אש קודש· רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה
שנת תש"א
ראש השנה
קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.
ויובן במשל שאיתא בספה״ק אמרי אלימלך מבן המלך וכו', וכפי מצבנו כשסר הב׳׳מ מדרכו והתחיל לחבל ולהשחית גם בארמון המלך, וגם בעניני המדינה עשה הזיקות, ויענשוהו פעם ושתים, הן בכל פעם שענשוהו הבטיח שלא ישוב למעשיו הרעים אבל כשחדלו מלענשו שב אל מעשיו, ויקחוהו שדי המלך ונתנוהו במאסר כדי שלא יעשה כ"כ הזיקות, ויצר לו מאוד ובפרט שעוד הכוהו בבית האסורים, ויצעק צעקה גדולה וישמע המלך ויבא ויצילהו, וכיון שמלך במשפט יעמיד ארץ, לכן שאלוהו שריו למה הצילהו, והלא כבר הבטיח כמה פעמים שיסור מדרכו הרע ולא קיים, ואם מפני שעתה כבר אינו עושה הזיקות תחשב זאת לתשובה, הלא זהו מפני שאינו יכול לעשות רע מפני שאנו לוחצים אותו ולא מטוב לבבו, ויאמר המלך, הן בטוח אני שמעתה אחר יסוריו המרים כבר יתנהג בדרך הטובה, אבל אפילו כמו שאומרים אתם שעזיבתו את חטאיו לא שלו הוא, אבל קולו, קול יסוריו ממכותיכם בטח שלו הוא, ומעי המו . עליו וא״א לאב לשמוע את צעקת בנו ממכאוביו. ולא יושיעהו.
והנמשל הוא, אנו ישראל ב"מ בצרה גדולה ואפשר מקטרגים עלינו שזאת ששבים אנו עתה בכל לבבינו, וכבר חדל כ״א ממעשיו הרעים, לא מטוב לבנו הוא רק מרוב הצרות, אבל הן ד׳ רואה את לבבינו שמחשבתנו לשוב באמת, וחוץ מזה אפילו אם התשובה האמיתית לא מאתנו באה ולא שלנו היא, מ״מ קולי שמעת, הקול מרוב צרותי המרים זה בודאי שלי, ואיך תשמע בצערי וח"ו לא תרחם. קולי שמעת לכן אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.
ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך. כי רש״י פי׳ בשם המדרש. (גמרא קידושין ל״א ע״א) ראש דברך ולא סוף דברך אמת, אלא סוף דברך הוכיח על ראש דברך שהוא אמת, שכששמעו האומות אנכי ולא יהיה לך וכו' אמרו הכל להנאתו ולכבודו, כיון ששמעו כבד וכו׳ הודו על ראש דברך שהוא אמת עכ״ל הק'.
והנה אוה״ע גם הטובים שבהם חושבים שהאמת הוא דבר עצם לעצמו, וד׳ צוה על האמת מפני שהאמת לעצמו אמת, לכן על מצוות השכליות הן מודים, כיון שחושבים בדעתם שד׳ ג״כ מטעם שהן אמת לעצמן צוה עליהן, למשל שאין צריכין לגנוב לגזול וכדומה, וממילא על החקים שלדעתם אינם אמתיים לעצמן. הן מונין את ישראל מה מצוה זו וכו', משא״כ ישראל אומרים אתה אלקים אמת, הוא ית׳ אמת ואין אמת זולתו, וכל אמת שנמצא בעולם הוא רק מפני שכן צוה ד׳ ורצה וכיון שהוא ית׳ אמת לכן גם זה אמת, ואסור לגזול מפני שד׳ האמת כן צוה, ובשביל צווי של ד׳ האמיתי נעשה גם זה אמת, וכשד׳ צוה ההיפך שהפקר ב״ד הפקר, אז זה נעשה אמת שהונו של זה הפקר, כשצוה לאברהם אבינו שיעקד את יצחק בנו הי׳ זה האמת לעקדו, ובאם לא אח״כ ואל תעש לו מאומה, הי׳ זה האמת לשחטו.
לכן בישראל אין שייך לומר ח״ו כשטותי ורשעת העכו״ם להנאת עצמו דורש, אדרבה אנו אומרים כל מה שברא הקב״ה לא ברא אלא לכבודו, כי מה שהאיש לא צריך לדרוש לכבוד עצמו, לא מאותו הטעם שהם אומרים שזהו אמת לעצמו שלא ידרוש האיש לכבוד עצמו, רק מפני שד׳ צוה שלא ידרוש לעצמו, משא״כ הוא ית׳ שלכבודו ברא הכל, אז זהו האמת שהוא ית׳ צריך לדרוש לכבוד עצמו אף שבאיש האמת הוא שלא לדרוש לעצמו, ואין להקשות עליו ית׳ שדרש לעצמו עד שנצטרך לבקש תרוצים מסוף דבריו, (כיון שכאשר ברא לכבודו זהו האמת שכן צריך להיות) ואין אנו מודדין את האמת והצדק ע"י דעתנו להרהר ח״ו אם כן צריך או לא צריך, אם זה אמת או לא, רק רצונו ית׳ זהו אמת וצדק, ואפילו כשאנו מתיסרים ח"ו אין אנו מהרהרים ח״ו, אף שאין זה לפי דעתנו, כיון שלא בדעתנו תלוי, לא בלבד שאנו אומרים שזה קושיא ח״ו רק שאין אנו מבינים תירוצה והוא למעלה מהשגתנו, רק שבכלל אין אמת וצדק זולת מה שד׳ רוצה מצוה ועושה.
וזהו שאומרים ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, כי חסד הוא גם למי שאינו ראוי, וא״כ הרי זה כמי שאינו אמת אבל כיון שהאמת אינו לעצמו רק רצון ומעשי ד׳ הוא האמת, לכן ויכון בחסד כסאך, ותשב, שכאשר אתה תשב על כסא חסד, לעשות חסד לאיש יותר מכפי הראוי לו אז זה יהיה האמת.
וזה ראש דברך אמת כמ״ש חז״ל כנ״ל שאוה״ע אומרים שרק מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת, אבל לעולם, היינו לפי האמת, כל משפט תלוי רק בצדקך, מה שצדק לך זהו צדק ואמת, לכן ערוב עבדך לטוב, כיון שבין אם לפי מעשינו אנו צודקים בין אם לא, כל שאתה תצדק אמת וצדק במשפט, א״כ כשתערב אותנו לטוב אף אם איננו ראוים גם זה יהיה אמת וצדק.
ערוב עבדך לטוב וכו׳. כי עיקר התשובה היא שלא ישוב לחטא, ובשני הדברים צריכים לשוב, בסור מרע ובועשה טוב, הרע שעשינו לא נעשה והטוב שלא עשינו נעשה.
והנה עתה יכולים אנו להבטיח רק על הסור מרע שלא נוסיף לעשות. משא״כ על הועשה טוב אין יכולים להבטיח כיון שמדוכאים אנו מאד ביסורים מרים ולוקחים כמעט את כל אשר לנו, ואיך נבטיח ללמוד תורה ולעשות צדקה, לכן מבקשים מד׳ ערוב עבדך לטוב, על הסור מרע אבו מבטיחים וערבים, אבל על הטוב היינו על הועשה טוב היה אתה ערב, פשוט על יעשקני וכו׳ ואז נעשה גם טוב.
אבינו מלבבו החזידבו בתשובה שלימה לפניך.
כי בתשובה מיראה נעשה מזדונות שגגות, היינו שאינה תשובה שלימה כי נשארו השגגות, משא״כ מאהבה היא תשובה שלימה, אבל איתא בספרי כ״ק אא״מ הרה"צ והק' זצוקלל״ה שכשהאיש מוכה ביסורין קשה שיעבוד מאהבה, לכן אנו מבקשין מד׳ החזירנו בתשובה שלימה, כי על כל התשובה שאנו מבקשין השיבנו ד' הוא ית׳ עונה שובה אלי, אבל עכ״פ החזירנו בתשובה שלימה שתהא שלימה שזה אין בידנו, כי אפילו אם נשוב, רק מיראה תהי', לכן הושיענו ונוכל לשוב בתשובה שלימה.
לשבת תשובה
כי שם ד׳ אקרא הבו גודל לאלוקנו, ופרש״י אתם הבו גודל לאלוקינו וברכו שמו מכאן אמרו שעונין בשכמל״ו וכו׳ ע״ש.
כי איתא בגמרא (שבת פ״ט ע״א) שאמר הקב״ה למש״ר הי׳ לך לעזרנו, מיד אמ״ל [היינו מש״ר] ועתה יגדל נא כח ד׳ עכ״ל הגמרא, היינו שבזה שאמר יגדל נא כח ד׳ עזר את הכביכול, וכאן אמר מש״ר לישראל הבו גודל לאלוקנו שהם יגדלו ויעזרו את הכביכול בזה שיתנו כבוד לו ויאמר ברוך שכ"מ.
כי עיקר הקרבן הוא כמ״ש בגמרא חגיגה (דף י״ב ע״ב) באחד מז׳ הרקיעים ששם מזבח בנוי ומיכאל מקריב קרבנות, ומביאים התוס' שנשמות הצדיקים מקריב, ע״ש, וזהו ע״י עבודה כזו בעוה״ז, שכאשר האיש נותן את כחו ונפשו בעבודתו תורתו ותפילתו לד׳, אז חלק נפשו מקריב אליו ית׳. ופועל שאחר שעולה כלו לעוה״ע מיכאל מקריב נפשו לד', (עיין בפ׳ החודש שנת תש״א יותר מבואר) וזה עיקר הקרבן, וקרבן בהמה היא רק כמו בעקדת יצחק שהי׳ השה תחת בנו, ורק כשהוא בתשובה שנותן נפשו בה הי׳ הקרבן שלם בחי׳ תחת בנו, ועתה שאין קרבנות בהמה אז התורה ותפילה ועבודה בכח, הן בעצמן עיקר הקרבן, ע״י נפשו שנותן בהם.
וזה שאמר להם מש״ר הבו גודל היינו שתעזרו כביכול בזה שתברכו את שמו ותעלו את נפשכם בהן לקרבן ד׳ בחי׳ לחם אלקיו, (לחם אלקיו, שכמו שהלחם מוסיף כח באיש האוכלו כן כביכול הקרבנות מוסיפים כח למעלה).
והנה כשגם איש הישראלי צועק מצרותיו לד', הגם שרק מצרותיו צועק לא לשם עבודה לבד, מ״מ כיון שהיסורים ממרקין עונותיו של אדם, כמו שאמרה הגמרא (ברכות דף ה׳) עה״פ אשרי הגבר וכו', ומתורתך תלמדנו, דבר הזה מתורתך למדנו ק״ו משן ועין וכו', והוא לד׳ צועק לכן גם זהו כקרבן. ומרומז בהפסוק שאומרים קודם תקיעות, נדבות פי רצה נא ד׳ ומשפטיך למדני, הדבורים שאני אומר, שהם בחי׳ קרבן נדבה, בחי׳ הרי זו, כיון שעם הדיבור נפשו נתונה, רצה נא ד', אף שהוא רק מכאב לב כי ומשפטיד למדני שהתורה מלמדת אותי שגם זה הוא קרבן כמ״ש ומתורתך תלמדנו דבר הזה מתורתך למדנו, שהיסורים ממרקין ומכפרין.
ובהפטורה אומרים שובה ישראל עד ד׳ אלוקיך וכו׳ קחו עמכם דברים, שבעיקר אתם תשובו ותבואו לד׳, ועמכם תקחו הדיבורים, אמרו אליו כל וכו׳ וגם ע״ז תתפללו כל עון אתה נושא לכן וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, למה נביא קרבנות ונשלמה פרים שפתינו מכאב ויסורים ח״ו, וקח טוב ונשלמה וכו׳ תפילות מתוך טובות וישועות טובות ושירה וזמרה לך ד'.
יום ב' דסוכות
בהיארצייט הראשונה של בני הרב החסיד והק׳ זצ״ל, יום ב׳ דסוכות
הפסוק אשר אמר בני הקדוש הרב החסיד ר׳ אלימלך זצ׳׳ל בסוף שמ״ע הוא, אמרת לד׳ אדנ׳ אתה טובתי בל עליך, [תהלים ט״ז ב׳].
כי איתא בגמרא סנהדרין מ"ז ע״א דכתיב מזמור לאסף וכו׳ נתנו את נבלת עבדיך וכו׳ בשר חסידיך וכו', מאי עבדיך ומאי חסידיך, לאו חסידיך חסידיך ממש, ועבדיך וכו׳ וכיון דאיקטיל קרי ליה עבדיך עכ״ל הג'.
וצ״ל א״כ חסידיך היינו שהיו גם מקודם חסידים וכשנהרגו כמ״ש הפ׳ בשר חסידיך לחיתו ארץ, עי׳׳ז עלו עוד יותר, כי גם מי שלא היו עבדיך עלו למדרגת עבדיך ע״י שנהרגו ע׳׳י עכו"ם, ולמה קרא אותם רק בשמם הקודם חסידיך. ועבדיך קורא בהשם שעלו לו אחר שנהרגו, כי מקודם לא היו עבדיך רק אח״כ, ובשם זה נקראים, פשוט אפשר מפני שאין בתנ״ך מדרגה יותר גדולה מחסיד בענין עבודה, לכן אף שהחסידים כשנהרגו, עלו עי״ז למדרגה יותר גדולה, אין שם יותר לקראותו ורק חסיד יותר נעשה.
עוד אפשר כי איתא בזוה״ק שחסיד הוא משם חסד כנודע, וחסד הוא לעשות עם זולתו, וכן איתא בסנהדרין ק״י ע״ב בחסידותי׳ דר״ע לזכות אחרים לכן רק מי שהוא בעל מזג טוב, זך וטוב לזולתו יכול להעשות חסיד, ואם אינו בטבע איש טוב מוכרח הוא לעבוד עם עצמו שיתהפך לאיש טוב לישראל ורק אז יכול להעשות חסיד.
ומובן בזה הא דאמרה הג׳ שבשמחת בית השואבה חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים, למה דוקא חסידים ולא כל איש ישראלי, כמו שמדייק בזה הרב הק׳ זצ״ל בהסידור ע"ש. כי צ״ל מהו הענין שניסוך המים שהוא חסד התחיל דוקא באושפיזת יצחק שהי׳ בחי׳ גבורה, להנ״ל מפני שלעתיד ילמד זכות על ישראל וגם עם עצמותו וחייו ירצה לכפר עליהם עד שיאמר להקב״ה הא קריבת נפשי קדמך (שבת דף פ״ט ע״ב) והיא גבורת יצחק לקבל הגבורה על עצמו בשביל ישראל, שהיא מדרגה הכי גדולה שבחסד, לכן דוקא באושפיזת יצחק התחיל ניסוך המים שהוא חסד, ובעיקר חסידים ואנ״מ רקדו, מפני החסד לישראל שנמשך אז.
אבל צ״ל למה זה רק לעתיד יאמר יצחק להקב׳׳ה הא קריבת ולמה לא אמר כן בחורבן בהמ״ק ולא בכל צרות ישראל שיכפר להם הקב״ה משום דקריבת נפשי, אבל מעשה אבות סימן לבנים והתחלה לעבודת ישראל היתה, ובכל עבודתינו אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק וכו', לכן גם העקדה לא נסיון ליצחק לבד היתה רק התחלה לעבודה של מסירת נפש לד׳ ולישראל, וכיון שנסיונו של אברהם ויצחק הי׳ רצון ומחשבה שלא נשלמו בפועל לגמרי, כי אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער וכו׳, לכן כל מעשה ישראל הנהרגים ע״י עכו״ם שהוא להיפך, מעשה בלא מחשבה, תשלום עקדת יצחק היא, ששם היתה ההתחלה מחשבה ורצון וכאן הסיום והפעולה, היינו שהעקדה וכל הנהרגים מבנ״י אח״כ, מעשה אחד הוא.
לכן רק לעתיד שיהי׳ במהרה בימינו, שכבר ישלמו בפועל הנהרגים לד', שהוא תשלום עקדת יצחק, יאמר יצחק הא קריבת נפשי קדמך, בפועל עם כל אלו שהשלימו פעולתי פעולת ההקרבה, משא״כ מקודם שלא נשלם עוד כל מעשיו של יצחק ובניו, הקרבנות מבנ״י שנהרגו לא הי׳ יכול לאמוד הא קריבת וכו'.
וזה הרמז אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, לא בדברים הללו שאצל אברהם ויצחק בלבד הי׳ הנסיון רק גם אחר הדברים האלה, שכל אותם הנהרגים תשלום מעשה העקדה היא׳ כיון שעי״ז מתכפה החרון אף מישראל וא״כ כשביל ישראל נהרגו, והיא בחי׳ חסד של אברהם, ולכן אין הפסוק קורא להחסידים הנהרגים בשם יותר גדול כמו בעבדיך, מפני שאף שעולים באמת יותר, מ״מ עיקר רצונם ותכליתם של החסידים היא החסד שעושים בזה לישראל, לא מה שעושים לעצמם, ושוב חסידים נקראים מלשון חסד עם ישראל.
לכן ביום כזה ובימים כאלו צריכים אנו לשוב, כי גם כשהקריבו קרבן בהמה היו צריכים לשוב, מכש״כ בקרבנות קדושים כאלו, וכשח״ו אין שבים ואין מקבלים ע״ע לעבוד את ד׳ מעתה, אפשר שואלים נפשות אלו במרום א״כ למה נתקרבנו.
ובכעין זה מתורצת קושיא על הגמרא יומא ס״ו ע״ב שבמשנה איתא וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא, ואמר ע״ז ר׳ יהודא בברייתא ורבב״ח בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו, ומתוך ששונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמן, שע״פ פשוט ק״ל הלא על שונא, דבר לא טוב מטילים, משא״כ עשי׳ זו איזה דבר רע היא עד שהטילו אותה על הבבליים אדרבה לכאורה נראה מזה שכ״כ הי׳ החטא שנאוי בעיניהם עד שצעקו עליו טול וצא, טול וצא, ולמה זה ר׳ יוסי שמשפחתו מן הבבליים היתה, כשאמר ר׳ יהודא שלא בבליים היו אלו שאמרו טול וצא, אמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי, והלא מה חטאו בזה שאמרו לו כך.
אבל כד חזינן איך אנשי ירושלים התנהגו נדע למה מעשי האלכסנדריים הי׳ רע בעיניהם, כי במשנה שלאחריה שם איתא שמיקירי ירושלים היו מלוין אותו וכו', זהו הענין, איש הישראלי שבא לכפר עונות ישראל אפילו אם לא עם עצמו מכפר רק עם שעיר ג״כ אין צריכים לאמור לו צא אתה בלבד ואנו במקומנו נשב מבלי עשות מאומה, רק מיקירי ירושלים היו מלוים אותו ובדרך קדשו הלכו מעט, משא״כ מעשה כזו לאמור טול וצא אתה בלבד, על שונאיהם הבבליים הטילו.
ומעתה אנו צריכים לשוב, ולהוסיף עבודה מעתה, חוץ מזה שבעצם צריכים זאת, גם בשביל הקדושים צריכים להוסיף את העבודה והתשובה, וגם הוא ית׳ אף שאין אנו ראוים ח״ו לישועה, בשביל קרבנות הקדושים יושיענו, כי האם ח״ו לחנם נשפך דמם כמים, וע״ז אומרים בפסוק הנ״ל אמרת לד׳ אדנ׳ אתה טובתי בל עליך, אדנ׳ היא בחי׳ דין מאחר שכבר עשית דין בקדושי ישראל שנהרגו, לכן אפילו אם בשביל טובתי בל עליך להושיעני, מ״מ לקדושים אשר בארץ המה ובשבילם מהר להושיענו.
לשמיני עצרת
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וכו׳ פר אחד איל אחד, ואיתא במדרש ר״ת (פ׳ פנחס) משל למלך שעשה סעודה ז׳ ימים וזימן כל בני המדינה וכו׳ כיון שעברו ז׳ ימי המשתה אמר לאוהבו וכו׳ נגלגל אני ואתה במה שתמצא בליטרא של בשר או ליטרא של דג או ירק, כך הקב״ה אמר לישראל כל קרבנות שהקרבתם בז׳ ימי החג על או״ה הייתם מקריבים אבל ביום הח׳ נגלגל אני ואתם במה שאתם מוצאין בפר אחד באיל אחד עכלה״ק, וצ״ל מה מרמז לנו זאת שנגלגל בליטרא בשר דג או ירק, ולמה באמת לא יקריבו ביום השמיני בשמחת ישראל גם כן קרבנות רבים כמו בכל החג.
ואפשר כי איתא בסנהדרין דף צ״א ואר״ח ב״א אר״י עתידין כל הנביאים כולם אומרים שירה בקול אחד שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו עכ״ל הג׳. ומה מרמז לנו בזה שהנביאים יאמרו שירה בקול אחד, וחוץ מזה הא שם בפסוק הזה בישעי׳ נ״ב ח׳ פרש"י על צופיך, פשוט צופים שמעמידין על החומות והמגדלים לבשר ולראות מי בא לעיר, אבל זה אינה קושיא כי כמה פעמים מוזכר בגמרא צופים על הנביאים, כמו מנצפ״ך צופים אמרום, בריש מגילה, (דף ב׳ ע״ב) ובטח בכל מקום היא בכוונה.
ואפ״ל ששם וכאן רמז אחד לנו מרמז. כי נודע שאותיות הכפילות של מנצפ״ך הם בחי׳ דין, מפני שמצמצמים את התיבה שלא תתפשט יותר, כי אחרי אותיות הכפילות אין כותבים יותר, והנה השינוי שבין אותיות הפשוטות של מנצפ״ך לבין אותיות הכפילות היא רק בכתב, כי במבטא ודיבור אין חילוק ביניהם, והכתב יכול לקבל יותר אור מאשר הדיבור, כמו שרואין מהגמרא לא כמו שאני נכתב אני נקרא, נכתב בהוי׳ ונקרא באדנ׳, היינו שהכתב יכול להכיל גם עתה התגלות הוי', משא״כ הדיבור שרק במקדש ולעתיד יאמרו ויכול להיות שזהו הענין שמנצפ״ך צופים אמרו, או כמו שמסקינן בגמרא שכחום וחזרו ויסדום, כי נודע שהתגלות הדין הוא למעלה מהתגלות של רחמים, רק שלעת עתה קשה לקבלו ולהשיגו ונעשה ממנו דין ועונש ח״ו, בתחילה עלה במחשבה וכו' במדה״ד, ורק מפני שראה שאין העולם מתקיים שיתפה למדה״ר, ולעתיד תהי׳ העבודה בלוים וההלכה כב״ש בחי׳ דין כמ״ש מהאר״י זצ״ל, ובעוה"ז העבודה בכהנים והלכה כב״ה בחי׳ חסד, לכן הצופים, כמו שהצופה עומד במקום גבוה ומביט ממעלה למטה כן הנביאים שראו הכל מלמעלה ממדרגת קדשם תקנו את מנצפ״ך בכתב, שהכתב, שבו אפשר לעשות התגלות יתירה, יתגלה בו ההתגלות הגדולה של בחי׳ לעתיד אשר בדין, מה שחוץ מהכתב א״א לגלותו, היינו מכל צרות ישראל דין ועונש, גילו הם שבאמת היא התגלות יתירה, רק כיון שהעולם עוד אינו ראוי לקבל התגלות יתירה של לעתיד נעשה דין ועונש מזה לכן פעלו הם שעכ״פ בכתב באותיות מנצפ״ך תמשך ותתגלה גודל ההתגלות, ועי״ז נמתק הדין מישראל.
אבל רק מפני שהנביאים הביטו על צרות ישראל כצופים מלמעלה לכן ראו בהן גודל האור משא״כ מי שמביט מלמטה על צרות בלבד קשה לו לראות את האור שבו, ומש״ר אמר לד׳ למה הרעותה לעם הזה, כי בנ״י הלכו אז באותם מחשבות ודיבורים כמו אנחנו, הנה צפינו לישועה ואמרנו עוד רגע ונושענו, ולסוף עוד הרע לנו ועוד חזקו הצרות, ואמר מש״ר לד׳ אני יודע ורואה שהכל לטובה אבל למה הרעותה לעם הזה שהם אין יכולים כבר לסבול הצרות, ובשביל זה את הטוב שבהן אינם רואין.
והנה היו נביאים שאמרו תוכחה ושירה, והיו נביאים שאמרו רק תוכחה וגילו את העונש אשר יבא ח״ו, משא״כ לעתיד יתגלה שבדברי כלם רק שירה היתה כיון שאז יתגלה האור שבדין ויתמתק הכל לרחמים, וזה עתידים כל הנביאים לומר שירה בקול אחד, בדברי כולם רק שירה יתגלה והראי׳ מהפסוק קול צופיך וכו׳ מפני שצופים ממעלה למטה לכן גם מהדין יגלו הרחמים.
ובשמיני עצרת שהוא בחי׳ היחוד הגדול ישראל עם הקב״ה כנודע אמר ד׳ נגלגל וכו׳ בליטרא בשר דג וירק ותדע שלא בשעה שטוב לך לבד רק גם בשעת הצמצום ח״ו מתיחד הקב"ה עם ישראל, ומזה תתגלה הישועה במהרה.
בראשית
בראשית ברא אלוקים וכו׳ ופרש״י בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית.
כי איתא בגמרא סנהדרין דף ק״א ע״א ת״ר הקורא פסוק של שה״ש וכו' כמין זמר, והקורא פסוק בבתי המשתאות וכו׳ מפני שהתורה וכו' אמר לה בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו, אמ״ל רבש"ע אם בעלי מקרא הם יעסקו בתורה וכו', אם בעלי משנה הם יעסקו במשנה וכו׳ אם בעלי תלמוד הם יעסקו בהלכות הפסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת וכו׳ שעפ״פ ק״ל מה השאלה שהקב״ה שואל להתורה בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו, הלא גם הוא ית׳ יודע במה יתעסקו, ולמה פרטה התורה בפרטיות אם בעלי מקרא הם וכו', אם בעלי משנה הם וכו', אם בעלי תלמוד הם וכו', ולא אמרה בכלל שילמדו, ובטח כ״א ילמוד את אשר יכול, והתורה שאמרה ודברת בם ג״כ לא אמרה בפרטיות מה שילמד כ״א, כיון שכל אחד יודע מה ילמד.
ואפשר לימוד זכות הוא זה שלמד הקב״ה עליהם, התנצלות על התורה שקוראים פסוקים בבתי משתאות, בשעה שאוכלים ושותים, שהיצה״ר מושל אז עליהם כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן כמתוך קופה של בשר, במה יתעסקו אז, וע״ז אמרה התורה אם בעלי מקרא הם וכו׳ כי כבר דברנו, שמי שלומד תורה ואין גם עצמותו משתנה לתורה וקדושה הוא רק כארגז שנמצא בו ספרים, והוא בעצמו עץ כמו שהי', וגם במדרש (מדרש רות פ׳ ב׳ וירושלמי חגיגה פר׳ ב׳ הל׳ א׳) רואין חילוק הזה, שר״מ כשרצה להציל את אחר מגיהנם אמר מצילין תיק הספד עם הספר מצילין את אחר בשביל תורתו, היינו שהמשיל את אחר רק לתיק שנמצא בו ספר ומ״מ יצילהו כמו שמצילין לתיק הספר עם הספר, משא״כ על ת״ח אמיתי וצדיק, אומרת הגמרא (מכות דף כ״ב ע״ב) כמה טפשאי הנהו אינשי דקיימי קמי ספ״ת ולא קיי!מי קמי גברא רבה, היינו שהמשילו אותו לספ״ת בעצמו ועוד יותר, לא לתיק בלבד.
וזאת ענתה התורה אם בעלי מקרא הם, אם הם עצמותם נעשו בעלי מקרא אז גם בשעה שאוכלים ושותים לא יניחו ליצרם שיתגרה בהם, אם בעלי משנה הם וכו׳, ואפילו מי שיצרו מתגרה בו מ״מ כיון שהם בעצמם בעלי מקרא משנה וכו׳ צריכין להתגבר עליו, ועוד, אמרה התורה יעסקו בהלכות הפסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות החג בחג, שגם הזמן יעורר אותם כי זהו ענין גדול לקבוע לו עתים לתורה, שאז אפילו אם האדם בעצמו שוכח או יש לו מניעות מ״מ הזמן מעוררו ומחזקו להבליג על המניעות.
וכן עתה שיש לנו מניעות רבות לא של אכילה ושתי', רק אדרבה של צרות ויסורים ר״ל, מ״מ הלא לכל איש אפילו להסוחר ובעל המלאכה היו שיעורים לתורה, לכן זמניהם של השעורים הקבועים בעצמם יעזרו לו שלא יזניחם, ואדרבה עתה שיש לנו יותר פנאי צריכים בהתחלת הזמן לקבוע לנו יותר שיעורים מאשר מקודם, וד׳ ירחם ויושיענו ונוכל לעסוק בתורה ועבודה מתוך הרחבה.
נחזור להנ״ל כיון שהם בעצם בעלי מקרא בעלי משנה לכן יכולים להתגבר גם על מניעות אם של שובע אכילה ושתי׳ ואם ח״ו של צרה, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, בשביל ישראל והתורה, וכיון שעצם העולם בשביל ישראל והתורה הוא, לכן אף שיש זמנים שח״ו העולם כנגד ישראל והתורה הוא, מ״מ מקוים לד׳ שיתגלה במהרה שוב עצם העולם ויושיע את ישראל והתורה, וראשית המחשבה יתגלה שהכל בשביל התורה וישראל אמן.
נח
את האלקים התהלך נח. ופרש״י נח הי׳ צריך סעד לתומכו אבל אברהם הי׳ מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.
כי איתא בסנהדרין ק״ד מעשה בשני ב״א שנשבו וכו׳ א״ל אחד מהם לחבירו גמל שמהלך לפנינו סומא באחד מעיניו וכו', א״ל שבאי עם קשה עורף מאין אתם יודעים וכו', ומדייק המהרש״א ז״ל מה ענין קשה עורף לשאלתו, ומתרץ שהיסורים ממעטות את החכמה, והם קשה עורף לחשוב על עצמם שעודם חכמים ע״ש.
וכיון שע״פ לתורה אפ״ל שלא על שמתפארים לבד בחכמה קרא אותם קשה עורף, היינו שהם עם קשה עורף להתפאר גם עתה שהם חכמים, רק גם על שבאמת חכמים הם, כי צ״ל הפסוקים שד׳ אמר למש״ר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה שהוא נתינת טעם על שלא יעלה בקרבם רק ישלח מלאך, ומאותו הטעם ביקש מש״ר את ד׳ שלא ישלח מלאך רק הוא ית׳ בעצמו ילך עמנו כמ״ש הפ׳ ילך נא ד׳ בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, ואיך זה אפשר שמטעם אחד יוכיחו דבר והפוכו, שד׳ אמר שבשביל שהם קשה עורף ישלח מלאך, ומש״ר אמר שבשביל שהם קשה עורף לא ישלח מלאך רק ד׳ בעצמו ילך עמנו.
אבל ענין קשה עורף היא אחת המעלות הכי טובות, כי מי שאינו קש״ע, הפכפך וקל הוא, פעם כך ופעם כך, אין יכולים להגמר עמו, בשעה זו רוצה כבר לעבוד את ד׳ ובשעה שאחריה כאילו איש אחר הוא, ובפרט כשצריך לעמוד בנסיון לא יוכל ח״ו, משא״כ הקשה עורף, איש ישר הוא כשמדברים עמו ופועלים בו שיחליט בדעתו לעבוד את ד׳ אז בטוחים בו שכן יעשה, וככל שיותר עורפו קשה יותר יעמוד בנסיון אם יבא לידי נסיון, אך רע הוא עם הקש״ע כשמשתמש עם מדתו זו לרע ומתעקש בדברים רעים, ומדות רעות ח״ו וזה הוא כמו בכל מדות טובות כשמשתמשים בהן לרע, כמדת החסד לאהבה רעה ח"ו כמו שנודע מהרה״ק האלוקי המגיד הגדול זצוק״ל עה״פ ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, שהוא חסד אהבה עילאה והוא משתמש בה לאהבה דעה לאחותו ח"ו.
וזה גם בענין הקש״ע שאחר החטא אמר ד׳ כי לא אעלה בקרבך כי עם קש״ע אתה, היינו שהוצאת את המדה דקשה עורף לרע, אבל אחר שאמר ד׳ וחנותי את אשר אחון וכו׳ וגם הי״ג מדות אמד לו למחול בו עונותיהם, אמר מש״ר מעתה יש לי עצה, לעולם ישראל הם אנשים גדולים צדיקים בעלי ערך עומדים בנסיונות כראוי לגבורי הרוח ועם קשה עורף, אך כל עוד שמץ רע בהם, יש ונאחז הרע במדה זו ומשתמשים בה לרע, לכן וסלחת לעוננו גם לחטאתנו אלו השגגות ולא עוד אלא גם ונחלתנו, ופרש"י ותתננו לך לנחלה מיוחדת, ואז לא ישתמשו את הבחינת קש"ע לרע רק לטוב ובשביל זה יהיו מוכשרים שילך נא ד׳ בקרבנו.
ואם כשהקדימו נל״נ יצתה ב״ק מי גילה וכו׳ שמלה״ש משתמשים בו (שבת דף פ״ח ע״א) שמדה זו ראוי׳ למלה"ש, במדת קשה עורף כשהיא לטובה אמר מש״ר שראוים הם בשביל זה ליותר ממלאך, שד׳ ילך עמהם ולא מלאך, כי המלאך כשבא לעוה״ז צריך טהרה ז׳ ימים עד שיהי׳ מוכשר לשוב אל מצבו הקודם, משא״כ ישראל גם בעוה״ז עובדים את ד׳ ופועלים השראת השכינה, כגון האבות, הר סיני, משכן, בהמ״ק, וכל לב איש ישראל עם גופו מקום להשראת השכינה הם, זאת אומרת שהמלאכים משתנים ע״י עוה״ז משא״כ ישראל העובד את ד׳ אינו משתנה רק קשה עורף בעבודתו, והיא המשכה מבחי׳ אני ד׳ לא שניתי, מבחי׳ כחשכה כאורה לפניו, שכל הכלים, ספירות והגוף אינם פועלים ח״ו עליו, לכן ישראל הנאחזים בגופא דמלכא יש להם מן בחי׳ עמידה זו שלא להשתנות ע״י העולם לעמוד בנסיונות ולא עוד אלא שגם בעוה״ז יעשו השראת השכינה והיא הבחי׳ קשה עורף המשכה מן הבחי׳ אני ד׳ לא שניתי, שהיא למעלה מבחי׳ המלאכים, ילך נא ד׳ בקרבנו ולא מלאך כי עם קשה עורף הוא.
והנה להיות קש״ע לעשות מעשי עבודה בעשי׳ בלבד הוא ג״כ ענין ומדרגה כנ״ל, אבל שנוכל גם לעסוק בתורה ולעיין בדעת, היא מדרגה יותר גדולה, וכ"א רואה זאת בעצמו שגם בכל צרה שלא תבוא לא קשה לו להניח תפילין ושאר מצות מעשיות, משא״כ ללמוד תורה ובפרט לעיין בה בעמקות קשה לו מאוד.
וזה שאמר להם השבאי עם קש״ע מאין אתם יודעים, כלומר הן כבר שמע שישראל עם קש״ע הוא, אבל כ״כ קש״ע שגם בצרתם יוכלו לעבוד גם בחכמה לא ידע, וכנ״ל שהבחי׳ קש״ע היא המשכה מבחי׳ אני ד׳ וכו׳ לכן זכו עי״ז לגאולה שפטרם השבאי כמ״ש בגמרא.
והנה לנח היו רודפים כמו שפרש״י שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה אנו שוברין אותה והורגין אותו, ובכלל כשהיו בדור רשעים בטח עינו אותו, והי׳ לו מניעות בעבודה והי׳ צריך להתחזקות, אברהם אבינו היו לו נסיונות ובפרט מנמרוד שהשליכו לכבשן האש, וזה שפרש״י שזה הי׳ החילוק בין נח לא״א, נח הי׳ צריך סעד לתומכו, את מי תומכים את הנופל, כי בהמניעות נפל, והי׳ צריך שיתמכהו ויחזקהו ד׳ בעבודתו, אבל אברהם הי׳ מתחזק ומהלך בצדקו מאליו לא התחיל לנפול רק התחזק בצדקו מאליו, כיון שהי׳ מרכבה והוא ית׳ בחי׳ אני ד׳ לא שניתי.
תולדות
ויתן לך האלוקים וכו׳ צריכים להבין עכ״פ מעט לפי קט שכלנו מה מרמז הענין שסבבו מן השמים שהברכות אשר יברך יצחק אבינו את יעקב אבינו תהיינה במחשבה לברך את עשו.
אבל איתא בגמרא חגיגה ט״ו ע״ב בשם ר׳ מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי וכו', ונבין למה נאמר שאדם וכו׳ ולא בזמן שישראל כמ״ש בכ״מ, וכן מה השאלה מה לשון אומרת, ומי אומר שאומרת, ולמה אומרת, וכבר נאמר בשם הקב״ה עמו אנכי בצרה, ולא נאמר שאומר איזה מאמר ולא שייך לישאל באיזה לשון אומר.
אבל ר׳ מאיר אומר זאת על הפ׳ קללת אלוקים תלוי, היינו גם על יחיד כשהוא בצער, כי עמו אנכי בצרה הי׳ אפשר לומר רק על הכלל ישראל כשהוא בצרה כמו שדרשו חז״ל במדרש שלכן נתגלה למש״ר בסנה, מפני שעמו אנכי בצרה, שאז כל העם היו בצרה, וכאן אומר ר״מ שגם בזמן שאדם אחד מישראל מצטער כמו שהפסוק הזה קללת אלוקים תלוי על יחיד שנתלה קאי, ג״כ השכינה מצטערת מזה.
וזה השכינה מה אומרת, כי הקב״ה שהוא בחי׳ הוי׳ תפארת היא בחי׳ כלל ישראל, כי תפארת הוא רחמים בחי׳ כלל שכולל חסד וגבורה, משא״כ שכינה שהיא מלכות, אף שהיא בחי׳ כנסת ישראל, מ״מ גם על יחידים מרמזת, כי כל הפרוד והחשבון והמספר בבחי׳ מלכות כנודע, לכן גם על איש פרטי עובד ד׳ אומרת להקב״ה היינו לבחי׳ תפארת חזי בהאי ברא דאתינא לגבך כנודע, היינו שלא הכלל לבד טוב רק גם איש פרטי זה צדיק הוא.
ור"מ מרמז בזה שלא בלבד כשהכלל כלו מצטער, אלא גם צער אדם פרטי עולה למרום, כי זה נהרג וזה מת ר״ל מתוך צרותיו, וזה נחלש מוחו ולבו וכל גופו מתוך צרותיו, ומה לי קטלי׳ כלו ומה לי קטליה פלגא כי אף שהכלל ישראל מתקיים, מ״מ איש הפרטי שמת, אותו ואת חייו אבדו, ועד תחיית המתים את חייו הכריתו ר״ל. וזה שאומר הלשון שאדם מצטער כמו שאמרו בסנהדרין (דף ל״ח ע״א) אדם יחידי נברא, שגם על צער אדם יחידי השכינה אומרת וכו׳ ועל הפרט והיחיד, דוקא השכינה אומרת כיון שבה בחי׳ הפרט והיחידית כנ״ל.
וכן כשרצה יצחק לברך את יעקב, ונודע הא שפרש״י בפ׳ ויגש עה״פ כל הנפש וכו׳ בשם המדרש עשו שש נפשות וכו׳ לשון רבים וכו׳ ויעקב שבעים הי״ל והכתוב קורא אותן נפש אחת, היינו שבאמת כל ישראל כלולים תמיד כאחד מפני שנפש אחת של קדושה להם לכן באם הי׳ מבדך את יעקב, רק את הכלל ישראל הי׳ מברך, ורצונו ית׳ היה שגם גוף ישראל הפרטי והיחידי יברך, לכן סיבב הוא ית׳ שבמחשבתו תהא לברך את עשו שהוא פרוד ונפשות, ובאמת יברך את יעקב ועי״ז כשברך את יעקב גם את הפרטים והיחידים ברך.
וזה ויתן לך אלוקים ופרש״י יתן ויחזור ויתן, ולהנ״ל אילו הי׳ מברך רק את הכלל אז הי׳ די בנתינה אחת משא״כ כשברך גם את היחידים אז צריכים ליתן ולחזור וליתן לזה, ואח״כ לזה, וכן לכ״א [עכשיו] צורך הזה ואח״כ צורך הזה.
וישלח
קטונתי וכו׳ ופרש״י שמא יגרום החטא, ואתה אמרת היטב איטיב עמך וכו׳. וצ״ל אם ירא שמא יגרום החטא א״כ מה מועיל בזה שמזכיר ואתה אמרת וכו׳.
אמנם איתא בשמ״ר פ״ב עה״פ ויאמר משה משה, את מוצא באברהם אברהם יש בו פסיק וכו', אבל משה אין בו פסיק, למה כן, משל לאדם שנתן עליו משוי גדול, וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי משוי זה עכ״ל המדרש, היינו שלכן קרא ד׳ את משה ב׳ פעמים בלא פסיק, כביכול כמו שנתנו משוי גדול עליו וקורא לקרובו שימהר ליטלו מעליו.
וזהו החילוק, יש בחי׳ עמו אנכי בצרה, שהצרה ח״ו על ישראל והוא ית׳ רק סובל עמנו, אבל כשצרת ישראל גדולה כ״כ שבכחם א״א להם לעמוד בהם ורק שהוא ית׳ נותן כח להתקיים ולהשאר בחיים בצרות קשות ואכזריות כאלו, אז כביכול המשוי הגדול כאילו עליו נתונה, כיון שלא כח ישראל הוא הסובל ועומד בהם, רק כח ד׳ אשר נתן בישראל, המשוי הגדול כאילו עליו ית׳ נתונה, ואדרבה הוא קורא לישראל כמו שקרא אז למשה פרוק מעלי המשוי. ובמה נוכל אנחנו בצרות כאלו לפרוק, בתשובה בתפילה ובצדקה וברחמנות זה על זה וכו׳ אבל כשהצרות אינן כ״כ גדולות, והוא ית׳ רק עמו אנכי בצרה, אפשר עוד לשפוט אם כבר זכאים אנחנו בדין להושע, משא״כ כשהצרות כ״כ גדולות ר״ל עד שהמשוי היא כביכול, עליו, אז צריכין למהר בשמים ברחמים וישתה כיון שהוא ית׳ זכאי ולמה יתיסר ח״ו אבינו מלכנו.
והפסוק מרמז קטונתי וכו׳ שמא יגרום החטא אבל ואתה אמרת היטיב איטיב עמך, חוץ מן הפשוט מרמז שאני איטיב עמך כביכול, כיון שעיקר המשוי כביכול עליך ית׳ א״כ אף אם גרם החטא ח״ו ואיני כדאי להושע אבל אתה כדאי, והושיעני מהרה תיכף ומיד.
וישב
וישב יעקב וכו׳ ופרש״י ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז וכו׳.
כי איתא בגמרא ב״מ פ״ד ע״ב במעשה דשלח רבי לדבר באשתו של ר״א בר״ש אחד שנפטר, והחזירה לו שבמעשים הי׳ ר״א גדול ממנו׳ דקביל עלי׳ יסורי', עכ״ל הגמ', היינו דהיסורים הם מעשים טובים של האיש, איזה מעשים הן ומה עושה האיש בזה, שם עשה ר״א שקבלם וביקש שיבואו עליו, ועתה אנחנו, שקשה לנו כ״כ לסבלם, הן צריכים להתפלל לצעוק ולהתחנן לפניו ית׳ שיעבירם ויסירם תיכף ומיד מאתנו, כמ"ש בתהלים מ״ד, צוה ישועות יעקב, הן היסורים מעשים ומצוות הן, אבל צוה ישועות יעקב, צוה לנו מצוות של ישועות וכו', באלוקים הללנו כל היום וכו', מצוות אלו יעלו מישועתנו, שנחלל ונשבח אותו ית׳ כל היום, אבל כל זמן שעודם בנו צריכים לקבלם באהבה, וכשדומה לנו שבעוד חודש יחלפו, ועבר החודש ולא חלפו, לא נתרגז בשביל זה ח״ו, רק צריכים לדעת שהוא ית׳ יודע יותר מאתנו והוא אב ישראל, הוא לבן של ישראל והלב יודע מה נעשה בכל הגוף וגם סובל עמו.
גם כשרואים את החורבות בדת ועבודת ד', אשר היסורים עושים, ולא עוד אלא שכל חלקי התורה ועבודה שטבעו וחקקו אבותינו וגם אנחנו בהדורות בהבנים ובני בנים וכו', הצרות מחרפות ועוקרות אותן עם שרשן, הן בעניני מאכלות הכשרות והן בעניני השבת, מקוה, חדר, והחינוך בכלל וכו', הזהר והשמד שגם אז ח״ו לא תפגום אמונתך בד׳ כחוט השערה, כי היסורים הם מעשים, ובמצות ומע״ט ישנן חקים ומשפטים, ישנן יסורים משפטים שמבינים אותן ואת תכליתן והתועלת שמהן, וישנן יסורים חקים, שאין מבינין את תכליתן, ואדרבה אנו רואין את ההיפך כנ״ל.
ואפשר, זה הענין שאמרו חז״ל לא נגאלו ישראל אלא בזכות האמונה, כי גם אז היתה הגלות בחי׳ חקה, כי ראו שיורדים ויורדים עד השער הנ׳ ח״ו ולמה הגלות, שתכליתה היתה להעלות ניצוצות קדושות, חקה הי׳ בעיניהם, אבל לכל חקה צריכים התגברות אמונה, החקה היא בלא שכל, וגם האמונה היא למעלה מהשכל, לכן כשמקשרים עצמינו באמונה שלימה בד׳ למעלה מן השכל אז גם הצרות החקיות נמתקות.
וכשאמר מש״ר והן לא יאמינו לי, נתן לו ד׳ ב׳ אותות המטה שנהפך לנחש, וידו מצורעת כשלג, ולמה דוקא ב׳ אותות כאלה, להנ״ל מפני ששניהם מסטרא דמסואבא, הנחש הוא היצה״ר, וצרעת היא סימן טומאה ר״ל, ודוקא ע״י אלו הסימנים יתוסף אמונה בישראל, וזה לאות שגם בנמוכיותם שנופלים ר״ל יעלם ד׳ ובזה עוד יעלו ניצוצות כמו שהי׳.
עוד אפשר רמז ד׳ לו, כי הם דברים המענים את האיש, לומר שכל הפגם באמונה ח"ו אשר נפגמו אחדים מישראל כמו שאמר מש״ר והן לא יאמינו לי, הוא מפני שהם ביסורים וסובלים כ״כ מהגלות, כי לולא זאת הם יודעים שא״א להשיג מעשה אלוקינו, ואדרבה מפני גדלותו א״א להשיג לא אותו ית׳ ולא מעשיו.
זהו העיקר צריכים להתפלל אליו ית׳ שירחם ויגאלנו תיכף ומיד, אבל אם ח״ו נמשך עוד שבוע ועוד חודש אין רשאים שיפול רוחנו בנו ומכש״כ שח"ו לא יעלה שמץ של הרהור ופגם באמונה.
וזה וישב יעקב ביקש וכו' בעוה״ז וכו׳ לעוה״ב, כי חוץ מן הפשוט שעוה"ב היא בעוה"ע גם מרמז לכאן, צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה שכבר ברגע זו יהיה לנו שלוה וכ״ט, אמר הקב״ה לא דיין וכו׳ לעולם הבא מה שבעוד איזה זמן שיבא יהיה להם כ״ט אלא שמבקשים וכו׳ בעוה״ז ברגע זו, הן יעזור ד׳ אבל אם שוהה עוד יום ושבוע, אין צריכים להתעקש בזה.
ואפשר זה הרמז שכשבא יעקב למצרים וראה את יוסף קרא קריאת שמע כמו שפרש״י בויגש, להנ״ל כשראה שהישועה אף שנתאחרה מ״מ היתה לטובה ויוסף נעשה מלך, אמר שגם בענין התפילה והמשכת הישועה צריכים למסור א״ע ביד ד׳ וקרא שמע מסירת נפש לד'.
החודש
החדש הזה לכם ראש חדשים וכו' דברו אל כל עבנ״י לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו וכו', ונבין נא הלשון לכם, ומה ענין החודש הזה לכם לבעשור לחודש ויקחו, וכן רש״י ז״ל אומר הי׳ ר׳ מתיא ב״ח אומר וכו׳ ולא הי׳ בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו וכו׳ ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה, ונבין והלא כבר שאל מש״ר מי אנכי וכו׳ וכי אוציא את בנ״י מאמ״צ ופרש״י ששאל באיזה זכות והשיב לו הקב״ה שבזכות התורה שעתידים לקבל, א״כ למה הוצרכו עתה לשתי מצוות.
אמנם איתא בספה״ק אמרי אלימלך עה״פ מה תצעק אלי דבר אל בנ״י ויסעו, דהבורא ב״ה חס יותר על כבוד ישראל מכבודו ית״ש דעל כבוד עמו בנ״י אינו מוחל, ולפי שמש״ר הי׳ מתפלל לפניו ית״ש בשביל כבוד שמים ולזה אמר אליו מה תצעק אלי, ר״ל דלמה צעקתך אלי בשבילי, דבר אל בנ״י ויסעו ר״ל שיותר אני חס בשביל כבוד עמי בנ״י ובודאי אושיע אותם מכל צרותיהם עכ״ל הקדוש.
ואפשר שגם זהו הענין שמיכאל מקריב נשמותיהן של ישראל לפני הקב״ה במזבח של מעלה כמ״ש בחגיגה ובתוס' שם, ולמה דוקא מיכאל הוא המקריב, אבל מיכאל הוא המליץ יושר לישראל כמ׳׳ש בדניאל, לכן גם בזה הוא ממליץ, רבש״ע אם את יסוריך אתה סובל ועל כבודך המחולל אתה מאריך אף, אבל את יסורי בניך איך אתה סובל כ״כ ואיך אתה מאריך אף על כבוד ישראל המחולל כ״כ, הלא על כבוד בניך יותר אתה חס, וזה שמקריב את נשמות ישראל לפני הקב׳׳ה לאמור חס נא על אלו, ובפרט אותן נשמות שיצאו מרוב צרות ויסורים, ולא אלו נשמות בלבד שכולן יוצאות ברוב עוני ויסורים ונפטרו, רק גם חלקי הנשמות שיצאו מצרות ישראל, מקריב לד׳ לומר חס נא עליהן, כי כמה כח וחלקי נפש יוצאות מישראל גם מאלו האנשים שעודם בחיים בעוה״ז מצערן וצער שאר ישראל.
ומובן בזה גם לפי מצבנו הקטן מה שאמר מש״ר כי מאז וכו׳ לדבר בשמך, ומה ענה אותו ד׳ עתה תראה שמשמע שדוקא כיון שאמר דברים הללו יראה, ודברי רש״י ז״ל ידועים, וכן אם רק לפי הפשוט שחטא הי׳ זה למש״ר על שאמר למה הרעותה, א׳׳כ איך זכה עי״ז להתגלות שם הוי׳ יותר מקודם, וידבר וכו׳ אני הוי׳, ואם רק בשביל ישראל אמר לו הקב״ה הוי׳, א״כ למה כתיב ב׳ פעמים, א' וידבר וכו׳ אל משה וכו׳ אני הוי', והב׳ לכן אמור לבנ״י אני הוי', משמע שבפעם הא׳ גילה למשה לבדו.
אבל דבורי מש״ר שדיבר גם לפרעה עשו רושם במרום, וכיון שבראשית דיבר אל פרעה שישלח את ישראל בשביל צרכי שמים כמ״ש נזבחה לד׳ אלוקינו, חשב שבשביל זה ד׳ מאריך אפו כ״כ, אבל אילו הי׳ מדבר בשביל צרכי ישראל שהקב״ה חס יותר עליהם, הי׳ מעורר במרום יותר שיגאלם הקב״ה מיד, לכן הגם שד׳ אמר לו שידעתי את מכאוביו שבשביל צרות ישראל בא לגואלם, מ״מ כיון שצוהו ד׳ שלפרעה יאמר ונזבחה לד׳ אלוקינו לכן הי׳ מוכרח לאמור לפרעה נזבחה לד׳ היינו לכבוד שמים, לכן אמר אח״כ לד׳ כי מאז באתי א״פ לדבר בשמך היינו ולא לצרכן של ישראל הרע וכו', וע״ז ענה לו ד׳ עתה תראה כיון שעוררת את צרתן של ישראל עתה, לכן לא אאריך אפי ועתה, תראה, וזכה גם להתגלות הוי'.
נחזור להנ״ל מכ״ק אא״מ הרב הצוה״ק זצקלל״ה מה תצעק אלי וכו', מש״ר התפלל בשביל כבוד שמים, וא״ל הקב״ה שיתפלל בשביל צרכי ישראל, כי בשביל כבודם חס יותר מעל כבודו ית', ובאמת כך צריך להיות, האיש הישראלי צריך להיות בעיקר כל מבוקשו בעד כבוד שמים, והוא ית׳ עיקר רצונו הוא בעד ישראל.
וגם זה הוא ענין היארצייט, כי הצדיק כ״ז שהוא בעוה״ז ישראל בין הישראלים כל עבודתו ותפילותיו הם בשביל כבוד שמים, ומשנסתלק למרום ועומד ומשמש במרום ומתפלל את תפילותיו הקדושות, אז כיון שנתעלה כבר מעוה״ז ומישראל שבעוה״ז ונתקרב יותר לד' לכן גם בקשתו ותפילותיו הם כבקשת ד׳ בשביל ישראל, וכנ״ל תפילות אלו יותר פועלות, וגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, ופועלים יותר להשפיע לישראל כ״ט מאשר בחייהם בעוה״ז ובפרט ביום הסתלקותם ועלייתם למרום.
וזה שרואים שליהושע הוצרך משה להוסיף י׳ בשמו כדי שינצל מעצת מרגלים כמ״ש רש״י י״ק יושיעך מעצת מרגלים, וכלב שנשתטח על קברי אבות לא הי׳ צריך לכל זה, והוא כי מש״ר שהי׳ עוד בעוה״ז הוצרך להתפלל י״ק יושיעך בשביל צרכי שמים כדי שלא יפגום במרום ולא יתחלל כבודו ית', משא״כ כלב שנשתטח על קברי אבות שכבר היו בעוה״ע, לא היו צריכים להתפלל בשביל י״ק בלבד רק פשוט איש ישראל צריך לישועה ויושע.
והנה בכל פעם שדיבר ד׳ עם מש״ר ע״ד גאולת ישראל ממצרים לא אמר לו זמן ובטח גם אז היו מבנ״י שעלה במחשבתם לאמור הנה בכל פעם דומה לנו שכבר אנו נגאלים ומ״מ הגאולה נשמטת, [נמשכת] לכן כשעלה ברצונו ית׳ שכבר בזמן קבוע הזה יגאלם מבעשור לחודש ויקחו להם, אז אמר להם מצוות שהם יעשו, פסח ומילה, מתחלה הי׳ הזכות מן התורה שעתידים לקבל, ואף שלא קבלוה עוד מ״מ חשב ד׳ להם לזכות, ואין זה עבודת ישראל, ועתה שבא הוא ית׳ לעשות בשביל כבוד וצורך ישראל שע״ז חס יותר, ויותר תובע את כבודן ובשביל זה תהא הגאולה תיכף ומיד מבעשור, אז הוצרכו גם למצוות שהם יעשו.
החודש הזה לכם שאעשה בשבילכם ואתם תעשו המצוות, לכן מבעשור לחודש ומזמן הזה הקבוע תתגלה הגאולה.
שבת הגדול
הענין של שבת הגדול המרמז לנו ולמצבנו יכול להיות, כי איתא בגמרא יומא ס"ט ע״ב עה״פ ויברך עזרא את ד׳ האלוקים הגדול, מאי גדול אר"י א״ר שגדלו בשם המפורש, ר״ג אמר ברוך ד׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, עכ״ל הגמ׳.
הנה בין למר ובין למר קרא הפסוק אותו ית׳ בשם גדול מפני שישראל גדלוהו, ר״י א״ר מפני שגדלו בשם המפורש ור״ג אמר מפני הפסוק ברוך וכו׳ שאמרו, כי רק את שם הוי׳ קרא ד׳ א״ע, וידבר אלקים וכו׳ אני הוי׳ שהוא ית׳ גילה אותו, משא״כ שאר השמות, ישראל כנוהו, אדה״ר קראוהו אדון (מדרש רבה בראשית י"ז), אברהם אבינו אדנ׳ (ברכות דף ז׳ ע"ב) וחנה ד׳ צבאות, כמ׳׳ש בגמרא (ברכות דף ל״א ע״ב), ישראל קראוהו בשמות אלו והוא ית׳ נקרא בהם, מתגלה ומתלבש ומתפאר בהם, כי איתא מהרב הזקן זצוק״ל על ותתן לנו ד׳ אלקינו באהבה, שאת ד׳ נתן לנו, עכ״ל הק׳, וכיון שכביכול את עצימו נתן לנו, לכן אנו יכולים לכנותו בשמות והם נעשים שמות הקדושים שנקרא בהם.
והגמרא אומרת בזה שגם גדול שנאמר על ד׳ ג״כ בשביל שישראל גדלו אותו, אנחנו נקראים עם [גוי] גדול בשבילו ית׳, ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו וכו' ועליו ית׳ נאמר גדול מפני שישראל קוראים אותו גדול, והגמרא שואלת מאי גדול, שפשוט ק״ל השאלה הלא באמת הוא ית׳ גדול, אבל השאלה היא שעל יחיד אין שייך לומר גדול, כי השם גדול הוא רק ביחס לדבר אחר שגדול מזה, למשל אם ימצא ענב כמדת תפוח קטן אז הוא ענב גדול, אף שתפוח במדה זו קטן הוא, מ״מ נקרא הענב הזה גדול מפני שגדול הוא משאר הענבים, ואיך שייך לומר עליו ית׳ אחד יחיד ומיוחד השם גדול, ואמרה הגמרא מפני שישראל גדלו את כבודו ומלכותו בעולם מכפי שהי׳, ונקרא גדול שגדול כבודו וקדושתו מכפי שהי׳.
ובזה פליגי רב ור״ג, רב אמר מפני שגדלו בשם המפורש ור״ג אמר שלא בלבד בצדיקים הגדולים ובהתגלות גדולה לבדה שהיתה במקדש, כי שם המפורש רק במקדש אמרו, הוא ית׳ מתגדל, רק גם באומרם ברוך ד׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם אף שלא אמרו בשם המפורש ולא הגיעו למדרגת הכהן במקדש, מ״מ כיון שאמרו ברוך ד׳ אלוקי ישראל שקבלו קדושת ד׳ על עצמם וישראל, אלקי ישראל יותר מאשר מקודם, בזה נקרא הוא ית׳ גדול. וכל איש ישראל אפילו הנמוך כשמקבל ע׳׳ע עול מלכות שמים ומתקדש יותר בקדושה ועבודת ד׳ מכפי שהי׳ הוא ית׳ נקרא עי״ז גדול.
וזה החילוק בהפסוקים, רם על כל גויים ד׳, בגוים רם על וכו׳ שרם למעלה מהם, ובישראל גדול אדוננו וכו', ואיך שייך לקרותו גדול, מפני שהוא אדוננו האדון שלנו, לא על, ולמעלה מאתנו, כי בבחינה שלמעלה מאתנו אין שייך לקרותו גדול כנ״ל כיון שהוא ית׳ אחד יחיד ומיוחד, רק בבחי׳ אדוננו שהוא אדונינו נקרא גדול ע״י שאנו מתגדלים בעבודתו.
וזה מן העולם ועד העולם שאמר אז עזרא, כי נודע מזוה״ק פ׳ שמות שבית ראשון הי׳ בחי׳ ה׳ עלאה ובית שני ה׳ תתאה שזה בחי׳ עולם עליון ועולם תחתון, וכיון שעזרא בתחלת בית שני הי׳, לכן אמר מן העולם ועד העולם שנמשך מן עולם עליון ה׳ עילאה לה׳ תתאה עולם תחתון, והנה נודע שעולם עליון ה׳ עילאה בינה הוא בחי׳ נחל עליון היוצא מר״ת נוצר חסד לאלפים ועולם תחתון ה׳ תתאה מלכות הוא בחי׳ נחל תחתון, היוצא מר״ת נפשנו חכתה לד׳, היינו שע״י החכמה והתשוקה שמעלה עולם תחתון לעולם העליון נעשה בחי׳ מ״נ להמשיך בזה האור ממרום.
וגם כל איש ישראלי כשעובד את ד׳ כפי יכלתו אם דומה לו שעבודתו דיו לו, אז נשאר במצבו שהוא, משא״כ במשתוקק לעבדו יותר ולהתקדש יותר בקדושתו ית׳ אז ע״י התשוקה ממשיך לו יותר אור ממרום ומתגדל, וכשהאיש מתגדל גם הוא ית׳ נקרא עי"ז גדול, מאי גדול, ע״י שאמר ברוך ד׳ אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם עולם עליון ועולם תחתון, שע״י תשוקתם בעולם שהוא בחי׳ נחל תחתון נפשנו חכתה לד', נמשך להם אור מעולם עליון, וכשהם נתגדלו, גם הוא ית׳ נקרא גדול.
לכן גם במצרים כ״ז שכל העם לא עשו מצוה, לא הרגישו באור יותר גבוה שישתוקקו לו, משא״כ בשבת הזה שהי׳ עשירי לחודש ולקחו להם שה לפסח כבר התחילו להשתוקק לאור יותר גבוה ועי״ז נתגדלו הם וגם הוא ית׳ נקרא גדול וע״ז נקרא גם השבת שבת הגדול.
ואפשר שזהו גם הענין שחזק ד׳ לב פרעה כי הפסוק אומר למען תספר באזני בנך וכו׳ וידעתם כי אני ד', היינו שישראל יראו את גדלות ד׳ ויאמינו בו ית', וע״פ פשוט למה היו צריכים ע"ז לשהות במצרים והי׳ יכול הקב״ה להוציאם מיד, ואח״כ להראות להם אותות ומופתים אחרים, כי גם בלא פרעה הי׳ יכול הקב״ה להראות להם מעט מן גדולתו ית', אבל להנ״ל, את תשוקת ישראל היו צריכים, וכך היא הטבע שכאשר האיש בשפל המדרגה בגופניות ורוחניות ובצרה ח״ו, יותר קל לעורר בו תשוקה לד', לכן דוקא במצרים בגלות הראה להם מופתים למען תספר ויוסיפו אמונה ותשוקה אליו ית', ובזה ימשיכו אור יותר.
וזה שמתחילים בשבת הגדול לומר עבדים היינו וכו׳ ויוציאנו ד׳ אלקנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה שלא איחר להראות לנו את יד החזקה וזרוע הנטוי׳ אחר צאתנו ממצרים רק ויוציאנו וכו׳ משם ביד חזקה ובזה״נ ששם במצרים הראה לנו זאת, לכן וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, כי העיקר הוא להרבות אור וקדושה לנו, ועי״ז גם במרום, כנ״ל בחי׳ שבת הגדול.
לפסח
מעשה בר״א ור״י ור״ע וכו' עד שבאו תלמידיהם וכו', ואיתא בספה״ק ב״א שדיקדק גיסי הה״ק ר״א זצוק״ל עד שבאו, מאין באו, ותירץ לו אביו הה״ק זצוק״ל עד שבאו תלמידיהם ג״כ לכלל מדרגה זו ע״ש. ולפי מצבנו אפ״ל כי נודע הדיוק במפרשי ההגדה הא שאותו הפסוק שמרומז בו התשובה לבן הרשע מרומז בו לשאינו יודע לשאול בעבור זה עשה ד׳ לי בצאתי ממצרים, וא״כ למה דורשין בהרשע לי ולא לו [ולא בשאינו יודע לשאול].
אבל איש הישראלי אינו פרטי לעצמו, רק לכל הכלל ישראל הוא שייר, כשאחד לומד תורה ועובד את ד׳ אז מאיר בזה לכל ישראל, ויחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כלו כמ"ש בגמרא (יומא דף פ״ו ע״ב), לכן כשאומרים לשאינו יודע לשאול ״לי״, אז הוא גם לו, משא״כ להרשע שהוציא א״ע מן הכלל אז נעשה לי ולא לו, ואפשר שזהו גם עניו הקהה את שיניו, כי איתא במס' ב״ק כ״ז ע״ב בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל, ופרש״י שבור את שיניו, כלומר קח בחזקה, שרואין בזה שכדי ליטול את שלו מיד חבירו אומרת הגמרא לשון שבירת השניים, וזה הקהה את שיניו שהוא הי׳ יכול ליקח את חלק שלו ממך בחזקה, כיון שגם בעבודתך יש לו חלק שלו, וכיון שהוציא א״ע מן הכלל, לכן כנגד זה הקהה את שיניו וכו׳ עשה אתה להיפך והחזק בשלו אשר תחת ידך, ואמור לו לי ולא לו.
ואפשר עוד לומר בזה ולפי שהוציא א״ע מן הכלל, כי כבר דברנו שיש כלל שנעשה רק מן פרטים נפרדים, כגון אם האב נותן איזה ימים מעות לבנו, אז עושה הבן כלל, שבכל יום יתן לו וזהו כלל שנעשה מן פרטים ועשיות הנפרדות, ויכול להיות שאיזה ימים נתן לו ואח״כ לא יתן, ויש כלל שבאמת הוא עצם אחד פשוט, שהפרטים הם ענפים אשר מסתעפים ממנו ולמטה, וכשעולים אל המקור והעיקר אז באים אל האחדות, וככל שעולים יותר, יותר מתאחדים בהמקור והעיקר האחדות, למשל כשרואים שאיזה פירות כשנפלו מן העץ ונפרדו מן השורש נרקבו, יודעים כבר שהשורש של האילן אחדות אחת הכולל את הכל, העלים הענפים וגם חפירות, וגם העלים הענפים אף העץ כשיבדלו מן השורש ירקבו, מפני שבאמת בהשורש כלם מתאחדים באחדות אחת, וכמו הפרי כן גם כלם בהבדלם מהשורש ירקבו, וכלל הזה לא נבנה מהפרטים, ולא שהפירות העלים והענפים העיקר ורק נתחברו ונעשה מהם כלל, רק להיפך העיקר הוא השורש ושם הם באחדות, וממנו נסתעפו הפרטים, חפירות, העלים והענפים.
וכעין זה הוא ענין הכלל ישראל, לא הכלל נעשה מן הפרט רק להיפך הפרט נסתעף מן הכלל, כלומר לא מפני שאנשים פרטיים מישראל נתאגדו יחד לכן נעשה בזה כלל ישראל, רק העיקר הוא נשמת ישראל, הכוללת כל ישראל, וממנה נסתעפו אנשים הפרטיים, וממילא כל עוד שלא נתחבר האיש אל הכלל ישראל, ולא עלה מן פרטיות עצמותו אל נשמת ישראל אינו יכול לעלות יותר אל הקב״ה, כיון שהוא לעצמו רק ענף הוא, ורק הכלל באחדות והעצם הוא, ורק כשעולה אל בחי׳ נשמת הכלל ישראל אז מעתה יכול לעלות אל יותר קדושה ולהתקרב בכל פעם יותר אל הקב״ה.
והנה צדיקים הגדולים בטלו את עצמותם וישותם לגמרי ורק אהבת ישראל ונשמת הכלל ישראל הי׳ העיקר אצלם, ור״ע אמר ואהבת לרעך כמור זה כלל גדול בתורה (בתורת כהנים פ׳ קדושים), ההתקרבות אל הכלל בבחי׳ ואהבת לא התקרבות אל הכלל ישראל בלבד היא רק גם בתורה לבא אל נשמת התורה, לכן אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו׳ (ברכות דף ס״א ע״ב) כיון שביטל א״ע לגמרי ע״י ואהבת לרעך, לכן לא הרגיש עצמות לעצמו, רק תשוקה להכלל כלו במקור העליון.
אבל גם האיש כערכנו שאינו בבחי׳ התבטלות עצמותו לגמרי, כיון שעכ״פ בעצם מקורו הוא נמצא בהכלל ישראל, לכן במדה שעובד עם עצמותו למעט את תאותיו, ובכלל למעט את שאיפתו אל עצמותו, ומשתדל להטיב עם אנשים מישראל ולדאג את דאגתם ולשמוח בשמחתם, אז שורשו שורש הכלל ישראל מעט מעט גם מתגלה בו, אפילו כשעוד מרגיש את דאגותיו ורצונותיו יותר מדאגות זולתו, זה הוא מפני שלא ביטל א״ע עוד, אבל גם שורש ישראל בו ונשמת הכלל בו עולה בכל פעם יותר, כמו למשל כשאחד רואה שילד ישראל נפל ח״ו בנהר יצעק וירוץ להצילו, ואם בין הילדים גם ילד שלו יראה, אז יצעק יותר וירוץ על בנו והאם נאמר בשביל זה שאינו חס על ילד ישראל ח״ו, חס הוא ואוהב אותו רק שאהבתו אל בנו יותר חזקה ומרגישה יותר, כי גם כשאין הילד שלו עמו רץ להציל ילד אחר מישראל, כן גם האיש שלא ביטל את כל עצמותו, במדה שמשתדל לטובות ישראל, אז בחי׳ הכלל ישראל ונשמתו עולה בו כנ״ל, וממילא יכול לעלות לתורה ולד׳ אבל הרשע שהוציא א״ע מן הכלל שהעצמות שלו אינו הכלל ישראל רק עצמות שלו לבד אז כפר בעיקר כיון שהעיקר הוא הכלל ישראל.
ומעשה בר״א וכו׳ ור״ע, שהי׳ גם ר״ע ביניהם שכ״כ עבד בענין אהבת ישראל והתכללות בהכלל עד שאמר זה כלל גדול בתורה, עד שבאו תלמידיהם כנ״ל בספה׳׳ק ב״א שגם הם באו עי״ז למדרגה זו, היינו שעבודתו בלילה זה פעלה גם לתלמידיהם כיון שהוא לא הי׳ לעצמו רק לכל ישראל כלו, ובפרט לתלמידיו.
ושאינו יודע לשאול את פתח לו. ונבין למה כאן נאמר את, לשון נקבה, ובחכם ורשע נאמר אתה, וכן מה הלשון פתח, ולא אמור לו אתה, ולמה בחכם ורשע נאמר אף אתה ולא בתם, והשאלה שאיתא בספ״ק מה ענין השאלה במצוות בלילה הזה יותר מבשאר המצוות, כי גם על תפילין היו יכולים לשאול מה ולמה.
ואפשר כי איתא באבות פ׳׳ה מ״ז בהשבע דברים אשר בחכם, שואל כענין וכו' ולא אמרה שחכם אינו צריך לשאול כלל, ומבין כל מה שאמר לו רבו בלא שאלה, ומשמע מזה שע״כ צריך התלמיד לשאול, כי אחד מן המ״ח דברים שהתורה נקנית בהם היא והמחכים את רבו, וצריכים להבין איך נקנית התורה להתלמיד בזה שמחכים את רבו, שע״פ פשוט רק לרבו יוצאה מזה טובה, אבל צריכים לדעת איך באמת יכול להחכים את רבו, ולמה זה רואין שיש שמקשה התלמיד לרבו, ואין רבו יודע להשיב לו עד שמעיין ומתעמק ומחדש חידוש חדש בשביל הקושיא שלו, הלא שכל הרב רחב יותר משל התלמיד.
אבל כשלמדין תורה אז השגתנו היא ע״י שהנפש שלנו מתדבקת באור ונשמת התורה ומתגלה בהחכמה שלנו שהיא בחי' כח־מה הארת נפשנו, ומן הבחי' חכמה מתגלה לבחי' הבינה שהיא התרחבות ההשגה וההבנה כנודע, ואף שבשעה שהשגתנו עוד בבחי׳ החכמה כח־מה שלנו, אין השכל שלנו משיג אותו, מפני שהשכל שלנו שאנו משיגים בו היא כבר התרחבות השכל ואינו יכול להשיג את הכח מה שלמעלה מן ההתרחבות, עם כל זה עיקר השגתנו כשהיא כבר בבינה, היא ע״י מקור השכל השופע מן הכח־מה שבחכמה אל הבינה.
לכן יש שבאה איזה ידיעה לאיש בלא שכל רק שנראה לו שכך הוא, ואח׳׳כ ממציא לו שכל והבנה למה כך הוא, ויש לפעמים שגם אינו יכול לקרב הדבר אל התרחבות השכל ליתן טעם למה כך הוא ומ״מ יודע הוא שכך הוא, ידיעתו זו שלמעלה מן השכל היא מן בחי׳ חכמה, מקור החכמה שבו שנתגלה בו, והיא ענין קדמות השכל הנקראה כמה פעמים בדברי קודש של המגיד הגדול זצוק׳׳ל, ועה״ג (ברכות דף נ״ה ע״ב) השכים ונפל לו פסוק וכו׳ ג״כ מפרש הוא ז״ל בקדשו שהשכים לקדמות השכל כנודע.
לכן התלמיד אם תלמיד הגון הוא, אז כמו שבשכלו [היינו בהתרחבות שכלו] אף שאינו תופס בו כל ההתרחבות של הרב מ״מ בקצהו נוגע, וחיצוניות מדבריו מבין, כן גם בנפשו הדבוקה בנפש רבו נוגע גם בחכמה כח מה של רבו, היינו בבחי׳ חכמת רבו שגם לרבו עוד לא נתגלה להתרחבות השכל שלו, והרי זה כעין מוח הבן ממוח האב שאף שאת התרחבות שכל אביו אינו משיג מ״מ במוחו מקור חכמתו נוגע במוח מקור חכמתו של אביו.
והן המה השאלות שתלמיד טוב שואל שהיא המשכת חכמה מרבו, וכיון שהיא ממקורו בחי׳ כדמה לכן מתגלית לו בשאלה, ואילו הי׳ מגיע לראשית הכח־מה של רבו כי אז גם בשאלה לא הי׳ מתגלה לו, אבל כיון שרק לסוף כח־מה של רבו עולה ולהתחתית חכמה שלו הנכנס לבינה שלו לכן עכ״פ בשאלה מתגלה לו כנודע (בהקדמת הזוהר דף א׳ ע״ב) מ״י דקיימא לשאלה שהיא כבר השגה שהוא השגה לשאלה לבדה, (בחי׳ מ״י בענין ספירות איתא על בינה, כיון שבספירות גם בינה קיימא לשאלה ולא למנדע, וכתלמיד ורבו אנו אומרים אותה על חכמה כיון שהבינה שברבו כבר באה להתרחבות ההשגה) וכיון ששאלותיו מן מקור חכמת רבו באה, לכן יש שגם רבו אינו יודע להשיב לו מיד עד שיעיין וממשיך אותה להתרחבות שכלו, ובזה מחכים את רבו שעוזר לו להמשיך לו חכמה מן מקורו, ועי״ז גם לו להתלמיד התורה נקנית והיא אחת מהמ״ח דברים כיון שעולה בזה עד מקור חכמת רבו ומוסיף תורה להתרחבות.
ומובן בזה דיוק הגמרא שאמר ר״ח לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשיילי׳ במסכתא אחריתא וכו׳ דאי לאו דרבי גברא כספתי׳ וכו׳ דעפ״פ למה קראה אותו כאן בר פחתי, והגם דבברכות (דף י״ג ע״ב) לענין קבלת עומ״ש ג״כ קרא לו בר פחתי, בטח גם שם כוונה בה, ומהו הענין כאן בזה שאנו עומדים בו, אבל להנ״ל תלמיד שאינו הגון אין נפשו יכולה לעלות וליגע במקור חכמת רבו הארת נפשו, לכן אף אם שואל אותו, רק מן הדברים שבהתרחבות שכלו הידועים לרבו שואל, לכן לא קשה לרבו להשיבו, משא״כ בר פחתי היינו בן גדולים שעליו נאמר (גמ׳ בבא מציעא פ״ה) התורה מחזרת על אכסניא שלה, ויש בו תורה למעלה מן שכלו, התורה שמחזרת עליו ומבקשת אותו בזכות אבותיו והוא ע״כ נוגע גם בכח־מה של רבו, ושאלותיו הן התגלות מן חכמת רבו שגם לרבו לא נודע, לכן אי לאו דרבי גברא רבה כספתי׳.
לכן החכם וגם הרשע כיון שבנים הם, ומוח הבן ממוח האב, לכן בשאלותיהם ממשיכים ומגלים גם מן מקור חכמת אביהם, ואף אתה אמור לו, אף את"ה כי מן עצמך גילה בשאלתו, אבל הרשע שבאופן רע גילה לכן ואף אתה הקהה את שיניו, שתשמש עם חלק האתה שלך להיות הקהה את שיניו, משא״כ התם ושאינו יודע לשאול כיון שאין משיגים מאומה לא המשיכו מן מקורך מאומה, דהא לא ידעו לשאול, לכן לא נאמר בהם אף אתה, ושאינו יודע לשאול שגם מה זאת אינו שואל את פתח לו, לא בלבד שלא עלה לשאול, אלא גם שום פתח של מה זאת לא פתח אותך, לכן את פתח לו, וא״ת, לשון נקבה כמ״ש רש״י בפ׳ ואתחנן עה״פ ואת תדבר אלינו התשתם את כחי כנקבה ע״ש, היינו כיון ששום פתח לא פתח בך.
וכיון שפסח הוא מקור לכל הישועות והגאולה כנודע רק שהם עוד בכח להמשיכם להתגלות לכן מצוה בשאלה להגיע אל הישועה והגאולה שלא נתגלה עוד, להמשיכה ולגלותה, וכל ימי חייך להביא לימות המשיח.
והיא שעמדה וכו׳ והקב״ה מצילנו מידם, ונודעת שאלת ספה״ק מה והיא, ועל מאי קאי תיבת והי"א שעמדה לנו, וע״ד הפשוט היא שהקב״ה מצילנו מידם, לא בלבד טרם שאנו נתונים בידם של שונאינו, רק גם כשכבר אנו בידם הקב׳׳ה מציל אותנו, והיא שעמדה לנו, ובזה צריכים לחזק את תקותנו שאפילו כשנדמה לנו שכבר אנו בידם ח״ו, ג״כ יצילנו. עוד. אפשר כי הקול קול יעקב והידים וכו׳ ואיתא במדרש בזמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין ידי עשו שולטות, וכשרואים אנו שידי עשו שולטות בטח היא על שלא למדנו כראוי ולא למדנו את הבנים כראוי, ואיד נינצל עתה, אבל והיא שעמדה וכו׳ שהקב״ה מצילנו מידם גם בזמן שידי עשו שולטות, כדי שמעתה יהי׳ קול יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וע״ד הרמז זה ענין הסמיכה והקב״ה מצילנו מידם צא ולמד וכו׳, לכן מעתה לך ללמוד תורה.
בנשמת אומרים מן העולם ועד העולם אתה אל, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, כי מתחילה עלה במחשבה לברוא אה״ע במדה״ד ראה שאין העולם מתקיים שיתפה למדה"ר וכו', אבל עולם העליון וכן לעתיד תהי׳ בחי׳ מדת הדין וההנהגה תהא עם כ״א רק כפי עבודתו ומעשיו, וכן איתא מהאר״י ז"ל שלעתיד תהי׳ הלכה כב"ש ועבודה בלוים בחי׳ דין, כנודע, אבל בחלק עוה״ב שצריכים אנו לקנות בעוה״ז צריך הוא ית׳ להתנהג במדת הרחמים, כיון שמן עוה״ז עולה, ובעוה״ז א״א להתקיים בלא רחמים, ראה שאין העולם מתקיים, לכן לא לבד שצריך הוא ית׳ להושיענו בזה שיגאלנו מצרותינו, רק גם להושיענו בכל טוב.
כי כבר אמרנו מחא שאיתא בשעה"ק מהרח״ו ז״ל שאחת ממעלת הנביא היתה שגם בשעת יסוריו יהי׳ בשמחה, ומ״מ רואים באלישע הנביא שאמר קחו לי מנגן וכו׳, משמע שהגם שהי׳ תמיד בשמחה, מ״מ כדי להמשיך נבואה ע״ע, הי׳ צריך לשמחה יתירה, לכן הגם שכשיעזור ד׳ לנו תיכף ומיד ונצא מצרותינו כבר נוכל לקיים המצוות, מ״מ כדי שנוכל להמשיך אור עולם העליון לנו לעוה״ז, צריכים גם לישועה יתירה הרחבת הדעת ושמחה, וזה הגם שבחי׳ עולם העליון הוא דין מ״מ מ"ן העול״ם ועד העולם, עוה״ע שבאים מן עוה״ז אתה א ״ ל חסד, לכן ומבלעדיך אין לנו מלך גואל וגם מושיע לא גואל מצרותינו לבד.
לא המתים יהללו י״ק ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י״ק מעתה ועד עולם הללוי׳, ולא כל יורדי דומה אותם שיורדים אל המות בדממה, ובחייהם אינם משבחים את ד', אבל אנחנו שנברך י״ק בעוה״ז אז מעתה ועד עולם הללוי׳ גם שם בעוה״ב.
לשביעי של פסח
ויאמינו בד׳ וכו׳ זה אלי וכו', כי איתא בשהש״ר פ״ב אר״ח לשעבר אדם מראה איקונין באצבעו והי׳ ניזוק, ועכשיו אדם מניח ידו על האזכרה כמה פעמים ואינו ניזוק, עכ״ל המדרש, היינו כשאחד מראה באצבעו על דמות מלך בו״ד שנצטיירה, מענישין אותו, ומ״מ כשמניח ידו על שם משמות הקדושים אין מענישים אותו משמים, זאת אומרת שהשמות הם כביכול צורות של מעלה.
כי איתא כמה פעמים בזוה"ק שקודם שנברא כל איש ואחר פטירתו, הוא עומד לפניו ית׳ באותה צורה שהוא בעוה״ז בגופו, כי הצורה רוחני היא, דמות בבואה של הנפש שנשתלשלה ונתגלה, ובשר ועצמות הפנים הם רק האמצעים שע״י נתגלה הצורה, כעין הצבעים שמציירים בהם צורת איזה אדם, שאין לומר שעל הצבעים בלבד כוונתנו כשמדברים מצורת איזה איש חכם, רק על הצורה ותחתית נפשו וחכמתו של החכם הזה שנצטיירה בזה, כוונתנו, והצבעים רק האמצעים הם, הצורה תחתית הארת הנפש הבאה לידי גילוי היא, לכן חכמת אדם תאיר פניו, וכשנעשה יותר חכם גם פניו משתנים, לכן גם קודם שנולד וגם לאחר שנפטר האיש עומד הוא במרום באיקונין שלו, כיון שאיקונין שלו צורת נפשו הוא.
וכעין זה הוא בצורת השמות של קדושה, הדיו הוא רק האמצעי לצייר צורות אותיות אלו, ומה הן הצורות עצמן ולמה דוקא צורות אלו, השתלשלות הארת אורות של קדושה עילאה הבאה לכלל התגלות הן, א״כ כביכול איקונין של מלך הם, ונודע מספה״ק שערי אורה עה״פ פקודי ד', שבכל התורה נפקד שם הוי׳ ב״ה, וכולה נארגת על שמות הקדושה אם בר״ת או בסופי תיבות, בגימטריא וכו'.
ואפשר בזה להבין מעט הא דאיתא בגמ׳ שבת ק״ד אתו דרדקי וכו׳ ואמרו מילי וכו׳ מ״ט פשוטה כרעי׳ דגימל לגבי דלת, וכו׳ שעפ״פ יש לדקדק למה קרא אותם דרדקי כשגילו כ״כ תורה שאפילו בימי יהושע ב״נ לא איתמר כוותיי', אבל ד׳ ית׳ מלמד תורה לעמו ישראל, וצריכים לדעת אם בכל פעם שאיש הישראלי לומד תורה הוא ית׳ מלמד אתו, אבל נראה נא איך למד עם מש״ר כי לא טוב האיש ממש״ר, ובמש״ר נראה מגמרא מגילה דף כ״א ע״א דרק כשלמד פעם הא׳ למד ד׳ עמו, משא״כ כשחזר מש״ר על תלמודו למד בינו לבין עצמו, כמ׳׳ש שם אמר רב עומד ולומד פרש"י מפי הגבורה יושב ושונה פרש״י שנית לבדו מה שלמד, ובמדרש רבה תשא פמ״א עה״פ ככלותו לדבר אתו, איתא כשעלה משה לשמים התחיל לומר אחר בוראו התורה, משלמדה א"ל בא ונאמרה אני ואתה הוי לדבר אתו, עכ״ל המדרש, היינו שבין כך ובין כך בתורת מלמד הי׳ רק כשלמד אתו דבר שעוד לא ידע מש״ר, אבל הענין שכבר ידע מש״ר, לרב בגמרא לא למד אתו הקב״ה כלל, ולדעת המדרש למד אתו יחד ולא כמלמד, לכן ע״כ כעין זה הקב״ה מלמד אתנו תורה.
והנה מתלמידי יותר מכולם (תענית דף ז׳), לכן כשאנו לומדים דבר חדש והקב״ה לומד אתנו בבחי׳ המלמד תורה, אז גם במרום התורה מתגלה יותר, והגם שכל התורה שלו ית׳ היא, מ״מ התגלות התורה נעשה במרום יותר כשמלמד עם האיש, ועיין בפרדס בשער אור צח אור מצוחצח בין מחשבה שכבר נצטיירה לבין מחשבה שלא נצטיירה, שמחשבה שנצטיירה, גם במרום יותר מתגלה, משל לאיש המביט על דבר המצויר, שמחשבתו יותר חזקה ע״ש.
והנה התינוק שלומד צורות האותיות, פועל התגלות במרום גם בצורות האותיות, ומן התגלות היתירה שנעשה במרום באותיות נמשך גם לו לתינוק התגלות בצורות האותיות, משא״כ הגדול שלימוד האותיות אינו לומד כי כבר יודע אותו, ורק את פשט הדברים לומד, לכן רק בפשט התורה פועל התגלות במרום וגם לו, משא"כ אלו הקדושים שגילו כ״כ התגלות גם בצורות האותיות מ"ט פשוטה כרעי׳ דגימל וכו׳ קורא אותם הגמרא דרדקי.
לכן גם כשהאיש חוזר על למודו צריך שבכל פעם יתעמק יותר וילמוד בכל פעם חדשות מהתורה, כדי שיהי' הוא ית׳ מלמדו גם עתה, ופועל בזה התגלות במרום, וע״י ההתגלות שעושה במרום נעשה גם אצלו למטה התגלות, ומכל דבר שעושה ד' צריכים ללמוד, כי כשהב״ד הלקו למי מלקות הי׳ זה תורה כי קיימו מצוה בתורה ללקות למי שנתחייב מלקות, לכן גם היסורים שד׳ מייסר אותנו תורה הם, וכשהאיש לומד מהם, אז נעשה הקב״ה בשעה זו מלמד תורה, ומתלמידי יותר מכלם, ונעשה התגלות מעלה ומטה וע״י ההתגלות בטילה ההסתרת פנים ונמתקין הדינין.
וראשית הלימוד שצריכים ללמד מן היסורים הוא האמונה בד' והבטחון החזק בו ית׳ שיושיענו, ועד כמה צריכים לחזק ולחזור ולחזק את האמונה והבטחון בו ית׳ בשעת יסורים, רואים מהא שלא נקרע הים עד ששבט בנימין קפץ לים, ונחשון ב׳׳ע קפץ עד חוטמו כנודע ממדרש, ולמה הוצרכו לזה, הלא רש״י פי' על דבר אל בנ״י ויסעו, כדאי הוא האמונה שהאמינו בי ויצאו, וכן אח״כ פרש״י על ויעשו כן, שלא אמרו האיך נתקרב אל רודפינו שהיא אמונה יותר חזקה, לכן רואים מזה שבעת צרה יש שמנסים את האיש מן השמים אם מתחזק באמונתו ושוב מתחזק, שהאמינו ויצאו, ואח״כ יותר אמונה לקרב אל שונאינו, ועוד צרה יתירה, כדי שיתחזקו באמונה ובטחון יותר חזק לקפץ עד החוטם לים וסכנה, ואז הושיעם ד׳.
ולא האמונה לבדה צריכים ללמוד בעת צרה, רק גם בכל דבר כמ״ש בזוה״ק אעא דלא סליק בי׳ נהורא מבטשין לי׳ עד דסליק בי׳ נהורא, וכמו שכבר דברנו שהאיש שמתעלף ח״ו אז בועטים בו ומכים אותו עוד, ודוקא ע״י הבעיטות וההכאות מתחזק יותר ושב חיותו אליו, כך כשאנו בצרה צריכים להתפלל לד׳ שיושיענו תיכף ומיד, אבל גם צריכים להתחזק עוד יותר בנפשנו לעבודתו ית׳ בשעת הצרה ע״י הבעיטות וההכאות שמכים אותנו ממרום, ובשהש״ר פ׳׳ד איתא צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה, וזה לימוד שהקב״ה מלמד אותנו ועי״ז נעשה התגלות למעלה ולמטה והמתקת הדינים והמשכת הרחמים כנ״ל.
וזה ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו ואיתא בשהש״ר שעל זמן היותם במצרים קאי שגם אז בהיותם בצרה האמינו לכן אז ישיר וכו׳ זה אלי החסד הזה שלי הוא שאני פעלתי להמשיכו ע״י אמונתי גם אז בצרה במצרים, וגם עתה בצרות מרות ונמדדות עד מאוד, וד׳ ירחם עלינו כהרף עין ויושיענו, ובד׳ נתחזק ונאמין ונבטח בו וכרגע יושיענו אמן.
בהעלותך
ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותי', ופרש״י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, ונודע הדיוק מה רבותא זו לאהרן הכהן, וכן צ״ל למה סיים הכתוב רק אל מול וכו', שמשמע שרק זה שבחו, והלא שבחו שכל הדברים שהי׳ צריך לעשות במנורה עשה.
אבל איתא בגמרא שבת (דף פ״ז ע"א) לעגין קבה״ת ויגד דבדים הקשין כגידין ופרש״י עשב מה וזה שמרמז רש״י להגיד וכו׳ גם בשעה שהי׳ מר לו כגידין ג״כ ויעש עבודתו הקדושה בלא שינוי, ופעל בזה אל מול פני המנורה העלה נרותי', כי ישראל נקראים פני המנורה, א׳ מפני שהם מאירים את כל העולמות, והב׳ כמ״ש וכי לאורה הוא צריך אלא עדות הוא וכו׳ שהשכינה שורה בישראל (שבת דף כ״ב ע״ב), נמצא שתכליתה של המנורה הוא ישראל וכל תכלית היא בחי׳ פנים היפך מבחי׳ אחוריים כנודע, ופעל בזה אהרן שלא רק למעלה יעלה הלהב, ולא רק למעלה יאיר בעבודתו, רק גם אל מול פני המנורה שגם לישראל יהי׳ אור.
חקת
וירעו לנו מצרים ולאבותינו ונצעק אל ד׳ וישמע קולנו.
כי איתא במשגה דאבות פ״א מ״ג אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע״מ לק״פ אלא וכו׳ שלא ע״מ לק״פ. ע״פ פשוט נראה דרק צדיקים הכי גדולים זוכים לזה להשליך ממנו את רצונו לטוב לו בעוה״ז ובג"ע, ויעבוד רק לשם ד׳ שלא ע״מ לק״פ, וכל איש, מי הוא אשר יאמר שאינו רוצה בטובתו לא בעוה״ז ולא בג״ע, וממילא א׳׳א שלא תבא בקרבו לפעמים איזה יראת העונש להתרחק מעבירה או מהרהור עבירה בשביל יראה זו, וכן קשה שלא יבא לו לפעמים רצון והתעוררות בקרבו להוסיף בתורה ומצוות כדי שיזכה ע״י לעוה"׳ב.
אבל רש"י במס׳ ע״ז י״ט מפרש ע"מ שלא לק״פ, יהי לבך עמו לומר אפילו אין סופי לקבל שכר אוהב אני את בוראי וחפץ במצותיו עכ״ל, ולפי׳ הזה אדרבה כל איש ישראל שהוא בכלל עובד ד׳, עבודתו שלא ע׳׳מ לק״פ, כי אפילו שרוצה הוא שיטיב לו ד', מ״מ אינו עובד בתנאי ח"ו רק כשיטיב לו, וכל איש אפילו אם ידע שלא יקבל שכר ג״כ הי׳ עובד ד', ואפילו האיש שבעבודתו מרגיש רק יראה מעונש ותשוקה לקבל שכר, זהו רק שאדם קרוב אצל עצמו ומרגיש את עצמו, יראתו מעונש, ותשוקתו לשכר ולטוב לו, אבל באמת אפילו אם לא יהי׳ לו שכר ג״כ יעבוד.
אבל האיש המשתוקק לעלות יותר בעבודה ולהתקשר יותר בד', צריך להקטין את הרגשת עצמותו, ולהרגיל א"ע שכל עבודתו תהי׳ לשם ד', שגם לא ירגיש את יראתו בשביל עצמו ולא כדי שיקבל שכר רק גם הרגשותיו לעבודה תהיינה לשם ד', ותלוי׳ זאת במדה שמקטין את האנכיות שלו. וכל אחד לפי מצבו יכול להרגיל זאת בקרבו, ואם לא על תמיד עכ"פ לשעות ולימים יכול לעבוד ולהרגיל א״ע בעבודה טהורה זו. ועיקר עבודה זו היא ע״י התורה בלימוד בפה ועשי', שע״י העשי׳ בגוף וע״י הלימוד שהוא ג״כ עשיית הגוף כמ״ש הגמרא (סנהדרין ס"ה ע״ב) עקימת שפתיו הוי מעשה, נעשה הגוף תורה, שירגיש את צרכי התורה ועבודה לא פחות מצרכיותיו, ולא שירגיש מקודם א״ע, והתורה ועבודה בשביל עצמו.
ובזה אפשר להבין הסמיכות אל תהיו וכו׳ אלא היו וכו׳ שלא ע״מ לק״פ, ויהי׳ מורא שמים עליכם, מה ענין מורא שמים לזה, אבל איתא בגמרא שבת פ״ח, מ״ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה וכו׳ בתחילה יראה וכו׳ מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית וכו׳ וצריכים להבין למה הארץ לבדה יראה ולא גם השמים, דהא אילו לא קבלו ישראל את התורה גם השמים היו חוזרים לתוהו ובוהו כי גם הם נבראו וגם עליהם הי׳ התנאי אם יקבלו ישראל את התורה, אבל כיון שיראה כזו יראת עצמה היא, שלא ליאבד, לכן רק הארץ יראה אותה, משא״כ השמים שדבר ד׳ עבר על ידיהם, כי משמים השמעת, נזדככו שלא לירא יראת עצמה זו רק יראת ד׳ טהורה, וזה היו כעבדים וכו׳ שלא ע״מ לק״פ, ובאמת כל איש ישראל עובד שלא ע״מ לק״פ כפרש״י רק שמרגיש את עצמו ואת יראת עצמו מקודם, לכן מסיימת המשנה ויהי מורא שמים עליכם, לא מורא של הארץ רק שמים, והוא מפני שדבר ד׳ עבר ע״י, וזה גם לכם העצה שתעסקו בלימוד התורה ועשיתה, וע״י שהתורה תעבור בכם גם אתם תזדככו, שתהא לכם יראת שמים שלא ע"מ לק״פ לכן כשעת צרה ליעקב הגם שעי״ז העונות. מתכפרים, מ״מ דא עקא מה שהאיש מתרגל יותר להרגיש א״ע, כי בכל היום שקוע בעצמו זה כואב לו וזה חסר לו, כי האם אפשר שיכו לו להאיש ולא ירגיש כאב גופו, וע״י שבכל היום יש לו לדאוג על חייו התלויים לו מנגד, ועל כאביו ויסוריו הקשים נשקע שוב בהרגשת עצמו ועבודתו היא עבודה במצב נמוך שוב בשבילו.
ובזה מובן הא דאמר ר״א הקפר שנזיר נקרא חוטא מפני שציער עצמו מן היין שעפ״פ ק״ל אם חטא הוא למה כתבה התורה דין הנזיד בכלל, כי אילו לא כתבה לא הי׳ שום איש מדיר עצמו בנזיר ולא הי׳ חוטא, אבל לעולם מעלה עולה מן הצער שמצטער שעי״ז מרחיק עצמו מיצה״ר כמו שסיפר הנזיר לשמעון הצדיק (נדרים ט׳ ע״ב), ועונותיו מתכפרים, ומ״מ כשהעונוות מתכפרין ע"י צער ישראל גם פגם וחטא בדבר [ועיין תוס׳ ד״ה אלא בב״ק צ״א ע״ב] כנ״ל, מפני שהעצמות שלו עולה בו בע״כ.
והנה כדי לעורר במרום רחמים על ישראל ולהמתיק את הדינין, צריכין לעורר בקרבנו רחמנות על ישראל זולתו, לא לבד שצריכין ליתן כל מה שיכולים ליתן להם, רק הרחמנות בעצמה שמעוררין בקרבנו על ישראל פועלת במרום. צריכים שלא להתרגל בצרות ישראל, כלומר ריבוי הצרות לא יטשטשו בקרבנו ולא יכהו את הרחמנות על ישראל, אדרבה צדיך הלב כמעט להיות נמוג ח"ו מצרות מרות כאלו, וכשמעוררים הרחמנות בקרבנו על ישראל פועלים בזה א׳ שתפילתנו בעד ישראל תהי׳ יותר בלב ונפש, והב׳ כנודע מספ״ק שישנן לפעמים שכבר גזרו במרום ישועה על ישראל, ושוהה לבוא מפני שהיא למעלה ואינה יכולה לירד לעוה״ז ולהתלבש בדברים גופניים, לכן כשהאיש לא בדעתו לבד יודע שצריכים לתמוך את ישראל זולתו, רק גם בכל עצמותו מרחם עליו, עי״ז תפילתו מועלת להמשיך את הישועה גם לעוה״ז וגם לצרכים גופניים, כיון שגם הוא גם בעצמותו היינו במדותיו ולבו שהן ג"כ בגופו מרחם.
וזהו הענין שאיתא בגמרא מגילה י״ד ע״ב שלכן בעת שהי׳ יאשי׳ המלך בצרה שלח לחולדה הנביאה, אף שגם ירמי׳ הנביא הי׳ בדור הזה, מפני שהנשים רחמניות הן, היינו מפני שגם בגופן רחמניות יותר מן האנשים לבן יותר מהרה את הישועה גם לעוה״ז וכ״כ גדול כחם וזכותם של הנשים צדקניות עד שבמדרש רות סוף פרשה ז׳ איתא עה״פ ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ד׳ וגו׳ אר"ח מברכותיהן של נשים לא נתקעקע ביצתו של דוד בימי עתליהו עכ״ל, כמה גדולה מלכות בית דוד ומ״מ רק ע״י ברכות נשים צדקניות נתקיימה, א׳ מפני שאיתא בזוה״ק שכל נשים צדקניות מבח׳ מלכות היא שהיא בחי׳ כנס"י אשת חיל עטרת בעלה, לכן מלכות בית דוד שהיא בחי׳ ספירת מלכות ע״י ברכות הנשים צדקניות נתקיימה, והב׳ כנ״ל מפני שרחמניות הם [וזה היותם באותיות רח״ם ח׳סד ר'חמים [היינו תפארת] מ׳לכות, כנודע שכאשר גבורה משפיע למלכות דין נעשה בעולם, וכאשר חסד משפיע אז נתגלה חסד, וכיון שהנשים צדקניות בחי׳ מלכות והן רחמניות נעשה הצרוף רח״ם כנ״ל ונתגלה רחמים].
ותמת שם מרים ולפי׳ רש״י הרי זה כאילו נכתב על פי ד', כי מלכות פה כמ״ש בפתח אלי׳, וכן פרש״י למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דוקא לכפרה של פרה ולא לשאר קרבנות המכפרות כגון חטאת אשם וכו׳ אבל טעם הפרה היא, תבא אמו ותקנח כמ״ש רש״י, וצ״ל וכי הפרה אמה של העגל הלז היתה, ובפרט שהרבה פרות עשו כמ״ש במשנה, אבל להנ״ל הרמז שלכך נסמכה מיתת מרים לפרה מפני שנשים רחמניות, והיתה כאם גם למי שאינו בנה וגם בפטירתה עומדת במרום כאם רחמני׳ ומעוררת רחמים בעד כל ישראל, גם למי שאינו בנה, כמו שהפרה מקנחת ומכפרת להעגל אע״פ שאינו בנה.
וירעו לנו המצרים ולאבותינו ופרש"י שהאבות מצטערים בקבר בצרות ישראל, ונצעק אל ד׳ וישמע קולנו, וכו׳ לא קול של ישראל בלבד, רק גם האבות צעקו עמנו, ולמה, מפני שגם הם מצטערים עמנו, בלא רחמנות על ישראל קשה להתפלל בעדם וקשה שתפעל התפילה, ורק ע״י וירעו וכו׳ ולאבותינו שגם הם מצטערים לכן גם הם צעקו עמנו ואת קול האבות במרום עם קולנו שמע ד׳ והושיענו.
ותמת שם מרים ולפי׳ רש״י הרי זה כאילו נכתב על פי ד', כי מלכות פה כמ״ש בפתח אלי׳, וכן פרש״י למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דוקא לכפרה של פרה ולא לשאר קרבנות המכפרות כגון חטאת אשם וכו׳ אבל טעם הפרה היא, תבא אמו ותקנח כמ״ש רש״י, וצ״ל וכי הפרה אמה של העגל הלז היתה, ובפרט שהרבה פרות עשו כמ״ש במשנה, אבל להנ״ל הרמז שלכך נסמכה מיתת מרים לפרה מפני שנשים רחמניות, והיתה כאם גם למי שאינו בנה וגם בפטירתה עומדת במרום כאם רחמני׳ ומעוררת רחמים בעד כל ישראל, גם למי שאינו בנה, כמו שהפרה מקנחת ומכפרת להעגל אע״פ שאינו בנה.
וירעו לנו המצרים ולאבותינו ופרש"י שהאבות מצטערים בקבר בצרות ישראל, ונצעק אל ד׳ וישמע קולנו, וכו׳ לא קול של ישראל בלבד, רק גם האבות צעקו עמנו, ולמה, מפני שגם הם מצטערים עמנו, בלא רחמנות על ישראל קשה להתפלל בעדם וקשה שתפעל התפילה, ורק ע״י וירעו וכו׳ ולאבותינו שגם הם מצטערים לכן גם הם צעקו עמנו ואת קול האבות במרום עם קולנו שמע ד׳ והושיענו.
מסעי
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם' ואלה מסעיהם למוצאיהם' ונודע הדיוק בספה"ק ב״א שמתחילה כתיב מקודם מוצאיהם ואח"כ מקודם מסעיהם' כי איתא בגמרא סנהדרין צ׳׳ח ע״ב אמר עולא ייתי ולא אחמיני', ע״פ פשוט הוא מפני שראה את גודל הצרות שתהיינה בחבלו של משיח אמר כן, ונבין נא הן נראה מהגמרא שישנן צרות רעות שיותר קשה לסובלן מן המ׳ ר״ל, במ״ש הגמרא אלמלי נגדוהו לחנניא מו״ע הוי וכו', מ״מ זהו רק בשעה שסובלים את היסורים' משא״כ מקודם וכן אחר היסורים' רוצה כ״א לסבול היסורים ולא למות, כי היסורים אחר שעברו עליו שוב הוא כמקדם וגם נתכפרו עונותיו, ודוד המלך שבח את הקב׳׳ה ע״ז, יסור יסרני י״ק ולמות לא נתנני׳ ואיך זה אמר עולא קודם היסורים ייתי ולא איחמיני', כדי שלא יסבול יסורים של חבלי משיח.
אבל לא מפני צרות עצמו שהוא לא יסבול אותם אמר כן, רק מפני צרות ישראל, שלא יוכל לסבול שישראל כ״כ בצרה, ובפרט עולא יותר לא הי׳ יכול לראות בצרות ישראל, כי במדה שהאיש יותר אוהב א״ע יותר פחותה אצלו אהבת ישראל, כיון שתמיד דואג רק לעצמו בחי׳ אני ואפסי עוד, ובמדה שמבטל א״ע יותר, אוהב את ישראל ודואג על צרותיהם יותר, לכן הבעל תאוה שאוהב א״ע ולמלא את תאותיו, אינו יכול לאהוב באמת את ישראל ולהיפך במדה שמבטל האיש את עצמו ותאוות עצמיותו, אוהב הוא את ישראל, והנה איתא בתוס' ד״ה ופליגא וכו׳ במס' שבת דף י״ג, דעולא הי׳ צדיק גמור והי׳ בטוח שלא יבא לידי הרהור עבירה לכן הי׳ מנשק לאחותו וכו', וממילא היתה אהבת ישראל אצלו גדולה, לכן אמר ייתי ולא אחמיני׳ ולא אראה את צרות ישראל, עוד אפשר, כי נבין נא גם למצבנו הקטן ענין חבלי משיח, פשוט הוא למרק את העונות קודם התגלות הזאת של ביאת המשיח, אבל למה צריך דור הזה של משיח לסבול גם בעד העונות של דורות שעברו, אבל אחר החטא של אדה״ר אמר ה׳ בעצב תלדי בנים, לא רק מין נקמה היא, אך נודע העולמות שברא ד׳ מדרגות ומעלות בהם גדולים וקטנים, שבראם ד׳ ע״י השתלשלות ותולדות, של עילה ועלול, וקודם החטא היו כולם בטלים לד׳ וגם העצמות שהיתה לכ״א לעצמו לא היתה בישות לעצמו, כעין הא שגם בעולם אצילות ישנן ספירות שבכ״א עצמיות לעצמה, כי רואין שכ״א נקראה שם לעצמה, ומ״מ העצמות אינה בישות רק בביטול אליו ית', כי באצילות איהו וחייהו חד כנודע, רק שד׳ ית׳ ברא בדרך הפלא, שבב״א יתגלה עצמות לעצמה ולא בישות לעצמה וכן הי׳ גם בעוה״ז, כי גם לעתיד יתעלה עוה״ז לבחי׳ אצילות כנודע מהאר״י זצוק״ל, משא״כ אחד החטא נתגשם העולם ובכ״א יש ישות לעצמו לכן א״א לכל דבר שיולד היינו שימשך על ידו ויתגלה ממנו אור חדש בלתי שיבא חלק האור של עצמו לידי ביטול, כי א״א לכל דבר שיתגלה בו אור ד׳ בלתי אם ע״י ביטול היש כנודע, והגרעין שזורעים, קודם שיתגלה על ידו בריאה חדשה, עץ ענפים עלים ופירות, שכל אלו לא היו נראים בו, וגדולים בכמות ממנו כמה אלפים ורבבות פעמים קודם ההתגלות הזאת ממרום על ידו צריך ישות הגרעין להתבטל מקודם, לכן מוכרח כל הגרעין להרקב באדמה, והיא בחי׳ מיתה והיא גם הענין של הבעצב תלדי בנים והוא ענין מיתה וצעד מיתה לכחות אלו שקודם שנולד ממנה בריאה חדשה צריכים כחות עצמה ממנה להתבטל, וכמו שאיתא במדרש (תנחומא פ׳ תזריע) ביושבת על המשבר שצ״ט פעיות למיתה ואחת לחיים, ואז ע״י ביטול היש של חלקים ממנה מוכשרת שיברא הוא ית׳ תולדה חדשה ממנה.