדבק בקדושה, ואז אמונתו נפגמת ר״ל, לכן גם צרות רבות הבאות ח״ו על האיש המשברות אותו ומפילתו, ג״כ פוגמות אמונתו, מתחילה אין לו מחשבות היפך אמונה ח״ו רק שגם התרוממות רוח האמונה ג״כ אין לו מפני נפילתו, כי שוכב הוא, וכלו נעשה כאבן בטמטום הלב והמוח, ומעט מעט גם מחשבות פסולות נפגמות עולות בו ר״ל, לכן בעבודת הקרבנות שהעלו ישראל באש הקדושה את הכל לד', נשאר האפר בחי׳ יסוד העפר שאינו נכנס בקדושה והוצרכו לתרום אותו, ובמה תורמין אותו, במגרפה שהוציאה מיני כלי זמר שהיא שמחה וישועת ישראל, כי בישועה ושמחה יכולים להעלות הכל, ולהפוך מחשוכא לנהורא, אבל ברגלים לא היו מדשנין אותו כי הרגלים הם עצמן זמן שמחה אורה ישועה וקדושה רבה בחי׳ לעתיד שהכל יתעלה לקדושה.

ואפשר להבין מעט יותר, גם לפי השגתנו הקטנה, כי נודע שד׳ יסודות נמשכים מד׳ אותיות הוי', ויסוד העפר נמשך מאות ה׳ אחרונה שבשם שהיא בחי׳ מלכות, לכן כשהיא נפרדת לגמרי ח"ו ונופלת, אז נעשה בחי׳ מפריד אלוף לא יראה מאורות ופגם הלבנה שעצמה חשכה, וכשמתעוררת להתיחד עם דודה שרה שירה כנודע. וכמש״א לעורר את חבצלת השרון לשיר וכו׳ גילת ורנן וכו', ואז אדרבה ההתרחקות שמקודם מעוררת תשוקתה ושירתה כדי להתיחד. והוא הענין בשיר השירים שנאמר בה התקרבות והתרחקות, דודי חמק עבר ואז נעשה בחי׳ נפשי יצאה בדברו כנודע, היינו שע״י ההתרחקות נתעוררה השירה שמתעוררת בתשוקה יתירה כמו שרואים גם באב ובן שכשמתרחקים זמ״ז מתעוררת אהבתם יותר, וזהו ענין קול הזמר במגרפה של הדשן מיסוד העפר שע״י הכבדות מתעוררת יותר לתשוקה ולשירה, עד שברגלים לא היו מדשנים שאז הוא נוי למזבח, ומעורר יותר את היחוד.

נחזור להנ״ל בחורבה שמע ר״י יותר מפני שאז נתעורר יותר הרחמנות מצער ישראל, וידבר אלקים וכו׳ אני הוי', אחר בחי׳ אלקים שהוא דין מתגלה הוי׳ רחמים, וארא אל האבות ולא קיימתי כמו שפי׳ רש״י, ועתה נתעורר החבל על דאבדין ולא משתכחין וע״י התעוררות החבל, הגאולה מתעוררת והוצאתי וכו'.

בא

ויאמר ד׳ וכו׳ בארץ מצרים וכו׳ ופרש״י חוץ לכרך וכו', ומה תפלה קלה וכו', ונבין והא כה אמר ד׳ וכו׳ פרש״י דבעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, ואפשר שרק תפילה ומצוות לא נאמר לו במצרים אבל להעניש הרשעים ולגאל את ישראל אין מניעה ותמיד המקום והעת לזה, אבל צ״ל למה נאמר כאן בארץ מצרים ומה נ׳׳מ איפה דיבר עמהם, ובפרט שהי׳ חוץ לכרך, ורק במדינת מצרים.

אמנם איתא בב״ק נ״ד שאל ר׳ חנינא ב״ע את ר׳ חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב [רש״י, גבי כיבוד אב ואם וכו׳ למען ייטב לך] אמ״ל עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהם טוב וכו׳ שאיני יודע אם נאמר בהם טוב אם לא, וכו׳ כלך אצל ר׳ תנחום ב״ח וכו׳ שהי׳ בקי באגדה וכו', וע״פ פשוט ק״ל איך אמורא אמר שלא ידע אם נאמר בהם טוב וכי ח״ו לא ידע פסוק בתורה, ובפרט בעשה״ד, ולמה שלחו לבעל אגדה ולא לבעל מקרא ברישא לדעת אם נאמר בהם טוב כי אפשר גם בעל האגדה אינו יודע.

ואפשר כי נודע הא דאיתא בזוה״ק [פ׳ וירא ק״ג] עה״פ נודע בשערים בעלה דא קוב״ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלבי', היינו שאמונת כל איש ישראל יראתו ואהבתו לד', מיני התגלויות הן שהוא ית׳ מתגלה אליו, ואפילו אם יראתו רק יראת העונש ואהבתו אהבה כדי לקבל פרס ג״כ מין התגלות אלקית הוא שנתגלה אליו ע״י יראת העונש ואהבה לקבל פרס שנתן בלבו, .ומכש״כ במי שעבודתו יראתו ואהבתו בלתי לד׳ לבדו שהיא מין התגלות, שהאיש אינו רואה כמו הנביא את מראות אלקים, רק היראה ממנו והאהבה והאמונה בו ית׳ ממראות האלקים שנתגלה לנפשו מרגיש, והרי זה כעין האמור בדניאל (י׳ ז׳) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, לכן כ"א לפי שמכין עצמו ומתכשר שיתגלה אליו ד׳ כך אמונתו יראתו ואהבתו וכל התפעלות מדותיו אליו ית׳ וכן ההשגה בתורה אשר כ״א משיג בנגלה ובנסתר השגת אלקית היא, כיון שהוא ית׳ נמצא בתורה, וכשמשיג דף גמרא של שנים אוחזין בטלית משיג את חלק הארת אלקות שנמצא בדף הזה, אף שדעתו הנגלה חושב אז דברים הנראים מדברי העולם ראובן שמעון טלית ומריבה וכו', לכן האיש הישראלי בלימודו את התורה בפשט התורה וכן בנסתר צריך להשתדל שיבא אל בחי׳ סוד, וכמ״ש בספה״ק מאור ושמש שבחי׳ סוד שבתורה אין הכוונה על הקבלה, כי הדברים נמצאים בספרים הגלוים וכל מי שרוצה לומד בהם, ויכול אחד ללמד עם חבירו ואין לקרות אותם סוד, רק בחי׳ סוד שבתורה הוא התגלות האלקות שנתגלה לכ״א לפי ערכו ע״י התורה וזה באמת סוד שלא יוכל אחד ללמוד עם חבירו ועם תלמידו, ונשאר לכ״א לו לעצמו ולפי מצבו ועבודתו.

לכן כל איש אחר למודו, שלומד איזה שעה וכן אחר תפילתו ועבודתו, צריך להביט בקרבו אם התקרב מעט עכ״פ אל בחי׳ הסוד, חוץ מזה שצריך להסתכל בקרבו בכל איזה חדשים או שנים עכ״פ אם נתקרב בכלו יותר, צריך אחר כל שעות הלימוד והעבודה לראות כנ״ל, היינו שאפילו אם לא נתעלה כלו, שגם יקום במקום קדשו ויהי׳ באמת גדול מכפי שהי', יראה אם עכ״פ לפי שעה היינו אחרי שעת התורה אינו אותו האיש של אחר שעות הבטלה. ומובן בזה הא דאמר רש״י בשם המדרש בסוף פ׳ בשלח דע״י שאמרו היש ד׳ בקרבנו אם אין בא עמלק, ובמדרש תנחומא איתא ע״י שרפו ידיהם מן התורה, ובהנ״ל לא פליגי ב׳ המדרשים, דרפו ידיה"ם מן התורה דאף שלמדו לא היתה התורה בחי׳ יד, כעין שאיתא בריש עוקצים כל שהוא יד כעץ המחובר לפרי שע״י נאחזת הפרי, ולא באו ע׳׳י התורה אל בחי׳ הסוד, עד שאמרו היש ד׳ בקרבנו אם אין, שלא הרגישו אם נתקרבו אליו ית׳ על ידה.

נחזור להנ״ל דכל עבודה והשגת התורה התגלות אלוקית היא והיא בחי׳ נודע בשערים בעלה כל חד לפי מאי דידע לי׳ ומשער בליבא דילי', לכן כששאל רחב״ע את ר׳ חייא ב״א מפני מה נאמר בדברות האחרונות כי טוב היינו למען ייטב לך שהיא ע״מ לקבל פרס, השיב לו שאיני יודע אם נאמר בהם טוב, היינו ידיעתי אותו ית׳ בחי׳ נודע בשערים וכו׳ אינה ע״י לקבל פרס לכן גם את הטעם למה באלו לא נאמר ובאלו נאמר כי טוב לא ידע, כיון שכל ידיעת התורה לא שכל אנושי היא רק התגלות כנ״ל לכ״א לפי עבודתו, וכיון שעבודתו אינה למען ייטב לך, לכן גם טעם פסוק הזה לא ידע, ושלחו לר׳ תנחום שבקי באגדה, כי איתא במס׳ שבת (דף ל׳ ע״א) ששאלו לר׳ תנחום דמן נוי אם מותר בשבת לכבות נר בשביל חולה שיש בו סכנה ופתח באגדה וסיים דמותר דמוטב שיכבה נרו של בו״ד ולא יכבה נרו של הקב״ה היינו הנשמה שקרוי׳ נר, ופרש״י לאו מהכא יליף חילול שבת, דפקוח נפש דוחה שבת נפקא לן מוחי בהם, וכו', אלא וכו׳ לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ והיו צריכים הדרשנין למשוך את לבבם, היינו שלבעלי אגדה נתגלה תורה לא לפי ערכם ומצבם בלבד רק גם לפי ערד האנשים שבאו לשמוע, לכן הגם דר׳ תנחום ג״כ לא היתה עבודתו לק״פ מ״מ כיון שהוא בעל אגדה ידע גם הלמען ייטב לך שהיא עבודה לקבל פרס, בשביל האנשים העובדים לק״פ.

הענין שלבעל אגדה האומר לישראל דברי תורה נמשכה ונתגלה תורה יותר מכפי מצבו, אפשר להבין מהא שאיתא מהרב הק׳ זצוק״ל בתניא אגרת כ״ג וזלה״ק כמו ששמעתי מרבותי, כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה, תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו עד שהי׳ מתבטל ממציאותו לגמרי עכ״ל הק', היינו כשהעשרה מישראל מפוזרים כל אחד בביתו כל אחד יחיד הוא ואין השראת אלקות עליהם כ״כ הרבה כמו שהם מקובצים יחד, לכן כשבאים לשמוע דברי אלקים חיים מן בעל אגדה היינו מן איש אחד, אז הרי זה התקבצות והתאחדות יתירה של כלם בתוך איש הזה, דעי״ז נעשה בו באיש הזה התגלות אלקית יתירה המתלבשת בדברי תורה שאומר. ולפי״ז לא רק הדברים שהם צריכים לשמוע מתגלה לו כנ״ל למען ייטב לך עבודה לקבל פרס, שהיא עבודה הנמוכה מן עבודתו, רק גם תורה ועבודה שלמעלה מהם, רק זהו החילוק, התורה והעבודה של הרב בעצמו שלמעלה מן המצב של השומעים אין להם שייכות לה, כי גבוה היא מהם, משא״כ מה שנמשך לו על ידם, אף מה שלמעלה מהם יש להם שייכות לה ונשתלשל גם למצבם והרי זה כעין תורה שבכתב שהיא באמת גבוה מתורה שבע״פ וקבלה, ומ״מ נמשכה עד לעשי', ותורה שבע״פ וקבלה שהם למטה ממנה היא למעלה מהעשי׳ בבחי׳ אצילות בריאה ויצירה כנודע, וזה ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד׳ צבאות הוא, שמרמז אף שמלאך ד׳ צבאות הוא ותורתו גבוה מהם מ״מ מפיהו יבקשו תורה, כי כיון שבפיו אומר דברי תורה לרבים, לכן התלמידים נמצאים בפיו ובחי׳ תורה אף אם גבוה היא, גם להם נמשכה. וכל האומר שמועה מפי חכם ,שפתותיו דובבות בקבר, שפתותיו דייקא ובקבר דייקא, כי בעוה״ע במתיבתא דרקיע גם בלעדי זה לומד תורה, אף שיהי׳ גם בקבר לומד תורה, הוא ע״י שאומרים שמועה ממנו, מפני שגם בחייו למד לתלמידים, וכן האומר שמועה ממנו נעשה בשעה זו תלמידו ואז שפתותיו דובבות בחי׳ ושפתי כהן וכו׳ כנ״ל שע״י התלמידים אומר בפיו יותר מלעצמו, לכן כשנסתלק ח"ו הרב יש לו להרב חלק בעבודת התלמידים שבעוה״ז, וכן כשנפטר מי מהתלמידים, גם אז יש לו חלק בעבודת ותורת רבו שבעוה״ז, מפני שהי׳ נמצא בפיו ובלבו, ועל ידו נתגלה תורה יתירה לרבו.

ויאמר ד׳ וכו׳ בארץ מצרים וכו׳ אפילו אם הי׳ חוץ לכרך מ״מ במצרים דיבר עמהם מפני שאמר להם בזה מצוה של בעשור וכו׳ ויקחו וכו׳ שהוא רק לפסח מצרים ולא לדורות, וכיון שלצורך ישראל שבמצרים לבד דיבר ד׳ מצוה זו, לכן הוצרך לדבר עמהם במצרים. כנ״ל שהתלמידים מעוררים התגלות ברבם לפי ערכם.

בשלח

אז ישיר משה ובנ״י וכו׳ ויאמרו לאמור. דהנה איתא בספה״ק ק״ל על רש״י ישיר ע״ש מחשבה נאמרה שעלה על לבם לומר שירה ופי׳ הוא זצ״ל שעוד בהיותם במצרים היו בטוחים בד׳ שיושיעם ועלה אז על לבם את השירה שיאמרו בגאולתם עכ״ל הק׳, אבל כנראה מהפסוק לא רק שחשבו על השירה שיאמרו בגאולתם רק גם אז במצרים הודו ושבחו לד׳ כמשה״כ ויקדו וישתחוו, ואפשר בזה להבין רמז הפסוק ולא שמעו אל משה, מה הי׳ להם לשמוע, וכשאמר מש״ר לד׳ הן בנ״י לא שמעו אלי, כתיב וידבר וכו׳ ויצום אל בנ״י וכו׳ מה צוום, ורש״י פירש להנהיגם בנחת ולסבול אותם, והאם עד עתה לא הנהיגם בנחת ח"ו, ומה זו תשובה על דברי מש״ר הן בנ״י וכו'.

אמנם נודעת הגמרא (ברכות ז') מזמור לדוד קינה לדוד מבע״ל, אלא כשאמר לו ד׳ הנני מקים רעה מתוך ביתך אמר (אילו) שמא עבד וכו׳ סתם ברא חיים על אבא, וכן במזמור לאסף מקשה הגמרא (לפי התוס׳ קידושין ל״א) קינה לאסף מבע״ל, ונבין נא הא חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה [ברכות נ״ד] וצריך לקבולי בשמחה, ומה מקשה מזמור קינה מבע״ל, ועוד לפי תרוצה של הגמרא אמרו מזמור על הטובה שהיתה להם גם בצרתם, ובמזמורים עצמם נאמרו רק דברי הצרות.

אבל יכולין לקבל יסורים באהבה, ולהאמין שהכל מד', אבל גם לזמר אז, קשה, כי לזמר צריכים שמתוך נפשו ולבו יזמר מעצמו, ואפילו הנביא שאחד מתנאיו הי׳ שיהי׳ בשמחה גם בשעת יסורים כמ״ש בשעה״ק להרח״ו ז״ל, מ״מ כשרצה לעורר עליו שמחה יתירה כדי שתשרה הנבואה עליו אמר קחו לי מנגן, לכן צריכים איזה דבר טוב וישועה לשמח את לבו ואז ע״י שבא לשמחה מדבר הזה, יכול לזמר גם על היסורים לד', וזה שמקשה מזמור קינה מבע״ל, איך באמת הי׳ יכול גם לזמר, ומתרצת [הגמרא] שראה גם בזה נס מן השמים שהי׳ יכול להיות עוד יותר רע ח״ו, ושמח בזה עד שגם על הצרות הי׳ מזמר.

וזה כלל גדול לנו, שבכל היסורים שאין אז במה להתחזק אז צריכים להתחזק וגם לשמח עצמו בזה שהי׳ יכול להיות ח״ו עוד יותר רע, כמו בדוד ששמח על שהי׳ יכול להיות עבד וכו', אבל כשח״ו היסורים כ״כ מתרבים עד שכל האיש נופל ונשבר לרסיסים, ולא נשאר ממנו אישיות אשר יתחזק, קשה לשמח עצמו במחשבות כאלו וזה ולא שמעו אל משה.

כי בסוטה ל׳ ע״ב פליגי תנאי האיך אמרו ישראל השירה ר׳ נחמי׳ סבר ששרתה שכינה על ישראל ושכל ישראל כוונו יחד לומר השירה עם מש״ר, ור״ע ור״א בנו של ריה״ג ס"ל שרק מה שאמר משה ענו הם אחריו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, דבים ששרתה כ״כ השכינה עליהם עד שראתה שפחה וכו׳ אז יכלו הם בעצמם ג״כ לומר השירה אף שלא שמעו אותה ממש״ר, וכשפתח מש״ר את השירה גם הם אמרו עמו יחד, משא״כ כשהיו עודם במצרים ורצו לומר שירות ותשבחות לד', שלא היו במדרגה גדולה כזו, הוצרכו לשמוע ממש״ר ולענות אחריו, אבל כשהקשה פרעה את רוחו והכביד עולו ואמר תבן לא ינתן וכו׳ נפל כל כך רוחם עד שלא יכלו גם לשמוע ממשה ולאמור אחריו השירה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, לכן כשאמר מש״ר הן בנ״י לא שמעו אלי, השיבו ד׳ להנהיגם בנחת, היינו שרועי ישראל יפעלו במרום שההנהגה עם ישראל תהא מתוך נחת לא ח״ו ביסורים, ואז כבר ישמעו ויאמרו שירה.

והפסוק אומר ויצום אל בנ״י, כי האופן שישראל פועלים ישועות אצלו ית׳ היא ע״י תפילה, אבל כשח״ו צרה קרובה ואין עת להאריך בתפילה אז פועלים בגזרה, צדיק גוזר והקב״ה מקיים, וכן כשהוא ית׳ מדבר לישראל שיעוררו רחמים יש שמדבר אליהם בלשון בקשה כמ״ש בגמרא (ברכות ז׳) ישמעאל בני ברכני, איזה ברכה שיכבשו הרחמים את כעסו ויתנהג עם ישראל במדת הרחמים, אבל בעת צרה גדולה ויצום אל בה״י צוה בגזרה שיפעלו הנהגה של רחמים, ואז פסק השעבוד ושוב התחילו גם במצרים לאמור שירות ותשבחות לד', וכן להכין א״ע לשירה ולזמרה לכשיגאלם, וזה וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד׳ במצרים, עוד במצרים ראו ישועת ד', אז ישיר ע״ש מחשבה, משה ובנ״י וכו', שפעלו גם על דורות הבאים לאמור, שייאמר מלב ונפש, עס זאל זיך זאגען שירה.

יתרו

זכור את יום השבת לקדשו וכו׳ ע״כ ברך ד׳ את יום השבת ויקדשהו, מתחילה אמר הכתוב שאנחנו נקדש השבת ומסיים שד׳ מקדשו.

כי איתא במס׳ שבת [י׳ ע״ב] לדעת כי אני ד׳ מקדישכם א״ל הקב״ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם מכאן אמר רשב״ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו וכו', והא שבת דעבידא לגלויי, מתן שכרה לא עביד לגלויי, עכ״ל, וצ״ל למה כתיב צריך להודיע לאמו ולא להודיע לאביו, ואם מפני שאמו היא הטורחת ליתן לו פת וע"י שנותן הוא מהנה את אמו, הלא אביו נותן מעות לקנות הפת ויותר מהנה את אביו במעות שמרויח עי"ז, מאמו שרק טרחה מרויחה.

ואפשר הכוונה דלא מבעי כשנותן מפת שלו להתינוק שצריך להודיעם מפני שעביד נייחא בין לאביו ובין לאמו, לאביו במעות שמרויח ולאמו בהטרחא שלא תצטרך להטריח ליתן לו פת אלא אפילו אם מהפת שלהם נותן, שאינו עושה נייחא רק לאמו ובטרחא לבדה מ"מ גם כן צריך להודיע לאמו, והראי׳ הוא משבת, כי נודע שעוד במצרים ביקש מש״ר לפרעה שיניח את ישראל בשבת מעבודתם וע״ז נאמר ישמח משה במתנת חלקו, (שע״י משה שמרו שבת עוד במצרים,) א"כ הגם ששבת הוא כי בו שבת אלקים, מ״מ הרי זה כאילו נתן ד׳ השבת לישראל משלהם, כיון שעוד במצרים שמרוהו ע״י מש״ר, ומ׳׳מ אמר לך והודיעם שמע מינה דהנותן פת שלהם ג״כ צריך להודיע.

והנה יש לדייק דכאן נאמר בבית גנזי, ועל התורה אמרו המלאכים חמדה גנוזה שגנוזה לך, שלא אמרו שגנוזה בבית גנזיך רק גנוזה לבד, מהו ענין בית גנזיו של הקב״ה אין אנו משיגים, אבל לפי שכלנו הקטן יכול להיות שכשמדברים מדבר שנגניז בבית גניזה, אז הדבר זה בעצמו ראוי לנו והוא לפי מצבנו, רק מפני שנגנז בבית גניזה, לכן אין רואים אותו, כמו בית שכותליו מסתירים את הדבר הנמצא בו, משא״כ חמדה גנוזה, לא בבית גניזה, משמע שהדבר הזה בעצמו גנוז בלא שום דבר המסתיר אותו, והוא מפני שגבוה וגדול הרבה יותר ממצבנו, ואף שאין שום דבר מסתיר אין רואים אותו, וזאת היתה עיקר טענת המלאכים חמדה גנוזה, לא בבית גניזה, שהתורה לפנינו במרום ומ״מ אין רואים אותה מפני שכ״כ גבוה ואורה רב, ואיך אתה מבקש ליתנה לבו״ד, ואמר הקב״ה החזר להם תשובה, וכשנתיירא מהבל פיהם אמ״ל אחוז בכסא כבוד שלי וגו׳, וזו בעצמה היתה תשובה להם, שישראל זה הנמצא בעולם הגשמי למטה, ואיש הזה השפל בעיניהם עד שקראוהו ילוד אשה, אחוז בכסא כבוד למעלה מהם, כי המלאכים ביצירה וכסא כבוד בבריאה, היינו שגם איש הישראלי כעין התורה הוא שנמצא בפני כולם ואין משיגים אותו מפני שגדול הוא עד כסא הכבוד ואורו רם, המלאכים רואים אותו ואין משיגים אותו, וגם האיש בעצמו אינו משיג א׳׳ע, ומשה נתיירא מהמלאכים ולא ידע כי גבוה הוא מהם, ולהבדיל אוה״ע רואים אותו ובזוי הוא בעיניהם מפני שאין משיגים אותו, ואיש הישראלי שהוא בבחי׳ חמדה גנוזה בלא בית גנוז רק נגנז ובלתי מושג מפני גדלותו, לו ראוי לקבל את התורה חמדה גנוזה.

ועל השבת אמר ד׳ מתנה וכו׳ בבית גנזי וכו׳ לך והודיעם ומסקי בגמרא שעל מתן שכרה אמר לו לך והודיעם, ומה הודיעם בזה, הלא כלנו ב״ה יהודים ולכלנו הודיע ד׳ וצריך כ״א לפי מצבו לדעת מה הודיענו בלך והודיעם מתן שכרה כמ״ש הגמרא, לדעת כי אני ד׳ מקדישכם, כי איתא בתניא אגרת כ״ג החילוק בין השראה לשכר, שהשראה היא אור גדול השורה על איש הישראלי יותר מכפי השגתו ויותר ממה שיכול לכנס בו, משא"כ קביעת שכר הוא מה שנצטמצם ונגבל לפי ערך האיש, ע״ש, ולהנ״ל ישראל ראוים לתורה שהיא חמדה גנוזה בשביל אורה הגדול, מפני שגם הם גנוזים ובלתי מושגים ע״י אורם הרב ורום מדרגתם, אבל יכולה התורה להשאר על גביהם בבחי׳ השראה עליהם, משא״כ אור השבת היא לפי ערך הישראלי כנ״ל בבחי׳ בית גנזי לכן ע״י השבת צימצם ד׳ גם את חלק התורה שעלה ברצונו לצמצם בשבילם, ויכנס בקרבם ועצמותם בבחי׳ מתנה י״ל בבית גנזי, לא כל התורה שהיא במרום, רק חלק הראוי להם המשיך וצימצם מן בחי׳ חמדה גנוזה אל בחי׳ בית גנזי כמו השבת, מן בחי׳ השראה אל בחי׳ מתן שכר.

והכל מודים דבשבת ניתנה תורה לישראל, דלולא השבת אף שקבלו התורה היתה נשארה רק בחי׳ השראה, וע״י שבשבת ניתנה אז נמשך להם תורה בחי׳ קבלת שכר של לך והודיעם, כנודע ממדרש שנובלת חכמה של מעלה תורה, החכמה של מעלה היא בהשראה והנובלת נתן להם לך והודיעם, ולמה דוקא בשבת אין לנו השגה, אבל לפי מיעוט השגתנו אפשר מפני ששבת הוא בינה ומלכות, ומלכות היא כנס"י לכן מצטמצם האור לכל איש ישראל לפי ערכו, עוד אפשר דבששת ימי המעשה פעל ד׳ בעולם ומה הי' חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה, כמו שפרש״י בבראשית. ומה היא מנוחה במשל האדם, השבת הנפש אל קרבו, א"כ היא פעולה בתוך עצמו, לכן גם בששת ימי המעשה המשכת הקדושה היא מחוץ לאדם בהשראה ובשבת הוא בתוך האדם, וע״י שבשבת ניתנה התורה יכול גם בכל ימות השבוע למשוך אל קרבו, ותלוי בזה עד כמה ממשיך את השבת לימות החול, וכמו שאומרים הצל מאחרי לפרוש מן השבת לבלתי תהי' סגור מהם ששה ימים (בזמר י־ה אכסוף מהה״ק מהר״א זצקלה״ה מקארלין).

והנה על בחי׳ התורה שמשיגים ממנה פשט רמז דרוש וגם סוד כ״א לפי שכלו, ע״ז לא הי׳ צריך הקב״ה לאמור לך והודיעם, כי כל התורה נתן להם שידבר אותה לבנ״י, ולא רק ידבר רק שתהא כשלחן ערוך לפניהם, כמ״ש רש״י בריש פ׳ משפטים. רק כוונתינו בזה היא לך והודיעם שגם הארה מן החמדה גנוזה והשראה שלמעלה מהם שא״א להשיג בשכל ג״כ ירגישו, וכל איש ישראלי מרגיש לפעמים התרוממות, אם בעת התפילה או בשבתות וימים טובים וכן לפעמים בשאר זמנים מרוממים, שבשכל אינו יודע מה לו עתה, ואסור לו לחקור בשעה זו אחר התרוממותו מה לו, כי החקירה בשכל מקלקלת את ההתרוממות, ומ״מ מרגיש אותה, והיא המשכה מן בחי׳ השראה, אל בחי׳ מתן שכרה של לך והודיעם להם ולעצמותם, ולא בזמנים של התרוממות לבד, רק זאת צריכים לדעת שאף שמדת הגאוה רעה מאוד ואין אני והוא יכולין לדור כאחת, מ״מ אין הכוונה שירגיש האיש את עצמו לריק ומנוול, כי מי שמרגיש עצמו לריק ומנוול מתנהג כריק ומנוול ועושה כמעשיהם, צריך האיש להרגיש עצמו לישראל, לחסיד, ולעובד ד', והיא ג״כ ניצוץ והארה מן בחי׳ השראה שלמעלה ממנו אל קרבו, שאע״פ ששפל הוא בעיני עצמו ותמיד רואה בחסרונותיו, מ״מ מרגיש בקרבו שהוא ישראל וחסיד, בחי׳ ויגבה לבו בדרכי ד', זלא רק שלא יתגאה בשביל זה, רק אדרבה בשביל זה יהי׳ שפל בעיני עצמו ותמיד יראה בקרבו עוולות ופגמים, פשוט הוא שמי שמרגיש עצמו לריק ומנוול ר״ל, דומה לו שרק עבירות גרועות ר״ל אסור לו לעשות, וכשאינו מוצא כגון אלו בקרבו, כבר רם לבו ומתגאה, משא״כ המרגיש עצמו לחסיד ועובד ד׳, כל אבק דאבק רע בעיניו, ולא עוד אלא שיודע שאיש כזה באמת יכול גם בדבר קל ליפול ח״ו לבירא עמיקתא, ולבו נשבר תמיד בקרבו, לכן הצרות הקשות ר״ל חוץ מזה שרעים לעצמם, עוד רע בזה מה שהאיש נופל על ידיהן ואינו מרגיש את עמידתו הרוממה אבל צריכים להתחזק גם בצרות להיות כבן מלך השבוי, שאף שמוכה, מ״מ הוא בן מלך המוכה, וד׳ ירחם ויושיענו תיכף ומיד.

וחוץ מזה לך והודיעם לדעת כי אני ד׳ מקדישכם, שגם הדעת עצמו, שבו מרגיש שהוא חסיד חלק דעת אלקים הוא ובו יודע, ונודע מהרמב״ם ז״ל ומביאים אותו המקובלים שידיעת ד׳ היא בידיעת עצמו, וכבר דברנו מזה, נמצא שהא שהוא ית׳ יודע מעבודת האיש וחסידות שלו ג״כ בידיעת עצמו היא, כי עבודת האיש וחסידותו, שלו ית׳ הוא, כי הוא הנותן לו רצון וכח, מח ולב לעבוד, וכשד׳ נותן חלק מדעתו להאיש ובו יודע מעבודתו אז רואה שאינו שלו רק הכל של ד׳, ותמיד דומה לו שהוא אינו עושה מאומה, ואת הפגמים רואה ששלו הם כיון שבאמת שלו הם והוא עשה אותם ולבו נופל בו ורוחו נשבר.

תוכן העניינים

אש קודש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה