אור ברסלב
אש קודש שנת ת"ש

אש קודש· רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה

שנת ת"ש

אזכרה

ראש השנה

מן המיצר קראתי י״ה ענני במרחב י״ה; קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.

כי איתא במדרש קהלת ט', ר׳ מונא דשאב ור׳ יהושע דסכנין בש״ר לוי פתר קריי׳ בר״ה וביוה״כ. משל למדינה שהיתה חייבת ליפסין למלך שלח המלך גבאי טמיון לגבותה, ברחוק י׳ מילין יצאו גדולי המדינה וקלסוהו והתיר להט שליש וכר/ כך ער״ה גדולי הדוד מתענין, הקב״ה מתיר להם שליש מעונותיהם שנאמר כי עמך הסליחה למען תורא, אר״א מר״ה סליחה מתוקנת לך, [למען תורא] שתהא יראתך על בריותיך וכו׳ עד שביוה״כ מוחל להם הקב״ה את הכל ע״ש.

מר״ה הסליחה מתוקנת והוא כדי שנירא ממנו ית', את כל העולם ברא הקב״ה כדי לירא מלפניו, כמשה״כ והאלקים עשה שיראו מלפניו, ואף הסליחה הוא שנירא מלפניו, כי כשהאיש מלוכלך בחטאים ובשביל זה מתיסר ביסורים קשים ומרים ר״ל, קשה שירא מד׳ יראה אמיתית מגדלותו ית׳ ומהדר גאונו, כי עיקר היראה היא מגדלות ד׳ שכל נפש ישראלי מרגשת, כ״א לפי ערכה, ואז יש איש שגם מדגיש בקרבו את היראה לירא מגדלות קדושתו ית', וגם מזדעזע מלחטא ח״ו נגדו, ויש איש שבקרבו מרגיש יראת העונש, אשר גם היא יראה מגדלות ד', אשר נפשו פנימה מרגשת, רק מפני שהאיש לאו בר הכי הוא ותמיד שקוע הוא רק בעצמותו וצרכיותיו, לכן את יראת נפשו יראה מגדלות ד', הוא מדגיש ליראה מצרכיותיו שלא יחסרו לו, וזה הוא רק בשעה שנפשו של איש הישראלי עומדת (קיימת), אז יכולה להרגיש את קרבת אלקים אשר אלי׳ וליראה את יראתו ית', משא״כ כשמלוכלך האיש בחטאים ומדוכא ביסורים ר״ל עד שכלו רובץ ונופל שאף א"ע ונפשו אינו מרגיש אז קשה שיתרגש ביראת ד׳ ויפחד מהדר גאונו.

וזה שאומר הפסוק כי עמך הסליחה למען תורא וכמ״ש המדרש מר״ה הסליחה מתוקנת לך היינו הסליחה והישועה, כדי שתהא יראתך על בריותיך, וכיון שבר״ה עי״ת ויוה״כ הם ימים שנמצא בהם הקב״ה (כדרשת חז״ל ר״ה יח) דרשו ה׳ בהמצאו, לכן מהתגלות האלקית לנפשו של האיש, יראתו ית׳ מתעוררת בכל אחד ביתר שאת ויתר עז, ולמה נמצא ומתגלה עתה, לגלות מלכותו ית', כי היום הרת עולם, וכל הבריאה לגלות מלכותו ית׳ על ישראל היתה. וזהו הפשט במדרש הנ"ל שעל התעניתים של ער"ה ר״ה ויוה״כ אומר, משל שיצאו בני המדינה וקלסוהו, איזה קילוס הם התעניתים, אבל להנ״ל חוץ מן השירות ותשבחות שאומרים בימים אלו, גם כל התפילות הבכיות ותחנונים אף התעניתים קילוס לו ית׳ הוא, שנתגלה לנו, ונפשנו בקרבה מרגשת את התגלותו ית׳ ותירא ממנו, ומפחדת על חטאי'.

ומאוד צריכים לעורר את היראת שמים בימים אלו, כי היראה בעצמה, קבלת עול מלכותו ית׳ עלינו הוא, כל צעקות ישראל בימים אלו התגלות מליכותו וקבלת מלכותו ית׳ עלינו הוא, אפילו הבקשות על צרכיותינו גם כן מן התגלות מלכותו וקילוס הוא, שנתגלה לנו מלכותו ית׳ ומקבלים את מלכותו עלינו ושבים אליו, וגם מבקשים ממנו שיספיק לנו את צרכיותינו, כי מי הוא אשר יספיק את צרכיותיו של עמו ועבדיו אם לא הוא ית׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה, והוא בעצמו הקילוס שמכירים ומקבלים עלינו את מלכותו, וזה הסימן לאדם אם מתפחד ביראה בימים אלה וכשמביט בקרבו, אינו מצדיק א״ע רק אדרבה גם כל חטא קטן, גדול בעיניה ומצטער וכועס ע"ע, הוי נגדו ית׳ חטאתי, ואיך אני ממליך אותו ית׳ עלי, ולא עוד אלא דומה לו שגם על כל השנה מקבל הוא עתה יראת שמים ואימת המלכות, אז גם כל צעקותיו שצועק אפילו על צרכיותיו, קבלת עומ"ש הוא וקילוס אליו ית', אדרבה בימים אלו צועק על צרכיותיו יותר מאשר בכל השנה.

משל לבן מלך שנשבה בין פוחזים ורקים שמענים אותו, והרגיש פתאום שהמלך קרוב אליו, התחיל לצעוק בקולות מרים מאוד הושיעני אבי, הושיעני מלכי, מפני שהרגיש שהמלך בא עתה אל מקום הקרוב לו, נמצא שצעקתו היתירה סימן התגלות המלך הוא, גם תוספת שבירת לבו של ישראל על צרותיו, צרות אוהביו וצרות כלל ישראל סימן של הרגשת התגלות מלכות שמים הוא, אבל זה הכל אם בעיקר, יראתו אליו ית׳ התחזקה, ותשוקתו להמליך אותו ית׳ נתגברה.

הנה גם בכל השנה שבים בתשובה כ״א לפי מדרגתו וגם בכל יום מתפללים על חיים בריאות ופרנסה, ובמה מתייחד יומו דראש השנה, בקולות, כלומר לא לבד בשעה שתוקעין בשופר רק בכלל בחריפות של התשובה, וחריפות גם של הבקשות על הפרנסה, וכל זה מפני הרגשת נפשותינו את אבינו מלכנו שנתגלה לנו, וכנ״ל כמו בן המלך שבשעה זו שמרגיש את אביו מלכו קרוב לו שצועק בכל לבו וכחו לא כפי שמבקש בכל השנה, כך צריכה להיות גם בקשתנו בר״ה, יש לנו תקיעות שופר אבל כל התפילות וכל יום ההוא מתיחד בהקולות וחזקת הצעקות, והוא גם סימן של הכרת התגלות מלכותו ית' וקבלת עומ"ש, מי שתפילותיו בימים אלו הם רק כבכל השנה אף אם מרבה בפיוטים מ"מ כיון שלא בהתעוררות יתירה ולא ברעש הם, סימן הוא שאינו מכיר את אביו שנתגלה, משא״כ כשתפילותיו בהתעוררות יתירה וברעש סימן שמכיר הוא את אביו כי נתגלה ומקבל עליו עומ״ש.

ויכולים להבין זה במשל הידוע מכ״ק אאמו״ר הה״ק זצוקלל״ה בספרו הק׳ א״א, בבן מלך וכו'. ולהנ״ל הוא כשהתחיל הב״מ לסור מדרך הטוב, ומסר עצמו לשטותים והבלים ולאנשים ריקים ופוחזים, קטרגו עליו ועל מעשיו עד שבין כל הדברים אשר קטרגו עליו, אמרו גם שלא לבד שאינו מקיים את מצוות המלך ולא בלבד שאינו נותן לב לגדל את מלכות אביו, וגם על עצמו אינו מקבל את מלכותו, רק שכ״כ דעתו נשתטה בשטותים עד שגם אינו מכיר את אביו המלך, ואין בין אביו וזולתו ולא כלום, ויהי כי גרשוהו מן המלך לבין אנשים מענים ומיסרים אותו, ומגודל יסוריו כבר התחיל לבקש הוי חסר לי זה, הוי כאן כואב לי, והתחיל כבר לתת לב אל מצוות אביו, וגם ביקש וקרא הוי אבי רחם עלי והצילני, רחם וקרבני והשיבני אליך ואת כל רצונך אמלא, רפא בא לי מכל מכותי, איך זה אוכל עתה לעשות ככל אשר עלי לעשות אם ידי נשברות, לבי עלי דוי וראשי מלא פצעים, גם עתה לא חסרו מקטריגים באמרם שגם עתה אינו מכיר את אביו ומלכותו, וכל צעקותיו הן רק כיון שנתגרש מבית אביו ומכים ופוצעים אותו וכואב לו, צועק, וכיון שעוד נחקק בזכרונו מאז את מוסדו של אביו וגם עתה הלא שולח לו אביו מוכיחים בסתר לכן צועק אבי, אבי, אבל בעיקר צעקתו הוא על מכאוביו, ועוד הביאו ראיה על קטרוגם הזה, באומרם איך זה שהדברים הטובים שמקבל ע״ע ממצות המלך הם מפני שמכיר הוא אותו, למה זה גם את דברי ההוללים שומע ובעצותיהם הולך, והועיל קטרוגם עד שנשאר בכל בקשותיו ובכל תחינותיו בגולה וצרה ר״ל.

פעם אחת עבר המלך לפני חלונות חדרו בשעה שהיתה דעתו מיושבת עליו והתחיל לצעק את כל צעקותיו שהיה דרכו לצעק אותם, הוי כואב לי, הוי לאכול אין לי, השיבני אבי קרבני אליך וכו׳ אבל בקול כ״כ גדול מר צורח צעק עד שרעשו הסיפים, ורץ אביו אליו וקרבהו ולקחו אליו, ויהי כי התחילו המקטריגים לקטרג שמתוך הרגילו צועק ובוכה, וכי גם עתה אינו מכיר את אביו, וכשאינו מכיר אותו גם את מלכותו אינו מקבל ע״ע, הרעים עליהם אביו המלך, עתה הנני רואה שרק משנאת בני כל הימים אתם מקטרגים, כי מי הוא אשר לא יכיר בקולו הרועש שרק מהכרתו אותי כ״כ הרעיש. ולמה זה הרעיש כשראה אותי, מפני שמכיר ויודע שאני המלך ובידי הכל, את דברי תשובתו באמת מתוך קבלת עול שב, ואף את בקשתו על צרכיו מתוך הכרת וקבלת מלכותי צועק.

והנמשל מובן, שישראל בני בכרי ישראל, בשבילם ברא ד' את כל העולמות ושהם ינהגו את כל העולמות, ומתחילה כן היה בחי׳ ישראל אשר בך אתפאר, אבל אח״כ סרו מן הדרך וקטרגו במרום עליהם, ובתוך הקטרוג אמרו גם שמגודל שטיפתם בשטותים אינם מכירים כלל במלכות שמים ואומרים לעץ אבי אתה וכו' ונתגרשו מארמון המלך לבין אנשים המענים אותם ומיסרים אותם, וכבר התחלנו להרגיש בצרותינו, ומבקשים ומחננים אותו ית׳ הוי כואב לנו אבינו, הוי זה חסר לנו, ולמה כ״כ נתרחקנו ממך מלכנו קרבנו אליך.

אבל גם המקטריגים אינם יושבים בטל ומקטרגים הם לאמור שגם עתה ח"ו אינם מכירים את מלכותו ית׳ ולא מכניעים ומבטלים א״ע אל מלכות שמים, ורק מפני צרתנו אנו צועקים ומפני הנביאים שלוחים הנגלים מד׳ אשד מאז, ומפני שלוחים הנסתרים שגם עתה שולח ד׳ לנו, נתרגלנו לשוב, אבל הכל רק רגילות, נתרגלנו שצריכים לבקש דברי תחנונים, נתרגלנו שצריכים לדבר דברי תשובה, והכל בלא הכרת מלכותו באמת, וגם ראי׳ מביאים לדברי קטרוגם באמרם הלא רואים שגם לאחדים שומעים, ולא בלבד ליצה״ר המפתה אותם בהרבה פיתויים, רק גם לכל שחץ ובליעל, כי עתה בעתים הללו יכולים לאמור בצדק, שמן בני הנעורים אשר מתפקדים וסרים מדרך הטוב ר"ל רבים יותר מפני שרואים מאחרים שעושים כן, מאשר אלו שסרים מפני פתוי יצה״ר בלבד, אם אלו ואלו עושים כן א״כ גם הוא צריך לעשות כן, כי אם לאו לא יחשב לחכם, רק לבני דור הישן וכדומה, ובזה מביאים המקטריגים ראי׳ שגם הטוב שעושים גם דברי התשובה וכו׳ הכל מפני הרגילות, ואדון אחד מלכות שמים ח"ו אינם מכירים, ולכל מי שאומר להם מקבלים ממנו.

וזהו שאע״פ שאנו שבים ומתפללים מ״מ נשארים בגלות וצרותינו עוד יותר מתגברות, כ״כ עד שלא רק לפני אבות אבותינו שהיו לפני מאות שנים, רק גם לנו אלו אמרו לפני שלשים שנה שעתה נהי׳ בכ״כ צרה גדולה כי אז לא יכולנו בשום אופן להשיג איך נוכל להתקיים במצב איום ונורא כזה, אבל אם נפשנו מרגשת בימים אלו כי ד׳ לפנינו ומתרגשת ורועשת מעומק לבנו את כל התפילות התקיעות והתשובות, אז פה כל מסטינינו נסתם, וזה האות שהכרנו את מלכותו ית׳ ומקבלים את עול מלכותו ית׳ עלינו, ובאמת שבים בתשובה, ואז אפילו הבקשות שמבקשים בענינים הנוגעים לצרכיותינו ג״כ סימן הוא על שמכירים את מלכותו ית׳ שנתגלה לנו עתה, וזהו שר״ה מיוחד בחריפות־התפילות, קולות התקיעות וקולות התפילות והוא מפני שמכירים את התגלות מלכותו ית׳, ובזוה״ק שמות כ' ע״א איתא אמר ר׳ יהודא וכו׳ גדולה צעקה מכלן וכו׳. צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזה קרובה להקב״ה יותר מתפילה ואנחה דכתיב כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, ואנו אומרים קודם תקיעת שופר מן המיצר קראתי י״ה וכו', כבר אנו מכירים את התגלות מלכותו ית׳ ואותו ית' קוראים, קולי שמעת, בהקולות שלנו צעקות וזעקות, תשמע שרק אותך מכיריו וקוראין, ואת מלכותך מקבלין, לכן אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.

שבת תשובה

שובה ישראל עד ד׳ אלקיך כי כשלת בעונך.

כי הקב״ה מקיים את כל התורה (מדרש רבה משפטים ל׳ ובירושלמי ראש השנה ז') ובמה מקיים גם תשובה, כששב מן הרע שח״ו שלח לעמי .ישראל, או אמר לעשות, הוא תשובתו כביכול, כמשה״כ וינחם ד׳ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, ומהו וינחם, כביכול חרטה שהיא ראשית התשובה. אבל כשתשובתו היא רק על הרע אשר נעשה או אמר לעשות, אז נשארים ישראל תמיד ח"ו באותו המצב הקשה, כי רק על הרע שאמר להוסיף ח"ו, התחרט ושב, ונשארים כמו קודם הצרה שג״כ היינו נמוכים, וזה שבתהלים צ׳ שובה ד', עד מתי והנחם וכו' שבענו בבוקר חסדך וכו' מתפללין שובה ד', כביכול עשה תשובה בנו, עד מתי והנחם על עבדיך, עד מתי תהא כל התשובה רק בהנחם על עבדיך על הרעות והצרות שמצירים אותנו, שאז נשארים שוב באותו מצב הנמוך, שבענו בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו וכו' שבזה תהא תשובתך כביכול.

וגם אנו צריכין לעשות תשובה כגון זו, כי כשהאיש שב דק על חטא בלבד אשר נכשל ח"ו במחשבה דו״מ, אז נשאר שוב במצבו הקודם שהיה קודם החטא, שג״כ לא היה מבני עלי׳ רק שחטא הזה לא הי׳ לו, ועיקר התשובה היא שובה ישראל עד ד׳ אלקיך, ולכן צריכים לאמר לך זאת, כי כשלת בעונך ותחשב שדי לך לשוב על החטאים בלבד לכן מזהיר הנביא שתשוב ללכת עד ד׳ אלקיך ותתרומם כולך בקדושה טהרה ועבודה לד׳.

משנה סוף מס' יומא אר״ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים ע״ש, כי בספה״ק ערבי נחל פ׳ מסעי מביא בשם תשובת מוהר״ם ז״ל שקבלה איש מפי איש, שהנהרג על קדושת השם ית׳ אינו מרגיש יסורים כלל, ואומר הע״נ הטעם שכיון שמתלהב בחשק נמרץ שיהרג על קדושת שמו ית׳ הוא מעלה את כל חושיו וכר׳ אל עולם המחשבה עד שמתלבש כולו במחשבה, ובטלו חושיו והרגשותיו וגשמיותו נתפשט מעליו לכן אינו מרגיש רק תענוג וכו׳ ע״ש.

וכן הוא גם בשאר יסורים שאיש הישראלי סובל, קשים הם היסורים, וד׳ ירחם ויסיר אותם מאתנו, אבל כשהאיש מעלה במחשבתו שהוא כדי למרק את חטאיו ולטהר אותו כדי שיוכל להתקרב לד', אז במדה שמתעמק ומתקשר יותר במחשבה זו, יותר קושי היסורים נעשים קלים ויותר נוח לו לסבול אותם, ולא זו בלבד רק כיון שבעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, לכן כמו שאנו מתעמקים ומתקשרים כ״כ במחשבה זו להתקשר לד׳ עד שהרגשותינו שלנו מתבטלות, כן גם הוא ית׳ מתקשר כביכול במחשבתו לנו עד שכביכול ההתרגשות, היינו הכעס והחרון אף עלינו מתתקן, היסורים חולפים ובאמת נושעים בכל הענינים.

וכיון שר״ע נהרג על קדה״ש, וכל ימיו הלך במחשבות מס"נ של קה״ש כמ״ש כל ימי וכו׳ לכן אמר, גם בהיסורים אשריכם ישראל, כשאתם זוכרים לפני מי אתם מטהרים כי אז הרגשותיכם מתבטלות ואינכם מרגישים את היסורים, ועוד זאת שאתם גורמים שמי מטהר אתכם אביכם שבשמים, אביכם דייקא כאב שמבטל את כעסו לטובת בנו, כן הוא ית׳ עושה הכל למענכם, וממילא כל הדינין מתבטלים כנ״ל, ובאמת תושעו ואשריכם ישראל.

חיי שרה

ויהיו חיי שרה וכו׳ שנה וכו׳ שני חיי שרה. ופרש״י לכך נכתב שנה בכל כלל וכו׳ מה בת כ׳ לא חטאה וכו׳ שני חיי שרה כלן שוין לטובה. ונבין נא מה מרמז זה לנו, שבכל הצדקניות הנזכרות בתורה לא נאמר כ״כ גדלות כמו על שרה, ועוד זה יותר פלא שגם באברהם אבינו שנאמר לקמן ג״כ שנה בכל כלל ורש״י פי' ג״כ שנרמז שהיה בלא חטא ומ״מ לא חזר הפסוק פעם ב׳ לומר שני חיי אברהם כמו בשרה לרמז שכלן שוין לטובה.

אמנם איתא בספה״ק מאו"ש בריש פ׳ וארא מהרב הקדוש איש אלקים מו׳׳ה מנחם מענדיל זצוק״ל מרימנוב, על הגמרא נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח ממתקת הבשר אף יסורין ממרקין וכו' דהיינו מה מלח אם מוסיף יותר מכשיעור אי אפשר לקבל הנאה מהבשר רק דוקא אם נמלח כשיעור, בך היסורין יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים עכ"ל הק', והנה רש״י פי' ולמה נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק שע״י וכו׳ פרחה נשמתה ומתה, היינו שמש״ר רעיא מהימנא סמך מיתת שרה לעקדת יצחק כדי להמליץ טוב בעדנו ולהראות שע״י יסורים ח"ו יותר מדאי מה נעשה, שפרחה נשמתה, ועוד באם נעשה כן בשרה, צדיקת גדולה כזו שבת ק׳ כבת ב׳ לחטא וכו' ושני חיי שרה שכלן שווים לטובה ומ"מ לא יכלה לסבול יסורים קשים, ומכש״כ אנחנו.

עוד אפ״ל שגם שרה אמנו עצמה שנתנה כ״כ אל לבה מעשה העקדה עד שפרחה נשמתה, לטובת ישראל עשתה, להראות לד׳ איך א״א לישראל לסבול יסורים יותר מדי, ואפילו מי שבחמלת ד׳ נשאר חי גם אחר יסוריו מ״מ חלקי כחו ומוחו ורוחו נשברו ונאבדו ממנו, מה לי קטלי׳ כלו ומה לי קטלי' פלגא.

וזה שמתרץ הפסוק שני חיי שרה, שלכאורה חטאה שרה נגד שאר שנותיה שהי׳ לה לחיות באם לא לקחה כ״כ אל לבה מעשה העקדה, אבל כיון שלטובת ישראל עשתה מרמז הפסוק שני חיי שרה, היינו שנותי׳ שלאחר הקכ״ז כולן שוות לטובה כי גם עמהן לא חטאה, לכן ירחם ד׳ עלינו כל ישראל ויושיענו במהרה ברוחניות וגופניות בחסדים נגלים.

תולדות

ויתן לך האלקים ופרש״י יתן ויחזור ויתן. ונודע הדיוק כיון שאמר יתן, כבר משמע נתינה תמידית, ולמה הי׳ צ״ל ויחזור ויתן, האם כשמברך איש לחברו בפרנסה, צריך לאמור לו יתן ד׳ לך פרנסה, ויחזור ויתן לך פרנסה, הלא כשאמר לו יתן ד׳ לך פרנסה, משמעות הברכה היא שתמיד יתן לו.

אבל כשאחד נותן לחברו מעות, אז אם לא קיבל הוא ממנו מקודם, הוא הנותן, משא״כ אם המקבל של עתה נתן מקודם מעות להנותן, אז הנותן עתה, רק מחזיר מה שקיבל מקודם הוא, לכן הן אנו צריכים לעבוד אותו ית׳ שלא ע״מ לקבל פרס, אבל כשאיש ישראל עובד ד' ולפי מעשיו מגיע לו שכר, אז השכר שד׳ ית׳ נותן לו, מחזיר הוא לו את אשר עשה לפניו ית', משא״כ כשהוא ית', נותן לו כל טוב גם טרם עשה, לזה למי שאינו ראוי אז הוא ית׳ הנותן, וזה שברך יצחק את יעקב, ויתן וכו' ופרש"י מתחילה יתן אף אם לא עשה ולא ראוי האיש מישראל, ואח״כ יחזור ויתן יהי׳ הוא ית׳ החוזר ונותן, היינו חוזר וגומל לאיש על עבודתו, כי איך זה אפשר שהאיש יעשה ויעבוד את ד׳ כראוי כשהוא בצרותיו ר״ל, ורק כשד׳ נותן מתחילה היינו גם כשאינו ראוי, אז יכול להיות אח״כ בבחי׳ חוזר ונותן כנ״ל.

עוד אפשר כי הפסוק אומר ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בא״מ, שישנם בחי׳ אובדים ובחי׳ נדחים, נדח הוא שרק נדח ממקומו למקום רחוק אבל ניכר ונראה הוא, משא״כ אובד הוא שנאבד לא נראה ולא ניכר, כי כשהצרות מתרבות עתה כ"כ וגם פשוט מספרים זְקָני ישראל שעי״ז בחיצוניתם אינם ניכרים, ומרוב הרדיפות והיסורים הקשים מנשוא שא״א לשער, גם בפנימיותם אינם ניכרים עד שגם האיש בעצמו אובד א״ע [ער פערלירט זיך] וא״ע אינו מכיר, איך הרגיש עצמו לפני שנה בשבת גם בחול קודם התפילה ובשעת התפילה וכדומה ועתה נדרס ונרמס, עד שאינו מרגיש אם איש ישראל הוא אם אדם הוא או בהמה שאין לה שום מציאות להרגיש, והוא בחי׳ אובד, ובאו האבדים.

אבל הגמרא אומרת (קידושין דף ב׳) בעל אבדה מחזר אחר אבדתו, כי כשנאבדה האבדה לא נראה ולא ניכרת מחזר בעל האבדה אחרי׳ למצאה להגביהה ולהביאה אליו, והלא הקב״ה הוא בעל האבדה שלנו, לכן ברך יצחק את יעקב אבינו, יתן, ולא רק בשעה שאיש הישראלי נראה וניכר, רק גם על האובדים לא נראה ולא ניכר ויחזור ויתן, בעל האבדה יחזור עלינו למצוא אותנו וליתן לנו כ״ט ולהשיבנו אליו ית׳ ולגאלנו גאולה ופדות גופנו ונפשנו ברחמים רבים וישועות טובות.

ויצא

והנה ד׳ נצב עליו ופרש"י לשמרו, וצ״ל האם לא די במלאך מן מלאכים האלו שישמרהו, וכן הלא לקמן כתוב והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' ולמה הוצרך כאן להיות נצב לשמרו, והגם שאפשר ושמרתיך דלקמן שמירה על הדרך, וכאן שמירה לאותו הלילה, מ״מ צ״ל למה ב׳ שמירות ולא שמירה מעתה עד שישוב.

ואפשר כי נודע חד דעה (במדרש רבה פ׳ ויצא) שמלאכים אלו שרי האומות היו שעלו וירדו, לכן כשנעשה התגרות בין השרים, זה עולה ומפיל את זה, וזה להיפך, אז צריך איש הישראלי רחמי שמים כ״כ עד שד׳ בעצמו נצב עליו לשמרו, כי במלאך נאמר כי לא ישא לפשעכם והוא ית׳ רחמים רבים הוא, ואמר לו ד׳ אני אלוקי אביך וכו׳ אפילו כשח״ו אין לך זכות מעצמך, ולא אוכל עוד לאמר לך אנכי ד׳ אלוקיך, רק אלוקי אביך זכות אבותיך בלבד, ג״כ נצב עליו לשמרו.

והנה כאן מתחילה כתוב אני ד׳ ואח״כ כתוב אנכי עמך, כי החילוק בין אני לאנכי הוא הכ״ף ואיתא בגמרא שבת, (דף ק״ה) אנכ"י נוטריקון אנא נפשאי כתבית יהבית, נמצא שאני הוא בלא כתבית, כי החילוק בין הכתב להדיבור הוא שמה שנכתב נשאר גם אחר שעשו הפעולה, והדיבור רק בשעה שמדברים שומעים, ואפשר זהו גם לא כמו שאני נכתב אני נקרא וכו׳ (פסחים דף נ׳) ובבהמ״ק אמר הכהן ככתיבתו, (מסכת סוטה דף ל״ח) מפני שהשיגו בקרבם ע״י דיבור עשיה של קדושה שנשארה אצלם כאילו נכתב בהם, לכן גם בדיבור אמרו השם ככתבו, כי גם הדיבור בחי׳ כתיבה היה, משא״כ עתה שאין הדיבור בחי׳ כתיבה כי אח״כ הקדושה נחלשת בנו לכן אין יכולים לקרא בבחי׳ כתיבה.

והנה בשעה שצר לנו ואנו סובלים עתה בעת שהשרים עולים ויורדים, ובכלל מהצרות, לבבנו נכנע לפני ד׳ ויראים ממנו ית', צריכים לחקוק את הדברים בלבנו שתשאר ההכנעה והיראה מלפניו ית׳, שגם כשיעזור ד׳ במהרה לנו מכל צרותינו נהי׳ משועבדים אליו ית׳ ונעבדהו באמת באהבה ויראה, לכן מתחילה כתיב אני ד׳ אלוקי אביך, ואח״כ אנכי עמך וכו׳ שתשתדל לבוא לאנכי עם כ׳ גם כתבית שישאר כתוב בקרבך ואז אנכי עמך תמיד.

וישלח

ויאמר לא אשלחך כ״א ברכתני וכו'. ונבין נא למה היה צריך יעקב אבינו ששרו של עשו יברכו הלא כבר ברכו ד', ומה שאל לו המלאך מה שמך האם לא ידע את שמו.

אבל מעשה אבות סימן לבנים, ואחר שנפגש עם המלאך ויאבק עמו, וגם נגע בכף ירכו, ורצה המלאך ללכת, אמר יעקב האם כזאת יארע לבני שאחר שיסבלו צרות ופגעים תהא זאת ישועתם מה שלא יכלו שונאיהם להם, ולא נפלו בידיהם, ומעתה ישובו אל מצבם שהיו קודם שסבלו, לא כן רק לא אשלחך כי אם ברכתני, שאחרי היסורים יושיעם ד׳ בישועה, לא רק שיתפטרו מצרותיהם בלבד.

והנה נודע ששרו של עשו הוא הסמא״ל ולעתיד תתרחק המ׳ ממנו שהוא בחי׳ מות ובלע המות לנצח וישארו בו אותיות סא״ל בגימטריא הוי׳ אדנ', ויהי׳ מלאך קדוש בין שרי מעלה, לכן אחר שיעקב אבינו נתאבק עמו ותיקן את חלקו בהשר והכינו לגאולה העתידה כבר נתקדש המלאך וביקש כבר טובת ישראל, אמר לו מה שמך, ויאמר יעקב, השיב לו המלאך הנה השם יעקב הוא שידו אוחזת בעקב עשו וכל הישועות שלו עד עתה באו אחד שעשו דש אותו בעקבו, ונתפטר מעקביים שהי׳ דש אותו, וע״ז אתה מתפלל גם להלאה שאחר הצרה תבא הישועה, אבל די לך בזה ומעתה שמך ישראל, שהישועות תבאנה לך בראש ושרית.

ועוד רמז המלאך לו, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, שרית מלשון שר, מקודם שרית ואח״כ ותוכל, גם קודם ותוכל, גם כשהיו צרותיך רבות מאוד, ג״כ שרית לא נפל רוחך בקרבך רק גם אז היית בקרבך שר.

וישב

וישב יעקב ופירש״י ז״ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז וכו', ומדוייק בספרי כ״ק אא״מ זצוק״ל וכי שייך שהקב״ה יאמר להם כך.

ואפשר לומר כי שמעתי מכ״ק חותני הרה״צ והק׳ זצוקל׳׳ה שאמר בשם כ״ק הרה״צ והק׳ רשכבה״ג הרבי ר׳ ברוך׳ל זצוקלל״ה על הזמר עזור לשובתים בשביעי בחריש, לאותם ששומרים השבת בחרישה שאינם מדברים עכ׳׳ל הק', פשוט הוא כי איתא (בשבת דף קי״ג) עה״פ ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול.

אבל עוד אפ"ל על אותן הצדיקים שכ״כ עולים בשב"ק עד שאין יכולים לדבר את מה שמשיגים ומרגישים. עזור וכו' בחריש מגודל ההשגה, כי זה החילוק בין חרישה ובין אלמות, חרישה ע״פ רוב אומרים כשיש לדבר הרבה ומ״מ אינו מדבר, כגון אם החרש תחרישי בעת הזאת, ואתם תחרישון וכדומה שבכולם היה להם לדבר רק החרישו, משא״כ כשאיש הישראלי ח״ו כ״כ נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר, לא משיג ולא מרגיש, אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה להרגיש אז אין זאת חרישה רק אלמות כאלם שאין לו הדיבור.

אבל יש שכשאיש ישראלי רואה שח"ו מוכרחה עת צרה לעבור בקטנות נפילה ושבירה, אז מתחזק ומתאים א״ע לעת צרה עד יעבור זעם, ואומר לעצמו הן אלם אני עתה, אבל גם האלם מדבר מעט לפי אלמותו ברמיזה, וגם אני מעט אדבר, ארמוז באלמותי.

אבל כשח״ו מוסיפים הצרות של ישראל להתחזק וכ״א יותר נשבר ורצוץ, אז הוא בחי׳ והנה [אנחנו] מאלמים אלומים בתוך השדה, שדה נודע היא הבחי׳ שכל עבודת ישראל מגיע לה ומתקנה בחי׳ כריח שדה וכף שפרש״י חקל (שדה) תפוחים, ומחצדי חקלא, מאלמים אלומים בתוך השדה, בתורה ועבודה הבחי׳ אלם עוד נתאלמה יותר, עד שגם כאלם א״א לדבר, אז והנה קמה אלומתי וגם נצבה, מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אלמות אבל כשמאלמים אלומים אז לא יכולתי כבר לסבול את האלמות ונתחזקתי לצעק יותר אל ד', ואז וחנה תסבינה אלומותיכם וכו' שגם אתם נתחזקתם על ידי, וזה צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז להתאים א׳׳ע להגלות וצרות, אמר הקב״ה לא דיין להצדיקים מה שמתוקן להם לעתיד לבוא, באמת לא דיין מה שלעתיד יהיה טוב רק גם עתה יעוררו רחמים שמעתה יושיע ד׳ את ישראל.

מקץ

ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. ונבין וכי שייך שיעקב אבינו יברכם שהאיש שהוא חשב אותו למצרי ירחם עליהם, ולמה לא ברכם שלא יוכל האיש להרע להם וד' ירחם עליהם ויושיעם.

אבל נודע ממדרש רבה (בראשית פרשה ה׳) שאל שדי הוא שאמר לעולמו די שאלמלא אמר די היו נמתחין והולכין, מה שהי׳ אז בעת בריאת העולם אין לנו השגה, אבל לעניננו מרמז כי ד' ברא את העולם כדי שתתגלה מלכותו ית׳ על ידי העולם וכיון שד׳ ברא את העולם שיתנהג בסיבה ומסובב ודרך הטבע לכן יש לפעמים שהעובדות נמתחין והולכין מתאחרים ושוהים עד שהישועה באה, ומלכותו ית׳ מתגלה, למשל כשד׳ מרפא לחולה מתגלה ישועתו ומלכותו ית׳ עי״ז, אבל כיון שהישועה והרפואה מתלבשת בסיבות לכן באה ע״י איזה סם, ע״י איזה רופא, וצריך הרופא לבוא וצריכים להביא את הסם, והדבר נמתח והולך, אבל כשח״ו החולה כ״כ בסכנה עד שלא יכול להתקיים עד שיהיו נמתחין והולכין, אז אומר הקב״ה די להמתיחה וההמשכה, רק תיכף ומיד יושע ומלכות שמים יתגלה, וכן הוא גם בשאר ישועות, כשאין ישראל יכולין לעמוד בצרותיהם עד שזה יכבוש וזה ינצח אומר הקב״ה די להמתיחה ומיד יושעו.

מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה״ד ראה וכו׳ והקדים מדה"ר ושיתפה וכו׳ ולמה עוד הקדים, והיה די לשתפה בלבד, כשלא יתקיים בלא רחמים, אבל זהו העיקר כשאין העולם מתקיים צריך גם להקדים מדת הרחמים ותקדים לבא טרם שהוקבעה לבא.

והנה יעקב אבינו ראה שע״י האיש צריכה ישועתו לבא אבל כיון שהגיעו הצרות עד בלתי נשוא אמר ואל שדי יתן לכם רחמים ״לפני״ האיש עוד ״קודם" שירחם האיש, ירחם ד׳ ויושיעכם, ולכן אמר ואל שדי מי שאמר לעולמו די שלא יהיו נמתחין והולכין רק תיכף ומיד תבא הישועה.

ויגש

ויפול על צוארי בנימין אחיו וכר׳ ובנימין בכה על צואריו, ופרש״י שעל המקדשות שעתידים להיות בחלקיהם וליחרב בכו, ונבין נא הא גם באחיו כתיב ויבך עליהם ולא פרש״י שעל חורבן המקדשות בכה, אבל במס׳ ר״ה (דף כ״ח) על מצוות לאו ליהנות נתנו פירש״י אלא לעול על צואריהם נתנו, וזה הרמז שבכו על עול המצוות הסר בשעת חורבן.

על כל איש ישראל יש עול בצוארו, שכזאת וכזאת מוכרח הוא לעשות בתורה ומצוות בכל יום, גם מחשבותיו ודיבוריו יהיו בקדושה ואפילו בשעה שיש לו מניעות ג״כ מתחזק בשביל העול שבצוארו, משא״כ כשבאה עת חורבן שהצרות מתגברות מאוד, וכל קודש מישראל נחרב ח״ו אז לא רק מה שאין נותנים להם לעשות אינם עושים, רק בכלל העול סר מעליהם ח״ו מגודל הצער והשברון, וע״ז בכו זה ע״ז על צואריהם [חוסר העול] שבשעת החורבן, לכן באחיו שלא כתיב שנפלו על צואריהם לא פירש רש״י שבכו על החורבן.

וזה הרמז גם הלאה ביוסף שנפל על צוארו של יעקב, ויעקב לא נפל על צוארו של יוסף ופרש״י שקרא ק״ש ונודעת הקושיא בספרי כ״ק אא״מ הה״ק זצוק״ל למה דוקא בשעה זו קרא ק״ש, ולמה לא קרא יוסף ק״ש אז, ולהנ״ל כיון שגם כאן כתיב ויפול על צוארו מרמז ג״כ להנ״ל שיוסף בכה על העול שבצואר, היינו שישראל באים עתה לגלות מצרים, ואיד יקיימו עול המצוות אשר בצוארם, והראה לו יעקב אבינו ק״ש, פשוט במס"נ, וגם כי איתא בספה״ק מאור ושמש שהאיש שאומר בבוקר ק״ש כתיקונה, אז עבודתו את ד׳ שבכל היום עולה כתיקונה.

ויחי

ויחי יעקב. ופרש"י למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד וכו', ד״א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, עכ״ל הק׳, וצ״ל האם חייו לא נתמלאה בקשת יעקב אבינו ח״ו, כי ביקש וכו׳ ונסתם ממנו.

אבל הזוה״ק מדייק על הפ' ויברך את יוסף ויאמר וכו' יברך את הנערים, והלא לא בירך את יוסף רק את הנערים, ולמה זה אומר הפסוק ויברך את יוסף, ואומר שברכתא דבנוי הן ברכתא דאבא, וכשברך את בני יוסף ברכת יוסף הוא ע״ש, ובזה מובנת לנו הגמרא, (ברכות דף ז'.) שאמר הקב״ה ישמעאל בני ברכני ואמר יה״ר שיגולו רחמיך וכו' ותתנהג עם בניך במדה״ר וכו', שהקב׳׳ה אומר ברכני, שיברך אותו ית׳ וברך את ישראל שיתנהג הקב״ה עמהם במדה״ר, אבל כנ״ל ברכת הבנים הוא ברכת האב, וברכת ישראל ברכת הקב״ה, ולהיפך כשנפטר יעקב אבינו וישראל נתנו בצרה, גם התורה נסתמה וגם בה נעשה פגם, וזהו גם תקותנו אם צרותינו מגיעות כ״כ למעלה, וגם במרום הפגם, בטח יושיענו ד'.

ביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו, אבל בזה בעצמו הקץ נרמז, שכיון שהפרשה נסתמה וגם ביעקב אבינו פעל לסתום ממנו הקץ שמשמע שגם ממנו נסתם, וכן גם תמיד כשרואין שהצרות מתגברות עד שהתורה ובתי המדרשים וישיבות ננעלות, והפגם מגיע לקטנים ולגדולים אז בטוחים אנו בד׳ שהקץ קרוב לבא.

וארא

וידבר אלקים וכו' אני ד׳ וכו' ולא שמעו א״מ מקוצר רוח ומעבודה קשה וכו', הן בנ״י לא שמעו אלי וכו' וידבר ד׳ אל משה וא״א ויצום אל בנ״י וכו', ופרש״י צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם, וצ״ל מה שייכות זל״ז שמפני שבנ״י לא שמעו מצרות פרעה לכן ינהיגו משה ואהרן אותם בנחת, ומה יועיל הנהגתם בנחת אם פרעה ח"ו עוד יענם.

אבל אנו מתפללים ותתננו לחן ולחסד ולרחמים וכו', מתחילה חן ואח"כ חסד ואח״כ רחמים, כי חן הוא למי שראוי ח״ו שלא להנצל ג׳׳כ כמ׳׳ש (סנהדרין דף ק״ח, מדרש רבה בראשית כ״ט) עה״פ ונח מצא חן שגם נח לא הי׳ כדאי להנצל אלא שמצא חן, וחסד נודע שהוא כולו חסד גם למי שאינו ראוי, רק רחמים הוא כבר מעורב בדין, לא רק בדין ולא חסד לגמרי למי שאינו ראוי, רק שיהי׳ ראוי קצת וברחמים.

לכן אנו מתפללים בסדר הזה דייקא כי לא מיבעי שא״א לבא לדין לבד מתוך היסורים והצרות שנעשה את כל אשר עלינו לעשות, עד שנהי׳ ראוים בדין לכל טוב, רק גם לרחמים שנחי׳ קצת ראוים א״א לנו לבא מתוך היסורים, רק ותתננו מקודם לחן ולחסד שאף כשאין ראוים תושיענו ואז נוכל לבא אל הרחמים שעכ״פ קצת נהי׳ ראוים, ולא בלבד שמפני שמתוך הצרות קשה לנו לעסוק בתורה ולעשות ככל אשר עלינו לעשות, אך גם מה שעושים, בלא רוח חיים עושים, רק בשבירה בנפילה, ובלא שמחה ר"ל.

לכן כשאמר מש״ר למה הרעות וכו׳ והשיבו ד׳, וידבר אלקים וכו׳ אני הוי', שמזה יבואו לבחי׳ הוי׳ רחמים, כי ע״י קישוי השעבוד יקדימו לצאת כידוע, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה׳ פי׳ אם יבואו אל הרחמים מעבודה קשה אז יהי׳ בקוצר רוח, בלא רוח חיים. ולא שמעו וכו׳ מקוצר רוח מפני הקוצר רוח כיון שהוא מעבודה קשה׳ לכן וידבר הוי׳ ויצום אל בנ״י מתחילה כתיב וידבר אלקים וכו׳ ואח"כ אני הוי׳, ועתה וידבר הוי׳ מתחילה הוי׳ רחמים וזה ויצום אל בנ״י ופרש״י צוה עליהם להנהיגם בנחת וכו׳ שכל הנהגה עמהם לא תהא מתחילה דין ואח״כ רחמים רק כולה גם מתחילה תהא בנחת.

בא

ויאמר ד׳ וכו׳ בא אל פרעה וכו׳ ולמען תספר וכו׳ התעללתי במצרים וידעתם כי אני ד׳. ופרש״י על התעללתי, שחקתי.

ואפשר כי בים שרצו מלה״ש לומר שירה אמר הקב״ה מעשי ידי וכו׳ כי אין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים, וכאן התעללתי שחקתי במפלתן, כי שם כתיב וישובו ויחנו וכו', וידעו מצרים כי אני ד', וכאן וידעתם, שישראל ידעו כי אני ה', הרבה פעמים יש שישראל מתיסרים כדי לנקותם ולעורר בהם יראת ד', ואז כשנתקרבו להגאל, אמר ד׳ שמחה ושחוק הוא לפני כשאיסר ואכה את המצרים ולא ישראל, ועי״ז ישיגו ישראל ידיעת ד', משא״כ בים שהי׳ כדי שידעו מצרים כי אני ד', ובידיעתם את ד׳ אין כ״כ שמחה לפניו ית׳ כי ידיעת המצריים מד׳ לא כ״כ תשוקת ד׳ היא. כידיעת ישראל אותו ית׳ שע״ז היתה עיקר הבריאה בגין דישתמודעין לי׳ כנודע, ובפרט שבין כך ובין כך לא היו ישראל כבר מתיסרים בשעה זו לכן אין הקב״ה שמח במפלתן.

ובזה מובן הא ששאלו קדמונינו זצוק״ל למה נענש פרעה הא לא היתה לו בחירה כי אני הכבדתי וכו', ולהנ״ל אם ישראל נענשים כמה פעמים אף שפשפש ולא מצא רק כדי להוסיף בהם ידיעת ויראת ד', היה יכול גם פרעה להתיסר כדי שידעו ישראל כי אני ד׳.

בא אל פרעה וכו׳ ואם תחשב איך יתיסר הלא אין לו בחירה, כי אני הכבדתי וכו׳ למען שתי וכו׳ התעללתי שמחה וכו׳ וידעתם כי אני ד׳ לכן גם בלא בחירה יכול פרעה להתיסר, ושמחה לפניו ית׳ שישראל לא יתיסרו וגם יוסיפו לדעת מד', - יתר דברינו בזה איני זוכר.

בשלח

וד' הולך לפניהם וכו׳ ולילה בע״א להאיר להם ללכת יומם ולילה, לא ימיש וכו׳ לפני העם, הנה עד הפסוק הזה, הפסוקים נאמרים בלשון עבר, ויהי בשלח וכו׳ ויקח משה וכו' ויסעו מסכות וכו׳ רק פסוק הזה בלשת הוה נאמר וד' הולך וכו'.

כי וד' הוא ובית דינו, (מדרש רבה וירא פנ״א) ואיזה דין נעשה בזה, האש שהוא דין היתה לטובתם להאיר להם בחשכה, והנה רש״י פי׳ על ואלה המשפטים אשד תשים לפניהם שיהי׳ כשלחן הערוך לפניהם, חיינו לפי ערך שכלם, וזה וד׳ הולך ״לפניהם", הוא ובית דינו הולך ״לפניהם", לפי ערך צרכי ישראל, שגם האש יהי׳ להאיר להם בחשכתם, וכל הדין יהי׳ לטובתם, וגם אנו צריכים לשמש בהדין והצרות לעבודת ד׳, ללכת יומם ולילה, שזה כבר קאי על ישראל שהם ילכו יומם ולילה. ולהנ״ל הרמז בזה, שלא רק בשעה שטוב לנו נלך בדרכי ד׳ מעלה מעלה רק גם בצר וחושך ח״ו לנו, כשהאיש שרוי בטובה יקל לו לעבוד בשמחה אהבה והתלהבות, וכשח״ו הוא בצרה ישמש במצבו זה ויעבוד את ד׳ בשבירת הלב והשתפכות הנפש.

ר״י כשהתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים שמע הב״ק, (ברכות דף ג׳) ולמה לא שמע כשהתפלל בבהכ״נ, הלא גם כשישראל נכנסים בבתי כנסיות הקב״ה וכו׳ (גמרא ברכות שם), בר׳ יוסי אין לנו השגה, אבל לנו רמז הוא מפני שהתפלל בחורבה מחורבות ירושלים ונשבר לבו יותר לכן שמע, וכן פשוט כשהמסחרים מתבטלים ח״ו, הן רע ומר מאוד כי עמך ישראל צריכים פרנסה, אבל בין כך ובין כך לא נבטל הזמן, אין לנו מה לעשות נלמד ונאמר תהלים וכו', ללכת יומם ולילה, וד׳ המרחם ירחם ויהפוך גם את הדין לטובתנו וד׳ הולך לפניהם לפי צרכיותיהם.

ובזה אפשר לתרץ איזה קושיא, כי נודע שהמן הורה ספיקות ומריבות, כשרבו על עבד של מי הוא ראו חלק המן של העבד אצל מי נפל, וכדומה, (יומא דף ע״ה) ולמה לא נווכחו בעמוד הענן ועמוד האש את ספקות בין השמשות, כ״ז שעמוד הענן הי' יום, וכשבא עמוד האש לילה, ומעתה יכולים לדעת על תמיד כמה זמן משקיעת החמה עוד יום הוא ומתי הלילה מתחיל, אבל להנ״ל וד׳ הולך לפניהם יומם וכו' לא רק כ״ז שבאמת יום הוא הי׳ עמוד הענן, ועמוד האש לא בא, רק ״לפניהם" לפי צרכיהם, ויוכל להיות שעוד באמת יום הי׳ רק כיון שלא ראו ישראל כ״כ מפני שרד היום, כבר בא עמוד האש להאיר להם.*

יתרו

ב״ה יתרו. בשבת זה הייתי בהחבא

(העתק מכי״ק המחבר הק׳ זצלה״ה)

וישמע יתרו וכו' ופרש״י מה שמועה שמע ובא, קי״ס ומלחמת עמלק, ונודעת הקושיא בספרי כ״ק אא״מ מרן הה״ק זצוקללה״ה ובשאר ספ״ק, מה שואל רש״י מה שמועה שמע ובא, הא הפסוק מפרש כי הוציא ד׳ את ישראל ממצרים, ולמה משיב רש״י קי״ס ומ״ע, ולא כמו שמפורש בפסוק כי הוציא וכו'.

אבל קבה״ת במדבר היתה, ואפשר לרמז גם להא שאיתא בספה״ק בית אהרן על דברי רש״י (בואתחנן) שמע ישראל וכו׳ שלא יהא לבך חלוק על המקום, ואומר בקדשו, שלא תאמר במקום הזה אפשר לעבוד את ד', ובמקום הזה א״א לי, רק בכ"מ צריכים לעבוד את ד׳ ע״כ. לכן אילו קבלו ישראל את התורה בארצם בא״י היו חושבים שרק במקומם ובביתם אפשר להם לקיים אותה ולא כשהם בגולה ומטורדים, לכן נתן ד' להם התורה במדבר בדרך וטלטול שידעו שבכל מקום צריכים לקיימה, כנ״ל שלא יהא לבך חלוק על המקום.

לכן אפשר רש״י ז״ל שואל כזאת על יתרו מה שמועה שמע ״ובא״, למה הוצרך לבא, כי היה יכול לשבת בביתו ולשלוח למש״ר שישלח לו איזה איש מישראל שיגיירו וילמדו תורה, כמו שהוא שב לביתו לגייר את בני משפחתו, וע״ז מתרץ קי״ס ומלחמת עמלק, כי עמלק רצה לקררם, ואיך זה עלה בדעתו שיוכל זאת אחר קי״ס שראתה שפחה וכו'. אבל עמלק חשב כיון שהם בדרך, ח״ו יוכל להם, אף שכבר היו במדרגה גדולה כזו, וזה אשר קרך ״בדרך״, שע״ז סמך, לכן אמר יתרו א״כ לא די לקבל את התורה בביתי בלבד אלא מוכרח אני ללכת שמה ולקבלה בדרך ג״כ, ואז אוכל להיות יהודי גם בביתי, היינו שע״י ששמע שאחר קי"ס היתה מלחמת עמלק שחשב שבדרך יוכל להם הוצרך גם יתרו לבא לדרך ולמדבר ולהתגייר.

משפטים

ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו וכו׳ נעשה ונשמע, הנה נו"נ קודם קבה״ת ענו, כמו שמשמע מהגמרא, וגם רש״י פי׳ בחומש שקודם מתן תורה היתה, ונבין נא למה נכתב לאחר קבה״ת, והגם שאין מוקדם ומאוחר בתורה, מ״מ בטח בכל מקום רמז נרמז, וכן הלא רש״י פי' ספר הברית מבראשית ועד מתן תורה וכו' ומה ענין הקדמת נו״נ ע״ז, הן צריכים לומר שנו"נ ענו על כל הדיבורים וקבלת התורה שאמר ד׳ להם ע״י מש״ר, רק אחר שקרא להם מש״ר מבראשית ענו על כל קבלת התורה נו״נ וצ״ל למה דוקא כשקרא להם מבראשית ענו על כל התורה נו"נ.

ואפשר כי מסקנת התוס' במס' שבת דף פ״ח ד״ה כפה עליהן, שעל הקבלה אין התשובה של מודעא רבה לאורייתא, ועל הקיום ישנה התשובה ע״ש, ואפ״ל שלכן הקדימו נעשה לנשמע לומר שאף שעל העשי׳ תהא לנו תשובה של מודעא רבא לאורייתא מ"מ נעשה, ומנין ידעו שייכפה ד׳ אותם, כיון שקרא משייר לפניהם מבראשית מעשה האבות והכריתות ברית עמהם אז ידעו שע"כ יקבלו ויכפה אותם כמו שאמר הפסוק ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעם אחריהם וכו', לכן כל ענין הקדמת נל״נ נאמר אחר קבה״ת לרמז שעיקר כוונת ישראל שהקדימו נל״נ היתה שגם אחר הקבלה, כשיבואו לקיימה ג״כ יקיימוה אף שתהיה להם תשובה.

וזה אפשר הוא גם הדבר שחצי הדם שזרק משייר על המזבח קודם שענו נו"נ נכתב, וחצי הדם שזרק על העם, לאחר שענו נו״נ נכתב, ולהנ״ל כיון שהזריקה על העם כריתת ברית היתה כמ׳׳ש הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם, היינו שהקב״ה נתקשר בכריתת ברית בין אם יהיו ישראל זכאים וירצה הוא ית׳ להושיענו בין ח״ו לא, תמיד יושיענו, כי הנעשה ונשמע על הקיום הי', ועל הקיום ישנה לנו תשובה של מודעה רבה, לכן גם אז ד׳ כרת הברית להושיענו וגם אנחנו בין כשנהי׳ מקושרים בין כשתהי׳ לנו תשובה, תמיד נעבוד את ד'.

כי תשא

אנא חטא העם וכו׳ חטאה גדולה וכר׳ ואם אין מחני נא וכו', נודע הדיוק שבא מש״ר לבקש סליחה בעדם ועוד הגדיל חטאם, וכן נבין נא הדיוק שבספרי כ״ק אא״מ אדמו״ר מרן הקדוש זצוקל״ל, למה כשאמר ד׳ למש״ר קודם החטא הנה אנכי שולח מלאך, לא מיאן במלאך ואחר החטא אמר אם אין פניך הולכים וכו'.

ואפשר כי איתא בספרי כ״ק אא״מ זצוקל״ל, שהמוסר נפשו בעד ישראל גדול הוא מן המוסר נפשו בעד ד׳ לבד, והרי זה כמי שמוסר נפשו בעד בן המלך שרואים מזה שכ״כ גדולה אהבתו למלך שלא בלבד שבשבילו מוסר נפשו רק גם בשביל בנו מוסר נפשו.

ואפ״ל בזה שכשראה מש״ר שישראל צריכים כ״כ רחמים, למחול להם גם על חטא גדול כזה, עורר בקרבו כ״כ אהבת ישראל עד שימסור נפשו בעדם, ולא בעד הצדיקים בלבד רק גם בעד החוטאים חטא גדול כזה, והכל מפני שהם בניו של הקב״ה וע״י אהבתו הגדולה לד׳ בכ״כ מסירת נפש עורר אהבה כ״כ רבה מד׳ לישראל, והגדלת החטא שהגדיל ״חטאה גדולה׳׳ היתה לסיים עם כל זה ואם אין מחני נא מספרך, בעדם.

ועי״ז הי׳ יכול למאן במלאך, כי ד׳ אמר כי לא ישא לפשעכם שעפ״פ קשה האם מחילת עונות תלוי׳ במלאך עד ששייך לומר כי לא ישא וכו׳ הא בהקב״ה תלוי', אבל איתא בספ״ק עה״פ נושא עון, שהקב״ה כביכול נושא העון על עצמו לומר אני החייב בדבר, כמ״ש בגמרא (ברכות ל״ב) אשר הרעותי, ואמר הקב״ה על המלאך כי לא ישא לפשעכם על עצמו לא ירצה לקחת פשעכם כי אדרבה הם מקטרגים גם על ישא ד׳ פניו אליך כמ״ש בגמרא, (ברכות דף כ׳), לכן אחר שמסר מש״ר את נפשו גם בעד ישראל, אמר מי שאינו רוצה לישא חטא ישראל ע״ע, אפילו הוא מלאך איני חפץ בו, ואמר ד׳ פני ילכו והניחותי לך.

ויקהל

ויקהל וכו׳ אלה הדברים וכו׳ ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי׳ לכם קודש שבת שבתון לד', ונודע הדיוק בספ״ק למה הוצרך הכתוב לצוות על הששת ימים תעשה מלאכה הא זאת מעצמם יעשו׳ ורק על השבת היה צריך להם לצוות.

ואפ׳׳ל כי הגמרא שבת דף ע. דורשת מאלה הדברים מספר הל״ט מלאכות דברים תרי הדברים ג׳ אלה בגמטריא ל״ו הרי ל״ט, כי הענין שדורשים הגמטריא מאותיות התורה הוא מפני שאין כתב התורה להבדיל כשאר הכתבים שבעולם, בכלם העיקר רק המכוון והמחשבה אשר בהם, אך כיון שא״א לכתוב את המחשבה כמו שהיא, לכן עושים אותיות שהם רק רמזים אשר הסכימו לעשות, ובהם בונים תיבות לרמז בהם על המחשבה והמכוון שרוצים, והאותיות רק רמזים בהסכמה הם כנ״ל, כי מה שהסכימו לעשות אות זה, היו יכולים להסכים לעשותו אות אחר, לא כן הם אותיות התורה הקדושה כל אות דוקא כמו שהוא הוא ולא הי׳ יכול להיות בצורה אחרת, ולא א׳ ב׳ ולא ב׳ א', מפני שלא בלבד מחשבת ושכל התורה אשר בהם קודש, רק גם הכלים והגופים היינו האותיות קדושות הן, הקדושה גם אל הכלים התפשטה, וכשמתפשטת יותר אז גם מילואי האותיות מתמלאים בקדושה, ולא האותיות בלבד רק גם הגימטריא קודש וגם חשבון האותיות מאוד התורה שלמדין מהם.

והנה נודע מזוה״ק (ח״ג צ״ד, פ׳ אמור) החילוק בין שבת ליו״ט, שיו״ט הוא מקרא קודש שקוראים את הקודש ומזמנים אותו, ושבת הוא בעצמו קודש, כמ״ש כי קודש הוא לכם, וגם זאת רואין שבשבת אין מצוה לעצמה - כמו בר׳׳ה השופר, ביוה״כ הה׳ עינוים, בסוכות הסוכה וד׳ מינים וכו׳ - רק בזה שאין עושין מלאכה שעושין בו׳ ימי המעשה, כי השבת גם מן ימי החול עושה קדושה, ועוד זאת שגם אל ששת ימי המעשה קדושת השבת נמשכת כנודע עד יום ד׳ מקבלים משבת העבר, ומן יום ד׳ ואילך מן השבת הבא, היינו שגם הגופים מתקדשים בשבת וגם ימי החול מתקדשים.

וזה אלמלי היו ישראל משמרים ב׳ שבתות מיד היו נגאלים, להנ״ל שבת אחד, השבת, והב׳ השבת שבימי החול שנמשך להם קדושת שבת, ששת ימים תעשה מלאכה וכו׳ יהי׳ לכם קודש שבת שבתון, ב׳ שבתות כנ״ל מפני שגם בששת ימי החול תמשכו הקדושה, לכן באזהרה זו רמזה התורה כל הל״ט מלאכות בגימטריא, לרמז (שכיון) שהכל נתקדש עד שגם הגמטריא קדושה וגם ממנה תצא תורה.

פקודי (שקלים)

וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשד צוה ד׳ כן עשו ויברך אותם משה, ופרש"י שברכם י״ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ונבין נא למה כפל כן עשו, כי כבר כתיב והנה עשו אותה וכו'.

אבל רש״י בריש הסדרה מביא את הגמרא (ברכות דף נ״ה) שמש״ר אמר לו לעשות תחילה כלים, ואמר לו בצלאל מנהג העולם וכו', ואמר מש״ר בצל אל היית, וכו', וצ׳׳ל א׳׳כ היה מש״ר צריך לדעת יותר, כיון שעד כמה שהי׳ בצלאל בצל אל לא הי׳ כ״כ קרוב לד׳ כמש״ר.

ואפשר כי איתא בגמרא (יבמות דף מ״ט) [שמנשה] שאל את ישעי׳ הנביא משה רבך אמר כי לא יראני האדם, ואתה אמרת וארא את ד', ואומרת הגמרא שמשה ראה באספקלריא המאירה וישעי׳ באספקלריא שאינה מאירה, היינו כעין השמש בחילוף אלפי אלפים הבדלות שע"י זכוכית טהורה א"א להסתכל בה, רק ע״י זכוכית מושחרת בעשן, כן באספקלריא המאירה כי לא יראני האדם, ובאספקלריא שאינה מאירה אמר ישעי׳ וארא וכו'.

ולא בהתגלות נביאית בלבד רק גם בהתגלות שע״י העבודה הגם שיש כוונות ויחודים בכל מצוה, מ״מ הכל טוב הוא רק כשקיים המצוה בהמעשה, ואם יכוון כוונות התפילין וח״ו לא יניחם בפועל לא עשה ולא כלום, כי למעלה הכל בטל לגבי׳ ית׳, המלאכים בטלים ואין שייך אצלם בחירה, וגם העולמות ומדותיהם בטלים עד שא״א שתהא בהם התגלות פרטית כ״כ כמו בעולם העשי׳ שההסתר בו יותר, לכן כיון שעשיית המשכן בפועל, בצלאל עשה, כי מש״ר רק צרה, וישראל נתנו הנדבות כדי שיוכל בצלאל ואנשיו לעשותו בפועל, לכן נתגלה לו יותר פרטיים מן המשכן, ואמר לו מש״ר בצל אל היית, דוקא מפני שבצלאל היינו בההסתר והעשי׳ והוא בבחי׳ זו וארא, מפני שהוא באספקלריא שאינה מאירה כנ״ל.

ואפשר זהו גם רמז המד״ת בפ׳ תשא שאמר מש״ר להקב״ה משאני מת אין אני נזכר, ואמר לו הקב״ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים וכו' כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן וכו׳ שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא עכ״ל הק', שעפ״פ מהו שאמר מש״ר משאני מת אין אני נזכר והלא בכל התורה זוכרים אותו, וידבר, ויאמר ד׳ אל משה.

אבל הא שאיתא בזוה״ק זכאה מאן דמתקן לה דירה נאה בלבי׳ זכו׳ וכמשה״פ פ׳ תרומה ושכנתי בתוכם, ודרשו חז״ל בתוכו לא נאמר וכו׳ שהקב״ה שוכן בתוך כאו״א (מישראל), לא צורך איש הישראלי לבד הוא, רק גם צורך השכינה, חוץ (מזה) מפני אהבתו הרבה לישראל, רק גם כיון שרצונו ית׳ להתגלות ועיקר ההתגלות הוא בעשי׳ כנ״ל כי למעלה הכל בטל בתכלית הביטול. ור׳ יוסי כשנכנס לחורבה אמר לו אלי׳ שכשישראל נכנסין לבתי כנסיות וכו׳ אומר הקב״ה אשרי למלך וכו׳ היינו שגם למלך אשרי, ור״י שמע ב״ק אוי שהחרבתי את ביתי, אוי.

והלא גם הענין שהנשמות דוקא אחרי שהיו בעוה״ז, עולים אל מדרגה יותר בג"ע מאשר מקודם טרם שהיו בעוה״ז, מפני שעיקר התגלות הפרטית דקדושה הוא ע״י עוה״ז וקיום המצוות בעשי׳, לכן חוץ מן אמירת קדיש ולימוד המשניות אחרי הנפטרים, טובה היא להנשמות גם כשזוכרים אותן בעת עשית המצוה ותלמוד תורה, לא זכירה בלבד רק כשנתקשר אתן לעשות המצוה, ללמוד תורה יחד, ואז הן מתלבשות בגוף ובעשי׳ לתורה ולמצוה שהיא התגלות קדושה יתירה, אם הוא ית׳ ככיכול רוצה לשכון בתוך כל אחד מישראל ק״ו הוא איך טובה היא להנשמות לאחר פטירתן שהארה מהן ישכנו כישראל ועמהם יעשו תורה ומצוות.

וזה הרמז שאמר מש״ר משאני מת אין אני נזכר, שבתורה נזכר רק משהי׳ חי שאז אמר ד׳ אליו והוא לישראל, אבל משאני מת שגם עתה יזכרני, זכירה כנ״ל שימצא באיש הישראלי וגם עתה יעשה עמהם מצוות, וא"ל הקב״ה כשם שאתה עומד וכו׳ כך בכל שנה וכו', שא לא נאמר אלא תשא, שקריאת שקלים עשית מש״ר היא, שבכל שנה הוא עושה המצוה וזוקף את ראשן וממילא כשכבר נמצא בנו אז כל התודה ומצוות שאנו עושים בכל השנה, עם מש׳׳ר אשר אתפשטותי׳ בנה עושים.

ויקרא

ויקרא אל משה ופרש״י לכל דברות וכו׳ קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאה״ש משתמשים בו שנאמר וקרא זה אל זה, ע״ש, וצ״ל למה מפרש רש״י זאת בקריאה זו ולא בסנה שנאמר ויקרא אליו אלוקים, וכן בקבלת התורה שכתוב ויקרא ד׳ למשה.

אבל בעקידה כתיב ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, וכן הוא בכל הקרבנות, אדם כי יקריב מכם, וקרבנות הבהמות באים תחת האיש, ובתענית אומרים שמיעוט חלבי ודמי יהא נחשב כקרבן. ואכן כל היסורים ממרקין עונותיו של אדם מפני שמתישין את כחו חלבו ודמו. וכל יסורי ישראל מיני קרבנות הם, לכן מרמז בזה רש״י שבכל עניני קרבנות אפילו באלו שאדם כי יקריב מכם, היינו קרבנות היסורים שמן עצמותו מקריב, נדע שג״כ קריאה של חבה של הקב״ה המה.

עוד אפשר כי וקרא זא״ז מתרגמינן ומקבלין דין מן דין כמ״ש ב־ובא לציון, ואיתא בת״ז הקדוש תיקונא י״ט שהא שהמלאכים מקבלים דין מן דין, ישראל גורמין להם, כד מקבלין דא מן דא בין באורייתא בין בממונא, ע״ש. ולא רק כשנותנין זל״ז צדקה וגמ״ח מקבלין דין מן דין, רק גם כששומע איש מצרות ישראל ועושה כל מה שיכול לעשות לטובתם, ובכלל לבו נשבר בקרבו והדם נקפא בגידיו, ומלב נשבר עושה תשובה לד׳ וגם מתפלל אליו ית׳ בעד ישראל, גם זאת קבלה היא שמקבלין דין מן דין שהוא מקבל מהם שבירת הלב ותשובה, והם ממנו רחמנות ופעולות טובות שעושה להם, וגם תפלה שמתפלל בעדם, וגורם בזה למעלה מקבלין דין מן דין.

והנה אנחנו קבלנו מהמלאכים ברוך שם כבוד מלע״ו כמ״ש (מדרש רבה ואתחנן), והמלאכים מקבלין מאתנו את הקריאה שהיא המקבלין דמ״ד כנ״ל, הברוך שם וכו' שקבלנו מהמלאכים אנו אומרים בלחש, והוקרא זא״ז שקבלו המלאכים מישראל, הם קוראים בקול כמשה"כ וקרא זא״ז וכו׳ וינעו אמות הסיפים מקול הקורא (ישעי׳ ו) והיא מפני שהוקרא זא״ז שהיא מקבלין דמ״ד שמקבלין מישראל גם מתוך צער ישראל בא שזה תומך לזה. ולבו של זה נשבר מצרות של זה, כנ״ל, והקריאה הבאה מתוך צער וכאב היא בקול, וגם המלאכים צועקים בקול מרחמנות על צער ישראל, ומה שמקבלים אנו מהמלאכים בשכמל״ו, לא מתוך צער אומרים אותו המלאכים, כי האם טעם כבר מלאך צערו של ישראל כשעה שמכים אותו, או את בשתו כשעה שרודפים אותו ומבזים אותו, או את פחדו, או את ענותו כשעה שאיו לו מזונות ח״ו.

וכשאמר ישעי' הנביא ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב לקח המלאך רצפה מעל המזבח ויגע על פיו, וחז״ל אמרו שאמר הקב״ה למלאך רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני, ולהנ"ל רמז לו ד׳ שמעת את קול הקורא של המלאכים קול הקורא שקראו זא״ז בחי׳ מקבלין דמ"ד, מן ישראל הם מקבלים, והרעש הגדול עד שנעו אמות הספים מצערן של ישראל הוא, ואיך תוכל לאמור עליהם דילטוריא, והפסוק מרמז עתה בזה שלא בלבד המלאכים מן קריאת ישראל ומן מקבלין דין מן דין שלהם מקבלין את הקריאה ואת המקבלין דמ״ד שלהם, רק כביכול גם הוא ית' ויקרא אל משה קריאת המלאכים של מקבלין דמ״ד מפני שעמו אנכי בצרה, ובמדרש רבה שמות ב׳ איתא עה״פ ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה בלא פסוק טעמא כמו באברהם אברהם וכו׳ משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי משוי זה עי"ש, שביקש ממש״ר שיפרוק המשוי מעליו כביכול [ומפרק המשוי] מצערן של ישראל.

זכור

זכור את אשר עשה לך עמלק וכו' אשר קרך וכו' והי׳ בהניח ד׳ לך וכו׳ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ונבין נא מה מתחת השמים, ולא נאמר מן הארץ במקום שעמלק נמצא, ואפשר כיון שהשמים כסאי ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, לכן נאמר תמחה מתחת השמים עד שתשוב הכסא להיות שלם.

עוד אפשר כי איתא במדרש על אשר קרך, מלשון קרירות, משל לאמבטי חמה וכו' היינו קרירות בפני אחרים, אבל בספ״ק איתא קרך שקירר את ישראל עצמם בקרירות, ונבין נא איך היה יכול עמלק שהיה שונאם ובא להרגם ח"ו עוד לקרר אותם, ושישמעו ישראל אל שונאם ומבקש רעתם, פשוט ע״י כוחות הטומאה ר״ל.

אבל מרמז לנו גם לזה, כי איתא בספרי כ״ק אא״מ הה״ק אדמו״ר זצוקלל״ה דר״ך הוא בחי׳ מחשבה כי הוא בגמטריא ס"ג קס"א ע״ש, ומרמז הפסוק הזה, קודם שבא עמלק להלחם בכם, היו בכם אנשים נמוכים שחכמת חיצוניות שהתפאר בהם עמלק היתה יפה בעיניכם, ובשביל זה נתקררתם מהתורה וחכמת התודה, לאמור גם חכמת העולם יפה וגם לה מדות טובות וגם בעוה"ז יש ממנה ריוח וכו', ועשה ד׳ שיזדווג לכם עמלק עם כל חכמתו אשר נושא הוא על שכמו ויגלה את כל רשעו, זוהמת לבו, רציחת מדותיו ורקבון חכמתו עליכם, וכבר רואים אתם את האמת אשר בעצם חכמת העולם. ובספרד עשה ד׳ כן, שהיו מבנ״י אשר נמשכו אחר חכמתם ופילוסופי׳ שלהם, ואח״כ עמדו עליהם בעינויהם הנמררים וגרשו אותם וכו׳.

והתורה מרמזת זכור את אשר עשה לך עמלק, את אשר עשה לך לך בעצמך, אשר קרך בדר״ך הקרירות במחשבה שלך שפעל בך לאמר שחכמתו יפה היא ח"ו, וכבר אתה רואה ומרגיש היטב את יופי חכמתו, לכן והי' בהניח וכו׳ תמחה וכו׳ עכ״פ מעתה כשיעזור ד׳ ותנצל ממנו והוא ימחה, עכ״פ כבר תדע שכל חכמת העולם אין בהם אף קורטוב טוב, יכולים הם לדרוש יפה, אבל בתוכיותם מלאה רפש וסרחון. וכשצריכים או רק רוצים, אז כל אותם החכמות והשכליות שבדאו מקודם מלבם לדרוש על יופי המדות, עתה ממציאים חכמות ושכליות לדרוש על גנבה גזלה רציחה ושאר הזוהם שהם טובות, לא כן היא תורתנו הקדושה וחכמתה הקדושה לא מעשה אדם היא שתתעקם כפי רצון האדם רצונו ושכלו, ולא בכלל שכל ריקני היא, רק עצם נשמח מהארת נשמת ש־די, וכל מצוותיה חקות ד׳ הנה, בין אם גם האדם מבין בשכלו יבין אם אינו מבין, המצוות מצוות ואין רשות לשום איש להרהר אחרי׳ ומכש״כ לעקם ח"ו ממנה כחוט השערה, והלומדת ומקיימה מתדבק עם כל גופו נפשו רו״נ בה עד שגם הוא רואה מעט את טובתה וגם הוא חייו לא יחפוץ לעשות רע כמ״ש בספ״ק מזה.

תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי ישנם אנשים הנחשלים אחריך היינו אותם שהענן פלטם שכבר העלו את חכמת עמלק ח"ו אל תחת השמים, שח״ו במקום ״ותחת" התורה היא להבדיל תהי', לכן עכ״פ עתה בראותך והרגישך את כל אלה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים.

פורים

איתא בת״ז הק' שפורים כיום הכיפורים, אפשר מרמז גם לזה, שכמו יוה״כ התענית והתשובה ביום זה, לא אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק בין אם רוצה בין לא, מקיימם מפני גזרת הקב״ה, כן גם שמחת פורים, לא רק אם האדם מעצמו בשמחה או עכ״פ במצב שיכול לשמח א״ע צריך הוא לשמח, רק גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך עכ״פ איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל לבו.

וכן גם ממעלה למטה, כמו שיוה״כ עצומו של יום מכפר, ואפילו אם לא השלים כל תשובתו אומר רבי שמכפר לו, (יומא דף פ״ה) כן גם בפורים אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך לחיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלימות מ״מ הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה.

החודש

החודש הזה לכם ר״ח וכו' דברו אל כעב״י ויקחו להם וכו'. סמיכת ב׳ המצוות יחד אפ״ל כי ברש״י בבראשית איתא אר״י לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מן החודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל וכו׳ כח מעשיו הגיד לעמו וכו', ונודעת הקושיא הלא בטח אין קושית ר״י שלא יכתב כל מע״ב מעשי אבות ויצ״מ, שהיא אחת מיסודי האמונה שד׳ ברא העולם, רק שיקדים את מצוה ראשונה למע״ב, וא״כ מה התירוץ משום כח מעשיו וכו׳ הא גם כשיכתוב אח״כ, יראו אוה״ע שד׳ ברא העולם, וגם זאת ק״ל כי ומה בכך אם החודש הזה כתובה אחר מע״ב על הסדר שהי׳ מתחילה מע״ב ואח״כ גלות מצרים וקודם הגאולה אמר ד׳ החודש הזה וכו׳.

ואפשר כי איתא בב״ק פ״ז ע״א שאמר ר״י מריש הו״א מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה וכו׳ מ״ט דלא מפקדינא וקא עבידנא מצות והשתא דשמעית וכו׳ גדול המצווה ועושה וכו', ולמה באמת גדול המצווה ממי שאינו מצווה ועושה, הא האינו מצווה עושה אף דלא מפקדינא, הטעם מפני שיש לו יצה״ר כנודע. (בתוס' מס' ע״ז דף ג׳).

ואפשר עוד, כיון שמי שאינו מצווה, בעשייתו המצוות ממשיך קדושה רק לפי ערך שאיש יכול להמשיך, משא״כ המצווה ממשיך גם יותר מיכולת האיש, מפני שהוא ית' שלמעלה מכל העולמות הוא המצווה והוא נותן קדושה ואור שלעילא מכל, בעשית האיש המצוות, ואז לא דוקא בזה שנצטווה ממשיך אור רב שלמעלה מכל, רק גם במה שמוסיף האיש במצוה ממשיך אור רב, כיון שיסודה מצוה שצוה ד׳ היא, לכן כל מצוה יש בה שם הוי׳ ב״ה, חצי הא׳ של השם בנסתר וחצי הב׳ הוא בנגלה, כנודע מ״צ בא״ת ב"ש י״ה וו"ה בנגלה כנ״ל, מפני שנמשך אור מלעילא, גם מהנסתר, לכן בהמצוה ראשונה שעושה האיש, יש ראשית המשכת האור מהנסתר, מהמצווה ית׳ שאין ביכולת האיש במעשיו להמשיך, והוא גם ענין הבר מצוה אף שגם מקודם הי׳ יכול לעשות מצוות, מ״מ עתה נעשה מצווה ועושה ואור שלמעלה מיכולתו נמשך לו שיוכל גם בכל עשיותיו להמשיך אור שלמעלה ממנו.

וזה שאמר ר״י לא הי׳ צריך להתחיל וכו׳ שהיא מצוה ראשונה וכו', היינו שמע"ב וכו׳ יכתוב אח"כ מפני שהיא ראשית המשכת האור מבחי׳ עילאה שלמעלה מכחם ובחינתם, ועי״ז יוכלו להמשיך אור וקדושה לכל התורה ומע״ב אשר ילמדו והמצוות שיקיימו, אלא משום ״כח״ מעשיו וכו', חוץ מן הפשוט אפ"ל שהוא לרמז שגם לזכות שימשך אור שלמעלה מהם יכולין ע״י שהאיש משעבד ומקדש את ״כחו״ לד',

כי גם בבריאת העולם גילה וברא ד׳ מקודם כח הקדושה שנעשה לכח גופני בעולם, ואח"כ גילה התורה כח מעשיו הגיד לעמו, כדי שהם יקדישו את כחם ואז ימשך להם המשכת מצווה ראשונה, וכיון שלהקדיש את הכח והגוף קשה בעת שהאיש נתון בצרה ר״ל, לכן נתן להם א״י ארץ זבת חלב ודבש, וכן כשאמר ד׳ החודש זה לכם ר״ח וכו׳ אמר תיכף גם ויקחו להם וכו׳ ראשית הגאולה והישועה כדי שיוכלו לקיים המצוות.

החודש אשר ישועות בו מקיפות. כ"ק אא"מ מדן הה"ק זצוקלל״ה אמר מלשון החנוני המקיף על פנקסו, שמקיפין ישועות גם למי שאינו ראוי, וכיון שע׳ פנים לתורה אפשר גם לומר, מלשון תורם שלא מן המוקף היינו מלשון סמוך, ישועות בו מקיפות שהישועות בו סמוכות וקרובות מאוד.

שבת הגדול

משכו וקחו לכם צאן, ואיתא במדרש משכו ידיכם מע״ז וקחו לכם צאן ומדייק בספה״ק אמרי אלימלך, וכי לא אמר להם מש״ר עד עתה שלא יעבדו ע״ז, וכן מביא מהפרישה שמדייק בקדשו על הא ששבת הזה נקרא שבת הגדול ולא שבת רבא כמו צומא רבא.

ואפשר כי איתא בגמרא ברכות ל״ג משל אדם וכו' גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול עכ״ל הגמ'. והנה ד׳ ית׳ קרוב לאיש הישראלי אף כשהאיש אינו ראוי לו, ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלוקינו בכל קראינו אליו, חוץ מן הפשוט מרמז גם שאף שאין זכות ח"ו לישראל שיהיה ד׳ קרוב לו ויושיעו מ״מ קרוב הוא ית׳ לו ומושיעו, וגם זהו מגדלות ישראל בחי׳ ואין לו דומה עליו כגדול, שאף שאין להם זכות מ״מ קרובים, נמצא שהקרבות, בחי׳ אין לו לישראל אז, והוא בחי׳ גדול.

והנה ר׳ מתיא ב״ח היה דורש עה״פ ואעבור עליך וכו' ראה הקב"ה בישראל שאין להם זכות שיגאלו ונתן להם דם פסח ודם מילה, נמצא שבשעה שנגאלו, כבר היה להם איזה זכות, היינו פסח ומילה, אבל בשבת הזה שקנו עתה הפסח ועוד לא מלו, שלא הי׳ להם זכות ומ״מ נתן להם הקב״ה מצוה זו אשר בעבורה יגאלו, זהו בחי' שבת הגדול, כי הוא בחי' אין לו, שהוא גדול.

והנה הפסוק אומר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, וצ״ל למה כתיב רק ומשפטים בל ידעום, ולא חקים ומשפטים ב״י, אבל להאיש נדמה כי מבין כל דבר שכל דק כמו שהוא ע״פ השכל, אבל באמת שכל האיש כרוך אחר עצם האיש, וכל אחד מבין כפי שהוא בעצם, ואפילו גזל ורציחה שחשבו תמיד אותם למצות שכליות בחי׳ משפטים, רואים עתה שישנן אומות שממציאות שכליות שצריכים לגזול מכל איש את הונו, וגם לרצוח נפשות, ולכן אומר הרמב״ם ז״ל בח״פ שחז״ל דייקו לומר לך אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳, היינו במצוות שהם חוקים. ולא אמרו אל תאמר א״א לגזול ולרצוח וכו׳ כי מי שאומר כך נפשו גרועה היא עי״ש, היינו שנפש גרועה רוצה גם בגזל וכו, אף שהם ממצוות השכליות, וכל דרך איש ישר בעינו, כי רק מי שנפשו טובה, מבין שאסור לגזול וכו׳.

לכן כשהאיש ישראל מקרב א״ע יותר להקב״ה ולתורה אז גם את מצות החוקים מבין שכך צריך להיות, לא בשכל אנושי ובשביל טעמים אלו ואלו כי רק דברים שהם זרים ממנו מבינים רק מפני טעמים, והדברים שהם עצם האיש מבין ומשיג האיש אותם בפשטות כמו שמשיג את עצמו, וזה חקיו ומשפטיו לישראל שגם החקים משפטים להם מפני שהם קרובים בעצם לתורה לא עשה כן וכו' ומשפטים בל ידעום, שגם את החקים יבינו למשפטים לא עשה כן לכל גוי רק לישראל, לכן כשבאו ישראל לקיים מצוה הראשונה קרבן פסח. כי החודש הזה רק משה ואהרן קיימו אז והוא ית׳ התקרב אליהם אף שלא הי׳ להם זכות, רמז להם מש״ר משכו ידיכם מעבודה זרה, שלא תהא עבודת ד׳ התורה ומצוות זרה לכם רק עצם שלכם תהי'.

לפסח

מעשה בר״א וכו׳ עד שבאו תלמידיהם וכו' הגיע זמן ק׳׳ש ש״ש, ונבין נא הא גם מעצמם ראו שכבר הגיע זמן ק״ש ואם אפשר לומר שהיו עוד יושבים ומספרים, מפני שמן התחלת זמן ק״ש עד סופה יש איזה שעות אזי למה בבוא התלמידים כבר הפסיקו, כי כנראה רק עד שבאו תלמידיהם ישבו וכשבאו הפסיקו.

ואפשר כי איתא במס׳ ברכות (דף כ״ח) שכשחלה ריב״ז נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות וכו׳ אמר להם אילו הי׳ מוליכין אותי וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים וכו', ונבין נא, אם בשביל זה בכה, א״כ למה רק כיון שראה אותם התחיל לבכות ולא קודם שראה אותם, אבל איתא בגמרא (מכות דף י׳) אל ילמוד אדם לתלמיד שאינו הגון, ובגמרא (יומא פ״ז) נראה הטעם כדי שלא יהי׳ הוא בג״ע ותלמידו בגיהנם, וכן לא ילמוד מרב שאינו הגון וכו', ונבין נא אם התלמיד אינו הגון, גם כשלא ילמדהו הרב כש״כ שיהא בגיהנם, ולמה לא ילמד הרב עמו, וכן להיפך שלא ילמוד מרב שאינו הגון מטעם זה, דמשמע שזה תוספת רע, אבל הרבי והתלמידים קשורים בזה ובבא לכן גם למי שהוא בג׳׳ע פוגמים כשהאחד הרב או התלמיד הוא בגיהנם ח"ו וזה שלא יהא הוא בג״ע ותלמידו בגיהנם, שגם לו בג״ע יפגום כשיהא תלמידו בגיהנם וכן להיפך. והנה ריב״ז על עצמו היה עניו ואמר ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי אבל את תלמידיו ראה שהם צדיקי עולם, לכן כשראה אותם התחיל לבכות כיון שעל עצמו אמר שאינו יודע באיזה וכו' א״כ יהי׳ לפי ענותנותו הוא וכו׳ ותלמידיו בג״ע וגם אותם בג״ע ח״ו יפגע, לכן כשראה אותם התחיל לבכות משום שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, וכן גם ר״א ר״י וכו' כאן כמה שהיו מספרים ביצ״מ כל אותו הלילה חשבו בענותנותם שעוד לא עשו מאומה, אבל כשראו את תלמידיהם לפניהם וראו איך הם מאירים אחר אותו הלילה, וגם איך פעלו רבותיהם בסיפורם ביצ״מ על התלמידים, כבר פסקו.

ברוך המקום וכו' ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה. להבין מה הוא הברכה שמברכין אותו ית׳ על שדברה התורה כנגד ארבעה בנים.

ואפשר כי כבר דברנו מזה שבאותו הפסוק שרמזה התורה תשובה לבן רשע, רמזה תשובה לשאינו יודע לשאול, והגדת לבנך וכו׳ בעבור זה עשה ד׳ לי וכו'. פשוט אפ״ל שבאמת אין כוונת התורה שנרחק אפילו את הבן רשע, רק כיון ששניהם הם בבחי׳ שאינו יודע לשאול ולפתוח בקדושה, זה שאינו יודע לגמרי לשאול, והרשע יודע ידיעות לא טובות, ואת הטובות אינו יודע לשאול, לכן לשניהם משיבה התורה בפסוק אחד, איך לפתוח להם בקדושה ואיך לקרבם, רק לשאינו יודע לגמרי, די בוהגדת וכו', ובזה את פתח לו, ולהרשע שיש לו ידיעות לא טובות ובשביל זה אינו יודע לשאול בקדושה צריך להיות מקודם הקהה את שניו ובזה את פתח לו ותקרבהו.

והנה אנו אומרים בואהבה רבה אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה, כלומר כיון שהקב״ה מקיים את כל התורה, (בירושלמי ראש השנה ז. ובמדרש רבה משפטים ל.) ולמדתם את בניכם ג״כ מצוה בתורה לכן אבינו שאתה מצווה כביכול במצוה ולמדתם את בניכם תן בלבנו בינה, וזה שאומרים ברוך המקום וכו׳ ברוך שנתן תורה וכו׳ כנגד ארבעה בנים וכו', כי כיון שמצוה מן התורה לשוב ולקרב כל מיני הבנים חכם תם שאינו יודע לשאול ואף על הרשע לא אמרה בזה אל תענה כסיל או כמו שאמרה הגמרא (סנהדרין דף ל״ח) שלאפיקורס ישראל אסור להשיב, רק את כולם עתה ישובו ויקרבו לכן גם הוא ית׳ יקיים עתה מצוה זו כי אפילו ח״ו מי שהוא רשע, כבר קיימו די בנו הקהה את שניו ויקרבנו מעתה אליו ית׳ ברחמים. ואפשר שלכן אומרים אח״כ מתחילה עע״ז זכו׳ ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, לומר שכבר היה כך לעולמים שהיו כ״כ רחוקים וקרבנו המקום לעבודתו.

ונצעק אל ד׳ אלקי אבותינו, וישמע ד׳ את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו.

כי כשהאיש זוכה ותפילותיו מתקבלות, אז שומע ד׳ ממנו בתפלותיו את כל צרותיו ועינויו, לזה אומרים, שאז במצרים היינו במצב נמוך שלא זכינו שתפלותינו תעלנה למרום, אבל כיון שבזכות אבותינו שמע ד׳ רק את קולנו הקול שלנו לבד, ונתקרב לנו לכן כבר ראה בעצמו את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו והושיענו.

ע״כ אברים שפלגת בנו ורוח ונשמה וכו' הן הם יודו ויברכו וכו' כי כל פה לך יודה וכל לשון וכו', אפ״ל שהא שמונים בפרטיות כ"א לעצמם האברים לעצמם ורוח לעצמה ונשמה לעצמה ואח׳׳כ פה לעצמו ולשון לעצמו וכו', ולא אמר בכלל שאנחנו כלנו יודו ויברכו היא לומר שאפילו לאחר חיותו בעוה״ז, שיתפרדו האברים לעצמם ורוח ונשמה לעצמן הפה לעצמו והלשון לעצמו וכו' גם אז אודה את ד', ומסיימין כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך, אפילו כשלא ישאר ממני בלתי העצמות גם הן תאמרנה ד׳ מי כמוך.

לשבת חוה"מ פסח

ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר וכו' וחנותי את אשר אחון וכו' ויאמר וכו' ונצבת על הצור ושכתי כפי וגו', ונבין נא למה דוקא עתה ביקש מש״ר הראני נא את כבודך, ולא קודם שחטאו, דברי רש״י ז״ל נודעים, ומה התשובה ע״ז וחנתי את אשר אחן. הגמ׳ (ר״ה דף י״ז) פי׳ שהראה לו סדר התפלה, ונבין נא פשוט לפי השגתנו למה דוקא עתה הראה לו. ונצבת על הצור, הא כל מקום שנאמר נצים נצבים וכו' (נדרים דף ס״ד), הגם שכתוב אלקים נצב וכו', היינו שנצב הוא בגדלות שראוי רק לו ית׳ כי ד' מלך גאות לבש משא״כ באיש נצב נצבים לא טוב, א״כ למה נאמר כאן למש״ר ונצבת, וכן למה הי׳ צריך להשיכותי כפי, הא הי׳ יכול הוא ית׳ רק שלא יראה לו את כבודו ית׳ עד עברו, כי רק בדבר הנראה מעצמו צריכים להסתיר ביד, משא״כ כבודו ית׳ שאינו נראה מעצמו עד שמראה, הי׳ די שלא להראות כנ״ל, ואף שאין לנו השגה בהתגלות ד׳ למש״ר, מ״מ שואלים אנו בזה רק מה שמרמז לנו.

ואפשר כי איתא בספ״ק כמדומני בשם המגיד הגדול זצוק״ל אדברי חכז׳׳ל (סנהדרין דף ק׳׳ג) ויעתר לו ויחתר לו שחתר הקב״ה חתירה מתחת כסא הכבוד מפני מדה״ד כדי לקבלו בתשובה, ואמר בקדשו שהא שהוא ית׳ מקבל את החוטא בתשובה תחת הכבוד הוא, עכ״ל הק', וצ״ל הא אנו אומרים דרכך אלקינו להאריך אפך לרעים ולטובים והוא תהלתך, אדרבה תפארתו ותהלתו ית׳ הוא זה, ואפשר שרק למדת הדין היינו למלאכים המקטרגים, לפי ערכם תחת הכבוד הוא שמקבל בתשובה, משא״כ לערך ישראל, אדרבה כיון שקב״ה וישראל חד, אם לא יקבל בתשובה, לא רק איש ישראל ישאר נמוך ומגועל בחטא רק גם חלק אלקית, לכן הוא כבודו ית', שמקבל בתשובה, כי אפילו בחייב מיתה אמרה תורה כי קללת אלקים תלוי, ופרש״י משל לשני אחים וכו׳ ע״ש. וזה שאמר ד׳ על המלאך כי לא ישא לפשעכם, היינו כנ״ל כיון שלפי ערכו תחת הכבוד הוא.

ואפשר שלכן כשהבטיח ד׳ עתה למש״ר פני ילכו ולא מלאך, שאל מש״ר מעתה הראני נא את כבודך, מה הוא כבודך אם שלא למחול כמו השגת המלאכים, או למחול, והשיבו ד׳ וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם אע״פ שאינו הגון ואינו כדאי, זה כבודי מפני שאיש הישראלי חלק אלקית הוא, ולא עוד אלא רמז לו ד׳ והשכותי את כפי ונצבת על הצור, כי איתא (תענית ד׳) שישראל שאלו שמני כחותם על לבך כחותם על זרועיך, ואמר הקב״ה אתם בקשתם מקום שפעמים נראה ופעמים אינו נראה על כפים חקותיך מקום שנראה תמיד וזה הרמז לנו, שגם כשיהי׳ לנו ח"ו הסתר, וצרות הגוף והנפש, לא יעלה על לבנו שח״ו באמת נסתרים, רק ג"כ עם הכף היא ההסתרה, בחי׳ על כפים עם החקיקה וההתקרבות הכי גדולה שנראה תמיד, ולא הסתר לגמרי, ונצבת על הצור, והוא גם הדבר שיכול אתה להתחזק ולהיות נצב גם בשעת ההסתרה, מפני שנפשך מרגשת שגם אז נחקק ונראה אתה בחי׳ כפים, ושניהם במשמע ונצבת מעצמך בטבע וגם ציווי הוא שתחזק את עצמך ותהא נצב.

שביעי של פסח

וירא ישראל וכו' אז ישיר משה ובני ישראל וגו׳ ונבין למה כתיב מקודם ישראל, ואח״כ בני ישראל, הגם שהרבה כתוב כן בתורה, בטח בכל מקום יש כוונה, וגם לנו רמז.

ואפשר כי אנו מסיימין את ההלל בזה כי לך טוב להודות ולשמר נאה לזמר כי מעולם ועד עולם אתה אל, שמשמע שזה נתינת טעם שלכן לך טוב להודות וכו׳ כי מעולם ועד עולם אתה אל, ואפשר כי אנו מתפללים ביהי רצון שקודם תהלים, וכשם שאנו אומרים לפניך שירים בעוה״ז כך נזכה לומר לפניך שיר ושבחה לעוה״ב, לכן כי לך טוב להודות וכו׳ מפני שמעולם ועד עולם, היינו בין בעוה״ז בין בעוה״ב אתה אל, ועי״ז גם שם נאמר שיר ושבחה.

עוד אפשר, כי כל מה שברא הקב״ה לכבודו בראו, ויש התגלות כבודו ע״י שמושיע לנו ואנו מודים ומשבחים אותו בשירות ותשבחות, יש גם התגלות כבודו ית׳ בשעה שמעניש את ישראל, ואנו בוכים ומתפללים אליו שיושיענו שע״י גבורתו וגם ע״י תפילותינו אליו ית׳ כבודו ית׳ ניכר, אבל הגם שח״ו אנו אינם זוכים עוד לישועה, ושכבודו ית׳ יתגלה על ידינו בשירה וזמרה, רק ח״ו ע״י עונש ובכי', מ״מ למה יסבלו נשמות ישראל שכבר עלו למרום, כי רש״י ז״ל אומר (בפר' חוקת) מכאן שהאבות מצטערים בקבר בצרות ישראל, ובזוה"ק איתא מזה הרבה, ולא רק נשמת האבות רק גם נשמות כל הנפטרים והנהרגים מישראל, הם מצטערים בצערנו ועובדים אתנו יחד עבודתינו את ד׳ הן בבכיה בעת צער ח״ו והן בשירה בשעת ישועתינו, ולמה יצטערו הן.

וזה כי לך טוב להודות, הן אפשר ראוים אנחנו ח"ו לעבודה בצער ותפילות של בכיה, מ״מ טוב שהושיענו ונודה לך ולשמך נאה לזמר, כי מעולם ועד עולם אתה אל, וגם בעולם העליון (מודים ומשבחים) עובדים נשמות ישראל אתנו יחד אותך, ולמה יסבלו ויצטערו הן ח״ו, ומתורצת בזה קושית כ״ק אא״מ אדמו״ר הה"ק זצ״ל על הגמרא (ברכות ט.) דבר נא, אין נא אלא לשון בקשה כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם וכו' ואחר כן יצאו לא קיים בהם, שדייק והאם אם לא ישאל אברהם זאת, לא היה צריך הקב״ה לקיים הבטחתו, אבל נודעת הקושיא כיון שהבטחת ואח״כ יצאו ברכוש גדול היינו ביזת מצרים, היתה בשביל קושי השעבוד, א״כ כשלא השלימו את כל הת׳ שנים ורק קושי השעבוד השלים, למה הגיע להם ביזת מצרים, הלא כבר לקחו את שכר קושי השעבוד בזה שלא הוצרכו להשלים כל הת׳ שנים, ולהנ״ל אפשר זה הרמז, כדי שלא יאמר אברהם וכו' הן להם אין מגיע, מפני שירדו בקליפת מצרים ולא יכלו להשלים כל הזמן, ובשביל זה הוצרכו לצרף את קושי השעבוד להשלמת הזמן, אבל למה יסבול מזה א״א, כי כאשר יצאו בלא רכוש ויצטערו ישראל מדלותם גם א״א יצטער עמהם כנ״ל, וזה כדי שלא יאמר אברהם, הן לישראל אפשר אין מגיע רכוש, כיון שירדו לקליפת מצרים ובשביל זה לא יכלו להיות כל הזמן והוצרכו לקושי השעבוד להשלים, אבל כדי שלא יאמר אברהם.

וזה הרמז וירא ישראל את היד הגדולה וכו׳ כמ״ש בזוה״ק ישראל סבא, יעקב אבינו, ובשביל זה אז ישיר משה ובני ישראל וכו׳ כי אפילו שעל בנ״י היה אז קטרוג הללו וכו' והללו וכו', מ״מ כיון שהם בני ישראל בזכות יעקב אבינו שהוא לא יצטער במרום זכו בניו לישועה וישירו לד׳, כי לך טוב להודות וכו׳ כי מעולם ועד עולם אתה אל.

לאסרו חג של פסח

תביאמו ותטעמו וכו׳ מקדש ד׳ כוננו ידיך, ונבין הלא כל יצ״מ היתה כדי להכניסם לא״י, ולמה הוצרכו ע״ז להתפלל כי בטח יושיעם ד׳ ויכניסם לא״י ולביהמ״ק, וכן למה נאמר על ביהמ״ק כוננו ידיך, הא בני ישראל בנו אותו, ודברי רש״י ז״ל ידוע.

ואפשר כי איתא בספ״ק עה״פ לעולם ד׳ דברך נצב בשמים, שדיבור הוא למעלה מעשי׳, לכן יש שאומר ד׳ להושיע את ישראל וכבר באה הישועה אבל היא למעלה בעולם הדיבור, ועד שתמשך לעוה״ז עולם העשי׳ מתאחר איזה זמן, לעולם ד׳ דברך נצב בשמים למעלה מעולם העשי׳, לכן עשו הנביאים הקדושים לפעמים פעולה דמיונית כגון אלישע הנביא שצוה למלך ישראל לירות בקשת ואמר שלוש פעמים תכה את ארם, וכדומה, שהוא עשי׳ מעין הישועה כדי להמשיך את הישועה מיד לעולם העשי׳, עכ״ל הק׳.

והנה עתה שאין לנו לא נביא ולא חוזה, עשיותנו המצוות שהוא ג״כ המשכת דבר ד׳ היינו דבר ד׳ במצוות, אל עולם העשי׳ לעשות המצוות, פועל להמשיך את דבר ד׳ של הישועה ג״כ אל עולם העשי׳, ומכש״כ עתה בפסח שהמצוות מעשיות מן דבר ד׳ של ישועה הן, מצות ע״ש שלא הספיק וכו', ד׳ כוסות, ד׳ לשונות הגאולה, שצריכה עשייתנו להמשיך את ישועתנו שתהא תיכף ומיד, ולא תאחר ח"ו, ואפשר בזה לתרץ קושיא הנודעת׳ איך טעם המצות ע״ש שלא הספיק וכו׳ הא עוד במצרים קודם יציאתם נצטוו לאכול מצה, ולהנ״ל גם אז צוה ד׳ מקודם שיעשו מצוה מעין ישועה מהירה כדי שתהא מעין פעולה דמיונית ע״ש שלא הספיק כדי שיגאלו מיד, ובסוף שירתם התפללו הן יודעים אנו שיכניסנו ד׳ לא״י ולביהמ״ק, אבל תביאמו לא הליכה הנמשכת רק תביאמו מיד כיון שמקדש ד׳ כוננו ידיך שע״י עשיית המצוות מן [מעין] הישועה בפועל שהיתה אז ביצ״מ ובים, גם דבר ה׳ של ההכנסה לארץ וביהמ״ק ג״כ כבד נמשך לעשי׳ בחי׳ ידיך.

מצורע

כי תבאו אל ארץ כנען וכו׳ ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, ופרש״י בשורה היא לכם וכו׳ לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב וכו׳ וע״י הנגע נותץ הבית ומוצאן.

ונבין נא א״כ למה הסגיר מתחילה את הבית שבעת ימים, ורק אח״כ חלצו את האבנים, הא כיון שנראה הנגע ידע שכאן מטמון׳ ובפרט שכפי שאיתא ברמב״ן מובא בספרי כ״ק אא״מ אדמו״ר מרן זצוק״ל שנגעי בתים ובגדים שלא כדרך הטבע הן א״כ רק לטובת ישראל לגלות המטמוניות הן, ולמה צותה התורה לטמא מקודם שבעת ימים,

והנה בכוונת התורה ומצותי׳ אין לנו השגה, אבל מה שמרמז לנו אפשר כי יודעים ומאמינים אנחנו שכל מה שד׳ עושה לנו, אפילו כשח״ו מלקה אותנו הכל לטובה היא, אבל כשרואים כעת שלא ביסודי הגוף לבד מלקה אותנו, רק גם בדברים שח״ו מרחיקים הם אותנו ממנו ית', אין חדר לתשב״ר ולא ישיבה, לא ביהמ״ד להתפלל בצבור ולא מקוה, וכדומה, אז ח׳׳ו ספק חשש עולה בקרבנו, האפשר שגם עתה כוונתו ית׳ לטובה, אם לטובה, הי׳ לו ליסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפילה וח״ו כמעט כל התורה, והאם אין זאת ח״ו יסורים של וישליכם וכו', לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה הייתה, ומ״מ עשה בה ד׳ שליחות לטובת ישראל, מתחילה טמאה ז׳ ימים ואח"כ נתגלה המטמון, ולכן צריך האיש לומר רק כנגע נראה לי, ואפילו ת״ח שיודע שנגע היא רק כנגע יאמר, להנ׳׳ל, מפני שהאיש בעצמו אינו יכול לאמר אם היא באמת נגע או פגע רק שלו נראה כנגע הי׳ יכול לאמור, אבל באמת טובה היא לישראל אשר יטיב ד׳ עמנו.

קדושים

תוכן העניינים

אש קודש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה